רקע
לוקיוס אנאוס סנקה
עַל הַמַּרְגּוֹעַ – De Otio
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: לטינית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר ומוסד ביאליק; תש"ה

 

מבוא

התוכן: דעות שונות היו בין החכמים, אם כדאי לעסוק בעניני הכלל או יותר ראוי להתרחק מהם. כבר אצל אפלטון, בספר ההתנצלות של סוקרטס, נמצא הרעיון, כי המבקש צדק צריך לעזוב עניני המדינה אם רצונו להתקיים, וכעין זה אמרו חז“ל: ושנא את הרבנות. בכל אופן מוסכם כי אם עניני הכלל מעכבים דרישת החכמה והצדק, טוב שיתבודד המשכיל וישתדל ממקומו לפעול לטובת האנושות. ר' מאיר אמר: הוה ממעט בעסק, והוא גם דבר מרקוס אבריליוס אנטונינוס (רעיונות ד, כד): “אוליגה פריססה!” – בענין זה עוסקת המחברת הקטנה “על המרגוע” או “הפרישות מעסקי הכלל”, שנמצאת בלתי שלמה בכתבי־היד הרומיים, פותחת באמצע, ויש אשר חשבו אותה להמשך הספר “על החיים המאושרים” המסיים באמצע פרק כ”ח, ולכן ציינו פרק א' של מחברת זו במספר כ"ח, וכן המשיכו. אולם בראש חיבור זה כתוב: “לסירינוס” (Ad Serenum) בעת אשר “החיים המאושרים” מוקדשים לגאליו.

בפרקים המעטים מתנוססים רעיונות נעלים על עבודת אדם בעולם, ומתעוררת השאלה החוזרת בהרבה מקומות בספרי המחבר, על האזרחיות העולמית של המשכילים ועל יחס האלהות לבני־אדם. האם רק מסתכל אֵל בפעלו, או גם מנהיג אותו?– הגיון אשר העסיק כמה פילוסופים מימות אנכסגורס, אפלטון ואריסטו עד החדשים. הטבע הציג את האדם במרכז והכשיר אותו להגיון וגם לפעולה, וניצוצות קדושים היו לרוח אלהים באדם; קוצר ימי החיים לתשוקת הדעת (ג–ה). מחסרון מדינה ראויה לו, יבחר איש משכיל לפרוש מעסקי הכלל ולהתבודד במחקרו, ובזה יוכל להיות לתועלת לדורות הבאים.


 

עַל הַמַּרְגּוֹעַ

א

– למה ההסכם הכללי מסייע להחזיק בעוונות1? גם אם מצדנו מבקשים אנחנו את הטוב והמועיל, נוח לנו להתרחק מן ההמון. יותר טובים נהיה כשנתבודד. הן רשאים אנו בהיותנו לבדנו לבקש לנו את האנשים היותר נעלים למופת ולכונן את חיינו על פיהם. בלי מרגוע מהעסקים אי אפשר לעשות זאת. רק כשאדם פנוי מעסקים, יכול הוא להחזיק במה שישר בעיניו, מבלי שיבוא מי שיהיה ויבלבל בעזרת הדעות השוררות בקרב ההמון את מחשבותיו הפרטיות, שלא התבצרו עוד כהוגן. רק אז יוכל לצעוד בדרכי חייו בצעדים סדוּרים ושוים, מבלי שיבוא במבוכה על ידי עשתונות מסוכסכים.

כי מן הדברים הרעים המסוגלים לשאיפות המגונות הוא, שהן בעצמן מתחלפות, עד שאי אפשר לנו אף להתרגל בהן ולדור עמהן בתמידות. תשוקה רודפת תשוקה, ואנחנו מתעצבים במצאנו את מאויינו לא רק רעים, כי אם גם קלים לנוע ולחלוף. אנחנו מתנודדים כגלי נהר, מחזיקים בזה ובזה, עוזבים מה שתפסנו וחוזרים ותופסים מה שעזבנו; התשוקה והחרטה רודפות זו את זו. כל זה יוצא ממה שאנו תלויים במחשבות אחרים וחושבים לדבר היותר טוב, מה שהרבים מבקשים ומהללים, לא מה שכדאי לו להתבקש ולהשתבח. אין חושבים מסילה לישרה או גרועה מצד עצמה, כי אם חושבים על פי רוב צעדי ההמון שאנו רואים בה, מבלי לראות את צעדי החוזרים2.

