כולנו, מ“הבימה” ועד שרי הממשלה, אוהבים ביקורת, בתנאי שתהיה חיובית, כמובן. את האמת המרה על אופיו ומעשיו יודע כל אחד בעצמו, מאחרים רוצים לשמוע מלה טובה, קצת אשליה.

איך הכתבה? אבל תגיד את האמת! – מבקש המחבר המבטיח. ואני אומרת: לא, לעולם לא את האמת, אפילו אם המחבר המזהיר יצליח תוך מאמץ על־אנושי להעלות חיוך קלוש על שפתיו החיוורות ולומר: תודה רבה לך, אני באמת שמח שהפנית את תשומת־לבי לאי־אלו מגרעות וחסרונות. הוא שמח? מרוגז כמו לומומבה. הוא לא יסלח לך לעולם ועד. – מי אתה שתעשה את עצמך למבין גדול? אידיוט, לא כלום, נובר באשפתות, אפס מנופח.

אם האנשים מבקשים לדעת את האמת, הם בעצם רוצים בזריקת עידוד לבטחונם העצמי הרופף. את האמת – כן, אבל שתהיה משמחת. בערך ככה: הכתבה שלך, משהו נפלא, מאז ברנר לא כתבו דברים דומים. אוה, זה אדם שמבין, יש לו עין לדברים, באמת כדאי לשאול בדעתו.

כבר שמענו: לי לא איכפת, מה שאנשים אומרים עלי. צבוע! אתה מת לדעת מה שהבריות חושבים עליך, היית מוכן לעמוד מאחורי כל דלת, להאזין לכל שיחת טלפון, לפתוח כל מכתב סגור רק על מנת לדעת, איך אתה נראה בעיניהם. אתמול דיברנו עליך אצל השמירים. ודאי רעות, תאמר בצניעות מעושה. נו, תגיד כבר מלה טובה. אנשים מוכנים לבקש מחמאה בעיניים רעבות ובידיים רועדות: אנא, תן נדבה, גמילות חסדים קטנה. מחמאה משפיעה על המרץ שבעתיים מרויאל ג’לי, היא התרופה המועילה ביותר נגד מרה שחורה, דכאון נפשי ושאר מצבי רוח קודרים, התוקפים את האדם כשהוא מביט בטעות קצת עמוק יותר אל תוך נשמתו.

מחמאות דומות למתנות: כל אחד אוהב לקבל אותן, אבל מעטים נותנים אותן סתם ככה, בקשיש, ללא מטרה, שלא כהשקעה לזמנים יבואו. והן משחיתות לא פחות מצרור שטרות־כסף בתוך מעטפה סגורה. תאמר לאיש עשר פעמים שהוא גאון והוא יתחיל להאמין בכך. יש אנשים שמתים אחרי מחמאות, אבל לא יודעים כיצד לקבל אותן. השיר טוב? ואני דווקא חושב אותו לאחד הגרועים שלי. או שמקבלים אותן כלאחר־יד: עלי מחמאות לא משפיעות. או שחושבים, כי מחמאה היא כסף, חייבים להחזירו. תודה, גם נאומך האחרון היה מזהיר.

בכל מחמאה יש, בעצם, גרעין של השמצה. אם אומרים לך: הפעם כתבת מאמר מצוין – הרי פירושו של דבר, שהמאמרים הקודמים לא היו שווים פרוטה. אומרים לך: יפית להפליא! – חוצפה שכזאת! ולפנים לא הייתי יפה? – את נהדרת בתפקיד העלמה יוליה. – מה פירושו של דבר? ובשאר התפקידים לא הייתי? אם מחמאה, אז שתהיה יסודית, גלובלית: את שרה תמיד כמו מלאך, אבל הפעם עוד עלית על עצמך. זהו. כך אומרים. זה מצלצל.

רק אל תשלה את עצמך, שכמה מחמאות מקנות לך את הזכות לביקורת שלילית. זה לחוד וזה לחוד. בשביל מחמאות יש לך די שכל, אבל באיזו זכות אתה עושה את עצמך למבקר? מה השכלתך? מה כשרונותיך? מה סמיכותך?

כבר שמעת את צירוף המלים: “מחמאה בלתי צודקת”? לא, איש לא יילחם על האמת, אם הפריזו במקצת בדעות החיוביות עליו. כבר ראיתם שחקן־תיאטרון שפירסם גלוי־דעת בזו הלשון: “דברי הביקורת החיוביות שנכתבו עלי השבוע במוסף הספרותי של עתונכם הנכבד אינם הולמים את האמת. מבקרכם טען, ששיחקתי את תפקידי בכשרון רב ואילו לי ברור שזה היה כשלון גמור”. רק כשזה מגיע לביקורת שלילית, נעשים האנשים רגישים לאמת. כשהמדובר במחמאות, מוכן כל אחד לעצום עין.

