מבוא    🔗

תכלית הספר להפיץ אור על הדרך הישרה שיבור לו האדם בחיים ולבאר ערכה הרב של בקשת הצדק והיושר לעומת הנאות־הגוף החולפות. המחבר מתנצל בו הרבה גם כנגד הטוענים עליו שאין חייו מתאימים עם דעותיו. את הספר שלח לאחיו הגדול ממנו נובאטוס, אשר קבל את הכינוי גאליוֹ כאשר נכתב בספר־היוחסין של המשפחה ההיא (ראה המבוא לספר “על הכעס” בכרך א' של השיחות הפילוסופיות, עמ' 96).

מהלך הרעיונות: נחיצות הזהירות בבחירת דרך, כי השגגה נעשית למכשול גם לאחרים ואין ללכת אחרי המרובים, שהם הטועים (א–ב). מאושרים הם החיים כפי הטבע, המתרחקים ככל האפשר מהנאות־הגוף ומושפעים מן השכל (ג–ז), רוממות הצדק והיושר על כל ההנאות הגופניות, השפלות והבזיון שבהנאות הללו מתוארים בתמונות מן החיים (ז), איך יוצר לו אדם חוק לפי השכל, וחיי צדק ויושר גורמים גם להנאה מבלי שזאת היא תכליתם (ח–יא), כנגד זה דעות אפּיקור ובית מדרשו (יב–יג). הרודף הנאות אינו קונה אותן כי אם מוכר עצמו להן (יד). להכנע בפני אלהים היא החרות (טו). התנצלות על חיי עושר וכבוד (יז–יט). הדברים כאן ולהלן כמו תשובה על גידופי סואיליוס: “צרות עין משוחה ברעל” (הנזכרים במאמר “חיי סנקא ודעותיו” בכרך א' של השיחות הפילוסופיות, עמוד IX), אבל גם כנגד כל “הנובחים” מול החכמים; כאן גם פּרטים על דרכי החיים בבית סנקא. – קיצור תורת מוסר של הסטואים (כ). תשובת המשכיל להמון הסכלים המגנים אותו בעבור אשר למעשה הוא חי על הרוב כמוהם; הבדל בין המשתדל להתרומם במעלות רוחו ובין השקועים בהבלי העולם (כא–כז).

כמו בכל החבורים נמצאים גם בזה הרבה פרטים מענינים מן התרבות הרומית, מחיי העשירים המפונקים (יא) ודעות מוסריות רמות. חשובה ביחוד ההשקפה על המיתולוגיה ועל ההבלים אשר טפלה על יופּיטר (כו). על רעיונות מקבילים לדברי חכמי ישראל העירונו במקומם.

 

עַל הַחַיִּים הַמְאֻשָּׁרִים    🔗

א    🔗

לחיות חיים מאושרים, אחי גאליו, הכל חפצים, אבל מגששים הם באפלה בבואם לחקור, מה טיבו של אושר־החיים. ואין זה דבר נקל להגיע אליו, כי ככל אשר ימהר אדם לשאוף אליו, אם טעה בדרכו הוא מוסיף להתרחק ממנו. אם הדרך מובילה לצד שכנגד, הרי המהירות עצמה נעשית סיבה להגדלת המרחק. לכן צריך אדם לברר לעצמו בתחילה, מה הוא הדבר שהוא שואף אליו, ולחקור אחרי כן, איזה הדרך אשר בה ישיג חיש את מטרתו, ובעודו הולך בה, אם הדרך הנכונה היא, יכיר כמה הוא מתקדם בכל יום וכמה הוא מתקרב לאותה הנקודה אשר אליה דוחפת אותו התשוקה הפנימית.

אמנם כל זמן שאנו תועים אנה ואנה בלי מנהיג ומושפעים רק מן הקולות המשונים המושכים בצעקה גדולה לכאן ולכאן, מבלים אנו בשגיאות את החיים הקצרים, אף אם אנו יגעים יומם ולילה לפי השכל הישר. לכן יגמור אדם בלבו, להיכן הוא שואף ובאיזה דרך, ולא ימנע מלבחור במנהיג אשר ברורה לו היטב המטרה שאנו צועדים לקראתה. כי אין הדבר כאן כמו בכל הנסיעות שרגילים לנסוע; בהן לא יתעה מן הדרך מי שהולך בנתיבה הכבושה ושואל כפעם בפעם את יושבי המקום, להיכן יפנה. אבל כאן דוקא הנתיבות הכבושות והיותר מפורסמות הן הגורמות לאכזבה יתרה¹.

לכן עלינו להזהר ביותר, שלא נלך כדרך הבהמות בעקבות העדר הקודם בלי שים לב למטרה הרצוּיה, כי אם למהלך הרגיל. אין לך דבר מגלגל עלינו כל כך פורעניות כהטית האוזן לשיחת הבריות, בחשבנו להיותר מעולה מה שמקובל ומשובח בפי כל והוא מן המעשים בכל יום, ובבחרנו להדמות לאחרים תחת לחיות לפי השכל. לכן אתה מוצא את ההמון הרב נדחק וכל אחד כושל בחברו. כמו בכל קהל גדול וצפוף העם דוחק את עצמו, ואין אדם אחד בקרבו נופל אלא אם כן מושך את חברו עמו וכל הקודמים נעשים למכשול לבאים אחריהם – כן תראה את הדבר בחיים: אין איש מעוות דרכו לעצמו בלבד, כי אם נעשה לסיבה ולגורם לעיוות דרכי אחרים². מסוכן הוא ההרגל להיות דבק בקודמים, ואם כל אחד בוחר להאמין, תחת לשקול במאזני שכלו, לא ישפטו עוד כלל על עניני החיים; תמיד יסמוך איש על חברו, וטעוּת אחת עוברת מיד ליד, תאחז בנו ותורידנו לדיוטה תחתונה, ואנחנו נאבד מתוך חיקוי מעשי אחרים. תרוּפה תהיה לנוּ רק כשנפריד עצמנו מן ההמון. אכן העם בעצמו עומד ומגין כנגד השכל על מה שהוא הפסדו וקִלקולו. הדבר יוצא כמו בועדי הבחירה³, אשר הבוחרים בעצמם הם המתפלאים אחרי כן על אשר פלוני ואלמוני נבחרו להיות פרטורים, אם חזרה דעת הקהל ופנתה להם עורף. מה שהיוּ משבחים, הם חוזרים ומגנים – זה סוף כל משפט שנחרץ על פי דעות המרובים.

ב    🔗

אם הדבר נוגע באושר החיים, לא תוכל להשיב לי כדרך אנשי המפלגות בסינאט:⁴ “מצד זה נראה הרוב”. אכן בעבור זה הוא הצד הגרוע. אין הדברים האנושיים מסודרים באופן מתוקן כזה, שיהיו הדברים היותר טובים מוצאים חן בעיני הרבים. הסכמת ההמון היא אות לגריעות הדבר. לכן עלינו לשאול: מה הוא היותר טוב למעשה, לא מה הוא היותר רגיל; וכן: במה תתקיים לנו נחלת אושר נצחי, לא במה ימצא חפץ המון העם, שהוא היותר משובש בהבנת האמת. ובדברי על המון העם, כוונתי גם לבעלי שמלה כבוּדה, וגם לנושאי כתר. לא אל צבע הבגדים אביט, אשר הגופות מקושטים בהם ולא למראה עינים אני שוֹפט. יש לי מאור יותר זך ונאמן להבחין בין האמת וּבין השקר: הרוח משיג את הענינים הרוחניים. הוא, במצאו פנאי להנפש ולהתכנס לתוך עצמו, מאד ירבו יסוריו ויתוודה ויאמר: “מה שעשיתי עד עתה, נוח לי אם לא עשיתיו, ובהעלותי על לבי מה שדיברתי, אני מקנא בחיות שאין דיבור בפיהן. מה שהיה משאת נפשי נראה לי עתה כקללת משנאי, ומה שפחדתי מפניו – אלהי הרחמים! – הלא נוח היה לי ממה שקויתי. ביני ובין אשים רבים היתה שנאה, ולפעמים עברתי מן השנאה לידידות – עד כמה שיש ידידות בין אנשים גרוּעים – אבל לי לעצמי לא הייתי ידיד ואוהב. יגעתי מאד כדי להתרומם מתוך הרבים ולהגיע לתהלה על ידי איזה כשרון: מה המעשה הזה, אם לא התיצבות לקראת החצים ומשיכת עיני המקנאים אל המקום אשר בו יוכלו לפגוע בי?”

שא עיניך וראה את המהללים מליצתך או את הסובבים אותך בעבור עשרך ומתחננים לחסדיך ומנשאים את גדולתך. כל אלה הם שונאים לך או – אין בזה הבדל – יכולים להיות שונאיך. כאשר יגדל מחנה המעריצים, כן יגדל מחנה המקנאים. לכן אבחר לבקש דבר טוב שהוּא בדוק ומנוסה, מה שאכיר את טבעו ולא רק אתהלל בו. כי מה שמתראה כלפי חוץ, שצופים בו בסקרנות ואיש את רעהו יעורר להשתומם עליו – הוא דבר נוצץ לעינים, ובקרבו הוא שפל ונבזה.

ג    🔗

נבקש נא דבר, שאינו רק יפה מחוץ, כי אם גם יציב ונכון, ואשר יפיו הפנימי עולה על החיצוני. נבדוק אחריו; איננו רחוק מאתנו וצריך הוא להמצא, עלינו רק לדעת להיכן נושיט ידינו כדי לחפש. הרי אנחנו כעוברים באפלה על הדברים הקרובים ונתקלים באותם הדברים אשר אנו מבקשים.

