מבוא ותוכן    🔗

הספר הזה, אשר חלקים ממנו היו, לפי הנראה, שמורים אצל סנקא מימי נעוריו, נשלם בסוף ימיו, אחרי מות הקיסר קלודיוס (נראה כי ד, לב, “בעל מום מכוער ונבזה” מכוון אליו. ובסוף ספר א' נמצאת השאלה: אם כדאי היה לקבל חסד ממנו). ואחרי שנחל אכזבה גם מתלמידו נירון (רומז על זה בראשית ספר ג', ואולי גם ו, ג, כשהוא מדבר על טובות אשר אחריהן עלבונות, וגם ו, כח, על התקיפים שחסר להם מגיד אמת, וח, יט, על עריצים¹). אֶבּוּציוס ליברליס, אשר לו הוקדש הספר, הוא ידידו הנזכר במכתב צא (מכתבי מוסר ב, 72) בתנחומים על שריפת עיר מולדתו ליאון; איש אוהב חסד לאין שיעור (מתואר בראש ספר ה'), גבר ענוותן מואס מצדו בכל הכרת טובה ושמח על כל חסד שנעשה לאחרים כאילו הוא נהנה ממנו. סנקא מרחיב הדברים על ענין החסדים בין בני אדם בכלל, הוא כה מלא הגיונות נעלים על זה, עד שהוא נעשה במשך החיבור כמעין המתגבר ואינו יכול לעזוב את הנושא מבלי להפיץ עליו אור מלא מכל צד (ה, א). הרבה רעיונות נמצאים גם במכתבי המוסר ובחיבוריו האחרים. כמעט כל המדות הטובות והנדיבות שהוא דורש מעושי חסד ידועות גם מספרותנו המקראית וממאמרים אין מספר בתלמוד (על קצתם העירונו במקומם) וכל ספרי המוסר אצלנו מלאים מהם; הספר של החכם הרומי מחזק גם בזה את ההכרה כי הרוח הנדיבה משותפה לאנשי הצדק בקרב כל העמים.

ספר א. רוב בני אדם אינם יודעים איך לעשות חסד ואיך לקבל אותו. אין חסד אובד, אף אם אין מרויחים בו (א–ב). צריכים להוסיף חסדים חדשים על הישנים. המיתוס על ג' האחיות אלילות החן והחסד (ג–ד). החסד הוא דבר הנעשה בחפץ לב ובששון, עיקר בו המחשבה הנדיבה (ה–ח), התנוונות המדות (י). מדרגות חסדים: נחוצים, מועילים, נעימים (יא–טו).

ספר ב. איך לעשות חסדים? בזריזות, בלי היסוס, במניעת תוחלת ממושכה (א–ה), ברוח נדיבה, בלי לבייש את המקבל; לעזור בסתר (ז–י). הנפש נמחצת כשמזכירים לאדם טובות שעשו עמו; הרשעה והסכלות שבגאות עושי חסד (יא–יג). חסד בדברים שמונעים מהמבקש, בשים לב לטובתו; השוויית הידיד והחבר לעצמו (יד–טו). היחס בין הנותן והמקבל, חובת המקבל, חשיבות הרצון (יז–כג), כפיית טובה והגורמים לה (כד–לב).

ספר ג. מדרגות שונות בכפיית טובה, שכחת הטובה היא המידה היותר גרועה, איך מגיעים לה (א–ג). אם ראויה היא לעונש מצד חוקי המדינות ולמה הם נמנעים מזה (ה–יא). חילוק בתכלית הנתינה (יב). התנדבות חפשית, חובת לבבות וחובת שכיר (יח). לא המצב החברתי עיקר. דוגמאות מעבדים נאמנים (יט–כז). המעשה מכבד את האדם (כח). כיבוד אב ואם גם כשהבנים גדולים על אבותיהם במעלה (כט–לח).

ספר ד. התכלית והתועלת במעשים טובים, מעשי היושר נושאים שכרם בקרבם, לא כדעת אפיקור שההנאה עיקר (ב), חסד אל לבני אדם בלי יוצא מן הכלל (ג–ד) והמדברים על מתנת “הטבע” אינם מכירים כי השכל האלהי הוא המושל בעולם כלו והוא גם הסיבה הראשונה (ו–ז). החסדים היותר נעלים נעשים בלי צפיה לגמול (ט–יא), הם חובת האדם והתענוג היותר גדול (יב–יג). המבקשים תועלת לעצמם אינם אנשי חסד, לפי הטבע מזהירים יושר וצדק ברוח כל אדם (יד–יז). התועלת בחברת האדם (יח). אין להתחרט על מעשים טובים אף אם סובלים עינויים ונשרפים בשבילם (כא), כמו שנפלאות הטבע ומנהיג העולם מיטיבים עמנו בלי תועלת לעצמם כן נעשה גם אנחנו (כב–כה). לכבד מעשים טובים מדורות קדומים, זכות אבות (ל–לא). דרכי השגחה (לב). התחייבות “בלי נדר”, אם לא יהיה עיכוב (לד–לה). אפשרות להחליף דעתו (לו–לט).

ספר ה. אם חרפה היא להיות נחשל במעשי חסד (א–ד), חסדי הורים וחסדי מלכים. סיבת ליקוי החמה (ה–ו). היש חסד שאדם עושה לעצמו (ז–יא). ספקות חכמי הסטואים אם אפשר בכלל שיהיה אדם כפוי טובה (יב–יד). השקפה היסטורית על שקיעת המוסר, זכרון גבורים ועריצים ברומא שהרעו למולדתם, סולא, פומפיוס, יוליוס קיסר ואנטוניוס; כפיית טובה מצד המולדת כלפי אזרחים גדולים, כפיית טובה של בנים לאבותם ושל כל בני־אדם מול אלהים על החיים אשר זכו להם (טו–יז). היש חובת תגמולים על חשבון אחרים, אבות על בנים ובנים על אבות (יח–יט). חסד על ידי הצלת אדם כנגד רצונו (כ). דרכים להזכיר בנחת את המתרשלים בהכרת טובה (כא–כג). לפעמים רצון טוב בנפש יש, והוא נרדם (כד–כה).

ספר ו. אם אפשר לבטל מעשה חסד? המעשה החמרי וזכות העשייה (א–ג). הטובות אשר אחריהן באים מעשי עוול (ד–ו). האם חייבים תודה על טובה שנעשתה בהיסח הדעת או במקרה (ז–ט). משל מאת קליאנתס; עצלות מצליחה; חסד לטובת עצמו (יא–יג). חסד שעולה בגורל, וזה שנמכר בכסף; התודה לרופא ומורה שנעשים לידידים (יד–טז). טובה לרבים אשר היחיד נכלל בהם וטובות מצד הטבע (יח–כב). אין האדם יצור חפזון שנברא בחסרון כוונה, אין דבר יותר ממנו לתהלת הטבע (כג). הורים כופים את בניהם לסמי רפואה ולמדות טובות; סכלות המתפללים שתבוא צרה על אחרים כדי שיהיו הם מושיעים (כד–כז). על המיטיב לך התפלל שיזדמנו לו תמיד אנשים הגונים לחסדיו. תקיפים שחסר להם מגיד אמת (כח–ל). דוגמאות מאדירים שסבלו מחסרון ידידים דוברי אמת; כסרכסס, אבגוסטוס (לא–לב). מי הוא יועץ טוב (לג–לד). המרויחים מהפסדם של אחרים (לח). החסד הוא קשר המאחד שני אנשים (מא).

ספר ז. יסודי הדעת הנחוצים לאדם מוסרי והמדות היותר חשובות (א–ג). האם אפשר ליתן למשכיל דבר שחסר לו? (ד–ה). מה היה דמטריוס אומר על קניני הבזבוז והפריצות והנשים הלבושות כמו זונות ורודפי העושר המלוים ברבית (ט–י). עמל־חסדים שלא הצליח; היש חובת תודה למשכיל אשר שינה דעתו או לעריצים משתוללים אכזרים? (יט). אם אין דורש ממך גמול טוב, דרוש אותו מעצמך; אין עושה חסד צריך לשכוח אותו, אבל אל יתהלל בו (כב–כג). חיי בני אדם כעיר כבושה מאויב ובה הכל שודדים ורוצחים – צריכים לתמוה אם נמצא גם איש הגון (כו–כז).

אחרי תשלום תרגומי (הספרים הראשונים א עד ראשית ג הופיעו בהארץ 1934/5) יכולתי לראות גם את המהדורה המצויינה של האוניברסיטאות הצרפתיות ע“י Francois Prechac (פאריז, 1926) עם מבוא מקיף על תוכן הספר ומראי מקומות למקורות והקבלות והערות על נוסחאות כ”י שונים². אבל בחסרון אפשרות להרחיב מסגרת ההוצאה העברית ומפני ההכרח לצמצמה בדפוס, נאלצתי לוותר על הוספת הערות ונוסחאות ולהסתייע בהן רק במקומות בודדים³.

 

עַל הַחֲסָדִים    🔗

ספר ראשון    🔗

א

בין השגיאות הרבות והשונות שנכשלים בהן בני אדם החיים בלי השכל ויישוב הדעת, שתים הן, ליבראליס הישר באדם, שלא הייתי רוצה להבדיל ביניהן: שלא להבין איך לגמול חסדים ולא איך לקבלם. דרכם של חסדים עשויים בלי שכל, הוא שאין מכירים טובה לעושיהם, ולשוא מתאוננים על זה אחרי כן. באמת כבר פרחה רוחם של החסדים האלה ברגע שנעשו. אין לתמוה על זה, סבות רבות אני מוצא לזה. הראשונה היא, שאין אנחנו בוחרים מתחלה את הראויים למעשה החסד. אמנם חוקרים ודורשים אנחנו בשקידה, למען דעת ערך אחוזתו ואופן חייו של אדם הבא ללוות כסף; גם אין אנחנו זורעים באדמה צחיחה אשר לא תוכל להוציא פירות – אבל חסדים אנו זורקים ממש בלי בחינה יותר משאנו נותנים. קשה להגיד מה יותר מגונה, להתיאש מן הגמול או לדרוש אותו; כי החסד הוא הלואה שמקבלים ממנה לחזרה רק מה שניתן מרצון, לכן גם לוותר בזה על המגיע גנאי, כיון שבסילוק החוב הזה לא מדת היכולת עיקר כי אם הרצון: מכיר־טובה הוא רק מי שרואה עצמו חייב לאיש חסדו. נניח, כי אשמים הם אלה שאינם מרגישים חובת תודה – אבל אז גם אנחנו אשמים. מוצאים אנחנו רבים כפויי טובה; אבל לרובם גרמנו אנחנו. לפעמים בעבור אשר העדפנו את ערך חסדינו והיינו לנושים את גמולם, לפעמים בעבור אשר מהרנו להנחם ולהתחרט על הטובה, או שהיינו לקפדנים ולמבקשי מומים, ובזה קלקלנו מראש את רגש התודה, לא בעקבות מעשי החסד כי אם עוד קודם שנעשו.

מי מאתנו בעלי החסד הסתפק ברמז קל של הנצרך או בבקשתו האחת? מי לא קמט את מצחו או לא הסב את פניו או לא עשה כאילו הוא טרוד בעסקים, כאשר ניחש כי מבקש חסד עומד לפניו, או לא ניסה להרחיב דברים בכוונה עד לאין סוף, כדי שלא ימצא המבקש מקום לשאלתו או כדי להשתמט ממנו בתחבולות שונות? וכשנדחקים עד שאין להפטר – דוחים הדבר ליום אחר – כלומר משיבים ריקם שלא בפירוש – או מבטיחים קצת בקושי, בעפעפים מתנשאים, במלים לא נדיבות וזוחלות מתוך שפה רפה. אולם אין אדם רואה עצמו חייב להכיר טובה, אשר לא ניתנה לו מרצון כי אם הוציא בדוחק. היוכל איש להיות מודה בחסד שנזרק לו בגאון או הוטל עליו בכעס, כשעיפה נפש הנותן מלסרב וחפץ להפטר מטורח הבקשה? טועה הוא מי שמקווה, כי המקבל יהיה מכיר טובה אחרי שהלאוהו בדחיות ועינו אותו בתוחלת ממושכה. את חובת החסד מרגישים לפי מה שמרגיש העושה אותו. לכן צריכה הנתינה זהירות יתרה. דבר הניתן בלי שימת לב חייב המקבל רק לעצמו. אין גם לדחות הנתינה, כי בהיות בכל מעשה חסד המחשבה עיקר גדול, הרי כל הדוחה את חסדו, סרב זמן רב לעשות אותו. בכל אופן אין ליתן באופן מכלים. כי לפי טבע האדם רגש הכלימה משתקע בנפשו יותר מרגש החסד, הממהר להתעופף בעוד שזכרון הכלימה מתחזק. מה תוחלתו איפוא של עושה החסד המבייש באותה שעה את המקבל? דיו כשיסלח לו זה את טובתו⁴!

אבל אין גם המון כפויי הטובה צריך להחליש נטייתנו למעשי החסד. ראשית מפני שאנחנו בעצמנו, כאמור, מרבים את המונם. וזאת שנית: הן גם האלהים במרום אינם נמנעים מחסדיהם המרובים בשביל הפושעים והזדים. הם יוספים כדרכם להפיץ טובה אף בקרב אותם בני האדם, שאינם יודעים לערוך כהוגן את הטובה המגיעה להם⁵. הם יהיו נא לנו למנהיגים במדה שחולשתנו האנושית יכולה; כמוהם נעשה חסדים מבלי לקבל עליהם רבית. כדאי שימצא אכזבה, מי שחכה לגמול בשעה שנתן⁶.

הן נפגעים אנו לפעמים, כי גם ילדינו או נשותינו מכזיבים אותנו, ובכל זאת אנחנו עמלים לחנכם ולנהגם. עקשנים אנחנו לעומת כל הנסיונות, ואף אחרי כשלון במלחמה או שבר אניה אנחנו חוזרים להלחם ולנסוע בים – על אחת כמה וכמה שעלינו להתחזק במעשה החסד. מי שחדל לתת בעבור שלא הוחזר לו, הרי נתן רק למען הגמול, והחזיק בידי אותם כפויי הטובה המבקשים לחרפתם תואנה כדי שלא להודות על הטובה.

כמה אנשים אינם ראויים שתזרח להם השמש, ובכל זאת מאיר להם היום. כמה מתאוננים על שנולדו, בכל זאת נותן להם הטבע לראות בנים ומאריך ימיהם, אף על פי שנוח היה להם שלא נוצרו.

ממדותיו של נדיב לב הוא, שלא לבקש פרי לצדקתו, כי אם את הצדקה עצמה ולשים לב, בצד האנשים הפחותים, לבני האדם המהוגנים. הכי דבר גדול הוא, להועיל לרבים במקום שלא הכזיב אף אחד? זכות יתירה היא להרבות צדק שאין תועלת חוזרת ממנו, אלא שהנדיב בו בעצמו מוצא פרי מעשיו, כה בלתי רשאים אנחנו להתרשם מכפיית טובה ולמאוס בעבורה את מדת החסד הנאדרה, עד שאילו אבדה כל תקוה למצוא אף אדם אחד מכיר טובה, הייתי בוחר שלא יושב כל גמול, מאשר אחדל מעשות חסד, כי מי שאינו נותן הוא מקדים בעוונו את כפוי הטובה. כה אומר: חטאו של זה יותר קשה, ושל זה יותר מהיר.

ב

אִם רְצוֹנְךָ לְהָפִיץ מַעֲשֵּׂי־צֶדֶק בְּהָמוֹן –

תֵּן לְרַבִּים שֶׁיֹּאבְדוּ אִם אֶחָד יַשִּׂיג מַטָּרָה"⁷.

על החרוז הראשון אני חולק בשני דברים: לא נכון בכלל להפיץ בתוך ההמון הגדול סתם איזה דבר; אבל פחות מכל ראוי להפיץ מעשי חסד, כי אלה, כשהם חסרים הכוונה הרצויה, אינם חסד כלל ותוכל לקרוא להם איזה שם שתרצה. גם החרוז השני תמוה: בחסד אחד אשר ישיג מטרתו ינחם אדם על נזקו, כי רוב חסדיו נפזרו לבטלה. בחון נא, בבקשה, אם אין יתר אמת ויושר להגיד לנדיב לב, כי חובתו ליתן אם גם לא תשיג אף מתנה אחת את מטרתה, הן גם שקר הדבר כי “רבים יאבדו”. אין חסד אובד, כי מי שמוצא אותו “אובד” עשה חשבונו לעצמו. אבל חשבון החסדים הנכון הוא פשוט: כך וכך ההוצאה; אם חוזר ונכנס איזה דבר – הרי זה ריוח, ואם לא נכנס – אין זה הפסד. “אני נתתי כדי לתת”. אין רושמים את החסדים על לוח הימים והשעות כמלוה ברבית. איש טוב איננו זוכרם כלל, אם לא שמזכירהו המשיב, לולא זאת הם נעשים לענין של הלואה. רבית נבזה היא, לחשוב חשבון החסדים כמו של הוצאות. אחת היא אם הגיעו הקודמים לתכליתם – עליך להמשיך מעשיך לטובת אחרים. אפילו אצל כפויי הטובה הם מונחים כפקדון טוב, וכשיתעורר בהם רגש כבוד או כשיזדמן המקרה או לרגלי איזו דוגמא עוד יהיו למכירי טובה. אתה אל תחדל, המשך מעשיך והתנהג כאיש נדיב, עזור במעשה, או בערבות, או בהשפעה, או בעצה, או בלקח טוב ומועיל.

גם חיות השדה מרגישות תודה על חסד שנעשה להן ואין יצור חי כה פרא שאין הטיפול נותן בקרבו נעימות ואהבה. הרי לתוך לועו של הארי שולח המחנך את ידו, והפיל האיום נהפך על ידי המאכל שמלעיטין לו לעבד מקשיב. כן נוצחת עבודת חינוך מתמידה ועקשנית אף את טבע אותם היצורים, שהם רחוקים מלהבין ולערוך מעשי החסד. לפעמים נשאר אדם כפוי טובה לעומת חסד אחד, אז השני יעשה עליו רושם. ואם את שניהם ישכח – יבוא חסד שלישי ויעיר את הראשונים אשר נרדמו בזכרונו.

ג

אבודים הם החסדים למי שממהר לראותם כדבר האבוד, אבל מי שאינו זז ומביא חדשים על הישנים, סופו שיסחט תודה אף מלב קשה כאבן. זה לא יעמוד בעזותו נגד עינים רבות הצופות עליו. בכל אשר יפנה לברוח מלפני זכרונו, יראה אותך נגדו, בחסדיך תסובב אותו. רצונך לדעת עד היכן מגיע כחם וסגולתם: הרשני תחלה לנגוע כאן בדבר שהוא חוץ לעניננו. למה לפי האגדה שלש הן גבירות החסד והנעימות (גראציות)? למה הן אחיות ומוצגות שלובות ידים, שוחקות, צעירות, בתולות ושמלותיהן מעופפות ושקופות⁸? ישנם מפרשים תמונה זו, כי האחת סמל נתינת החסד, השנית סמל קבלתו והשלישית היא השבת הגמול. אחרים מוצאים בזה רמז לשלשה דברים שבחסד: צד הנותנים, צד המחזירים, והדבר המשותף לשניהם. יהיה נא הפירוש הנכון מה שיהיה, מה יוצא לנו מתוך ההסתכלות בתמונה? אל מה מתכוון המחול סביב סביב בידים שלובות? בודאי הכוונה כי החסד סובב מיד ליד וחוזר אל הנותן. אם הופסק הסיבוב, אין עוד המחזה שלם; יפה הוא ביותר כשהתמונות צמודות וכל אחת אוחזת את רעותה. לכן הן שוחקות, אבל להאחת יתר כבוד, כמראה אלה המתחילים במעשה החסד. ובפניהן נעימות, כי כן צריך להיות דרכם של הנותנים והמקבלים. הן צעירות, כי זכר החסדים ראוי לו שלא יזקין, הן בתולות – יצורים שלא התחללו ועומדות בזכּות לבבן ובכבודן הנקדש לכל⁹. אין דבר קשור ודחוק אצלן, לכן השמלות מעופפות, והן שקופות, כי החסדים כדאי להם שיראו. אמנם אף מי שמסור בכל לבו לאגדות היוונים וחושב את כל סימני התמונות כדברים נחוצים, לא יאמר כי גם השמות שנותן להם הסיודוס הם עיקרים להן. את הבכירה מכנה הוא בשם אַגליאה, את התיכונה – אבפרוזינה, את השלישית – תאליאה. הדעות על פירוש השמות שונות וכל אחד מבאר אותם לפי דרכו, הן הסיודוס קרא לבתולותיו שמות כפי שעלה על רוחו, וכן גם הומירוס¹⁰ נטה ממנו ונתן לשלישית שם אחר: פסיתאה, אף הכניס אותה בברית הנשואין, ללמדך שאינן צריכות דוקא להיות בתולות כהוויסטאליות¹¹. יש גם משורר המציג אותם חגורות ולבושות בגדי רקמה פריגיים, ויש מביאן בקשר עם האל מרקוריוס, לא באשר ערמה ושנינות המליצה הן סגולות למעשה החסד, כי אם בעבור שכן עלה בדעת אחד הציירים. גם הפילוסוף כריזפוס, אשר לו חריפות יתרה והוא חודר לעומק האמת ומדבר כפי צורך הענין בלי הרבות דברים יותר ממה שדרוש להסברת כוונתו, אינו נמנע מלמלאות ספרו בדברי הבל כאלה, ומעט הוא מה שהוא מגיד על מתן חסדים וקבלתם והשבת גמולם. לא שהוא מוסיף על ענין זה אגדות, כי אם האגדות אצלו עיקר והענין טפל. חוץ ממה שמעתיק ממנו היקאטון¹², ידוע מספרו של כריזפוס, כי לפי דעתו הגראציות הן בנות יופיטר אשר ילדה לו אברונומי; הן צעירות מהאלילות הממונות על תקופות השנה, פניהן יותר יפות ולכן הן נלוות לווינוס. גם את שם האם אברונומי הוא מפרש לפי הענין, כי כוונתו “נחלה רחבה” – מי שיש לו נחלה רבה הוא יכול לגמול חסדים – כאילו רגילות האמהות להקרא על שם בנותיהן וכאילו דרך המשוררים לקרוא התמונות בשמות אמתיים! כדרך העבד מזכיר־השמות אשר חציפות עומדת לו במקום זכרון והוא יוצר שמות לאנשים אשר לא ידעם, כן גם אצל המשוררים אין זה עיקר לקרוא בשמות נכונים, כי אם לפי שהם נאלצים בדוחק הענין או נגררים אחרי צלצול נאה הם מכנים בשמות נאותים לשפר בהם את החרוז. אין לחשוב זאת להם לכחש וכזב, כשהם משנים שמות באיזו רשימה, כי המשורר הבא אחריהם יוכל להחזירם לקדמותם, הנה לך לדוגמא: תאליאה, אשר הסיודוס מדבר אודותה כעל אחת הגראציות, ואצל הומירוס היא אחת המוּזות.

ד

אך, לבל אעשה בעצמי מה שאני מגָנה, אעזוב מה שהוא חוץ לעניננו ואינו נוגע בו כלל. אבטח כי אתה תדינני לזכות, אם יתרעמו עלי על שנעשיתי מורה דרך לכריזפוס. הוא בודאי אדם גדול, אבל יווני, אשר חריפותו הדקה ביותר לפעמים משתמטת ונהפכת מתוכה¹³, וכשהוא מתכוון לאיזה דבר, יש שהוא רק נוקב ולא יעשה החור¹⁴, אבל כאן הרי אין מקום לחריפות. הדבר נוגע למעשה חסד ולמצוא תוכן אותה המדה הטובה הגורמת לקישור החברה האנושית. צריכים אנו לחוק בחיים, כדי שלא תהיה החנינה לקלות דעת בלי שכל, ושלא תמצא הצדקה מעצור בעודה מפלסת דרכה, איך להתרחק במדה שוה מהקימוץ וגם מההפרזה היתרה. צריכים ללמד בני אדם, איך לקבל הטובה ולהחזירה בחבה, ולהביאם לידי התחרות, שיתאמץ כל אחד לא רק להדמות לאיש־חסדו במעשה ובמחשבה, כי אם לנצחהו במעלה יתרה, יען שאין המחזיר טובה לרעהו משלים חפצו אלא אם כן הגדיל את טובתו. הללו צריכים ללמוד שלא לזקוף חשבונות, והללו – להגדיל מדת טובם. והנה למלחמה הנהדרה הזאת, של נצחון חסדים על חסדים, מעורר אותנו כריזפוס בדרך זו, שהוא אומר: מפני שאֵלות־החנינה בנות יופיטר הן, עלינו לירוא פן תהיה כפית הטובה חטא לאלהים ועלבון לנערות היפות ההן! הלא יותר נכון להורות לנו הדרך, איך להשיב גמול ולהכיר טובה למיטיבים, איך יתחרה המחוֹנן במחוּנן ביתר נדיבות־רוח, עד שתגבר השכחה אצל עושי הטוב ויאמץ כח־הזכרון אצל החייבים גמול. את הבלי האגדה עלינו לעזוב למשוררים אשר אומנותם היא לשעשע האזנים ולארוג ספורים יפים. החפצים לרפאות את הרוחות ולחזק את האמונה והבטחון בקרב בני אדם ולהכניס לתוכם את הכרת חובתם, צריכים לדבר ברצינות ובכל תוקף – אם לא סבורים הם כי בשיחה בטלה ולהג קל כדרך נשים זקנות אפשר להעביר הקלקלה הגדולה של שינוי ערכי החסדים.

ה

ועתה, כמו שאני עוזב מה שאינו מן הענין, כן אחיש לבאר מה שצריך להיות נלמד בראשונה: מה שאנו חייבים על טובה שנעשתה לנו. הנה האחד רואה עצמו חייב בעד כסף שקבל, אחד בעד נשיאות¹⁵, או בעד כהונה, או בעד שלטון במדינה. אבל כל אלה הם רק הסימנים החיצונים של החסדים, לא החסדים בעצמם, כי הם אינם נתפסים ביד, הם ענינים רוחניים. צריכים להבדיל בין החמריות שבחסד ובין החסד עצמו. לא הזהב או הכסף וכל דבר יקר הניתן לנו הוא החסד, כי אם מחשבת הנותן. נבערים הם החושבים למתנה רק מה שנראה לעין ונמסר מיד ליד, ומזלזלים במה שיקר באמת בדבר ההוא¹⁶. הן מה שאנו אוחזים ביד ומה שאנו רואים ולוכדים בתשוקתנו, הוא דבר קלוש, הוא יכול להלקח מאתנו על ידי מזל רע או על ידי שודד, אבל החסד ישאר ויעמוד גם כשיאבד הדבר אשר ניתן לנו. היושר שבמעשה ההוא, אותו לא יבטל שום כח בעולם. אם פדיתי ידיד, שהיה שבוי אצל שודדי הים, ובא אויב אחר ותפסו ונתנו בכלא – לא את חסדי העביר מן העולם, כי אם את תוצאותיו. או כי הצלתי לאיש את ילדיו מן הטביעה בים או מן השרפה והחזרתים לו, ואחרי כן דבקה בהם מחלה או קרה להם אסון – מה שנתתי לו נשאר לעצמו בלעדי המתנה. כן ישנם כמה דברים מכונים לשוא בשם חסדים, והם עבודות שבהן משתקפת רק מחשבה רצויה. גם במקצועות אחרים אנו מוצאים, כי החיצוניות שבדבר אינו הדבר המכוון מצד עצמו. כשנותן שר־הצבא לאיש־חיל שלשלת או עטרה או נזר־אזרחי, היש ערך כל שהוא לאות הכבוד בפני עצמו, לכתר או לנזר או לאיגוד־השבטים?¹⁷ או אף לכסאות המשפט ולמרכבת נצחון? הרי אין בכל אלה הכבוד עצמו, כי אם אותות כבוד. כן גם החסדים אינם הדברים הנראים בחוש ואשר הם רק עקבות הצדק וסימניו.

ו

מה הוא איפוא החסד? דבר שנעשה בחפץ־לב, גורם ששון ושואב ששון מתוך הנתינה; דבר שמתנדבים לעשותו ונכונים לו מרצון טוב. אין הבדל במה שעושים או נותנים, כי אם במחשבה, כי אין החסד במה שנעשה או ניתן, כי אם ברוחו של העושה והנותן. צריכים להבחין היטב בין שני הדברים האלה, והראיה היא גם בזה, כי החסד עומד וקיים גם במקום שספק אם הדבר הניתן הוא לטובה או לרעה¹⁸. המחשבה היא המגדילה דבר קטן, הנותנת הוד לדבר נבזה, ולהפך, משפילה מה שנראה גדול ונעלה. הדברים המבוקשים הם בפני עצמם בינונים, לא טובים ולא רעים; הכל תלוי במה שתעשה מהם הכוונה־המנהיגה הנותנת צורה לדברים. החסד אינו במה שנמנה ונמסר, כמו שגם בזבחים, אם שמנים הם וקרניהם מוזהבות, אין מכבדים האל, כי אם במחשבות יושר וצדק אשר למעריציו¹⁹. אמנם אנשי צדק אינם נמנעים גם מעשות כמצוה²⁰ ולהקריב סולת וגרש קלי²¹, אבל הרשעים אינם עוזבים את רשעתם אף במלאותם דם רב את המזבח.

ז

לו היה החסד מונח במעשה ולא במחשבת העושה, אזי היה גדלו כגודל הדבר שאנו מקבלים. אבל זה שקר. לפעמים מחייב אותנו יותר מי שנותן דבר קטן באופן נאה, והושיט אותו “כיד המלך”, מעט אבל ברוח נדיבה; שכח את עניו ורק אל שרותי שם לב, לא רק ברצון טוב כי אם בתשוקה עזה עמד לימיני, כאילו הוא היה מקבל החסד ולא הנותן, ובשעה שהחזרתי לו עשה עצמו כאילו לא נתן – זהו איש רודף צדקות ומבקש תואנה להועיל לאחרים. לעומת זאת אין ראויים לשם חסד, כמו שכבר אמרתי, אף מעשים כבירים בתכנם, אם נעקרו מיד הנותן בעל כרחו או נפלו מידו. לא היד המלאה, כי אם הפתוחה ביותר גורמת להכרת טובה. יהיה מעט מה שהגיע לי מאיש חסדי; יותר לא היה ביכלתו. האחר נתן דבר גדול, אבל אחר כמה ספקות ודחיות ואנחות בשעת נתינה, וכמה התגאה והגיס רוחו והקשיח לבו מהתחבב על הצופה לעזרתו. באמת לא לי כי אם לכבוד עצמו נתן.

ח

מעשה והביאו תלמידיו לסוקרטס תשורות איש כפי יכלתו. ויבוא האחד, אֶסכינס, והוא עני, ויאמר: “לא מצאתי דבר ראוי לכבודך לתתו לך מתנה, ובדבר הזה בלבד אני מכיר את עניי; לכן אני נותן לך מה שיש לי: אותי בעצמי. הואל נא לקבל ברצון מתנה זו כערכה הדל, וחשוב, כי האחרים המרבים לתת לך, יותר משהם נותנים עוד נשאר להם”. על זה ענה סוקרטס: “אם לא דבר גדול הוא מה שאתה נותן לי, הרי זה רק מפני שאתה מקטין עצמך. אני אשתדל להחזירך לעצמך יותר נעלה משקבלתיך”²². בזה הצחה מתנת אֶסכינס את מתנות אלקיביאדס העשיר וגבה־רוח ומתנות כל הצעירים אשר התגאו בנכסיהם המרובים.

ט

הנך רואה איפוא, כי גם מי שחי במיצר מוצא דרכים להראות נדבת רוחו, הרי זה כאילו אמר: לא פעלת כלום, הגורל, במה שהיה רצוי לך לעשותני עני! אין זה מונע אותי מליתן תשורה חשובה לאיש שאני מכבד, ואם מידך אין לי כלום – אני נותן משלי! – ואל תחשוב כי התלמיד ההוא היה כל כך שפל בעיניו; הוא ידע לערוך את ערכו, ובחכמתו מצא הצעיר ההוא נתיבה לרכוש לו את לב סוקרטס.

אין ערך מתנה מצד עצמה חשוב, כי אם ערך הנותן. יש מי שפותח בערמה שער לכל דורשיו, ואף אם אין בדעתו כלל לעשות רצונם, הוא מעורר בדבריו את תקוותיהם. גרוע ממנו הוא לפי דעתי, מי שמדבר אתם קשות ומראה להם פנים של זעם, בעוד שהוא מספר את כבוד עשרו ומעורר את קנאתם. הם מכבדים את המאושר בפניו ובוזים לו בלבם, ואף על פי שאילו היו במקומו היו גם הם עושים כמוהו, הם שונאים אותו על מעשיו²³.

ישנם רודפי זמה עושים נבלה – ואף לא בסתר – עם נשי רעיהם, ואת נשותיהם עוזבים לאחרים, במסיבות אלה יחשב לאדם גס ונבער וחסר טעם ודעת וכאחד הפחותים אף בעיני מטרוניתא זקנה, מי שאינו מרשה לאשתו להנשא בפרהסיה בחוצות במטה כבודה²⁴ למען יחזה בה העם מכל עברים. ומי שאין יודעים בו, אם יש לו פילגש, או שהוא מפזר בכל שנה דורנות לאשת חברו, הוא חשוד אצל המטרוניתות כבעל תאוות נבזות ונזקק לשפחות חרופות²⁵. הגיע הדבר לידי כך, שלחתנים הגונים ביותר נחשבים הנואפים, וכיוון שהרווקים והנשואים בעצה אחת, לבסוף אין אדם נושא אשה אלא אם כן נוטלה מחברו. – כן גם רגילים לפזר, מה שאספו בעושק, ואת אשר אבד על ידי פיזור חוזרים להרויח בגזל ובקמצנות. בוזים למי שאין לו, אין שמים לב לעניים של אחרים, ויותר מכל מפחדים פן יהיו בעצמם לאביונים. מפריעים את השלום במעשי עוולה ומטילים פחד על החלשים. איך נתפלא אחרי כל אלה על גזל ועושק במדינות ועל כסאות־המשפט שנעשים לדבר הנמכר בפומבי לכל המרבה במחיר לעיני בעלי הדין? הרי דרך העולם הוא לקנות כל מה שעומד למכירה.

י

הציקתני רוחי להרחיב דברי בזה כאשר גרם הענין, אבל בסוף צריכים אנו להודות, כי אין לתלות את האשמה בדורנו לבד. על זה כבר התאוננו אבותינו ומתאוננים אנחנו ועוד יתאוננו הבאים אחרינו: על שנתקלקלו המדות והרשעה גוברת והאנושיות פוחתת בערכה וכל דבר קדוש יורד ושוקע. הדברים בכללם עומדים על מקומם, אך מתנודדים הם לפרקים לכאן או לכאן, כגלי הים המתרוממים ונגרשים בשיא גאותם וחוזרים בשפל לתוך גבולם. יש אשר עוונות הזמה מתרבים יותר מאחרים ורסן הצניעות ניתק ונעקר. יש אשר עוונות זוללים וסובאים גוברים ובחרפה מבזבזים נחלה על ידי הגרגרנות. יש אשר קישוט הגוף והתשוקה להתנאות שולטים ודוחים את שימת הלב להתנוונות הנפש, יש אשר החופש נוטה לנתיבות עקלקלות ונהפך לזדון ולחוצפה²⁶. תופסים במעשי־אלמות פרטיים וצבוריים ומגיעים לשגעון מלחמת אזרחים, אשר בה מתחלל כל קדוש וכל דבר מרומם. בזמנים אחרים השכרון מתעלה וכל המרבה לשתות יין הוא משובח ביותר. אין העוונות קבועים במקום אחד, כי אם מתנועעים וסובבים הם ורודפים ודוחקים זה את זה. באמת נהיה צריכים להודות, כי חוטאים אנחנו בדורנו, וחוטאים היינו לפנים וגם – לדאבוני עלי להוסיף – חוטאים נהיה לעתיד, עוד יהיו בעולם רוצחים ושודדים וגנבים ונואפים וגזלנים ומחללי קודש ובוגדים.

אך בדיוטה התחתונה של החטאים עומדים כפויי־הטובה. ממדה מגונה זו נובעים כל העוונות האחרים. ובלעדיה לא היה כל מעשה רשע יוצא אל הפועל. ברח מן העוון הזה, היותר קשה, והזהר שלא תכשל בו אתה, – אבל סלח לאחרים שנכשלו בו, כאילו הוא העוון היותר קל. הן ההפסד היותר רב שהגיע לך הוא, כי בזבזת את החסד, אבל היותר טוב שבו הן נשאר לך: שעשית אותו. כמו שעלינו להשתדל להרבות בחסדים לאלה שישיבו גמולם, כן עלינו לעשות טובות גם במקום שאין תוחלת צפויה, ולא רק כשיש לדאוג, שמא יהיו המקבלים כפויי טובה, כי אם גם שכבר נודעו במדה מגונה זו. הן לא אהסס להחזיר לאיש את ילדיו כשאוכל להצילם מסכנה מבלי שאסכּן את עצמי. על מי שראוי לכך אגן במסירות נפש ואכניס עצמי בסכנה, אבל לא יֵצר לי להציל אף את מי שאינו ראוי מיד שודדים על יד שארים קול זעקה לישועתו.

יא

עתה עלי להגיד, מה הם החסדים הצריכים להעשות ובאיזה אופן? – בראשונה: הנחוצים, אחריהם: המועילים, אחריהם: הנעימים – ובכל אופן: העומדים והמתקיימים. נתחיל בנחוצים. הן שונה הוא הרושם שעושה על נפשנו מה שהוא מיסודי החיים, ושונה מה שנוגע רק לנעימותם ולנוחיותם. על נקלה יבזה אדם לדבר קל ערך בעיניו ואשר יכול לוותר עליו, ויאמר: “יהי לך אשר לך, אין לי חפץ בו, די לי במה שיש לי”. לפעמים לא רק ירצה להחזיר את המקובל כי אם גם להשליכו בבוז.

בין הנחוצים ישנם דברים העומדים בשורה ראשונה, אשר בלעדיהם לא נוכל לחיות; ישנם שניים, אשר בלעדיהם אין כדאי, ושלישיים – אשר בלעדיהם אין חפץ לחיות²⁷. בגדר הראשונים יחָשב: להנצל מיד אויב, מחמת עריץ, מן החרם²⁸ ומשאר פגעים רעים האורבים לחיי אדם באפנים שונים ובלתי ידועים. כשאנחנו פודים אדם מסכנה כזאת תגדל הכרת־הטובה מצדו כגודל הרעה אשר ניצל ממנה, כי יחשוב בלבו, מה רב האסון שהיה נכון לו, והפחד אשר סבל נעשה סרסור להוקרת העזרה. אבל חלילה לנו לאחר בעבור זה את עזרתנו, כדי שיכבד משקלה אחרי הפחד אשר קדם לה.

קרובים לאלה הם דברים אשר אמנם אפשר לחיות גם בלעדיהם, אבל טוב מזה המות: כמו החופש, התום והיושר. אחרי אלה במעלה יבואו הדברים היקרים לנו מפני קרבת משפחה והרגל החיים במשך ימים רבים, כמו הילדים, הבעל או האשה²⁹ וכל האושר הביתי³⁰, ומה שהנפש דבקה בו כל כך, עד שנראה כאילו נקל לפרוש מן החיים מאשר לפרוש ממנו. אחרי אלה יבואו הדברים המועילים, שהם מקצוע רחב־ידים וכולל ענינים שונים, כגון הנכסים – אם לא בשפע רב, אבל כדי הספקה הגונה –, הכבוד וההתעלות למצב גבוה, כיון שהדבר היותר מועיל הוא מה שמועיל גם לעצמנו. אחרי אלה יבואו הדברים שהם למותר, אבל משפּרים את החיים. חשובים הם, כשהם רצויים באותה שעה וכשאינם פחותים בערכם; כשהם נמצאים רק אצל מעטים – או אצל מעטים בגיל זה ובאופן זה – או, אף אם הם פחותי־ערך לעצמם, שויים מתעלה לפי הזמן והמקום. עלינו לבחור להגיש דבר שיביא הנאה יתרה, שיהיה הרבה לנגד עיניו של המקבל, וככל אשר יהיה הדבר קרוב לו כן יתמיד להיות קרוב אלינו. כלל גדול הוא, להזהר מליתן מתנות שאינן צריכות, כמו כלי ציִד לזקן או לאשה, ספרים לאכּר או רשת לעוסקים במדעים וספרות. מצד אחר עלינו גם להזהר, בחפצנו להגיש לידידינו דבר רצוי לו למתנה, שלא להזכיר עוונו וחולשתו, כמו לשלוח יין לשכור ורפואות למי שבריאותו קלושה, לא ברכה כי אם מאֵרה היא, מה שמזכיר למקבל את הפגם שנמצא בו.

יב

אם בחירת המתנה תלויה בנו, עלינו לבקש דבר מתקיים וככל האפשר לא אובד ובטל. כי מעטים הם המכירים טובה כל כך, שיזכרו מה שקיבלו גם כשלא יראו אותו עוד בעיניהם, ואצל כפויי־טובה המתנה מתפרצת לתוך הזכרון כשהיא בולטת ואינה נותנת להשכח ומאלצת להעלות את הנותן על לב. ביותר מוטל עלינו לבקש את המתקיים, מפני שאסור לנו להזכיר מעשה חסד, והדבר צריך לעורר בעצמו את הזכרון הנרדם. אני בוחר לתת דברים עשויים מכסף, מליתן כסף במטבעות; טובים פסילים מבגדים, שהם מתקלקלים אחרי שימוש בזמן קצר. מעטים האנשים, אשר זכר הדבר הניתן קיים אצלם יותר מהדבר עצמו, ורבים הם, אשר הדברים שמורים בלבם רק כל זמן שהם עומדים להשתמש בהם. לכן חפצי הוא ככל האפשר שלא יחלוף חיש מה שאני נותן, שיהיה לו קיום, שיהיה דבק בידידי ויחיה עמו. – מי הוא הנבער מדעת, שיהיה צורך להזכיר לו, כי אין נותנים עבדים מתגוששים³¹ או חיות־ציד במתנה, כשזמן־המשחק כבר עבר? או בגדי קיץ בימות החורף ובגדי חורף בקיץ? נחוץ למעשה־חסד שכל בריא הצופה על הזמן והמקום והאנשים, כי בכל אלה תלויה הכרת הטובה והפכה. בחבה יתרה מתקבל מה שחסר לו לאדם ולא מה שיש לו כבר בשפע; מה שביקש זמן רב ולא מצא, ולא מה שהוא רואה בכל מקום. אין צורך שתהיינה המתנות יקרות־ערך, אבל דברים שאינם נמצאים בהמון ושמשיגים ביגיעה ושמפנים להם מקום גם בבתי עשירים. כן פירות מן השוק אחרי ימים מעטים אין נחשבים עוד וגם נמאסים, אבל בראשית ביכורים מתענגים עליהם. כבוד רב ינחל הנותן דבר שלא נתן עוד אדם אחר דוגמתו וגם מאתנו לא ניתן עוד לשום איש.

יג

את אלכסנדר המוקדוני, אשר כבש כל ארץ הקדם ויגבה ברוחו מכל אדם, קדמו שלוחי הקורינטיים בברכה ויתנו לו זכות־אזרח במדינתם למנחה. כאשר שחק אלכסנדר על החסד הזה, אמר לו אחד מן השלוחים: “לשום אדם לא ניתנה עוד אזרחיות מדינתנו חוץ ממך ומהרקולס”. אז קיבל בחבה את הכבוד הניתן לו ויזמין אליו את השלוחים ויפאר אותם בדברי רצון ונעימות, בשומו אל לבו לא את נותני האזרחיות כי אם מי שנחל אותה לפניו. בהיותו שואף לתהלה, מבלי להכיר ערכה הנכון וגבולותיה, והולך בעקבות הרקולס אבל גם בעקבות בככוס³², מבלי למצוא מעצור בגדר פעולותיהם, הרים עיניו מן הנותנים אל מעלת מי שנעשה חבר לו בכבודו – כאילו דמה מעתה להרקולס ועלה כמוהו לשמים, כמו שהשתוקק בגאות רוחו! איך יכול היה להדמות לגבור ההוא צעיר זה המשתולל, אשר הצלחת עזותו עמדה לו במקום גבורה³³? הן הרקולס לא לכבוד עצמו נצח, הוא עבר על פני כדור הארץ לא ככובש כי אם כמציל, מה היה לו לכבוש בהיותו שונא כל דבר רע, דורש צדק, עושה שלום בארצות ובימים³⁴? אבל זה (אלכסנדר) מנעוריו נעשה לשודד ומחריב עמים, המיט שואה על אוהביו כעל אויביו, את אשרו היותר נעלה חזה במה שהיה נערץ אצל כל בני אדם, וישכח כי לא רק היצורים היותר עזים כי אם גם מוגי־הלב יכולים לעורר פחד בעבור הרעל הממית אשר להם.

יד

נחזור עתה לעניננו. חסד שעושים למי שירצה אינו חסד. אין אדם רואה עצמו כאורח אצל חנוני או מוזג, וכאחד הקרואים כשהוא יושב במסעדה ויכול לומר: “מה עשה בעל הבית בשבילי? הן מה שהוא עושה לאחד, אשר כמעט אינו מכירו, הוא עושה לכל אדם אחר, אפילו לשונאו ולכל שפל ונבזה. הכי שם לב לערכי? הן הוא התנהג רק כדרכו”. רצונך שיהיה פעלך חסד – הוקר פעלך!

אמנם לא יסבול איש שיעשו עמו חשבונות. גם אין לפרש את דברי כאילו חפצתי לעצור בעד הנדיבות ולדחוק אותה לתוך גבולות צרים. תלך לה בדרך רחבה כרצונה, אבל תלך ולא תתעה! יכולה היא גם להגדיל מעשיה, אבל באופן אשר כל אחד, אף אם חלקו ניתן לו בקרב רבים, לא יחשוב עצמו שקוע בתוך ההמון. ימצא נא כל אחד סימן מיוחד נותן תקוה בלבו שיוכל לחשוב עצמו בין הקרובים ביותר. תנתן לו היכולת לומר: “אמנם קיבלתי רק מה שקיבל גם אחר, אבל אני – בלי בקשה, או בזמן יותר קצר, בעת אשר האחר צריך היה לחכות הרבה”. יש אשר לשנַיִם ניתן חלקם בשוה, אבל לא במלים שוות ובנעימות שוה מצד הנותן. הלז קיבל אחרי הפצרה ואני מבלי דבּר דבר; הלז קיבל, בהיות בטחון שיחזיר, בהיותו זקן מופלג וחסר־בנים, וכשצופים לירושתו, ולי ניתן – לא יותר מאשר לו – אבל בלי כל צפיה לקבל ממני בחזרה. יש אשר אשה מפזרת אהבתה לרבים, אבל באופן אשר כל אחד מקבל סימן לחבת־נפש מיוחדה, כן גם המפזר צדקות ורוצה לחבבן, צריך לחשוב מחשבות, איך להכריח רבים להכרת טובה באופן אשר כל אחד ימצא דבר נראה לו כיתרון מיוחד לו לעצמו.