שמא תאמרו לי: מה אתה דובר, סנקא? הלא זה כנגד דעת חכמיך הסטוֹאים, אשר אמרו כי עד סוף ימיו צריך אדם להתאמץ במפעליו ואינו רשאי לחדול מלעמול לטובת הכלל, מלעשות חסד אף ליחידים ומלעזור אף לשונאיו3 כפי כחותיו הקלושים? הן חכמינו אלה מורים, שאין שום זמן בחיים רשאי להיות פנוי ממעשים, וכמו שאמר המשורר במליצתו הנעלה4

“עַל שַׂעֲרוֹת שֵׂיבָה – כּוֹבַע מִלְחָמָה”;

הן הם מורים כי כל כך חייבים אנו להיות עסוקים עד יום אחרון, עד שאם אפשר אף המות בעצמו לא יהיה חפשי מפעולה. למה איפוא מערבב אתה רעיונות של אפיקור בהגיונות זינון5? ואם מאסת בדעות אנשי מפלגתנו, למה אינך עוזב אותה בגלוי, תחת לחטוא לה כבוגד?

על זה אני עונה תיכף: הן רצונכם שאהיה דומה למדריכינו אשר קדמו לנו במפלגה? כן גם אני עושה. אני הולך בדרך – לא אשר שלחוני ללכת בה, כי אם שהלכו בה הם בעצמם.


ב

ועתה אביא ראיה שאינני סר מתורת הסטוֹאים, כי הם בעצמם הן לא סרו ממנה, ואם אני מחזיק במעשיהם למופת, הרי די לי זאת כהתנצלות, לוּ גם סרתי מהוראתם. הנני להגיד את דעתי בשני מאמרים: האחד הוּא, כי יכול אדם להקדיש עצמו כולו מנעוריו למחקר האמת ולבקש חכמה ותורת חיים כדי לקיים אותה בסתר; והשני, כי יכול איש בא בימים, אשר כבר השלים את פעלו בחיים, לכונן את רוחו לפעלי צדק לטובת אחרים – כדרך הבתולות הווסטליות, שהן מחלקות את שנות חייהן, ואחרי עבור השנים אשר למדו וכהנו בעבודת הקודש, מגיע הזמן שהן מורות לאחרים מה שלמדו6.


ג

ועתה אוכיח כי זו היא גם דעת הסטוֹאים. לא מפני שהוטל עלי חוק, שלא לומר דבר נוטה מדעות זינון או כריסטיפוס; כי אם טבע הענין בעצמו סובל שאקבל דעתם. מי שמחזיק בדעה אחת לבדה, הוא כאילו נמכר לכתחילה למפלגה אחת ואינו שם לב למשא ומתן של הועד. מי יתן והיו כל הדעות כבר חזקות כל כך, והיתה האמת גלויה וניכרת לכל, עד שלא יהיה לנו צורך לנטות מאיזו סברה שתפסנו בה; אבל כפי מצב הדברים עתה, נאלצים אנו לבקש את האמת יחד עם רבותינו שהורו אותה.