לא אנהגך ארחות עקלקלות, ואבחר לדלג על דעות של אחרים, אשר להציע אותן ולבחון אמיתותן דרך ארוכה היא. וכשאציע לפניך את דעתי אני, אין אני מחזיק בכנף אחד מגדולי הסטוֹאים; יש לי רשות גם לעצמי לחוות דעת. אפשר שאסכים לאחד, ומהשני אדרוש שיברר הדברים. אפשר גם כי אחרי מה שאביא בשם אחרים לא אבטל דבריהם ורק אוסיף: “ועוד זאת אני סובר”. בינתים חוק אחד לנגד עיני, שהוא מוסכם בקרב כל הסטוֹאים: לאחוז בדרכי הטבע. שלא לתעות מאחריו, כי אם להשתלם לפי משפטו ודוגמתו – היא חכמה. מאושרים איפוא החיים המתאימים לטבעם. לזה יגיעו רק כשהרוח בריא ומתמיד בבריאותו, כשהוּא חזק ותקיף, אבל גם נאה ומתוּן, מסתגל למסיבות הזמן, צופה גם הליכות הגוף, אף כי לא בדאגה ופחד; משתדל בכל מה שנותן תוכן לחיים, מבלי להתפעל מאיזה דבר ביותר; משתמש במתנות־הגורל, מבלי היות עבד להן. על נקלה תבין מזה, ואין צורך להוסיף, כי בדרכי חיים כאלה תמצא מנוחה תמידית וחופש, באין מקום לדברים מכעיסים ומבהילים, במקום הנאות־הגוף והדברים הפעוטים והמתפוררים וגורמים גם לחרפה ונזק. בדרכים ההם זוכים לשמחה נצחת, אשר לא תתמוטט ולא תשתנה, לשלום וליחוד הלב⁵ ולגדולה שיש בה ענוה – כי כל מקום שאתה מוצא זדון, הוא נובע מן החולשה⁶.

ד    🔗

יכולים גם להגדיר באופן אחר את הטוב אשר אנו מבקשים, זאת אומרת, להסביר אותו הרעיון עצמו במלים אחרות. כמו שצבע־חיל יכול כפעם בפעם להתפשט במרחב או להצטמצם במקום צר, לעקם את המחנה כחצי גורן עגולה עם קצוות בולטות משני עברי המרכז, או להשתלשל בשורה ארוכה אחת – אבל כוחו, איך שיסתדר, אחד הוא ומגמתו ותכליתו לא תשתנה: כן גם הגדרת הטוב השלם יכולה להתרחב ולהתפשט וגם להתקצר וּלהתכנס. הדבר יהיה אחד, אם אומר: הטוב השלם הוּא לב בוזה למקרים ושׂשׂ בצדק, או לב עשוּי לבלי־חָת, מכיר טיב הדברים, שליו במעשים, אוהב את הבריות ודואג לכל מי שיש לו עסק עמהם. הרשות בידינו להגדיר גם כך: מאושר הוא האיש שאינו חושב לדבר טוב או רע אלא לב טוב או לב רע⁷; מי שמכבד את היושר, שבע רצון בצדק, המקרים לא ירוממוהו ולא ידכאונו, אין דבר יותר חביב לו מזה שיוכל להשיגהו בכוחו, והנאתו היותר עצומה היא – לבוז להנאות. הרוצה להרחיב יוכל להגיד זאת בפנים שונות והרעיון ישאר אחד בתקפו. אין מעכב לומר גם: יסוד החיים המאושרים הוא בלב חפשי ומרומם שאינו נבהל ואינו זע, רחוק מפחד ומן התאוות; הטוב האחד הוא לו היושר, והרע האחד – פחיתות הנפש⁸. כל שאר הדברים הבל, לא גורעים ולא מוסיפים לאושר החיים, באים וחולפים מבלי להרבות את הטוב השלם ומבלי להפחית ממנו. מי שיש לו יסוד כזה, הששון יסובב אותו תמיד, לרצונו או שלא לרצונו, ושמחה עצומה תהי נובעת ממעמקי נפשו המסתפקת במה שבחלקה ואינה תאֵבה לגדולות מזה. האין זה שוקל בפלס הרבה יתר מיצרי הגוף הנבזה בקטנותם, בנבלותם ובפחזותם? ביום שנעשה אדם כפוף להנאה, הוא כפוף גם למכאובים⁹. הלא תראה מה גרועה וארורה העבדוּת שמטיל על עצמו, מי שנותן לשני השלטונים האלה, חסרי־חוק וחסרי־אונים, להנאה ולמכאובים, לשלוט בו לסירוגין. לכן צריכים לבקש מוצא כלפי החרות. אותה ינחילך רק הבוז לגורל. מכאן גודל ערכו של הטוב המונח בשלוַת הנפש שמצאה לה משכנות מבטחים, השתחררה מפחד והגיעה לחדוה בהכרת האמת, וזוכה להתענג ולהשתעשע בה בחבּה, בהיות רגשותיה אלה לא הטוב מצד עצמו, כי אם פרי הטוב אשר החזיקה בו.

ה    🔗

כיון שכבר הרחבתי הצעת הרעיון (אוסיף עוד): מאושר יוכל להקרא מי שבחסד שכלו¹⁰ נמנע מלחמוד ומלפחוד. כי בלי פחד ודאגה נמצאות גם האבנים ויכולות להיות אף הבהמות, ובעבור זה לא יאמר איש שהן מאושרות, כי אין להן בינה באשרן. במדרגה זו עומדים גם בני אדם, אשר מצד קהות רגשותיהם ובערותם מהכיר את עצמם נדמו לבהמה וחיה. אין הבדל בין אלה לאלה; הללו אין שכל להן והללו יש להם שכל עקום ומקולקל הגורם להוַתם. אבל מאושר לא יוכל להיות מי שאין לו חוש האמת, לכן מאושרים רק החיים המבוססים במשפט נכון על תעודתם ואינם זזים ממשפטם זה. אז תנקה הנפש ותשתחרר מכל רעה, כשלא תהיה לה עוד סכנה של פצפוץ או רק של דכדוך וכשתתחזק במקום אשר התיצבה עליו ותשמור את מקומה למרות כל כעס והתקפה מצד הגורל. ובמה שנוגע לתאוה, אף אם תזרום מכל עברים ותפרוץ בכמה דרכים לתוך הנפש להסיתה ולהדיחה ותשתמש בכל אמתלאות כדי לזעזע את בשרנו וכל אברינו – מי מבני אנוש, אשר רושם כבוד אדם¹¹ עוד נשאר בקרבו, יחפוץ להתחכך יומם ולילה להנאתו ולבגוד בנפש כדי להיות עבד לגוף?

ו    🔗

“אבל גם לנפש, יאמרו, ישנן תאוות”. תאחז נא בהן ותנסה להיות שופטת בדבר הפריצות וההנאות; תהיה נא כרוכה אחרי כל מה שמשעשע את החושים, אחרי כן תביט מאחריה על העבר, תזכור את ההנאות המזיקות, תתגאה באופן אשר חלפו ותחכה בתקוות הערוכות לה להנאות העתידות, ובעוד הגוף כבר עתה במצב דחוק, תפנה במחשבותיה למה שיבוא! כדי בזיון ושפלות בזה; כי שגעון הוא לאחוז ברעה במקום הטובה. לא יוכל אדם להיות מאושר בלי דעת צלולה, ואין דעת צלולה למי שצופה לדברים עתידים (סתם) ולא לדברים (בטוחים) טובים. מאושר יכול להיות איפוא רק מי ששופט בצדק, מי ששמח בהווה איך שיהיה, ונוח לו במצבו. מאושר הוא מי ששכלו מסכים לכל מסיבות חייו.

כל הצופים להנאות ואומרים כי בהן הטוב השלם, אינם רואים איך הם משפילים את ערך הטוב^12. הם מכחישים, כי יכולה ההנאה להתרחק מן הצדק והיושר, ואומרים כי אין איש חי בכבוד ובמישרים אם אין לו חיים נעימים, ואין איש חי בנעימות אם אין חייו בכבוד ובמישרים.

ז    🔗

אין אני רואה איך אפשר לשים קשר בין שני דברים אלה שהם כה שונים זה מזה. בבקשה מכם, איך לא תהיה ההנאה רחוקה מן הצדק והיושר? לפי שאתם אומרים כי מוצא כל דבר הוא מן הצדק והיושר, לכן דעתכם כי מהם גם שורש כל אותם הדברים אשר אתם אוהבים וחומדים. אבל אילו היו הדברים האלה קשורים בקשר אמיץ, לא היינו רואים לפעמים דברים נעימים שאינם ישרים כלל, ומצד אחר דברים ישרים מאד, אבל קשים ונקנים ביסורים. הוסף על זה, כי יש הנאה גם בחיי שפלות וקלון, בעת אשר הצדק והיושר אינם סובלים חיי חטא. ישנם גם אומללים, שאינם חסרי כל הנאה, או אפילו בשביל ההנאה שהם מרגישים; ולא היה זה אפשר, לוּ היה היושר ממוזג באותה ההנאה, אשר לפעמים היא חסרה להם וגם אינם צריכים לה. למה אתם מחברים דברים שאינם דומים ואף רחוקים כך זה מזה? הצדק והיושר הם דברים נעלים, רמים ומלכותיים, נצחים ובלתי מתחבלים לעולם¹³, וההנאה היא שפלה ועבדותית, נבזה ונובלת, ולה מעון ומשכן אף בבת זונות ומרזחים. את הצדק והיושר תוכל למצוא בהיכל, בשער העיר, בבית־המשפט, לפני החומות, כשהם מתאבקים בעפר, אדוּמי־פנים ופצועי־כפים מרוב עמל ויגיעה; את ההנאה תמצא לרוב מסתתרת ומתחבאה בקרן אפלה, בסביבות המרחצאות ובתי־הזיעה, יראה מפני המשגיחים, רפת־כוח, חסרת־אונים, ריח יין ובשמים נודף ממנה והיא חיורת־פנים, מפורכסת ומורעלה מסמי־מרפא. הטוב השלם הוא דבר קיים לעולמים ולא יכלה לעד, לא תקוץ בו הנפש ולא תתחרט עליו. הנפש ההולכת בדרך ישרה לא תשוב על עקבה, לא תהיה לטורח על עצמה ולא תחליף את דרכה, כיון שבחרה תמיד רק בדרך היותר טובה; אבל ההנאה כשהגיעה לשיא העונג, היא נמוגה וחולפת. אין לה מקום רחב־ידים, היא ממהרה למלאות אותו ושבה ומואסת בעצמה. אחרי הקפיצה הראשונה היא מתמעכת וגוועת. אין בטחון בדבר שהוא נע מטבעו, ולא יוכל להחשב כענין קיים, מה שבא וחולף חיש ונבלע בעודו בכף. הוא מגיע למטרתו כשהוא חדל, ובעודו מתחיל, הוּא בא עד קצו.