טו

בודאי אין כוונתי לעכב מעשי חסד; הן ככל אשר ירבו ויעצמו הם משובחים ביותר. אבל אל יחסר משפט השכל! הדברים הנתונים דרך מקרה ושגעון אינם נוגעים ללב. אם יאמר איש כי בעצותינו אנחנו מפחיתים את הנדיבות וקובעים לה גבולות יותר צרים, אינו אלא טועה בהגיונות אשר אנחנו מציעים. הכי איננה המדה היותר נעלה בעינינו? האין אנחנו מעוררים להחזיק בה? ומי מזהיר עליה יותר, אם לא אנחנו המקדישים את חברת הגזע האנושי³⁵? ובכן מה כוונתנו? ללמדך כי בהיות כל נטיה נפשית, אף כשהיא יוצאת ממחשבה ישרה, נעשית למדה טובה רק על ידי הקצב, גם את הנדיבות אין לפזר לבלתי ראויים לה. אימתי החסד מתקבל בשמחה ובנשיאת כפים³⁶, כשהשכל מוביל אותו לאנשים מהוגנים³⁷, כשאין המקרה או יֶצר בלי שכל מפזרו לכל עבר – אז הוא ראוי להתהלל ולהתפאר בו. הכאֵלה תקרא בשם חסדים, אשר בושה היא להתבונן במוצאם? מעוררים הם הכרת־טובה ועושים בחדרי הלב רושם אשר לא ימחה, כשהם משמחים את המקבל עוד יותר בזכרון מי שנתן מאשר במתנה עצמה. קריספוס פאסיינוס³⁸ רגיל היה לומר, כי ישנם אנשים אשר הוא רוצה יותר שיחלקו לו כבוד משיעשו עמו חסד, וישנם אחרים אשר חסדם רצוי לו יותר מכבודם, ולמשל הוסיף כי מצד הקיסר אבגוסטוס היה בוחר בכבוד, מצד קלודיוס – בחסד. ואני אומר, כי אין כדאי לקבל חסד ממי שהוא, אם איננו רוחש כבוד. ובכן לא היה ראוי לקבל חסד מאת קלודיוס כשנתן אותו? אפשר היה לקבל, אבל רק כמתנת המקרה, אשר כידוע יכולה היא לההפך גם מטובה לרעה. אין לחלק בין שני הדברים השלובים זה בזה: אין זה חסד, אם הטוב שבו חסר; הנתינה דרך כבוד. אם לא כן, יהיה גם ערך הון עצום שניתן בלי שכל ובלי מחשבה ישרה, לא יותר מערך אוצר שהזדמן בהיסח הדעת. ישנם דברים שנאלצים לקבל, מבלי שחייבים עליהם תודה.

ספר שני    🔗

א

עתה נחזה, ליבריס הישר באדם, מה שנשאר עוד מהשאלה הראשונה: איך לעשות חסדים? הדרך היותר קצרה להשיב על זה היא לפי דעתי: תן כמו שאתה רוצה לקבל! קודם כל: בחפץ לב, בזריזות ובלי שום היסוס. אין כדאי לתודה החסד אשר שהה זמן רב בידי הנותן ונראה כאילו נפרד ממנו בקישוי וכאילו עוקר אותו מנפשו. אפילו כשהדבר צריך איחור, הזהר בכל אופן שלא תתראה כמהסס. המרבה בחששות קרוב למשיב ריקם, ותודה לא ירכש. כיון שבמעשה־חסד רצון הנותן הוא הדבר היותר נעים, הרי הוא מעיד על עצמו בחששותיו שלא היה נכון כלל לתת וכנגד רצונו עשה ובאמת קפץ את ידו³⁹. יש שאנשים נעשים לנדיבים רק מפני שאינם מעיזים לסרב. איזהו חסד הראוי להכרת טובה? כל שהוא זריז וממהר ומתפרץ, ומוצא עיכוב רק בבושת־פנים של המקבל. היותר טוב הוא להקדים לבקשת השואל בהיותו קרוב לו⁴⁰. הנכון הוא שיזדרז הנדיב לפעול במקום הראוי טרם יבוקש; כי איש ישר הנצרך לבקש, פניו משתנים וברכיו כושלות, והמציל אותו מצרת נפשו זאת, כופל את עזרתו. מי שקיבל רק אחרי בקשה, לא קיבל מתנת חנם, כי – כמו שהשכילו לומר קדמונינו אנשי המעלה⁴¹ – אין לך דבר שנקנה במחיר יותר רב ממה שנקנה על ידי בקשות⁴². רבים היו נמנעים מבקשות, אילו נאלצו להשמיע אותן ברבים. הן בעבור זה גם בעמדנו בתום וביושר להתחנן לפני האלהים, אנו בוחרים להתפּלל בדממה כמו בינינו לבין עצמנו.

ב

מלה קשה היא ונטל כבד, כשנאלצים לכוף ראש ולומר: אני מבקש. צריך אדם להציל מהכרח זה את ידידו, או את מי שהוא רוצה לעשות לו לידיד על ידי מעשי חבה. גם כשממהרים לעשות דבר, מאחרים אותו כשהוא בא אחרי הבקשה. עליך לנַחש את רצון כל אדם, וכשמצאת אותו, עליך לשחרר אותו מהלחץ הכבד לבקש את צרכו. אז תדע כי חסדך ינעם לו וכי ישאר חי בזכרונו, כשהחסד אץ לקראתו. ואם לא עלה בידך להקדימו, אל תתן לו להרבות דברים, שלא יתראה כמתחנן, ותיכף בהבינך הגיגו – הבטח, והראה במהירות הסכמתך כי נכון היית מראש לעשות את הדבר. כמו שלפעמים מאכל בזמנו גורם לבריאות החולה ויש אשר מעט מים שמשקין אותו בעתו פועל כסם־מרפא, כן גם מעשה חסד קל ופשוט כשהוא נמצא כרגע ובלי איבוד זמן נעשה לדבר גדול וערכו יקר הרבה ממתנה כבירה שניתנת בפקפוק ואחרי מחשבה ממושכה. הממהר לעשות דבר, אין ספק שהוא עושה אותו מרצון, הוא שמח בו ושמחתו תאיר פניו.

ג

יש עושים מעשים כבירים בדומיה או מקמצים בדבריהם כאילו המעשים קשים עליהם או גורמים להם צער; על ידי זה רושמם מתקלקל, וגם כשהם מבטיחים הרי זה כאילו השיבו ריקם. הלא טוב מזה הרבה להוסיף על המעשה גם מלים נעימות וללוות בדברי־חן ובלשון ערבה את מה שמושיטים ביד. אם השואל מתנצל על אשר היה עליך לטורח בבקשתו, תוכל לריב עמו בידידות ולומר: “כועס אני עליך, כי כשהיית צריך לדבר לא חשת להודיעני זאת מכבר; כי באת בבקשה נמרצה כל כך, וכי שלחת אלי מליץ לטובתך – ואני הן חושב לי לזכות שהזדמן לי להראות לך רצוני הטוב! להבא, כשיהיה דרוש לך דבר, יש לך תמיד המשפט לפנות אלי. בפעם הזאת אני סולח לך על התהלכך עמי שלא כהוגן”. על ידי זה תגרום, שתיקר לו כוונתך הטובה יותר ממה שבא לבקש, יהיה מה שיהיה. בזה תגדל צדקתו של הנותן ותגדל נדבת רוחו, כשיפנה הלז ויאמר לנפשו: מה מאושר אני ומה רבה טובתי במה שמצאתי את האיש הזה, יותר הוא מן כפלי כפלים של המתנה עצמה, אילו הגיעה אלי ממקום אחר; עד עולם לא אוכל לשלם לו כנדיבותו.

ד

אבל ישנם גם רבים אשר בדברים קשים ובגובה רוח משניאים את חסדם, והשומע את דבריהם ורואה גאותם מתחרט על בקשתו. ישנם אחרים, אשר אחרי ההבטחה מוצאים עיכובים, ומה רע ומר הוא כשנאלץ אדם לחזור ולהתחנן על מה שכבר השיג בבקשתו. יהי נא מזומן מה שהובטח! יש אשר הקבלה קשה הרבה יותר מההבטחה. לפעמים צריכים לשליח אשר יזכיר או יסדר הדבר, ויש אשר החסד מתמעך בהתגלגלו מיד ליד, ואז מעט מאד מהכרת־טובה נשאר למבטיח, כי כל אחד מהמתווכים הבאים אחריו חיסר ממנה קצת. לכן אם חפץ אתה שיערכו כהוגן את נדבתך, השתדל שלא תתנדף ושתגיע בשלמות ליד מי שהבטחת אותה לו, בלי נכוי וגרעון. אל תניח לאיש לחטוף אותה ולעצרה בדרך. לפי ערך התודה אשר ירחש המקבל לאדם אחר בעד נדבתך, יגרע אותה ממך.

ה

אין לך רגש מר כתוחלת ממושכה. בנפש יותר שאננה יסבול איש שתכרת תקותו, משתמשך זמן רב. ישנם בעלי מדה מגונה, השואפים להתכבד שלא כהוגן על ידי דחיית הסכמתם, כדי שלא ימעט המון מבקשי פניהם, כמו המשרתים בהיכלי המלכים המשתעשעים במחזה השפעתם הרבה וחושבים שתפחת גדולתם, אם לא יתגנדרו הרבה בפני כל אחד ואחד מהמבקשים למען הראות מה הם יכולים לפעול. אינם עושים שום דבר תיכף ולא בפעם אחת; בקללותיהם הם נחפזים, בעזרתם הם מתמהמהים. מה נכונים דברי הפייטן בחזון־משחק:

הֲכִי אֵינְךָ שָׂם לֵב,

כִּי הַכָּרַת־תּוֹדָה אַתָּה מַפְסִיד כְּכָל אֲשֶׁר תּוֹסִיף לְהִתְמַהְמֵהַּ?

מכאן אותן האנחות המשתפכות מנפש יקרה וכואבת: “גמור ועשה, אם רצונך לעשות! – או אין כדאי כל כך, וטוב לי שתאמר: לאו!” היש מקום לתודה, כשכבר קצה הנפש בחסד מתוך חכוי עליו והפכה לשנוא אותו? כמו שעינוי הדין אכזריות נוראה היא, וכעין מדת הרחמים היא להרוג במהירות, כי בזה הצער היותר קשה שם קץ לעצמו, והזמן אשר קדם לו הוא החלק היותר חמור שבעונש הצפוי – כן יגדל החסד לפי קצר הזמן שצריכים לחכות לו. למי ששרוי בדאגה מציקה גם שהיית הטובה, ובהיות החסדים מתכוונים על הרוב להביא קצת הצלה, הרי פוגמים אותה כשמאריכים יסורי הסובל, במקום אשר אפשר להמציא עזרתו בלי איחור, או כשדוחים את ששון ישועתו. כל רוח נדיבה היא זריזה במעשיה, ומסוגל הוא לעושה מרצון שהוא מחיש את פעלו⁴³. המתרשל בטובתו ודוחה אותה מיום ליום, אינו עושה אותה בכל לבבו. שני דברים חשובים הוא מפסיד בזה: זמן – ואות ידידות. ההסכם האטי הוא מיאון.

ו

בכל ענין, ליברליס יקירי, חשוב הוא איך אומרים או עושים את הדבר. הרבה מוסיפה הזריזות והרבה נפחת על ידיד התרשלות. כמו בכלי זין, אחד הוא הברזל מצד עצמו, אבל הבדל גדול הוא אם מניפים אותו בזרוע נטויה או ביד רפה; כמו שהחרב נוקבת ודוקרת בכל אופן, אבל המכה שונה לפי כח התופס בה: כן גם מה שנותנים יוכל להיות שוה וההבדל רק איך נותנים. מה נעים ונכבד הוא כשמשתמט הנותן מלקבל דברי תודה וכאילו, בעודו נותן, כבר שכח מה שעשה! לגַנות איש באותה שעה שעוזרים לו אפילו בדבר גדול – טפשות היא והרכבת חרפה על החסד. אין להביא מרירות לתוך החסדים וליתן בם טעם לפגם. אף אם יהיה לך להוכיח על איזה דבר, תבחר לזה שעה אחרת.

ז

פביוס ורוּקוֹזוּס⁴⁴ היה רגיל לומר, כי חסד המתקבל בזעם מאת אדם קשה הוא “לחם אבנים”, אשר הרעֵב נאלץ לקחת, אבל הוא למורת רוחו. נפּוֹס מריוס, אחד השרים הקרובים לקיסר טיבריוס, ביקש ממנו שיעזור לו להקל עול חובותיו. הקיסר דרש ממנו רשימת בעלי החובות. בדרך זו אין נותנים מתנות כי אם מסדרים אספות הנושים! אחרי שנודעו בשמותיהם, כתב לנפּוס כי נתן צו לשלם הכספים המגיעים להם, והוסיף עוד דברי תוכחה מכלימים. ותוצאות הדבר היו כי אמנם חדלו החובות של נפּוס – אבל גם חסד לא נעשה לו. הוא שחרר אותו מן הנושים, אבל לרגשי תודה לא חייב אותו. דבר אחד עלה כנראה בידו של טיבריוס: הוא בודאי לא חפץ שתרבינה בקשות כאלה, ובדרך אשר בחר שׂם קץ לתשוקות גרועות ממין זה בהציגו לעיכוב כנגדו את הבושה. אבל כדי לעשות חסד הולכים במסילות אחרות: כל מה שאתה נותן צריך להיות נאה ומתוקן, כדי שיתקבל. במעשה הנזכר לא היתה כוונה להיטיב, כי אם לגַנות.

ח

דרך אגב אומר גם בענין זה את דעתי: כי אף למושל לא יאות ליתן מתנה המביאה לידי בושה. אומרים, כי טיבריוס בכל זאת לא יכול להפטר ממה שהתכוון למנוע, כי זמן קצר אחרי כן באו עוד מבקשים כאלה וידרוש מהם שיציעו את עניני חובותיהם בפני הסינאט, ובאופן זה קצב להם סכומים ידועים. אבל אין זו נדיבות, זה הוא חקר דין. הלזאת יקרא עזרה? מתנת המושל היא. אין ראוי לשם חסד מה שאי אפשר להזכר בלי רגש כלימה. כששולחים אותי אל השופט להציע בקשתי, אני עומד לפניו כנאשם.

ט

לכן הורו כל החכמים, כי ישנם חסדים שנעשים בפרהסיא וישנם נעשים בצנעא. בפרהסיא – הדברים שהם לתהלה ותפארת, כמו אותות שבח לאנשי צבא וציוּני כבוד, וכל אשר בהתפרסמו תגדל מעלתו. להפך, כל מה שאינו מרומם ומכבד את האדם כי אם עומד לו בשעת דחקו וצרתו וקלקלתו, צריך להנתן בחשאי כדי שיהיה ידוע רק למקבלי הטובה.

י

יש אשר אף כנגד הנושע צריכים להערים, שתהיה לו הישועה מבלי שידע מיד מי הגיעה לו. אמרו עליו על ארקסילַס⁴⁵ שהיה חונן דלים ומסתיר את עניות עצמו ואף כשהיה חולה לא גילה לאיש כי אין לו כדי לקנות הצרכים היותר נחוצים – וכשחשב לנכון לתמוך עני בסתר, הניח לו שלא מדעתו כיס מראשותיו, למען ימצא אדם זה, הביישן לאסונו, את העזרה, ולא יצטרך לקבל אותה⁴⁶. – אם כן, לא יוודע לו ממי קיבל? – אמנם לפי שעה לא יוודע לו, אם החסד צריך לכך; אבל אחרי כן אוכל להוסיף עוד דברים ולהעניק לו הרבה באופן שיתגלה לו גם מי הוא המיטיב. בכלל, מה בכך שהוא אינו יודע ממי קיבל? אני יודע שנתתי. תאמר, כי זה מעט הוא. מעט – אם אתה שואף לרבית, אבל אם כוונתך להועיל באופן היותר נאות לנצרך, תתן ותנוח דעתך שאתה לבדך העד למה שעשית. אם לא כן, משמע שאין אתה שׂשׂ לעשות חסד כי אם להיראות כעושה חסד. באמרך: “חפצי שיוודע לו” – איש שתהיה נושה בו אתה מבקש. – “אף על פי כן, חפצי שלא יעלם ממנו” – ואם מועיל לו יותר, כשישאר הדבר בסתר? אם הוא יותר לכבודו ולצרכו? הגם אז לא תחזור מחפצך? דרישתך שיוודע לו, הרי היא כאילו תסרב להציל אדם בשעת אפלה. אינני אוסר לשמוח ברצונו של המקבל, כשהענין סובל זאת, אבל כשהעזרה נחוצה לו והוא מתבייש בה, ואם מה שאנחנו עושים בשבילו מעליב אותו אם אינו נשאר בסתר, לא אתן את העזרה להרשם בפומבי. מפני מה לא אודיע לו כי אני הנותן? מפני שהוא מן החוקים היסודיים והיותר נחוצים, שלא להיות לטורח על אדם, אף לא בזכרון דברים. זאת תורת החסד בין אדם לחברו: האחד צריך לשכוח תיכף מה שנתן, והשני אינו רשאי לשכוח אותו כל הימים.

יא

הנפש נמחצת ומתכווצת כשחוזרים ומזכירים לה את הזכיות שגרמו לה. היא נאלצת אז לקרוא – כאותו הגבר אשר בזמן ממשלת־השלשה⁴⁷ ניצל מן החרם על ידי אחד מידידי המושל ואחרי־כן לא יכול נשוא את גאות מצילו כנגדו – את הקריאה: “הלא טוב מזה שתחזירני לידי המושל! עד מתי תזכירני: אני הצלתיך, אני פדיתיך ממות? מן החיים אני נהנה רק כשאני זוכרם לרצוני, אבל אם כרצונך אתה מזכירם לי, הרי הם כמות. אינני חייב לך כלום, אם רק בעבור זה הצלתני, שיהיה לך על מי להתפאר. עד מתי תגרור אותי להשתעשע בי ולא תניחני לשכוח את אסוני? אילו היו מובילים אותי בתהלוכת־נצחון⁴⁸, הייתי סובל זאת רק פעם אחת”.

אין לדבר על חסדים שעשו; המזכירם – דורשם לחזרה. אין להבליט המעשים ולחדש זכרונם, אם לא על ידי חסדים נוספים על הראשונים. אין גם לספר הדבר לאחרים. מי שגמל חסד – יחשה; יספר מי שקיבל. אם לא כן, יאמרו לו כמו שענו לאדם אחד אשר התהלל בכל מקום בחסדים שעשה: “הן לא תכחד שהחזירו אותם לך?” על שאלתו: “מתי?” אמרו: “הרבה פעמים ובמקומות רבים. בכל פעם שהתהללת במעשיך”. למה לך לדבר על זה ולתפוס אומנות אחרים? הן ישנם אחרים שיוכלו לעשות זאת ביתר כבוד, וכשיספרו הם את מעשיך ישבחוך גם על שתיקתך. התחשוב זאת לכפיית טובה, אם כשתהיה אתה שותק לא יוודע הדבר? אבל עד כה צריכים להתרחק מזה, שאפילו אם ידבר איש על זה בפנַי, אשיב: “באמת ראוי הלז לחסדים עוד יותר גדולים, ואני יודע כי רב יותר חפצי לעשות לטובתו משעשיתי עד עתה”. ודברים כאלה אין לומר בסגנון חצוף⁴⁹ וכמי שדוחה בדרך מליצה מה שהוא מתכוון לקרב אליו עוד יותר.

צריכים גם להוסיף על החסד כל חבה שאפשר. עובד האדמה מפסיד, אם הוא מתרשל בהוספת עבודה לזרע אשר זרע, כי רק אחרי עמל רב הוא מגיע לקמה, ועד הקציר לא יבוא אם לא יהיה מראש ועד סוף חרוץ במלאכתו. כן גם במעשי־חסד. הישנם יותר חשובים מחסדי אבות לבניהם? וגם חסדים אלה הם אבודים, אם נפסקו בזמן הילדות ורחמי־אב לא הוסיפו לטפח אותם. כן גם בשאר החסדים, אם לא תוסיף עליהם יסופו⁵⁰. אין די באשר עשיתם, צריך אתה לגדל ולטפח אותם. אם חפץ אתה שיכירו לך טובה, אין די במה שנתת לנתמכים, עליך גם להיות חובבם. קודם כל, כמו שאמרתי, חוס על אזניהם! אל תזכיר להם טובתך, לבל ימאסו בה; אל תוכיחם, לבל תעורר שנאה, יותר מכל צריך איש־חסד לברוח מן הגאוה. למה לך פנים של יהירות? למה מלים נפוחות? הן המעשה לבדו ירוממך, חדל לך מהתפארות שוא: המעשים ידברו גם כשאנו שותקים⁵¹. חסד שנעשה בגאוה הוא לא רק מחוסר־תודה כי אם גם שנוא.

יב

הקיסר קיוס (קליגולא) נתן לפומפיוס פֶנוס את נפשו לשלל⁵² (אם נותן הוא, מי שנמנע מלקחת!). כשיצא חפשי וחפץ להודות לקיסר, הושיט לו זה את רגלו השמאלית לנשקה. יש דנים אותו לזכות ואומרים כי לא מגבהות רוחו עשה זאת, כי אם למען הראות את נעלו המוזהבה ומשובצה במרגליות, ומוסיפים: מה חרפה יש בזה למי שהיה רגיל בתור קונסול לנשוק זהב ומרגליות, וגם כי בכל גופו של הקיסר לא היה מוצא מקום יותר נקי לנשקו? אבל העריץ ההוא, אשר נועד להפוך מדות המדינה החפשית לעבדות פרסית⁵³, לא אכפת לו כי סינאטור ישיש, אשר אבד את גדולתו, כרע לפניו לעיני כל השרים כדרך האויבים המשתטחים לפני מנצחיהם: הוא מצא דבר עוד יותר נמוך מהברכּיִם למען השפּיל את החופש האזרחי! האין זאת רמיסת זכויות המדינה ברגלים? וכאן עוד אפשר להוסיף לפי המאורע: ברגל שמאלית! לא היה עוד די בזדונו ושגעונו הנמאס, שהיה לבוש נעלי מרקדים באותה שעה שהיה דן על חיי גבר בעל משרת קונסול, עד שצריך היה המושל הזה לתחוב עוד את מסמרות נעליו לפיו של הסינאטור!

יג

הוי גאות אדירים! הוי רשעה וסכלות! מה נמאס ולא נעים לקחת מידך דבר! איך אַת הופכת כל טובה לקלקלה! איך אַת שמחה לגדוש את הסאה! איך נהפך לך הכל לחרפה! ככל אשר אַת מגביהה עצמך, כן אַת מוסיפה לרדת, וכן אַת מוכיחה כי אינך מבינה אף ערך אותן הטובות אשר בהן אַת מתנפחת. גם מה שאַת נותנת נעשה להפסד. הלא אשאל אותך, למה אַת כה מתפארת, מה הוא זה המשנה את מראה פניך ואת חזותך למען תדמי יותר למסכה מאשר לפרצוף אדם? הן משמח את הלב רק מה שניתן בפנים של חיבה, לכל הפחות בנחת רוח ובהשקט, וכשהגדול ממני, אם הוא הנותן, אינו מתרומם עלי כי אם מנעים חסדו ככל האפשר בהשפילו את עצמו להיות אנוש כערכי ולמחות רושם ההתפארות ממתנת ידו. גם את הזמן הנכון עליו לשמור, שלא יתראה כעוזר רק בשעת הדחק, כי אם מפני שמצא מצדו שעת הכושר. יש דרך להוכיח להם כי אין כדאי לקלקל את טובתם על ידי חוצפה. עלינו רק לערוך לעיניהם, כי אין חסדים נעשים יותר גדולים במה שהם ניתנים בהמולה יתרה, וכי גם הם בעצמם אינם מתגדלים על ידי זה, כי הבל היא מעלת הגאוה והיא משניאה אך את הדברים הנאהבים.

יד

ישנם דברים העתידים להביא נזק למבקשים אותם, והחסד הוא שלא לתת אותם כי אם למנעם מהמבקש. בכגון אלה אנחנו מתחשבים עם התועלת ולא עם התשוקה של המבקש. לפעמים אנחנו משתוקקים למה שמזיק ואין אנו יכולים להבחין, איך הוא לרעתנו, בהיות היֵצר מעכב את משפט השכל. אבל כשהתאוה מתיישבת, ובנפש הלוהטת המואסת בבינה, שקעה האש, אז אנחנו מתעבים את בעלי הטובות אשר עזרו לנו לרעה. כמו שאנו מונעים מים קרים מן החולה ונזהרים מלתת חרב ביד הנרגש מיסורים או כעס, או ביד אוהבים דבר שהם יכולים להשתמש בו מתוך קנאה לרעתם, כן עלינו להתעקש ולסרב בכל אופן לתת מה שמזיק למתחננים, אך אם יפצרו בנו וירבו לבקש רחמים. מן הראוי להסתכל לא רק בראשית החסד כי אם גם בסופו ולתת רק דברים אשר לא לבד ינעם לקבלם כי אם לזכור שקבלום לפנים⁵⁴. רבים אומרים: “יודע אני שאין הדבר לתועלתו, אבל מה אעשה, הוא מתחנן, ולא אוכל לעמוד בפני בקשתו. ידאג הוא לנפשו, ולא עלי כי אם על עצמו יתאונן”. לא כן הדבר, הוא עליך יתאונן, ובצדק, כאשר רק תתיישב דעתו ותסור הרוח הרעה אשר הציתה אש בקרבו. איך לא ישנאך על שעזרת לו לרעה וסכנה? להדרש לשואל בדבר שהוא לקלקלתו, היא נדיבות אכזריה. כמו שהוא פועל יפה להציל אנשים שלא מדעתם וכנגד רצונם, כן שנאה כבושה היא במעשה חונף וחיבה, כשמושיטים למבקש דבר שהוא לו כסם המות. החסד שאנו עושים עם איש צריך שינעם בשימושו יותר ויותר ולא יהפך לעולם לרעתו. אני לא אתן כסף לאיש בידעי שישתמש בו לאתנן סוטה, כדי שלא אהיה חבר למעשה זמה או אף למחשבה עליה. אם אפשר, אעצור אותו, אבל בכל אופן לא אחזיק ביד החוטא. אם הכעס דוחה אותו למקום מסוכן בשבילו, או אש הקנאה מרחיקה אותו ממצבו הבטוח – אני לא אסייע לו שישלח יד בנפשו ולא אגרום שיוכל לומר: אדם זה באהבתו הרגני! לפעמים אין הבדל בין מתנת ידיד ובין קללת אויב; הרעה אשר זה מבקש להמיט, היא באה מצד הידיד על ידי החנינה שלא בזמנה המסייעה בדבר. הלא בושה וכלימה היא, מה שמתרחש כמה פעמים, שאין להבחין בין שנאה לחסד.

טו

אין לחונן אדם בדבר שיוכל להיות לעצמנו לחרפה. כיון שהאהבה היותר נעלה היא להשוות את חברו לעצמו⁵⁵, צריכים להשגיח על שני הצדדים. אחונן את האביון, אבל באופן שלא אהיה בעצמי לאביון⁵⁶, אחיש להציל את האובד, אבל באופן שלא אובד בעצמי⁵⁷, אם לא שאתכוון להקריב עצמי לטובת אדם גדול או דבר גדול. לא אעשה חסד לאחר, אשר אתבייש לדרוש כמותו מצדי. לא אגזים דבר קטן, אבל לא אתן גם לזלזל בדבר גדול. אף על פי שהחושב חשבונות בחסדיו הוא מפסידם, בכל זאת המעיין במה שנתן לפי כמותו הוא מיטיב את פעלו ואינו מקפח אותו. צריך אדם לבדוק את יכלתו ואת כחותיו כדי שלא יעשה יותר משהוא רשאי או פחות מזה. גם את ערך המקבל צריכים לבחון. ישנם דברים קטנים ביותר, שאין לדרוש אותם מאדם גדול⁵⁸, וישנם דברים חשובים העולים על ערך המקבל. ערוך זה לעומת זה ובחון מה שאתה חפץ ליתן, אם הוא חשוב או פחות לפי מעלת המקבל, ומצד אחר: אם כדאי לו לקבל או יבוז לדבר וידחה אותו.

טז

אלכסנדר⁵⁹ – אשר לא היה בעל דעה מיושבת ובכל פעליו התהלך בגדולות – נתן לאדם אחד עיר שלמה במתנה. אבל כאשר חשב אדם זה את ערכו ואת הקנאה הנשקפה לו בעבור מתנה כזאת, אמר כי אינה לפי מצבו. על זה ענה אלכסנדר: אינני שואל, מה לפי ערכך לקבל, כי אם מה לפי ערכי ליתן! – הרי מאמר נראה כמרומם וראוי למלך, אבל באמת הוא מאמר שטות. אין דבר נאות מצד עצמו, כי אם הכל לפי האיש והזמן והמקום והטעם ושאר יחסים אשר בלעדיהם אין לשפוט על דבר אם הוא לפי השכל. טיפש מתנפח! הלא מה שלא היה נאות לאדם הלז לקבל, לא היה נאות גם לך לתת! את האנשים ואת מצבם וכבודם צריכים להביא בחשבון, ישנם גבולות אף למעשים טובים, ולפעמים גם המרבה חוטא כמו הפוחת. אפשר כי לך כדאי הדבר, אחרי שההצלחה הרימה אותך כה למעלה, ליתן ערים במתנה כמטבעות קטנות, אבל ברוח יותר נדיבה היית צריך למנוע מלכבוש את הערים, מאשר לפזר אותן במתנות אחרי כן.

יז

מאת אנטיגנוס⁶⁰ ביקש אחד מהחכמים הציניים שיתן לו ככר כסף⁶¹. על זה ענה, כי הסכום רב מאשר רשאי ציניי לבקש. חזר הנעלב וביקש שיתן לו דינר. ענה המושל, כי מתנה פחותה כזאת אינה לפי כבוד המלכות. הרי זה מין ליצנות נבזה, המצאה כדי שלא ליתן כלום: לענין הדינר הוא מחַשב את המלכות ולענין הככר את הציניי, בעת שהיה יכול ליתן את הדינר לפי מצב המבקש ואת הככר לפי ערך המלכות. נניח שהיה במבוקש יותר ממה שהחכם היה רשאי לקבל, אבל אין דבר קטן שלא היה חסד המלכות יכול ליתן בדרך כבוד. אמנם כשאני מעיין בדבר, אני מצדיקו⁶². דבר שאין לסבול הוא: לבקש כסף וגם להיות בז לו! אם הגדת שאתה שונא ממון, בעיקר זה אתה מחזיק, טלית זו לבשת – כן איפוא עליך להתנהג⁶³. סלוף הדין הוא, שיתכבד אדם בתהילת העניות ויחד עם זה יהיה דורש כסף. צריך המבקש להשגיח גם על מצב עצמו באותה מדה שהוא צופה על מצב מי שיתמוך בו. אשתמש כאן במשל שמביא החכם כריזפוס ממשחק הכדור. כשהוא נופל לארץ, בודאי האשמה היא מצד הזורק או מצד העומד לתפוס את הכדור. הוא רק כדרכו מיד ליד אם הוא נזרק בכשרון והמקבל מתכוון לתפסו בכשרון. מן ההכרח הוא כי משחק טוב יזרוק את הכדור באופן שונה לפי מרחק המשחק שכנגדו, אם ארוך הוא או קצר. כן גם דרך החסדים: אם אינם מתאימים למצב שני האנשים, הנותן והמקבל, לא יצאו ולא יגיעו למטרתם כנכון. אם הענין נוגע למשחק בקי ומלומד, יכולים לזרוק הכדור ביתר עוז. איך שירוץ, תקבל אותו יד התופס ותזרקהו לחזרה. אבל אם המשחק הוא מתחיל ואיננו בקי, אין לנו רשות להרבות באומץ וזריזות, כי אם ביתר ניחות נכוון שיגיע הכדור לידו. כן בעלי החסד, יש אשר צריכים עוד לימוד, ודי לנו כשמתחילים בהם ומעיזים ונכונים לעשותם. אבל פעמים רבות אנחנו עושים את האנשים לכפויי טובה, ותומכים במדה זו, כאילו מעשינו גדולים כל כך ביחוד כשאי אפשר להשיב גמול עליהם, כמו משחקים נעוי־לב המתעים בכוונה את שכנגדם, אף כי המשחק סובל על ידי זה, כי אי אפשר להמשיכו בלי הסכם הדדי. ישנם אנשים עקשים כל כך, גאיונים ובעלי חשבונות, אשר יבחרו באבדן טובתם בלי כל גמול, מאשר יוודע שקיבלו גמולה. האין בזה יתר צדק ואהבת הבריות, להניח גם לאחרים את חלקם ולחזק ידם כדי שיוכלו להשיב טובה? לפרש הכל לצד זכות⁶⁴, לקבל את המגיד תודה כאילו שילם גמול, ולהיות קל ונוח לעומת מי שחייב לנו כדי להוציאו ידי חובתו? הן רגילים לחרף את המלוה ברבית על שהוא נושה בקשיות־לב וכן על שהוא מניח מכשולים באופן התשלומים ובזמנם; את תשלום החסד צריכים לקבל כדבר שאין לו נושה. הטוב שבנדיבים הוא קל במתנתו ואינו דורש מאומה, הוא שמח כשמחזירים לו, אף על פי שאינו שומר בזכרונו מה שנתן בתם לבבו, ומה שמחזירים לו נחשב לו כמתנה.

יח

ישנם אנשים מתראים כבעלי גאוה לא בתור נותנים, כי אם בתור מקבלים, וגם זה לא יתכן. אנחנו עוברים בזה אל הצד השני כדי לעסוק בשאלה, איך צריכים בני אדם לנהוג בקבלת חסדים. אין דבר שבחסד פחות משל שנַיִם, ועל כל אחד מוטלת חובה. כשאתה חוקר, איך צריך לנהוג האב, אל תשכח כי כן גם צריכים לעמול ולברר את חובת הבן; ישנן חובות מוטלות על הבעל, וישנן שמוטלות על אשתו. כנגד כל מה שדורשים מאחרים, חייבים גם לחלק להם, ונחוץ לזה חוק מתאים אשר, כדברי החכם היקטוֹן⁶⁵, קשה לקבעו. הן כל ענין יושר וכל מה שקרוב ליושר הם כהררים התלויים בשערה⁶⁶; לא זה שהם צריכים להעשות אלא שצריכים להעשות על פי השכל. הוא לבדו הוא המנהיג בכל החיים. בכל דבר קטן או גדול עלינו ללכת בעצתו, ומה שהוא מצוה עלינו לפעול. הוא גם יורנו דעת בתחילה, כי לא מכל אדם רשאים לקבל טובות. ממי נקבל אותן? בקצרה נגיד: מאותם האנשים שהיינו רוצים גם לתת להם. באמת צריכים עוד לבחינה יתרה, מי ראוי שנקבל ממנו חסד, מאשר: מי ראוי שנתן לו? כי אף כשאין מכשולים יוצאים בעקבות חסד שאינו הגון – על הרוב הם יוצאים! – כבר קשים הם היסורים, להיות חייב תודה בלתי רצויה⁶⁷. להפך, נעים מאד ליהנות מחסדו של אדם, אשר אם גם עלב אותנו לא נחדל מלאהבו, ועתה גרם המעשה שעשה להגדיל האהבה אליו בצדק. לאיש אמת ומתהלך במישרים צער גדול הוא כשהוא נאלץ כנגד רצונו לחובב אדם. תמיד עלי להזכיר בכגון זה, שאין אני מדבר על המשכילים, כי אלה עושים ברצון מה שהם מוכרחים לעשות, כי יצרם הוא ברשותם והם גוזרים על עצמם חוקים כחפצם ושומרים אותם כמו שאמרו; כוונתי רק לבני אדם שאינם מן השלמים והם אמנם חפצים להתהלך בדרכי יושר, אך יצרם אינו נכנע על נקלה.

ובכן עליך לבחור את האיש שאתה מתכוון לקבל ממנו טובה, ויתר זהירות צריכה בבחירת גומל חסד מאשר בבחירת מלוה כסף. כי לזה אתה חייב לשלם רק מה שקיבלת, וכאשר שילמת נעשית בן חורין וחפשי, אבל להלז אתה חייב להחזיר יותר וגם אחרי השבת הגמול אינך פטור ממנו, ועליך להתחיל מחדש, כי הידידות במקומה עומדת. וכמו שאין מקרבים כידיד אדם בלתי־הגון, כן אין לגלגל על ידו הזכות הקדושה של מעשה חסד הגורם לידידות. – תאמר: “לא תמיד הדבר תלוי בי למאן; לפעמים אני נאלץ לקבל חסד על כרחי. כשהנותן הוא מושל אכזר ובעל־כעס, אשר יחשוב לו לעלבון אם אסרב במתנתו – איך לא אקבל? אחד הוא רוצח או שודד־הים, או מלך הנוהג כמותם. מה אעשה אם המחייב אותי הוא איש שאינו הגון?” – אך אני מכוון רק למקום שיש בחירה; יוצא מן הכלל מקום של תקיפות יתרה וכשהפחד גורם והבחירה נמנעת. אם הרשות בידך והדבר תלוי בחפצך ורצונך, בחנהו בשכל. כשההכרח גודר בפני משפט חפשי, אתה יודע שאינך מקבל כי אם נכנע. אין אדם מתחייב על ידי קבלה במקום שהסירוב אסור לו. למען הכיר אם אני רוצה, צריכים ליתן לי הרשות למאן. – אבל הוא “נתן לך חייך במתנה”⁶⁸. – אין הכרע מצד מה שניתן כי אם מצד הרצון של הנותן והמקבל כאחד. יכול אתה (במקרה) להציל אותי, מבלי שתהיה מצדך בעבור זה המציל. גם סם־המות מביא לפעמים עזרה ואינו נחשב בעבור זה בין סמי־רפואה. כן ישנם דברים מועילים ושאינם מחייבים תודה. כבר קרה, כי מי שבא להרוג את העריץ חתך בחרבו רק את החבורה שהיתה לו⁶⁹. בעבור זה לא הודה לו העריץ, אף על פי שבמקום אשר פחדו הרופאים לשלוח ידם בא זה כמתכוון להזיק וריפא⁷⁰.

יט

הנך רואה, כי לא המעשה כשהוא לעצמו הוא המכריע בעיקר וכי לא נחשב כעושה חסד מי שבא במחשבה רעה והביא תועלת. כאן החסד מצד המקרה והעוול מצד האדם. צופים היינו באמפיתיאטרון איך אריה אחד הכיר את האחד משומרי החיות שהיה מדריכו לפנים ויעמוד על ידו ויגן בעדו מפני התנפלות שאר החיות. הכי עשה האריה חסד בהגנה זו? לא, הוא לא התכוון לזה ולא חשב לעשות טובה. את החיה ההיא ואת העריץ אני מציג במדרגה אחת. גם זה הציל ממות, אבל לא זה ולא זה עשו חסד. כי אין חסד נעשה למי שמוכרח לקבל אותו ומתחייב בהכרת טובה כנגד רצונו. תן לי בתחילה את הבחירה החפשית, אחרי כן את החסד!

כ

רגילים להתווכח על זה, אם רשאי היה מרקוס ברוטוס לקבל את חייו במתנה מאת יוליוס (קיסר) האלוהי⁷¹, אשר חשבוֹ כבן־מות. מה היתה שיטתו של ברוטוס במעשה הרציחה, על זה אדבר במקום אחר. אבל לי נראה כי, אף על פי שהיה אדם גדול בשאר דברים, בזה שגה מאד ולא התנהג כמשפט חכמי הסטואים. אפשר כי פחד היה לו מפני מעלת המלכות, אף על פי שסדרי־מדינה היותר טובים הם במשול מלך צדיק; או כי קוה שתהיה חרות, בעת אשר גדול היה שכר הצווי כשכר המשמעת⁷²; או שחשב כי אפשר להשיב את המדינה לדרכי החיים הקדומים, אחרי אשר אבדו המדות העתיקות⁷³, ושיכולים להחזיק בשוויון משפט האזרחים ולשמור את תוקף החוקים, אף על פי שראה בעיניו כבר אלפי אנשים נלחמים לא כדי להחליט אם יהיו לעבדים, כי אם למי יעבדו⁷⁴! הוא שכח ולא שם לב כלל לטבע האנושי ולקורות המדינה, המורים כי כשאחד נהרג נמצא אחר למלא את מקומו, כמו שאחרי מות המלכים הקדומים בחרב או במקרה־אסון⁷⁵ נמצא טרקויניוס במקומם. ולענין הצלת נפשו, אמנם יכול היה לקבל החנינה (מאת יוליוס קיסר) מבלי שיכבדהו בעבור זה כאַב, כיוון שרק על ידי עוול תפס את הכח כדי לחונן אותו במתנה זו. הן לא הציל אותי מי שרק נמנע מלהרגני. הוא לא עשה עמי חסד, כי רק עזב אותי לנפשי.

כא

שאלה יותר ראויה שיציעו אותה לוויכוח היא: מה יעשה השבוי אם אדם נתעב ונאלח מבטיח לתת כסף פדיון נפשו? האסבול שיציל אותי המזוהם ההוא? ואם יציל אותי, איך ארחש לו תודה? האתחבר למנוול הזה? האתרחק ממנו אף כי הוא מושיעי? – הנראה לי בענין זה אומר: אמנם אף מאדם כזה אקבל את הכסף בהיות הדבר נוגע לחיי הנפש, אבל אקבל אותו רק כחוב ולא כחסד. את ממונו אחזיר לו, ואם יקרה שיהיה בסכנה אז אציל גם אני אותו, אבל לא אשפיל עצמי לבוא עמו בברית־ידידות, המקשרת רק אנשים דומים. לא אחשוב אותו כמציל, כי אם כמלוה, ואדע שאני חייב לו תשלום מה שקבלתי ממנו.

ואם החנינה הצפויה לי היא מצד איש הגון, אבל רואה אני שתוכל להזיק לנותן – לא אקבל אותה, בהיותי חושש כי מה שיועיל לי יהיה לרעתו או גם יביא אותו בסכנה. הוא יחפוץ, למשל, להיות מליץ בעדי כשאני נאשם, אבל בהגנתו זאת יעשה לו את המלך לאויב: אז אהיה אני לאויב לו, אם בחפצו להטיל עצמו בסכנה לא אבחר מצדי בדבר היותר נקל – שאסתכן בעצמי בוַתרי על עזרתו. משל חסר טעם ומסולף הוא שמביא היקטוֹן בספרו על ארקסילאס כי סרב לקבל כסף אשר נכון היה לתת לו בן משפחה אחת, כי דאג שמא לא יישר הדבר בעיני אביו הקמצן. מה בזה ראוי לתהלה? שלא אבה לקבל דבר בגנבה? שבחר לבלתי קחת הכסף מלהיות חייב להחזירו? הכי זו היא מדת הסתפקות כשאני נמנע מלקחת משל אחרים? אם יש צורך בדוגמא לרוח נדיבה, נשתמש בזו של גראֶצינוס יוליוס⁷⁶, אדם המעלה אשר קיוס קיסר נתן להרוג רק מפני שהיה איש יותר ישר משהיה נעים לעריץ. האיש הזה בקבצו נדבות להוצאות המשחָקים הציבוריים סרב לקבל נדבה גדולה אשר שלח לו פביוס פרסיקוס⁷⁷, וכאשר התלוננו עליו בעבור זה אותם האנשים הרגילים לערוך רק את הנדבות ולא את המתנדבים, אמר להם: הכי מאדם כזה אקבל נדבת חסד, אשר אפילו מעט מים לשתות לא אקבל מידו? אחרי כך כששלח לו רבילוס, איש ממעלת קונסול אבל ידוע גם כן כנבל, נדבה עוד יותר גדולה והפציר בו שיקבל, אמר לו: “בבקשה שתסלח לי; הן גם מאת פרסיקוס לא קבלתי”. הכן דרך אוהבי המתנות והבוחרים לסינט?

כב

אם גמרנו אומר לקבל, נעשה זאת בפנים יפות ונַראה את שמחתנו ויוודע זאת לנותן כדי שתהיה לו מיד הנאה מזה. כי יש לו זכות לשמוח למי שרואה את ידידו בשמחה, וביותר כשהוא בעצמו גרם לה. לכן עלינו לגלות את רגשי לבנו בלי מעצור, שיכירוּ כי שבעי רצון אנחנו, ולא רק בנוכחות המתנדב כי אם בכל מקום. מי שמקבל חסד ברגשי תודה, כבר שילם קצת מחובתו.

כג

ישנם אנשים המסכימים לקבל רק מתן בסתר ואינם רוצים שיהיה עד ויודע למעשה החסד. דע, שאין מחשבה כזאת נכונה. אם מצד הנותן הרשות להודיע על דבר מתנתו רק במדה שינעם למקבל, אבל מצד המקבל אל יהיה עיכוב אף בקהל רב; כי אם אין הדבר לפי כבודו, טוב שלא יקבל כלל. ישנם מודים רק בסתר, בקרן זוית ומפה לאוזן: אין זאת בושת פנים כי אם התכחשות לטובה. מי שמודה לחברו רק באין עדים הוא כפוי טובה. יש שאינם רוצים לעולם שיהיה שמם נזכר בספר חובות או ברשימת סרסורים או בחתימת שטרות, ואינם מוציאים מתחת ידם שום דבר שבכתב: כן עושים אלה שמתאמצים כי החסד שנעשה להם ישאר ככל האפשר סוד כמוס. הם מפחדים מפני התגלות הדבר, כי חפצים הם שיאמינו כי רק בכח עצמם ולא בעזרת אחרים השיגו הכל. הם נמנעים מאד מלהתראות ככפויים לאנשים שהם חייבים להם בעד חייהם או כבודם, ובעוד שהם מתייראים, שמא יחשבו אותם לתלויים באחרים, הם גוללים על עצמם העוון יותר קשה של כפיית טובה.

כד

ישנם גם מוציאי דבה רעה על אנשי חסדם; בני אדם אשר סכנה יתרה היא לעשות עמהם חסד מלגרום להם נזק. על ידי גילוי שנאה הם מבקשים להוכיח שאינם חייבים תודה. אבל החובה המוטלת עלינו ביותר היא שידבק בלבנו זכרון החסדים, וצריך הוא להתחדש בקרבנו כפעם בפעם, כי לא יוכל להכיר טובה מי שאינו זוכרה, והזוכר אותה משלם בזה גמול.

המקבל אל יתגאה ואף לא ישפּיל ויכניע עצמו ביותר. המזלזל בדבר בשעת קבלתו, בעוד שהוא מעורר הלב בחידושו – מה יעשה אחרי כן כשתתקרר דעתו? יש מקבל ברום־לב, כאומר: “אף על פי שאין הדבר נחוץ לי, אבל בהיות זה אדיר חפצך, אני נותן לך רשות לעשותו”. ויש מקבל בהפנותו פניו, כדי שישאר הנותן בספק אם שם לב לדבר; ויש עוקם שפתיו קצת, והוא יותר כפוי טובה מהמחריש. פתח פיך ודבר בשפה ברורה לפי גודל הענין; הוסף גם: “יותר משאתה סבור חייבתני תודה!” כי שמחה יתרה היא לאדם אם חסדו עושה רושם גדול. “אינך יודע מה שגמלת לי, אבל עליך לדעת כי יותר הוא משאתה חושב”. המטיל על שכמו עול הכרה זו, מודה הוא בטובה. “לעולם לא אוכל להשיב לך כפעלך, ולא אחדל מהתוודות בכל מקום כי נבצר ממני לגמול לך כמדת טובך”.