שתי כתות הן המחולקות בענין זה, האפיקוריים והסטוֹאים, וכל אחת מהן מוליכה בדרך אחרת לפרישות מן העסקים. אפיקור אומר: “המשכיל לא יטפל לעניני הכלל, אם לא שהתרחש מאורע מכריחו לזה”. וזינון אומר: “יעסוק בעניני הכלל, אם אין דבר מעכב עליו”. האחד קובע את המרגוע לחוק, והשני מתירו לפי הצורך והצורך הזה כר נרחב הוא. יש אשר עניני הכלל כה מקולקלים, שאי אפשר לתקנם; הנבלים תפסו אותם ושוא עמל החכם כנגדם, וללא תועלת יהיה אם יקריב עצמו לקרבן, כי כל כבודו וכחותיו לא יספיקו, וגם לא יוכלו עניני הכלל להעזר על ידו מפני חולשת גופו. כמו שלא יוציא איש ספינה שבורה מן החוף לתוך הים, ולא ירשום את שמו, בהיותו חולה, ברשימת חיל הצבא, כן לא יבקש להחזיק במדינה בדרך שאינו מוכשר לה. בעודו שלם בגופו יוכל באופן זה, מבלי שהתחוללה סערה בחייו, לשבת בשלוה ולבלות זמנו במלאכה רצויה ולהקריב את הפנאי שלו למעשי צדקה וחסד, אשר אפשר גם לאיש שאנן לעסוק בהם. הלא זה הוא מה שדורשים מן האדם, שיועיל אם אפשר לרבים, אם לא לרבים – אזי למעטים, ואם לא – אזי לקרובים, ואם לא – לכל הפחות לעצמו. כי אם יעשה את עצמו לאיש מועיל לאחרים, יתקן בזה גם את ענייני הכלל, כמו שהמשחית דרכו לא רק לעצמו הוא מזיק, כי אם גם לכל אלה שהיה יכול להיות להם לתועלת לוּ היטיב מעשיו. מי שעושה טוב לעצמו, מועיל גם בזה שנעשה מוכשר להביא עזר לאחרים7.


ד

נשוה נא נגד עינינו שתי מדינות: האחת רחבת־ידים ופתוחה לכל רוח, בה יושבים כל בני־אלהים ובני־אדם, ואין אנו צופים בה לקרן־זוית זו או אחרת, כי גבולות מלכות זו בשבילנו ממזרח שמש עד מבואו8; השנית – זו שאנחנו אזרחים בה על פי מקרה הלידה, תהיה זאת מדינת אתונה או קרתגו או עיר אחרת שאיננה ברשות כל אדם כי אם נחלת מעטים. ישנם בני־אדם שמקריבים עמלם בזמן אחד לשתי המדינות, להגדולה ולהקטנה; ויש נתונים רק לקטנה, ויש – רק לגדולה. לטובת המדינה הגדולה נוכל לעבוד גם בעתות המרגוע מעסקים, וגם נראה לי כי אז תכשר יותר עבודתנו, לחקור מה הם הצדק והיושר, האם דרך אחת או דרכים רבות להם, ואם מדות בני־אדם טובות לפי טבעם או משתכללות על ידי לימודים; אם עולם אחד הוּא בים וביבשה ובכל אשר בהם, או עולמות רבים ברא אל; אם החומר הראשון, שממנו נוצר הכל, הוא מוצק ומלא, או מפורד בטבעו, והמלא והריק משמשים בו לסירוגין? אם יושב לו הבורא ומסתכל רק בפעלו או אם מנהיג הוא אותו? אם האלהות מחוץ לעולם או כלולה בו וממלאה את חללו? אם העולם נצחי או נובל וחולף ככל דבר שבזמן? – המתבונן בדברים כאלה, במה הוא עובד אלהים? במה שהוא גורם, כי יש עֵד רואה ומכיר את, פעליו האדירים9.