ח    🔗

ומה נאמר, אם ההנאה היא נחלת הטובים והרעים במדה שוה, ואם הקלון משמח לב אנשים נבזים כמו שמעשים טובים משעשעים את הישרים? לכן הורו הקדמונים, כי עלינו לבקש את החיים במישרים ולא את החיים בנעימות, וכי אין רשות לההנאה להיות נוהגת את הרצון, כי אם ללוות אותו. להנהיג צריך הטבע, ועליו ישגיח השכל ובו יוָעץ. דבר אחד הוא, להיות מאושר בחיים ולחיות כפי הטבע. מה טיבם של חיים אלה? על זה אענה: כשאנו צופים בזהירות על כחות הגוף וכשרונותיו ורואים אותם בלי בהלה כדברים זמניים וחולפים; אם אין אנחנו נכנעים בפניהם ונותנים לדברים מן החוץ שליטה עלינו; אם מקבלים את נעימוּת הגוּף ומה שנלווה לו רק כצבא־עוזר וחיילים קלים במלחמה, שנותנים להם שרוּת אבל לא מפקד¹⁴ – כך הם מביאים תועלת לרוחנו. אל יכנע איש בפני דברים חיצוניים ואל יהי נלכד על ידיהם; יכיר את ערך עצמו, יבטח ברוחו ויהיה מוכן ומזומן לכל מה שיבוא, כאמן לחיי עצמו. לבטחון לא יגיע בלי מדע; למדע יש קיוּם רק באומץ לב, כשהוא מחזיק במה שהכיר לנכון ואינו מסיר מלבו מה שׁשׂם לו לחוק. מובן, מבלי שאוסיף, כי אדם כזה יהיה מתוקן ומסודר וכי בכל מה שיעשה יהיה גודל ונעימות. השכל יהיה נטוע בחושיו וממנו יהיה מוצא לכל מגמותיו, כי אין לו יסוד אחר בכל אשר יפנה לבקש הנכון – תמיד אל עצמו הוא חוזר. הלא כן גם העולם אשר הכל כלול בו, והאל המושל בקרב תבל; משפיע הוא כלפי חוץ, אבל חוזר בכל הדברים אל עצמו. כה יעשה שכל האדם; אם בלכתו אחרי חושיו הוא נוטה על ידיהם לחוץ – אל יאבד שלטונו עליהם ועל עצמו. כך מתהווה כח מאוחד ונוצרה יכולת מתאימה לעצמה, ומתרקמת תבונה בטוחה שאינה זזה ממקומה ואינה מהססת ופוסחת על סעיפים במשפטיה לפי השפעות זרות, ובנתנה לעצמה צו, בהגיעה להסכם פנימי, “ברן יחד” כל החלקים שבה¹⁵, – בשעה זו זכתה לטוב השלם. אז לא נשאר עוד דבר רפה ומתמוטט ואין עוד מקום למכשול ולנפילה. אז יעשה אדם הכל רק כפי החוק אשר שׂם לעצמו ולא יארע לו דבר אשר לא פלל, וכל אשר יעשה יהיה לטובה ויהיה קל ומתוקן ובלי פקפוק. כי ההתרשלות והפקפוק סימנים הם למלחמה פנימית וחסרון דעה בצורה. לכן גם נרהיב עוז להודות, כי הטוב השלם הוא: נפש מתאימה לעצמה. המדות הטובות ודאי מוצאות משכן במקום שיש התאם ואחדות, והגרועות – במקום שיש בו מחלוקת.

ט    🔗

“אם כן”, יאמרו, “הרי גם אתה שוקד על מדות הצדק והיושר רק בעבור שאתה מקוה מהן יתרון הנאה!” – ראשית, אם הצדק והיושר גורמים להנאה, אין זאת אומרת, כי שוקדים עליהם בעבור ההנאה, אין לומר שהם מביאים לידי הנאה, כי אם שהם מביאים אף לידי הנאה. לא שהם מתכוונים לה, כי אם שמשיגים גם אותה בעוד אשר כוונתם היא אחרת. בשדה שנחרשה לתבואת דגן יכולים לצמוח גם פרחים שונים מרהיבים עין, אף כי לא בשביל הצמחים הללו חרשו חורשים. אחרת היתה כוונת הזורע, ונוספו לה תוצאות. כן גם ההנאה אינה שכר ולא סיבה למעשים טובים, כי אם הוספה צדדית עליהם, והם אינם מוצאים חן בעינינו בעבור העונג, כי אם, במצאם חן בעינינו, נלווה אליהם גם העונג. הטוב השלם מונח ברוח משפּטו של אדם ובמצב נפשו הישרה, ואם היא שבעה רצון בהיותה מתגדרת בדעותיה, הרי זכתה בטוב השלם ולא יחסר לה דבר. מחוץ לדבר השלם אין עוד מאומה, כמו שאין דבר אחרי הסוף. לכן טעוּת מונחת בשאלה: “מה הוּא הדבר אשר בשבילו אנו מבקשים את הצדק והיושר?” כאילו אפשר לבקש דבר שהוא למעלה מהיותר מרומם! מה אני מבקש מהצדק והיושר? אותם בעצמם. אין דבר יותר חשוב; הם שכר לעצמם. הכי אין דבר נשגב, כשאני אומר לך: הטוב השלם הוא כח־נפש אשר לא ישבר, עין מיטיבה לראות הבאות, לב מבין, גוף בריא וחפשי עם נפש אמיצה ונהדרה? הכי תבקש עוד, לאיזו תכלית הם אלה הדברים? מה אתה דובר על הנאות! הן את אושר האדם אנו מבקשים, לא אושר הבטן, שהוא נתון ברחבה לבהמה ולחיה.

י    🔗

“הנה אתה מתעלם מן הדבר אשר אמרתי; הלא זה היה דברי, כי לא יוכל איש לחיו בנעימות אם איננו חי ביושר, וחיי־יושר לא יתכנו אצל הבהמות האלמות ולא אצל מי שמשׂים את הנאות־הבטן לקו. מגיד אני בפומבי ובקול רם – כה תגיד לי – כי אין חיים ראויים להקרא נעימים, אם אין צדק ויושר נלוים אליהם”.

אבל אין מי שיכחד, כי ממה שאתם קוראים בשם הנאות נהנים במדה מרובה גם הכסילים, וכי אף לפועלי אָון יש נעימות בשפע ורוחם ממציאה להם כמה מינים של הנאות גרועות. ועוד להם החוצפה והגאוה היתרה וההתנפחות לעומת אחרים, והדבקות הסמויה והעיורת בממונם, וההתעדנות והרפיון וההתפעלות מדברים פעוטים ילדותיים, והפטפוט וההתכבדות בקלון אחרים, והעצלות וההתמוגגות של נפש קהה ונרדמה. אבל את כל אלה מבטלת מדת הצדק והיושר. היא מושכת אותך באזנך ומלמדת להעריך בתחילה, כמה שוָה היא ההנאה, קודם שהיא מתירה אותה, וגם כשהיא מסכימה לה איננה נותנת לה משקל רב, כי אם רק מתירה ואינה חפצה שיפליגו בדבר, רק שישתמשו בו בכבישת היצר¹⁶. ואם כבישת־היצר פוגמת את ההנאות, הרי לפי שיטתך היא מצמצמת את הטוב השלם. אתה מרחיב גבול ההנאות, ואני מפחית אותן. אתה מבקש בהנאות את העונג, ואני את התועלת¹⁷. אתה רואה בה את הטוב השלם, ואני אינני רואה בה טוב כלל. אתה עושה הכל למען ההנאה, ואני אינני עושה מאומה בשבילה.

יא    🔗

באמרי שאין אני עושה מאומה בשביל ההנאה, אני דובר בשם המשכיל, אשר לו לבדו ההנאה הרצויה. הרי אין זה איש משכיל, אם איזה דבר בחיים מושל בו, קל וחומר אם זה דבר של הנאה. אם היא תמשול בו, איך יעמוד בפני כל עמל וסכנה, בפני עוני וריש וכל הפגעים הרעים הנותנים חתיתם על בני־אדם? איך יסבול בלהות־המות ויסורים או חורבן הכל והסתערות המון צוררים – אם צורר כה חלש מנצח אותו? – הוא יעשה ככל אשר תסיתנו ההנאה. צא וחשוב לכמה דברים תסיתנו. אתה אומר: “היא לא תוכל לפתותו למה שיש בו חרפּה, כיון שגם צדק ויושר נלוים לה”. האינך חוזר ורואה, מה עלוב “הטוב השלם” אצלך, אם צריך הוא לשומר למען ישאר בטובו? ואיך יהיו הצדק והיושר מושלים בהנאה, אם הם נגררים אחריה, והנגרר אחרי מי שיהיה הוא הנשמע לו והמנהיג הוא המטיל עליו פיקודים? איך תוריד למטה את מה שצריך למשול מלמעלה? ויפה הוא התפקיד שאתם נותנים לצדק ויושר: עליהם לטעום מראש את טעם ההנאות! יש לבדוק אם כשדוחים אותם למדרגה בזויה כל כך, עדיין בכלל הצדק והיושר הם, כי אינם ראויים עוד לשמם אם אינם שולטים במקומם. אבל יותר חשוב בינתיים שאראה לך כמה בני־אדם שקועים בהנאות ואשר פיזר להם הגורל את כל מתנותיו, ובכל זאת תודה שהם אנשים רעים. הנה, נומנטנוס ואפיציוס¹⁸, אשר כפי דברי עצמם רדפו והשיגו מקצוי ארץ ומאחרית־ים כל דבר טוב, ומשולחנם לא פסקו מטעמי חיות מציד מדינות רחוקות. הנה הם סרוחים על ערשותם ומחכים למעדנים, אזניהם משתעשעות בקול השירים ועיניהם מתענגות על מחזות וחכּם יטעם בחדוה את המאכלים, את כל גויותיהם עוטפים בסדינים רכים מחממים ומביאים גירוי, ולבל יהיה אף החוטם שלהם בטל, ממלאים את חדר סבאם בריחות ובשׂמים שונים. הלא תסכים כי אלה הם בעלי הנאה – ובכל זאת הטוב לא נפל בחלקם, כי לא על הטוב הם מתענגים.