כה

אצל הקיסר אבגוסטוס מצא חנינה יתרה, ואת לבבו הטה לעשות עמו עוד חסד, האיש פורניוס, אשר בהשיגו סליחה מאת הקיסר בעד אביו שהיה מבעלי ברית אנטוניוס, אמר לו: “בדבר אחד הריעות לי, קיסר, כי בכל ימי חיי וגם במותי אשאר חייב לך תודה⁷⁸”. אין לך רגש־תודה כביר מזה, שלא להספיק להביעו, ושנואשים אף מן התקוה להשיב גמול באיזה זמן שיהיה. במלים כאלה וכיוצא בהן אנחנו פועלים שלא ישאר הגיון־לבנו נסתר, כי אם יתגלה בזהרו, וגם אם המלים חסרות, כשרגשי־לבנו הם הנכונים, הכרת הפנים תעיד על המחשבה. החפץ להיות מכיר טובה, תיכף אחרי קבלתה מתחיל לחשוב על תשלום הגמול. הוא צריך – כדברי כריזפוס – לראות עצמו כמתעתד להתערב במרוץ ועומד ומחכה אחורי המחיצה עד שיגיע זמנו ואז, כאילו ניתן לו אות, הוא קופץ ממקומו. אמנם אז עליו להזדרז ביותר ולהשתמש בכל כוחו כדי שישיג את מי שקדם לו.

כו

עתה נתבונן מה הם הדברים הגורמים לכפיית טובה? אהבת־עצמו במדה יתרה, והמדה המגונה הנטועה בלב בני אדם לרומם ערך עצמם וכל אשר להם, גם רדיפת הבצע והקנאה באחרים.

נתחיל בדבר ראשון. אין לך אדם שאינו מכיר פנים במשפט לעצמו⁷⁹. לכן הוא נוטה לחשוב עצמו כזוכה לכל הדברים והוא מקבלם כתשלום המגיע לו וגם סובר שאינם עוד לפי ערכו. “הנה זה הוּא כל מה שנתן לי! ועד כה התמהמה, ולכל כך יגיעות היה צריך! כמה עולה על זה מה שהיה בידי להשיג, לו חפצתי לכבד את פלוני או אלמוני או להתכבד קצת בעצמי? לא לזה הוחלתי. הרי אני כאחד מן ההמון! בדבר מועט כזה זיכני! ליתר כבוד היה לי לו העלים עינו ממני!”

כז

קנאוס לנטולוס הקוסם⁸⁰, שהיה מפורסם בעשרו קודם שעשו אותו עבדיו המשוחררים לאביון, הוא אשר ראה אלפי אלפים ססטרציות בנכסיו (אני מדקדק לומר כי רק ראה!), היה עני בדעת וצר־המוח, ואף על פי שהיה קמצן גדול, היה נקל עוד יותר להוציא מטבע מכיסו מאשר להציל מלים מפיו – כה קשה היה עליו הדיבור. בעבור התעלותו היה חייב תודה לאבגוסטוס האלוהי⁸¹, אשר אליו בא לפנים בעניותו, הרובצת תחת משא הצורך לחיי כבוד, ואחרי אשר על ידי כסף וחסדי ידידים הגיע כבר למצב רם במדינה, עוד היה רגיל להתאונן על אבגוסטוס, כי הוא ביטלו מלימודיו וכי כל מה שרכש אינו שוה בנזקו ממה שעזב את חכמת המליצה! ובאמת עשה עמו אבגוסטוס גם בזה טובה רבה, שהציל אותו מהיות ללעג ולקלס ומליגע לריק.

(הגורם השני). אהבת הבצע אף היא אינה מניחה להיות מודה על הטובה. לתוחלת חצופה אין לעולם סיפוק במה שהיא משיגה, וכרבות הטובה שהגיעה לה כן היא מרבה עוד להתאוות, וגדולה ביותר הנטיה לבצע במקום אשר הון עצום כבר צבור, כמו שגדול לאין קץ כח הלהבה כשהיא מתלקחת מתוך בעֵרה גדולה. כן גם תשוקת השררה אינה סובלת שתנוח דעת אדם באותו הכבוד אשר נפל בחלקו ואשר לפנים היה צריך לעזות מצח כדי לשאוף אליו. כשזכה להיות בחיר־העם⁸², אינו מודה על זה כי אם מתאונן על שלא נעשה פראֶטור, ואם גם לזה זכה, הוא מתעצב על שאיננו עוד קונסול, וגם בזה אין די לו, אם רק פעם אחת נבחר. מעל לגבולותיה פורצת תמיד אהבת הכבוד ואינה מכירה לעולם באָשרה, כי אינה רואה, מאין באה, רק להיכן היא שואפת.

כח

(השלישי). הדבר היותר קשה ומזיק היא מדת הקנאה, המטרידה את הנפש על ידי שויונות: “אמנם זאת ניתנה לי, אבל לאחר יש יותר; האחר כבר קדם והשיג כזאת”. בעבור זה אינו הופך לעולם בזכויות חבריו והגיגו תמיד בזכות עצמו. יתר תום ויתר בינה יש למי שמגדיל ערך מה שעלה בגורלו ויודע כי אין אדם נחשב בעיני אחרים באותה מדה שהוא נחשב בעיני עצמו. – “יותר הייתי צריך לקבל”; אבל הנותן לא היה יכול לקצוב יותר, כי רב מספר הנהנים מנדיבותו. מתחילה עלינו להסתפק בטובה ולאשר כחו של הנותן על יד רגשי תודתנו. אם מעט הוא מה שעשה – עוד יוסיף לעשות. אם הקדים לי אחר – אבל גם אותי הקדים לרבים. הלז אינו דומה לי במעשים ובזכויות? בודאי מוצא הוא חן מיוחד⁸³. במה שאתאונן לא אפעול, שימצאוני ראוי ליותר, כי אם שאיני כדאי גם למה שנתנו לי. – “אנשים מנוולים הצליחו הרבה?” מה בכך? רק לעתים רחוקות משפט צדק שופטת ההצלחה. בכל יום ויום נוכל להתאונן כי הרשעים מצליחים. כמה פעמים עובר הברד על נחלת כל איש בליעל ומשחית רק את הקמה שבחלקת אנשים ישרים. וכמו שהגורל שולט בכל דבר, כן גם בחסדי ידידים, אין לך חסד כה גדול, שלא תפחית אותו עין רעה, ואין לך כה מצומצם, שלא ירחיב אותו הדן לכף זכות⁸⁴. סבות להתאונן אינן חסרות לעולם כשצופים על החסדים מן הצד שמתגלה בהם קלקלה.

כט

בוא וראה איך חוטאים לענין זה בני אדם, ואף המשכילים שבהם, כשהם מבקשים חשבונות על מתנות אלהים. הם מתאוננים על שאין אדם דומה בגודל־גופו לפיל, במרוצתו לצבי, בקלותו לצפור ובכוחו לשור; על אשר עור החיות יותר קשה, של האיילות יותר יפה, של הדובים יותר עבה, של הביברים⁸⁵ יותר רך; על שהכלבים מעדיפים בחוש הריח שבנחיריהם, והנשרים במאור עיניהם, והעורבים באורך ימיהם, וחיות אחרות בכשרונן לשחות במים. ואף על פי שבין הכשרונות האלה ישנם אשר בדרך הטבע לא יוכלו להתחבר יחדו, כמו קלות הגוף ורבוי כחו, בכל זאת אינם חדלים מהתאונן על העוול, שאין האדם מורכב מכחות שונים ומתנגדים זה לזה, ומוצאים קיפוח זכותנו מצד האלהים במה שלא נתנו לנו בריאות הגוף שאינה מתמוטטת בשום קלקול ולא את הכשרון לראות העתידות. כמעט שאינם כובשים עצמם מלנהוג חוצפה יתרה עד כדי להתקוטט בטבע, על שאנו למטה במדרגה מאלהים ואיננו שוים להם בכל דבר. הכי לא נכון יותר לשוב ולהתבונן מה רבו ועצמו החסדים שהם עושים עמנו, ולהודות להם על אשר זיכו אותנו בגורל המקום השני בבית היפה הזה ולמשול בכל אשר על האדמה? יערוך נא אדם את ההבדל אשר בינינו ובין הבהמות אשר עליהן ניתן לנו השלטון. מה שלא ניתן לנו יתר על זה, לא היה יכול להנתן. צא וחשוב, אתה המסלף את משפטך על גורל האדם, כמה טובות חלק לנו אבינו יוצרנו⁸⁶, איך אנחנו רודים בחיות אשר כחן עצום משלנו וצדים את המהירות יותר במרוצתן ואיך אין בין החיים מה שלא שת תחת רגלינו. כמה מעלות טובות ניתנו לנו, כמה כשרונות למלאכת מחשבת, ועל כולם הרוח אשר בנו, אשר אין לך דבר עומד בפניו כשהוא מתנשא ושואף למטרה והוא קל מכוכבי מרום ומקדים את מסילותיהם לעתיד בחשבון דורות אין קץ. כמה פירות האדמה וכמה מאוצרותיה ניתנו לנו וכמה דברים יקרים צבורים זה על זה. עבור נא על פני כל אלה, וכאשר לא תמצא דבר אשר תחפוץ להיות כמותו, בחר לך מכל הטוב מה שתבקש שינתן לך⁸⁷! כשתערוך היטב את חסדי הטבע, על כרחך תודה כי ילד שעשועים היית לו. נכון הדבר: חביב היה האדם לאלהי מרום ועודנו חביב להם⁸⁸ והכבוד היותר גדול אשר יכלו לחלוק לנו הוא שנתנו לנו מקום בקרבתם⁸⁹. גדול הוא מה שנפל בחבלנו, יותר לא יכולנו לקבל.

ל

חשבתי לנחוץ, ליברליס יקירי, להזכיר כל אלה, כי צריכים לדבר גם על החסדים הגדולים כשאנו עוסקים בפחותים מהם, וגם בעבור כי מן המקור הזה עצמו נובעת החציפות של החטא הנתעב בכלל⁹⁰. מי שהוא בז לחסדים היותר נשגבים – למי יכיר עוד טובה, מה הוא המתן אשר ייקר בעיניו וירצה לשלם גמולו? מי שאינו מודה לאלהים על החיים אשר נתנו לו ואשר הוא מוסיף לבקש מהם יום יום – למי יכיר טובה בעד ישועה ובעד הצלת נפשו? לכן כל המלמד להכיר טובה הוא מקנא קנאת אנשים, אבל גם קנאת אלהים, כי אף שאינם צריכים לשום דבר והם נעלים על כל תשוקה, יכולים אנחנו לגמול להם תודה. אל יסתייע אדם במיעוט כחו ובחולשתו כדי למצוא התנצלות על כפיית טובה, באמרו: וכי מה אעשה ואיך ומתי אשיב גמול לאלהי מרום המושלים בכל העולם? אבל באמת קלה היא השבת הגמול; אם קמצן אתה, לא תגרום לך הוצאות, ואם עצל אתה, לא תעמוס עליך טרחה. לכשתרצה, באותה שעה שאתה רואה עצמך חייב תודה, כבר פטור אתה, כי כל המקבל חסד בשמחה כבר השיב גמול.

לא

אין זאת דעה תמוהה כל כך, לפי מה שאני סובר, ואינה נפלאת ורחוקה, מה שנמצא בין לימודי כת הסטואים, כי המקבל דבר בששון כבר החזירו. כי בהיות הכל תלוי בכוונת הלב, הרי המשתוקק לעשות דבר – כאילו עשאו⁹¹. ובהיות כבוד־הורים, אמונה, צדק, וכל מדה נכונה נושאת את שלמותה בקרב עצמה אף כשאין יד מסייעה להוציאה אל הפועל, הרי יכול כל אדם להיות מכיר טובה כבר לפי מחשבתו. כשמגיע אדם למה ששאף, הוא מוצא פרי מעשיו. העושה חסד, למה הוא שואף? להועיל למי שנותן לו ולהתענג בעצמו על זה. אם נמלא חפצו והגיע אלי מה שרצה והביא גם בלבי שמחה – הרי השיג מטרתו. הן כוונתו לא היתה שיחזור אליו שוב הדבר, באופן זה לא חסד הוא כי אם מסחר. הנוסע בים הצליח, אם הגיע אל החוף אשר שאף אליו. החץ אשר נזרק עשה את שליחותו של הכוח האיתן, אם פגע במטרה. העושה חסד חפץ שיקובל בתודה, ואם כן הוא, אזי נעשה רצונו. אם בקש לו מזה יתרון, הרי אין כאן חסד, אשר סגולה לו חסרון מחשבת גומלין. לכן אם קבלתי דבר כדעתו של הנותן, השבתי לו בזה את גמולו. לולא זאת היתה המדה היותר נעלה תלויה בתנאי היותר גרוע, כי רגש התודה היה נעשה לענין של המזל⁹². אבל אף אם הגורל אינו מרשה לשלם גמול, די שמחשבה נענית למחשבה. אין זאת אומרת שאני פטור מלפעול ולהחזיר בבקשי את הזמן ואת היכולת ובהשתוקקי להשיב אל חיק הנדיב כל הטובה שהשפיע עלי. אבל בשפל המדרגה היה נמצא ענין החסד, לולא הותרה הכרת טובה גם למי שידיו ריקות.

לב

יש אומרים כי אף אם קיבל אדם חסד במחשבה טובה, עוד לא עשה כל המוטל עליו כל זמן שנשאר חייב השבת הגמול ממש, ומביאים משל ממשחק הכדור: אף אם קיבל אותו המשחק כהלכה, איננו משחק משובח אם לא היה לו הכשרון להחזירו בדיוק כמו שקיבלו. אבל אין המשל דומה לנמשל. למה? מפני שכאן השבח הוא בתנועת הגוף וזריזותו ולא בכוונת הנפש. נבאר נא היטב הדבר, אשר כל רואה בעיניו יוכל לשפוט עליו. הן לא נאמר כי משחק זה אינו משובח, מי שקיבל את הכדור כנכון ומצדו לא היה כל איחור בזריקה לחזרה; אבל אומרים, כי אף אם במלאכתו לא חיסר המשחק כלום כשעשה את המוטל עליו, בכל זאת מה שלא עשה היה יכול להעשות, והמשחָק מצד עצמו לא יצא שלם, בהיות שלמותו נפעלת רק בזריקה וחזרה. בקצרה אוכל להשיב על זה: כן גם משפטנו, כי אם יש כאן פגם במשחָק, המשחק לא נפגם. ובענין שאנו דנים עליו דומה לזה, כי חסר דבר לענין הנתינה, שלא בא דבר כנגדה, אבל לא לענין המחשבה. בשעה שהגיע אדם לכוונה הנכונה, כבר פעל עד כמה שהיה ביכלתו מה שקבע לו ברצונו.

לג

הלז עשה עמדי חסד, ואני קיבלתיו באותם רגשי הלב אשר חפץ הנותן לעורר בקרבי: הרי חפצו נעשה, והוא חפצו היחיד: שאני מכיר טובתו. אחרי זה נשאר לו עוד שהוא יכול ליהנות ממני ויש לו יתרון מצד אדם מכיר טובה, אבל דבר זה אינו תיקון למה שהיה פגום כי אם הוספה למה שהיה שלם. האמן פידיאס יצר פסל: צריכים להבדיל בין הנאת האמנות וההנאה מן הפסל. מן האמנות נהנה ביצרו הפסל כפי מחשבתו, ומן הפסל נהנה כפי שקיבל שכרו. מלאכת פידיאס היתה שלמה גם בלעדי הקונה אותה. שלש הנאות היו לו: האחת בדעת עצמו, בשעה שהשלים את מלאכתו; השנית בתהלתו, השלישית בתועלת שיצאה מהתחבבותו בתור אמן או ממכירת הפסל או מאיזה יתרון שיהיה. כן גם במעשה חסד הפרי הראשון הוא בדעת העושה, והוא נהנה ממנו כשפעל דבר כפי כוונתו. השני הוא בשם טוב, השלישי בתשלום גמול שיכול לבוא. לכן כשנתקבל החסד באופן רצוי, חסד גמור הוא, והפועל אותו כבר יקבל תודה אף על פי שלא קיבל עוד שכר: מה שאני חייב עוד, הוא מחוץ לחסד עצמו, כי אותו גמלתי כבר במחשבתי הרצויה.

לד

“אם כן, יכולים להחזיר טובה מבלי לעשות כלום?” – ראשית, הלא עשה כבר דבר מי שעונה על מחשבה טובה במחשבה דומה לה וכדרך ידידים, במדה שוה. שנית, אין להחליף חסד בהלואה, כאן אין לחכות לתשלומין בעין, החשבון נעשה בין הנפשות⁹³. מה שאני אומר ונראה לך בתחילה כמתנגד לשכל, לא יקשה בעיניך כל כך, אם תשית לבך לדעתי ותתבונן בדבר, כי אין המלים שבלשון מספּיקות לכינויי כל הענינים. יש המון דברים⁹⁴ אשר אין להם שמות מיוחדים ואנחנו נאלצים לכנותם בשמות זרים בדרך ההשאלה. השם רגל ניתן לרגל אדם ולרגלה של מטה ולחבל המהדק את ההגה של הספינה⁹⁵ ולתנועה שקולה בחרוזי שירים⁹⁶. כלב אנו קוראים לאותו של הציד ולכלב־שבים ולכוכב המכונה כן. מחסרון מלים לכנות כל דבר לעצמו, אנחנו שואלים שמות ממקום אחר כפי הצורך. גבורה היא המדה לבוז לכל סכנה הבאה כדרכה, וגם הכשרון לבטל את הסכנה, לעמוד כנגדה או להכניס עצמו בה, ואנחנו קוראים גבור גם להמתגושש וגם לאיזה עבד אשר מתוך קלות דעת חרף נפשו למות. הקימוץ⁹⁷ היא הבינה להמנע מהוצאות יתרות והכשרון לשלוט בהון ביתו בשכל טוב, ואנחנו קוראים קמצן גם לבעל מוח צר ומצומצם, בעוד אשר ההבדל גדול בין הסתפקות לקמצנות של צר עין. כן שונים הם הדברים, ורק עניות הלשון גורמת שאנחנו אומרים על זה ועל זה: הוא מקמץ, ושאנחנו מייחסים הגבורה למי שנוהג בשכל ומואס בעלילות המקרה, וגם למי שרודף סכנות בלי השכל ודעת. באופן זה גם חסד הוא, כמו שאמרנו, הפעל הרצוי, ועם זה אף הדבר הנתון, כסף או בית או בגד תפארה. שם משותף לשניהם, אבל התוכן וההוראה שונים מאד.

לה

לכן הט אזנך ותבין כי אין אני אומר דבר מתנגד לשכל: לאותו החסד, אשר הוא הפעל, הגמול הוא משולם כשמקבלים בלב טוב את הפעולה; לחסד האחר, הוא הדבר הנתון, איננו משולם עוד ורק חפצים אנו לשלמו. את המחשבה סלקנו במחשבה ועל המעשה חייבים אנו מעשה. לכן אף על פי שאמרנו כי המקבל בלב טוב כבר יצא ידי חובת תודה, בכל זאת אנו מטילים עליו עוד להחזיר מה שקיבל. אנחנו אומרים כמה דברים נוטים מן ההרגל, אבל בדרך אחרת הם חוזרים אליו. כן גם באמרנו שאין איש משכיל נעלב⁹⁸, ובכל זאת מי שמחץ אותו באגרופו יוצא חייב בדין. אנחנו אומרים: אין קנין לסכל⁹⁹, ובכל זאת הגונב ממנו דבר יתחייב על הגנבה. אנחנו אומרים כי כל בני אדם משוגעים¹⁰⁰, אבל אין אנחנו משתדלים לרפאותם בסמי רפואה, ולא עוד אלא שבוחרים אנחנו באותם שאנו רואים כמשוגעים ומוסרים לידם שלטון משפטי. כן גם מאמרנו כי המקבל בלב טוב כבר שילם תודה, אינו מוציא אותו מן החיוב לשלם במעשה אחרי השילום בכוונה. לעורר אנו באים ולא לבטל את מעשה החסד. היפחד אדם מפני נטל החובה ויפול ברוחו ויאמר: כמה טובות נתנו לי, על כבודי הגינו, ממלשינות זיכו אותי, את חיי – ועוד יותר: את חרותי נתנו לי, ואיך אשיב גמול על כל אלה? מתי יבוא היום להביע רגשי תודה שבלבבי? – היום הזה הנה בא בשעה שרחש לבו דבר זה. קבל הטובה ואחוז בה ושמח עליה, לא רק על מה שקיבלת כי אם גם על הגמול שאתה רואה עצמך חייב, אין הסכנה גדולה כל כך שיוכל המקרה לעשות אותך לכפוי טובה. אין אני מטיל עליך חובות קשים, כדי שלא ישפל רוחך ולא יחלש כחך בחכותך למעשים הצריכים לעמל וליחס של עבדות ממושכה. חפצי שלא להפליג אותך כי אם ללמד מה שיוכל להעשות תיכף. עד עולם לא תשיב תודה, אם אינך משיב באותו רגע. מה עליך לעשות? לא לתפוס בכלי מלחמה – אף על פי שאפשר כי תהיה זקוק להם. לא לעבור ארחות ימים – אף על פי שאפשר כי תצטרך גם לפרוש בים וגם ברוח סערה. בתשוקתך להשיב גמול החסד, קבל אותו בלב טוב, ובזה עשית שלך, אם לא כמי ששילם הטובה, אבל באופן שלא יטריד אותך רגש החיוב.

ספר שלישי    🔗

א

שלא להכיר טובה על החסדים, אֶבוטיוס ליברליס חביבי, הוא דבר מגונה וגם נחשב אצל כל אדם למגונה. אפילו כפויי טובה מתאוננים על כפיית טובה, בכל זאת הכל מחזיקים בדבר שהכל מגנים, וכה רגילים בני אדם בתהפוכות, שנעשים לפעמים שונאים זה לזה לא רק אחרי שקיבלו חסדים, כי אם בשביל שקיבלו אותם. אין לכחד כי ישנם אנשים אשר קלקול כזה מונח כבר בטבעם, אבל אצל רבים נמחה זכר הטובות בשטף הזמן. מה שהיה רשום על לוח לבם בעוד המעשה חדש, נקלש לאט במשך הימים. כבר התווכחתי עמך פעם על אודות אנשים כאלה, אשר אתה אינך רואה ככפויי־טובה כי אם כבעלי שכחה: כאילו הסיבה היא התנצלות לכפיית הטובה, וכאילו אין לחשוב דבר זה לעוון בעבור סיבתו, בעוד אשר הסיבה ההיא מצדה אינה נמצאת אלא למי שהוא כפוי טובה. הרבה מדות באנשים הללו, כמו בגנבים ורוצחים – יש לחטאים האלה דבר משותף, אף על פי שהם שונים זה מזה. כפוי טובה הוא מי שמכחש בחסד שקיבל, כפוי טובה הוא מי שמעלים אותו, כפוי טובה הוא מי שאינו מחזירו, והגרוע מכלם הוא מי ששוכח אותו. כי האחרים, אף על פי שאינם משלמים, הרי הם מכירים בחוב ונשאר אצלם רושם הטובה שמור בקרב לבם הנוקף. הם יוכלו עוד אימתי שיהיה למצוא סבה להודות, אם שיעורר אותם רגש הבושה או חפץ פתאומי ליושר, כמו שהוא מתגלה לפעמים גם בלבבות מקולקלים בהזדמן לזה שעת הכושר; אבל לעולם לא יודה עוד על הטובה מי שאיבד אותה מזכרונו לחלוטין. ומי בעיניך האדם היותר גרוע, זה שקיפח את גמול החסד או זה שקיפח אף את זכרונו? כהות הן העינים הנרתעות מפני האור, אבל מוכות הן בסנורים כשאינן רואות כלל. מי שאינו אוהב את הוריו, הוא נבל; אבל המסרב להכיר אותם, כאילו יצא מדעתו.

ב

היש לך כפוי טובה גרוע מזה שדחה והסיר מלבו עד לשכחה גמורה, מה שהיה צריך להיות שמור היטב בקרב לבו ולהיות נוכח עיניו כל הימים? בודאי לא יחשוב עוד על דבר גמול החסד, מי שנטרף לו זכרונו. אמנם למען תשלום הגמול נחוצים מלבד הדעה הישרה גם הזמן והיכולת וסיוע ההצלחה; אבל הזוכר את הטובה הוא כבר מחזיר אותה אף בלי הוצאות. מי שאינו עושה דבר זה שאין בו עמל ויגיעה ואינו תלוי במזל, אין לו עוד מקלט להסתר בו כמתנצל. הוא לא חפץ מעולם להודות בטובה, כיון שהשליך וזרה אותה הלאה עד שיצאה מנגד עיניו. הכלים שאנחנו משתמשים בהם יום יום ותופסים אותם בידינו אינם באים בסכנת חלודה, רק אלה שאין אנו מסתכלים בהם ושהם מונחים בקרן זוית בלי שמוש, הם מתכסים בזוהמא במשך הזמן. כן גם דבר שהמחשבה סובבת עליו ומחדשת אותו תמיד אינו נשמט מן הזכרון. אובד לו רק מה שאין כדאי לו להשגיח עליו.

ג

ישנם חוץ מזה דברים המכסים בפנינו כמו בצעיף את הטובות היותר עצומות שזכינו להן. הראשון והקשה שבכולם הוא, שאנו לכודים תמיד בתשוקות חדשות ואין אנחנו צופים במה שיש לנו כי אם במה שאנחנו מבקשים. למי ששם מעייניו רק בחסר לו, מה שנמצא בביתו הוא נבזה בעיניו. יוצא מזה גם כי, בהיות המקובל נקלה לעומת החדש שמתאוים לו, גם את הנותן אין אנו מכבדים. היה לנו אדם אהוב ונכבד, אשר ידענו כי הוא גרם לאשרנו, כל זמן שהיינו שבעי רצון ממה שהגיע לנו. אבל הנה נסחפה רוחנו בקנאת אחרים וכדרך בני־אנוש גבר בנו היצר להשתוקק למה שיש בו יתרון על מה שכבר בידינו – ופתאם כלה ואפס מה שהיה לפנים בעינינו כמעשה חסד, ואין אנחנו מסתכלים עוד במה שמעלה אותנו על אחרים, כי אם במה שנוצץ מתוך הצלחת אלה העומדים בשורה שלפנינו. והקנאה לא תוכל להתחבר עם הכרת הטובה, כי המקנא הוא מתאונן ועצוב והמכיר טובה הוא שמח. גם דרך בני אדם לשים לב רק להרגע ההוה החולף ומעטים הם הנפנים להתבונן במה שעבר, מטעם זה אובדים מזכרוננו גם חסדי האנשים אשר הורו והדריכו אותנו בילדותנו, כי כל הילדות נשכחת מלבנו. וכן נמחה מלבנו מה שהגיע לנו בימי הנערות, כי אין אנחנו חוזרים להעלות אותה ברוחנו. מה שעבר הוא לרוב אדם לא רק דבר שחלף, כי אם דבר שאבד, ולכן קלוש זכרונו לעומת השאיפה לעתידות.

ד

לענין זה ישנה עדות יפה מצד אפיקור¹⁰¹, המתאונן תמיד על שאנחנו כפויי טובה לעומת העבר ואין אנחנו מעלים בזכרוננו את הטוב שהגיע לנו לפנים כדי לחשוב אותו לתענוג, אף על פי שאין תענוג כמותו אשר לא יוכל עוד איש לגזול מאתנו. הטובות מהזמן ההוה אינן עוד בטוחות, המקרה יכול לבטלן; העתידות תלויות ונסתרות – רק מה שכבר היה הוא בטוח וגנוז. איך יודה איש על החסדים, אם הוא עובר בקפיצה על כל חייו שעברו ותולה בטחונו רק בהוה ובעתיד? הזכרון מעורר לתודה, ויותר שמשתקע איש בתקוות הוא מפחית השפעת הזכרונות.

ה

כמו שישנם לימודים, ליברליס חביבי, הנקלטים בפעם אחת במוח הלומד, וישנם אחרים אשר אין די בזה שלמדו אותם, כי הם נשכחים על נקלה אם אין חוזרים עליהם, כמו הגיאומטריה ומערכות השמים וכל הדברים הקשים לתפוס מפני חריפותם, כן ישנם חסדים גדולים כל כך שגדולתם מעכבת את אבידתם, וישנם קטנים, מרובים במספר ונובעים מזמנים שונים, שהם נחרבים ונצמתים מפני שאין אנו פונים לעסוק בהם ולא נעים לנו לזכור מה שאנו חייבים על כל דבר. האזינה ושמע דבריהם בשעת הבקשה: כל אחד מבטיח שלא ימוש מזכרונו חסדך, כל אחד משתטח בהכנעה וענוה ואין לך מלה של התרפסות שאינה נותן אותה לערבון. עובר זמן קצר, וכבר הם בוזים למלים כאלה שהן מכוערות בעיניהם ואינן כדברי בני חורין, והם מגיעים למדת הנבלים וכפויי הטובה אשר, כפי שתיארתי, שוכחים מה שעשו לטובתם. השוכח הוא כפוי טובה באמת באותה המדה אשר זוכר החסד חושב עצמו לכפוי טובה.

ו

שאלה היא, אם החטא הנתעב הזה צריך להשאר בלי עונש, ואם לא יאות כי החוק שנושאים ונותנים בו בבתי מדרשות יקבע גם בין חוקי המדינה, כי מי שהוא כפוי טובה יועמד למשפט, דבר שכפי הנראה הכל יסכימו לו. מדוע לא? הרי גם ערים עורכות לעיני ערים אחרות מה שעשו לטובתן ודורשות מבני בנים גמול חסדי אבות¹⁰². אמנם אבותינו, שהיו גדולים באמת, דרשו רק מאויביהם תשלום גמול. הם עשו חסדים ברוח נדיבה ובנדיבות ויתרו עליהם. חוץ מעם המוקדונים לא נודע מעשה שהעמידו כפויי טובה למשפט, ויכולים להוכיח מזה כי מעולם לא עשו כן. לענין כל חטא אחר יש הסכם כללי, ואף אם לרוצח, לממית ברעל, למכה אביו ולמחלל הקודש העונש שונה במדינה ומדינה, אבל בכל מקום יש עונש קבוע, בעת אשר לחטא הזה הרגיל כל כך אין עונש מוסכם, אף על פי שהכל מגנים אותו. לא שאנחנו פוטרים ממנו, אלא שקשה לשפוט על דבר הניתן לשיעורים, לכן אנו מטילים עליו עונש שנאתנו ומניחים הדבר בין החטאים שאנו מפקידים ביד האלהים לשפוט עליהם.

ז

נראים לי גם טעמים רבים שבשבילם אין עונש על חטא זה נכנס בגדר חוקי המדינות. ראשית, מפני שהדבר היותר נעלה במעשה החסד יאבד, אם יהא נשפט בבית דין כחובת ממון או כדבר של שכירות וקנין. הלא יותר יפה בו הוא שהנותן מפקיר את נדבתו ומוסר אותה לדעתו של המקבל. אם הוא מחזיק בזכותו עליה וקורא לשופט, יוצא מזה שאינה עוד חסד כי אם הלואה. שנית, אם הכרת־טובה היא מדה חשובה, לא תוכל להיות זאת אם כופין עליה; אז לא ישבחו אדם בעבורה כמו שאין משבחים את המחזיר פקדונו או משלם את חובו בלי דיין. לכן היה חוק מדיני יכול לגרום רעה בשני דברים היותר יפים בחיי אדם: הוא היה מביא תקלה למכיר הטובה ולעושה החסד. מה זה ראוי לשבח, אם אדם נותן לא מתוך חנינה כי אם לשם הלואה, ואם המחזיר אינו עושה מרצון כי אם לפי ההכרח? מהולל הוא המכיר טובה רק כשיכולים בלי סכנה לכחש בה. הוסף על זה, כי כל בתי־הדינים לא יספיקו לשפוט את העבריינים האלה. מי לא היה בא בטענה ונגד מי לא היו טוענים? כל איש מגדיל את פעלו, כל איש מעלה ערך מה שעשה לטובת אחרים. חוץ מזה, צריכים הדברים הנחקרים בבית דין להיות עלולים להקבע בדיוק כדי שלא יהי מרחב בלתי מסויים ניתן לאומד הדיינים. אמנם יפה לו לענין משפטי כשהוא דון בבית דין, משישפטו עליו לפי שיקול הדעת, כי הדיין נאלץ לפסוק כהלכה הקובעת לו גבולים שאין לצאת מהם¹⁰³, והשופט לפי שכלו החפשי ובתם לבבו בלי עבותות חוקים, הוא יכול לגרוע ולהוסיף ולהתאים משפטו לא עם חומר הדין כי אם עם תביעת היושר והרחמים. אבל במשפט כפוי טובה לא היה שום דבר נותן עבותות על ידי הדיין, והוא היה נשאר תמיד חפשי בשיקול דעתו, כי לא הוחלט, מה הוא מעשה חסד. ואם יאמרו כי גדול הוא, עוד יהיה תלוי בדעת הדיין, איך יערוך אותו. גם אין חוק מכריע להורות, מי הוא כפוי טובה. לפעמים גם דיין שאינו בקי כל כך יכול לפסוק דין, כשהשאלה רק אם איזה דבר נעשה או לא נעשה, בעלי־הדין מוציאים תעודות והמשא ומתן נגמר. אבל במקום שהשׂכל צריך לחרוץ משפט בין המתוכחים, במקום שצריכים להשיג תכונות הלבבות, במקום שהדבר הנדון הוא מה שהתבונה לבדה יכולה להורות – שם לא יוכל לדון אחד מהמון הדיינים הנבחרים אשר הגיע למשרתו בעבור נכסיו ובעבור שהוא מתייחס על גזע הפרשים האצילים¹⁰⁴.

ח

ובכן, לא שהענין לא נמצא ראוי להביאו לפני הדיינים, אלא שלא נמצא דיין מוכשר לשפוט בענין כזה. לא תתפלא על זה, אם תשער בנפשך את הקושי הרב שימצא כל מי שיבוא לברר דין כזה. מי שהוא נדב סכום כסף גדול, אולם עשיר הוא ולא הרגיש בההוצאה; אחד נדב גם כן סכום כזה, אבל בזבז בו כל הונו. הסכום האחד הוא, אבל מעשה־החסד אינו דומה. או גדולה מזו: האחד משלם חוב בעד רעהו וצריך לקחת רק את הכסף המזומן בביתו; השני עושה חסד כזה, אבל נאלץ ללוות הכסף, להתחנן כדי להשיגו ולהטיל על עצמו חוב כביר – התאמר כי שניהם במדרגה אחת, מי שנקל לו לעשות טובה ומי שצריך להיות למקבל קודם שיוכל להתנדב? חשיבות המעשה אינה לפי הסכום, כי אם לפי הזמן. יש מתנת אחוזה גדולה, אשר תבואתה המרובה יכולה להוריד השער, ויש מתנת ככר לחם להשביע את הרעֵב, חסד הוא כשנותנין במתנה ארצות שלמות, אשר בהן נהרות רחבי ידים נושאי אניות, וחסד הוא כשמראין מוצא מים ליעף אשר לשונו בצמא נשתה. איך נדמה את שני המעשים ונשקול אותם? קשה להוציא משפט בשים לב לא למעשה כי אם לכח שבמעשה. שני מעשים יכולים להיות שוים, אך נעשו באפנים שונים ושונה משקלם. נתן לי אחד נדבה, אבל לא בלב טוב, התאונן על המעשה, הביט עלי בגאוה יתרה, התמהמה כל כך בנתינתו עד שהייתי בוחר כמעט שיאמר לאו ובלבד שיקצר: מה יעשה הדיין כדי לערוך את כל אלה, במקום אשר כל מלה ושהייה ועקימת שפה מבטלת את החסד שבמעשה?

ט

הן ישנם דברים נחשבים לחסדים בעבור שמשתוקקים להשיגם, וישנם דברים לא חשובים כל כך אצל ההמון ונקלים בעיניו אף על פי שהם גדולים במעלה. רואים כמתנת־חסד זכות־אזרח במדינה גדולה, או המדרגה הארבע־עשרה של האצילות¹⁰⁵, או סנגוריה לנאשם בדיני נפשות¹⁰⁶. והנותן לחברו עצה טובה? והעוצר אותו מעשות דבר־פשע? והלוקח את החרב מידו שלא ימית עצמו? והמנחמו בדברים מעודדים כשהוא נואש מחיים ומבקש ללכת אחרי חביביו שנפטרו, והוא משובב נפשו ומחזירו לאור החיים? והיושב על יד מטת החולה, אשר רפואתו והצלתו תלויות ברגעים, ומפקח עליו ושומר הזמן אשר יכשר להאכילו או לחזק כחו במעט יין או לקרוא לרופא כשסכנת מות מרחפת? מי היודע ערך חסדים כאלה? מי יוכל לצוות שישלמו גמולם בחסדים – שלעולם לא יהיו דומים להם¹⁰⁷? “אני נתתי לך בית”. “ואני פקחתי עיניך על ביתך העומד לנפול”¹⁰⁸. – מי שהוא נתן לך אחוזה – אבל אני נתתי לנטבע דף להנצל. מי שהוא נלחם ונפצע בעדך – אבל אני הצלתי חייך על ידי שתיקה. כיון שכך שונים החסדים ותגמוליהם, קשה לעשות חשבון מַשוה אותם.

י

גם יום הפרעון למעשה חסד אינו קבוע כמו בהלואה, ומי שלא שילם, עוד יכול לשלם. מי יאמר, מאיזה זמן מתחילה אשמתו של כפוי טובה? ישנם חסדים גדולים שלא ניתנו להשגחה מחוץ ולפעמים הם נשארים חבויים בשתיקה בין שני אנשים. הכי נרגיל את האנשים שלא יעשו מעשה חסד בלי עדים? ומה הוא העונש אשר נקבע לכפויי טובה? עונש אחד שוה לכל, בעת אשר ערך החסדים שונה? או עונש שונה, גדול או קטן לפי הערך? הן יכריע אז ערך הכסף, ומה נעשה לחסדים של הצלת נפש ושהם יקרים מהחיים? איך נענוש את השוכחים אותם? אם בעונש נמוך, לא יהיה משפט צרק; ואם בעונש שוה ונפש תחת נפש – איך תגדל האכזריות שיהיו מעשי חסד מסיימים בשפיכת דמים.

יא

יש טוענים, כי כמו שיש להורים זכויות מיוחדות ומתחשבים עמהן כיוצאות מן הכלל, כן אפשר היה לקצוב זכויות לעושי־חסד אחרים. אבל למצב ההורים אנו מייחסים קדושה¹⁰⁹, כי לטובת הכלל הוא שיגדלו הבנים, וכיון שהצלחת החינוך תלויה במזל, צריכים היו ליתר חיזוק בעמלם. לא יכלו להגיד להם, כמו לעושי־חסד אחרים: “בחרו לכם את מי שתשפיעו עליו טובה, והיטיבו רק למי שראוי לכך, כי לבדכם תהיו חייבים באכזבה”. גידול בנים לא ניתן לבחירה, ההורים יכולים רק לבקש רחמים¹¹⁰, וכדי שירהיבו עוז לקבל עליהם העמל התלוי במזל, צריכים היו להגדלת כחם ורשותם. ועוד דבר זה מיוחד להורים, כי הם אחרי שנתנו עוד חוזרים ונותנים ואין לחשוד שהם משקרים כשהם אומרים שנתנו; אצל אחרים הדבר צריך חקירה לא רק לענין הקבלה כי אם לענין הנתינה, אבל מצד ההורים החסדים מפורסמים. בהיות לתועלת הנוער שיהיה לו מנהיג, נתנו לו פקידים ביתיים שיעמוד תחת השגחתם. גם שוה חסד ההורים בכל מקום ויש לו שיעור כללי, בעת אשר חסדים אחרים שונים ואינם דומים זה לזה ואין קצבה למרחק שביניהם, לכן אי אפשר להכניסם בגדר אחד ויותר נאות לעזוב את כולם מאשר לכללם יחד.

יב

ישנם חסדים שהם עולים בהוצאה רבה לעושיהם, ויש שהם חשובים רק למקבלים, ולנותניהם הם בחנם. יש מתנות לידידים, ויש לאנשים זרים. כשהדבר שוה, ערכו יותר גדול במקום שהנותן מכיר את המקבל רק משעה זו של הנתינה. יש נותן לתמיכה ויש נותן לתפארה ויש נותן לנחמה. תמצא אנשים, אשר משאת נפשם ושאיפתם היותר עזה היא למצוא מחסה בצרה; אחרים דואגים לכבודם יותר מאשר לבטחונם, ויש גם מודים יותר למי שמגין על חייהם מאשר למגין על כבודם. ערך החסדים יגדל או יקטן איפוא לפי ראות עיני השופט ולפי נטיית רוחו. נוסף לזה, את המַלוה אני בוחר לי, אבל מעושה־החסד אני נהנה לפעמים על כרחי ומתחייב לו אף כשאינני מכירו. איך תתנהג? התחייב אותו בדין ככפוי־טובה אף על פי שזכו לו שלא מדעתו, ולו ידע לא היה מקבל הטובה? או לא תחייב אותו, אף כי מכל מקום לא השיב גמול החסד? שאלה אחרת: איש עשה עמי חסד ואחרי כן העליב אותי. הכי הוטל עלי בעבור חסדו האחד לסבול כל העלבונות מצדו, או יהיה כאילו השבתי לו גמול, כיון שהוא ביטל בעצמו את חסדו על ידי העלבון שבא בסופו? ואיך תעשה החשבון, אם יותר הוא מה שהתקבל או מה שנמחה על ידי העלבון? היום קצר מספור את הקושיות הרבות הנפגשות בנדון זה.

יג

תאמר: “נועלים דלת בפני עושי־חסד כשאין טוענים לחסדים שנעשו ואין עונשים את המתכחשים להם”. כנגד זה שים לבך כי נועלים דלת עוד יותר בפני קבלת חסדים, אם באים על ידה בסכנה של משפט בית דין וצריכים לדאוג לצאת זכאי. גם החפץ לנתינה יחלש על ידי זה, כי אין חשק לתת למי שאינו מקבל ברצון. ומי שידבנו לבו לעשות טובה והוא שש על תפארת המעשה בעצמו, יבחר ליתן למי שאינו מתחייב כלום שלא מרצונו. הן תהלת המעשה מתמעטת במדה שדואגים שלא להפסיד זכותו.

יד

נניח גם שימעט על ידי זה מספר החסדים, אבל אז יהיו יותר אמתיים. אין היזק בזה, כשלא יהיו נבהלים במדה יתרה למעשי חסד. אמנם לתכלית זו הגיעו אלה שנמנעו מלקבוע חוק ומשפט של השבת־גמול: הכריחו ליתר זהירות ובחינה בנדיבות, לבחור היטב את האנשים שאנו חוננים אותם. דרוש וחקור היטב, למי אתה נותן – אז לא תהיה טענה ולא דרישת חזרה. אם אתה סבור שיועיל לך דיין, אינך אלא טועה. אין משפט שיסלק לך מה שאבד, אין לך אלא אמונתו של המקבל. בדרך זו מתעלה הנדיבות ומגיעה לתהלה, אבל כבודה מתחלל כשהיא נעשית חומר לדברי ריבות. בודאי דרישת היושר היא וחוק מקובל בקרב כל העמים: החזיר מה שאתה חייב! אבל לענין החסדים דרישה מנוולת היא: החזיר! מה ניתן להשיב? החיים שהוצלו? הכבוד? הבטחון? הבריאות? דוקא החסדים היותר גדולים אינם בכדי השבת גמול. תאמר: “השב טובות, שיש להן ערך דומה”. אבל הוא אשר אמרתי: יתרונם של הדברים הנעלים אובד, אם החסד נעשה לענין של מסחר. אין לעורר את הנפש לקמצנות, לתלונות ולקטטה; די שהיא נכשלת במדות אלו מעצמה, ועלינו לגדור בעדן ככל האפשר ולא לפתוח פרצה בפניהן.

טו

מי יתן ויכולנו לתקן, כי אף בהלואה לא יקבלו כסף אלא מהמלוה ברצון! או שלא יהיה צורך בשטר מחייב את הקונה לעומת המוכר! שלא יהיו ספרי־חוזה ותעודות צריכים לחותמות ולשמירה! שתהיה להם האמונה לבדה שמירה מעולה והלב מעוז ליושר! אבל העדיפו את ההכרח על הניאות, ובחרו לכוף את האמונה מלהעמידה בנסיון. משני הצדדים דורשים עדים, זה כותב בשטר את השמות הרבים ומזכיר גם את הערבים על המלוה, ולזה אין די בהתחייבות אם אין הלווה חותם בכתב־ידו, אוי לאותה בושה האנושית ולהכרת התרמית והקלקלה החברותית! טבעת החותם נאמנה יותר מתמימות הלב! מה טיבם של האנשים הללו ההדורים בלבושיהם? למה הם חותמים? כדי שלא יעוז פלוני לכחש ולומר שלא קיבל מה שקיבל. התחשוב כי אלה הם שונאי בצע ומגינים לאמת? אבל גם לידי אלה לא ימסרו כסף באופן אחר¹¹¹. הכי לא נכון היה איפוא שיכחשו אחדים משישלוט הפחד מפני המרמה הכללית? עוד רק זה חסר לאהבת הבצע, כי גם חסד לא יעשו בלי ערבון¹¹²! בעל רוח טובה ונדיבה חפץ לעזור ולהועיל. מי שעושה חסד הולך בדרכי אלהים¹¹³, והמבקש שכרו הולך בדרכי המלוים־ברבית. הכי לחברת הנבזים הללו נספח את עושי החסד בחפצנו להגן על זכויותיהם?

טז

אומרים: “מספר כפויי הטובה יגדל כשלא יהיה דין כנגדם”. באמת יקטן מספרם, כי אז ידקדקו יותר, למי עשות חסד. לפרסם ברבים מה רב מספר כפויי הטובה, יהי גם בזה כנגד התועלת, כי על ידי גודל מספר החוטאים יאבד רגש הבושה על חטא זה, ובגנות אשר התפשטה בהמון לא יראו עוד בזיון. הכי מתביישת עוד אשה שניתן לה גט פטורין¹¹⁴, אחרי אשר כמה נשים מהוללות ואצילות אינן מונות עוד שנותיהן לפי הקונסולים כי אם לפי בעליהן אשר החליפו, והן מקבלות גיטן למען הנשא לאחר ונישאות בכוונה כדי לקבל גט? כשהתרחש הדבר לעתים רחוקות היו בושים מזה, אבל אחרי שאין עוד ישיבת בית דין בלי ענין גט, למדו לעשות מה שהרגילו לשמוע. הכי מתביישים עוד בזנות, אחרי שהגענו לכך כי אין אישה נישאת לגבר אלא כדי למשוך אחריה נואף? הצניעות היתה לסימן של כיעור פנים. לא תמצא עוד אשה כה נקלה ופחותה, שיהיה די לה בזוג אחד של נואפים; אחד לכל שעה ביום היא צריכה, ואין היום מספיק לה, ואחרי אשר האחד טייל עמה ביום, אצל האחר היא לנה בלילה. טיפשה ובת דור־עתיק היא, אם אינה יודעת כי זנות אחת יחידה נחשבה כמו נישואים¹¹⁵.

כמו שאבדה הבושה מפני החטאים האלה אחרי שהתפשטו במדה יתרה, כן ירבו כפויי הטובה ותחזק אהבת בצעם, אם יכירו את מספרם.