האדם להוט כל כך לעשות רושם טוב על הבריות. למה? אולי אתה רוצה לקרוא בעיניהם במה שאינך מאמין בעצמך: אתה יפה, אתה חכם, אתה הגון. הרי מה אנחנו אם לא קומץ של זכרונות בלב אחרים. אז שיהיה זכרון טוב.

כשהיית ילד והרגיז אותך העולם, היית חולם על לוויתך. אתה כבר תראה להם. תמות והם יצטערו נורא. ראית את עצמך יושב במקום אסטרטגי, בעננים, ממש מעל בית־הקברות, ושומע אח הדברים הנפלאים שאומרים הבריות ליד קברך הרענן. עתה בגרת ואין עוד מקום לאשליות. דע לך שדווקא לוויתך זו הזדמנות מצוינת להיזכר בכל חסרונותיך והם היו רבים. אך ספק, אם ידברו עליך בכלל. אולי ישוחחו על מצב הניירות בבורסה או מחירי הפנסיונים על הר כנען. בכל אופן, בשביל זה לא כדאי למות.

זה בא כמו מכה על ראש קרח. מולך מתקרב איש, פניו הזוהרות מבשרות מידה גדושה של שמחה, וכבר ממרחק חמישה צעדים הוא צוהל לקראתך! שלום! שלום! איזה מקרה! סוף־סוף נפגשים פעם! דווקא בזמן האחרון חשבתי כמה פעמים עליך! לא שוכחים ידיד ותיק כמוך! אני באמת שמח לראות אותך! וכבר ידו לוחצת את ידך בעצמת שוּגר ריי רובינסון.

אתה מחייך חיוך מתקתק ובלבך מהומה כמו בכנסת: ריבונו של עולם, מאין אני מכיר אותו? מי הוא? מה שמו? איפה נפגשנו?

במקרים כאלה רצוי להסתיר את חוסר הזכרון המבייש ולענות בלבביות: שלום, שלום. באמת לא ציפיתי לפגוש אותך דווקא כאן. מה שלומך, חביבי? קיימת תקווה מבוססת שידידך האלמוני ישאל אף הוא לשלומך ואז מותר להוסיף ללא חשש את השאלה: “איך העניינים?” זה לא מחייב. לכל יהודי יש עניינים. אם יש למכרך הנשכח טבעת נישואין, אפשר להתעניין בשלום האשה. על ילדים רצוי לא לשאול, אלא אם יש הוכחות ממשיות לקיומם: האיש מחזיק סוס נדנדה ביד, או שלושה כרכים של האנציקלופדה לנוער, או מוציא מנרתיקו תצלום של תינוק שוכב על הבטן ועכוזו השמנמן מופנה אל הצופה. במקרה האחרון מותר להחליף כמה מלים על הדמיון המפליא.

אם ישחק לך המזל, ישאל ידידך שאלת־מפתח כגון: “נו, אתה נזכר לפעמים בימים הטובים ההם?” ואז אחה עונה בחיוך קל, כי מובן מאליו, אתה נזכר לעתים קרובות, בדרך כלל בלילה, כשאתה שוכב במיטה. כן, כן, היו זמנים. ועברו. לא נעשים צעירים יותר. מותר לך גם לשאול: “איך העבודה?” משום שיש להניח, כי במדינתנו העניה מרוויח כל אחד את לחמו בעבודה, או לפחות עושה כאילו. שאלה מותרת נוספת. היה: “נו, כבר עברתם דירה?” כל יהודי בישראל עובר דירה או מתכונן לעשות כך ביום מן הימים, מדירה שכורה לשיכון, משיכון לקוטג‘, מקוטג’ לארמון.

אם כל השאלות האלה לא נתנו לך את המפתח הדרוש לפענוח זהותו של האלמוני, לא נשאר לך אלא למלמל כמה מלים על עומס עבודה או תור אצל רופא־שיניים. באמת שמחתי לראותך. תבואו פעם בשבת. אנחנו תמיד בבית.

נשאלת השאלה, אם לא מוטב היה מלכתחילה להודות בזכרון כושל ולשאול דוּגרי, מי ומה הוא. אך אז אתה עלול לפגוע בנפש עדינה, הרוחשת לך רגשי ידידות עמוקים, והיא עלולה לראות עלבון אישי בעובדה, ששכחת על קיומה. אם אתה כבר בוחר ללכת בדרך הקשה של האמת, עליך להמתיק את טעמה המר. לא נשאר אלא להתקרב לאוזן ידידך ולומר בקול מיואש: "אל תספר זאת לאיש. אבל בזמן האחרון אני סובל מהפרעות נפשיות חמורות. כבר הייתי אצל חמישה פסיכיאטרים והם כמעט ונדבקו ממני. עכשיו רוצים לשלוח אותי לאמריקה. זה מתבטא לפעמים בהתקפות זעם פתאומיות ולעתים בשכחה גמורה. אתה היית מאמין שאני מסוגל לפגוש את אשתי ברחוב ולשאול אותה: ‘איפה כבר נפגשנו, גברתי’ ואחר כך אני פוגש ידיד ותיק כמוך, וקורה לי אותו הדבר. לאן הגעתי, רבונו של עולם, ומה יהיה סופי?'' תהיה סמוך ובטוח, כי ידידך סולח לך הכל וסולח במהירות מפתיעה ולפני שאתה מספיק לומר טופיק טובי, הוא נעלם.