יב    🔗

תאמרו כי יש גם פגם בשמחתם, כי מתרחשים דברים מעציבים את רוחם, וחילוקי־דעות ביניהם מפריעים שלוָתם. אמנם כן הוּא. ובכל זאת הסכלים האלה קלי הדעת ומעונים מרגשי חרטה, הנאות עצומות הם סופגים, עד שצריכים אנו להודות, כי רחוקים הם מדאגה במדה שהם רחוקים מרוח נכונה, וכי על הרוב בשגעון של ששון הם משתגעים ומשחוק דעתם נטרפת. כנגד זה הנאת־המשכילים היא מיושבת וצנועה, לא פרוצה, כי אם כבושה וכמעט בלי ניכרת. היא באה מבלי שרדפו אחריה, ואף כשהזדמנה מעצמה, אין מחשבים אותה כל כך ואין מרבים עליה שמחה יתרה. רואים אותה רק כמעורבת בעניני החיים ושלובה בתוכם כקצת שחוק ולצון בין דברים רציניים.

לכן אין לקשר דברים שאין שייכות ביניהם ולערבב צדק ויושר עם הנאות. עוון הוא שחונפים על ידו לבני אדם מקולקלים. הנה כאן אדם מסור לתענוגים, מתנודד תמיד כשכּור, ובעבור שהוא בקי בחיי־הנאה יאמין שהוא בקי גם בצדק ויושר, שהרי אמרו לו כי אין להפריד ביניהם ובין ההנאה. לבסוף הוא נותן לעוונותיו שם חכמה ומתפאר בגלוי במה שלכל הפחות צריך להסתיר. לא שעל ידי אפיקור הם לומדים את חיי ההוללות, אבל בהיותם שטוּפים בעוונות הם מסתירים הוללותם בחיק הפילוסופיה ורצים לשמוע דברי שבח ותהלה להנאות. ואת אותה ההנאה שמכוון לה אפיקור, אין הם מחשבים – כמו שאני סובר באמת – בתמימותה באצילותה, כי אם אחרי השם בלבד הם רצים, בהיותם מבקשים מחסה לתאוותיהם וצעיף לפרוש עליהן. בדרך זו הם מאבדים אף את הדבר האחד המעולה שנשא להם בפחיתותם, את הבושה מפני החטא. הם מתחילים להשתבח בו ואינם נכלמים עוד, והעוונות נעשים להם ענין של תהלה ותפארת. לכן קשה להציל אף את הצעירים מנפילה מוסרית כזאת, כיון שלחולשה הבזויה ניתן שם כבוד. זאת היא הסכנה הצרורה בשבח ההנאות: הכוונה הטובה של השיטה נשארת במסתרים. והנגלה הוא מה שמסית ומדיח.

יג    🔗

אמנם סובר אני – אם גם לא יהיה הדבר רצוי לחברי – כי תורת אפיקור זכּה¹⁹ וישרה, וכשתתבונן בה היטב, אף עצבה, כי ענין ההנאה אצלו קטן ודל והוא קובע לה לחוק מה שאנחנו דורשים מן הצדק והיושר. הוא אומר, כי צריכים להכנע בפני הטבע, ולא תוכל להיות ההוללות רבה כשהטבע לה סייג. ומה היוצא בפועל? כל מי שקורא אושר לעצלות ותרדמה, לזוללות ותאוות, מבקש מליץ יושר למדותיו הפחותות וכשהוא מוצא כינוי של שיטה חונפת לו, הוּא מחזיק – לא בהנאה שמדובר בה, כי אם באותה אשר דעתו עליה. וכשהגיע לחשוב כי חטאיו מתאימים לשיטה פילוסופית, הוּא נמסר להם מעתה לא עוד במורא ובסתר, כי אם בעזוּת ובקומה זקופה. לכן אין אני אומר כמו רוב חברינו, כי בבית מדרשו של אפיקור מורים לעשות כל תועבה, אבל זאת אני אומר: יש לו שם לגנאי, מזכירים אותו לחרפה – ולא בצדק.

“איך יוכל איש לדעת זאת אם איננו מתלמידיו שנכנסו לפנים?” – כבר החיצוניות נותנת מקום לאגדות וגורמת לחרוץ משפט לגנאי. הרי זה כמו גבר חסון לבוש שמלת אשה. אם יש בך די צניעות, הלא תוכל להתראות כמו שאתה באמת ולא תגלה את גופך שלא כדרך הנימוס. אבל הרי הנך אוחז את התוף בידך²⁰! מן הראוי לבחור בשם כשר ובכתובת מעוררת הרוח להתגבר על הנטיה לעוונות²¹. מי שמתקרב אל הצדק והיושר נותן אות לנדיבות שבטבעו; מי שבוחר בהנאות ניכר כגבר חלש, חסר־אונים, גוף נשחת ונוטה לעבירות מגוונות, וניצל רק על ידי מורה שילמדהו איך להבדיל בין ההנאות, בין מה שהוא בתחום הדרישות הטבעיות ובין מה שהוא מוריד לתהום מפני שאינו מוצא גבול ותאבונו מתרבה כל יותר שמשביעין אותו²². הנה כי כן, על הצדק והיושר לצעוד בראש, אז יהיה בטחון בכל הנתיבה. גם זה דרכה של ההנאה, שהעודף מזיק בה, אבל בצדק ויושר אין לירוא שמא יעדיפו בם, כי בקרבם מונח החוק והקצב. אין מדה טובה שיהיה ריבויה קשה. מלבד זה הן זכיתם כי הטבע אשר לכם הוא בעל שכל, ומה יש טוב לאדם מן השכל? ואם חפצכם שילווה אתכם ותלכו בחברתו לקראת חיים מאושרים, על הצדק והיושר ללכת לפנים, ההנאה תוכל להטפל להם ולהתהלך כצל על ידי הגוף. רק מי שאין די תבונה בלבו יוכל למסור את צדקתו²³, הדבר המרומם על הכל, לשפחה להנאת הגוף.

יד    🔗

ראשית כל תהי צדקת האדם, היא תשא את הדגל²⁴. ההנאה לא תחסר לנו, אבל אנחנו נהיה אדונים לה ונכבוש אותה. חנינה נתן לה, אבל להכריח אותנו לא תוכל. מי שמציג את ההנאה בראש, אין לו לא זו ולא זו: את ההנאה הוא מאבד, וההנאה לא בידו היא, כי הוא מסור בידה: או שסובל ממחסורה, או שנחנק משפעתה²⁵. אומלל הוא אם היא עוזבת אותו, ועוד יותר אומלל אם היא עומסת לו חבּה יתרה. משל למי שנוסע בים של שרטון, פעם ספינתו נעצרת על גבי החול ופעם מטולטלת בהמון הגלים. כן דרך האנשים שאינם כובשים את יצרם ותועים בסנורים. מי ששואף לרע תחת הטוב, סכנה היא לו להגיע למטרתו. משל למי שיוצא לצוד חיות רעות ברב עמל וסכנה, וכשכבר צד אותן והביאן לרשותו עליו לדאוג ביותר, כי לפעמים הן טורפות את אדוניהן; כן מתרחש שהמחזיקים בהנאות העצומות הם הנופלים ברעה. וסוף הציידים האלה – שהם ניצודים²⁶. כל מה שגדול ועצום יותר מה שהביא אדם לרשותו כשההמון מכנה אותו מאושר, כן יקטן האדם ויותר יהיה עבד לרבים אתעכב עוד קצת על המשל. כמו שהצייד החודר למעון החיות הטורפות מתאמץ לשים לפניהן פח ומוקש וגם “להציג כלבים מסביב ליער”²⁷ כדי לשמור עקבן, בינתים הוא עוזב דברים חשובים ומתעלם מן המוטל עליו, כן גם הרודף אחרי ההנאות מוותר על הכל, מפקיר את חרוּתו ומעלה אותה קרבן לבשרו; הוא אינו קונה את ההנאות כי אם מוכר עצמו להן.