ה

רגילים אנחנו לומר, כי הטוב השלם הוא לחיות כפי הטבע. אולם הטבע הכשיר אותנו לשני דברים כאחד: להגיון ולפעולה. נביא בתחילה ראיה על הכשרון האחד (ההגיון), האין הוא בולט כבר ממה שהאדם כשהוא בוחן את עצמו מוצא בקרבו תשוקה להכיר את הנסתרות ושהוא מתעורר לשמוע כל דבר נפלא? נוסעים בני־אדם ארחות ימים לארצות רחוקות ברוב תלאות ומוצאים שכרם כשהם מגלים דברים טמונים אשר עין עוד לא ראתם. הן זה הוא מה שמאסף את ההמון לראות מחזות נפלאים, וזה מה שמושך אותנו לחטט ולחשוף את הטמיר ונעלם, לחקור קדמוניות ולהקשיב למה שמספרים על מדותיהם של עמים פראים. הטבע חנך אותנו ברוח תאבה למדע, וכאילו נודע לו שכלולו ויפיו, לכן הכשיר אותנו להתבונן בו, כי ששון ההנאה ממנו לא היה נמצא בעולם, לוּ מסר את כל הגודל והיקר והנעימות והנפלא והנשגב שבו – לארץ שוממה (מאין אדם מבין). למען דעת איך הטבע משתוקק להתודע ולהגלות, בוא וראה את המקום אשר הכין בשבילנו: במרכז הציג אותנו10 ונתן לנו היכולת להביט מסביב. ולא רק זקוף עשה את האדם כי אם, בעשותו אותו מוכשר להסתכלות, יצר לו ראש ממעל לגופו על צואר קל לנטות ולהתנועע, כדי שיוכל לכונן מבטו בוקר וערב על הכוכבים במרום ולראות את סיבובם מכל צד במרחבי שטח הרקיע. כן עשה גם את שנים עשר המזלות. ששה נראים ביום וששה בלילה, וגלה אותם למראה עיני האדם למען ישתוקק להכיר גם את שאר הכוכבים כי לא את כל צבא המרום אנחנו רואים ולא הכל במדתו הנכונה, אבל כוח הראיה שלנו מיישר המסילה לחקירתנו ומניח היסוד לידיעת האמת, למען נגיע על ידי הבחינה מן הגלוי אל הסתום ועד מה שקדם לעולם. מהיכן יצאו הכוכבים? מה היה מצב העולם קודם שנפרד האחד לחלקיו? איך הוא השכל העליון אשר הכניס סדר במה שהיה נעלם ומעורבב11? מי קבע לכל דבר את מקומו? הכי רק בכח טבעי ירד הכבד למטה והתנשא הקל למעלה, או מחוץ לכובד המשקל היה כח נעלה, אשר נתן חוק לכל היצורים? האם אמת הדבר, כי חלק ממרום וכעין ניצוצות קדושים12 ירדו ממרום ונשארו תלויים על האדמה במקומות זרים להם, וזה חיזוק רב לדעה, כי ברוח פי אלהים נוצר האדם? הגיגנו חודר בעד רקיע השמים ואינו מוצא סיפוקו במה שנראה לעין; הוא דורש לדעת מה שלמעלה מן העולם, אם מרחבי אין־סוף שם או נמצאים גבולות; מה ענינם של הדברים מחוץ לטבע, האם שם רק תהו ובהו או הכל מסודר במקומו ומשוכלל בתואר וצורה? היש איזה יחס בין הדברים מחוץ לטבע ובין עולמנו, או אין כל קשר והם מרחפים בסביבה ריקה? האם מגופים בלתי־מתחלקים13 יצאו כל הדברים שנבראו בעולם או מחומר מוצק ומשתנה? האם יסודות הטבע מתנגדים ונלחמים זה בזה או שואפים רק בדרכים שונים להתאחדות?

אם לחקור בנפלאות האלה נוצר האדם, צא וחשוב מה קצרו ימי־החיים אשר ניתנו לו, גם לוּ השתמש בהם רק לנפשו ולא יאבד רגע מזמנו על ידי קלות־דעת וחסרון זהירות, ואף אם יקמץ בכל יכלתו ולא יבזבז שעה אחת מחייו, ואף אם יהיו ימיו ארוכים מאד עד קצה הגבול שניתן לאדם בחלדו, ולא יפריעהו המקרה מהשתדלותו להשיג מטרתו הרמה – בכל זאת יבצר מן האדם, איש תמותה, להשיג את הדברים הנצחיים.

לפי זה הרי כפי הטבע אני חי, גם כשאני מוסר עצמי להשגתו ומרומם ומעריץ אותו, ואם הוא דורש כי שנים אעשה, שאפעול וגם אתבונן, – בשניהם אשתדל, בהיות שגם ההתבוננות איננה חסרת פעולה.


ו

תאמר לי, כי (ההתבוננות מצד עצמה שמדובר עליה) זו היא שמשתקע בה אדם להנאתו ואינו מבקש ממנה תועלת זולתי ההסתכלות לאין קץ המשביעה אותו נעימות.