עכשיו רק מעניין אותי: מניין אני מכיר אותו?

יש כל כך הרבה אנשים בעולם, שני מיליארדים וכמה, ופשוט אי־אפשר להתייחס לכולם יחס שווה. אילו הייתי צריך להיות חבר של כולם, יכולתי כבר היום להזמין מגרש בקרית שאול. אדם שטובתו נגד עיניו, חייב לדעת עם מי להתיידד ואת מי לשים על הקרח.

ידידים הם אנשים שיעזרו לך, אם תזדקק להם, אבל קודם כל אתה מוכרח לדעת, למי אתה עלול להזדקק. לפי זה מרכיבים את רשימת הידידים, מזמינים אותם לארוחת־ערב, עם מארטל ודריי ג’ין; לא שוכחים אותם בחגים ושמחות ומחוץ־לארץ מביאים מזכרת קטנה – קערה עתיקה או מצית־זהב. הידיד לא זקוק להם, אבל אני זקוק לו.

מובן, דרושים שכל ותבונה ומנה הגונה של פסיכולוגיה כדי לדעת, למי תצטרך בחיים. למה לך להשקיע כסף ותשומת־לב ביצור, שלעולם לא יגיע למאומה. לא, אין לי שום דבר נגד אנשים קטנים, לפעמים גם יחסים טובים עם קופאי או שוער עלולים להיות לתועלת. אבל אלה לא מזמינים הביתה. לא כדאי להפריז. גם מחמאה או סיגריה מתוצרת־חוץ תעשה את השירות.

אני מתכוון לידידים של ממש, מנהלי משרדים, עורכי עתונים, קצינים בכירים, אנשי או"ם, דיפלומטים, בעלי הון, פשוט אנשים רציניים. פה ושם אפשר להזמין גם איזה שחקן או צייר או צ’ודק אחר, לשם גיוון, אבל אלה כבר מותרות. העיקר: לא כדאי לפתח קשרי חברה עם מישהו שאינו מתקדם בחיים. אחר כך קשה מאוד לנתק אותם. אינך יכול לבוא לאיש ולומר ככה דוגרי: שמע, חביבי, טעיתי. חשבתי שיהיה ממך משהו, ואתה נשארת בדרגה ה' כמו לפני עשר שנים. אז למה לנו להמשיך בביקורי גומלין? סתם בזבוז זמן. תוכיח את עצמך בחיים הציבוריים ואז תתייצב מחדש.

נכון, אדם עלול לטעות. זה קורה בחיים. היה אצלנו במשרד בחורצ’יק, מיל לא היית נותן בעדו. לא היית חולם לתת לו טרמפ או לאכול אתו דגים אצל ז’אנט. אחד מאלה שאתה מכיר אותם חמש שנים ואינך יודע איך הם נראים. פעם בא אלי ואמר: אשתי ואני… נכנסנו לשיכון… היה לנו לכבוד וכך הלאה. אמרתי טוב, תודה רבה, אולי פעם, בהזדמנות. כמובן שלא הלכתי. מה יש? עוד לא ראיתי שני חדרים וחצי עם הול מואר בשיכון עממי? אחר כך עזב. עכשיו נודע לי, כי הוא מאַכער שלם במשרד האוצר. מומחה למאזנים או משהו כזה. עשיתי משגה, אני מודה. הייתי חייב להראות יתר הבנה פסיכולוגית. במשרד האוצר כל ידיד זה נכס.

ולפעמים בדיוק להיפך. אתה מטפח איש, משקה אותו קוניאק צרפתי, מפטם אותו בנקניק הונגרי, צוחק לבדיחות שלו, מחייך אל אשתו ומשחק עם ילדיו, אפילו שזה יעלה לך בבריאות. סיגריה? בבקשה, קח את כל הקופסה! אני בין כה וכה לא מעשן אותן. אתה כבר תחזיר לי. חאחא, שלא אצחק, להחזיר? קיבל התקפת חלוציות והלך לגדל קישואים. כפיות־טובה משוועת.

רציתי רק לומר, שצריכים לנהוג זהירות. להקפיד במבחר. ולתת פה ושם חיוך ומלה טובה, סתם ככה, באקשיש. שלח את לחמך על פני המים, כפי שאומרים. החיים מלאים הפתעות ופתאום צפים על פני השמנת אנשים, שמעולם לא היית מחפש אותם שם. לפעמים גם תרנגולת עיוורת־צבעים מוצאת זהב.

רק אל תספרו לי, שצריכים להפריד בין יחסי ידידות וקשרי עבודה; שתוכל להיות חבר של פקיד־דואר או שרברב או בעל קיוסק בחיים הפרטיים ולהיפגש עם מי שצריך בחיי הייצוג. ואני אומר לכם: אי אפשר. שני הדברים מתנגשים. אתה מזמין אליך לקוקטייל עם כבד, בלאק אנד וייט וכל השאר, מבחר אנשים אל“ף אל”ף – יש איש משרד החוץ, יש אלוף, יש יועץ, יש אדריכל, תענוג להביט. ומי מופיע פתאום? ידידנו אברימל’ה עם אשתו בנעליים אורתופדיות. רק הממחטה מאחורי הצווארון היתה חסרה. אחר כך לך ותסביר – אמנם, היינו בצבא והיינו בשכונה והיינו. אבל חביבי, לא הערב. הערב זה לא ענבי מוסקאט ומקלות־מלח.

משום כך אני אומר: להיזהר מלכתחילה, לשמור על המרחק, לא להתיידד עם כל אחד. אדם חייב לדעת לבחור את חבריו. כמו שאומרים: תראה לי את ידידיך ואומר לך לאן אתה רוצה להגיע.

באמת, מי זה הולך לכתוב על ישיבות: כבר מיצו את הנושא עד לטיפת הרעל האחרונה, ולמה לשפוך גם את כוס התה שלי לים הישיבות העכור? רציתי להיות מקורית: כולם לועגים, אני אהלל. ובכן, ניסיתי ונכשלתי. ניסיתי בכל כוחותי הצנועים והעליתי ארס בידי. אי־אפשר לכתוב על ישיבות בנימה של חיוב ולא להיות צבוע. ומזה ישמרני האל עד סוף ימי חיי. אמן.

מה אפשר לעשות, אם לא הזדמן לי מעולם להשתתף בישיבה – והיתה ארוכה כיום של צום – שבה סודר יותר מאשר אפשר היה לסדר תוך עשר דקות של שיחה אנושית. כל ישיבה נפתחת בחילופי בדיחות, זכרונות מפולין הקונגרסאית ודברי שבח ליתרונותיה הבולטים של בריז’יט ברדו. עד שמגיעים לתכלית, מתחילים מרבית המסובים להביט בשעון: סליחה, אבל אצטרך ללכת. יש לי עוד ישיבה. את הדברים המעשיים בין כה וכה מבצעים אותם המעטים העוסקים בעבודה תכליתית. אילו לא היתה מתקיימת הישיבה, לא היה הדבר משנה לגביהם מאומה. אבל האשליה טובה לחיזוק הרגשת הקולקטיב.

נכון, השמועה אומרת שיש מוסדות מכובדים – ממשלה, צבא, ועדות הכנסת – בהם מתקיימות ישיבות חשובות ורבות־ענין. ייתכן. אך נסיוני כשר בממשלה מועט: ואשר לצבא, הרי נפרדתי ממנו לפני שהצלחתי להגיע לדרגת טוראית ראשונה. אני רק מתארת לעצמי, שגם שרים יודעים לצייר בובות על דף נייר או לקשט קופסאות של סיגריות בקעים גיאומטריים. יכול להיות שאפילו שרים מספרים בדיחות. ואם לא – חבל.

ובכן, לשם מה נערכות ישיבות? הטענה חשיגרתית, שלמען שתיית תה ואכילת עוגות – אין לה עוד יסוד. בימי הרזיה אלה עצם המבט על דברי מאפה מעורר זעזוע; ואשר לתה, הרי אנו משתייכים לדור שותי האספרסו הידוע לשמצה. אומרים שקוראים לישיבות כדי לברר דעות ולהוציא מסקנות. אשר לדעות, הן מבולבלות לפני הישיבה כלאחריה. וההחלטות – אין לנאמר בישיבה כל השפעה עליהן. המתווכחים מתווכחים והמחליטים מחליטים ואין כל יחסי־גומלין בין אלה לאלה.

ייתכן, כי עורכים ישיבות כדי לתת הזדמנות לבעלי העמדות הנחשלות, שאין להם כל השפעה על ההחלטה הסופית, לחזק את בטחונם העצמי ולהפעיל את כושר דיבורם. הצרה היא שעדיין לא הומצאה שיטה שהיתה מאפשרת לכולם לנאום בבת־אחת תוך שמירה על האשליה שיש גם מי שמאזין.

ישיבה מעידה תמיד על חוסר תעסוקה פרודוקטיבית. אם העבודה בוערת, מסדרים את הענינים בצורה מהירה ויעילה לאין שיעור. פשוט, מרימים את הטלפון ומדברים חמש דקות עם האיש הנוגע־בדבר. רק ברגע שלא יודעים מה לעשות עם המשרה – קוראים לישיבות. הרשימה הארוכה של הישיבות העתידות להתקיים נותנת הרגשת בטחון נפלאה. יש משתתפי־ישיבות מועדים. שומעים שיש ישיבה, מוכרחים לרבוץ בה; אולי מישהו יזכיר אותם שם לטובה. ואם לא, כל אחד מוכן לעשות שירות זעום זה למען עצמו.

יש משתתפי־ישיבות מקצועיים שאינם פותחים את הפה אלא לפיהוק. אלה השתקנים הנצחיים נחשבים בדרך־כלל לנבונים ועמדתם חזקה מעמדת הנואמים הכרוניים. אלה המרבים לדבר – יודעים עליהם תוך חמש דקות שהם כסילים גמורים. לגבי השתקנים עלול גילוי זה לקחת זמן רב ולפעמים מתגלה האמת המרה רק אחרי שבעל השתיקה יושב במשרה מכובדת אי־שם בחוץ־לארץ. בדרך־כלל לא מעלים הבריות על הדעת שמאחורי מסך השתיקה יש חלל ריק בדיוק כמאחורי מפל המלים.

הצירוף הזה של תריסר אנשיס+כסאות סביב השולחן+מאפרות + פתק על הדלת “נא לא להפריע – ישיבה” משנה את האנשים יותר מניתוח פלסטי. בישיבה מסוגלים הבריות להוציא מפיהם דברים שעליהם היו מתביישים בכל מקום אחר, כגון: “תפארת ישראל” או “חובה מקודשת”, “מאמץ על־אנושי” או “זכויותינו ההיסטוריות” מבלי להסמיק. באולם הישיבות פורחות המליצות כשחלבים ביערי־עד. שיחה בין שני אנשים מחייבת ענייניות, אך עשרה – זה כבר “קהל”, מין יצור אגדתי עליו מאמינים שאוהב הוא לשמוע נאומים ומליצות.

אין דבר גרוע מעשרים ישיבות בהן אתה חייב להשתתף. אולי, חוץ מעשרים ישיבות, שאליהן לא הוזמנת.

בחצי אוזן, בין קצף וסכין גילוח אתה שומע את קול הקריין: תאונה קטלנית, עשרה הרוגים. אתה נדהם ומזועזע. זהו, כל הזמן אמרת, חזרת והצהרת: חייבים לעשות משהו למען הבטחון בדרכים. כיום מסוכן יותר לנסוע מגבעתיים לתל־אביב מאשר לאכול ארוחת ערב עם צ’ומבה בקאטאנגה. והרי החדשות במלואן. איזו אכזבה! כי ההתרגשות היתה מיותרת. זה לא קרה בארץ. עשרים הרוגים ביפאן חשובים פחות מחזיר חי אחד בישראל.

כזהו טבעו של אדם: מתחיל להתעניין בצדק וביושר ובבטחה ובהיגיינה רק כשזה נוגע לו. יכתבו מאה מאמרים על ריבוי החולדות, מה זה עסקך? אתה גר בקומה הרביעית ומימיך לא ביקרה אצלך חולדה. כן, אילו היית גר בחצר, אז היתה זאת בעיה ציבורית ממדרגה ראשונה. מה זה? איפה אנחנו, בג’ונגל? העיריה חייבת לפעול ללא דיחוי! השאננות הזאת גובלת עם פשע.

רק שאיש לא יודה בכך. לא יבוא אדם ויאמר: אדוני תכתבו בעתון משהו נגד החופש הארוך בבתי־ספר. הילדים שלי עולים לי על העצבים. עושים לי את המוות. אפילו עתון אי אפשר לקרוא במנוחה. לא, במקום זה הוא יכריז: מן ההכרח להקנות לדור הצעיר השכלה נאותה, כי עתידו עתידנו. וכיצד ייתכן להשאיר את הנפש הרכה בלי מזון רוחני שבועות רבים כל־כך. הרי זה חטא לא־יסולח.

אם אתה קורא בעתון קטע נזעם על יחס הזלזול של התיאטרון העברי למחזה המקורי מסוג “הגיע הזמן לשים קץ לתלות במחזות הלועזיים הקלוקלים! במה אנחנו נופלים משאר אומות העולם, אנחנו עם התנ”ך והפלמ“ח?” תוכל להתערב ללא כל סיכון על אלף פונט, שכותב השורות הוא סופר צעיר ומבטיח שאת מחזהו סירב התיאטרון לקבל.

צריכים לדעת לקרוא בין שורות העתון, בין פסוקים במכתב, לשמוע בין המלים של נואם. אנשים אינם רוצים להיראות אנוכיים. זה פויה. עוד בגן לימדו אותנו: תתחלק עם יוסי! תשאיל את הטנק שלך לרני! קודם כל מכבדים את החבר! מה? אני חושב על עצמי? רק טובת הכלל נגד עיני.

יש לי נושא בשבילך. למה לא תכתוב על הפליית המורים התיכוניים לעומת המהנדסים? יהא לבך סמוך ובטוח, כי המדבר אינו מהנדס. העורך קובע, כי הגיעה העת לטפל בבעיית הפקעת המחירים של כרטיסי קולנוע. למה דווקא? כנראה, רצה ללכת במוצאי שבת לסינמה ולא היו כרטיסים בקופה.

לעולם לא היתה בעיה מעניינת פחות מצחנת הירקון – בשביל תושבי ירושלים בכל אופן. אך מכיוון שמרבית עתונאי תל־אביב גרים על גדות הירקון ומפני שרוב המערכות שוכנות בתל־אביב, זכתה הצחנה¹ לכיסוי ולטיפול שסרחון על גדות הקישון לעולם לא היה זוכה לו.

באמת נכון, האדם חייב להילחם למען דברים ללא פניות אישיות. לקרב נגד הפליה, דיכוי, אי־צדק! גם נגד הלנת השכר צריכים לפעול במלוא המרץ. שמיני לחודש ועוד אין משכורת. אמנם יש כמה הזדמנויות נדירות, שבהן נעשים רגישים לגורל העולם. כשיש כאב־שיניים, למשל. באמת, איזה מקום זה, כדור הארץ שלנו, מלחמות בלי סוף, שפיכת־דמים, רעב ומגיפות. גם כשלון בעבודה עלול לשנות את היחס לסבל האנושות. או ריב עם הידיד. האנושות סובלת כשאנו סובלים. 

ואולי בכל זאת יש אי־שם צדיק אחד בסדום־סיטי זו, שנוגע לו דבר גם כשאינו נוגע לו. אבל אז ודאי לא מתייחסים אליו ברצינות. סתם נודניק. מקים צעקות בלי שזה יהיה מעניינו. איש לא מציאותי, דון קישוט. מוכרחים להילחם בפגעים, נכון, אבל צריך לדעת מתי, כשהמדובר בבעיה חשובה. אתמול, למשל, קרה לי באוטובוס…

בעבר לא היו הבריות מצטלמים סתם ככה, ללא כל סיבה, מתוך שיעמום או כדי לנסות את הלייקה החדשה, מתוך רברבנות או כדי לגמור את הפילם במצלמה. כל צילום היה מאורע חגיגי, תחנת ביניים במסילת החיים. הצילום הראשון על פרוות הכבשים הלבנה, במערומים וראש קרח, אחר כך מחגיגת פורים בגנון, הנה בפינה, הליצן, זה אני. יום הולדת. עם סבא וסבתא. ביום הראשון לבית הספר, עם הילקוט החדש. אבל שלא תקרע אותו מיד, אמרו אז. בסוף כיתה ד', התלמידים בשלוש שורות, המורה באמצע. כאן, יושב על הרצפה, האחרון, זה אני. בטיול עם הצופים. זה המדריך שלנו צילם. סיום בית הספר. עם מירה. בפלמ"ח. בצבא. לתעודת זהות. חתונה.

אחרי כן נולד לנו דודיק ואצלו כבר הכל אחרת. יש לנו מצלמה, ברוך השם, איקונטה, במצב טוב, קנינו אותה בהזדמנות מעולה חדש, לא היה לו כסף, אז לא התמקח יותר מדי. מצלמים הרבה, כמעט כל שבת, עולה הון תועפות, אין מה להגיד. אבל מה לא עושים למען הילדים? צילמתי את דודיק מהיום שנולד, בבית, בגן, על הסיר, באמבטיה, עם הדובי, על נדנדה. בהתחלה הדבקתי את הכל. אתם יודעים, באלבום כזה שמקבלים כמתנה לברית, בחוץ פלוש אדום וכתוב באותיות זהב “ילדנו”. בכל עמוד ארבע תמונות, ומתחת לכל תמונה כתוב בעפרון לבן מתי זה צולם ואיפה. הנה כאן, דודיק בפיז’מה, ספטמבר 1960. אבל אחר כך התחיל דודיק ללכת, ודרושים כל הכוחות כדי לשמור עליו, ילדים כאלה יכולים להוציא את הנשמה. מה יש להגיד, בנדיט. אז כבר לא היה זמן להדביק, שמתי את התמונות למעטפה, לעת עתה, שיהיו מונחים, עד שאתפנה. בחופשת הקיץ או אולי בחורף כשיושבים בבית, אז נסדר אותם בצורה אמנותית, אפילו עם קישוטים. רק שיהיה זמן.

כמובן, אין אף פעם זמן. עכשיו יש לנו כבר שלוש מעטפות מלאות, ועוד קופסה אחת מבונבונים שקיבלנו בחנוכה. בהתחלה דוחפים לאורחים מעטפה אחת או שתיים: הסתכלו, הסתכלו, יופי של תמונות. האורחים מביטים בתצלום אחד בענין רב, שואלים מתי זה צולם ואיפה, כשמגיעים לתצלום השלישי הם מגבירים את הקצב, אחר כך כבר מדלגים, וכשנכנסת מירה עם המגש דוחפים את הכל בחזרה למעטפה כאילו היה הקפה בורח להם. אחר כך כבר לא מנסים להוציא את המעטפה, האנשים פשוט לא ראויים לזה.

צילום אחד או שניים, את היפה מכולם, מכניסים לנרתיק הכסף. פוגשים את יוסקה, שהיינו יחד בתנועה. נו, מזדקנים, מה? יש לי עכשיו חנות רהיטים. מה אתה אומר? נו, כן, השנים עוברות. אתה רוצה לראות את הילדים שלי? זה הגדול. כבר הולך לכיתה גימ"ל. בנדיטים, מה? נחמד, אומר יוסקה, אבל עכשיו אני צריך לרוץ. העסקים, אתה מבין. למה האנשים ממהרים תמיד כשזה מגיע לתצלומי ילדים? פתאום בוער להם? רק בהבראה, כשאין יודעים מה לעשות עם הזמן, אפשר להראות פה ושם תצלום, אבל ככה? מוטב לא להוציא.

את התמונה בתחפושת פורים, דודיק היה קאו־בוי ומוריק שוטר, עשינו בצבעים, הגדלנו, שמנו במסגרת, עלה הון, אין מה לומר, אבל מה לא עושים למען הילדים? תלינו את התמונה בחדר האורחים, באמת נחמדה, אבל כמה תצלומים אפשר לתלות על הקירות? יש גם מזנון ומטפס וכל מיני דברים אחרים. שניים שלושה תצלומים שמים מאחורי הזכוכית של ארון המטבח, אבל שם זה לא מחזיק, בגלל האדים. יש שולחן עבודה – עוד תצלום במסגרת. ובזה גמרנו את הקריירה. אין עוד לאן לדחוף תצלום הגון. אז בשביל מה מצלמים, אם אף אחד לא רוצה לראות את התוצאות?

או מהנסיעה שעשינו לחוץ־לארץ. יוון, תורכיה, קפריסין, שישה נמלים, 22 יום, 645 לירות לאיש. זאת רק הנסיעה. ואיפה המתנות, ומה שהולך פה ושם? בקיצור, רצינו שתישאר לנו מזכרת. צילמתי המון. לפעמים אפילו לא הספקתי להסתכל סביבי, רק צילמתי על ימין ועל שמאל. 18 פילמים. פיתחנו את הכל. אז באו השמירים. נו, איך היה בנסיעה? יופי, אומרים אנחנו, רוצים לראות תמונות? מביאים את המעטפה, ורק מתחילים עם האקרופוליס והשמירים כבר מדברים על הנסיעה שלהם, לצרפת, ספרד ואיטליה. 25 ימים. 876 לירות. אז לך ודבר! פעם היו האנשים מעוניינים לראות תצלומים מארצות העולם, להרחיב את ההשכלה, כמו שאומרים. היום לכל אחד תצלומים משלו. אז איזה ערך יש עוד לצילום? זה בעצם מה שרציתי לומר: אין עוד טעם בתצלומים. יש אינפלציה בנגטיבים.

יחידי סגולה יודעים לתת דמי־שתיה בגובה הנכון לאיש הנכון בזמן הנכון, אבל זה כשרון שצריך האדם להיוולד עמו כמו עם שמיעה אבסולוטית או רגליים ישרות. אומרים שגבר של ממש אפשר להכיר לפי יכולתו למשוך את המלצר אל שולחנו במסעדה בכוח המבט בלבד בלי לקרוא לעברו “הלו! הלו!” או להכות אצבע־צרדה עד להתכווצות השרירים. כדאי להיזכר, שיותר מאשר בחוש־שמיעה נתברכו מלצרים בחוש־ריח מפותח וברגע שניחוח מצלצלין עולה בנחיריהם, הם נמשכים אל שולחן הלקוח כעכברים לגבינה צפתית.

מילא, בארץ נחשלת כמו צרפת אין דמי־השתיה מהווים שום בעיה: פשוט, נותנים אותם בכל מקום וביד רחבה, לכרטיסן ברכבת ולסדרן בקולנוע, למוכר עתונים ולממונה על בתי־השימוש. קשה לקבוע, אם הצרפתים להוטים כל כך אחרי דמי שתיה מתוך אהבה לדמים או אהבה לשתיה, אך עובדה היא, שכמה עשרות פרנקים הופכים לפעמים פקיד קשוח וגס־רוח לג’נטלמן מקסים מלא שארם צרפתי אמיתי.

וגם בארצות שמעבר למסך־הברזל באה בעיית דמי־השתיה בנקל על פתרונה. שם הכל עמלים, הכל שווים – אחד פחות, אחד יותר – וכל נסיון להחיות את מנהגי הבורגנות המנוונת ייחשב כעלבון של אזרח ארץ מתקדמת. אבל רק תנסו לא להעליב שוער מלון בפראג או סבל בתחנת הרכבת של בודפשט! הוא יאבד את אמונתו בצדקת הדמוקראטיה המערבית. מי שרוצה להישאר נאמן לקו השלטונות מסרב לקבל דמי־שתיה ומי שרוצה להישאר בקו הבריאות, לוקח מה שנותנים לו.

אבל אין עוד ארץ בעולם שבה בעיית דמי השתיה מסובכת כמו בישראל. ההגיון אומר לא לתת: השירות כלול בכל מקום במחיר. ועוד: כאן בארץ כולנו אחים, כולנו בני אברהם אבינו, כולנו חכמים, כולנו אינטליגנטים, כולנו נועדנו למשהו טוב יותר. נסו לתת דמי־שתיה לספר ויתגלה, כי הוא בכלל אינו ספר אלא סוחר בהמות בעל יוחסין. בכלל, אדם המכבד את עצמו, מוטב שלא יקח דמי־שתיה. השאלה היא רק: מי עוד יכול לכבד את עצמו אחרי היכרות של שנים כה רבות?

ברור, אתה שונא לתת דמי־שתיה. פשוט, זה משפיל את המקבל. ובכלל, מי יכול לחייב אותך לתת דמי־שתיה למלצר? האם אין לו משכורת? אתה עובד שמונה שעות במשרד כמו חמור ומי נותן לך דמי־שתיה? האם משכורת המלצר פחותה מזו של פקיד ממשלתי? ואוכל חינם אין לו? סמוך עליו, לו ודאי אין חובות כשלך. ואחרי שהבהרת לעצמך מעל צל של ספק, שאין צורך בדמי־שתייה, אתה בכל זאת נותן. משום שאין לך אופי. אתה רוצה להתחבב על הבריות. אתה רוצה שהמלצר יתייחס אליך בכבוד, שיחייך אליך, שישאל לשלומך, שיזכור את מנהגי האכילה שלך. “כרגיל, אדוני?” אתה רוצה? ובכן, שלם!

ברוך השם, כבר החלטת לתת, אבל איך, מתי, כמה? אם החשבון מגיע לשתי לירות שמונים גרוש ואתה משלם בשלושה שטרות של לירה אין כל בעיה: אתה מניף בידך ברוחב לב ואומר כג’נטלמן: העודף בשבילך. אבל אם החשבון אינו חלק כל כך, כבר נעשה העניין מסובך יותר. לדחוף לו כמה מטבעות לכף היד? להשאיר לו על השולחן? לא, זה מסוכן, אולי יקח את הכסף מי שיתיישב ליד השולחן אחריך. זה מפתה. ומי שנכנס למסעדה בלתי ידועה לו והאוכל מוגש על ידי אשה, מתלבט עוד יותר: זו עובדת שכירה? זו בעלת העסק! קל לקבוע – אם היא לבושה ברשלנות למעלה מהמקובל והסינר מלוכלך במיוחד, העסק שלה. עובדת שכירה אינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס.

אצל הספרים אין בעיות עם מתן דמי־שתיה. יש להם כיסים בחלוקי־העבודה במיוחד למטרה זו. רק אל תשלה את עצמך, שהספר אינו יודע כמה שלשלת לכיסו. הוא מיטיב להבדיל בין צליל של גרוש ושל עשרה.

המצב הגרוע ביותר נוצר במלון. מילא, אם אתה לן שם לילה אחד, אתה יכול להסתלק השכם בבוקר בלי לעורר תשומת־לב העובדים, אך אם אתה נאלץ לשבת בפנסיון או בבית־הבראה כמה ימים רצופים, כדי לא לאבד את דמי־ההבראה מקופת החגמולין, אין סוף לבעיות. העובדים מתחלפים במשמרות, יש מנקות של בוקר ומנקות של ערב, שוערים של יום ושוערים של לילה, מלצרים של חול ומלצרים של שבת. וביום־הדין, כאשר אתה ניגש לסילוק החשבון, אתה עומד לפני בעיה מתמטית, שגם איינשטיין לא ידע את פתרונה. ספרת שישה־עשר עובדים שסבבוך תוך שבעה ימי שהותך. אתה יכול כיום לתת למישהו פחות מלירה! אינך יכול. אתה יכול להרשות לעצמך להוציא כלאחר יד שש־עשרה לירות! אינך יכול. אתה יכול להרשות לעצמך לא לתת כלום! אינך יכול. עוד תצטרך לשוב למקום הפשע.

מה לעשות, אפילו בענין דמי־שתיה אנחנו עם ככל העמים. פעם חיינו באשליה על עולם שכולו טוב ודמי־שתיה אין בו. עתה כבר ברור, כי משטר בא ומשטר הולך, אך דמי־השתיה לעולם עומדים. רק נקווה, שלפחות בעולם הבא יפתח לנו מלאך השרת את שער גן־העדן בלי לפשוט את היד. מכל מקום, קחו עמכם כמה פרוטות.