טו    🔗

וכי תשאל: מה מעכב התאחדות הצדק והיושר עם ההנאה והיותם יחד לטוב השלם באופן שיהיו הישר והנעים דבר אחד? המעכב הוא: כי חלק מן היושר לא יוכל להיות מה שאינו יושר, וכי הטוב השלם לא יהיה בטהרתו אם יתערב בו דבר שונה מהטוב. אף השמחה הנובעת מתוך מעשה צדק, אם גם דבר טוב הוא, איננה חלק מן הטוב המוחלט. וכן כל קורת־רוח ושלות־נפש, אם גם מוצאן מתוך סיבות הגונות מאד, כל אלה הם דברים טובים אבל רק מלווים את הטוב השלם ולא כוללים אותו, לכן כל המשתף הנאה עם צדק ויושר, ואף לא בחלקים שוים, מכניס החולשה של זו בחסנם של הללו, ומשפיל את החרות, העומדת בגבורתה רק כשאינה יודעת דבר יקר ממנה, להיות שפחה נושאת עוֹל. כי הנכסים שהוא רוכש – זהו סוד העבדות הקשה – נעשים לו לצורך מוחלט, ומתחילים חיי דאגה וחשדים ופחד ורעדה לכל מקרה, ומורא מפני חליפות הזמנים²⁸. לא יסוד חזק ובלתי מתמוטט אתה נותן בזה לצדק, כי אם מציג אותו על בסיס רעוּע, היש לך דבר רעוע יותר מהחיכוי למקרים פתאומיים והשינויים המתחוללים בגוף ובכל הדברים המשפיעים עליו? איך יוכל איש במצב כזה להיות נשמע לאל ולקבל באהבה מה שקרה לו מבלי להתאונן על הגורל, ולהיות מפרש לטובה כל מה שהוטל עליו²⁹. אם הוא מתרגש מכל עונג קלוש ומכל צרה זעירה? א למולדתו לא יוכל איש כזה להיות עוזר ומושיע, ולידידיו לא יהיה מגן, אם הוא צופה להנאות. הטוב השלם צריך להתבצר במשגב, שלא תהיה יכולת להורידו משם; במקום שאין שליטה למכאובים ולתקוה או פחד ולכל דבר פוגם בטוב השלם. לעלות למשגב כזה יוכל הצדק לבדו, בעקבותיו צריכים לצעוד אל ראש הפסגה הזאת. הוּא יעמוד הכן ויסבול כל מה שיבוא לא רק בדומיה כי אם גם ברצון. על כל צרה שתבוא הוא ידע כי חוק הטבע הוא, וכאיש צבא ישר נושא בעוז את פצעיו, סופר את חבורותיו, ואף כשהוא כבר מדוקר ומגויד לא יחדל במותו מלאהוב את המפקד אשר בעבורו הוא הולך למות, כן יחזיק זה בלבו את התורה העתיקה: ללכת בדרכי האלהים³⁰. הרי גם כשיתאונן ויבכה ויאנח אדם, על כרחו יעשה את המוטל עליו ויהיה נאנס למה שנגזר. הכי לא סכלות היא להיות נגרר מאונס, תחת ללכת מרצון? כן בחיי ראשי דרך הכסילים הוא וחסרון בינה במצבו, אם מרבה אדם להתעצב כשנטל עליו דבר קשה, כמו חלי או מות או מדוה וכל פגע רע שבחיים, או כשהוא רק מתפלא ומתמרמר על דברים אלה, שהם מתרחשים במדה שוה לטובים ולרעים. מה שעלינו לסבול כדרכו של עולם, על זה צריכה הנפש להתנשא. על זה אנחנו מושבעים ועומדים, לסבול כל הדברים האנושיים ולא להבהל ממה שאין ביכלתנו להשתמט ממנו. מיום שנולדנו עוֹל מלכות עלינו; להכנע בפני אלהים – זאת היא החרוּת³¹.

טז    🔗

לפיכך האושר האמתי רק בצדק ויושר הוא מונח. ומה הם מלמדים אותנו? כי אין לחשוב דבר לטוב או רע, אם איננו פרי הצדק או הרשעה; וגם שיעמוד הכן ולא ימוט רוחך, אם רע צומח מן הטוב. בזה – אם מותר לומר כן – תחקה את האלהים³², ומה הוא מבטיח לך שכר עמלך? דברים נשגבים ואלהיים. לא תהיה אנוס לשום דבר, לא תצטרך לאדם, בן־חורין תהיה ושאנן מכל צרה, לא תנסה דבר לריק ולא תפגוש מעצור, הכל יעלה לך כחפצך, לא תמצא מכשול בדרכך ולא דבר שהוא כנגד מחשבתך ורצונך.

אם כן הצדק והיושר דים לחיים מאושרים? – איך לא יהיו די והותר אלה המדות השלמות והאלהיות? מה יחסר למי שהתעלה למעלה מכל החפצים? למה יצטרך לדבר מחוץ, מי שמקבץ כל אשר לו בקרב נפשו? אמנם כל זמן אשר אדם עומד בקשרי מלחמת החיים, אף אם הוא שואף לצדק והתקדם הרבה במדה זו, צריך לקצת חנינה מצד מזלו, עד אשר יוּתרו כל הקשרים וינתקו כבלי החיים החולפים. אך ההבדל הוא בזה: ישנם קשורים, ישנם אסורים באזקים, וישנם רק נצורים. מי שמתעלה לדעות רמות ומתנשא על ידיהן, מוצא קצת רווחה בכבלים שהוא אסור בהם, ואם איננו עוד חפשי, הרי הוא קרוב לחופש.

יז    🔗

שמא יקום עתה אחד מאלה החצופים, הרגילים לנבוח כנגד הפילוסופיה, ויאמר, “למה אני רואה את דברים יותר חזקים ונכוחים ממעשיך? בדבריך אתה צופה לנשגבות, אבל את הכסף הנחוץ לך לצרכי החיים אתה מוקיר, וכל נזק עושה עליך רושם, ועל מות אשתך או ילדיך אתה שופך דמעות, ולכבודך אתה חש ומלשון הרע שכנגדך אתה נפגע? למה השדה אשר לך חרוש ביתר זהירות ממה שנחוץ לפי הטבע, ומאכל שולחנך אינו כה פשוט כאשר אתה יועץ, והכלים אשר אתה משתמש בהם נאים ביותר, והיין אשר אתה שותה הוּא זקן ממך? למה מעונך משוכלל בכלים נאים, ולמה נטועים העצים הללו העשויים רק לצללים? ולמה אשתך תולה באזניה הון עצום ועבדיך לבושים בגדים יקרים? ולמה אומנות מיוחדה היא לשרת בביתך, וכלי־הכסף אינם מפוזרים לפי המקרה כי אם שמורים בזהירות, ושמש מיוחד עומד לפקח על חילוק התבשילים?” – הוסיף עוד לשאול, במטותא: “למה לך אחוזות מעבר לים, וגם יותר ממה שידוע לך? או כי לחרפתך אתה מתעצל ואינך יודע את עבדיך המעטים, או שאתה מבזבז כל כך, כי רב מספר עבדיך ממה שתוכל לשמור בזכרונך?” – הנני לעזור לך עוד, וארבה יותר לדבר בגנותי מאשר יעלה על דעתך.

לפי שעה רק זאת אענה: אין אני משכיל, וגם (בזה אסייע לעין רעה שלך) לא אהיה מן המשכילים. אל תדרוש איפוא ממני שאהיה דומה להיותר טובים, כי אם שאהיה טוב מן הרעים, די לי בזה, שאני עוקר בכל יום ויום קצת ממדותי הגרועות ומוכיח את עצמי על שגגותי. עוד לא הגעתי אל הבריאות השלמה וגם לא אגיע אליה. הרי אני כמשתמש בסמים מקילים למחלת הפודגרא, ולא בתרופה נכונה, וכמי שמסתפּק בזה שתתרחב ההפסקה של המחלה ושיחלש העוקץ שבה. אבל לעומת רגליכם אתם הפסחים, אני בחולשותי עודני רץ ממהר! – לא לכבודי אני מדבר בזה, כי אני בעצמי שקוע בים של עוונות, כי אם בשם אלה אשר עלתה בידם קצת (במוסר ובמדות).

יח    🔗

“דבריכם שונים מדרכי חייכם” – את האשמה הזאת, הוי חורשי רעה ושונאי אנשים ישרים, מטילים על אפלטון, על אפיקור ועל זינון³³. הן כל אלה הורו לא איך הם חיים, כי אם איך הם צריכים לחיות. גם אני אינני מדבר על עצמי, כי אם על הצדק, וכשאני מגנה את העוונות – בראשונה לעוונותי שלי אני מתכוין. ככל אשר אוכל אחיה לפי חובתי, וגם צרות־עין זו המשוחה ברעל כנגדי, לא תפריעני, וסם־המות הזה אשר אתם זורקים על אחרים (ובו את עצמכם אתם ממיתים!) לא יעצור בעדי מלהוסיף ולהלל את דרכי החיים לא כפי שאני הולך, כי אם כפי שצריכים ללכת בהם למען בקש את הצדק ולצעוד לאט בנתיבתו, אם גם במרחק רב מאחוריו. איך אוכל לקוות כי צרי ימנעו מלחרף ולגדף מי שיהיה, אם אף אנשים צדיקים כרוטיליוס וכקאטו לא היו קדושים בעיניהם? האתפלא על הבודקים אחרי איש, שמא עשרו גדול ביותר, אם בדמטריוס הציני פקפקו, שמא עניותו אינה קשה כל כך? והאדם הותיק הזה, אשר מתקומם היה כנגד כל הצרכים הטבעיים והיה עני מכל יתר החכמים הציניים, כי אסר על עצמו לא רק להביא איזה דבר לרשותו, כי אם אפילו להתאוות לאיזה דבר – אותו חשדו שאינו אביון כל כך! בוא וראה, כאן הדבר נוגע במי שעמל להורות דעת הצדק וללמד שיטות העניות!

יט    🔗

על דיוֹדוֹרוּס, מתלמידי הפילוסוף אפיקור, אשר זה לא כביר טרף נפשו בכפו, אמרו שלא התנהג כפי שיטת רבו במה שחתך את צוארו. יש אשר רא את המעשה הזה כשגעון, ויש אשר דנוהו כקלות־דעת. אולם הוא כאיש מאושר ואשר לא ידע אשם בנפשו העיד על עצמו כשעזב את החיים, כי משבח הוא את המנוחה בהגיעו להכניס את ספינת־חייו אל החוף ולקשרה בעוגן, ויקרא את החרוז (בו שומעים אתם דרך אגב מה שמוטל גם עליכם לעשות):

חַיַּי כִּלִּיתִי וּנְתִיב מַזָּלִי וְחֶבְלִי עָבַרְתִּי³⁴!

לפעמים אתם רוגנים על חיי אדם, ולפעמים על מותו. וכנגד אנשי־שם, אשר רכשו להם קצת תהלה וכבוד, אתם נובחים ככלבים קטנים בדרוך אנשים זרים בקרבתם. טובת הנאה יש לכם, אם אין אדם כשר נמצא, כאילו צדקת אחרים היא מזכרת עוונותיכם הרבים. מתוך צרוּת־עין אתם מורידים את הדברים המזהירים לדיוטה של דברים נבזים, ואינכם חשים כמה אתם מפסידים בזה. כי אם באמת אנשים דוגלים בשם הצדק הם קמצנים, בעלי תאוה, רודפים אחר הכבוד – מה תוחלתכם אתם, אשר הצדק אף שמו לבד לכם לזרא? – אתם אומרים כי אין איש מעיד במעשיו על מה שהוּא מורה בדברים ואינו חי לפי מליצתו. איך נתפלא על זה, אם מה שהם מורים הוא כה אדיר ונשגב ומתעלה מעל לסערה שבחיי בני אדם? אם הם מנסים להחלץ מן הצלב, אשר כל אחד מכם מוסיף להדבק בו במסמרים? ואם נשארים הם לענשם הקשה תלויים, הרי זה רק עץ אחד שנתלו בו, אבל אלה שהופכים דרכי חייהם להוותם, כמספר תאוותיהם היו עצי־התליה שהם קשורים בהם. או משתעשעים הם בטפלם קלון על אחרים. כמדומה לי כי נוח היה להם להזהר מזה, כי יוכל היות שעוד מן הצלב ירוק יירק התלוי בפני המביטים בו³⁵.