על זה אענה: הן גם בפעולה ציבורית אפשר לשאול, אם היא מטרידה אותך כל הימים באופן שאינה משאירה לך פנאי לעסוק בענינים האנושיים והאלהיים. כמו שאין להלל את העסקנים, החסרים חיבת המדות הטובות וקניני השכל והם שקועים רק במעשים הערטילאים – בעת שצריכים כל אלה להתמזג יחד – כן גם השאיפה למדות טובות מתוך בטלה, בלי פעולה כלפי חוץ, הוא דבר בלתי שלם וחסר כח־חיים. אין לכחד כי המדות הטובות צריכות להבחן במעשים טובים, אין החובה רק להגות במה שנכון לעשות, כי אם גם לעמול במעשה ידים ולהוציא אל הפועל מה שמחייב ההגיון.

אבל אם לא מצד המשכיל הוא העיכוב, כשאינו יוצא לפעול, כי אם מצד חסרון הדברים שיכולים להיות נפעלים14 – הלא תרשה לו אז שיתבודד לעצמו? הלא גם אז מה כוונתו בהתבודדו בעתות הפנאי? שואף הוא בידיעתו להיות לתועלת בדורות הבאים, אני מצדי בטוח בדבר, כי זינון וכריסיפוס עשו דברים יותר גדולים משהיו עושים לוּ היו מנהיגי צבאות או בעלי־שררה או מחוקקים. ובאמת הרי גם חוקים נתנו, ולא למדינה אחת כי אם לכל הגזע האנושי. למה איפוא לא נתיר מרגוע כזה לאדם גדול, אשר בעזרת הפנאי שלו הוא משפיע על סדרי הדורות הבאים, ודבריו אינם ערוכים כלפי אסיפה קטנה, כי אם כלפי בני־אדם מקרב כל העמים החיים בזמנו ואשר יחיו בעתיד.

ועתה אני מוסיף ועונה על השאלה, אם קליאנתס וכריסיפוס וזינון חיו כפי תורתם? – הן תודה לי, כי הם חיו כמו שהורו לחיות, א על פי שלא היו עוסקים בהנהגת המדינה, אם מפני שלא גרם המקרה, או שלא עמדו במעלה הדרושה לפעולה מדינית – אבל בעצלתים ובטלה לא בילו החכמים הללו את ימי חייהם על ידיהם התברר, כי פרישות מן העסקים לפעמים מביאה תועלת יתרה לעולם משמביאה יגיעתם וזיעתם של רבים אחרים, לפי זה צריכים לראות אותם כאנשים אשר הרבה פעלו, אף על פי שלא עסקו בעניני הכלל.


ז

שלש דרכים ישנן בחיים, ועליהן רגילים לשאול איזו היא הישרה: דרך ההנאות, דרך המחקר, ודרך המעשים. נעזוב נא את הקטטה ואת השנאה הנצחת שמביטים בה על מי שדעתו שונה מדעתנו, ונחקורה נא אם אין בעלי הדרכים השונות למטרה אחת מתכוונים בשמות מתחלפים. מי שמבקש הנאות איננו תמיד מחוץ לחיבת המחקר. והחוקר איננו בלי הנאה, והשקוע בעסקיו איננו תמיד רחוק מן המחקר. תאמר: ההבדל הוא בזה, אם עיקר כוונת אדם לדבר אחד או הוא משתמש בו דרך אגב. אמנם גדול ההבדל; אך לא יוכל הדבר האחד להשאר לבדו בלי האחרים. לא יחדל החוקר מלהיות פועל והפועל מלהיות חוקר, והשלישי, בעל ההנאה (אשר בדעה אחת אנחנו, כשאנו מגנים אותו) לא בהנאה סתם הוא בוחר, כי אם בזו שחשב מחשבות אודותה. גם זאת הכת, אשר קבעה לחוק את ההנאה, מחשיבה את הפעולה: הן אפיקור בעצמו אומר, כי לפעמים יעזוב את ההנאה ויבחר ביסורים. אימתי? כשיכיר כי בעקבות ההנאה תבוא החרטה, וכי היסורים קלים הם לעומת פגעים יותר קשים שיכולים להנצל מהם על ידם. היוצא לנו מזה הוא, כי ההגיון לכל השיטות הוא מתאים. יש אשר המחקר להם למטרה; לנו הוא תחנות בדרך, ולא חוף להגיע אליו.