יז

“ובכן לא יענש כפוי־טובה כלל?” – על זה אני משיב: ובכן לא יענש מי שאינו מכבד הוריו? ובעל עין רעה? והקמצן? ומוג־הלב? והאכזר? – החושב אתה שאין עונש במעשים הגורמים לעצמם שנאה? או שיש עונש יותר קשה משנאת רבים? עונש הוא, כשאין יכולים עוד לקבל חסד משום אדם, כשאין יכולים לעשות חסד, וכשהכל נותנים עיניהם בך או מרגיש אתה שמביטים אחריך, וכשאבד אדם את החוש למה שהוא יותר נעלה ונעים. הרק לזה תקרא אומלל, למי שאבד מאור עיניו ואזניו נאטמו משמוע, ולא לזה שאבד את חוש החסד? הוא יפחד תמיד מאלהים, שהם עדים לכל כפויי טובה, ומדוכה ומעונה יהיה מזכרון החסד אשר הפסיד. דיוֹ גם בעונש הגדול, שלא זכה לקטוף את הפרי הנחמד של מעשה הטובה. אך מי שמקבל טובה בששון, אצלו מתקיים העונג ונשאר בתקפו, כי מה שמשמח אותו היא נדבת רוחו של הנותן ולא הדבר הנתון. המכיר טובה שמח בה תמיד; כפוי טובה – רק פעם אחת. יכולים לערוך את חיי שניהם, זה לעומת זה: האחד נעצב וזועף, כמו מועל ומכחש בפקדון, כאיש אשר גם הוריו ומוריו ומדריכיו אינו מכבד; השני שש ושמח, מחכה לשעה שיוכל להשיב גמול, וגם מחשבתו זאת לו לשעשועים, כי אין הגיגו רק איך לפזר הון כי אם איך להנאות מצדו בעין יפה הורים וידידים ואף אנשים נמוכים ממנו במדרגה. אף אם עבדו הוא שעשה עמו טובה, לא על העושה הוא מביט כי אם על המעשה.

יח

אמנם היו חכמים, כמו היקטון, אשר חקרו בדבר, אם עבד יכול לעשות חסד עם אדונו? כי ישנם מבחינים בין התנדבות ובין חובת לבבות וחובת שכיר¹¹⁶. ההתנדבות היא מתנת איש זר, אשר יכול הוא גם לחדול ממעשהו מבלי שיתרעמו עליו. חובת־לבבות היא מה שבנו או אשתו של אדם ושאר קרובים עושים לפי פקודת ההכרח. חובת־שכיר הוא מה שעבד עושה לפי יחס ההכנעה לאדון ואין לו רשות לעשות עמו עוד חשבון. אבל האומר כי אין עבד יכול לעשות חסד עם אדונו, אינו מכיר בזכות האדם. לא המצב החברתי עיקר כי אם מעלת הרוח. אין מעשה־הצדק נעול בפני שום אדם, הוא פתוח לכל, נותן כניסה לכל, קורא לכל אדם, לאצילים, לעבדים משוחררים, לשכירים, למלכים וליושבים בגולה¹¹⁷. הוא אינו מבחין לפי הבית וההון, די לו באדם כמו שהוא בעור על בשרו¹¹⁸. היכן היה נשאר עוד מחסה כנגד המקרים, איך היה רוח האדם יכול לשאוף לגדולות, אילו היה יסוד הצדק מתמוטט לפי חליפות המזל? אם אין עבד עושה חסד עם אדוניו, אזי גם למלך ולשר הצבא אין עושה חסד, כי אין הבדל בדרגת ההכנעה שנמצא בה אדם, כיון שישנה ממשלה יותר גבוהה, ואם לעבד יש הכרח חיצוני בפחד מפני עונש קשה ודבר זה מעכבו מעשות מרצון מה שרצוי לתהלה, יהיה עיכוב כזה גם בעבודת המלך או שר הצבא. אף על פי שהיחס שונה, הזקיקה אחת היא. ואם ידוע כי למלכים ולשרי צבא עושים חסד, הוא הדין עבדים לאדוניהם. יכול עבד להיות איש־צדק, איש־חיל, איש נדיב, לכן הוא יכול גם להיטיב, הן זה הוא בגדר הצדק. יכולים הם כל כך להיות מיטיבים לאדוניהם, עד אשר אלה לפעמים תלויים בחסד העבדים.

יט

הלא בכלל אין ספק כי עבד יכול לעשות חסד, למה איפוא לא יוכל לעשותו גם לאדוניו? – “מפני שלא יוכל להיות נושה באדוניו אם ילוה לו כסף” או “מפני שלא יוכל האדון להיות חייב לו תודה בכל יום; הן הוא מלווה אותו במסעיו, מטפל בו בחליו ברב עמל, וכל מה שעושה, מצד איש אחר היה נחשב לחסד, אבל מצד העבד היא פעולת שכיר; חסד הוא רק מה שאדם עושה כשיכול גם לחדול ממנו, אבל לעבד אין רשות לחדול מחובתו, אם כן עבודתו היא רק משמעת, ולא יוכל להתהלל בפעולה אשר מניעתה לא ברשותו”. – גם לפי הנחה זו תהי ידי על העליונה ואוכל להוכיח כי העבד הוא בן־חורין בכמה דברים. מה תאמר, אם אביא ראיה מעבד, אשר בלי לחוס על נפשו נלחם להצלת אדוניו, ובהיותו כבר מדוקר ופצוע נתן דם תמציתו לזוב כדי שיהיה פנאי לאדון לנוס, ובמותו נתן לו הזמן להנצל? הגם כאן לפי דעתך אין זה חסד, בעבור שהעושה הוא עבד? או כשאביא ראיה מאחר, אשר לשוא ניסה עריץ לשחד אותו בהבטחות, לאיים עליו ביסורים, להכריחו בכל מיני עינויים, כדי שיגלה סוד אדוניו, והוּא התאמץ בכל יכלתו לדחות כל חשד מאדוניו עד שיצאה נשמתו כקרבן על נאמנותו – הגם בזה לפי דעתך אין חסד, בעבור כי עבד הוא? ואם מעשים כאלה מתרחשים לעתים רחוקות, הרי הם על ידי זה מצויינים ביותר כדוגמאות לתום ויושר של עבדים; ותהלתם עוד יותר רבה, אם בהיות האדנוּת שנואה, וההכרח נטל כבד, והעבדות נבזה בכלל, ישנה אהבה הגוברת על אלה. אם כן, לא שאין חסד מצד עבד, כי אם גדול הוא כל כך, עד שגם העבדות לא תכריעהו.

כ

טעות היא לחשוב שהעבדות ממלאה את כל האדם. בחלקו היותר חשוב אינה נוגעת. הגוף משועבד וקנוי לאדון, אבל הרוח ברשותה עומדת. היא כה חפשית ושואפת לדרכה, עד אשר גם הכלא, אשר בו היא עצורה, לא ימנע אותה מלהשתמש בכחה לעשות גדולות ולהתרומם לאין סוף ככוכבי השמים. את הגוף מסר המזל בידי האדון, אותו הוא קונה ומוכר; אבל החלק שבפנים לא יוכל להשתעבד. כל הנובע ממנו הוא חפשי. כלנו יחד לא נוכל לצוות לו ואין מי שיכוף את העבדים להכנע בכל דבר: הם לא ימלאו פקודים כנגד המדינה ולא יתנו ידם לדבר פשע¹¹⁹.

כא

יש דברים אשר החוקים לא מצווים ולא אוסרים – כאן מקום לעבד לעשות חסד. כל זמן שהוא עושה מה שנדרש ממנו, עבודת שכיר היא; כשהוא עושה יותר מהנחוץ, זה הוא חסד. מה שנכנס בגבול ידידות אינה עוד עבודת שכיר. יש דברים שהאדון חייב לעבדו, כמו מאכל ומלבוש; אין מי שיקרא לזה חסד. אבל אם הוא נוהג בו חיבה יתרה ומחנכו ומלמדו האומנויות שמצטיינים בהן בני חורין, חסד הוא נוטה לו. כן להפך מצד העבד: כל מעשה שיהיה, היוצא מגדר הרגיל ואינו על פי פקודה כי אם מרצון, הוא חסד, אם הוא נקרא כן לפי חשיבותו כשאדם אחר עושה אותו.

כב

לפי כריזפוס, העבד הוא שכיר תמידי, וכמו שהשכיר עושה חסד אם הוא פועל יותר משהוא חייב בשכרו, כן גם העבד כשנדבת רוחו לעומת האדון יוצאת מגדר מצבו ומתרוממת לדברים שהם לתהלה גם לאנשים יותר מוצלחים מלידה, ומה שמעדיף במעשיו על תקות האדון, מציאה היא שזכה בה. הכי מן היושר הוא, שלא להודות להם כשהם מעדיפים על חובתם, אם כועסים אנחנו עליהם כשפחתו במעשיהם? מתי אין מעשיהם חסד? כשיכולים לומר: “אילו ניסה לסרב!”¹²⁰ אבל כשעשה מה שיכול היה לסרב, רצונו כדאי לשבח. החסד והעלבון עומדים זה כנגד זה. אם יכול הוא לקבל מאדונו עלבון הוא יכול לעשות עמו חסד. הן ממנים פקידים שישגיחו על הבעלים אם אינם מתעמרים בעבדיהם להתנהג אתם באכזריות ובזדון ובקמצנות לענין ההספקה, ולמחות כנגד עבירות הללו¹²¹. היש עוד ספק בדבר, אם הבעלים יכולים לקבל מהם חסד? הלא זה יחס אדם לאדם. מלבד זה, אם העבד עשה מה שביכלתו לטובתך, ואתה אינך חפץ לקבל טובה מעבד – הן בידך הדבר מונח [לשחררו].

כג

מי אדיר כל כך, שלא יוכל המקרה לכוף אותו להצטרך לעזרת פחותים ממנו? הנני להביא דוגמאות אחדות, שהן שונות וגם מתנגדות זו לזו. היה מי שהקריב נפשו בעד אדונו, ומי שהמיט עליו מות, ומי שהצילו מסכנה – ולא זאת בלבד, אלא שהצילו בנפשו. האחד החיש מות אדונו, האחר פדה אותו ממות.

קלדיוס קואדריגיוס¹²² מספר בפרק י"ח של קורות הזמנים, כי כשהיתה העיר גרומנטום במצור וכבר נואשו מתקוה, נמלטו שני עבדים אל האויב – ופעלם זה היה להם לשבח. כי כאשר נלכדה העיר והמנצחים תעו ברחובותיה, רצו הם בנתיבות הידועות להם ישר אל הבית אשר בו נשתעבדו ויגרשו את גבירתם וירדפו אותה. כאשר שאלו: מי היא זאת? אמרו כי היא היתה להם גבירה אכזריה ובעבור זה יובילוה להריגה. כאשר הוציאו אותה מחוץ לחומה צפנו אותה היטב עד אשר שככה חמת האויבים. אחרי כן כאשר התקררה דעת הצבא וחזר למדות רומיות¹²³, שבו גם הם למעמדם כעבדים לגבירתם. היא שחררה אותם תיכף, ולא התרעמה על אשר הם הצילו את נפשה, בעוד אשר היא היתה שולטת עליהם לחיים או למות. היא יכלה לראות הצלה זאת גם כהצלחה יתרה, כי לו נתנו לה האויבים את נפשה לשלל, היה זה חסד פשוט, ועתה נעשו קורותיה לאגדה נעלה ומעשה נפלא ממלחמת שתי ערים. בשעת המהומה הגדולה כשנלכדה העיר וכל איש תעה לדרכו, עזבו הכל את הגבירה ורק עבדיה אשר ברחו עמדו לימינה! ואלה הראו עתה את תכלית מנוסתם לפנים, בעברם מן המנצחים אל השבויים ובהתחפשם כמרצחים – בזה אתה מוצא גדולתו היתרה של מעשה חסדם: כה חשוב היה להם שלא תהרג הגבירה, עד שהראו עצמם כאילו הם הורגיה! האמינה לי שאין בזה רוח עבדות: לקנות זכות מעשה נעלה במחיר חשד עוון פלילי.

וטיוס, מפקד צבא המַרסים, הובל אל השר המושל בצבא הרומיים (פומפיוס). אז תפס עבדו את החרב מיד אותו החייל אשר הוביל את אדונו ויהרוג בה את אדונו¹²⁴. אחרי כן אמר: הגיע הזמן לעשות לעצמי, אחרי שגאלתי את אדוני! ויהרוג את עצמו במכה אחת. הראה לי מי שהציל את אדונו באופן יותר נפלא!

כד

העיר קורפיניום היתה במצור מפני יוליוס קיסר, ובתוכה היה סגור דומיציוס, ויצוה זה לעבדו, שהיה גם רופאו, ליתן לו סם מות. כיון שראה אותו מהסס, אמר לו: “למה אתה שוהה? התחשוב כי רק בידך דבר זה, הן גם חרב יש לי!” אז הבטיח העבד למלא בקשתו, אך נתן לו סם שאינו מסוכן לשתיה. שתה ויישן. אז הלך זה אל בנו של דומיציוס ויאמר לו: “צו לאסרני, עד אשר יוודע מתוצאות הדבר אם נתתי סם מות לאביך”. דומיציוס נשאר בחיים, גם יוליוס קיסר לא נגע בנפשו; אך מצילו הראשון היה עבד.

כה

בימי מלחמת האזרחים החביא עבד את אדונו הנתון לחרם, שם את טבעותיו על אצבעותיו, לבש את בגדיו והלך לקראת המבקשים נפשו ויאמר להם שאינו מבקש חנינה ושיעשו כאשר הופקד עליהם, גם פשט להם את צוארו. מה רב עזוּז רוחו של האיש הזה, אשר היה נכון למות במקום אדונו, בזמן אשר כבר נאמנות יתרה היתה להגן רק על חיי האדון! בזמן האכזריות הכללית – בעל לב חומל; בזמן הכחש והכזב החברתיים – איש אמונים! בזמן שקבעו פרסים גדולים בעד הבגידה – אדם מבקש מות כמו פרס לנאמנותו.

כו

לא אעבור על דוגמאות מהדורות שלנו. בזמן טבריוס היו כמעט בכל העם רבים שטופים בחמת־קנאה להטיל אשמות איש על רעהו, ודבר זה הרע למדינה בימי שלום יותר ממלחמת אזרחים. מסרו פטפוטי שכורים ושיחות־הבל של מלעיגים, לא היה דבר בטוח, תפסו בכל תואנה כדי לקטרג. וכשנאשם איש¹²⁵, לא התעניינו עוד במוצא דבר, שהיה תמיד אחד. אז אירע כי פאולוס, מי שהיה פראֶטור, היה קרוא למשתה, ובטבעת שבאצבעו היתה תמונת הקיסר בולטת מעשה אמן עם אבן יקרה משובצה. והנה – שטות תהיה, אם אחל לבקש עתה מלים, איך לומר זאת בלשון נקיה – לקח עביט של מי רגלים בידו! תיכך ראה זאת מַארו, אחד האורבים והמלשינים בעת ההיא, והיו נכונים לקטרג על פאולוס, אך עבדו הסיר מאצבעו את הטבעת בהיותו שתוי שכור, וכאשר הזמין מארו את אנשי המשתה לעדים על טינוף תמונת הקיסר וכבר הכין את כתב האשמה, הראה העבד את הטבעת שהיא בידו! – מי שקורא לזה עבד, כדאי שיהיה המלשין ההוא חברו.

כז

בימי אבגוסטוס האלוהי עוד לא הביאו מלים חיי אדם בסכנה, אף על פי שיכלו להביא לידי יסורים. אז אירע כי רופוס, איש ממעמד הסינטורים, אמר בשעת משתה, כי “טוב שלא יחזור הקיסר בשלום מהנסיעה שהוא מתעתד לה”; עוד הוסיף: “כי גם השוורים והעגלים מבקשים זאת”¹²⁶. היו שם מקשיבים לדברים האלה. כעלות השחר סיפר לו עבדו, אשר עמד אצלו בסעודה, מה ששׂח בשכרותו, ויעץ לו שיקדים ויגיד בעצמו לקיסר את חטאתו. הוא שמע לעצה זו ויתיצב בדרך כנגד הקיסר ביציאתו, וישבע כי אתמול היה מטורף בדעתו, וכי כזה וכזה יבוא עליו ועל בניו [אם הוא חושב רעה], ויתחנן שיסלח לו הקיסר ויחזיר לו חסדו. כאשר הבטיח לו זאת הקיסר, הוסיף רופוס ויאמר: “הן לא יאמין איש כי עודך מושך לי חסד, אם לא תחנני במתנה!” ויבקש סכום כסף, אשר גם בשעת רצון נחשב להגון, וגם קיבל אותו. הקיסר אמר אז: “לטובת עצמי אזהר מעתה שלא לכעוֹס עליך”. בודאי נדיבות היתה מאת הקיסר לסלוח, ואף להוסיף מתנה על החנינה. כל השומע מעשה זה נאלץ לשבח את הקיסר – אבל קודם זה עליו לשבח את העבד. התחכה שאספר עוד, כי העבד השתחרר? אמנם כן היה, אך לא חנם: הן את הכסף בעד השיחרור שילם הקיסר!

כח

אחרי כל הדוגמאות האלה היש עוד ספק אם יוכל האדון לפעמים לקבל חסד מעבדו? למה יפחית האדם את ערך המעשה יותר משיכבד המעשה את האדם? לכל בני אדם מוצא אחד וגזע אחד, אין איש יותר מיוחס מחברו אם לא שיש בו רוח יותר נכונה ומוכשרה להשכל ודעת. המציגים את תמונות אבותיהם בחצרות בתיהם ומניחים בפרוזדור שלשלת ארוכה של שמות בני משפחתם מוקפים עטרות – הם אנשים יותר ידועים, אבל לא מיוחסים. אב אחד הוא העולם לכל בני אדם, וגזע כולם חוזר למוצא אחד, אם גם מדרגות־היחס שונות, מזהירות או פחותות־ערך. אל יתעוך העורכים סדר דורות אבותיהם וכדי להגדיל מספר אנשי תהלה ועושר וכבוד הם מזייפים שמות לסעד. אל תבוז לכל אדם¹²⁷. אף אם בני משפחתו אינם ידועי שם וההצלחה לא האירה להם פנים ואף אם אבותיהם הם עבדים משוחררים או משועבדים או בני עמים זרים. תדרוך נפשכם עוז, ודלגו על כל דבר נבזה אשר בדרככם¹²⁸; האצילות הנשגבה נכונה לכם בסוף! – איך נרומם עצמנו בגאוה וגאון ונחשוב לחרפה שנקבל חסד מאת עבד, בשימנו לב למצבו ולא למדותיו? אתה פוסל אדם בשם עבד – אתה המשועבד לתאוות הגוף, להנאות החך, לניאופים, אתה העבד לכל הזונות יחד! אתה קורא לאדם עבד – הלא תגיד, להיכן נושאים אותך הסבלים בגוהרקא? להיכן מטלטלים אותך עטופי־פנליות¹²⁹ הללו, המתהדרים כדרך אנשי־צבא ושלא כאנשים פשוטים – להיכן יביאו אותך? לבית שוער אחד, לפתח־הגן של בן־אדם אחד אשר אינו אפילו מן הממונים¹³⁰. ואתה מתגאה, שאין עבד יכול לעשות עמך חסד, נחת רוח תהי לך אם יחבק אותך העבד הזר. מה גדלו התהפוכות בקרב נפשך; אתה בז ואתה מכבד את העבדים! בין כתלי ביתך אתה נגיד ומצוה, ובחוץ חסר־אונים ומתרפס, נבזה בעצמך כמו שאתה בז לאחרים. אין לך מוכן להתבזות יותר ממי שמרומם עצמו שלא בצדק, ואין יותר מזומן להיות מרמס לרגלי תקיפים, ממי שלמד להכלים אחרים אחרי שסבל הוא כלימות.

כט

צריכים היינו להגיד זאת, כדי להקהות שניהם של החצופים אשר שחקה להם השעה ולדרוש משפט העבדים וזכותם לעשות חסד. כן עלינו להחזיק בזכות הזאת לענין הבנים. כי שאלה נשאלה: היוכלו בנים להגדיל חסדם להוריהם יותר ממה שקיבלו מהם?

אין ספק כי פעמים רבות הבנים עולים על אבותיהם בגדולה וביכולת, לפעמים אף במעשים טובים. לפי זה הן יוכל להיות שיגדל חסדם לאבותיהם בהיות להם יתר הון ורצון כביר. אבל כנגד זה אומרים: כל מה שנותן הבן לאב, יהיה מה שיהיה, הוא תמיד פחות בערכו, כי גם את כל היכולת לתת הוא חייב לאביו! אינו גובר לעולם בחסדו על אביו, כיון שהיכולת לגבור, היא בעצמה ממה שזכה לו אביו.

יכולים להשיב: ראשית, יש דברים שהם תולדות ובכל זאת הם גדולים ממוצאם. אין זה עיכוב לדבר, שיהיה גדול מההתחלה, מה שלא היה יכול להתנשאות למצבו בלי ההתחלה. אין לך דבר שאינו צועד בצעדי און על ראשית צמיחתו. הזרע אשר נזרע היא סבת כל הדברים הצומחים ובכל זאת רק חלק קטן מהם. ראה נהר רהינוס, נהר פרת, וכל הנהרים המהוללים – מה הם, לו תחשוב אותם לפי המקורות שיצאו מהם? את גבורתם וגדולתם התקינו להם רק בדרך מהלכם. ראה את עצי־היערות, הנשׂאים בגבהם והכבירים בעביים וברוחב ענפיהם – מה חלש ורך לעומתם הנצר בשרשיו הדקים. הסר השרשים, ולא יהיו היערות המכסים את ההרים הרמים. ההיכלות בנויים על יסודות וכן חומות הערים, אבל אבני הפנה אשר ירו לאשיות הבנינים חבויות בסתר. וכן בכל דבר: הגדוּלה שבסוף משכיחה את ראשיתה. לא הייתי יכול להגיע לשום דבר, לולא קדמו חסדי אבותי, אבל אין יוצא מזה כי מה שהשגתי הוא פחות ממה שבלעדיו לא הייתי משיגו. לולא היניקה אותי בילדותי המינקת, לא הייתי יכול לעשות דבר בשכלי ובכחותי ולא התרוממתי לתהלת שמי אשר רכשתי לי בעבודת המדינה ובשרות הצבא – הבעבור זה העדיפה עבודת המינקת על כל מעשי החשובים? היש הבדל בדבר, אם בלי חסד האב לא יוכל איש להתקדם כמו בלי טפוחה של המינקת?

ואם חייב אני בכל דבר לראשיתי, צא וחשוב כי הראשית אינו האב ולא אבי האב, כי יש עוד מה שקדם להם, תחלה שלפני התחלה הקרובה, ואין מי שיאמר כי חייב אני לראשונים, אשר לא ידעתי ולא הכרתי מעולם, יותר משאני חייב לאבי. ובכל זאת אהיה חייב להם יותר, כי גם על מה שהולידני אבי הרי היה זה חייב לאבותיו!

ל

“מה שאני מחזיר לאבי, אם גם הרבה הוא, הוא פחות בערכו ממתנת האב, כי לא הייתי בעולם לולא הולידני”. לפי שיטה זו, אם רפא איש את אבי החולה ונוטה למות, גם לו לא הייתי יכול ליתן עוד דבר שלא יהיה פחות ממה שעשה בשבילי: כי לולא נרפא אבי, לא היה יכול להוליד אותי. אבל נראה לי כי נכון יותר להביא בחשבון, עד כמה מה שהשגתי ומה שעשיתי הוא שלי לבדי, של כחי ורצוני. כשתסתכל במעשה, שאני נולדתי, בפני עצמו, תמצא כי מצער הוא ודבר שאינו מסויים ואשר יוכל להיות חומר לטובה כמו לרעה. אמנם הצעד הראשון הוא לכל דבר, אבל לא בעבור שהוא ראשון הוא גדול ממה שאחריו.

נניח כי בעמלי לטובת אבי הרימותיו למעלה רמה ועשיתיו לראש העיר, כי לא רק במפעלי שיויתי עליו הוד, כי אם נתתי גם לו מקום להתגדר בפעלים חשובים וקלים, שאננים ומהוללים. כבוד ועושר וכל מה שהלב שואף הרביתי לו, ובעוד שהייתי אני לכל לראש, הכנעתי עצמי לפניו¹³¹. והנה אתה בא ואומר: “כל זה משל אביך הוא”. אבל על זה אשיב: אמנם כן הוא, אם כדי לעשות כל אלה די היה במה שנולדתי. אולם אם כדי לחיות כהוגן החיים לבדם דבר קטן הם, ומה שנתת לי בהם הוא משותף לחיות ולבהמות ולרמשים קטנים ונבזים, לא תוכל לזקוף על חשבונך מה שלא יצא מתוך חסדך, אף על פי שגם לו חלק בהם¹³².

לא

חשוב, שהחזרתי לך¹³³ חיים תחת חיים, ובזה רב ערך המתנה מצדי, כי אני נתתי לבעל דעת וידעתי מה שאני נותן, ומה שנתתי לא היה בעבור הנאת הגוף או קשור עמה. גם גדולה שמירת הנפש מנתינתה, כמו שנקל למות מלסבול פחד המות. אני נתתי לך החיים בזמן שיכולת ליהנות מהם מיד, אתם נתתם לי בשעה שלא היו ידועים לי. אני נתתי לך החיים כשהיית בסכנת מות¹³⁴, ואתם נתתם לי למען אהיה בן־מות. אני נתתי לך החיים מתוקנים ומפוארים, אתם נתתם לי בהיותי נבער מדעת ורק למשא על אחרים. אם תחפוץ לדעת, מה מצער הוא החסד בנתינת חיים באופן זה: הן לו השלכתני¹³⁵, אזי היתה הזכות שהולדתני נהפכת לעוולה. בזה אני מוכיח רק, כי בזווג אב ואם אין עוד די חסד אם אין מוסיפים על התחלה זו מעשים רצויים להשלים את חובתם. לא החיים לעצמם הם הטוב, כי אם חיים טובים, ואם אני נהנה מחיים טובים, הלא יכלו להיות גם רעים – ושלך הם רק החיים מצד עצמם. ואם רק אותם בפשיטותם, בלי מדע והשכל, אתה עורך לעיני כמתנה טובה ראויה לשבח, אתה חושב לי לטובה מה שניתן גם ליתושים ותולעים. מלבד זה, די להזכיר כי עמלתי הרבה בחכמה ודעת כדי לסלול לי דרך ישרה בחיים, ובזה הן החזרתי לך דבר גדול ממה שקבלתי ממך במתנה. אתה נתת אותי לי בער וריק, ואני נתתי לך אשר תשמח שהולדת אותו!

לב

אבי פירנס אותי; כשאני עושה לו זאת, אני מחזיר לו יותר משנתן, כי הוא אינו שמח על מזונותיו בלבד כי אם גם על שהם מבנו, ורצוני הטוב גורם לו עונג יותר רב מהמעשה לבדו, בעת אשר ממזונותיו רק לגופי היתה ההנאה. – ומה אם התעלה אדם ביותר בתור מליץ נודע בשערים, או כדורש משפט או כמנצח במלחמות, ויעטר על ידי זה בתהילה רבה גם את שם אביו ויפץ באור מזהיר את מחשכי מולדת משפחתו? הכי לא עשה חסד לאין ערוך לו עם הוריו? מי היה יודע את אריסטון¹³⁶ או את גרילוס, לולא היו אפלטון וכסנופון בניהם? את סופרוניסקוס¹³⁷ לא נתן סוקרטס למות. לא אוכל להאריך ולספור את כל אלה אשר נשארו לזכרון רק בעבור אשר תהלת בניהם המזהירה הנחילה את שמותיהם לדורות. מי הגדיל חסדו עם מי, אבי מרקוס אגריפא¹³⁸, עם בנו – אף כי שם האב גם אחרי כן לא נודע בעולם – או עם אביו הבן ההוא המפואר אשר זכה לכבוד “כתר האניות”, הנעלה ומיוחד בין ציוני־התפארת של הצבא? הוא אשר הקים בנינים כה נשגבים בעיר, בהם הגדיל את הדרה מימי קדם וגם אחרי כן לא יכול עוד הדרה להתעלות יותר? – הכי אוקטביוס עשה חסד עם בנו, או אבגוסטוס המרומם עם אביו (אף על פי שהועם זכרו על ידי האב אשר גידלו [יוליוס קיסר])? איך היה זה שמח, לו זכה לראות אותו, אחרי נצחונו והשקיטו הארץ ממלחמת האזרחים, מנהל המלכות בשלום, הוא לא היה יכול להאמין בהצלחתו, ועד כמה שהיה בוחן את עצמו, לא היה יכול לשער בנפשו כי האיש הנעלה ההוא הוא מיוצאי חלציו!

למה אזכיר עוד אנשים, אשר זכרם היה אובד לולא חלצה אותם תהלת בניהם ממחשכים ונתנה להם זוהר עד היום הזה? אם השאלה אינה: מי הם הבנים אשר הגדיל חסדם עם האבות יותר ממה שקיבלו מהם, כי אם היוכל איש להגדיל חסדיו? אולי אין הדוגמאות שהבאתי מספיקות ואין די בעלייתן על מעשי האבות, ויוכלו להיות דברים בטבע שלא התרחשו עוד בשום דור. אם מעשים בודדים אינם עולים בערכם על חסד האבות, מעשים רבים יוכלו להצטרף להכביד המשקל.

לג

סציפיון (האפריקני) הציל במלחמה את נפש אביו ובעודו עלם צעיר עורר סוסו כנגד האויב. לא זאת בלבד, שלמען הגיע אל אביו הכניס חייו בסכנות מטילות אימה גם על שרי צבא מומחים, וגבר על מכשולים בעברו כלוחם־מתחיל במלחמתו הראשונה כמעט על גויותיהם של חיילים ותיקים, וכמו דלג על שנות חייו. יתר על כן, שעֵר בנפשך שהיה הבן ההוא גם מגין על אביו כשהוא נאשם, וגם ממלט אותו מקשר בוגדים עצומים, וגם ממציא לו משרת קונסול פעם שנית ושלישית¹³⁹ ועוד כיבודים יותר חשובים, וגם נותן לו, אם הוא עני, אוצרות אשר רכש במלחמה, ומעשירו בשלל רב מאויביו – דבר שמתהללים בו ביותר אנשי צבא. אם כל זה מעט לך, חשוב, כי גם שלטון על מדינות וממשלה עצומה הוא נותן בידו; כי מחריב הוא ערים גדולות ונעשה למיסד מלכות רומי האדירה הגוברת על כל ומשתרעת למזרח ולמערב ומוסיף עוד אצילות על יחס האיש ההוא – אשר הוא אביו של סציפיון. היוכל עוד להיות ספק אחרי כל אלה, כי החסד הרב ומעשי התהלה של הבן, אשר הרבו כל כך עוז ותפארה למדינה, נצחו את החסד הפשוט של האב במה שהוליד אותו? ואם כל זה עוד מעט הוא, דמה בנפשך כי הציל איש את אביו מיסורים קשים, וגם קיבלם על עצמו. הן יכול אתה להכפיל עוד בדמיונך חסדי הבן לאין קץ, בעוד אשר מתנת האב אחת היתה וקלה וגם הנאתה בצדה, ואולי נתנה עוד לרבים מבלי דעת למי נתן; מתנה שהיה רק שותף בה, ואשר הוכרח לתת אותה לפי חוק המולדת¹⁴⁰, ושכר היה צפוי לו מאת זקני העיר, וגם בקיום ביתו ומשפחתו הגה – בכל אלה יותר מאשר בזה שעשה עמו החסד. – ואם רכש איש חכמה ולימד את אביו – הגם אז נתווכח על זה, אם יותר נתן משקיבל? הן הוא נתן לו החיים המאושרים, ומה שקיבל ממנו הם החיים בלבד¹⁴¹.

לד

“אבל כל מה שאתה עושה לאביך, מקורו בטובות שעשה הוא לך”. – גם זכותו של מורי היא, אם התקדמתי בהשכלה. בכל זאת מתרוממים אנחנו על אלה אשר הדריכו אותנו, ביחוד על אלה אשר מסרו לנו את יסודי הלימודים, ואף כי בלעדיהם לא היינו מגיעים למדרגה חשובה, אין בעבור זה כל המתעלה בהשכלתו עומד למטה מהם. צריכים להבחין בין מה שמוקדם ובין מה שחשוב ביותר, ואם מה שיותר חשוב לא יוכל להיות בלי מה שקדמו, אינם בעבור זה דברים שוים.

לה

ועתה הגיעה השעה להוציא מכיסי, אם אפשר לומר כן, את המטבע שטבעתי בענין זה. כל מי שעושה חסד בדבר שיש יותר חשוב ממנו, יכולים להעדיף על חסדו. האב נתן לבנו את החיים, אבל יש דבר יותר חשוב מהחיים, לפיכך יכולים להעדיף על חסד האב, כיון שנמצא מה שחשוב ממנו. מלבד זה, אם מי שנתן את החיים הוצל בעצמו ממות פעם ושתים, כבר קיבל חסד יותר ממה שנתן; כן גם האב אשר נתן פעם אחת לבנו את החיים, אם הוצל הרבה פעמים, קיבל יותר משנתן. [ועוד עלינו לומר:] ערך החסד מתעלה במדה שצריכים לו. החי צריך לשמירת חייו יותר משהבלתי־נולד צריך חיים, כי זה אינו יכול עוד להצטרך לשום דבר, לכן קיבל האב, המוצל על ידי בנו ממות, יותר מהחסד שהוליד את בנו. אומרים: “אין הבן יכול להעדיף על חסדי האב, באשר ממנו קיבל חייו ובלעדיהם לא היה יכול לעשות חסד”. אבל דבר זה משותף לאב ולאחרים אשר בטובתם אנו חיים, ואשר גם להם לא היינו יכולים להשיב גמול כגודל חסדם: בעבור זה גם להרופא לא היינוּ יכולים לגמול יותר חסדו, בהיותו לפעמים מציל חיינו, ולא לבעל הספינה המציל אותנו כשנשברה אנייתנו. ובכל זאת לאנשי חסד אלה, אשר על ידם אנו זוכים לחיים, יכולים להעדיף את הגמול – הוא הדין לאב. ועוד: אם עשה איש עמי טובה, שהיתה צריכה להשלמה על ידי טובות אחרות, ואני החזרתי לו טובה שאינה צריכה להשלמה, פעלי הוא יותר חשוב. האב נותן לבנו חיים עלולים להפסד כשאין דברים רבים מסייעים לשמירתם; הבן המציל את אביו תומכו בחיים שאינם צריכים לסיוע אחר, בכן הוא נותן יותר לאביו משקיבל.

לו

הרעיון הזה איננו הורס כבוד אב ואם ואינו מקלקל הנהגת הבנים כנגדם כי אם מיטיב אותה. כל מדה טובה שואפת מטבעה לתהלה ונכספה להתעלות על טובת הראשונים. מורא־הורים יהיה יותר זריז, כשיבוא להחזיר חסדים בתקוה להגדיל אותם. לאבות בעצמם יהיה הדבר לרצון ולשמחה, כי על הרוב חפצים אנחנו שינצחונו לטובתנו. מפני מה חביבה קנאה זו ולמה נהנים מזה האבות כשהם מכירים שהבנים מנצחים אותם בחסדיהם? מפני שאלמלא כן, אנו נותנים פתחון פה לבנים להתנצל כשהם מתרפים בהשבת גמול, ואנחנו הן מתכוונים לעורר אותם על זה ואומרים להם: חושו ועשו, צעירים נחמדים, כי ישנה קנאה שהיא לתפארה בין האבות והבנים, אם רב מה שנתנו או מה שקיבלו. הם לא נצחו בעבור שחסדם כבר מוחזק; התגברו באופן נאות והתאמצו שלא להכנע, כשתבקשו תהיו אתם המנצחים. לא יחסרו אנשי מופת למלחמתכם זו, שיעוררו אתכם לעשות כמוהם וידרשו ללכת בנתיבותיהם מול הנצחון אשר כמה פעמים כבר הושג לעומת ההורים.

לז

כן גבר אֶניאס על אביו (אנכיזס), אשר בילדותו נשאו כנטל קל ושליו בזרועותיו, והוא נשא את הזקן כמשא כבד דרך צבאות האויבים וחומות העיר (טרויא) הנופלות, בעוד הזקן במורא־אֵלים אוחז את קדשיו ואת התרפים בידיו ומכפיל בזה את הנטל. הוא נשא אותו דרך להבות האש (על הכל גוברת אהבת הבן לאביו!) והביאו בשלום אל המקום אשר שם נכבד זכרו בין מייסדי מלכות רומי¹⁴². – כן גברו הצעירים הידועים בסיציליאה¹⁴³. כשהיה הר אֶטנא בוער בכל תקפו וזורק לבת־אש על פני ערים ושדות וחלק גדול מהאי, הם מילטו נפש הוריהם. לפי האגדה שבה האש מפניהם אחור, נפלגו הלהבות משני עבריהם כדי לפתוח להם מסלול לעבור, ובודאי ראויים היו לזה הצעירים אשר הרהיבו בנפשם עוז לדבר גדול כזה. – כן גבר אנטיגנוס¹⁴⁴, כאשר נצח אויב במלחמה קשה וימסור את אשר הרויח בנצחונו לידי אביו, בשימו אותו למושל אי קפריסין. זאת היא מדת מלכות, לעזוב את המלוכה כשהיא בידך! – כן גבר על אביו מנליוס¹⁴⁵, אף על פי שהיה תקיף ברוחו, ובנעוריו גרש אותו אביו מפני משובתו ומעשי טפשות. אבל כשאירע כי אחד ממגיני־העם¹⁴⁶ הטיל אשמה על אביו, הלך אצל המאשים ובקש ממנו שידחה הדבר. זה הסכים, כי חשב שיקום גם הבן כנגד אביו שנוא נפשו וכי לרצון לו הקיטרוג כיון שגם את גרוש בנו הטיל עליו כעוון כבד. אך העלם השתדל להוָעד עם המאשים בסתר, ובהיותו עמו שלף חרב מתחת למדיו ויקרא: “אם לא תשבע, שתחדל מהקיטרוג על אבי, בחרב זו אני דוקר אותך! בחר לך, באיזה אופן יפטר אבי מהמאשים אותו”. הלז נשבע, וגם קיים, וסיפר בקהל למה הוא חדל מקיטרוגו. שום אדם אחר לא היה נועז להכריח כך מגן־העם להזהר במעשיו.

לח

עוד כמה דוגמאות יש מבנים אשר הצילו נפש אבותיהם ממות או אשר הרימו אותם משפלות למרומים, ומאשפות, מתוך ההמון, הביאום לתהלת נצח ולזכר עולם. אין די כח במלים ואין כל רוח יתרה מספקת לבטא, מה רבה הזכות, מה משובחת היא, ואיך אינה יכולה להמחות לנצח, כשאדם רשאי לומר: “שמעתי בקול הורי, נכנעתי לפניהם, הקשבתי למצוותם, אם ישרה היתה בעיני או לא ישרה, או גם קשה; מציית הייתי וכפוף להם¹⁴⁷, רק בזה הייתי קשה־עורף – שביקשתי לנצחם בחסדים”. משביע אני אתכם, בדרך זו התחרו, ואם תיעפו – החליפו כח. אשרי המנצחים ואשרי המנוצחים! מי נהדר יותר מהעֶלם, כשהוא יכול לומר לנפשו (לאחר אין לו רשות להגיד זאת): גברתי על אבי במעשי־חסד! ומי מאושר יותר מהזקן, המשבח בכל מקום את בנו בעבור שגבר עליו בחסדיו¹⁴⁸! היש אושר יותר נעלה מלהנצח באופן זה?

ספר רביעי    🔗

א

מכל הדברים שעסקנו בהם, אֶבּוטיוס ליברליס חביבי, אין יותר נחוץ וצריך ליתר זהירות – כמליצת סַלוסטיוס – כהדבר שאני פונה אליו עתה: אם בכלל דרך רצויה היא, לעשות חסד ולשלם גמול בעד הטובות. יש מכבדים היושר בשביל שכרו ואינם מוצאים חפץ בזכות¹⁴⁹ שאין בה תועלת. אבל הזכויות הן חסרות־תפארה כשהן דבר הנמכר בשוק. אין לך חרפה יותר גדולה לאדם, מלחַשב אחריו, בעד כמה הוא ישר. הצדק אינו מבטיח שכר כמו שאינו מאיים בהפסד, וכה רחוק הוא מלשחד אדם בתקוות והבטחות, שהוא דורש מסירת־נפש והוא על הרוב ענין של התנדבות. רמוס את התועליות בלכתך אליו, בכל אשר יקראך, לכל מקום אשר ישלחך – אל תעשה חשבון ההוצאות. לפעמים אף את דמו לא יחשוך המבקש אותו, ובשלטונו אין למרוד. לשואל: "מה יֵצא ממעשה הגבורה או ממעשה החסד שאעשה?" אנו עונים: רק מה שעשית! חוץ מזה אין מובטח לך כלום. אם אולי תגיע לך תועלת, תחשוב אותה להכנסה שבמקרה. מעשי היושר נושאים שכרם בקרבם. ואם היושר הוא תכליתו לעצמו, וכל מעשה־חסד הוא ענין של יושר, אין דינו שונה, כי טבעם אחד הוא. וכי את היושר צריכים לבקש רק מצד עצמו, כבר הוכיחו בראיות רבות.

ב

לענין זה יש לנו ריב עם הכנופיה של תלמידי אפיקורוס¹⁵⁰ הענוגים והשאננים, המתפלספים בהיותם מסובים במשתה, וגוזרים כי המדות הטובות הן רק משרתות להנאת האדם, לה הן נשמעות, אותה הן מכבדות, היא לבדה שולטת עליהן. הם אומרים כי אין הנאה בלי יושר וצדק. אבל למה ההנאה קודמת להם? אין זאת שאלה לענין המעלה והחשיבות בלבד, כי על יסוד הדברים ומה שכלול בם אנו דנים. היושר והצדק אינם דברים שיכולים להיות נספחים בסוף^151; הם בשורה ראשונה, הם צריכים לנהוג, לצוות, לעמוד בראש – ואתה אומר כי עליהם להתלות בשלטון אחר! – תאמר: “מה בכך? הן גם אני מסכים שאין קיום לחיים מאושרים בלי יושר וצדק; את ההנאה עצמה שאני מבקש ואני מסור לה, אני בז ומתעב כשאין עמה המדות הללו”. אבל השאלה היא, אם היושר והצדק הם רק סבה להאושר היותר נעלה, או הם בעצמם האושר היותר נעלה. ואם בזה אנו מתוכחים, התחשוב כי היא רק שאלת מוקדם ומאוחר? אמנם ערבוביה היא, ומוכים בסנורים הם המציגים את המאוחר בראש. אבל לא על זה אני קוצף, שמפנים מקום ליושר וצדק אחר ההנאה, כי אם על שבכלל מביאים אותם בקשר עמה, בעת שהם מתעבים ושונאים אותה ומתרחקים ממנה לאין שיעור¹⁵², והם יותר מצויים אצל עמל ומכאובים ואצל סובלי יסורים כגבר, מאשר אצל המפונקים כנשים.

ג

הוצרכתי למאמר המוסגר הזה, ליברליס יקירי, כי חפצי לברר שהחסד הוא מתולדות היושר והצדק ולחרפה היא ליתן לו תכלית זרה חיצונית חוץ מתכליתו שבקרבו. הן אילו היו נדבותינו מתכוונות לגמול, היינו נותנים לעשיר ביותר ולא להגון, ואנחנו נבכר את העני על העשיר שאינו כדאי, כי מי ששם עיניו בנכסים אינו עושה חסד. מלבד זה, לו רק הרווח היה גורם שנועיל לאחרים, היו דוקא אנשי היכולת – בעלי הנכסים, אדירי ארץ ומלכים – הפחותים בין עושי חסד, כי הם אינם צריכים להרויח כסף, גם אלהי מרום לא היו נותנים לנו כל המתנות הרבות שהם משפיעים עלינו יומם ולילה בלי הרף, כיון שהם מספיקים לעצמם בכל דבר והם שבעי רצון ובטוחים ושאננים מפחד למה יעשו חסד עם אדם, אם סבה אחת לנותן עצמו ותועלתו. אבל אין זה חסד כי אם הלואה ברבית, כשאין צופים היכן ייטב זרע הצדק, כי אם מהיכן יגדל פרי תבואתו ויהיה יותר נקל ליטול אותו לעצמו. ובעבור שרעיון כזה רחוק מאלהי מרום, לכן הם נדיבים לעומתנו. לו היתה הסבה תועלת עצמית – ולאל¹⁵³ הרי אין תקוה להוציא מאתנו תועלת – היתה חסרה להם כל סבה לעשות עמנו חסד.

ד

יודע אני מה שיענו על זה: אכן אין האל עושה חסד, כי אם שוכן לבטח, רחוק מן העולם, ואינו שם לב אלינו, וזר לנו מעשהו, או מה שהוא עושה הוא – דבר שנחשב לאושר היותר גדול אצל אפיקורוס – אפס, והוא רחוק מעשות עמנו טובה כמו מעשות רעה". האומר דבר זה לא שמע קול המתפללים ולא ראה את הכפים הנשואות למרום בתחנונים¹⁵⁴ ביחיד ובצבור. בודאי לא היו עושים זאת, ולא היו כל בני־אנוש מסכימים לצעוק בהתלהבות לאֵלים חרשים ולא מועילים, לולי ידענו הטובות שהם עושים עמנו לפי רצונם או בהעתרם לבקשותינו, חסדים גדולים המגיעים בזמנם ומעבירים מאתנו סכנות עצומות. ומי הוא האומלל ונעזב כל כך, מי הוא הנולד לפורענות במזל גרוע כל כך, שלא הכיר עוד בנפשו חסדי־אלהים המרובים? אפילו המתאוננים על גורלם והנאנחים על שברם, כשתחקור היטב תמצא שאינם עומדים מחוץ לחסדי שמים בכל דבר, כי אין לך אדם שאין טוב מושפע עליו ממקור החנינה ההוא^155. המעט הוא מה שניתן לכל בני אדם בשוה? ואם נדלג על מה שחילק להם הטבע בחסר ויתר, האין די בטבע מצד עצמו כנחלת כל אדם?

ה

“אין האל עושה עמנו חסד”. ומהיכן הוא כל מה שיש לך? מה שאתה נותן – או לא נותן? ומה שאתה גונז ושאתה צובר? מהיכן כל הדברים הרבים המרהיבים עינים ואזנים ונפש? מהיכן כל השפע המעניק לנו מותרות? הן לא רק מה שנחוץ הוכן למעננו, כי כילדי שעשועים אהב אותנו. כמה אילנות נושאים פירות שונים, כמה עשבים טובים לבריאות, כמה מאכלים ראויים למזון בכל ימות השנה, עד אשר אף מי שאינו חרוץ מוצא פרנסתו מנדבת פרי האדמה. ובהמות וחיות מכל המינים ביבשה על הארץ ובתוך המים, ועופות ברקיע – כל חלק מהטבע נותן לנו מס למזונותינו. כאן הנחלים האוזרים את השדות בעקמומיותיהם הנעימות, ושם הנהרות נושאי האניות במהלכם הרחב, אשר בהם נתיבות למסחר, ואשר על ידם לעתים קבועות נמשך שפע נפלא, כשמימיהם גאים ומתרבים פתאם בקיץ ומציפים ארצות יבשות ושוממות תחת שמים חמים. והמעינות הנוזלים לרפואה מן האדמה? והמקורים למים חמים השופעים בצד חוף הים.

– – "גַּם אַתָּה הָאֲגַם הַגָּדוֹל, וְגַם אַתָּה

הַמִּתְנַשֵּׂא בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ, יָם בֶּנַקוּס!"¹⁵⁶

ו

אילו נתן לך איש חלקת שדה קטנה, היית אומר שעשה עמך חסד – וכל הארצות הרחבות הפתוחות לפניך אינן חסד? אילו נתן לך איש מעט כסף, שהוא חשוב לך, להטיל אותו בקופסה, היית קורא לזה חסד. והנה הררי־מתכת נחפרים ומעינות נובעים מן האדמה, גם עפרות זהב היא מוציאה וכסף ונחושת וברזל נמצאים במשקל רב בכמה מקומות במעבי האדמה, ולך ניתנה היכולת לחקור אחריהם וגם אותות יש מעל לאדמה לעושר הרב הטמון בקרבה – תאמר שאין אלה חסדים? אילו נתן לך איש בית וקצת שן מזהיר בו ובסיפונו גווני זהב נוצצים – הרי היתה זאת מתנה של חשיבות הגונה. והנה בנה לך אל בית רם ונשא, שאין עליו פחד שרפה או חרבן, ואינו ספון בנסרים דקים אף מהמשׂוֹר אשר כרתם, כי אם נחצב מאבנים עצומות ויקרות ומחומר נעלה וחשוב, אשר כל חלק קטן ממנו נפלא, ועליו מכסה המחליף את מראהו ביום ובלילה – האין זאת מתנה שזכית בה? ואם דבר חשוב הוא זה שאתה מוצא לפניך, האינך כפוי טובה, אם אינך רואה עצמך חייב תודה? ומאין לך נשמת רוח אפך? מאין לך מאור העיניים, אשר בעזרתו אתה מסדר את חייך ומנהיגם? מאין לך הדם המשפיע במרוצתו את החום החיוני לנפש, מאין הטעם לחך לטעום דברים נעימים מלבד הצורך לאכול ולשבוע, ומאין החמדה המוסיפה לעורר את רוה־התענוגים, ומאין המנוחה, אשר בה אתה מתרופף ומתעצל? האינך צריך להגיד, אם יש רגש תודה בקרבך:

– – בַּשַּׁלְוָה הַזֹּאת אֱלֹהִים הוּא הַחוֹנֵן אוֹתָנוּ!

הוּא יִהְיֶה לִי לֵאלֹהִים וְתָמִיד לוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ

עוֹלָה בְּחֵפֶץ לֵב אַקְרִיב שֶׂה רַךְ מִן הָעֵדֶר.

הֵן בְּחַסְדּוֹ רוֹעִים בַּשָּׂדֶה הַבְּקָרִים הָאֵלֶּה,

וּבְטוּבוֹ בַּחֲלִילִי אֲנַגַּן כְּחֵפֶץ הַנֶּפֶשׁ.

והאל הזה לא רק את הבקרים לרועה ההוא, כי אם את בהמות־השדה בכל העולם יצר, הוא נתן גם לכל העדרים את המרעה, ואת צמחי הקיץ הכין למאכל בחורף, והוא לא רק את הרועה בשדה לימד לנגן בחלילו את נגינתו הפשוטה בחפץ לבב, כי אם גם את כל אומנות השירה בצלילים רבים והברות שונות בקולות היוצאים מנשימת אדם או מכלי זמרה שונים. הן גם מה שהמצאנו אינו שלנו, כמו שגידול הגוף והשתמשו לפי דרכו באבריו בזמנים שונים אינו בכח עצמנו – מן ראשית התחלפות השנַיִם אצל הילדים עד ימי הבגרות והתפתחות לשנות־הכח, ועד צמיחת השן האחרונה בקצה גבול ימי העלומים. הזרע לצמיחה בכל תקופה שבחיים ולכל מלאכת מחשבת הוא זרוע בתוכנו, והמורה בסתר הוא האלהים יוצר הרוחות¹⁵⁷.

ז

אתה אומר: “כל זה מתנת הטבע”¹⁵⁸. האינך מרגיש באמרך זאת, כי רק את שם האל אתה מחליף? מה הוא “הטבע” אם לא אלהים או השכל האלהי השוכן בכל העולם ובחלקיו? תוכל כחפצך לשנות שם בורא תבל, ותוכל לקראו גם בשם יופיטר הטוב, או האל הגדול, או יוצר הרעם או תומך ומעמיד¹⁵⁹ – ושם זה נאה לו לא בעבור כי, לפי כותבי דברי הימים, בזמן מנוסת המחנה הרומי תמך בו, אחרי שערכו לו תפלה, ונתן לו תקומה¹⁶⁰, כי אם בשביל שבחסדו הכל מתקיים: הוא יוסד ותומך הכל. גם אם בשם “המזל” תכנהו, אינך משקר, כי המזל אינו אלא שלשלת סבות, והוא הסבה הראשונה אשר בה תלויות כל האחרות. תן לו שמות וכינויים כאשר עם לבבך, אם כוונתם לכחות שונים של הדברים האלהיים ותוצאותיהם; מספר שמותיו יכול להיות כמספר מתנותיו.

ח

ישנם בתוכנו גם קוראים לאֵל ההוא בשם ליבּר¹⁶¹, ויש חושבים שהוא הרקולס, ויש שמים אותו למרקוליס¹⁶². מבארים השם ליבר, כי הוא אבי היצורים וממציא כח הזרע, שהוא גם תומך התאוה; את השם הרקולס – כי לא ייעף בגבורתו, וכשהוא נלאה במעשיו הוא מחדש כחו באש¹⁶³; ואת השם מרקוליס, כי אתו ערמה וקצבה וסדר ודעת¹⁶⁴. אבל לכל צד שתפנה תמצא אותו (את האל היחיד) לפניך. אין מקום פנוי ממנו¹⁶⁵, הוא נמצא בכל פעלו. לשוא איפוא עמלך, בן אדם כפוי טובה, אם אתה אומר שאינך חייב מאומה לאלהים, רק לטבע: אין טבע בלי אלהים ואין אלהים בלי טבע, שניהם אחד ואין הבדל בפעולתם. אם קיבלת דבר מאת סנקא ואתה אומר כי חייב אתה את הדבר לאַניאוּס או ללוציוס, אינך מחליף בזה את בעל חובך כי אם את שמו, כי אם בשמו הפרטי או בכינויו או בשם משפחתו אתה קורא אותו, האיש אחד הוא. כן גם אמור: טבע, גורל, מזל – כינויים הם לאל אחד המגלה את כחו באפנים שונים. כן גם צדק, יושר, חכמה, גבורה, הסתפקות, הן מדות טובות נובעות מתוך נטיה נפשית אחת, וכשאתה בוחר באחת מהן בנטיה הנפשית ההיא אתה בוחר.

ט

אך, לבלתי השתקע בויכוחים צדדיים, אחזור לענין: חסדים רבים ועצומים משפיע עלינו אלהים מבלי לחכות לגמול, כיון שהוא אינו צריך לו וגם אנחנו איננו יכולים להשיב לו טובה. מכאן מוכח כי החסד הוא דבר חשוב מצד עצמו ורק לתועלת המקבל הוא מכוון. היא צריכה להיות המטרה, בלי שים לב למה שנוח ונעים לנו. ואם יטעון איש: “כיון שגם לפי דבריכם צריכים לבחור היטב את האנשים שעושים עמהם חסד, כמו שגם עובד האדמה אינו זורע על צחיח סלע, הרי אנחנו צופים גם על תועלת עצמנו במעשי החסד כמו בחרישה וזריעה; הן גם הזריעה אינה נעשית בשביל עצמה. ואם אתם בוחנים, למי החסד נעשה, הן לא הייתם עושים זאת, לו היה הטוב נעשה בשביל עצמו; באופן זה היה נשאר החסד אחד, באיזה מקום ועל איזה דרך הוא נעשה”. על זה אשיב: אמנם כל מה שהגון וישר אנו עושים בשביל עצמו ולא מאיזו סבה זרה. בכל זאת, גם בלי תכלית אחרת, עלינו לבדוק מה שאנו עושים ואיך ובאיזה אופן אנו עושים, כי בזה משתלם החסד. כשאני בוחר למי אתן, אני פועל שיהיה באמת חסד, כי אם אתן לנבל לא יהיה פעלי לא דבר הגון ולא חסד.

י

בהחזרת פקדון אמנם צריכים להשתדל, אבל לא תמיד אחזיר ולא בכל מקום וזמן. לפעמים אין הבדל אם אני מועל בפקדון או מחזירו בפרהסיה. כי צריכים לשים לב גם לתועלת האיש אשר לו אחזיר, ואם יזיק לו הדבר, טוב שאעצור אותו בידי. כן גם בחסדים, אבחון למי, מתי, איך ולמה אתן. אין לעשות דבר בלי השכל ודעת, ואין חסד בלי שים שכל, כי השכל צריך להיות המלַוה בדרכי יושר. כמה פעמים אנו שומעים אדם מתחרט על מה שהתנדב בלי חקירה, ואומר: “הייתי בוחר שיאבד ממני הסכום קודם שנתתיו לפלוני”. אין לך הפסד יותר בזוי ממתנה שלא במקומה, ומתעצב אדם יותר על מה שטעה במעשה חסד מאשר על חסרון החזרת גמול, כי חסרון חזרה היא אשמת אחרים, ובחסרון בחינת המקבל אשמים אנחנו. אבל בבחינה זו אין אני צופה כלל, כמו שאתה חושב, על מי שיחזיר לי, כי אם על מי שיכיר לי תודה אף על פי שלא יחזיר. כמה פעמים מי שאינו מחזיר מכיר טובה, והמחזיר כפוי טובה. לפי המחשבה אני דן. לכן אעבור על העשיר, אם אינו הגון, ואבחר בעני, אם הוא איש ישר, כי זה גם בדלותו יכיר לי טובה, ואם הכל יחסר – עוד לבו נותר לו.

יא

לא לרווח, לא להנאת הגוף, ולא לתהלה אני צופה במעשה חסד; די לי בדבר אחד: שיהיה פעלי נאות. מה שנאות לא יֵעשה בלי בחירה.

וכשתשאלני: איך תהיה הבחירה? אתן עיני באיש תמים, ענו, זוכר חסד ומכיר טובה, שונא בצע, שומר מה שיש לו בלי קמצנות, נוח לבריות. כשאבחר באיש כזה, גם אם המזל לא יחונן אותו כדי השבת גמול, במחשבתו לבדה יסולק החשבון. כשהנדיבות נובעת מתוך בקשת תועלת לעצמו ומתוך חשבונות נבזים, אם אינני עושה טוב לאדם רק בתנאי שיהיה נאלץ להועיל גם לי, לא אתן למי שנוסע מן המקום לארצות רחוקות ולא ישוב לעולם, לא אתן לאדם חולה באין תקוה שישוב לאיתנו, לא אתן ככלות כחי בעצמי ולא יספיקו ימי חיי לקבלת גמול. בוא וראה איך עשות חסד הוא דבר שמשתדלים בו מצד עצמו: אנחנו עוזרים לנכנסים לחוף מדינתנו, אף אם יעזבו אותו בזמן קצר, ולאדם זר שנשברה אנייתו אנחנו נותנים ספינה ומפרנסים אותו ככל הצורך למען ימשיך נסיעתו. והוא עוזב אותנו מבלי להכיר היטב את איש חסדו, בעינינו לא נראה אותו עוד, לממלאי מקומו בחובת תודה הוא ממנה את האלים ואליהם הוא מתפלל שישיבו לנו גמול: בינתיים נעימה לנו הידיעה היבשה לבדה¹⁶⁶, כי עשינו דבר טוב. יתר על זה, אף כשאנו עומדים בקצה גבול חיינוּ וכשאנו מצווים לביתנו הלא מחלקים אנו חסדים שאין בם עוד תועלת לעצמנו. כמה זמן מבלים על זה וכמה נושאים ונותנים בסתר, מה ואת מי ינחילו, אף על פי שאין עוד הבדל, למי יתנו, כיון שגמול המתנות לא יושב לנו. ונפלא הדבר כי מתנותינו זהירות ביותר ומתאמצים אנחנו למשפט־צדק ביותר, במקום שאין כל תועלת לעצמנו ורק היושר לבדו נגד עינינו, אבל שופטים גרועים אנחנו לחובתנו, בשעה אשר תקוה או פחד או תאוה – היא שורש המהות הפחותות ביותר – משפיעים עליה לרעה. כשהמות מפסיק הכל ומטיל עלינו לחרוץ משפט בלי משוא פנים, אנחנו מבקשים את האנשים היותר הגונים להנחילם את אשר לנו ואין לנו אז דאגה יותר קדושה מלסדר הדברים שאינם נוגעים עוד בנו. ובאמת עונג גדול אז לחשוב: לזה אוכל להועיל כשארבה את נכסיו, ולזה המכהן במשרה אוכל להנחיל כבוד בהוסיפי לו עושר. אילו היינו נותנים רק למחזירים, היינו נפטרים מן העולם בלי צוואה.

יב

יש אומרים: “החסד הוא הלואה שאין לה סילוק, והלואה אינה דבר מבוקש מצד עצמו”¹⁶⁷. אבל כשאנו אומרים הלואה אין זה אלא דרך משל ובהעתק המכוון, כמו באמרנו שהחוק הוא אנך לצדק ולרשע, ואנו יודעים שהאנך אינו דבר מבוקש מצד עצמו. אנחנו משתמשים במלים אלה רק כדי להסביר הענין. באמרי הלואה, הכוונה: כמו הלואה, והראיה לזה בתואר “שאין לה סילוק”, בעת אשר אין הלואה שאינה יכולה ואינה צריכה להסתלק. ובאמת מה רחוק הדבר שיהיה חסד צריך להנתן בעבור תועלת, אחרי אשר כמה פעמים הוא ניתן – כמו שכבר ביארתי – בהפסד ואף בסכנה. אני מגין על אדם שנפל בידי שודדים, כדי שיוכל ללכת לבטח בדרכו. אני נעשה סניגור לנאשם כנגד מטי־דין, ומשסה בזה כנגדי מפלגת אנשים תקיפים ומסכן עצמי, כי על ידי אותם המקטרגים אהיה נאלץ ללבוש בעצמי בגדי־האבל של נאשם¹⁶⁸, אחרי שחלץ אותם האיש אשר הצלתי, בעת שהייתי יכול להספח למפלגה האחרת ולהביט שאנן ושלו על ריב לא לי. אני ערב בעד מי שחייבו אותו בדין ומסיר השעבוד מנכסי ידידי ומחייב את עצמי במקומו למַלוים. אני מציל את המוחרם ובא בסכנה שיטילו עלי החרם.

מי שחפץ להכין לו לחיזוק בריאותו או לישיבת הקיץ מעון בסביבות טוסקוּלוּם או טיבוּר, הוא לא יתיעץ על זה במשך כמה שנים, כי אם יקנה ויחיש להחזיק בקנינו. כן גם בחסדים. אם תשאל: מי יחזיר לי? אגיד: די לך בידיעת מעשיך. מי משלם גמולי? אמור לי: מי משלם גמול הצדק והתום והנדיבות והצניעות וההסתפקות? אם שכרם אתה מבקש, לא היית חובב מעולם המדות הללו. מה תכלית תקופות השנים? למה השמש מאריך הימים ומקצרם? כל אלה חסדים הם ומועילים לנו, וכמו שפקודת המזלות היא להתנועע כסדרם בעולם, ופקודת השמש להחליף מקומו מעליתו ועד שקעו, והם פועלים לטובתנו בלי שכר, כן אחת מחובות האדם היא לעשות חסד. הוא נותן – כדי שלא לחדול מליתן, כדי שלא יאבד את שעת הכושר לפעולת חסד.

יג

לכם תענוג הוא, לפנק את הגוף בעצלות משעממת ובבטלה הדומה לתנומה, להתעטף בעב־הענן של דמיונות קלושים, וזאת לכם שלות הרוח, בבקשכם שעשועים לנפשכם הנלאה ונרדמה ובפטמכם בין סבכי גנותיכם במאכל ובמשתה את גויותיכם הנובלות מחסרון זריזות; לנו עונג הוא לעשות חסד אף ברוב טורח, אם מקילים אנחנו בזה עמל אחרים, ובסכנות מרובות, אם חולצים אנחנו אחרים מצרה, ובחסרון כיס לפי חשבונותינו, אם רק עזר יוצא לאחרים מעניים ולחצם. מה איכפת לי אם יוּשב גמול – בכל אופן צריכים לתת. טובת הנצרך תהיה נגד עינינו, לא טובתנו, כי לא לנו אנו נותנים. הן ישנם דברים מביאים תועלת רבה ובכל זאת אין מודים עליהם, כי ידוע ששכרם בצדם. הסוחר מועיל לאנשי העיר, הרופא לחולים, ואף הרוכל בתחבולותיו¹⁶⁹ לדברים הנמכרים. אבל כל אלה אשר לטובת־עצמם הם מועילים לאחרים, אינם מחייבים אותם לתודה, כי אין חסד במה שמרויחים בו. הא לך משלי, וכך וכך עליך לשלם – זה דרך התגר.

יד

לא אכנה בשם אשה צנועה את המסרבת לעוגב רק כדי להבעיר יותר את תאותו, או את המפחדת רק מפני החוק¹⁷⁰ או מפני בעלה, כי כמו שאמר אובידיוס:

אִם רַק הָאִסּוּר מְעַכְּבָהּ – זוֹנָה הָאִשָׁה הַהִיא¹⁷¹.

בצדק חושבים בין החוטאות את האשה השומרת תומתה רק מיראה, לא מתוך כבוד עצמה. כן גם הנותן חסד כדי שיקבל בחזרה, לא נתן כלום. הכי חסד אנו עושים עם הבהמות כשאנו מאכילים אותן כדי להשתמש בהן או שתהיינה יותר מפוטמות למזונותינו? או חסד הוא לעצים בהשקותנו אותם שלא ייבשו ויחרבו או שלא תסבול האדמה מחסרון מים? אין אדם הולך לעבוד אדמתו ללא צורך, ולא לעסוק באיזה דבר שאין פריו נמצא מתוכו. למעשה חסד אין אנו מגיעים מתוך מחשבה קמצנית ושפלה, כי אם מתוך רגש של חנינה ונדיבות המשתוקק ליתן ולחזור וליתן, לספות טובות חדשות על הישנות, ובמטרה יחידה להועיל ככל האפשר לנצרך. באופן אחר נבזה הוא ואינו ראוי לכבוד ותהלה, זה העזר אשר רווח כנגדו. היש תפארת במדה זו, לאהוב את עצמו, לחוס על עצמו, להרויח לעצמו? הנדיבות האמתית מרחיקה אותנו מדרך זו, היא מושכת אותנו לצד ההפסד בידה הפתוחה, ומואסת ברווחים בהיותה שמחה בפעלה הטוב מצד עצמו.

טו

הלא אין ספק כי החסד הוא ההפך מן הרשע. וכמו שלעזוב דרך רשע ולברוח ממנו צריכים בלי שים לב לתכלית חיצונית, כן גם במעשה החסד. שם חרפת הפשע עומדת כנגד ההנאה המקווה ממנו, כאן יפיו של היושר פועל לבדו. לא אתעה¹⁷² אם אומר כי אדם חובב את חסדיו וכי בטבע כל אדם מונח שישתוקק לחזור ולראות את הנהנה מחסדו ופעלו גורם שיחון אותו גם בפעם השנית. לא היו עושים זאת לולא היו משמחים אותנו החסדים. כמה פעמים תשמע איש אומר: “קשה עלי לעזוב את זה, אחרי שאני הצלתי חייו, או פדיתיו מסכנה. הוא מבקשני לעמוד לימינו כנגד אנשים תקיפים; אינני רוצה, אבל מה אעשה, כיון שכבר נעשיתי איש חסדו”. אינך רואה בזה את הכח האדיר המכריח למעשים טובים? ראשית מפני שצריך להיות. ושנית מפני שכבר עשו טובות. אף אם בתחלה לא היה טעם מספיק לחסד, כיון שפעם אחת עשו מוסיפים לעשות. כל כך רחוקה איפוא בקשת התועלת, שאפילו את מה שאינו לתועלת אנו עושים ומשתדלים בו מפני החסד אשר קדם לו, ואף במקום שאין הדבר מוצלח הוא נעשה טבעי כחנינת האב לילדים שאינם ראויים.

טז

האנשים הללו¹⁷³ אומרים כי גם הכרת־טובה אינה מפני היושר כי אם בשביל התועלת. בלי עמל רב נוכל להוכיח כי לא כן הוא, כי הטעמים אשר הבאנו להראות כי החסד חשוב מצד עצמו, מוכיחים זאת גם על הכרת־הטובה. יסוד מוסד הוא והנחה ראשונה לראיותינו, כי היושר אינו חשוב מסבה אחרת ורק מפני שהוא היושר. היוכל איש לטעון כי הכרת טובה אינה מן היושר? מי לא יתעב אדם כפוי־טובה, הגורם רעה גם לעצמו? אולם שים לב לדבר: כשמספרים לך על פלוני כי כפוי טובה הוא על חסדים מרובים של ידידו, מה הרושם שעושה עליך דבר זה, שגרם חרפה לעצמו או שלא השגיח על תועלתו? כמדומה לי שתחשבהו ראוי לעונש ולא לאפוטרופוס. לא היית שופט כן, לולא היתה הכרת־טובה דבר חשוב וישר בפני עצמו. ישנם דברים שאין חשיבותם בולטת כל כך ושצריכים לבאר עוד את ישרם, אבל כאן הוא גלוי וניכר והתפארת עצומה משתוכל להשאר בערפל ובספק. אין לך דבר יותר ראוי לשבח ויותר מוסכם ומקובל אצל הבריות מלהודות על חסדים טובים.

יז

ועוד, איזו היא הסבה האחרת¹⁷⁴? הרווח? מי שאינו מואס בו אינו מכיר טובה. רדיפת כבוד? היש להתפאר בזה שמשלמים חוב? פחד? לכפויי הטובה אין לפחד, כי לא הוחק חוק כנגדם, מפני שסמכו על טבע האדם, כמו שאין חוק מצווה לאהוב הורים ולחבב הבנים. אין צורך לדפוק אדם ללכת בדרך שהוא הולך מאליו; כמו שאין צורך להעירו לאהבת עצמו הנטועה בו מלידה, כן מן הראוי שילך מרצונו בדרכי היושר. הטוב והישר מוצא חן מטבעו והוא נעים כל כך, שאפילו מעיני הרשעים לא נעלם המאור שבצדק¹⁷⁵. מי האיש שאינו חפץ להחשב בין עושי צדק? מי הוא אשר בתוך הפשעים והעוונות אינו בוחר להעמיד פנים כאיש חסיד? מי אינו שואף לשים באיזה אופן שיהיה מעטה משפט אף על מעשי־זדון שעשה, ולהראות עצמו כבעל חנינה אף לעיני אנשים שעשה להם רעה? לכן יש מבקשים תודה אף מאנשים אשר העליבו אותם, ומדמים עצמם לאנשי חסד בעוד אין להם כל רשות לזה. בודאי לא היו עושים זאת, לולא אילצה אותם התשוקה ליושר וצדק לבקש להם שם טוב בניגוד למדותיהם הפחותות ולכסות על רשעתם, אשר רק על פריה התענגו ואותה מאסו ובה הם בושים. לא נמצא אדם נוטה כל כך מדרכי הטבע, שיפשיט מעליו התכונה האנושית ויהיה רשע מחפץ לבב¹⁷⁶. שאל נא אחד מאלה החיים על הגזירות, אם לא היו בוחרים להרויח בדרך ישרה מה שהם משיגים במעשה ליסטים וגנבה? מי שמלאכתו שודד ואורב לעוברי דרך, יבחר להתפרנס באופן אחר מאשר במעשקים. לא תמצא אדם שלא יהיה בוחר בפרי הרשעה תחת הרשעה עצמה. זה הוא הדבר היותר גדול שעשה לנו הטבע לטובתנו, שהיושר והצדק שולחים קרן־אורם לתוך רוח כל אדם ואף מי שאינו הולך אחריהם רואה אותם.

יח

כמו שהכרת הטובה דבר חשוב מצד עצמו, כן כפיית הטובה דבר שצריכים להתרחק ממנו, כי הוא החטא המפריד בני אדם ביותר ועוקר שלום הגזע האנושי. היש לנו בדרך אחרת השקט ובטחה, אם לא במה שאנו נשענים איש על חסדי רעהו? רק בזה מזויינים החיים ומבוצרים כנגד התקפות פתאומיות, בחסד החוזר בין בני אדם. אם אנו יחידים בודדים, מה אנו? לשלל ולבז לחית השדה, יצורים קלושים ומדולדלים. לכל שאר היצורים יש די כח להגן על עצמם, לכל חיות המדבר התועות לבדד ניתנו כלי זין, אך האדם בחולשתו נאלץ לחיים חברתיים. לא בכח צפרניו ושניו הוא נורא על סביביו; הוא עירום וחסר־אונים, ולמחסה לו אחוה ורעות. שני דברים נותנים לאומלל הזה עוז ותעצומות: השכל והחברה. בלעדיהם לא היה גובר על שום דבר, ובעזרתם הוא שולט על הכל. ההתחברות נתנה לו ממשלה על כל בהמה וחיה; את יליד הארץ עשתה לנגיד גם על הטבע הזר לו ואף על שטף הים. היא לימדה אותו להחליש תוקף נגעים ומחלות, להמציא סעד לימי הזקנה, תרופות ליסורים. היא חיזקה ואימצה אותנו לבקש תחבולות כנגד הגורל. אם תבטל את חיי החברה, תפוצץ את אחדות הגזע האנושי אשר עליה נשענים חיינו; והם אמנם מבוטלים, אם אתה בא ללמד כי כפיית הטובה אינו דבר שצריכים להמנע ממנו מצד עצמו, כי אם מאיזה פחד חיצוני. מה רבים האנשים שיכולים להיות כפויי טובה בלי כל פחד! מלבד זה רואה אני ככפוי טובה גם את כל מי שמודה בטובה רק מפני הפחד.

יט

מפני האלהים אין איש משכיל צריך “לפחוד”; הן שגעון הוא לפחוד מפני מה שמביא ברכה, גם אין אוהבים את מי שמפחדים מפניו. ואתה אפיקור, הן גם עשית את האלהים לדבר שאין בו כל כח, חלצת ממנו את כלי־זינו ואת גבורתו, לבל ייראו מפניו; העמדת אותו מחוץ לגדר הפחד¹⁷⁷. הקפת אותו חומה בצורה ומסוגרת והפלגת אותו ממגע בני אדם וממראה עיניהם, עד שאין לירוא ממנו כלל, בהיות חוץ מיכלתו להועיל או להזיק. הוא בודד במחיצתו בין השמים שלנו ובין שמים אחרים, בלי אדם או כל יציר חי סביביו, כאילו דואג רק לעמוד מן הצד כשהעולמות למעלה ממנו וסביב לו נחרבים, ותפילותינו איננו שומע גם אינו מתעניין בהן. ואתה מראה פנים כאילו מכבד אתה אלהים זה כמו אב, כמדומה לי בהכרת טובה. או אם בלי הכרת טובה – כיון שאינך מקבל ממנו כל חסד, ורק האטומים, אלה הפרורים הקטנים שלך, גבבו אותך שלא מדעת ועל פי מקרה – למה אתה מכבד אותו? תאמר: “מפני גדולתו, מפני מהותו הנשגבה שאין דומה לה”. יהי כן; אבל אז אתה עושה זאת בלי כל שכר ובלי כל תקוה. ישנם איפוא דברים נחוצים מצד עצמם ושאתה נמשך אחריהם בעבור חשיבותם: הם הם היושר והצדק. מה מעיד עליהם יותר מהכרת טובה? המקצוע של מדה זו מקיף את כל החיים.

כ

אמנם אין לכחד שיש גם קצת תועלת במדה זו. אין שום מדה טובה בלי תועלת, אבל אומרים אנו שהיא חשובה מצד עצמה, אם, למרות השכר שבצדה, גם בלי שים לב אליו וגם בזמן שמפסידים אותו, עוד אנחנו מחזיקים בה. הכרת הטובה מועילה; אבל אני אחזיק במדה זו גם כשתהי מזיקה. מה תקות המכיר חסד? שירכוש לו על ידי זה עוד אוהבים ועוד חסדים? ומה אם יעורר בזה שנאה לעצמו? ואם ברור לו כי לא רק רווח לא ישיג, אלא שגם יפסיד ממה שכבר מונח באוצרו? היקבל עליו באהבה גם את הנזק? – הנה זה הוא כפוי טובה, מי שמחזיר על מנת לקבל טובה אחרת ונשען רק על תקוה זו; מי שזהיר לבקר את החולה בעבור שהוא נכון לעשות צוואה, ומתכוון ומפנה מחשבותיו לזכות בירושה או במתנה. אף על פי שיעשה כל מה שחבר טוב עושה מתוך רגש חובה, אם למתן שכר תקותו, אם כמשליך חכה הוא צופה לרווח – דמיונו כעופות הניזונים מן הנבלות. היורדים וחונים ליד הבהמות החולות ונוטות למות; כן גם אדם זה אורב למות החולה ומעופף סביב הפגר.

כא

אדם מכיר טובה מרגיש בעצמו את היושר והצדק שבמדה זו. רצונך לדעת כי כן הוא וכי אין התועלת מקלקלת רגש זה? שתי כתות הן של מכירי טובה; האחת של המחזירים, והם גם יכולים להתפאר בזה, שהרי עושים הם דבר ראוי לתהלה; השנית היא של המקבלים חסד ברוח טובה ושומרים את חובתם בזכרונם. לאלה נצורה ידיעת הטובה בקרב נפשם, תועלת לא תוכל לצאת להם מן הרגש הזה, ואף על פי כן, מבלי שיוציאו חדבר אל הפועל, מכירי טובה הם באהבתם, בנטייתם ובתשוקתם להחזיר חסד. מה שתבקש עוד ממנו אינו תלוי ביכלתו. הן אמן הוא גם מי שחסרים לו המכשירים לפעול באומנותו; אף לא יחדל איש מהיות משורר, אם הרעש והמהומה מעכבים משמוע את שירתו. כשאני חפץ להכיר טובה, אולי חסר עוד דבר כדי למלאות חובתי, אבל אין דבר חסר להכרת הטובה. יש אשר המחזיר חסד עודנו כפוי טובה, ואשר לא החזיר הוא המכיר בטובה. כמו בכל מעשי הצדק, הכל נחשב בזה לפי הכוונה: אם היא שלמה, כל מה שחסר עוד הוא חטא המקרה. יכול איש להיות דברן גם כשהוא שותק, וגבור גם כשאינו מניע את ידו וכשידיו קשורות, וקברניט גם כשהוא נמצא ביבשה, שהרי אין חסרון בשלמות ידיעתו אם על פי מקרה אינו יכול להשתמש בה – כן גם מכיר טובה הוא מי שיש לו הרצון לזה, אף אם הוא לבדו היודע ועֵד. גדולה מזו אפשר להוסיף: יש שחושדים אותו ככפוי טובה ללא אמת, כי רק טעו בכוונתו ופירשו אותה להפך. על מה ישען איש כזה אם לא על תום לבבו? אף אם טפלו עליו שקר, ישמח בידעו את נקיונו כנגד כל דבת שוא ושמיעת כזב, ובראותו כת המשטינים עליו והוא המון עצום ורב, לא ימנה את מספרם, כי עדות־עצמו היחידה עולה על כולם. אם אמונת־אומן נענשת כאילו היא חטאת – לא יורדת היא מגדולתה בעבור זה, היא נשארת למעלה מן העונש. היא אומרת: “עשיתי כפי רצוני וכפי המוטל עלי, אינני מתחרט וגם כל מקרה ופגע לא יסיתני להתחרט ולקרוא: מה הגיע לי מזה ומה הועיל לי רצוני הטוב?” – הוא הועיל, אף לסובל ענויים קשים¹⁷⁸, אף לבא באש. אף אם יאחז המוקד אבר אחרי אבר ויסובב את כל הגוף החי – יכלה הלב עצמו בתומתו אשר בקרבו ותנעם לו האש היוקדת, אשר תפיץ גם אורה על אמונתו הזכה.

כב

כאן אשוב להעיר שנית על דבר שכבר הזכרתי: למה נכונים אנחנו להכרת טובה בשעה שאנחנו נוטים למות? למה מפשפשים אנחנו אז בחסדים שעשו עמנו פלוני או אלמוני וחוזרים אנחנו על זכרונות כל ימי חיינו ונזהרים שלא נתראה כשוכחים מה שפעל מי שיהיה למעננו? הלא אין עוד דבר לתלות בו תקוה, ובעמדנו על הסף הזה של היציאה מן העולם חפצים אנחנו להפרד כמכירים טובה. הלא ברור הוא, כי יש שכר רב במדה זו עצמה וכי גדול כחו של היושר למשוך אחריו רוח בני אדם, יפיו משתפך כמעטה־אור על הנפשות והן נמשכות בהערצה מעזוז הודו והדרו. אמנם גם תועליות יוצאות מזה, שאננים יותר הם החיים להולכי תום ודעת ישרים נוחה מהם וזקנתם בטוחה יותר לפי מה שהם מתאמצים בצדק ובהכרת טובה. הן הטבע היה עושה עוול גדול, אילו יצר את הטובה העצומה רק למקור יגון ותלאה וכאילן שאינו עושה פירות. אבל זאת עליך לבחון: אם למדה טובה זו, אשר הנתיבה אליה לפעמים בטוחה וקלה, היית צועד גם בנתיבה מלאה אבנים וחתחתים ודורך על שחל ופתן כדי להגיע אליה? מה שגם תועלת כרוכה עמו, אינו מונע הדבר מהיות חשוב בפני עצמו. יש אשר לדברים היותר יפים נספחות מתנות רבות מקריות, אבל הם צריכים לעמוד ולהתקיים גם בלעדיהן.

כג

הלא אין ספק כי על האדמה הזאת, מושב הגזע האנושי, תקופות השמש והירח פועלות לטובה, מחום השמש ניזונים הגופים, מתפתחת הארץ, נסחטה הלחות היתרה, וחולף יגון ימי הסגריר. בהשפעת הירח החודרת משתלם מגד התבואות והוא פועל במהלכו גם על ההריון בקרב בני אדם. זה מסייע לנו בתקופתו גם לחשוב את השנים, וזה, בחוגיו היותר צרים, לחשוב את החדשים. אבל לו גם יבוטל כל זה, האין השמש מצד עצמו מחזה נעלה ונערץ לעינינו בתקופתו במרום? הכי לא היה כדאי להסתכל בירח גם אילו היה כוכב חסר כל השפעה? ורקיע השמים הזרוע נגוהות בלילה וכוכבים אין מספר נוצצים בו, הכי אינו תופס את הלב, והמשתאה על הדרו, הכי חושב הוא על תועלת שיש בו? התבונן בגלגלים הסובבים לאטם במרומים ומהירות תנועתם אינה ניכרת והם נראים כעומדים ואינם זזים ממקומם. כמה דברים מתרחשים בלילה, אשר אין אתה חושב אותו בלתי אם למספר הימים, מה רב המון המעשים המתרקמים בדומיה זו, מה רב מספר הגורלות הנחתכים במסילתה הכבושה! כל אותם הברואים שאתה רואה כאילו פזר אותם הטבע רק לתפארת, גם תפקידים יש להם. אל תחשוב כי רק שבעת הכוכבים מתנועעים וכל השאר עומדים; במעטים אנחנו מכירים את התנועה, אבל אין קצבה לרוב האחרים הסובבים והולכים בהיותם נסתרים מעינינו כאלהים, וגם מאשר משיג מבט עינינו יש אשר מסילותיהם לוטים בערפל ותנועתם לא נודעה.

כד

היתכן כי מחזה כל הצבא הרב¹⁷⁹ הזה לא יגע בלבך, גם אם איננו סוכך ושומר עליך ומטפח ומגדל אותך ושופך רוחו לתוכך? וכמו שהיצורים האלה אשר תכליתם הראשוֹנה להועיל ולהשפיע כחות חיוניים מפליאים את הרוח בתפארת גדולתם, כן כל המדות הישרות, וביחוד זו של הכרת טובה, מועילות הרבה, אבל לא בעבור זה צריכים לחבב אותן. רוממות יתרה יש בהן והשוקל את תועלתן אינו מכיר אותן כראוי. אם יהיה אדם מכיר־טובה בעבור שהוא מועיל, ישאלו: בעד כמה הוא מועיל? אבל למדת היושר אין חפץ באוהב מנוול¹⁸⁰; ביד נדיבה צריכים לגשת אליה. כפוי טובה הוא החושב: אמנם חפצתי להחזיר גמול, אבל יראתי מפני ההוצאות, מפני הסכנה, מפני סכסוכים; טוב יותר שאעשה מה שיועיל לי. בדרכים שונים הולכים המכיר טובה והמכחש בה, פעולתם שונה ומטרתם אינה שוה. האחד מתכחש מפני תועלתו, אף על פי שאינו נאלץ לזה; השני מודה, אף על פי שהוא נגד תועלתו, מפני שרואה עצמו נאלץ לזה.

כה

עלינו מוטל לחיות כפי הטבע וללכת בדרכי אלהים¹⁸¹. הלא הם עושים כל דבר רק בשביל עצמו. או תאמר כי עשן האימורים הנשרפים וריח הקטורת הם שכר לפעולתם? זכור כמה טובות הם משפיעים עלינו יום יום, כמה חסדים הם גומלים לנו, כמה פירות הם מעניקים לאדמה, איך הם שולחים רוחות טובים על פני כל הימים ללוות האניות אל החוף ואיך הם נותנים די מטר בעתו לרכך את האדמה, להזיל מחדש את מי המעינות אשר חרבו ולהרוות אותם בפלגי מים מתרבים. את כל אלה הם עושים בלי כל שכר, בלי כל תועלת מגיעה אליהם ממעשיהם. בזה יחזיק גם שכלנו, אם לא יתעה ממה שניתן לו למופת¹⁸² ולא יאבה להגיע אל היושר כמקבל פרס. חרפה היא לפעול פועל טוב במחיר, בעוד אשר האלהים עושים עמנו חסד חנם.

כו

תאמר: “אם את האלהים אתה מחקה, עליך לחונן גם את כפויי טובה, כי גם לרשעים זורח השמש והימים פתוחים גם לשודדי־אניות”. מטעם זה נשאלה השאלה, אם יעשה איש טוב חסד עם כפוי טובה בידעו כי כן דרכו? – הרשני להקדים לתשובתי הערה, לבל תהי השאלה לי למוקש. לפי דעות הסטואים, כפויי הטובה הם משני מינים. האחד הוא הסכל; הסכלות מביאה לידי רשעה, והרשע עובר את כל העבירות, לכן הוא גם כפוי טובה. כן אנחנו רואים את הרשעים כבעלי־תאוה, כקמצנים, כרודפי הנאות וכצרי העין, לא בעבור שיש בהם כל החטאים האלה, כי אם בעבור שהם חשודים עליהם, וגם נמצאים הם אצלם אף כשאינם בולטים. השני הוא הנקרא כפוי טובה בפי ההמון, והוא נוטה לזה מטבעו. מהראשון, אשר כפיית־הטובה היא לו אחד מחטאיו המרובים, לא יכלא איש טוב את חסדו, כי אם יחפוץ להתעלם מאנשים כאלה, לא יתן לשום אדם. אבל להשני, אשר הוא פושע לדבר זה וכך דרך יצרו הרע, לא יעשה טובה, כמו שלא ילוה כסף למפזר הונו ולא ימסור פקדון ביד מי שהוחזק כפרן.

כז

כן גם כפחדן יוכל להחשב הסכל, כי כן דרכם של הפחותים¹⁸³ שכל המדות המגונות דבקות בהם. אבל פחדן בפרטות יאָמר למי שנרתע מקול עלה נדף. ישנן לסכל כל המדות המגונות, אבל לא לכולן הוא מסוגל; יש נוטה ביותר לקמצנות, ויש לפזרנות, ויש לתאוות הגוף. טעות היא לשאול לפי שיטה זו את הסטואים: אם כדבריכם¹⁸⁴, הרי היה אכילס פחדן? או אריסטידס, אשר הצדק נעשה לו לכינוי¹⁸⁵, היה רשע? או פביוס, אשר בהתמהמהו הציל המדינה¹⁸⁶, היה בהול במעשיו? או דציוס¹⁸⁷ היה מפחד ממות? או מוציוס [סצווֹלַא] בוגד? או קמילוּס נס מהמערכה? – אין אנחנו אומרים כי כל החטאים נמצאים בכל איש כמו שהם מתגלים אצל יחידים, רק זאת אנו אומרים, כי הפחות והנבער מדעת חשוד הוא בכל החטאים. גם אין עז־הלב חפשי תמיד מפחד, ולא הפזרן מקמצנות. כמו שישנם לאדם כל החושים שבגוף, אבל לא כל אדם מרחיק ראות כמו, לינקאוס¹⁸⁸, כן גם אין לכל סכל החטאים במדה גסה ובולטת כל כך כמו שנמצאו מהם אצל יחידים, החטאים משותפים לכולם, אבל אינם בולטים אצל כל אחד. זה נדחה מטבעו לקמצנות, זה לשכרות וזה לעריות, ואם אינו שקוע עוד באותו עוון, הוא נמשך אחריו. ואם נשוב עתה לעניננו נאמר: לכפוי טובה יחשב כל אדם רע, כי שרשי כל הזדונות בקרבו. אבל ביחוד ישנם נוטים לעוון זה ביותר והם כפויי הטובה בפרטות. עמהם לא אעשה חסד. אין אב דואג לטובת בתו, אם הוא משיא אותה לאדם נתעב שהכל מתרחקים ממנו. אין אבי־משפחה הגון מפקיד נכסיו ליד מי שנתפס כבר על משא ומתן. מטורף הוא העושה צוואה אם הוא ממנה לאפוטרופוס לבנו מי שמעל בנכסי יתומים. כן יחשב לאיש־חסד גרוע מי שבוחר בכפויי טובה לפעול בשבילם חסדים שהם רק להפסד.

כח

ולענין הטענה, כי גם האלהים מפזרים חסדם לכפויי טובה, נאמר: הם הכינו אותו לטובים, והרעים נהנים ממנו מפני שאין לצמצם אותו בעבורם, ונכון יותר שיהנו גם הרעים בזכות הטובים משיסבלו הטובים בעבור הרעים. כל מה שאתה מזכיר, אור היום, השמש, תקופות חורף וקיץ והזמנים שביניהם, אביב וסתו, והגשמים והמעיינות והרוחות – לכל העולם הם, ולא היה אפשר להוציא יחידים מן הכלל¹⁸⁹. המלך נותן כבוד ויקר להגונים, את צרכי החיים¹⁹⁰ גם לבלתי־הגונים, את הלחם הנתון לכל מקבל גם הגנב והנשבע לשקר והנואף וכל מי שרשום בספר בלי שים לב לאורח חייו, וכן בכל דבר הנועד ליושב הארץ ולא רק לצדיק, הטובים והרעים חולקים בשוה. כן נתן גם האל כמה מתנות לכל הגזע האנושי מבלי להוציא ממנו שום אדם, הן לא היה אפשר שיוליך אותו הרוח את [ספינת] הצדיק בכוון נאות לו ואת הרשע לצד שכנגד. את ארחות הים ואת סגולות הגזע האנושי יצר למען האדם בכללו. לא יכול היה לצוות לגשמים הנוזלים שלא ירדו על שדות הרשעים. ישנם דברים בינונים. הערים נבנות לטובים ולרעים, המצאות אנשי הרוח מתפרסמות גם לבלתי־ראויים, חכמת הרפואה מועילה גם לפושעים, פיטום הסמים לא יחדל כדי שלא יסתייעו בהם המנוולים. ההבדל לפי זכויות מיוחדות יוכל להעשות רק בדברים הניתנים לפי ערך האדם, לא בדברים הניתנים בלי סדר לכל ההמון. הבדל גדול הוא, אם אינך מוציא אדם או אם אתה בוחר בו. המשפט הוא גם למען הגנב, השלום מביא ברכה גם לרוצחים, ברשותם שולטים גם מי שגזלו נכסי אחרים. המבצר מגין במלחמה גם על החמסנים שבתוכו המשתמשים בחרבם, חוקי המדינה הם למעוז גם להרגילים לעבור עליהם. יש דברים שאינם יכולים להיות נחלת יחידים אם אינם נחלת הכלל. אין לך איפוא להביא ראיה מדברים אשר אנחנו כולנו מזומנים ליהנות מהם; מה שיכול אני להנחיל לאיש על פי משפטי, אותו לא אתן למי שידוע לי ככפוי טובה.

כט

תאמר: “אם כן, לא תתן גם עצה לכפוי־טובה הפונה אליך, ולא תרשה לו לשאוב מים לצמאו? לא תראה לו את הדרך כשהיא תועה? או תעשה זאת ולא תהיה כאן מתנה?” – באמת יש להבדיל, וגם אנסה להבדיל. החסד הוא מעשה מועיל, אבל לא כל מעשה מועיל הוא חסד. ישנם דברים כה פחותי־ערך, שאין לכנות אותם בשם חסדים. שני תנאים מתלכדים למען תהיה פעולה לחסד. האחד הוא גָדלָהּ, כי דברים פחותים ביותר אינם מגיעים לשם הזה. מי יקרא בשם חסד לנדבת פת־לחם או אסימון של נחושת, או לנתינת רשות להדליק בניצוץ מן האש? ובכל זאת דברים אלה לפעמים יותר מועילים ממתנות כבירות, אבל זולותם, אף אם נחוצים הם באותה שעה, נוטלת מהם את ערכם. – התנאי השני והיותר חשוב הוא, שאתכוון לטובת האיש ההוא אשר אני בעל חסדו, שאחשוב אותו להגון ואתן לו מחפץ לב ואשמח על זה. את כל אלה לא תמצא בדברים שאתה שואל עליהם. באלה אין אנחנו מסייעים לאנשים בעבור שהם הגונים, כי אם לאחר־יד עושים אנו דברים שאינם נחשבים, וגם לא בעבור אדם [מיוחד] אנו עושים, כי אם בעבור הרגש האנושי.

ל

לא אכחד כי לפעמים אעשה טובה גם עם אנשים בלתי הגונים בשביל כבודם של אחרים, כמו שבבקשת משרה נותנים לפעמים בצדק היתרון לאנשי יחס רם, אף על פּי שהם פּחותים, על אנשים שקדנים אבל חסרי יחס אבות. זכרון צדקות נעלות¹⁹¹ הוא קדוש ומעורר רבים למעשים טובים אם חיבה נודעה למעשים¹⁹² גם אחרי מותם. איך נעשה בן ציצרו לקונסול אם לא בזכות אביו? איך הוּשב צינַא זה לא כביר משדה המלחמה והורם למעלת קונסול וכן סכסטוס פומפיוס, ועוד אחרים ממשפחה זו, אם לא שגרמה תהלת האדם הגדול אף אחרי מפלתו להרים את קרוביו למדרגה גבוהה¹⁹³. ומה גרם זה לא כביר לפביוס הפרסי לכהן יותר מפעם אחת ככהן בהיכל – אדם אשר נשיקתו עוררה גועל נפש – אם לא התיחסו על משפחת הגבורים המפוארים כמו ורוקוזוס או אלוברוגיקוס ושלש מאות הלוחמים אשר במשפחתם האחת נצחו את אויבי המדינה¹⁹⁴? זאת אנחנו חייבים למעשים טובים, שנכבד אותם לא רק בהיותם לעינינו כי אם גם כשכבר חלפו ונעלמו, כמו שזאת פעולת אנשי הצדק שהיו לברכה לא רק לדורם כי אם הניחו חסדם לעתיד, כן גם לא לדור אחד עלינו לזכור טובתם. האחד הוליד אנשים מצויינים: יהיה מי שיהיה, אנחנו נכבד אותו בעבור שנתן לנו אנשים ראויים לתהלה; השני הוא נכד אנשים מצויינים: יהיה מי שיהיה, בצל קרוביו יחסה¹⁹⁵. כמו שמקומות נרפשים לובשים זיו, מנוגה השמש, כן על בנים פחותים מופיע הדר אבות.

לא

רוצה אני, ליברליס חביבי, לפי שיטתי זאת ללמד לפניך זכות על האֵלים. לפעמים אנחנו תמהים: מה עלה בדעתה של ההשגחה העליונה כשניתנה מלכות לאדם כמו ארידי¹⁹⁶? התחשוב כי לו ניתנה? היא ניתנה לאביו ולאחיו. למה עשתה את קיוס קיסר [קליגולא] למושל בכל העולם, אדם שואף לדם אדם ושׂשׂ ומצוה לשפוך אותו לעיניו כאילו חפץ לקבל אותו לתוך פיו? הבאמת אתה חושב כי לו ניתנה הממשלה? היא ניתנה לאביו גרמניקוס ולאבי אביו ולאבותיו מדורות קדומים אשר היו אנשים מהוללים אף אם לא היו נודעים בשער וחיו כשאר בני אדם. אהה [אל עולם], כשנתת למַרקוס סקאורוס מעלת קונסול, הכי לא ידעת כי המתועב הזה לוקק בפיו דמי־נדה של שפחותיו¹⁹⁷? הן גם לא הסתיר הדבר ומעולם לא חפץ להתראות כאדם טהור. אספר דבר שהיה מוסר על עצמו ואשר כפי זכרוני היו מספרים גם בפניו. בבקרו את אסיניוס פּוֹליוֹ ומצא אותו שוכב במטתו, אמר דבר נבלה שברצונו לעשות, וכשראה את זה מסרב ומתקצף, אמר: אם דבר רע הגדתי, יבוא עלי ועל צוארי!" בעצמו סיפר זאת. ואדם משוקץ כזה הרימו לתופס שלטון שבטי־רומא¹⁹⁸ וליושב על כס המשפט! בודאי עלה במחשבתך סקאורוס הזקן¹⁹⁹ נשיא הסינאט והיה קשה בעיניך להניח את זרעו בדרגה שפלה!

לב

קרוב הדבר, שהאֵלים חוננים לפעמים בני אדם בעבור אבותיהם וזקניהם, ולפעמים בעבור בני בניהם ונכדיהם בדורות הבאים. כי לפניהם גלויה וידועה שורת פעלם וצופים הם את כל המעשים הנעשים על ידיהם, רק לנו הם נסתרים, ומה שאנו חושבים כמפעל פתאומי, אותו חזו מראש ולהם הוא דבר פשוט. יהיו אלה מלכים, מה שלא היו אבותיהם – יען אשר עשו את הצדק למעוז לממשלתם ובחרו בענוה, ויען אשר לא התנשאו על המדינה כי אם מסרו נפשם עליה! “יהיו אלה למושלים, יען אשר היה בין אבות אבותיהם אדם ישר אחד אשר התרומם ברוחו על מצבו בחיים ואשר בזמן ריב האזרחים, כשדרשה זאת טובת המדינה, בחר להיות מן הנכנעים ולא מן המנצחים! ימים רבים לא יכול זה לקבל שכרו – עתה יבוא הלז בזכותו ויהיה לנשיא בעמו, לא בעבור שהוא חכם וגבור, כי אם בעבור הזכות אשר נחל מאחרים. – אדם זה בעל מום, מכוער ונבזה על כנו המפואר: עתה יתלוננו עלי בני אדם²⁰⁰ שאני מוכה בסנורים ובלי משפט ודעת, על מי לשוות ההוד והדר הראויים לגדולי עולם. אבל אני יודע מה שאני עושה: לזה אני נותן ולאחר אני משלם בזה גמול! – הנה אדם אחד, אין יודע אותו, בורח מאד מן הכבוד ומקבל על עצמו סכנות באותו ששון־הנפש אשר בו אחרים ניצלים מהן. את אשר לו איננו מבדיל מזה של הכלל. עתה תשאלו: היכן הוא? מי הוא? לא תוכלו לדעת זאת, אבל אצלי חשבונות כל ההוצאות וההכנסות סדורים, אני יודע מה שאני חייב לכל אחד. יש שאני משלם להם לאחר ימים רבים, ויש שאני מקדים ונותן להם; הכל לפי מצב הדברים וצורך מדינת־מלכותי²⁰¹ בעולם”. – כן גם אני אתן לפעמים לכפוי טובה, אבל לא בזכות עצמו.

לג

“ואם לא תדע באיש ההוא, כפוי טובה הוא או מודה על חסדים, התחכה בטובתך עד אשר תדע זאת או תחיש לעשותה כדי שלא לעבור זמנה?” – אם לחכות, מאד יארך הזמן, כי כדברי אפלטון: קשה מאד חקר הלבבות. לא לחכות? קלות דעת היא. אבל אנחנו משיבים: לעולם לא נחכה עד שנדע דבר ברור, כי אל פסגת האמת אמנם קשה מאד להגיע, אבל נלך בנתיבה הקרובה אל השכל. בכל מעשי חובתנו אנו נוהגים כן: כשאנו זורעים, כשאנו נוסעים בים, כשאנו יוצאים למלחמה, כשאנו נושאים נשים ומגדלים בנים – ובכל אלה אין אנו יודעים אם נצליח, אנחנו תופסים במה שלפי מחשבתנו נותן תקוה טובה. מי יערוב לזורע בעד התבואה, לנוסע בים בעד החוף, לנלחם בעד הנצחון, לבעל בעד צניעות אשתו, לאב בעד יושר בניו? אנחנו סומכים על השכל ולא על מה ששריר וקיים. אם תחכה ולא תעשה מה שאין אחריתו מובטחה ולא תניע יד בלתי אם למה שנתאמת בנסיון, יהיו החיים בטלים מבלי שתעשה בהם כלום. ואם לפי הקרוב אל השכל אתנהג ולא לפי אמת ברורה, אעשה חסד גם עם אשר לפי הנראה עתיד הוא להיות מכיר טובה.

לד

אומרים: “כמה פעמים יתרחש כי אדם רע ירמה אותך ותקבלו כאיש ישר, והישר לא ימצא חן בעיניך ותחשבהו לרמאי, כי מתעה אותנו מראה־פניהם של הדברים אשר אנו סומכים עליו”. אמנם כן, אבל אינני מוצא דרך אחרת כדי לחרוץ משפט על הדברים. רק בנתיבה זו אוכל לבקש את האמת, אין לי יותר בדוקה ומנוסה. מאד אזהר ואבחון הדברים היטב ולא אמהר במשפטי. גם במלחמה יוכל להתרחש שתהי ידי נוטה בשגיאה וחץ יעוף למחוץ את חברי, תחת אויבי אשר ינצל, כאילו הוא מבני בריתי, אבל כזה יארע רק לעתים רחוקות ולא באשמתי, כי אני מצדי מתכוון למחוץ האויב ולהגן על בן ארצי. כן גם בידעי כי אדם כפוי־טובה, לא אחונן אותו; אבל אם התגנב אלי והתהדר בפני – אין בזה חטא, אם חנותי אותו כמכיר טובה. – "ואיך הדין, אם הבטחת לאדם חסד ואחר כך נודע לך שהוא כפוי טובה, התתן לו או לא? אם תתן, תחטא כמזיד, בתתך למי שאינו כדאי, ואם לא תתן – תחטא כנגד הבטחתך²⁰² כאן מתמוטטת הדייקנות שלכם ומה שאתם מכריזים בגאון כי המשכיל אינו מתחרט לעולם ואינו נאלץ לחזור מדעתו ולתקן מה שכבר עשה!" אמנם כן, המשכיל אינו חוזר מדעתו – כשהכל נשאר כמו שהיה בחרצו את משפטו. לכן גם איננו מתחרט, בידעו כי באותה שעה שעשה דבר לא היה יכול לעשות טוב ממנו ולשפוט באופן יותר נכון. הן גם בכלל יגש לכל מעשה בתנאי: אם לא יארע דבר שיעכב²⁰³. לכן אנו אומרים כי הכל בא לו כפי מחשבתו ואין מקרה מפתיע אותו, אחרי אשר מראש הגה ברוחו כי יכולים להתרחש מקרים מפריעים את כוונותיו. רק הסכלים רואים עצמם כמובטחים שיצליחו במעשיהם; המשכיל רואה לפניו זה לעומת זה, הוא יודע כמה טעיות באות בחשבון, כמה חליפות לדברים האנושיים וכמה מכשולים אורבים למאויינו. הוא צופה תמיד על הספק ועל המשתנה לפי המקרים, ועם מחשבותיו הנכוחות הוא זוכר גם הפגעים היכולים להפר אותן. התנאי שהוא מתנה בלבו על כל דבר ואשר בלתו אינו מתחיל כלום, הוא שומרו מאכזבה.

לה

הבטחתי דבר, בתנאי שלא יארע מה שיעכב אותי מליתן. הרי אפשר כי מה שהבטחתי לזה, תדרוש ממני המולדת להקריב בשבילה, או גזירה תצא במדינה לאסור מה שהבטחתי לעשות לידידי. הבטחתי להשיא לך את בתי והוברר כי גר אתה בארץ ואין אני מתחתן עם נכרים²⁰⁴. מה שנעשה לאיסור, מנקה אותי מאשמה. רק אז הייתי מכזב באמונתי ופושע כחוזר בדיבורו, אילו כשהכל נשאר כמו שהיה בשעת הבטחתי לא קיימתי אותה; באופן אחר שינוי המצב משחרר אותי ונותן לי רשות לעיין בדבר מחדש. הבטחתי לך עזר כעורך דין, אבל הוברר אחרי כן כי יכול לצאת מזה הפסד לאבי. הבטחתי להיות נטפל לנסיעה לחוץ־לארץ, ונודע שהדרך משובשה בלסטים. הייתי נכון לבוא ולסייע לך, אבל חלה בני או אשתי ישבה על המשבר. למען מלא הבטחתך צריך הכל להיות כמו בשעה שיצא הדבר; היש שינוי יותר גדול מזה, שהוברר כי המקבל הוא אדם רשע ורמאי? מה שהיה נועד לאיש הגון לא אתן למי שאינו הגון, ועוד תהיה לי סבה לכעוס על אשר רימו אותי.

לו

אשים לב גם לחשיבות הדבר הנדון ואשפוט לפי ערך ההבטחה. אם הוא דבר מועט, אתן אותו אף לבלתי הגון, בעבור שכבר הבטחתי. לא כמתנה אתן לו הדבר, כי אם למען קיום דברי וכעונש לעצמי. אוכיח ואייסר את קלות דעתי בהבטחה: הצטער נא על זה, ולהבא תהיה יותר זהיר בדבריך, שלם נא, כמו שרגילים לומר, מס הלשון. אבל אם דבר גדול הוא, לא אעשה כפתגם מצינס: לקבל בעד פרוטה עונש של אלפי אלפים. את זה לעומת זה אערוך: מצד אחד, להחזיק במה שהובטח; מצד אחר. ענין רב הוא שלא לחונן אדם שאינו הגון. השאלה תהיה על חשיבות הדבר. אם דבר קל הוא, כדאי לוותר; אבל אם הוא דבר שיביא לי נזק או חרפה, אבחר להתנצל פעם אחת על שחזרתי בי מליתן תמיד את הדין על שקיימתי. הכל תלוי בחשיבות דברי ההבטחה, ויש אשר לא רק אעצור מליתן כי אם אדרוש בחזרה אף מה שכבר נתתי שלא כהוגן. סכלות היא להיות שומר אמונים לשגיאה.

לז

לפיליפוס מלך מוקדון היה איש גבור חיל אשר התנסה והראה כחו בכמה מלחמות ובעבור גבורתו נתן לו המלך כפעם בפעם חלק מן השלל. בהיותו רודף שלמונים הורגל על ידי המתנות לדרוש עוד יותר. התרחש שנסע באניה ונשברה, וכשניצל הביאוהו גלי הים אל אחוזת איש מוקדוני, אשר כשמעו מה שקרה חש לעזרתו והשיב נפש הנטבע, הכניסו לבית הקיץ שלו, השכיבו על מטתו, חיזק והחלים את החלש אשר כמעט יצאה רוחו, במשך שלשים יום ריפא איתו על הוצאותיו, החזירו לאיתנו ונתן לו צידה לדרך, עד שאמר זה: “כחסדך אשיב לך כאשר רק אזכה לראות עוד את אדוני שר הצבא”. אחרי כן סיפר לפיליפוס את אסונו בשבירת האניה, ובדבר העזרה שהיתה לו לא הגיד דבר, אבל פתאם ביקש את המלך שיתן לו אחוזת אדם אחד במתנה. האדם האחד הזה היה איש החסד, בעל הבית אשר הכניסו כאורח וריפא אותו! המלכים רגילים, ביחוד בעת מלחמה, לפזר מתנותיהם כמעט בעיניים סגורות. לא יוכל איש צדק לעמוד בפני התשוקות הרבות המתיצבות לפניו כאנשי מגן; קשה גם להיות איש ישר ושר צבא מומחה כאחד. איך יוכל להשביע את אלפי הנפשות השוקקות? ואיך תנוח דעתם אם יחזיק כל אחד רק במה שיש לו? בודאי כן הרהר פיליפוס בלבו כשנתן צו להנחיל למבקש את האחוזה אשר נכסף לה. אבל בעל הנכסים הלז, אשר גרשוהו מנחלתו, לא סבל כדרך אחרים את הזדון בדומיה, כמי שהוא שבע־רצון על אשר לא הפקירו גם את נפשו, כי אם ערך מכתב לפיליפוס אשר בו סיפר באומץ־לב דברים כהוייתם. כהגיע הדבר אל המלך, בערה חמתו ויצו לפוסאניאס שיחזירו תיכף את הנחלה לבעלה הראשון וגם שייסרו בציון־חרפה את איש־החיל הנוכל, האורח כפוי־הטובה, הניצל רודף־הבצע, לאות לאנשי רשעה. כדאי היה אדם זה לא רק שיציינו בבשרו כי אם שיחצבו בו אותות הקלון, על אשר גרש את בעל הבית החומל עליו מנחלתו, עירום וכמו טובע בים, אל אותה המצולה אשר בה היה הוא מושלך לפנים. עוד שאלה היא, מה העונש הראוי במקרה כזה. בודאי צריכים היו להחזיר מה שגזל ברשעתו. אבל על מי יעשה רושם עונש פושע־כביר כזה הגורם בנבלותו שימנע כל איש חסד מלנהוג במדת הרחמים?

לח

הכי נתון לך דבר במתנה מאת פיליפוֹס, בעבור שהבטיח, אף על פי שלא היה צריך או לא היה רשאי, או גם חטא בנתינה זו, כי על ידה נעל דלת בפני הצלת נטבעים? אין זאת קלות דעת כשמתחרטים על מעוות אשר התגלה בכיעורו. צריכים אז להודות בתם לב: אחרת חשבתי, וטעיתי. סכלות גאיונה תהיה להחזיק אז בטעותו ולומר: מה שיצא מפי, יהיה מה שיהיה הוא שריר וקיים. לא לחרפה הוא, להחליף מחשבתו לפי השתנות הענינים²⁰⁵. שער בנפשך, לו עשה אותו פיליפוס לבעל האחוזה בנוה שבחוף הצלתו, הכי לא היו מוחרמים מן הוא והלאה כל האומללים מבקשי הצלה? טוב יותר, חשב, שתהיה במדינת מלכותי אות קלון על מצחך, אות שהיתה ראויה להיות חקוקה בעיניך. הראה בזה לכל כי הכנסת אורחים הוא דבר קדוש! יקראו נא על פניך את המשפט כתוב, להזהר שלא תהיה נתינת מחסה לאביונים דבר שיש בו סכנה! בזה יתפרסם החוק ביתר תוקף מאשר בחריתה על טבלה של נחושת.

לט

“אבל מדוע זינון שלכם²⁰⁶ כשהבטיח לאדם חמש מאות דינר והכיר אחרי כן שאינו הגון וידידיו הזהירו אותו מהלוות לאדם זה, לא שמע אליהם ויתן את הכסף בעבור שהבטיח אותו?”

ראשית: דברים שונים הם הלואה ומעשה חסד. המלוה גם לבלתי הגון יכול לדרוש חזרת כספו ולהזמינו לדין, וגם אם יפשוט את הרגל, חלק מהלואתו ישוב לו; החסד כשהוא אובד, יסוף כלו ותיכף ומיד. וזאת שנית: כאן (בחסד שאינו כדאי) – אדם רע, ושם (בהפסד הלואה) בעל בית שלא הצליח. אפשר גם כי זינון, לו היה הסכום יותר גדול, לא היה מחזיק בהבטחתו, אבל על חמש מאות דינר חשב, כמו שאומרים, “יהי לו עוון זה על עצמותיו”; כדאי היה לו סכום זה לבלתי חזור מדיבורו. כשהוזמנתי למשתה, אלך גם כשהאויר קר, אבל לא בסופת שלג. למסבת אירוסין אלך כאשר הבטחתי, אף אם אני חש קצת בקיבתי, אבל לא כשתקפה אותי קדחת. אתיצב בתור ערב, אם הבטחתי, אבל לא כשידרשו ערבות בלתי מוגבלה או שאתחייב כלפי הממשלה. בקיצור: תנאי מותנה בשתיקה הוא האם אוכל, אם אהיה רשאי, אם לא ישתנה מצב הדברים". עליך מוטל לסבב שיהיה המצב בעינו, אם דורש אתה שאקיים דברי; אז תהיה חזרה מהבטחתי קלות דעת. אבל אם התרחש דבר חדש, איך תתמה על שמחשבתי מתחלפת בהתאם עם חליפות המצב? תן לי הכל כמו שהיה, ואהיה גם אני מי שהייתי. ערבון הבטחנו וסרבנו ליתן: לא בכל אופן אדם נדון על זה, לפעמים התנצלות יש בכח יותר תקיף.

מ

תשובה זו תהי גם לשאלה, אם בכל אופן צריכים להכיר טובה ולהחזיר גמול. בודאי חייב אני ליתן אות מחשבה טובה של הכרת חסד, אבל להחזיר הטובה יעכבני לפעמים מזלי הגרוע או רוממותו של איש חסדי. מה יוכל העני ליתן למלך או לאיש עשיר, ביחוד כשהם חושבים להם לעלבון שיחזירו להם מתנה, והם מוסיפים מצדם חסד על חסד? מה יש לי לעומת מיטיבים כאלה זולת רצוני הטוב? אין אני רשאי אף לבעוט בחסד חדש מפני שלא גמלתי עוד טובה על הישן. עלי לקבל ברצון שוה לזה של הנותן, ולעשות אותי בפני ידידי לחומר לפעולות נדיבותו. המסרב לקבל חסדים חדשים, כאילו כועס על הישנים. אם אין אני מחזיר טובה, מה בכך, אם אין אני האשם בעיכוב, כי אם חסרון שעת הכושר או חסרון יכולת. מי שעשה עמי חסד, לו היתה שעת הכושר ולו היתה היכולת לפעלו. השאלה גם: אם אדם טוב הוא או רע. אם טוב הוא, ידינני לכף זכות, ואם רע הוא – אין לי עסק עמו. אני חושב גם שאין להיות נמהר בהשבת טובה כנגד רצונם של הנותנים ולהפציר בהם לקבל. אין זה גמול, אם מחזיר אדם בכפיה מה שקיבל ברצון. יש אנשים, אשר אם קבלו תשורה קטנה הם חשים להחזיר כנגדה לנותן תשורה אחרת שלא בזמנה ומעידים בזה שאינם רוצים להשאר חייבים, אבל הרי זה כאילו מאסו במתנה והם מתאמצים למחות זכרונה במה שכנגדה. – יש גם שאין להחזיר אף במקום שיש יכולת. כיצד? כשאני מחסר בזה נפשי הרבה יותר ממה שאני מוסיף לחברי; הוא לא ירגיש שום ריבוי במה שהחזרתי לו, ולי יהיה החיסור מורגש מאד. מי שממהר מאד ובכל אופן להחזיר, אינו נמצא במצב רוח של מכיר־טובה כי אם של לוה המשתוקק להחיש את התשלום בהיות החוב כנגד רצונו. אבל המרגיש עצמו חייב לאיש חסד כנגד רצונו, הוא כפוי טובה.

ספר חמישי    🔗

א

נראה לי כי בספרים הקודמים השלמתי כבר הענין, אחרי שעסקתי בשאלות, איך גומלים חסדים ואיך מקבלים אותם. הן זה כל המקצוע של חובה זו. אם אני מתעכב עוד יותר בביאור הענין, אין זה מפני שהחומר דורש זאת, כי אם מפני שאני נגרר אחריו בחיבה, אף על פי שהייתי צריך רק לשים לב למטרתו הראשית ולא לדברים טפלים לו²⁰⁷. לפעמים מתעוררים רעיונות, מושכים בנעימותם את הנפש, לא נחוצים כל כך לענין אבל גם לא יתרים. וכיון שזה מתאים גם לחפצך, אוסיף אחרי שנגמר עיקר הדבר לחקור בענינים שהם, אם אפשר לומר כן, קשורים אליו מבלי שהם דבקים בו, ואשר כל מי שמברר אותם אמנם לא ימצא שכר רב אבל גם לא יפסיד.

לך, אֶבוטיוס ליברליס, איש טוב ונוטה מטבעו לחסדים, אין די בתהלת מעשי החסד. לא ראיתי כמוך איש מוקיר ומלמד זכות לכל דבר קטן שבחסד. הגיעה מדת טובך לידי כך, עד כי החונן למי שיהיה נחשב בעיניך כחונן אותך בעצמך. נכון אתה לגמול מצדך שכר לעושה טוב, רק כדי שלא יתחרט בהיות המקבל כפוי טובה. לעצמך אתה רחוק כל כך מבקשת כבוד ותפארה ונוטה כל כך לפטור כל אדם מהכיר לך תודה, עד כי בשעה שאתה עושה חסד אתה חפץ שתתראה כמשיב אותו ולא כנותן מתחלה. לכן גם חוזרים אליך החסדים כולם במלואם, כי רודפים הם אחרי מי שאינו דורש אותם לחזרה; כמו שהכבוד רודף אחרי מי שבורח ממנו²⁰⁸, כן פרי מעשים טובים מגיע ביותר לאלה, אשר לא איכפת להם גם אם אין מחזירים להם תודה. אף אין כל מעצור מצדך למקבלי טובות, שלא יחזרו ויבקשו, ולא תסרב לעולם מלחדש חסדיך ולהוסיף עוד גדולים מהם על אלה שנשכחו ונשארו במסתרים. חוק עושה לו איש נדיב וגדל דעה, להאריך את סבלנותו לכל כפוי טובה, עד אשר מעצמו ייטיב דרכו. גם אין זה חשבון מַטעֶה, כי באמת המדות המגונות נכנעות בפני הטובות²⁰⁹, אם לא תקדים השנאה לפגוע בהן.

ב

בעיניך מוצא חן הפתגם האחד המעיד על רוממות הנפש: “לחרפה היא לעמוד מאחור במעשי חסד”. הכי אמת הדבר? שאֵלָה היא ששואלים בצדק, ואין ענינה כלל כמו שאתה חושב. כי כשמתחרים במעשי יושר וצדקה, אין זאת חרפה שמנצחים אותנו, אם רק אין אנו משליכים מידינו את כלי המלחמה ושואפים עוד שנהיה אנחנו המנצחים. הן לא הכל זוכים עם מחשבתם הטובה לכחות שוים, לכשרונות שוים ולמסיבות חיצוניות שוות, וכל אלה משפיעים הרבה על תוצאות הכוונות היותר טובות. אבל משובח הוא כבר הרצון בלבדו השואף ליושר, גם אם הקדימו אחר בצעדים יותר מהירים. אין זה כמו בקרבות שעורכים למשחק, אשר שם זר הנצחון ניתן להיותר מוכשר, אבל גם בהם המקרה מרומם לפעמים את הפחות בערכו. כשהדבר נוגע לחובת האדם וכל אחד משתוקק למלאותה מצדו באופן היותר טוב, אבל לזה ניתנה יכולת יתרה ורכושו מספיק לעשות כרצונו וזכה להוציא חפצו אל הפועל, ולזה רצון שוה אבל אין בידו אף לגמול חסד ככל אשר השיג מאחרים למרות חפצו והשתדלותו בכל לבבו, אין זה האחרון מנוצח, כי אם דומה הוא רק למי שנפל בקרב, מפני שנקל היה יותר לנלחם בו שיהרגהו משידחה אותו לאחור. מה שאתה חושב לחרפה לא יוכל להתרחש לאיש ישר: שיהיו אחרים נוצחים אותו [במעשים טובים], כי הוא לא יפול ברוחו ולא יתרשל. עד יום אחרון בחייו יעמוד הכן ובקומה זקופה יוכל לומר גם ביום המות: אמנם רבות קיבלתי, אבל לא פחות מאלה היה מה שחפצתי אני לעשות.

ג

אנשי לַקדימון לא נתנו את חבריהם להלחם בהתגוששות הכפולה²¹⁰ או ברצועה של עקרב²¹¹, אשר בהן המנוצח הודה שגברו עליו. – אם הקדים רץ להגיע למטרה, נצח את חברו במהירות, אבל לא באומץ. המתגושש שהפילוהו שלש פעמים לארץ, לא זכה לזר־הדפנה, אבל עוד לא ויתר עליו. אנשי לקדימון חפצו כי אזרחי עירם יתחשבו לבלתי־מנוצחים, לכן הרחיקו אותם מאותן המלחמות, אשר בהן לא השופט דן או מוצא הריב מעיד מעצמו על הנצחון, כי אם מי שידו על התחתונה נאלץ להכריז בקול רם על מפלתו. את אשר הללו נצרו כסגולה חשובה אצל אזרחיהם, יכולים היושר והרצון הטוב ליתן לכל איש: שלא להנצח לעולם, כל זמן אשר גם לנופל נשאר רוח איתן. לכן לא יאמר אדם על שלש־מאות בני משפחת הפאביים²¹² שנצחו אותם, אף על פי שנהרגו. גם רגולוס נשבה מאת הפוניים²¹³, אבל לא נצחו אותו, וכן כל איש אשר דיכא אותו גורל אכזרי, אבל לא הכניע את רוחו. כן הדבר גם לענין החסדים. אפשר שקיבל אדם הרבה מאחרים, וגם דברים חשובים וכמה פעמים; אבל בכך לא נצחה אותו הנדיבות. אולי ינצחו החסדים את החסדים, אם תערוך אלה מול אלה את אשר נתנו ואת אשר קיבלו; אבל אם את הנותן ואת המקבל תציג זה מול זה ותעריך את מחשבותיהם בלבד, לא ינתן הכתר לא לזה ולא לזה. מתרחש לפעמים במלחמה כי האחד מדוקר ונפצע הרבה ולשני רק פצעים קלים, ורואים אותם כאילו הם שוים אף על פי שנראה האחד חלש מחברו.

ד

אין איפוא יד איש על התחתונה בחסדים, אם הוא יודע שהוא חייב ורוצה הוא לשלם גמול, וכשאי אפשר לו במעשה, על כל פנים במחשבתו הוא נכון לגמול לאיש חסדו. כל זמן שהוא עומד במחשבתו זאת ומחזיק ברצונו, יוכל ליתן אות להכרת טובה מצדו. אין זה חשוב כל כך, מאיזה צד ניתנו וכמה הן המתנות העלובות²¹⁴ הללו. מצדך האושר, מצדי הרצון הטוב, ושוה אני לך כמו ששוים אנשי צבא, אם כלי־זינם כבדים או קלים ואם גם אינם מזוינים כלל. לא יוכל נדיב לנצוח איש בחסדיו, כי יכול המקבל להכיר טובה כחפצו. לו היתה חרפת נצחון נטפלת לחסדים, לא היו צריכים לקבל אותם מיד אנשים אדירים אשר אין אפשרות להשיב להם כגמולם, כמו מיד נשיאים ומלכים, אשר זכו לעמוד במקום שיכולים לפזר משם מתנות רבות מבלי שיקבלו אף מעט ודברים שוים קצת לחזרה. אני מדבר כאן על מלכים ונשיאים, אשר בכל זאת אפשר עוד לטרוח לטובתם ואשר חסנם הרב עוד תלוי בהסכמת הרבים ובמשמעתם. אבל ישנם גם אנשים נעלים ונשאים על כל צורך ותשוקה וחפצי בני אדם כמעט שאינם מגיעים אליהם ואשר גם המזל בעצמו לא יוכל להעניק להם מתנות. הן איש כסוקרטס על כרחי ינצחני בחסדים, או איש כדיוגנס, אשר בהיות סביב לו אוצרות המוקדונים התהלך הוא עירום, ואת עושר המלך רמס ברגליו. בודאי נגלה על ידי זה לו לעצמו ולכל איש, שאינו מוכה בסנורים מראות אור האמת, כי גדול הוא הרבה יתר מהמלך אשר הכל השתחוו לפניו. חסון היה ועשיר הרבה יותר מאלכסנדר אשר משל אז בכיפה, כי מה שסרב החכם ההוא לקחת היה רב ממה שהיה יכול המלך לתת.

ה

לא לחרפה היא להיות מנוצח מאלה. הכי גבורתי היא פחותה, אם אתה מעמידני מול אויב אשר אי אפשר לפגוע בו? או חלש כחה של האש, בשביל שנתקלה בחומר שאינו נשרף; או אבד הברזל את כחו לכרות, כשעליו לשסע אבן חזקה ביותר שאינה נשמעת לפטיש מכה ועומדת מטבעה בפני כל דבר קשה? כן הדבר בנוגע לאיש מכיר טובה, שאין הוא נעלב על ידי מעשי־חסד, אם הוא חייב תודה בעבורם לאנשים אדירים כל כך לפי מצבם או נעלים כל כך בצדקתם, שאין נתיבה להחזיר להם טובה. כן גוברים עלינו בדרך כלל הורינו. הם לטורח עלינו בנערותנו כל זמן שקשה עלינו מוסרם ואת חסדיהם אין אנו מבינים עוד. וכשבאנו בימים והשגנו קצת חכמה להבין כי דוקא בעבור אותם הדברים שהיו שנואים עלינו צריכים היינו לאהוב אותם ביותר, בעבור תוכחתם ונטיתם להחמיר ושקידתם להגן עלינו בפני קלוּת הדעת של ילדותנו – והנה נחטפו מאתנו. מעטים הם הזוכים להאריך ימים עד כדי לראות פרי עמלם בבניהם, רובם מרגישים בבניהם רק על ידי הטורח למענם. אבל לא חרפה היא שהם גוברים עלינו בחסדיהם, כיון שבכלל אין זו חרפה. הרי אנחנו שוים ולא שוים לעושי החסד: שוים ברצוננו הטוב, אשר אותו הם מבקשים ואותו לבד אנו יכולים להבטיח, ולא־שוים לפי מקרי־הזמן, אשר אם הם מעכבים תשלום גמול מצדנו אין לנו להתבייש בזה ולראות עצמנו כפחותים. אין בושה אם אינך משיג מטרה, ובלבד שתלך לקראתה. לפעמים מוכרחים אנחנו לבקש חסדים חדשים עוד קודם שהחזרנו את הישנים, בעבור זה לא נחדל מלבקש ולא נעמוד כמבוישים, כאילו אין בדעתנו להחזיר, כי אין שורש העיכוב באשמה מצדנו אלא במסיבות מן החוץ, ואין כוונתנו הטובה נחלשת ולא סובלת כלימה בגבוֹר עלינו המסיבות שאינן תלויות ביכולת שלנו.

ו

אלכסנדר הגדול היה רגיל להתפאר, שלא התעלה עליו אדם בחסדיו. לא היתה הגאוה פחותה מזו שהיתה בו על שהצליח למשול על נקלה²¹⁵ במוקדונים, ביוונים, בקאריים ובפרסים ושאר אומות. לא היה רשאי לחשוב שהגיע לאותה מעלה על ידי ממשלתו שהשתרעה מקצה ארץ טראקיה עד חופי ימים רחוקים לא־נודעים. הן אליה הגיע גם סוקרטס, וגם דיוגנס, אשר עוד גבר עליו. הכי לא נצח הוא אותו, ביום אשר המושל הזה, המתנשא על כל אדם ביהירות נפרזה, פגש אדם אשר לא יכול ליתן לו דבר במתנה או לגזול ממנו דבר? המלך ארכילאוס²¹⁶ ביקש את סוקרטס לבוא אליו, ואומרים עליו על סוקרטס שסירב ללכת, באמרו שאין בדעתו לבוא אליו לקבל חסדים אשר לא יוכל להחזיר לו כמותם. אמנם יש לומר: ראשית, הן בו היה הדבר תלוי, שלא לקבל. שנית, הן הוא היה כאן המקדים בעשיית חסד, כי בבואו היה נענה לבקשה וחונן את המלך בדבר אשר זה לא יכול להשיב לו כערכו. וגם אילו נתן לו ארכילאוס זהב וכסף ופגש בוז לחפצים אלה, הכי לא יכול סוקרטס לשלם לו? מה היו כל התשורות המוכנות למענו, כנגד מה שנתן הוא, בהראותו למלך אדם יודע את החיים ואת המות ועומד על גבול שניהם? או בהכניסו בינה בדרכי הטבע ללב אותו המלך המגשש בצהרים כמו באפלה ונבער כל כך מדעת, עד שביום היות ליקוי החמה סגר את ארמונו וכרת שער־ראש בנו, כמו שהיה המנהג במקרי אֵבל ואסון? מה רבה היתה הטובה שהיה מעניק לו החכם, לוּ הוציא את המפחד מחשכה לאורה וחיזק את רוחו ולימד אותו דעת: “אין כאן ליקוי השמש, כי אם פגישת שני כוכבים, בהיות הירח, אשר מסילתו יותר נמוכה, סובב מתחת לשמש ומאפיל עליו בדרכו. לפעמים הוא מכסה רק חלקים קטנים ממנו בנגעו בו במהלכו, לפעמים שטח גדול, כשהוא מתיצב כנגדו ברוב עצמותו, ויש אשר הוא גודר בעד כל מאורו של השמש, בהיותו תלוי ישר בתווך בינו ובין הארץ. אבל הכוכבים הללו על ידי מהירות מהלכם יתרחקו תיכף לצדדים שונים, עוד מעט ותחזור האורה לארץ, וכן יתנהגו הדברים במשך הדורות; סדורים וקבועים הם הימים מראש, אשר בהם עוצר הירח בסיבובו את השמש מהפיץ קרני זהרו בשלמות. חכה מעט, הנה הוא חוזר ומופיע ומניח מאחוריו עננה זו שכיסתה עליו, הנה הוא משתחרר מהמעצורים אשר לא הניחו לו להאיר בכל כחו”.

או לא יכול סוקרטס להחזיר לארכילאוס חסד שוה, אילו הורה אותו לוותר על מלכותו? בודאי לא היה רואה עצה כזאת כמתנת חסד מאת סוקרטס, אילו הגיע זה לידי כך. – אם כן למה סירב סוקרטס לבוא ונתן את התשובה ההיא? מפני שהיה בעל חן ונעימות ורגיל לדבר ברמזים והיה חובב את הלצון, ביחוד כלפי האדירים בארץ, ובחר להביע את סירובו בדרך שחוק מאשר בדרך עקשנות וגאוה, לכן אמר שאינו חפץ לקבל חסדים ממי שלא יוכל להחזירם לו במדה שוה. היה דואג גם, שמא יאלצו אותו לקבל מה שלא רצה, או מה שאינו לכבוד לאיש כסוקרטס. ושמא תאמר: היה יכול למאן כחפצו מלקבל? אבל בעד זה היה מכעיס את המלך החצוף, אשר דרש כבוד ויקר לכל אשר לו. אחת היא אם ממאנים לתת דבר למלך או לקבל ממנו, את שתי אלה הוא חושב כסירוב שוה, ולמושל גאה הסירוב קשה עוד יותר מחסרון הערצה. לכשתרצה אגיד לך מה היתה כוונתו של סוקרטס באמת: הוא לא חפץ להגיע מרצונו לידי עבדות – הוא, אשר את חרותו לא יכלה לסבול אף מדינה חפשית!

ז

כבר די לפי דעתי במה שביררנו לענין השאלה, אם חרפה היא להנצח במעשי חסד. השואל דבר זה הן חושב לודאי כי אין אדם גומל חסד לעצמו, כי גלוי וידוע שאין זו חרפה להיות נוצח את עצמו. אבל אצל קצת מן הסטואים עוד הדבר מוטל בספק: אם יכול איש לגמול חסד לעצמו, ואם צריך הוא להחזיר טובה לעצמו? הלא נכיר שהדבר צריך ברור, אם נשים לב להפתגמים הרגילים: “עלי להשתבח על דבר זה”, או: “לא אוכל להתאונן על איש זולתי על עצמי”, “אני כועס על נפשי”, “עלי ליסר את עצמי”, “שנאתי את נפשי”, ועוד כאלה אשר בהם אדם מדבר על עצמו כמו על זר. אם יוכל אדם לגרום רעה לנפשו, למה לא יוכל לעשות עמה חסד? ואם דבר שאני עושה לאחרים נקרא בשם חסד, למה לא יקרא כן כשאני עושה אותו לעצמי? ואם כשקיבלתיו מאחרים אני חייב להם תודה, למה לא אתחייב כמו כן לעצמי? למה אהיה כפוי־טובה כנגד נפשי ולא יהיה זה לחרפה, כמו להיות קמצן או קשה־לב או אכזר או עצל? איש זמה משחית גוף זר כמו גם את גופו בעצמו. בודאי מגנים את החנף, החוזר על דברי אחרים ונכון להלל כל פעולת שקר; אבל כמו כן ראוי לגנות מי שמוצא חן בעיני עצמו, מרומם את נפשו וחונף לה, אם אפשר לומר כן. הרי אין העוונות שנואים רק כשהם פונים לחוץ, כי אם גם מפני שהם גורמים רעה לעושיהם. ולמי נאה יותר כבוד מאשר למושל ברוחו וכובש את עצמו? נקל יותר למשול בעמים פראים תאבים לנתק מוסרות, מלכבוש את יצרו ולהחזיק ברסן נפשו²¹⁷. אם – כך אומרים – אפלטון חייב תודה לסוקרטס על מה שלמד ממנו, למה לא יחזיק סוקרטס טובה לעצמו על מה שלימד את נפשו? מרקוס קאטו היה רגיל לומר: “מה שחסר לך, עליך ללוות מנפשך”. למה לא אוכל ליתן לנפשי במתנה, אם יכול אני ללוות ממנה? פעמים אין מספר רגילים אנחנו לעשות את עצמנו לשני גופים ולומר: “הנח, שאדבר עם עצמי ואגיד לעצמי קצת תוכחה”. אם כן הוא שיכול אדם לכעוס על נפשו, הלא יוכל גם להראות לה חנינה, וכמו שהוא מגדף אותה כן יוכל לשבחה, כמו שהוא יכול לגרום לה רעה כן יביא לה גם תועלת. ההפסד והתועלת הם דברים הפוכים המשלימים זה את זה. כשאני אומר: “הוא גרם לו הפסד” אוכל לומר גם: “הביא לו תועלת”.

ח

לפי דרכי הטבע באה בראשונה התחייבות ואחרי כן הכרת טובה. אין לווה בלי מַלוה כמו שאין בעל בלי אשה נשואה ואין אב בלי בן. צריך שיהיה נותן כדי שיהיה מקבל, אבל אין זאת נתינה וקבלה כשהדבר עובר רק מן השמאל אל הימין. כמו שאין אדם נושא את עצמו, אף אם הוא מניע ומטלטל את גופו, וכמו שאין הטוען לטובתו נקרא בעבור זה תומך את עצמו, וכמו שאין אדם רואה עצמו כמושיעו ומגנו כדי לעשות לו פסל, וכמו שהחולה המתרפא בהשתדלות עצמו לא ידרוש שכר מנפשו, כן בכל עסק המועיל לאדם לא יוכל להחזיר בעבורו תודה לעצמו, כי אין כאן למי להודות. נניח שעושה איש חסד לעצמו, הן בשעה שהוא נותן הוא גם מקבל; נניח שהוא מקבל – באותה שעה הוא גם הנותן. ההלואה נעשית, כמו שאומרים, מבפנים, ואין השם אלא לשון מליצה, אין הנותן והמקבל שני גופים כי אם אחד. למלה חוב יש תוכן רק בין אדם לחברו ולא בנוגע לאדם אחד, אשר בחייבו הוא גם פוטר את עצמו. כמו שבעיגול ובכדור אין מטה ואין מעלה, אין אחרית ואין ראשית, כי על ידי התנועה נהפך הסדר, מה שבא באחרונה מתקדם ומה ששקע זורח, ואיך שיהיה הדבר הולך, הוא סובב וחוזר אל מקום אחד, כן הדבר באדם: הפוך בו והפוך בו – אחד הוא²¹⁸. אם חבל בעצמו – אין לו עם מי לדון. חבש ואסר את עצמו – אין לו טענת אונס. עשה חסד לעצמו – באותו רגע החזירו. אומרים כי אין דבר אובד בטבע כי מה שנקרע ממנו חוזר אליו, ואין דבר נפסד לחלוטין, כי אין לו מקום שיפול שם, והוא מתגולל וחוזר למקום שיצא משם. וכי תשאל: איך המשל הזה נסמך לענין שלפנינו? על זה אגיד לך: שער בנפשך שאתה כפוי־טובה לנפשך; הן הטובה לא תאבד, היא נמצאת ברשות הנותן. ואם תשער כי אין אתה דורש גמולה – הרי הוא כבר בידך קודם שדרשת. אי־אפשר שתאבד דבר, כי בשעה שאתה מפסידו אתה מרויחו. גם כאן גלגל הוא החוזר, אתה מקבל מה שאתה נותן ונותן מה שאתה מקבל.

ט

אבל חובת האדם היא, אומרים, להיטיב לעצמו, לכן גם להכיר טובתו חובה היא לו. – כאן כבר המאמר המוקדם לא נכון, וכן גם המשפט שמוציאים ממנו. כי אין אדם מיטיב לעצמו, הוא רק פועל לפי טבעו, המניע אותו לאהבת עצמו. בעבור זה הוא משתדל ביותר לברוח מכל נזק ורודף אחר כל מה שמוצא בו תועלת. לכן איננו נדיב כשהוא נותן ולא חנון כשהוא סולח לעצמו ולא רחמן אם צר לו בצרתו, אף כי בכל אלה בנוגע לאחרים יש נדיבות וחנינה ורחמנות; בנוגע לו הם פועל הטבע. עשות חסד הוא דבר תלוי ברצון, ולהועיל לעצמו הוא דבר מוכרח. המרבה לעשות חסד הוא חנון ביותר, אבל מי זה יהלל את המעדיף מה שהוא לתועלתו? את המציל עצמו מיד שודדים? אין איש עושה חסד לנפשו כמו שאינו אורח בביתו; אינו נותן כמו שאינו מלוה לעצמו. או כל העושה חסד לעצמו, תמיד הוא עושה זאת ואינו חדל מזה ואין מספר לחסדיו. מתי יחזיר, אם גם מה שהוא מחזיר נתינה היא? איך יבדיל בין מה שהוא נותן ומה שהוא מחזיר, אם הפועל אדם אחד הוא? הצלתי עצמי מסכנה – הרי זה חסד. הצלתי עצמי שנית – הכי עוד חסד הוא או גמול על הראשון?

ואף אילו היה המאמר המוקדם נכון כי אדם מיטיב לעצמו, מה שמוציאים מזה לא יצדק. כי אין הוא חייב על הטובה, כיון שהיא חוזרת אליו באותו רגע. הלא צריך היה לקבל בתחלה, אחרי כן להיות חייב ולבסוף להחזיר. אבל להחיוב אין מקום פנוי, כי החזרה היא תכופה. באמת נותן אדם רק לאחרים, כן גם חיוב הגמול הוא רק לאחרים. מה שמצדדים שונים אינו נעשה בפחות משנים, לא יוכל איש לעשות בינו לבין עצמו.

י

החסד הוא העמדת עצמו לדבר שיש בו תועלת²¹⁹, וכבר במלה זו כלולה הכוונה לאחרים. הלא למשוגע יחשב מי שיאמר שמכר דבר לעצמו, כי המוכר מוציא הדבר מרשותו ומעביר זכותו עליו ליד אחר. וכמו במכירה כן גם בנתינה משתמט אדם ממה שבידו ומעביר הדבר לרשות אחרת. אם הדבר כן, הרי אין אדם עושה חסד לעצמו כמו שאינו נותן לעצמו, כי שני ההפכים, הנתינה והקבלה, לא יתאחדו. הן בכלל ההבדל גדול בין נתינה ובין קבלה, הן שתי פעולות מתנגדות זו לזו, אבל בעשיית חסד לעצמו ההבדל אבד. כבר אמרתי כי יש מלים אשר משמעותן מתכוונת לאחרים וכל ענינן הוא יחס לחוץ. כשאני אומר: אח, הכוונה: של איש אחר, כי אין אדם אח לעצמו. כשאני אומר: שוה, הכוונה: לאיש אחר, לא לעצמו. מה שמַשוים, לא יובן בלתי ענין אחר; מה שמחברים צריך לדבר מחוץ, כן גם מה שניתן וכל מעשה חסד אינו נמצא לעצמו. כן מן המלה לבדה יוצא ענין החסד. אין עושה חסד לעצמו כמו שאין חונן את נפשו וסניגור לה. אפשר להרחיב עוד דבר זה ולהוסיף משלים. הרי החסד הוא מן הדברים שצריכים לגוף שני. כמה דברים ישרים, נאים, צודקים במדה רבה, יכולים להתגלות רק בנוגע לאחרים. הלא מן המדות היותר משובחות בקרב הגזע האנושי היא הנאמנות²²⁰. הכי יאמר אדם שהראה נאמנות לעצמו²²¹?

יא

ועתה אני מגיע לסוף דבר ואומר: המחזיר טובה מוציא איזה דבר, כמי שעליו לשלם מכספו, אבל המחזיר טובה לעצמו אינו מוציא מאומה, כמו שאינו משיג מאומה אם הוא מקבל טובה מעצמו. החסד והכרת הטובה הם דברים הולכים מצד אל צד, ואין מעשה הדדי נעשה באדם אחד. המחזיר טובה משיב תועלת למי שקיבלו ממנו; המחזיר לעצמו, למי הוא מועיל? לו לבדו. והרי מונח במחשבה, כי החזרת הטובה ומעשה־החסד הם במקומות שונים. המחזיר טובה לעצמו לו לבדו הוא מועיל – מי הוא כפוי־הטובה שלא יאבה לעשות זאת? הן באמת בחפצו לעשות כן הוא נעשה כפוי־טובה.

אבל אומרים: נראה כי יש החזרת טובה לנפשו, כיון שרגילים לומר: “עלי לשבח את עצמי על שלא נשאתי אשה פלונית ועל שלא התקשרתי בחברה עם פלוני”. אבל בדברים כאלה אנחנו רק נותנים לנו שבח והסכמה למעשנו ומשתמשים שלא כהוגן במלים נשמעות כהכרת טובה. מעשה־חסד הוא מה שיכולים להחזיר וגם שלא להחזיר, אבל חסד אדם לעצמו אי אפשר שלא יוחזר, לכן אינו חסד. גם שונה הוא במעשה־חסד זמן הנתינה מזמן החזרה; וסימן מובהק הוא לחסד ובעבור זה הוא משובח, שלמען הועיל לאחר אדם שוכח את טובת עצמו, ושהוא מחסר משלו למען תת לאחרים. כל זה לא יעשה המיטיב לעצמו. – כן גם מעשה־חסד הוא ענין חברתי, מקרב ומקשר בני אדם, אבל במה שגומל אדם לנפשו אינו עושה דבר חברתי, אינו מקרב ולא מקשר ואינו מעורר תקוה, עד שיאמרו: ראוי לכבוד אדם זה, הוא עשה טובות לפלוני, גם לי יעשה טובה. בקיצור: חסד הוא מה שאין אדם עושה לטובת עצמו כי אם בשביל המקבל, לכן העושה דבר בשביל עצמו אינו עושה חסד.

יב

הכי לא נכון מה שאמרתי בראש שיחתי זאת? אתה חושב שאני מתרחק ממה שכדאי לעמול בבירורו, ושאני, לו גם בתם לבבי, מרבה דברים לבטלה. חכה נא ותמצא עוד יותר, שאני מוליך אותך בנתיבות סבוכות, אשר בצאתך מהן רק זאת תרויח; תמצא תירוצים לקושיות אשר לכאורה לא היה צורך להקשות כלל. הכי תועלת יש בהתרת קשרים אשר קשרת בעצמך כדי להתיר אותם? אבל כמו שלפעמים למשחק ולשעשועים עושים קשרים, אשר התרתם קשה למי שאינו בקי, בעת אשר המקשר אותם פותחם על נקלה בידעו מראש את הסיבוכים והעיכובים, ובכל זאת יש עונג מיוחד בדבר, כי מעורר הוא לחריפות ולשקידת השכל, כן גם בדברים שלפנינו. הם נראים כעניני פלפול וחידודי הבל, אבל כוונתם היא שלא להניח את הרוח לשקוט ולהתרשל כי אם לפתוח לפניו כר נרחב לטייל בו. מובילים אותו בנתיבות אשר בהן מחשכים²²² ומכשולים, כדי שיעמול לצאת מהן ולמצוא לו מסילה ישרה.

אומרים גם שאין בכלל אדם כפוי־טובה ומסבירים הדבר כך: “החסד הוא דבר מועיל, והרי לפי דבריכם, הסטואים, אי אפשר להועיל לאדם רע, אם כן אין אדם רע מקבל חסד ולא יוכל להיות כפוי־טובה. גם דבר מכובד ומשובח הוא החסד, ואצל אדם רע אין מקום לדבר של כבוד ושבח, ובכן גם אין מקום לחסד, ומה שאיננו מקבל גם להחזיר אינו יכול – לכן לא יהיה כפוי־טובה. עם זה הרי אתם אומרים גם כי איש ישר עושה הכל כהוגן, ובכן גם הוא אינו מתכחש לחובת תודה: איש טוב מחזיר חסד ואיש רע אינו מקבלו, לכן לא זה ולא זה כפוי־טובה ואין אדם כזה בעולם”. אולם משפט הבל הוא. אמנם הטוב היחיד הוא, מה שהוא הגון ומכובד²²³, והוא אינו ברשות אדם רע (הן רעתו תחדל אילו יהיה כדבר הזה אצלו). בעודו רע, אי אפשר לעשות עמו חסד, כי הטוב והרע מתרחקים ולא מתחברים. אין איש מביא לו תועלת, כי כל דבר מועיל נשחת אצלו בשימושו המסולף, כמו שאצטומכא מקולקלה במחלה ומקבצת בתוכה מרה, משחיתה כל מאכל הנכנס לתוכה וכל מזון גורם לה מכאוב. כן גם נפש לקויה בסנורים הופכת כל מה שפועל עליה לדבר דוחק אותה²²⁴ ולקללה ומקור צרות.

לכן היותר מאושרים ורבי־הנכסים הם מטולטלים בגלי המקרים, וככל אשר ירבה הונם החמרי ימעטו למצוא את עצמם בתוך הטלטול. לכן גם אין דבר מועיל מגיע לאנשים רעים; יתר על כן, אין דבר שלא יהפך להם לרעה. כל מה שמגיע להם הם מסגלים לטבעם, ואף אם הוא דבר יפה ומועיל לאנשים טובים מהם, להם הוא לקללה. לכן אינם יכולים גם להעניק חסד, כי לא יוכל אדם ליתן מה שאין לו, ולהם אין אף הרצון לזה.

יג

אף על פי כן יכול גם אדם רע לקבל דבר דומה לחסד והוא כפוי־טובה כשאינו מחזירו. ישנן טובות של הנפש ושל הגוף, של המקרה; של הנפש הן רחוקות מאדם סכל ורע, ושל הגוף פתוחות לפניו והוא יכול לקבלן וגם להחזירן והוא חייב כשאינו עושה זאת. אין זה רק לפי שיטתנו²²⁵, כי גם החכמים הפריפטתיים, המרחיבים יותר את גבולות האושר האנושי, סבורים כי טובות פחותות־ערך מגיעות גם לאנשים רעים, ומי שאינו מחזיר גמולן חייב על זה. אנחנו לא חושבים לחסדים דברים שאינם מעלים טוב־נפשו של אדם, אבל לא מכחשים כי דברים אלה יכולים להיות חביבים ומבוקשים. גם אדם רע יכול ליתן אותם לאדם טוב ולקבלם ממנו, כמו כסף, בגדים, כיבודים, ואת החיים עצמם, וגרוע הוא מי שאינו מכיר טובה על אלו. – “אבל איך אתה מכנה כפוי־טובה את מי שאינו מחזיר דבר אשר לפי דעתך אינו נחשב על החסדים?” – אנחנו כוללים לפעמים, לא לפי אמתת הדברים, בשם אחד ענינים שיש ביניהם דמיון. כן אנחנו מכנים בשם פיקסיס – קופסה של אשכרוע²²⁶ – וגם של כסף וזהב, או אומרים “נבער מדעת”²²⁷ על אדם שאינו בוּר גמור, אלא שלא הגיע למדעים גבוהים, או אומרים על מי שלבוש בגדים פחותים וקרועים שמצאוהו “עירום”. כך המעשים הללו אמנם אינם חסדים, אבל נראים כחסדים. (תאמר:) “כיון שהללו רק דומים לחסדים, כך גם מי שאינו מחזירם רק דומה לכפוי־טובה” – אבל אין זה נכון, כי החסדים ההם מכונים כך גם מאת הנותן ומאת המקבל, ומי שקיבל אותם חייב על ההתנכרות להם, אף אם הם רק מדומים, כמו שחייב על פעלו איש מוסך־רעל אף אם טעה ונתן בכוס רק משקה מיישן וחשב שהוא סם־מות.

יד

משפט יותר קשה מוציא על זה קליאנתס. “אף אם אין זה חסד, מה שקיבל, כפוי־טובה הוא האדם שהיה מוכשר להתכחש לגמילות החסד. אילו קיבל אותו”. כן שודד הוא האדם המזוין ומכוון לרצוח ולגזול, אף אם ידיו עדיין לא נגואלו בדם. הפשע נעשה ונגמר על ידי הפעולה, אבל אינו מתחיל בה. כן אם מה שקיבל אדם אינו חסד לאמיתו של דבר, אלא מכונה הוא כך. המחלל את המקדש נענש, אף אם אין אדם יכול להגיע עד כדי לשלוח ידו באֵלים.

אבל אומרים: איך אפשר להיות כפוי־טובה לעומת אדם רע, כיון שאין החסד ענין שלו? – הדבר הוא כך: כל המקבל ממנו דבר שיש לו חשיבות אצל אנשים בלתי בקיאים, ולהם יש הרבה ממין זה, הוא חייב לו גמול דומה, ויהיה מה שיהיה עליו להחזיר כעין מה שנחשב אצל אחרים לדבר טוב. אומרים על אדם שהוא חייב ממון לאחרים, אחת היא אם החוב הוא בזהב או בחתיכות־עור מסומנות כמו שהיו הלקדמונים משתמשים בהן במקום כסף, באופן שהתחייבת, בו עליך לסלק החוב. מה הם החסדים, ואם כדאי לכנות בשם המפואר הזה דברים נבזים ושפלים – אין זה ענינכם; לאחרים ניתנה בקשת האמת, אַתם הסתפקו במה שדומה לאמת, וכשאתם מדברים בשם מה שהוא ישר והגון תנו כבוד לכל מה שדוגל בשם הזה, יהיה מה שיהיה.

טו

יכולים גם לומר: “כמו שלפי דבריכם אין כפוי־טובה בנמצא, כן מצד אחר הכל הם כפויי־טובה”. הן קבענו כי כל הבוערים הם אנשים רעים, ומי ששקוע בחטא אחד שקוע בכל החטאים; אם כן הכל בוערים ורעים והכל כפויי־טובה.

באמת, הכי לא כן הוא? הכי אין מאשימים מכל צד את הגזע האנושי? הכי אין הכל מתאוננים כי אין גמול למעשים טובים וכי מעטים המה שאינם משלמים רעה רבה תחת טובות שעשו עמהם? ואין לומר כי רק אנחנו מקטרגים כך, החושבים לגרוע והפכפך מה שנשאר מאחורי קו־היושר שלנו. כמדומה שיושבי כל בתי־המדרשות של הפילוסופים צועקים על זה, ומפי כולם פורצת צוחה על העמים והמדינות:

בְּבַעַל־בֵּיתוֹ לֹא יִבְטַח אוֹרֵחַ,

לֹא בַּחֲתָנוֹ הַחוֹתֵן, וּבֵין אַחִים אֵין חֲנִינָה וָחֶסֶד,

מֵכִין מוֹת אִשְׁתּוֹ הַגֶּבֶר, וְאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ אוֹרֶבֶת.²²⁸

הדבר נעשה כבר יותר גרוע. החסדים נהפכוּ לפשעים, ואין חסים אף על דם האנשים, אשר בשבילם נלחמו במסירת נפש. בחרב וברעל גומלים על חסדים. לשלוח יד במולדת עצמה וללחוץ אותה בעזרת “צרור השבטים”²²⁹ – נחשב לתקיפות וכבוד! רואה איש עצמו נמוך ושפל אם אינו מתיצב מלוא קומתו על גבה של המדינה. את הצבא, אשר אספו מתוכה, שולחים כנגדה, ובתוך אסיפת העם מדברים בקול מפקד. צאו לכם והלחמו בנשותיכם, בילדיכם! שלחו את חייליכם המזוינים נגד מקדשיכם, נוה־שלומכם וירכתי בתיכם²³⁰! בעוד שלא הייתם רשאים אף אחרי נצחון במלחמה להכנס לעיר (רומא) בלי הסכמת הסינאט והייתם חייבים להניח את הצבא המנצח מחוץ לחומות העיר – עכשיו אתם שבים למולדת בתור רוצחי אחיכם האזרחים ונושאים דגל ברמה בידים מלאות דמים²³¹! כך קופצת החרות את פיה בפני דגלי הצבא המתנוססים, ואותה האומה אשר נצחה עמים והכריחה אותם לשלום בשימה קץ למלחמות, אחרי שהכחידה הבהלות מחוץ נמצאת בתוך חומותיה במצור ורועדת בעצמה מפני נשרי־דגליה²³².

טז

כפוי־טובה היה קוריולאנוס²³³ אשר רק בזמן מאוחר התחרט על פשעו ומאהבת אמו ומולדתו פרק נשקו – ועשה זאת כשכבר עמד באמצע ההתנפלות על עיר אבותיו. כפוי־טובה היה קאטילינא²³⁴; לא די היה לו לכבוש את עיר מולדתו, אלא להרוס אותה רצה בהובילו כנגדה חיל אלוברוגים; מעבר להרי האלפים היו אויבי רומא נכונים לכלות בה את חמתם ושנאתם הגזעית, כדי שיכפרו שרי רומא בדמם על הרוגי הגָאלים הקבורים בעיר מזמן קדום. כפוי־טובה היה קיוס מאריוס, איש־חיל פשוט שעלה למשרת קונסול, אשר רק אחרי שרצח אנשים רומאים לרוב כמספר הקימברים אשר הכה לפני זה, ואחרי אשר לא רק נתן אות להריגת המון אזרחים והשמדתם, אלא נעשה בעצמו אות להורגים – התחיל להרגיש השינוי במסיבות חייו וחזר למצב רוחו מלפנים. – כפוי־טובה היה לוציוס סוּלַא, אשר למען רפא את שבר מולדתו השתמש בתרופות די קשות כלפי הסכנות, ואחרי אשר מן ארמון פראֶנסטה עד השער הקוליני עבר בנהרי דמים של הרוגיו, עוד הוסיף קרבות וטביחות בתוך העיר, ובאכזריות יתרה שלח כנגדה עוד אחרי נצחונו שני לגיונות, והגדיל גם הפשע כי אף אחרי הבטחת השלום דחה את ההמון לקרן־זוית והרבה בהם הריגות וחרמים²³⁵. הגיע לכך, אלהים אדירים! כי כל הורג אזרח רומי לא רק יצא נקי, לא רק קיבל כסף, אלא כמעט זכה גם לכתר־תהלה במדינה! – כפוי־טובה היה קניאוס פומפיוס, אשר על בחירתו שלש פעמים למשרת קונסול, על שלשה נצחונות, על כל כך הרבה כיבודים שהעניקו לו על הרוב עוד קודם שהיה ראוי להם לפי גילו – זה היה הגמול אשר השיב למדינה, ששיתף עוד חברים לו בתפיסת השלטון בה, כאילו תמעט על ידי זה השנאה למעשה־עריצות, אם יעשו רבים מה שלא היה רשאי לעשות אף אחד²³⁶. בהשתוקקו לשלטונות יוצאים מן הכלל, בחלקו מדינות כפי בחירתו באופן שאחרי החילוק המשולש היו בגורלו שני חלקים, הוריד את העם הרומי לדיוטה הנמוכה, שיכול היה למצוא הצלתו רק בעבדות²³⁷.

כפוי־טובה היה גם אויבו ומנצחו של פומפיוס, אשר מגאליה וגרמניה הביא את המלחמה לרומא (יוליוס קיסר), החונף להמון, האיש העממי אשר חנה עם צבאו בקירקוס הפלאמיני – אף לא במרחק ממנו כמו לפנים פורסנא²³⁸. הוא אמנם עשה סייג לשימושו בכח נצחונו ואכזריותו, והתנהג כפי שהיה רגיל לומר: הרג רק אנשים מזוינים. מה זאת אומרת? שהאחרים השתמשו בזינם ביתר אכזריות, אבל כששבעה חרבם מדם, פרקו אותה; והוא מיהר להשיב חרבו לנדנה, אבל לא התפרק ממנה כלל.

כפוי־טובה היה גם אנטוניוס, אשר הגיד ברבים כי במשפט נהרג הדיקטטור ונתן לרוצחיו משרות במדינות ובצבא. את מולדתו, שנחרבה על ידי כתבי־החרם והתנפלויות צבאיות ומלחמות, היה נכון למסור אחרי כל הצרות הללו לשלטון מלכים אשר אף רומיים לא היו²³⁹, באופן שהעיר הזאת אשר נתנה לבני אכיה, לבני רהודוס ולכמה ערים מפוארות זכויות מלאות וחרות אזרחית, היתה צריכה מצדה לשלם מס לסריסים!

יז

לא יספיק הזמן למנות במספר את כל כפויי־הטובה אשר גרמו אסון למולדתם. אבל כך יארך גם לאין סוף, אם אבוא להזכיר כמה פעמים היתה המדינה כפוית־טובה לעומת טובי האזרחים שהיו מסורים לה בכל לבם, ואיך חטאה היא לא פחות ממה שחטאו כנגדה. את קמילוס שלחה לגולה, את סציפיון גירשה, ציצרון נאלץ לגלות מן הארץ אחרי מעשה קטילינא, ביתו נהרס, רכושו שודד, עשו לו מה שהיה קטילינא עושה, אילו נצח. שכרו של רוטיליוס הנקי מעוון היה שנאלץ להסתתר באסיה, לקאטו סירב העם הרומי ליתן משרת פרטור ומנעה ממנו לחלוטין מעלת קונסול. כולנו יחד כפויי־טובה! ישאל כל אחד את נפשו, אין מי שלא יתאונן על כפיית־טובה, ולא היה אפשר שיתאוננו הכל, אם לא הכל אשמים. וכי רק כפויי־טובה בלבד כל בני אדם? כולם גם בעלי־תאוה וצרי־עין ואנשי פחד (ביותר אלה המתראים כנועזים!). הוסף על זה כי רודפי כבוד הם כולם וחסרי רגש־קודש²⁴⁰. אבל אין לכעוס על זה; סלח להם – כולם חסרי־דעה הם²⁴¹. אין כוונתי לדבר רק בדרך כלל, ואגיד לך: הסתכל איך הנוער הוא כפוי־טובה. היש מי, אם גם נקי הוא מעוון, שלא יבקש יום אחרון לאביו, או, אף אם הבן מתון, לא יחכה למותו, או, אם גם מכבד הוריו הוא, לא יחשוב על מותו²⁴²? האם נמצא לרוב את הבעל החרד שמא תמות אשתו, אף אם היא היותר טובה ואף אם אינו חושב את סוף ימיה? מי הוא, בבקשה, בעל־דין השומר בזכרונו יותר מאשר במשך המעשים הקרובים את החסד הגדול שעשה עמו הסניגור שלו? גלוי וידוע הוא. מי הוא הנפטר בלי תלונה? מי האומר ביומו האחרון:

“חָיִיתִי, וַאֲשֶׁר עָלַי נָטַל הַגּוֹרָל נָשָׂאתִי”?²⁴³

מי הוא היוצא מן העולם לא כמסרב ולא באנחות? אבל זאת היא כפיית־טובה, שלא להיות מרוצה במה שעבר. מעטים יהיו תמיד ימי חייך, אם תספרם, אבל עליך לחשוב כי הטובה היותר רבה אינה בזמן; עליך להסתפק בו, אם הוא רב או מעט. אם גם יהיה נדחה המות המיועד לך, לא יוסיף זה על טובך, כי באריכות ימים אין החיים נעשים יותר מאושרים, אלא נמשכים יותר. הלא נכון מזה, להכיר טובה על מה שנהנית, מבלי לחשוב מספר שנותיהם של אחרים; העריך רק בעין יפה את שנותיך וראה את הרווח שבהן. "לזכות כזאת מצא אותי ראוי אלהים²⁴⁴ – די בזה! היה יכול לחונן אותי יותר, אבל גם זה הוא חסד. נכיר טובה לאלהים, נכיר טובה לאנשים, נכיר טובה למי שהועיל לנו או להקרובים אלינו.

יח

תאמר: אין לדבר סוף, אם אתה מחייב אותי להכרת טובה גם על מה שנעשה להקרובים אלי. עליך ליתן שיעור לדבר. לפי דברך, מי שעושה חסד עם הבן עשה אותו עם האב. אשאל בתחלה: איפה מתחיל ועד היכן מגיע הדבר? מלבד זה עליך לבאר לי, אם החסד עם האב הוא גם זה של אחי האב, של אבי האב, של אשתו, של חמיו? היכן אשים קץ, היכן סוף השורה? אם אני עובד בשדך, זהו חסד עמך, ואם אני מכבה תבערה בביתך או סומך אותו שלא יפול – חסד הוא; ואם אני מרפא את עבדך²⁴⁵ לא יהיה זה חסד עמך?

יט

דוגמאות לא דומות אתה מזכיר. העובד בשדה שלי לא עם השדה אלא עמי הוא עושה חסד, כן גם הסומך את ביתי שלא יפול, כי הבית לא יחוש הטובה ואני לבדי המכיר אותה, כמו שהעובד בשדה רק לטובתי הוא מתכוון. הוא הדין לעבד, הוא קנין כספי, שמירת גופו היא לטובתי ואני מכיר אותה. מה שנוגע לבן, הרי הוא עצמו מוכשר לקבלת החסד והוא גם הנוטל אותו, אני רק השמח בחסד הזה והוא נוגע אלי מבלי שאני המחויב תודה.

הייתי רוצה שתגיד לי אתה, הסובר שאין כאן חובת תודה, הכי בריאות גופו ושלימות רכושו של הבן אינו ענין של אביו? הכי לא יהיה יותר מאושר אם בנו בשלום, וסובל יסורים כשהוא מקפח אותו? אם כן, הכי מה שנעשה מאושר על ידי או נפדה מיסורים קשים אינו מקבל חסד ממני? – לא, אתה אומר. יש שעושים חסד עם אחרים, ואני זוכה על ידי זה, אבל הכרת טובה נדרשת רק ממי שנעשתה לו, כמו שחייב הלוֹוה את הכסף אשר קיבל, אם גם בעקיפין היתה לי טובת הנאה ממנו. אין חסד שלא תצא ממנו טובה גם לקרובים ולפעמים גם לרחוקים. אין לשאול, להיכן מתגלגלת הטובה שנתקבלה, אלא מי הוא הראשון, עליו ועל ראשו בלבד מוטלת הכרת הטובה.

אולם, במטותא ממך, הכי אינך אומר: “את בני החזרת לי! אילו אבד, לא הייתי יכול לחיות”? ואינך חייב תודה על חייו שהם נראים לך יותר חשובים מחייך? הרי בהצילי את בנך אף על ברכיך אתה כורע ומודה לאלהים כאילו ניצלת בעצמך. אתה אומר אז: אין הבדל אם הצלת את חביבי או אותי בעצמי – שנים הצלת, ואותי ביותר. למה אתה אומר כך, אם לא אתה המקבל חסד? – תאמר: מפני שגם אם בני חייב כסף, יש אשר אשלם בעדו את החוב, ואם הוא נתפס בחטא עם אשת איש, אני אהיה מתבייש מבלי שאני החוטא. אני מציג עצמי כחייב על מעשה הבן, לא מפני שאני חייב, אלא שאני מוסר עצמי מרצון חפשי. אך משלומו של בני נובעת לי הנאה רבה ותועלת נעלה והצלה מהיסורים הקשים מאד של אב־שכּול. בכל זאת השאלה איננה, אם הבאת לי תועלת, אלא אם עשית עמי חסד. להביא תועלת יוכלו גם בהמה וגם אבן או עשב, ואין זה חסד, כי זה נעשה מתוך כוונה, ואתה לא לאב, אשר אולי גם לא ידעת, אלא לבן בלבד התכוונת. לכן באמרך: הכי לא עשיתי חסד עם האב בהצילי את בנו? תוכל להפוך השאלה: הכי עשיתי חסד עם האב אשר לא ידעתי ולא עלה במחשבתי? הכי לא מתרחש גם שאתה שונא את האב, ואת הבן אתה מציל? התראה אז את פעלך כאילו עשית חסד עם איש שהיית שונא בנפש?

כדי לעזוב את ההתנצחות בויכוחים אשיב בלשון חכמי המשפטים: “על כוונת הנותן צריכים להשגיח; את החסד עשה עם האיש אשר לו התכוון ליתן”. אם לכבוד האב נתן, האב הוא המקבל, אבל אין האב חייב על הטובה שעשו עם בנו, אף אם היתה לו לתועלת. כשיזדמן לו, ירצה בעצמו לגמול טוב, אבל לא יהיה כמוכרח לשלם אלא כמתחיל בדבר. אין לתבוע ממנו הגמול; מה שהוא עושה מחפץ־לב הוא מעשה צדק ולא הכרת טובה. כי לולא זאת אמנם לא היה לדבר סוף, ואם לאב היה נעשה החסד, הרי גם לאמו ולאבי אביו של המקבל ולדודו ולבניו ולמחותנים וידידים ועבדים ולכל המדינה. איפה יגיעו החסדים לסופם? עולה בדעתי אותה שלשלת של משפטים מקובצים²⁴⁶ שאין ממנה מוצא, כי אי אפשר להפסיקה מפני שנספחות תמיד חוליות חדשות לאין קץ.

כ

הן כך רגילים לשאול: “שני אחים שונאים זה לזה; אם אני מציל את האחד, הכי עושה אני חסד עם השני, אשר לא נעים לו כלל כי אחיו השנוא לא נטרד מן העולם?” – אין ספק כי לחסד יוכל להיות גם כשמועילים לאדם על כרחו, כמו שאין זה חסד אם הועיל לי איש מבלי שהתכוון לזה.

על זה משיבים: הכי תכנה בשם חסד גם מה שגורם עלבון או יסורים לאחר?

אמנם יש חסדים רבים נראים כמעשים מכאיבים וקשים, כמו ניתוח וצריבה ורפואות חריפות ואסירה בכבלים²⁴⁷; אין משגיחים בזה, אם כואב מעשה החסד, אלא אם צריך החולה לשמוח עליו. אין הדינר פסול בשביל שהנכרי בארץ או מי שאינו יודע צורת המטבע מסרב לקבלו. יכול אדם לשנוא ועם זה לקבל את החסד המועיל לו, אם הנותן מתכוון לתועלת. לא חשוב הדבר, אם איש מקבל טובה שלא מתוך נחת. נס נא לחשוב את ההיפך: אדם שונא את אחיו, אשר חייו לו לתועלת; אם אני הורג אותו אין זה חסד, אף אם האח ישמח על זה לפי דברו. מזיק בערמה וזדון הוא לפעמים אדם שמודים לו על הרעה. אמנם ברור הוא: הועיל לך הדבר – הרי זה חסד; הזיק לך – אינו חסד. אבל אפשר שאעשה דבר שאינו לא מועיל ולא מזיק ובכל זאת יהיה חסד עמך; מצאתי אב מת נעזב במדבר שממה, וקברתיו. לא הבאתי בזה תועלת לו, שלא הרגיש בדבר איך הוא מתגלגל בעפר; ולא לבנו – כי מה הגיע לו מזה? אבל אגיד לך מה שהגיע: על ידי מילא הוא חובה קדושה²⁴⁸ ונחוצה. עשיתי בשביל אביו מה שהוא היה רוצה וגם חייב לעשות. אך חסד הוא עם הבן רק כשלא עשיתי זאת מתוך רחמים ואנושיות, כמו שהייתי קובר כל גוית מת, אלא בשביל שהכרתי פרצופה של הגויה ודעתי היתה לעשות חסד עם הבן. אם קברתי באדמה מת לא ידוע לי, אין מי שחייב לי תודה על זה, ועשיתי רק מעשה אנושי כללי²⁴⁹.

שמא יאמרו לי: למה אתה חוקר, למי אתה עושה חסד כמי שמתעתד לתבוע גמולו? יש סבורים כי לעולם אין לתבוע גמול; הנבל גם לתובע לא יתן גמול, והנכבד יתן מעצמו. חוץ מזה, אם עשית טובה לאדם ישר, חכה, ואל תעליב אותו בתביעה כאילו לא יגמול מעצמו, ואם לאדם רע – סבול העונש בעד זה! אל תשחית את החסד בעשותך אותו להלואה. ועוד: אין רשות לתבוע גמול כיון שאין המקבל מחויב לזה לפי חוק. אמנם זה אמת. כל זמן שאין דבר דוחק אותי ואינני נאלץ לזה לפי מצבי, אבחר לבקש חסד מלתבוע גמול מה שעשיתי. אבל אם זה נוגע בשלום בנַי, אם אשתי בסכנה, אם טובת המולדת וחרותה דורשת שאלך בדרך זו שאינה רצויה לי, אז אכבוש את כלימתי ואעיד עלי שעשיתי הכל לבלתי אצטרך לעזרת אדם כפוי־טובה, אבל ההכרח כופה אותי להתגבר על הבושה ולתבוע גמול הטובות. גם מלכתחילה אם אני עושה חסד לאיש טוב, אני מתכוון שלא לדרוש גמולו אם לא מתוך הכרח.

כא

אבל “החוק אינו מרשה לתבוע גמולו של חסד”. הרבה דברים אינם תלויים בחוק ותביעה, ויש גישה אליהם מצד מנהג חיים אנושיים החזק מכל חוק²⁵⁰. אין חוק קובע שלא לגלות סודות ידידים, אין חוק מצווה נאמנות אף לשונאים; איפה יש חוק לקיים מה שהבטחנו למי שהוא²⁵¹? אף על פי כן לא יהיו לי דברים עם מי שאינו שומר בסתר מה שנאמר בחשאי, ואתעב מי שאינו נאמן בדברו.

“ובכן אתה עושה את החסד כמין הלואה?” – חלילה מזה. אינני תובע אלא מבקש, וגם לא מבקש אלא מזכיר. אף הכרח כביר לא ילחצני שאפנה בזה לאדם אשר יהיה עלי לריב עמו הרבה על חובתו. מי שהוא כפוי־טובה כל כך, שאין די לו אם מזכירים לו את חובתו, עליו אעבור ואחשוב שאיננו ראוי להכריחו למלאות אותה. כמו שאף המלוה אינו תובע מאת לוֹוים הידועים כפושטי־רגל וגם לכבודם אינם חוששים עוד, כן אסלק ידי בפירוש ובעקביות מאת כפויי־טובה ולא אפנה אלא למי שעלי רק לקחת ממנו הגמול ולא לחטוף ממנו בעל כרחו.

כב

יש גם רבים שאינם יודעים לא להעלים חובתם ולא לשלם גמול חסדים; אין בהם די נדיבות להיות מכירי טובה ולא די שחיתות להיות כפויי־טובה, הם עצלנים ונרפים, לווים נחשלים אבל לא רעים. מאלה לא אדרוש ורק אעורר בהם את זכרוני ואת חובתם כשהם מסיחים דעתם ממנה. אז ימהרו וישיבו: “סלח נא! בחיי, לא ידעתי כי דבר זה או זה חסר לך, הן הייתי כבר מושיטו לך! אל תחשבני לכפוי־טובה, לא שכחתי כל מה שעשית בשבילי”. אנשים כאלה, למה אהסס להובילם בדרך טובה שהיא גם לטובתי? הן בכל מקום שאוכל אמנע אדם משגיאות, וביותר אמנע ידיד, שלא יחטא בכלל, ומה גם כנגדי. אני מוסיף חסד כשאני מונע אותו מלשכוח חסדים. לא בתוכחה אבוא כשאזכיר את פעלי, אלא בדברים רכים כמסייע לזכרונו ונותן לו הזדמנות, וכשאבקש דבר בשבילי יעמוד מעצמו על זה כי יש כאן תשלום גמול. לפעמים אשתמש גם בדברים קשים, כשאקוה שיפעלו עליו לטובה, כי בכל אופן לא אתיאש ממנו ואזהר שלא יהפך מכפוי־טובה לשונא לי. אילו היינו חוששים אף להזכירם חובתם בסטירות קלות על לחיים, היו נעשים עוד יותר רשלנים. יש אשר אנשים כאלה, היכולים להרפא ולמצוא תיקונם על ידי קצת דגדוג, כשהם מוזנחים מאתנו הם שוקעים יותר עמוק. הרי תוכחה מועילה לפעמים מצד אב לבנו, מצד אשה לבעלה, שנטה מדרך הישר, למען השיב אותו אליה, ובין ידידים למען חזק את הנאמנות שהתרופפה בתוכם.

כג

יש שצריכים, למען התעורר, לא למלקות אלא לדחיפה קלה, כן יש אשר בשביל הכרת טובה לא חסר להם המצפון והוא רק נרדם, והוא צריך לדחיפה. (הם כאילו אומרים:) “אל תהפך מתנתך לעוול. כי עוול הוא אם אינך מבקש גמול ועושה אותי בזה לכפוי־טובה. אולי אינני יודע מה חסר לך; אולי עסקי גרמו לי לפיזור הנפש והסחתי דעתי ולא מילאתי חובתי בזמנה? העירה נא אותי על מה שאני יכול לעשות ועל מה שאתה חפץ. למה אתה מתיאש מבלי שניסית? למה אתה ממהר למחות את זכותך וגם את חיבת ידידך? מהיכן אתה יודע, אם זה אצלי חסרון רצון טוב או חסרון ידיעה, אם הליקוי הוא בנפשי או ביכלתי? בחנני נא!” – לכן אני מוכיח, לא בדברים מרים, לא בפני אחרים, ובלי עלבון, באופן שיראה עצמו רק כנזכר ולא כנמשך בזרוע.

כד

בפני יוליוס האלוהי²⁵² האשימו חייל ותיק שהשתמש באלמות כלפי חבריו, ומצבו היה קשה בדין. אז פתח ואמר: “הלא תזכור, אדוני המצביא, כי בספרד, על יד סוקרו²⁵³, נקע קרסולך?” כשענה קיסר כי כן הוא זוכר, הוסיף הוא: “ותזכור גם כי, בחום היום מאד, רצית לשבת תחת עץ, אשר צלו היה מעט, והמקום תחת העץ היחיד ההוא בין סלעים חדים לא היה נוח לישיבה, ואז אחד מהחברים הנלחמים בצדך הציע את מעילו לכר תחתיך?” אמר הקיסר שהוא זוכר זאת, וגם שהיה צמא מאד ולא יכול ללכת אל המעין הקרוב מפני מכאובו, והיה נכון לזחול על ארבע, אבל חבר אמיץ ותיק הביא לו מים בכובעו. – הוסיף החייל: “התוכל, אדוני המצביא, להכיר עוד את האיש ואת הכובע?” ענה קיסר, כי את הכובע לא יכיר עוד, אך את האיש יכיר, “אבל (גער בשואל כמו מתוך רוגז על שהפסיק את חקירת המשפט בשביל סיפור מעשה ישן) – הרי לא אתה האיש!” – “מובן הוא, חזר ודיבר הלז, שאין אתה מכיר אותי, קיסר! כי בשעת המעשה ההוא הייתי עדיין בלי מום, אחרי כן במלחמה אצל מונדא ניקר חץ את עיני וגם עצמות בראשי נפגעו; אף את הכובע, אילו ראית אותו, לא היית מכיר, כי חרב איש ספרדי שיסעה אותו”. – כשמעו זאת הפסיק קיסר את המשפט, ואת חלקת השדה, אשר בשביל המסילה בינו ובין שכניו היה הריב, נתן לחייל במתנה.

כה

מה תאמר על זה? הכי לא היה רשאי להזכיר החסד בפני המצביא, אשר זכרונו היה מסובל מדברים רבים ובתפקידו הרם בתור מנהיג צבא גדול לא היה יכול לשים לב לענינו של כל חייל? אין זאת תביעת גמול, אלא נטילת מה שמוכן ומזומן וצריכים רק להושיט יד לקחת. לכן אדרוש גמול, אם מתוך הכרח קשה או בטובתו של הנתבע. טיבריוס קיסר ענה פעם אחת למי שהתחיל לטעון: “הלא תזכור –” קודם שהגיע לספר מעשים מידידותו עם המושל – “אם אינני זוכר מה שהייתי!” – כאן לא היתה דרישת הגמול במקומה וטובה היתה השכחה. הוא (טיבריוס) לא רצה להכיר ידידיו וחבריו מקדם ודרש שישגיחו רק במצבו המרומם החדש וידברו רק עליו. ידיד קדמון היה נראה לו כחוקר לגלות מומיו. עוד יותר מאשר בבקשת חסד צריכים בדרישת גמול לעשות הדבר בזמנו. זהירות יתרה צריכה בדברים, כדי שהמכיר־טובה לא יהי נעלב וכפוי־הטוב לא יתכחש. השתיקה והחיכוי היו טובים גם אילו חיינו רק בקרב חכמים, אך גם את החכמים צריכים להורות מה מצב ענינינו דורש. אל האֵלים, אשר אין דבר נסתר מידיעתם אנחנו עורכים בקשות; תפילותינו לא תובעות אלא מזכירות את צרכינו. אצל הומירוּס הכהן מייחס לאלים עבודות ומזבחות אשר על ידיהם עורכים תפילה. להזכר ברצון למען מלאות בקשה, היא מדה טובה. ברסן קל יכולים למשוך את הרוצה ללכת. במעט פועלים על נפש, המדריכה את עצמה, ובמעלה קרובה הם החוזרים על פי תוכחה לדרך ישרה. גם לעינים סגורות יש כח הראיה, אך אינן משתמשות בו, עד אשר אור היום²⁵⁴ מכשירן לתפקידן. הכלים שובתים כל זמן שאין האמן משתמש בהם; כן יש רצון טוב בנפש, והוא נרדם²⁵⁵ מתוך פינוק או שביתה ארוכה או חסרון ידיעת תפקידו. צריכים להדריכו לתועלת ואין לעזוב אותו מתוך כעס בקלקלתו אלא לעסוק בו בסבלנות כמו שהמורים מתנהגים בתלמידים חלושי זכרון. לאלה מסייעים על ידי מלה אחת או שתים המחזירות אותם לתפיסת ענין הלימוד, כן יכולים בהזכרת דברים להשיב אדם להכרת חובתו בגמילות חסדים.

ספר ששי    🔗

א

ישנן שאלות, ידידי הישר באדם ליברליס, שהן נשאלות רק לחידוד השכל ואין להן מקום בחיים, אבל יש גם אשר שעשועים הן לעוסקים בהן ויש בהן גם תועלת. אעביר לפניך מכל המינים ואתה כפי ראות עיניך תוכל לדרוש להרחיב הדברים עליהם או להזכיר רק ראשי פרקים כמו בתוכן המשחָקים. גם כשתאמר לעזוב המשך איזה דבר, לא יהיה זכרונו לריק, כי גם כשאין צורך באיזה דבר בתור ענין לימודי, יש תועלת בידיעתו בכלל. תלוי איפוא בחפצך ולפי שתציע אאריך במקום אחד ואקצר במקום אחר.

ב

שאול שאלו: האם אפשר לבטל מעשה חסד? יש אומרים שאי אפשר, כי אין זה דבר חמרי, אלא פעולה. הן יש להבדיל בין מתנה ובין נתינתה, בין הנוסע בספינה ובין תנועת הנסיעה, וגם לענין החולה, שאינו לעולם בלי מחלה, אין לומר כי החולה והמחלה הם דבר אחד: כן יש הבדל בין עשיית החסד ובין התוצאה ממנה לאחד מאתנו. העשיה אינה דבר חמרי ואינה מתבטלת, אבל הדבר החמרי שנעשה סובל טלטול ושינוי. לפיכך, אף אם אתה עוקר אותו מרשותי, לא יוכל גם הטבע בעצמו לבטל את העובדה, שהיית עושה החסד; יכולים להפסיקו, אבל לא למחות זכרונו. מי שמת, בכל זאת לפנים חיה; מי שקיפח מאור עיניו, בכל זאת לפנים ראה. יכול להתרחש כי מי שהיה לנו חלף, אבל לא שלא היה. אולם חלק ממעשה החסד, והיותר בטוח בו, הוא שנעשה; לפעמים ההמשך שלו חדל, אבל בזה לא אבד החסד. אף אם יקבץ הטבע את כל כחותיו לא יצליח להשיב אחור את המעשה. יכולים לגזול ממני את הבית והכסף והעבדים וכל מה שדבק בו שם החסד, אבל הוא בעצמו נשאר קיים ובלי שינוי, אין כח בעולם שיפעל לאחור כי לא היה זה נותן וזה מקבל.

ג

מצוין נראה לי הפתגם אשר נתן המשורר רבּיריוס²⁵⁶ בפי אנטוניוס, כשראה את הצלחתו חולפת ושנשאר לו רק להתאבד, ואף בזה עליו למהר. הוא קורא אז:

רַק זֶה הוּא שֶׁלִּי – מַה שֶׁנָּתַתִּי!

מה רב הוא מה שהיה יכול להיות שלו, אילו רצה! רק זה לבדו הוא עושר בטוח בכל חליפות המזל האנושי ובכל גדלו אינו מעורר קנאה. למה אתה קמצן במה שברשותך כאילו הוא שלך? הן רק ממונה אתה לפקח עליו²⁵⁷. כל הדברים הללו המביאים אתכם בפחזותכם ובהתגאותכם מעל לטבע האנושי עד כדי שכחת חולשתכם, כל מה שאתם שומרים עליו בכלי־זין שבידכם, כל מה שגזלתם בשפיכת דם אחרים ושאתם מגינים עליו בדמכם, כל מה שאתם שולחים אניות בשבילו וממלאים את הים בחללי מלחמה, כל מה שאתם מחריבים ערים בשבילו מבלי דעת כמה חצים שומר עוד המזל באשפתו כנגד אלה שמתכוון הוא להנקם בם, כל מה שאתם מנתקים בשבילו קשרי משפחה וידידות וברית־חברה ומתוך ריב בין שני אנשים אתם מזעזעים שטח כל ארצות תבל²⁵⁸ – כל זה אינו שלכם, רק פקדון הוא בידכם המחכה בכל שעה לעבור ליד אדון אחר וימשול בו או האויב, או היורש השונא אתכם. ואם תשאל: איך אעשה כל הדברים האלה לקנין שלי? – בתתך אותם במתנה! דאַג היטב לכל מה שברשותך ועשה אותו ליותר בטוח וקיים, ועם זה ליותר הגון ושאנן מפחד. על כל הדברים המכובדים בעיניך, ושאתה חושב עצמך לעשיר ואדיר על ידם, רובץ שם בזוי: בית, עבד, מטבע; משעה שנתת אותם במתנה הם נעשים למעשה חסד.

ד

יאמרו: “כיון שאתה מסכים כי לפעמים אין אנו חייבים תודה על חסד, הרי במקרה זה הוא מתבטל”. – אמנם רבים המקרים, שאנו חדלים מלהיות אסירי־תודה, אבל לא מפני שנתבטלו אלא מפני שנשחתו. הרי שהיה איש סניגור לי בהיותי נאשם; אבל הוא גם אנס את אשתי והמיט עלי קלון. טובתו לא נתבטלה, אך על ידי העלבון שגרם לי כנגדה פטר אותי מחובת תודה, ואם העלבון גדול מהחסד אשר קדם לו, לא רק חובת התודה כבתה אלא שאני רשאי אף לדרוש נקם בהיות הרעה כבדה במשקל מהטובה, החסד לא נתבטל, אלא נדחה. הכי לא מתרחש לפעמים כי האבות הם בני אדם כה קשים וחטאים, שאין זה כנגד המשפט והדת אם הבנים מתעבים אותם ומתכחשים להם? הכי במקרה כזה ביטלו האבות מה שנתנו לפנים? לא, אלא שהחטאים בזמן מאוחר שהיו בלתי־אבהיים דחו את הטוב שבחסדים הקודמים; לא ביטלו אותם, אלא את האהבה אשר גרמו; לא יצא מזה שלא נתקבלו, אלא שאפסה החובה בשבילם. הרי זה כאילו הלוה לי איש כסף, אבל גם שרף באש את ביתי; ההפסד שקול כנגד החוב, ואף אם לא החזרתי אותו, אינני חייב עוד כלום. כן גם מי שהיה חונן ונדיב לעומתי, אבל אחרי כן התנהג כנגדי בגאוה, בחרפות, באכזריות, הוא הביא אותי במצב שנעשיתי חפשי כנגדו כאילו לא קיבלתי ממנו טובה; הוא החליש את כחה. מי שהשחית את התבואה וכרת את האילנות בשדה שמסר לאריסו אינו יכול לדרוש ממנו כלום על יסוד תנאי חכירת השדה; לא שקיבל את המגיע לו, אלא שגרם שלא יוכל להנתן לו. כן נהפך לפעמים המלוה לחייב תשלומים ללוֹוה, אם חטף לו בדרך אחרת יותר ממה שחייב לו הלווה. לא רק בין מלוה ולווה יתרחש שיאמר הדיין: “כסף הלוית? אבל את הבהמה של הלווה גזלת, את עבדו רצחת, את שדהו לקחת לך בלי כסף – כשעושים חשבון אתה הוא הנשאר חייב!” חשבון כזה יש גם בין חסדים ועלבונות. יש שהחסד נשאר וחובת התודה מתבטלת על ידי שהנותן מתחרט ואומר: אוי לי שנתתי, או שכבר בשעת הנתינה הוא נאנס, ופניו זועפים לא כאילו הוא נותן אלא כאילו הוא מאבד. או שהוא נותן לטובת עצמו ולא לטובתי ואינו חדל להתגאות ולהתפאר ולהתהלל בכל מקום עד כדי למרר את החסד על מקבלו. החסד נשאר, אבל אין מקום לתודה, כמו שיש מי שחייבים לו כסף ואינו יכול לדרוש אותו כי לא זכה בו בדין.

ה

“עשית עמי חסד, אחרי כן עשית לי עוול; החסד דורש תודה, העוול נקם”. אני אינני חייב עוד תודה והוא אינו צריך לעונש; שני הדברים שקולים. כשאנחנו מדברים על השבת גמול אין הכוונה שמשיבים מה שנתקבל, אלא דבר שהוא כנגדו; המשיב רוצה ליתן דבר כנגד דבר, וכל תשלום גמול הוא כך, לא החזרת המקובל ממש. הן גם בתשלומי ממון המשיב חובו יכול ליתן מטבעות זהב במקום כסף וגם לסלק חובו בלי מטבעות כלל אלא בהמחאה ובצווי בעל־פה.

שמא תאמר: “לריק אתה עמל, כי מה איכפת לדעת, אם מה שאינני חייב עומד בתקפו? הרי זו חריפות הבל של הבקיאים במשפטים האומרים כמו כן, כי אי אפשר לקבל ירושה אלא את הדברים הכלולים בה, כאילו הבדל יש בין ירושה ובין מה שנתון על ידה. יותר חשוב הוא שתבאר לי עיקר הדבר: אם אדם אחד עשה עמי חסד ואחרי כן עשה לי עוול, הכי חייב אני מצד אחד להשיב לו טובה ומצד אחר רשאי אני לקחת נקם, כאילו אני נפגש עמו בשני פרצופים נפרדים – או שאני צריך לערבב שני הדברים ולחדול מלעסוק בענין ויהיו החסד והעוול מבטלים זה את זה. כך הדבר נוהג בשוק; מה שאתם רואים בבית־מדרשכם כסברה משפטית, הוא ענין שלכם. עוסקים בכל אחת מהטענות לעצמה, במה שאנחנו תובעים ובמה שאנחנו נתבעים. אין שני הדינים מתערבים. אם הפקיד איש בידי כסף ואחרי כן גנב אצלי, אני תובע אותו על הגנבה והוא יתבע אותי על הפקדון”.

ו

אולם המקרים שאתה מזכיר, ליברליס יקירי, הם עניני דין ומשפט קבועים, אשר נחוץ לשמרם, ואין גם לערבב אותם. אין דין נוגע בחברו, משפט פקדון לחוד ומשפט גנבה לחוד. אך החסדים אינם ענין של משפט; אני לבדי הדן עליהם, אני יכול לערוך זה כנגד זה, מה שהועיל ומה שהזיק לי, ולקבוע אם אני חייב או חייבים לי. מהמשפטים אין שום דבר ברשותנו, אנו חייבים ללכת לאשר מובילים אותנו, ובחסדים הכל ברשותי, לכן אני המחליט. אינני מפריד ומבדיל, אלא מציע את העלבונות והחסדים יחד בפני אותו השופט. לולא זאת, הרי כאילו דרשת ממני לאהוב ולשנוא, להתאונן ולהודות בזמן אחד, וזה כנגד הטבע. נכון יותר שאערוך את המעשים, העלבון והחסד זה כנגד זה ואראה אם יש עודף לזכותי. הרי זה כמי שכותב על גבי כתב־ידי שורות אחרות; את האותיות שמתחתיהן איננו מוחק, אלא מכסה אותן, כן העלבון מכסה על החסד שלא יהיה ניכר עוד.

ז

אני רואה קמטים במצחך ועננה על פניך, אשר רציתי להשפיע עליהם, כאילו הרחקתי ללכת ואתה אומר:

לָמָה אַתָּה מַרְחִיק לְיָמִין? הֵן הַנְּתִיבָה אַחֶרֶת

לִקְרַאת הַחוֹף²⁵⁹!