כ    🔗

“הפילוסופים אינם עושים בפועל מה שהם מורים במאמר”. אבל הרי הרבה הם עושים כבר במה שהם אומרים, בסללם ברוחם מסילות ליושר. מי יתן ויכלו גם לפעול באופן דומה למאמרם – אזי לא היה איש מאושר מהם בעולם. בין כך ובין כך אין מי־שהוא רשאי לבוז לדברים נכונים וללבבות מלאים מחשבות טובות. השתדלות בדברים מועילים משובחת היא אף מחוץ למה שיוצא מהם בפועל³⁶. היפלא אם העמלים לעלות בהר גבוה אינם מגיעים עד ראשו? עליך להזהר בכבוד הנושא נפשו לגדולות, אף אם כושל הוא ואינו משיג את תכליתו. תשוקה נדיבה היא לאיש, כשאינו משגיח בעניני עצמו בלבד כי אם בכוחות הטבע ומנסה גדולות וצופה ברוחו לדברים יותר חשובים, מאשר יוכלו לפעול אף גדולים ממנו בכשרונות. איש אשר כזה יאמר לפעמים: "חפץ אני לסבול את המות באותם רשמי הפנים (השלווים) כאילו רק שומע אני אודותיו, חפץ אני לשאת את העמל היותר כבד ורוחי יהיה לסעד לגוף. להון ולעושר, אם ברשותי או שלא ברשותי, אבוז במדה שוה; לא אתעצב אם הם רחוקים ממני ולא אתפעל אם הם נוצצים בקרבתי. אני לא ארגיש באושר לא בבואו אלי ולא בלכתו ממני. אני אראה את כל ארצות תבל כאילו הן שלי, ואת כל אשר בידי כאילו הוא מופקר לכל³⁷. אני אחיה כאילו נודע לי שנולדתי לטובת אחרים, ואכיר טובה לטבע בעבור זה, כי באיזה אופן היה יכול לדאוג יותר לטובתי? אותי, את היחיד, נתן במתנה לכלל, ולי נתן את הכלל במתנה. את מה שיש לי לא אשמור בקמצנות, אבל גם לא אבזבז; אראה את כל מה שברשותי כמתנת חנינה. את החסדים שאעשה לא אספור ולא אשקול ואשגיח רק על ערכו של המקבל אותם. מה שאתן לאיש הגון לעולם לא יהיה רב בעיני. לא אעשה דבר כדי לגנוב דעת אחרים, כל מעשי יהיו בתם לבבי. כל מה שאני עושה ואני לבדי יודע, אעשה כאילו הוא לעיני כל העם³⁸. במאכל ובמשתה אשים לב לצמצם רק כפי צורך הגוף ולא למלא את הבטן לעשותה זוללה. אהיה חבר נעים לידידי, ונוח וסלחן לאויבי. אמלא כל חפץ טרם יבקשוני ואקדים ברצון כל תוחלת הגונה. כמולדתי אראה את כל העולם, ואת האלים המושלים בו, עומדים למעלה ממני סביב לי ושופטים כל מעשי וכל דברי³⁹. בכל שעה שידרוש הטבע את נשמתי לחזרה, או שכלי יחזירהו, אצא מן העולם בהיותי מעיד על עצמי שדבקתי בתום־לבבי וששקדתי לעשות טוב, שלא גרמתי להפחית חרותו של אדם אחר ואף לא שלי בעצמי.

כל המתכוין לדעות הללו, רוצה באלה ועמל לעשות כן, הרי זה מתקרב בדרכו לאלהים, ולאמיתו של דבר, אף אם לא עלה בידו, הן הרהיב בנפשו לעשות גדולות. אבל אתם השונאים את הצדק וגם את פועליו, הלא אינכם מחַדשים מאוּמה מי שעיניו כואבות, ירא לראות את השמש, והחיות הדרות במחשכים אינן סובלות אור היום; מנוגה זרחו הן נבהלות ונפזרות לבקש מעונתן להסתתר שם מפחד האורה. צפצפו נא בקולכם ועקמו את שפתותיכם לחרף את הישרים בלבותיהם, התנפלו עליהם ונשכו אותם: את שיניכם תשברוּ קודם שתזיקו להם.

כא    🔗

קובלים אתם: “למה הלז עוסק בפילוסופיה ונוהג כאיש עשיר בחייו? למה הוא אומר שצריכים לבוז להון, והוא בעצמו בעל הון? מה הוא מורה לבוז לבריאות הגוף, והוא שומר היטב את גופו ובריאותו יקרה לו? הוא אומר כי עונש גלות הוא דבר ריק⁴⁰ ומה בכך אם מחליף איש את מקום שבתו – ובכל זאת ככל האפשר הוא מזקין בארץ מולדתו. הוא מורה כי אין הבדל אם חיי־אדם ארוכים או קצרים, ובכל זאת הוא מתאמץ להאריך ימיו ושנותיו באין מפריע ושׂשׂ על שׂיבתו הרעננה”.

אבל מה שהוא מורה הוא, כי צריכים לבוז לדברים אלה באופן שלא נשתדל הרבה אודותם – לא שאסורים הם עלינו! הוא אינו משליך דברים אלה מעל פניו, אבל אם הם חולפים מעצמם, הוא נשאר שאנן. הרי למשל העושר. ליד מי ימסרהו המזל ביתר בטחון אם לא יליד מי שיחזירוהו בהדרשו בלי כל תלונה? – מרקוס קאטו היה משבח את קוריוס ואת קורינקניוס וכל דורם, יען כי בזמן ההוא נחשב לעוון שקונסים עליו אם היו לאיש מטבעות־כסף אחדות; אבל לו בעצמו היו ארבע רבבות אלפים ססטרציות. בזה לא הגיע לעשרו של קראסוס; אבל עשיר היה מאבי אביו קאטו, הרבה יותר לפי הערך מאשר חסר לו לעומת קראסוס. אבל גם אילו נפל לו לנחלה עוד הון יותר רב, לא היה משליך אותו מעל פניו. המשכיל אינו חושב עצמו בלתי הגון למתנות המקרה. הוא אינו חובב את העשירות, אבל מכיר את יתרונה; הוא אינו מכניס אותה לתוך נפשו, כי אם לתוך ביתו. אינו זורק הלאה מה שהגיע לרשותו כי אם מחזיק אותו, ומוצא חפץ בזה, אם לצדקתו יש שליטה על דברים גדולים ככל האפשר.

כב    🔗

הכי יש ספק בדבר, אם חומר יותר רב ניתן לאיש משכיל לפתח את רוחו בעשירות מאשר בעניות? בעניות מדה טובה זאת נתונה לו: שלא לכוף ראשו ולא להכנע; אבל בעשירות כר נרחב לפניו למדת ההסתפקות, לנדיבות, למעשים טובים להשפעה⁴¹ ולרוממות הנפש. הלא גם בהיותו קטן־קומה לא יהיה המשכיל בעבור זה נבזה בעיני עצמו; אבל נוח יהיה לו להיות בעל קומה יתרה. גם כשיהיה חלוש בגופו ועיור באחת מעיניו, יהיה איש חזק; אבל בודאי יבחר להיות בעל גוף בריא, מבלי שיחדל להכיר כי יש לו בנפשו דבר יותר אמיץ. את חולשת הגוף יסבול, את בריאותו יבקש. ישנם גם דברים שאינם חשובים הרבה בעיקר ויכולים לוותר עליהם מבלי שיאבד על ידי זה הטוב היותר נעלה, אבל מעדיפים הם קצת את נחת־הרוח הנובעת תמיד מתוך מעשי־הצדק. העושר משפיע ומוסיף על נחת הרוח, כמו שרוח רצויה ומועילה עוזרת לספנים, וכמו שנעים יום בהיר ומקום בחמה בזמן החורף.

מי גם מן המשכילים, אף אלה מאתנו החושבים את הצדק בלבדו לדבר טוב, יכחד כי אף לדברים שאנו קוראים “בלתי־נחשבים”⁴² יש איזה ערך והם שונים לפי מעלתם? יש מהם חשובים מעט, ויש שחשיבותם מרובה. אין כאן איפוא טעות: מקומו של העושר הוא בין הדברים שיש להם יתרון. ואם תאמר: אם כן למה אתה לועג לי, כיון שאתה כמוני קובע לעושר מקום חשוב? – בוא ואראך ההבדל, וכי אין מקומו שוה לשנינו. אם ממני יחלוף העושר כאפיק־נחלים⁴³, לא יהיה נוטל ממני כלוּם, רק את עצמו יהיה נוטל; אבל אתה תהיה נפוג ושומם כאילו אבדת את עצמך באבוד העושר. אצלי העושר נמצא במקום אחד; אצלך הוא במעלה העליונה. אצלי: העושר מסור בידי, אבל אתה מסור ביד העושר.

כג    🔗

חדל לך איפוא מלאסור את הכסף על הפילוסופים. לא יוכל איש לגזור על החכמה שתשאר בעניות. יוכל החכם להשיג הון, ובלבד שלא יהיה זה מתוך עושק אחרים ולא נכתם בדם; מוצאו לא יהיה מתוך מעשה רשע ותחבולות נמאסות. גם הוצאת־כספו תהיה ביושר וכבוד כמו ההכנסה, ולא יגרום הונו צער לשום אדם, זולתי לצרי־עין. אף אם יעצם ההון וירבה מאד, ישר הוא, ואם גם כלולים בו דברים אשר רבים מתאוים להם, אבל אין בו דבר שיוכל איש אחד לומר: שלי הוא. את חסדי מזלו לא יזרה הלאה ובנחלתו אשר השיג בכבוד לא יתפאר – וגם לא יבוש. ובכל זאת יהיה לו במה להתפאר, כי יוכל לפתוח דלתי ביתו ולהכניס כל יושבי העיר לתוך אחוזתו ולומר: “אם מכיר איש כאן דבר שהוא משלו – יקחהו נא”⁴⁴. מה גדול האיש ומה ישר הונו, אם אחרי קריאה כזאת הכל ישאר בידו, זאת אומרת, אם שאנן ובוטח הוא מציג כל אשר לו לפני העם ואין איש מוצא דבר שיש לו זכות לנגוע בו. איש כזה יוכל לקבל עליו את העזות והפרסום של העושר. כמו שלא יתן המשכיל אף לדינר אחד לעבור סף ביתו, אם הוא נכנס שלא ביושר, כן גם לא יזרה לרוח ולא ירחיק מפתח ביתו נכסים עצומים, אם הם מתנת מזלו או פרי צדקתו. למה תהיה עינו צרה מלפנות להם מקום הגון בצל קורתו? יבואו נא ויתארחו אצלו! הוא לא יתגדל בהם וגם לא יחביאם; ההתגדלות תהיה אות לטפשות הנפש, וההעלמה סימן לקטנותה ופחדנותה, כאילו דבר גדול הוא שמסתירה בחיקה. אני אומר שלא יגרשם מפתח ביתו. כי מה יאמר להם. הכי יאמר: “ללא צורך הנכם” או “אין אני יודע להשתמש בעושר”? מי שהוא בדרך ויכול ללכת ברגל, יבחר בכל זאת לעלות ולשבת בעגלה; כן גם המשכיל העני יחפוץ, אם יוכל, להיות עשיר, וישיג הון, אבל ידע כי על נקלה הוא אובד ומתעופף. הוא לא יתן את הונו להיות לאיש אחר או לעצמו למשא. בודאי יתנדב ויתן (אני רואה אתכם כבר כורים אזניכם ומושיטים חצנכם לקבל!) אבל יתן רק לטובים ולאלה שיוכל להנהיג לטובתם. הוא יחונן בתבונה יתרה ויבחר את היותר הגונים, בזכרו תמיד כי על מה שמוציאים צריכים ליתן דין וחשבון כמו על מה שמכניסים. הוא יתן בשים שכל ובמחשבה נכונה, בידעו כי לא מתנות רצויות הן אלה המתפזרות בחרפה ללא תועלת. צלחת בגדו תהי פתוחה, אבל לא נקובה; הרבה יֵצא מתוכה, אבל לא יפול לארץ.

כד    🔗

כל האומר כי הנתינה דבר קל הוא, אינו אלא טועה. הרבה מן הקושי יש בדבר, אם חפצים ליתן בתבונה, לא לפי המקרה או בנטיה פתאומית לפיזור. באחד אני זוכה⁴⁵, לשני אני משיב גמול. באחד אני תומך, על השני אני מרחם. לאחד אני מסייע, כי הגון הוא וראוי שלא תתפוס בו הדלות ותרדה בו; לאחרים אינני נותן מאומה במחסורם, כי יודע אני שאחרי תתי המחסור ישאר כמו שהוא. לאחד אציע עזרתי, בשני אפציר מאד שיקבל. אין לזלזל בענינים אלה. אני מלווה ביותר כשאני נותן. “איך זה?” תשאל, “הכי נותן אתה רק על מנת שיחזירו?” – באמת, לא על מנת שיאבד. אני חפץ שתהיה מתנתי לא כדבר שמחזירים, כי אם כדבר שיכולים להחזירו. החסדים צריכים להשתקע כאוצר במעמקי האדמה, שאין חופרים להוציאו משם אלא אם כן הדבר נחוץ. אף בביתו של העשיר עצמו, כמה חומר יש בו לגמילות חסדים! הכי מדת הנדיבות קצובה רק ללבושי שמלות האזרחים⁴⁶? להיות לתועלת לכל אדם, מצות הטבע היא. אם עבדים או חפשים הם, אצילים או משוחררים, אם בני־חורין הם מן הדין או קבלו חרוּתם כמתנת חסד – מה ההבדל? בכל מקום שנמצא אדם, שם יש מקום למעשה חסד⁴⁷. יכול איש איפוא לפזר את כספו גם בקרב ביתו ולפעול נדיבות (אין שם פעולה זאת כן מפני שנותנים לנדיבים, כי אם מפני שהיא נובעת מרוח נדיבה)⁴⁸. המשכיל לא יעניק אותה לאנשים נבזים ובלתי הגונים, ולא ייגע לעולם בעבודתה כל כך, שלא תשוב להיות כמעין הנובע בכל שעה שנמצא אדם הגון.

אל תסרסו איפוא דברים שאתם שומעים ואשר אמרו אותם תלמידי חכמים⁴⁹ ביושר, באומץ ובתם לב. בינו נא זאת בתחילה: צריכים להבדיל בין תלמידי החכמה ובין מי שכבר השתלם בה. הללו יאמרו לכם: “נאה אתם דורשים, אבל עודנו שוכנים בתוך הענינים הגרועים המרובים. לא תוכלו לתפוס אותנו על החוקים שאנחנו קובעים. אנחנו עמלים ומכוננים עצמנו ומתנשאים לתמונות רמות שהן נגד עינינו למופת. אחרי שנצליח בדרכנו כמו שאנו מקוים, אז תוכלו לדרוש מאתנו שיתאימו מעשינו עם דברינו”. אבל מי שכבר עלה למדרגה גבוהה בטוב האנושי, הוא באופן אחר ישיח עמך ויאמר: “קודם כל אין לך רשות לחרוץ משפט על טובים ממך, לי הוא כבר לאות על יושר דרכי מה שאין אני מוצא חן בעיני הפחותים. אבל כדי ליתן לך מענה – משאין אני מונע משום בן־אדם – הקשיבה נא לדעות שאני מציע ואיך אני מעריך עניני העולם”.

“את העושר אין אני חושב בין התכליות הטובות. לוּ היה מהן, אזי היה מיטיב את דרכי בעליו, וכיון שמוצאים אותו אף בידי אנשים רעים, לא אוכל לכנותו טוב; לשם הזה איננו ראוי. אולם מודה אני שאינו אסור לאדם וכי גם דבר מועיל הוא ומכניס נוחיות רבה בחיים”.

כה    🔗

ומה עוד? הקשיבו, מפני מה אין אני חושב אותו בין התכליות הטובות ואיך אני משתמש בו באופן שונה משלכם, אף על פי שמסכים אני לכם כי מותר להחזיק בו. אם תושיבוני בבית מלא הון ועושר, במקום שיש בו כסף וזהב לאין שיעור, לא אתגאה בזה, בידעי כי הקנינים האלה, אף אם ברשותי הם, באמת הם חוץ ממני. אבל אם תטלטלני אל הגשר שעל גבי היתדות⁵⁰ ותציגני בין האביונים, לא אפול ברוחי כשאשב בין פושטי היד לנדבות. מה בכך, כשפרוסת־לחם אין לי – אם מה שיש לי ודאי הוא שאני הולך למות! ומה בכך אם הבית המפואר נעים לי יותר מהישיבה על הגשר. אם תושיבני בתוך כלים נאים ורהיטים מקושטים, לא אחשוב עצמי ליותר מאושר בעבור המעיל הרך אשר אלבש או בעבור שטיחי־התכלת אשר אציע לאורחים. ולהפך, יאמץ רוחי ולא אהיה אומלל, אם ערפי העיף יניח על מחצלת קש וגבבא, או אשכב כדרך אנשי הקירקוס על כסת קרועה ומתפזרת מתוך קישורי המטלית אשר בלתה מזוקן. ומה היוצא מזה, אם רצוי לי יותר להראות את תכונת נפשי בהיותי לבוש שמלה נאה ובגדי־צמר הגונים⁵¹ מאשר בגב עירום ובבגדים קרועים למחצה. לוּ גם תתמלא לי בכל יום ויום בקשתי, וזמנים של ששון ושמחה יתגלגלו לי חדשים על הישנים – לא בעבורם אמצא חן בעיני. אבל אם להפך יסיר ממני הזמן את חסדו, ונפשי תהי למפגע לצרות רבות, לאבל וכל מיני יסורים, ולא תעבור עלי שעה בלי יגון, לא אראה את עצמי בעבור הפגעים הרעים כאומלל בארץ ולא אקלל את יומי בעבורם. מראש אני צופה שלא יהיה יום ארור בחיי. ומה בכך אם רצוי לי יותר שאוכל לכבוש את ששוני משאצטרך להבליג על יגוני? הלא כה אמר כבר החכם סוקרטס: אף אם תעשה אותי לגבור מנצח כל העמים ומרכבת בככוס⁵² המקושטה תובליני בכבוד ותפארה ממזרח השמש עד עיר תּיבּי ומלכים יחכו למשפטי⁵³ – עוד אוסיף ביותר לראות עצמי כבן־אדם, אם גם יתנו לי כבוד אלהים⁵⁴. לעומת פסגה רמה כזאת שער בנפשך תהפוכה פתאומית מהירה. הנה הושיבו אותי במרכבה זרה⁵⁵ והטילו עלי לפאר ולרומם את תהלוכות הנצחון של גבור גאה ואכזר, אני בשבתי בקרון הזר לא אהיה שפל בעיני משהייתי בעמדי על מקומי. מובן כי נעים לי להיות מנצח מלהיות שבוי. אף על פי שאני בז לשלטונו של המזל בכלל, אבל כשיש בידי לבחור, אני בוחר במה שיותר נוח לי. כל מה שיתרחש לי יהיה לטובה⁵⁶. אבל רצוי יהיה לי מה שיותר קל ונעים ומה שאינו כל כך לטורח. אמנם אין לחשוב כי הצדק והיושר פטורים מכל עמל, אבל לפעמים מדות טובות צריכות לדרבן מעורר, לפעמים לרסן עוצר, כמו שצריכים לעצור את הגוף בירדו במדרון, ולדחות אותו במעלה ההר, כן גם את המדות לפי הירידה או העליה. הכי יש ספק בדבר כי, למשל, הסבלנות, הגבורה, ההתמדה ועוד מדות כאלה, דרכן להתקומם כנגד המקרים. להשען על כוחן ולהתגבר על המכשולים? הכי אין זה גלוי מצד אחר, כי הנדיבות, ההסתפקות והענוָה נוטות יותר לשקיעה וירידה? הללו מטילות עלינו חובת הכבישה והמתינות, כדי שלא יהי הפסד לנפש, והללו את חובת הדפיקה והחיזוק בפעולתן. לסיוע יותר חזק צריכה העניות למען הקל לה את מלחמתה; להשגחה באופן אחר צריכה העשירות, למען שים מעצור לצעדיה ולהקל את משקלה הכבד. כיון שכך שונים וחלוקים דרכי החיים, נוח לי שיפול לחבלי מצב סובל פעולה שאננה קצת, משיגרום לי מצבי נסיונות קשים שדורשים זיעת אפים ודם התמצית. לכן – כה יסיים דברו המשכיל – אין לומר כי חיי מתנגדים לדעותי; רק אתם אינכם בוחנים מה שאתם שומעים. רק קול דברים מגיע לאזניכם, ובכוונתם אינכם מתבוננים.