אמנם לפי שיטת כריסיפוס לא רק יכולים לחיוך במרגוע כשהוא אפשר, כי אם כדאי לבחור בו לכתחילה. מצדנו אנחנו אומרים, כי לא בכל מדיניות־שהיא יבקש המשכיל להתעסק. אבל מה בכך, באיזה אופן יגיע אל הפנאי, אם מפני שאין מדינה נכונה בשבילו או מפני שאין הוא מתוקן לצרכי מדינה? אם בשום אופן אין המדינה ראויה לו (וכל שתגדלנה תביעותינו יקשה יותר למצוא אותה ראויה): אוכל לשאול בדרך כלל, איזו היא המדינה שימצא בה המשכיל חפץ? זו של אתונא, אשר בה סוקרטס נדון למיתה ואריסטוטלס נאלץ לברוח ממנה? המדינה אשר בה מרוב קנאת האזרחים נעקרה כל מדה טובה? הלא תסכים כי לא זו מתאימה לשאיפת המשכיל. או זו של קרתגו, אשר בה המרידה מן המעשים בכל יום, ואהבת החרות שם סכנה לאדם, וכל טוב וישר נבזה, ואיש נכרי נרדף באכזריות, ובין האזרחים בעצמם גברה השנאה? – בכל המדינות שאני מסתכל בהן אינני מוצא אף אחת שתהיה סובלת את המשכיל ושיוכל המשכיל לסבול אותה. וכיון שהמדינה שאנו יוצרים לנו בדמיון אינה במציאות, נעשית הפרישות מן העסקים לנו להכרח15; כי מה שיכולים לבכר על המרגוע אינו בשום מקום. אם אומר אדם כי טוב מאד לנסוע בימים, אין זאת אומרת שיסכים לנסוע בים אשר האניות על הרוב נטרפות בו, כי מצויות הסערות המטלטלות אותן ואת מנהיגיהן ומרחיקות מן הדרך הרצויה. כמדומה לי, כי גם היועץ לנסוע בים, לא יניחנו באופן זה להתיר את העוגן ולהניע את הספינה.


  1. vitia (להלן מתרגמים אנו המלה: שאיפות מגונות).  ↩

  2. רומז למשל השועל, אשר על שאלת ארי חולה שוכב במערה: למה אינו יורד אליו? ענה: יען ראיתי צעדים רבים של חיות אשר ירדו, אבל לא צעדים של חוזרות ועולות.  ↩

  3. גם זאת מן הדעות המוסריות, אשר הורו חכמי הסטואים, בלי קשר עם תורת ישראל או עם הנצריות שיצאה ממנה.  ↩

  4. canitiem galea preminus ווירגיל, אנאידה, ט, 612.  ↩

  5. אפיקור עשה את הנאת היחיד ליסוד תורת המוסר. זינון הוא אבי השיטה הסטואית.  ↩

  6. הנזירות הרומיות אשר כהנו בהיכל וסתא (מארמית: אשתא, אש) ונקראו וסטליות, נבחרו, לפי התקנות האגדיות של המלך הרומי נומא, מאת הכהן הגדול (פונטיפכס מַכסימום) ובמשך שלשים שנה כהנו ושמרו את האש הקדושה; עשר שנים למדו, עשר כהנו ועשר שנים לימדו את הצעירות מהן. רעיון שמירת האש (השוה: “אש תמיד תוקד על המזבח”) רומז לכח החיים היוקד בעולם ומוצאו ממרומים.  ↩

  7. השוה: ויודוך כי תיטיב לך (תהלים מ“ט, י”ח).  ↩

  8. terminos civitatis nostrae cum sole metimur  ↩

  9. Haec qui contemplatur, quid deo praestat? Ne tanta eius opera sine teste sint על היפך זה אומר הנביא: ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו (ישעיה ה', י"ב).  ↩

  10. in media sua parte constituit – השקפה אנתרופוצנטרית שהאדם מרכז היצורים.  ↩

  11. השוה איוב: ותעלומה יוציא אור (כ"ח, י'), איזה הדרך יחלק אור? (ל“ח, כ”ד).  ↩

  12. scintillas quasdam sacrorum  ↩

  13. האטומים.  ↩

  14. agenda dseunt  ↩

  15. השוה הרמב“ם ה' דעות ו, א: ”ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמיעתן נוהגות בדרך לא טובה – ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר “ישב בדד וידום”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות