רקע
דוד פרישמן
על אכילת מצה

לפני ירחים אחדים היה הדבר, למועד חג הפסח. נער קטן יש לי, ילד בן שבע או שמונה, ואוהב נערי זה מאד את אכילת המצה. את כל אשר לו יתן בעד פרוסת מצה. פעם אחת אחרי סעודת הצהרים נגש אלי פתאם בני זה, חרד כולו ונפעם כולו ואמלל, ונתן בי את עיניו הכחולות המבקשות עזרה, עד שלבי התכוץ בקרבי למראה. סוד חדש מסודות החיים הגדולים הגיע היום פתאם עד לאזנו. מצה לא יאכל עוד לנצח. ה“גויה” שלנו, שפחה זו שיש לנו בבית, ספרה לו רק זה עתה, בשעה שהאכילה אותו, מעשה מבהיל ונורא מאד. היהודים, אמרה, נוטלים דם ילד נוצרי ונותנים לתוך הבצק, שהם אופים ממנו מצות. ועתה הנה זה בא אלי הנער, כמו כלב אלם שיכאב לו והוא אינו יודע להגיד, ומביט בי התחנונים שאושיע לו…

אלו קבר היה פתוח לנגד עיני באותה שעה!

רבונו של עולם מה אשיב לבני? הכבר עתה, בעודו רך כל-כך, אברר לו מה עולם זה סובב אותנו ומה בריות אלה הנקראות בני אדם? האפשר שכבר עתה אברר לו מה זאת “חבריא” ומה “חבריא” כזאת יש בכחה לעשות לפעמים לטובת אותו הענין שהם קוראים לו “פוליטיקה” או לטובת סתם עסק ששכרו בצדו? או אפשר שאגיד לו, כי אותו השקר הנורא עצמו, שעתה הם טופלים אותו עלינו, טפלו לפנים אחרים עליהם, ואז באו ילדיהם הם לאבותיהם הם ולאמותיהם הם, והביטו אליהם בעינים חרדות, אמללים כלם ומבקשי ישועה, והאבות האלה והאמות האלה עמדו אז גם הם חדלי כח וחדלי עצה, כמוני עתה, כנגד אותו ה“בלבול” הנורא, שרק איזה שטן יכול לבדות אותו?… הוי, שמים! אלו לכל-הפחות היתה לי נחמה זו, שבין העומדים בראש, העושים פוליטיקה זו, יש לפחות אחד, אשר יאמין, איש מוכה בסנורים, אשר באמת ובתמים הוא מאמין במה שהוא מדבר והוא נוכח בלבו כי יש בפועל בעולם איש יהודי האוכל דם ילדים. איש כזה, איך שיהיה, הייתי יכול גם לכבד עוד בלבי. איש אמלל ומוכה אלהים, השונה ותועה! אבל אם ירגיש איש, עד כמה כל הדבר הזה אינו להם אלא קומידיה; אם יבין איש, עד כמה האנשים האלה, בהיותם בינם לבין עצמם, שוחקים בקול ומספרים איש לאחיו את הגדולות והנפלאות ואיך עלתה להם ה“חכמה” שלהם בפעם הזאת; (אם יזכור איש) מי היו האנשים, אשר לטובת קצת “פוליטיקה” של מפלגה היה כשר בעיניהם גם זה, להגות מן המסלה אנשים שעמדו בראשה של מפלגה שניה ולהעביר אותם בסתר מן העולם; אם יעלה איש על לבו, עד כמה שפלים אנשים, שלטובת קצת “פוליטיקה” אינם נרתעים לאחור אפילו מלהרוג בעצם ידם ילד מקרבם עצמם, ובלבד שתהא להם על ידי זה היכולת לבוא בעלילה על אחרים; אם יזכור איש, כי דוקא האנשים האלה הם הם העושים את עצמם עתה תמימים פתאם ומעמידים את פניהם כאלו באו לבקש רק את היושר וכאלו אין להם בכל מעשיהם עתה שום פניה אחרת אלא להנקם נקמת דם נקי אשר נשפך – אם ישים איש את כל אלה אל לבו, אז יש אשר יקרש הדם בכל גידיו והעולם מסביב יעשה צר לו כל-כך! וזוהי מה שקוראים אנושיות? ובקרב אנושיות זו אנחנו חיים ואוכלים את לחמנו ושואפים את אוירנו ומגדלים את בנינו? ואף אין בקרב כל אלה אחד, רק אחד, שפניו יתאדמו?

ורגש של גועל באין-סוף ובאין-גבול תוקף אותי. איה הקולטורה שלנו? איה ההתקדמות? איה כל נפלאות הציולוזציה, שעליהן אנחנו המודרנים גאים כל-כך? הנה זה בא אדם ועולל עלילה על אדם, הנה זה הורג אדם נפש ילד אך ורק בכדי שתהא היכולת לבוא בעלילה על אומה שלמה, הנה זה גדולה סכלותן של הבריות כל-כך, שאפילו מעשה-בבא נבער כזה נעשה לסחורה ומוצא את הקונים שלו, הנה זה קמה מהומה, הנה זה חיים בני-אדם במוראות ובפחדים ימים ולילות, הנה זה נוטלים מעשה-בבא נבער זה ומעמידים פנים כאלו חוקרים בו מעינים בו בכובד-ראש ומכניסים על אדותיו שאלות לבתי-המחוקקים ועושים כאלו פונים אל המלאכה לשאת וליתן על-דבר הענין באמת ובתמים ובגבית עדים ובחקירה ודרישה ובקמטים על גבי המצח, ואפילו צחוק קל לא יעבור על שפתי איש מן האנשים האלה בשעה שכל המעשים האלה נעשים.

רבונו של עולם, היכן אנו בעולם? מה יהיה סוף כל זה? וביחוד אין אני יכול להבין, בשעה שאני רואה, עד כמה כבר גדול שויון-הרוח שלנו וכל הרגשתנו נעשתה קהה. קוראים אנחנו יום יום את הטלגרמות ואין אנו מתרגשים עוד כלל. אוכלים אנו אחר-כך את הביפשטקסים שלנו, לובשים אנו את כלי הלובן שלנו מן המובחר ועם הצוארונים הזקופים והמוקשים שלנו, הולכים אנו לבתי התיאטריות למחזה ל“אלמנה העליזה” עם מסאל ולמחזה “קווא וואדיס” עם באטיסטיני ואני מתענגים על פרי הקולטורה שלנו עם כל המצאותיה היפות והמועילות. בשנים קדמוניות היו עושים לנו בלבול והיו הורגים אותנו כנגד נר של חלב שמחירו פרוטה – ועתה עושים לנו דבר זה כנגד מנורה אלקטרית; בשנים קדמוניות, כשהיה להם צורך להתלקט לצרכי שמחה כזו, היו באים בסוסים ובעגלה בתכלית הפשטות – ועתה כשהם באים, הם באים בקיטור או באבטומוביל; בשנים קדמוניות היה העולם מקבל ידיעה כזו על-ידי שליח מיוחד או מקץ שבועות וירחים – ועתה אנו מקבלים את ידיעותינו במהירות נפלאה ולא באופן אחר אלא על ידי הטלגרף או על ידי הטלפון. הלא יש לנו עתה, ברוך השם המצאות מועילות! ואולם, ראו, האדים לא יאדימו פנינו והכלם לא נכלם ובני-אדם מקולטרים הננו עם כל זה! מה בצע באיזו עלילה על היהודים, שלוקחים להם כפעם בפעם איזה “שקץ” קטן ושוחטים להם? מה בצע בזה, שבאו אנשים גם עד לידי עצת-שטן מסוכנה זו, לומר, שלא חלילה היהודים כלם אשמים בזה, אלא שיש בקרבם רק איזו “כת”, וחסידים שמה, והם הם האוכלים קצת בשר של אדם? מה בצע בזה, שבאו אנשים עד לידי כך, להכניס על כל זה שאלות גם אל הדומה ולהתפלל על כל זה ולעשות שקלות וטריות ולהוכיח, כביכול, אם כשר הדבר ואם טרפה ולהושיב על כל זה גם “קומיסיה”?

ורגש של גועל תוקף אותי, כשאני מעלה על לבי את זכרון ה“עסקנים” שלנו! הוי אלהים גדולים, מה משפט היצורים האלה? סוד הם ממתיקים, עצות הם מבקשים, החלטות הם מחליטים ונאומים הם נואמים – והדבר האחד, שהיה עליהם לעשות, לא עשו. תחת להיות למאשימים, חכו עד שבאו והאשימו אותם, באופן שעתה עליהם החובה להצטדק. איפה היו ברגע הראשון? מדוע לא באו הם והכניסו “שאלה” לתוך הדומה ומדוע לא הקדימו ונטלו הם את המקום הזה לתוך רשותם? “שאלה” כזו, כפי שאני מציר אותה לי, היתה עושה רשם אחר לגמרי! הלא ידעתם את הנוסח:

“האם יודע המיניסטר כי יש ברוסיה עדה של חוליגנים, שתחת מסוה של פוליטיקה ושל הצלת הארץ יש להם אותה החוצפה האסורה, לעולל עלילה זו, שגם בימי הבינים היו בני-אדם מורידים לארץ עיניהם כשהיו מזכירים את כל זאת, מה הוא חושב לעשות כנגדה? – האם יודע המיניסטר כי עלילה זו אסורה גם מטעם הקיסר וגם מטעם הכנסיה? ואם המיניסטר יודע את כל זאת מה הוא חושב לעשות, בכדי לעצור בעד הפושעים? – האם יודע המיניסטר, כי עדת פושעים זאת המדברת עתה על-דבר ילד, שהיהודים, כביכול, רצחו אותו, היא היא אותה העדה עצמה, שבפועל הרגה ילדים יהודים למאות באופן היותר אכזרי? ואם המיניסטר יודע את כל זאת, מה הוא אומר לעשות עתה? – האם יודע המיניסטר, כי העדה החטאה והרשעה הזאת, היא היא המשליכה במעשיה שקוצים על ארצנו ועושה אותה לקלס ולחרפה בעיני כל העולם הנאור ונותנת אותה לדראון להיות ולהחשב כמו ארץ של פראים? ואם יודע המיניסטר את כל זאת, מה הם האמצעים, שבם אומר להחזיק, בכדי לבער את הרעה?” – שאלה כזו היתה עושה רשם אחר לגמרי!

ואולם עתה, בני, בני העני, מה יש לי להשיב לך, כשאתה בורח מפני השפחה ובא אלי לבקש עזר ממני?…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!