כו    🔗

– “אם כן, מה ההבדל בין סבלותי ובין חכמתך, אם כל אחד מאתנו מוצא חפץ בנכסים?”

– ההבדל גדול. העושר הוא אצל המשכיל בעבדות, ואצל הסכל הוא תופס ממשלה. המשכיל אינו מרשה לעושר כלום, ואצלכם הכל בידו. אתם מתרגלים ודבקים בו כאילו הוא מובטח לכם לאחוזת עולם, והמשכיל באותה שעה שהוא עומד מוקף בעשרו, הוא מרבה ביותר לחשוב מחשבות על העניות. לעולם לא יאמין שר־צבא כל כך בשלום, שלא יכין עצמו למלחמה, ואם אינו עורך אותה, על כך פנים הוא רומז עליה. אתם עומדים כנדהמים ממראה ביתכם הנאה, כאילו לא יוכל להשרף ולהיות למעי מפלה; ומהונכם הכביר, כאילו הוא מחוץ לכל סכנה וכאילו הוא גדול כל כך, שאין די כח בכל פגע ומקרה להביאו לידי כליון. אתם יושבים בטלים ומשתעשעים בעשרכם ואינכם רואים הסכנה האורבת לו. כאותם העמים הפראים היושבים בעיר נצורה ואינם יודעים את המכונות שמשתמשים בהם האויבים הצרים על העיר, והם צופים בבטלה על הנעשה מרחוק מבלי להבין תכליתו, כן גם אתם, יושבים נרפים בנחלתכם ואינכם חשים כמה פגעים נכונים מכל צד וקרובים לחטוף כרגע כל היקר לכם. מי שלוקח מהמשכיל את עשרו, עודנו משאיר בידו כל אשר לו, כי שמח הוא בחלקו בהווה ואינו דואג לעתידות. סוקרטס, או אחד מהחכמים האחרים אשר גדל כוחם כמותו נגד המקרים האנושיים והתחזקו בדעתם כמוהו, היה אומר: דבר זה נעשה לי ברור ביותר, שאינני צריך לסדר דרכי חיי לפי מחשבותיכם; ואף אם תלקטו אמרים נגדי כפי שאתם רגילים, לא תהיו בעיני כמחרפים אותי, כי אם כילדים פותים צועקים בקול. – כן יאמר מי שבאה חכמה בלבו, מי שרוחו החפשי מעוון אינו דובר קשות על אחרים מתוך שנאה, כי אם למען הביא תרופה למחלתם. הוא יוסיף עוד: לא בי כי אם בכם נוגע הדבר, אם אתם חולקים לי כבוד, כי אוי לו למי ששונא את הצדק, והמתגרה בו אין תקוה לאחריתו. לי אין את עושים עוול, הרי גם באלים אינו פוגע מי שהורס את מזבחותם. אבל רוע לבכם מתגלה ומחשבתכם הפחותה, אף כשאין ביכלתכם לגרום נזק. פטפוטי חלומותיכם עושים עלי רושם כמו אותם ההבלים שהמציאו המשוררים על יופיטר הגדול והטוב. האחד עשה לו כנפים, השני קרנים, זה עושה אותו לנואף ושומר נשף, וזה לשופך חמתו על האֵלים או לעושק בני אדם. יש מי שמאשים אותו בהשחתת אנשים בני חורין וגם את קרוביו, ויש עושה אותו להורג אביו וכובש מלכותו וגם מלכות אחרים. הפעולה אשר יצאה מהאגדות הללו היתה רק שאבד לבני אדם רגש הבושה מן העוונות, כיון שהאמינו כי גם האלים נכשלים בהם⁵⁷. אבל אף על פי שאינכם גורמים לי נזק בדבריכם, לטובתם אני מזהירכם: כבדו את הצדק! האמינו באנשים המשתדלים בו מימים רבים ואומרים לכם שהם נושאים נפשם לגדולות ולדברים אשר ערכם עולה מיום ליום. תנו לצדק כבוד אלהים וכבדו את המחזיקים בו⁵⁸ ככהניו. בכל מקום אשר השם הקדוש הזה נזכר, הזהרו בלשונכם⁵⁹! אין פירוש מלה זו, כמו שחושבים רבים, קריאה לתשואות חן, כי אם צווי לשתיקה, כדי שתהיה עבודת־הקודש כמשפט בלי קול מפריע. עוד יותר נחוץ הצווי הזה לכם, כדי שבשמעכם דבר יוצא כנבואה קטנה⁶⁰, תקשיבו היטב ותכבשו את לשונכם. הרי אף בשעה אשר כהן משמיע קול במגרפה⁶¹ כדי ללמד דברי שקר, או כהן אחר, אמן בשריטת הזרועות, מרים ידיו ומראה את ארכובותיו השותתות דם, או כהן אחר זוחל על כרעיו ומשמיע קול צוחה, או זקן אחד לבוש בדים נושא לולב ומניף מנורה בצהרים וצועק כי אחד מהאלים זועם –על כל אלה אתם מתכנסים ומקשיבים וכל אחד מעדיף על חברו בהערצה וקורא: איש אלהים הוא זה!

כז    🔗

הנה סוקרטס מבית כלאו הידוע, אשר בכניסתו זיכך אותו מכל חלאה והכניס בו כבוד ורוממות, קורא אליכם: מה השגעון הזה, מה המעשה הזה המאוס לאלהים ולאנשים, שאתם מנבלים שם הצדק ומחללים את הקודש בדברים מגונים? יכולים אתם ליתן תהלה לישרים, מוטב; ואם לא, עברו עליהם בשתיקה, אם החוצפה הארורה שלכם דוחקת ומבקשת מקום להתגדר, התנפלו איש על חברו. במה שאתם מתחצפים כלפי שמים⁶², אין אני אומר שהוא חילול הקודש, כי אם הוא יגיע לריק. היה זמן שנעשיתי אני⁶³ לאריסטופנס חומר להלצה; כל אותה הכנופיה של הפייטנים הלצים שלחה בי חצי־הרעל של לעגה. אבל דוקא על ידי התנפלותם פרשו אור על צדקתי, כי לתועלת היא ליושר כששוטחים אותו בפני השמש ובוחנים אותו, ואין איש מכיר יותר את ערכו הרב ממי שראה את גבורתו בהתקוטטו בו. את צור החלמיש מכיר ביותר מי שמכה בו. הנה אנכי לא שונה מאיזה סלע נעזב בתוך הים אשר לא יחדלו הגלים הרועשים מכל עברים מהסתער עליו, אך ממקומו אינם מזיזים אותו, ובהתנפלותם התכופה במשך כל הדורות אינם הורסים אותו. קפצו נא עלי, התנפלו! בסבלנותי אנצח אתכם. במה שהוא חזק מאד ובלתי־אפשר להכנע, ינסה כל מתנפל את כוחו רק לרעת עצמו. בקשו לכם איפוא איזה חומר רך ורופף, אשר עליו תכוננו את חציכם.

ואתם הם המוצאים עוז בנפשכם לחקור אחרי מומי אחרים ולחרוץ משפט על מי שהוא? (אתם השואלים) למה פילוסוף זה דירתו רחבה והוא אוכל משמנים? אתם מבקשים אבעבועות בגוף אחרים, בעוד כל גופכם מכוסה ספחת ונגעים? הרי זה כאילו בן־אדם מוכה שחין רע וצרעת בבשרו מתלוצץ על יבלת או בהרת כעדשה שהוא רואה בגוף צח ויפה. תנו דופי באפלטון על אשר דרש כסף, ובאריסטוטלס על אשר קבלוֹ, ובאפיקור אשר בזבז אותו ובי בעצמי על חיבתי לאלקיביאדס ולפידרוס. מה מאושרים הייתם, לוּ הגעתם בתחילה לחקות את המומים אשר לנו! למה אינכם מתבוננים יותר בנגעים אשר לכם, הדוקרים אתכם מכל צד, קצתם כואבים מבחוץ וקצתם יוקדים בקרב וכליות? אמנם אין אתם מכירים היטב את מצבכם, אבל אין החיים האנושיים מסודרים כך, שיהיה לכם די פנאי למען השתמש בלשונכם לגידופים על אנשים טובים מכם.

כח    🔗

בכל אלה אין אתם מתבוננים ואתם מעמידים פנים שאינם נאותים כלל למה שגרם מזלכם. הרי זה כאותם האנשים היושבים בנחת בקרקסאות ובתיאטראות, ובביתם כבר מוטל מת או אירע אסון שלא נודע להם עוד. ואני, הצופה מגבוה, רואה את הסערות הבאות עליכם ועומדות לקרוע בקרוב את העננים העוטפים אותן לפי שעה, או את השואה המרחפת כבר על צדכם ונגשת לחטוף אתכם ואת כל אשר לכם. הכי זה הכל? הכי אין מלבד זה – מה שאין אתם מרגישים – סופה מטלטלת את נפשותיכם במהומה אנה ואנה, עד שאתם בורחים מאותם הדברים שאתם מבקשים, ומתנשאים רגע למרומים ותיכף נופלים ונדכים בתהום רבה⁶⁴.