ביררתי הדבר כפי יכלתי, ואם אתה חושב כי די בזה, אעבור לענין אחר: אם חייבים אנחנו תודה למי שהועיל לנו בהיסח הדעת? הייתי צריך לנסח השאלה באופן יותר ברור, ואם היא קצת סתומה, אוסיף עליה תיכף את חילוקה לשתי שאלות: אם יש להודות למי שהועיל לנו בלי רצונו, או למי שהועיל בלי ידיעתו? כי אם עשה עמנו אדם טובה מאונס, ברור הוא שאינו מחייב אותנו, ואין לדבר על זה. וגם זה יבואר על נקלה, וכל שאלה דומה אם נעיין בה מכל צד: כי אין חסד נעשה בלי רעיון ובלי כוונה ידידותית ורצון טוב. אין אנחנו מודים לנהרות, אף על פי שהם נושאים אניות גדולות ומביאים לנו בזרם שאינו פוסק מזון וצידה רבה, או רבים בהם הדגים או מוסיפים הם זיו לשדות מבורכים. לא יחשוב מי שהוא שאנו חייבים תודה לנילוס על חסדו, או להיפך שנשנא אותו אם הוא עולה על גדותיו בזעף ומאחר לשוב לאיתנו. גם הרוח אינו עושה חסד אם הוא קל ונוח למהלך האניה, ולא המאכל מפני שהוא מועיל ומבריא, כי העושה עמי חסד צריך לא רק להועיל לי אלא גם להתכוון לזה. לכן אין חייבים תודה אף לבהמות האילמות, אם גם מרוצת הסוס כבר הצילה רבים מסכנה; ולא לאילנות, אף כי רבים חסו בצל ענפיהם כשהציק להם החום. מה לי אם קיבלתי תועלת ממי שלא ידע או לא יכול לדעת זאת – בין כך ובין כך היה חסר הרצון. ומה ההבדל, אם תבקש שאכיר טובה לאניה או למרכבה או לחנות – או לאדם אשר גם הוא ככל אלה לא התכוון לטובתי והועיל לי רק במקרה?

ח

אמנם מקבלים לפעמים טובה בהיסח הדעת, אבל לא ממי שאינו מתכוון. יש אשר אדם נרפא במקרה על ידי דבר שאינו תרופה. יש אשר נפל איש לנהר ביום קור גדול וגרם לו זה מרפא ויש שנחלץ איש על ידי מלקות מקדחת רביעית²⁶⁰ או שנרפא על ידי פחד פתאם שהסיח דאגתו לצד אחר והעביר אותו בכחש על שעות חרדה – בשביל זה אין דברים אלה, אשר הועילו, תרופות לכתחילה. כן תועלת אנשים בלי רצונם וגם כנגד רצונם, ואין אנו חייבים להם תודה אם מה שחשבו לרעה נהפך במקרה לטובה. או תאמר שעלי להודות לאיש אשר שלח ידו כנגדי ופגע באויבי, ורק מפני שהחטיא המטרה לא חל בי הנזק? כמה פעמים התרחש כי עֵד עוין לנאשם, על ידי שנשבע לשקר ביטל את נאמנותם של העדים הכשרים ועורר רחמים על הנאשם כאילו נעשתה קנוניה כנגדו. יש אשר קשי־השלטון המדכא היה לאדם להצלה, ויש אשר שופטים לא חייבו את החייב בדין רק מפני שרצו להתחבב. אלה לא עשו חסד עם הנאשם אף אם הועילו לו, כי חשובה היא המטרה ששׂם לו יורה החץ, לא המקום שפגע בו, ולא סוף המעשה אלא כוונתו מבדילה בין חסד ובין עוול. יש אשר מתנגדי סותר עצמו או פוגע על ידי גאותו בכבוד השופט וגורם כי דיני נשאר תלוי בעדות אחת; בזה הרים את מצבי בדין, אבל לא איכפת לי, אם שגיאתו היתה לתועלתי, כי כוונתו היתה כנגדי.

ט

כדי להיות מכיר טובה אני צריך לחפוץ מה שחפץ עושה הטובה. אין דבר מתנגד יותר ליושר, מאשר לזעום על אדם, אשר בתוך ההמון בעט בך או ליכלך אותך בטיט או דחק אותך הצדה. ומה מניע אותנו לוותר על ריב עם אדם זה? מפני שבבלי דעת פגע בנו. מאותו הטעם אין זה נחשב למיטיב וזה לא למזיק, כי האוהב והשונא לפי כוונתו הוא נערך. רבים השתחררו מהמלחמה מפני חליים. לפעמים גרם שונא שמשך אותך לדין, כי על ידי זה לא היית בביתך שנפל במפולת. לפעמים גרמה שבירת האניה שלא נפלת בידי שודדי־הים. על מקרים כאלה אין חובת תודה, כי לא התרחשו על פי פקודה; כן גם לא על מעשה המזמין אותך לדין, אשר מצדו רק צרות עמס עליך. חסד הוא רק מה שנעשה מרצון טוב ומדעת. על מי שהועיל לי בלי ידיעה איני חייב תודה, ועם מי שהתכוון לרעתי אתנהג כראוי לו.

י

הנה איפוא המקרה האחד: אתה דורש שאעשה איזה דבר כגמול לאיש אשר בתור חסד לא עשה לי שום דבר. השני: אתה דורש שאחזיר טובה מרצוני – למי שעשה עמי טובה נגד רצונו. השלישי – מה אומר עליו? מדובר על זומם רעה שהתגלגל להיות איש חסדי! – כדי שאכיר טובה אין די שהיה רק ברצונך לעשות אותה עמדי; אבל כדי שלא אהיה חייב תודה די שלא היה ברצונך להיטיב לי. הרצון לבד אינו חסד, אבל אם הרצון השלם והיותר טוב בלי הזדמנות לצאת אל הפועל אינו חסד, כמו כן אין זה חסד מה שהזדמן במקרה בלי רצון שקדם לו. לא התועלת שהבאת לי עיקר לענין חיוב תודתי, אלא כוונתך בה.

יא

קליאנתס²⁶¹ השתמש במשל זה: “אני שלחתי שני נערים לבקש את אפלטון ולהביאו מהאקדמיה. האחד עבר דרך כל האכסדרה²⁶² וחיפש בכל המקומות אשר קיוה למצוא אותו שם, וחזר הביתה עייף ויגע מבלי שהשיג המבוקש. השני התעכב על יד משחָק קרוב ובעודו רץ הנה והנה ותולה עצמו בחברים ומשחק עמהם ראה את אפלטון עובר ומצא אותו מבלי שעמל לחפשו. את הנער הראשון, אומר קליאנתס, נהלל, כי עשה כל מה שביכלתו כמצווה עליו. את השני, העצל ששחק לו המזל, נייסר”. – הרצון קובע אצלנו את ערכו של מילוא החובה. לפי תכונתו תשוער מדת חובתי לגמול. אין הרצון מספיק אם לא הועיל ואין התועלת מספיקה בלי הרצון. חשוב שהיה בדעתו של אדם ליתן מתנה ולא נתן; הרצון יש, אבל לא המעשה, ושניהם יחד נחוצים. כמו שאינני חייב כסף למי שרצה להלוות לי ולא הלוה כן אינני חייב תודה למי שחפץ לעשות ולא עשה החסד, אם גם אהיה ידידו, וגם אני אהיה נכון להיטיב עמו, ואם בהיות מצבי מרומם אהיה לו לעזר, יהיה זה חסד מצדי ולא תשלום גמול. הוא יהיה חייב לי תודה, כי ממני תהי ההתחלה.

יב

מכיר אני מה שאתה רוצה לשאול, אינך צריך להגיד, אני רואה הדבר מתוך ניד שפתיך: אם הועיל לנו איש לטובת עצמו, חייבים אנחנו לו תודה או לא? כי כמה פעמים שמעתיך קובל על זה, שבני אדם עושים לעצמם מה שהם זוקפים על חשבון אחרים²⁶³. בהשיבי על זה, ליברליס יקירי, אקדים לחלק את השאלה ולהבדיל בין מה שהוא לפי היושר ומה שאינו לפי היושר. הבדל הוא אם עושה אדם דבר בשבילנו רק לטובתו, או גם לטובתו. מי שדעתו רק על עצמו והוא מועיל לנו רק מפני שבאופן אחר אינו יכול להשיג תועלתו, הוא בעיני כמי שדואג רק למספוא לבהמתו בחורף ובקיץ, או כמי שמפטם את השבויים שלו כדי שיוכל למכור אותם במחיר יותר רב, או כמי שמשמין במרעה טוב את בהמתו, או כמדריך המתגוששים שמחנך ומקשט את החברה שלו. “רב המרחק”, אומר קליאנתס, “בין חסד ובין משא־ומתן”²⁶⁴.

יג

מצד אחר לא אעשה עוול, שלא להכיר טובה למי שבהביאו לי תועלת עשה זאת גם לטובתו. אינני דורש שידאג לי בלי שימת לב לצרכי עצמו, אדרבא, אני מקוה כי הטוב שעושים לי יהיה לתועלת יתרה לעושהו, אם רק הנותן חשב על שנינו וחילק תועלת פעלו בינו וביני. יקח לו גם את החלק היותר גדול, אם רק שיתף אותי ודעתו היתה כפולה. כפוי־טובה הייתי ולא רק חסר מדת הצדק, אילו לא שמחתי על זה כי תועלתי הועילה גם לו. צרת־עין במדה רבה היא, אם מכנים חסד רק מה שגרם קצת צרות לנותן. – בלשון אחרת אדבר עם שעזר לי רק לטובת עצמו: אתה השתמשת בי, ואיך אתה אומר שהועלת לי תחת שהועלתי אני לך?

כנגד זה יאמרו: חשוב שאי אפשר לי להשיג משרה בלתי אם כשאני פודה בכסף עשרה אזרחים שבויים מתוך מספר גדול של אסירים. הכי לא תכיר לי טובה על שהוצאתי אותך לחרות, אף על פי שעשיתי זאת לטובתי?

על זה אשיב: במקרה כזה אתה מועיל גם לך וגם לי; לך – במה שאתה נותן את הפדיון, בזה די למענך ולא איכפת את מי תפדה. לפיכך אני חייב לך תודה לא על הפדיון מצד עצמי, אלא על אשר בחרת בי; על ידי פדיון אנשים אחרים יכולת גם כן להגיע למטרתך²⁶⁵. כך אתה נותן לי חלק בטובה ומשתף אותי בתועלת המגיעה לשנינו. מה שבחרת בי מתוך אחרים הוא דבר של תועלתי בלבד. לכן אילו למען העשות לפרטור היית צריך לפדות עשרה שבויים והיינו רק עשרה בכלל, לא היה אף אחד חייב לך תודה כי לא היית יכול לזקוף על חשבונו את תועלתך. אינני צר־עין בתפיסת החסד ואינני דורש שיהיה כולו שלי, אלא שיהיה גם לו חלק בו.

יד

תאמר: “ומה היה אילו השלכתי את שמותיכם לתוך קלפי והיה שמך יוצא בגורל בין המגיעים לפדיון? אז לא היית לי חייב תודה?” – כן, אבל רק במעט, וזה הדבר: קצת היית עושה במקרה כזה לטובתי בהניחך אותי להיות בין אלה שהוטל עליהם גורל. יציאת שמי מן הקלפי נעשתה במזל, אבל אפשרות יציאתו נעשתה בחסדך. אתה פתחת לי את השער לחסדך, אף כי במדה מרובה לגורל עלי להודות, אבל הדבר הזה עצמו, שיכולתי לזכות בגורל, הוא פעלך.

לא אדבר כלל על אלה אשר חסדם נמכר בכסף. הנותן במחיר אינו חושב למי הוא נותן, אלא כמה יקבל בעד זה והוא בכל אופן צופה לטובת עצמו. אם מוכר לי איש דגן, אף אם חיי תלואים בקנין זה, אין אני חייב למוכר על חיי, כי את הדגן קניתי ממנו. אין אני מעריך, איך היה נחוץ לי ולא יכולתי לחיות בלי שקיבלתיו, אלא איך אין כאן מקום לתודה, כיון שלא הייתי מקבל הדבר בלי כסף, ובמשא ומתן לא חשב המוכר כלל על העזרה שיושיט לי אלא על הרווח שישיג. מה שקניתי בכסף אינו ענין של חיוב תודה.

טו

תאמר: “אם כן, גם לרופא לא תחשוב עצמך לחייב תודה, ולא למורה, כיון שאתה משלם להם איזה מחיר; בכל זאת חובבים אצלנו מאד כל אלה ומכבדים אותם”. על זה אשיב: יש דברים אשר ערכם עולה על מחירם. מה שאתה קונה מהרופא אין לו שיעור: החיים והבריאות; וממורה המדעים את הידיעות החפשיות²⁶⁶ והדרכת הנפש. לכן מה שמשלמים לאלה אינו מחיר דבר נקנה אלא תמורת יגיעתם, שהם עוזבים עניני עצמם ועוסקים בשלנו: אינם מקבלים שכר על פעולתם, אלא על עסקם עמנו²⁶⁷.

יותר נכון להראות על ענין אחר אשר אזכיר להלן, אבל אקדים מה שאפשר לומר כנגד מה שקבעתי למעלה. "אתה אומר כי יש דברים אשר ערכם עולה על מחירם והמקבל נשאר עוד חייב עליהם חוץ ממה ששילם. מה איכפת בערך, אם הקונה והמוכר הסכימו למחיר? גם לא קניתי דבר לפי הערך אלא לפי המחיר אשר אתה קבעת אותו. אתה אומר שהערך הוא יותר רב, אבל לא יכלו להגדיל ערכו, כי מחיר כל דבר הוא לפי מסיבות הזמן, ואף אם תרומם ערכו הוא נשאר שוה מחיר ידוע ולא יותר. אבל חוץ מזה, גם מי שקונה בזול אינו חייב יתרון למוכר. ועוד: אם גם הערך יותר רב אין כאן ויתור, כי ההערכה לא היתה לפי הפעולה והתועלת, אלא לפי המנהג והשער. מה המחיר אשר תקבע לפעולת מי שהעביר אותך בים מעל לתהומות, הרחק מחוף יבשה, כשאפסה נתיבה בטוחה והוא ראה סערות מתקרבות ובעוד לא חזו הנוסעים את הסכנה הוא אסף את המשוטים והוריד את התורן וסידר הכל כדי להתקיים בפני הסערה הפתאומית? ובכל זאת העבודה הרבה ההיא משולמת בדמי הנסיעה! איך תעריך מלון אורחים במדבר שממה, ובית מחסה ממטר, ומרחץ חם ותנור בקרה? בכל זאת יודע אני בסורי אל המלון ואני נהנה מכל אלה, כמה עלי לשלם. מה רבה התועלת שמביא לנו מי שסומך ביתנו הנופל ומחזיק באומנות רבה בנין שנשאר בודד ונראו בו בקיעים? ואנו משלמים מחיר קבוע ולא רב בעד עבודה זו. חומה מגינה עלינו מפני אויבים ומפני לסטים מתנפלים פתאם, וידוע היטב כמה משתכר בכל יום האומן הבונה את המגדלים ואת מבצרי המבטחים הציבוריים.

טז

לא יהיה סוף לדבר, אם אבקש עוד דוגמאות מוכיחות כי יש דברים גדולים אשר מחירם נמוך. למה איפוא אהיה חייב לרופא ולמורה יותר ולא אצא ידי חובתי על ידי התשלומים? – מפני שהרופא והמורה נעשים לידידים והם מחייבים אותנו לא באומנותם בלבד כי אם גם ברצונם הטוב וביחס של אחוה ורעוּת. לפי זה, אם הרופא לא עשה יותר אלא שמישש הדופק וטיפל בי בתוך שורת החולים שהוא סובב אצלם וציוה בלי התענינות יתרה מה שאעשה או לא אעשה – אין אני חייב לו יותר, כי לא התנהג עמי כידיד אלא כעם דורש ביקורו. אין עלי גם יתר חובת כבוד לעומת מורה, אם החזיק אותי רק בתוך העדר של תלמידיו ולא חשב אותי ראוי להשגחה מיוחדה ופרטית ולא הפנה אלי אף פעם את לבבו. אם שפך רק לפני כל התלמידים את ידיעותיו, לא למדתי ממנו ורק אספתי ראשי פרקים. מה איפוא הטעם שאנחנו חייבים לאנשים האלה יותר? לא כי מה שקנינו מהם מחירו רב על מה ששילמנו, אלא מפני שעשו עמנו טובה יתרה, זה טיפל בי יותר ממה שהיא חובת הרופא, הוא חרד עלי יותר מאשר על אומנותו, לא הסתפק בהושטת סמי־המרפא אלא עזר לי בשימושם. הוא ישב על יד מטתי בין הדואגים לחיי והופיע בכל שעה שהיה נחוץ, לא נרתע משום טורח ולא היה דבר נתעב בעיניו; את אנחותי שמע ברגש משתתף ובין המון החולים הפונים אליו הייתי אני בראש דאגותיו. בחולים אחרים טיפל רק עד כמה שהרשה לו זאת מצב בריאותי. לאיש אשר כזה אני חייב תודה לא כמו לרופא אלא כמו לידיד.

האחר נטל על עצמו בתור מורה טורח ויגיע משעמם. מלבד מה שמוסרים המורים בכלל לתלמידיהם, עוד הטיף²⁶⁸ והכניס לתוכי לימודים, בתוכחתו תיקן את מדותי, לפעמים אימץ אותי בדברי שבח ולפעמים עודד אותי בהתרשלותי. יש אשר כאילו בחזקת היד הוציא את כשרונותי החבויים והעירם מתרדמתם, ולא קימץ במסירת ידיעותיו כדי שיארך זמן היותו נחוץ, אלא השתוקק ככל האפשר להעניק לי את כל מדעו. כפוי־טובה הייתי אילו לא הייתי מכבד איש כזה בין היותר קרובים ונחוצים לי.

יז

גם לעסוקים במלאכות שפלות אנחנו משלמים יתר על השכר הקבוע, אם אנחנו מוצאים שהרבו לעמול בעבודתם. לקברניט ולאומן בסחורה זולה ולשכיר יום אנחנו מעניקים הוספה כל־שהיא, ואם על העבודות היותר חשובות המועילות לשמירת החיים או לשיפורם חושב אדם שאינו חייב יותר ממה שהותנה, הרי זה כפוי־טובה. אל תשכח גם כי מסירת לימודים כאלה מקרבת את הנפשות.

לפי זה, לרופא ולמורה משלמים בעד העבודה, והחוב בעד נדבת לבו נשאר.

יח

אפלטון עבר בנהר ומנהיג הסירה לא דרש ממנו תשלומין. סבר אפלטון כי רק לכבודו הוא זה, ואמר כי האדם ההוא יש לו אצלו הכרת טובה. אבל אחרי כן ראה שהוא מעביר גם אחרים בחפץ־לב בלי תשלומין. אז אמר אפלטון שאינו חייב עוד הכרת טובה מיוחדה. כי כדי להיות חייב תודה על מעשה צריך שיהיה נעשה בשבילו, ולא שיהיה פעולה בשביל רבים. “ובכן אינך חייב בעד המעשה שום תודה?” – כן, אבל לא בתור יחיד; עם כל מקבלי הטובה יחד אשלם על מה שקיבלתי כאחד מהם.

יט

תאמר, שלא עושה עמי חסד מי שמעבירני בסירה חנם את נהר פאדוס²⁶⁹. אמנם כן, קצת טובה היא, אבל לא חסד. הוא עושה זאת לטובת עצמו, בכל אופן לא בשבילי. בתכלית הדבר הוא בעצמו אינו מתכוון לחסד, אלא שיוודע במדינה או בסביבה ויהיה לו מזה כבוד, והוא צופה לאיזו תועלת אחרת שתבוא לו בשכרו, לא לתשלומי היחיד. “ובכן, אם המושל נותן זכות אזרח לכל בני גליה²⁷⁰, או חופש ממסים לכל בני היספניה, לא יהיו היחידים חייבים לו תודה על זה?” – למה לא? אבל לא יהיוּ מכירים טובה בתור יחידים אלא בתור חלק מהכלל. כל אחד יאמר: הן לא עלי היתה מחשבתו במה שעשה לכלל, הוא לא התכוון ליתן לי ביחוד זכות אזרח ולא אלי שם את לבו; למה אהיה חייב לו, אם דעתו לא היתה עלי במה שעשה? אמנם בשעה שחשב להביא תועלת לבני גָליה, גם עלי חשב, כי גם אני הייתי גָלי והייתי כלול במחשבתו, אם לא כאיש פרטי, אבל כאחד מהמכונים בשם העם. לכן אכיר גם הטובה לא כאיש פרטי בעד דבר הניתן לו לבדו, אלא בתוך העם בעד החסד הכללי, בעד טובת המדינה. אם ילוה איש כסף למדינה לא אהיה אני החייב במלוה ולא אחשוב את החוב (כשיהיה צורך לברר עניני) כשאבקש משרה או אעמוד בדין, אבל אשתתף בחלקי במדינה בתשלומי החוב. כן אינני נוטל עלי החוב בעד מתנה שניתנה לכלל, כי מה שנתנו לא היה מיוחד בשבילי והנותן לא ידע שיגיע הדבר אלי. בכל זאת יודע אני שיש עלי קצת חובה, כיון שבעקיפין הוטב לי בזה; אבל חובת־תודה גמורה שייכת רק על מה שנעשה בשבילי.

כ

תאמר: “באופן זה גם לירח ולשמש לא תהיה מכיר טובה, כיון שבתנועתם ברקיע לא לך הם מכוונים”. אמנם פעולתם לתיקון העולם גם עלי משפיעה טובה, כי אני חלק מהעולם. אולם הבדל יש גם בין פעולתם ובין פעולת האנשים שהזכרתי. כי מי שמועיל לי בכוונה להועיל על ידי זה לעצמו, הוא לא עשה עמי טובה אלא השתמש בי כמו בכלי הגורם לו תועלת; אבל השמש והירח, אם גם מה שעושים הוא לעצמם, אין להם הכוונה בפעלם שיוציא מאתנו תועלת לעצמם, כי מה נוּכל להועיל להם?

כא

תאמר: “להכיר כי השמש והירח מתכוונים גם להשפיע עלינו טובה, הייתי יכול רק, אילו היה אפשר להם לסרב פעולתם, אבל הרי אי אפשר להם בלי תנועה. ינסו נא לעמוד ולהפסיק פעלם!” – כמה יש להשיב על זה. אין הרצון פחות בערכו אצל מי שאינו יכול שלא לרצות. להפך, סימן הוא לחוזק הרצון שאינו יכול להשתנות. לאיש צדיק אי אפשר שלא לעשות זה שהוא עושה, הן לא היה ראוי להחשב כצדיק אילו יכול היה לשנות מעשיו, ובכן תאמר כי גם הצדיק אינו עושה טובה, כיון שהוא עושה רק מה שבטבעו ולא יוכל אחרת? – יש גם להבדיל בין מי שאינו יכול לעשות אחרת, מפני שההכרח מושל בו, ובין מי שאינו יכול לסרב. אם הכרח הוא למי שהוא לעשות דבר, לא אהיה חייב לו תודה, אלא להמכריח אותו; ואם מוכרח איש לרצות דבר מפני שאינו יודע דבר יותר טוב, הרי הוא המכריח את עצמו. כך יוצא כי לא להמוכרח אלא להמכריח אני חייב.

“שיחדלו הם²⁷¹ לרצות” – כאן יעלה על לבך הרעיון: מי הוא הנבער מדעת, שלא יחשוב לרצון את שאין לדאוג עליו שמא יחדל או ישתנה להפכו; אדרבה, אין רצון נראה כה ברור כאותו הרצון הבטוח במדה רבה כל כך שהוא נצחי. הרי בשביל שגם זה נחשב לרוצה, מי שבאותה שעה יכול גם שלא לרצות, לא נכיר את הרצון במקום שלפי טבעו אין עמו סירוב?

כב

אומרים: “אם יכולים הם לחדול, יחדלו נא פעם מפעולתם”. בזה דורשים כי כל הדברים הנפרדים זה מזה במרחקים כבירים וסדורים במשמרותיהם לטובת העולם, יעזבו את מקומם ובמבוכה פתאומית יתקלו כוכבים זה בזה, יתבטל שלום תבל והמפעל האלהי ישקע; מה שמתקשר במהירות התנועה ברקיע, יסור באמצע מהלכו מן המסילה הקבועה לו לדורות רבים, ומה שהוא עולה ושוקע עכשיו כמו במאזנים מכוּונים ונותן שווי־המשקל לעולם, יהפך כרגע לתבערת אש, אשר בה תכלינה כל היצירות הרבות והשונות ויהא הכל אחד! האש תשלוט בכל, ואחרי כן תתפשט בטלת ליל־חושך ותהום רבה תבלע כל מעשי־אלהים²⁷² המרובים! – הכי כדאי שיתרחש כל זה, רק למען תלמד אתה מן הנסיון? אולם הכוכבים סובבים גם כנגד רצונך ופועלים לטובתך אף על פי שיש סיבה אחרת ויותר חשובה לפעולתם.

כג

הוסף על זה כי אין דבר חיצוני מכריח האלים, אלא רצונם הנצחי מיוסד בחוק. הם קבעו אותו באופן שלא ישתנה, לכן אי אפשר לחשוב עליהם שיעשו דבר נגד רצונם, כי הדרך שאינם חפצים לסור ממנו הוא הדרך שהם חפצים להמשיך ואינם מתחרטים לעולם מכוונתם הראשונה. אין ספק שלא ברשותם של הללו (הכוכבים) לעמוד במקומם או לפנות לצד שכנגד, אבל אין זה מטעם אחר אלא שהכח שבהם מחזיקם במהלכם, ולא מתוך חולשה הם ממשיכים אותו, אלא שלא רצוי להם לנטות מן הטוב ומהלכם נגזר עליהם. אך בתחלת היצירה ובסידור עניני העולם היתה עין צופה גם על ענינינו והושם לב לתועלת האדם. לכן אין לומר שהכוכבים סובבים ופועלים רק בשביל עצמם; גם לנו יש חלק בזה, לכן אמנם נכיר טובה לשמש ולירח ולכל צבא השמים, כי אף אם מטרות יותר נעלות להם בזריחתם, הם בתוך כך מועילים גם לנו. עלינו לחשוב גם שהם עושים זאת לפי תכנית, ועל זה אנו חייבים להם, כי לא בבלי דעת הם עושים עמנו חסד, אלא יודעים הם שאנחנו מקבלים אותו, ואף על פי שתעודתם יותר רמה ופרי יותר חשוב יש לפעלם מאשר לדאוג לקיומם של בני אדם, בכל זאת מראש ומתחלה כוונו את דעתם גם עלינו²⁷³, וכך נקבע סדר העולם, כי ברור הוא שהדאגה לנו איננה האחרונה. – להורינו אנחנו חייבים חיבה, אף כי רבים מהם לא התחברו בכוונה להוליד בנים. על האֵלים אין לחשוב שלא ידעו תוצאות פעלם, אם חשו להכין לכל מזון וסיוע; אי אפשר שהביאו לעולם בבלי דעת את היצורים, אשר לטובתם יצרו כל כך הרבה דברים. חשב עלינו הטבע קודם שעשה אותנו; אין אנחנו פועל כה נמוך שהיה יכול לשכוח אותנו. שים לב, איך הרחיב את רשותנו בעולם, איך שלטון האדם קיים לא רק בקרב בני אדם. שים לב איך ניתנה לנו היכולת לעבור בארצות, איך לא סגר אותנו בתוך גבולות ונתן לנו לצאת לכל מרחבי תבל. שים לב איך מתרוממים הרוחות, איך הם לבדם או שמכירים את האלים או שחוקרים ומנשאים נפשם להתחבר לדברים אלוהיים. מכל זה תדע כי אין האדם יצור חפזון וחסרון־מחשבה. בין כל הדברים החשובים ביותר אשר יצר הטבע אין דבר שיוכל להתהלל בו יותר או שלתהלתו עשה יותר. האין זה שגעון להתקוטט באֵלים בשביל ערך מתנתם? איך יהיה אדם מכיר טובה לחברו שהוא יודע בו שלא יוכל לשלם לו תודה בלי הוצאה רבה, אם איננו מכיר הטובות שקיבל מהם (מהאלים) המרבים כל כך להיטיב לו ותמיד יוסיפו וגמול לא יקבלו על חסדם? מה הפכפך אדם, אם איננו מכיר טובה למי שעושה חסד אף למכחש בו²⁷⁴, ובראותו שלשלת החסדים בשורה שאינה פוסקת הוא מוצא בזה ראיה שהנותן נותן מפני שאי אפשר לו באופן אחר! כך הם האומרים: “אין לי חפץ במתנותיו. ישמרן לעצמו, מי ביקש אותן מידו”, וכל דברי חוצפה כאלה. – לא מתמעטות הן זכויותיו של המיטיב לך, אף אם אתה מתכחש לחסדיו, והגדול שבחסדיו הוא שהוא מוסיף ליתן לך גם כשאתה רוגן כנגדו.

כד

ראה איך ההורים כופים את ילדיהם בגיל רך לסבול דברים נחוצים לבריאותם. הילדים בוכים ומסרבים, והם לא פוסקים מלטפל בחיבה בחימום גופם ובקישור אבריהם, כדי שלא יתעקמו אם ימהרו להוציאם לחופש; אחרי כן הם משננים להם לימודים מועילים אף כנגד רצונם באיום עונש; בסוף הם מדריכים את הנוער קל־הדעת בדרך ההסתפקות, הצניעות, המדות הטובות, ואם אינו נשמע משתמשים כנגדו בתחבולות מכריחות. אף לעומת נערים מבוגרים ועומדים כבר בפני עצמם, אם בשעת חליים הם מסרבים לקבל סמי רפואה, מתוך פחד או בשביל פינוקם, משתמשים בכח או בצמצום חרותם. כך החסדים היותר גדולים הם אלה שאנו מקבלים מההורים גם בבלי דעת וגם נגד רצוננו.

כה

כנגד כפויי־הטובה או המסרבים לקבל מעשי־חסד, כדי שלא להתחייב עליהם, נוכל להציג את המגדילים הכרת־הטובה עד כדי כך, שהם מאחלים איזו צרה לאנשי חסדם, איזה אסון, כדי שיוכלו להראות להם שהם זוכרים את החסד. השאלה היא, אם כנכון הם עושים וכוונתם ישרה. נמשלים הם לאיש אשר אהבה בוערת מסלפת את דעתו והוא מאחל לאהובתו גלות כדי שיוכל ללוות את העזובה הבורחת; או שתתרושש, כדי שיוכל לעזור לה יותר בסיפוק צרכיה; או שתחלה, כדי שיטפל ברפואתה – וכן כל מה שמבקשים לרעת האויב הוא מבקש בשבילה מרוב אהבה. כן תוצאה אחת היא של שנאה ושל אהבה נלוזה. וכן ענין המאחלים צרה לידידיהם כדי לחלץ אותם ממנה, ובדרך עוול הם רוצים להגיע למעשה־חסד. ראוי היה להם יותר להשאר בבטלה מאשר לבקש מקום לתשלום גמול על ידי חטאת. מה היו אומרים על קברניט המתפלל לאלים שיביאו רוחות זועפות וסערות כדי שתגיע אומנותו ליתר תהלה בשעת הסכנה; או על מצביא המתפלל שיקיף חיל עצום של אויבים את מחנהו ויתנפל פתאם לתוך החפירות ויהרוס את החומות וירים על שעריהן את דגלי־זעמו – רק למען תגדל תפארתו אחרי המפלה בהביאו העזרה לנסים מהמערכה? כל אלה שואפים למעשה־חסד בדרך נתעבה, המבקשים מהאלים רעה לאחרים כדי שהם יוכלו להצילם, וחפצים שיושפלו אנשים למען יוכלו להרימם. חסרי אהבת־אדם הם מכירי־טובה אלה הצופים לקלקלת אחרים מפני שאינם יכולים להשאר חייבי־תודה בדרך ישרה.

כו

תאמר: “הרי תפילתי אינה מזיקה להם, אם כנגד הסכנה חפצי להביא גם התרופה”. על ידי זה אתה מודה בקצת חטאת, אם גם יותר פחותה מאשר בבקשת הסכנה בלי תרופה כנגדה. נבלה היא, להשליך איש למים אם גם בכוונה להוציאו; לדכאו על מנת להרימו; לאסרו בבית־כלא על מנת לשחררו. אין זה חסד אם רק מגבילים העוול, ואין זו זכות, כשמבטל אתה רעה שגרמת בעצמך. נוח לי שלא תגרום לי פצע, משתפצעני ותרפאני; אתה עושה עמי חסד ברפאך אותי מהפצע, אבל לא בפצעך אותי בכוונת הרפואה. אמנם הצלקת נוחה לנו תמיד בהעריכנו אותה לעומת הפצע שקדם לה, ושמחים אנחנו שנסגר – אבל יותר היה רצוי לנו אילו לא נעשה הפצע. אילו היית מאחל אותו למי שלא היית חייב לו תודה, כבר היה זה דבר בלתי־אנושי, על אחת כמה וכמה בנוגע לאדם שאתה חייב לגמול לו חסד.

כז

תאמר: “הלא באותה תפילה עצמה אני מבקש שאוכל להביא ישועה”. אבל אילו הפסקתי אותך באמצע בקשתך, היית נשאר כפוי־טובה; לא היית שומע את חפצך לעזור ורק את צפייתך לצרתו. אתה מבקש שיהיה חסר־אונים – זה הוא לרעתו; אתה מוסיף ומבקש שיעזר על ידך – זה הוא לטובתך. לא כך לעזרתו אתה מכוון אלא להנקות; מי שדוחק כל כך בגמול, שחרור עצמו חשוב לו, לא התשלום. כך גם הדבר הטוב שבתפילתך נהפך למכוער ודומה לכפיית־טובה, רוצה אתה לפטור עצמך ומבקש לא כל כך יכולת תשלום הגמול, אלא מצב של לחץ לחברך כדי שיהיה זקוק לו. אתה מתרומם עליו, וגדול הוא החטא, כי את איש חסדך אתה רוצה לראות שטוח לרגליך!

כמה נעלה על זה להשאר חייב מתוך כוונה ישרה מאשר לשלם בכוונה גרועה. אילו התכחשת לחובתך היה החטא פחות, כי אז היה הוא מפסיד רק מה שנתן, עכשיו אתה רוצה כי אחרי ירידת מצבו יהיה נכנע לפניך ושינוי גורלו ישפילו עד לשטח שהוא מתחת למצבו הקדום בתור עושה החסד. איך אחשוב אותך למכיר טובה? נַס נא לגלות בקשתך למי שאתה רוצה להיטיב עמו! הזאת היא תפילה ישרה²⁷⁵ בעיניך, שמתחלקת לתשלום תודה ולמעשה שנאה, ואשר אילו תשתוק ממחציתה²⁷⁶ היתה נחשבת בלי כל ספק למזימת אויב ורודף? הן נמצאו גם אויבים אשר ביקשו לכבוש ערים על מנת להציל אותן, או להכניע אויבים בכוונה לסלוח להם, בכל זאת היתה תקותם זו של שונא, ועד כמה שמחשבתם היתה לחנינה, המקום שניתן לה היה אחרי האכזריות. ואחרי כל אלה, הכי שוות כלום הן התפילות הללו, אשר האחרון שיסכים להן הוא זה שלטובתו הן ערוכות? אין אתה דורש טוב לאדם, אם אתה מבקש שהאֵלים יביאו עליו צרה ואתה תהיה המושיע; אין זה הוגן גם כלפי האלים, שאתה מטיל עליהם מעשים קשים ונוטל לך מדה טובה, כדי שתהיה אתה מציל יהיו הם למזיקים. אילו העמדת קטיגור, כדי לדחותו אחרי כן; אילו גלגלת על חברך תביעת בית־דין בכוונה לבטל את הענין, לא היה ספק בדבר שעשית עוול. מה ההבדל אם מעשה כזה נעשה מתוך ערמה או מתבטא בתפילה – אשר בה בעלי־הדין, שאתה פונה אליהם, הם רק יותר קשים²⁷⁷! אל תאמר: מה הנזק שאני גורם לו? או שתפילתך יתרה, או שהיא עוון. באמת היא תמיד עוון, אף אם היא תפילת שוא. כשאין היא מתקיימת, מתנת אלהים היא, וחטא הוא מה שביקשת. די בבקשה לבדה שיכעסו עליך כאילו עשית הדבר.

כח

אתה אומר: “אילו התקיימה תפילתי הרי היה גם חברי ניצל”. – ראשית, הסכנה היתה בטוחה כשהעזרה עדיין מוטלת בספק. אף אם שני הדברים בטוחים, הנזק היה בא ראשון. שנית: אם אתה היודע את התנאי שהתנית בתפילתך לטובתי, אבל אותי תפסה בינתיים הסערה ואינני רואה חוף ומחסה! או דוחקת אותי העניות, אף אם בסוף אמצא עזרה, או עומד אני בדין, אף אם אצא זכאי. – כמה יסורים אהיה סובל וכמה אחרד! אין סופו של פחד עובר נותן כל כך תענוג, שלא תהיה שאננות בצורה ובלתי־מתמוטטת טובה ממנו²⁷⁸. תהי תפילתך, שתוכל לעשות עמי חסד בשעת הצורך, אבל לא שיהיה לי הצורך, כי משמעות הדבר הוא שאילו היה זה בידך, היית אתה גורם לו.

כט

מה נעלה היתה על זה המדה האנושית, אילו היתה בקשתך: “יהיה נא חברי תמיד במצב שיוכל לעשות חסד ולא יצטרך לו! יהיו נא לו תמיד הנכסים להשתמש בהם בנדיבות כעוזר ומושיע, אל תקצר ידו מלחלק מתנות ואל יתחרט לעולם על מה שנתן; בהיותו נוטה מטבעו לרחמים, לאהבת הבריות ולחנינה, יתחזק בזה עוד יותר על ידי מכירי־טובה רבים, ויהיו נמצאים לו מבלי שיהיה נאלץ לבחון אותם²⁷⁹; בהיותו מצדו נוח להתפייס עם כל אדם, אל יפגוש אדם שאינו נוח לרצות; תתמיד אצלו ההצלחה במדה שוה כדי כך, שלא יוכל איש להשיב לו גמול חסדיו במעשים אלא ברצון טוב בלבד!”

הרי אלה תפילות הרבה יותר צודקות, שלא תצטרך לבקש בהן הזדמנות, אלא תהיה על ידן בתמידות מכיר טובה! אין עיכוב מהשיב טובה אף לאנשים מצליחים; דברים רבים יש שיכולים להחזיר אף לעשירים כגמול על מעשי חסד: עצה טובה, ידידות נאמנה, דברים נעימים בלי שפת חונף, אוזן קשבת למי שבא להועץ אתך, ונאמנה לשמור סוד, והתהלך באחוה ורעות. אין אדם כה רם ונשא במצבו מתוך הצלחה, שלא יצטרך עוד יותר לידיד נאמן, מפני שאינו חסר כלום.

ל

מה עלובה היא וראויה למאוס בה ולהתרחק ממנה בכל המאמצים, התכנית ההיא: כדי שתוכל לשלם טובה צריך אתה לזעף אלהים! האינך מכיר כבר בזה את עוותתך, כי לפי זה נוח יותר למי שאינך משלם לו טובה? שער נא בנפשך את יסורי בית־כלא, כבלי ברזל, דכוי נפש²⁸⁰, עבדות, מלחמה, עניות – אלה הן ההזדמנויות שאתה מצפה להן, ואם יש למי שהוא ענין עמך, רק באלה תתפשר עמו! הכי אין עליך לצפות יותר כי האיש שאתה מכיר טובה לו יחזק ויאמץ? הרי כבר אמרנו כי אין עיכוב מתשלומי תודה אף לאיש מצליח מאד, דרכים רבים יש להחזיר חוב אף לעשירים – לא אכריח אותך להם אם אינך רוצה. יכול אני להראות לך, כי אף אם אדם עשיר מאד ואינו חסר כלום, יש דבר שהוא צריך לו ואשר מהעדרו סובלים האדירים ביותר: חסר להם איש מגיד אמת אשר יגן על המוקף מדוברי שקר, המרגילים אותו בחנופה ובהעלמת הנכון, ומכל הכזבים המוסכמים בלחישה. האינך רואה איך הם מתגלגלים לתהום מפני שהעבדות הבזויה משתלטת במקום החרות והנאמנות שאבדו, כי אין איש מעיז ליעץ או להזהיר באמונה ותום לב והכל מתחרים בחנופה וכל הידידים קולעים במאמציהם למטרה אחת: מי ירבה לשקר בחניפתו? כך הם טועים בכחם, ובחשבם עצמם לתקיפים, כמו שנאמר להם, הם מתגרים ללא צורך במלחמות העתידות להביא שואה על הכל, מהרסים את האחדות הנחוצה, ומתוך כעס, שאין מי שיכבוש אותו, הם שופכים דמי אזרחים לרוב ועתיד גם דמם להשפך²⁸¹. תחת המוחזק בידם הם כמהים למופלא מהם, ולשנות דעתם נראה להם כניעה במלחמה, וכמו קיים לנצח נראה להם המצב הנוטה יותר להתמוטטות במדה שהוא מתקרב לשיאו²⁸². ממלכות אדירות איבדו לעצמם ולבני עמם, באשר לא הכירו כי במערכה ההיא, אשר בה נוצצות תהלות־הבל החולפות מהר, היה צפוי להם רק אסון נורא משעה שתש כחם משמוע דבר אמת.

לא

כאשר יצא כּסרכּסס למלחמה על ארץ יון הכל שקדו להפיח גאות נפשו, אשר שכחה שהיא בוטחת במשענת רצוצה. זה אומר: לא יוכלו אויבינו לשאת את כרוז המלחמה, ומפני השמועה הראשונה יפנו עורף וינוסו. וזה אומר: אין ספק כי המון צבאנו לא רק ינצח ארץ יון, אלא יכסה אותה כולה; יותר יש לפחוד שימצא את הערים ריקות ועזובות והבורחים יניחו מאחוריהם מרחבי שממה באין יושב ולא יהיה מקום לכל החיל הגדול להראות את כחו. וזה אומר: אין מרחב העולם מספיק, הים צר מהכיל את האניות, המחנה צר בשביל הצבא הרב, אין די מקום במישור להמון הפרשים, כמעט שלא יכיל אויר הרקיע את החצים שיעופו מידי כל המורים בקשת. וכשהרבו מכל צד לדבר גבוהה באופן זה והוסיפו לשסות עוד יותר את המשתגע כבר מגאוה יתרה, אז קם דמרטוס הלקדמוני לבדו ויאמר: “המנהיג צריך לפחוד מפני אותו ההמון עצמו, אשר עליו גאותו, כי הוא בלתי־מסודר וקשה לנהל; יש לו משקל, אבל לא כח; המון עצום ביותר אינו ניתן להתנהל, ובאשר אין הנהלה אין קיום²⁸³. הלקדמונים על יד ההר הראשון בפגשם אותך יראו לך את גבורתם. כנגד כל אלפי הנלחמים בהם יעמדו כחומה שלש מאות²⁸⁴, נאחזים בראש ההר, מגינים על המיצר המסור לידם, ויסתמו אותו בגויותיהם. כל ארץ אסיה לא תזיז אותם ממקומם. את כל מוראות המלחמה ואת כל התגרה הקשה הזאת כנגדם כמעט מכל הגזע האנושי²⁸⁵ יכריעו אנשים מעטים במספר. אם גם הטבע, אשר אתה משנה את חוקיו²⁸⁶, פינה לך דרך, במשעול צר תעמוד ומתוך חשבון חללי התרמופילים תשער כמה אבידות קשות עוד עתידות לך. כשיוודע לך כי מעצור אפשר, תכיר גם כי למנוסה תוכל להיות מוכרח. אמנם בכמה מקומות יברחו מפניך כאילו זרם כביר שטף אותם ולא יכלו לעמוד בפני הבהלה בתחלתו, אבל אחרי כן יתחברו במקומות שונים כנגדך והמון צבאך יהיה לך למוקש. אמת הוא מה שאומרים, כי התכונה הצבאית שלך רבה מאד והארצות אשר אתה הולך לכבוש לא יכילו אותה; אבל אין זה לתועלת, כי דוקא מטעם זה ינצחו היונים; ארצם לא תכיל את ההמון, אך אתה לא תוכל להשתמש בו כולו. גם ההצלה האחת לא תוכל לפעול, למהר להשיב בתחלת כל התקפה, להחיש עזרה למתמוטטים ולהמציא משען וחיזוק לנופלים. כבר תהיה מנוצח קודם שתכיר כי גברו עליך. בכלל אין לך לחשוב, כי את חילך לא יוכלו להכריע מפני שמספרו רב כל כך, עד שלא נודע אף למנהיגו; כי אין דבר גדול שלא ישלוט בו הכליון, ובאין סכנות אחרות אורבות לו, כבר מגדלו לבד יוצא הרקב המכלה אותו”.

נבואת דמרטוס נתקיימה. את האיש אשר הסתער על שמים וארץ והפך את כל מה שפגש כמעצור בדרכו הכריחו שלש מאות איש לעמוד דום, ואחרי שניגף בכל ארצות יון הכיר כסרכסס את ההבדל הגדול בין מחנה ובין המון בני אדם. אחרי כן, בהיותו מדוכא מכלימה יותר מאשר מן המפלה, שילם תודה לדמרטוס, להיחיד שהגיד לו האמת, והרשה לו לבקש מה שלבו חפץ. הוא ביקש לו שתהיה לו הרשות לבוא במרכבה ובצניף מלוכה על ראשו בשערי העיר הגדולה סַרדיס באסיה, בכבוד הניתן רק למלכים. אמנם ראוי היה לכבוד זה עוד קודם שביקש אותו; אבל מה עלובה האומה ההיא, שלא נמצא בה איש מגיד אמת, בלתי אם זה שהגיד אותה לכבוד עצמו²⁸⁷!

לב

אבגוסטוס האלוהי הגלה את בתו²⁸⁸, אשר פרצה כל גדרי הבושה בתזנותיה, ועשה את חרפת בית המלכות גלויה וידועה לרבים: שהיתה בתו מקבלת עוגביה בהמון, תועה בלילות בין בתי המשתאות בכל העיר וגם מקום הועד ברחוב ומגדל־הנואמים²⁸⁹, אשר בעמדו עליו הכריז אביה בקהל את החוק כנגד הסוטות, נעשו על ידי הבת למקום זנות ובסביבת פסל־מארסיאס נהפכה מאשה נואפת לזונה נשכרת בכסף, שלא נרתעה מהתמכר לבושת לכל עובר לא־ידוע. מעשים כאלה אמנם דורשים עונש, אבל גם שתיקה, כי הכלימה על הדומה להם משתרעת גם על המעניש; אך הוא מבלי יכולת לכבוש את כעסו הודיע אותם לכל העם. אחרי איזה זמן, כאשר נדחה הכעס ונשארה במקומו הכלימה, היה נאנח על שלא כיסה בשתיקה את המעשים אשר ימים רבים היו נעלמים ממנו עד אשר הדיבור עליהם נעשה לבושה. אז קרא כמה פעמים: “הדברים לא היו מגיעים לידי כך אילו היו אגריפא או מצינס בחיים”. כך היה קשה למושל באלפי אנשים שימצא ממלאי־מקום לשנים מידידיו! לגיונות נהרגים ותיכף באים אחרים במקומם; אניות נשברות ובימים מעטים אחרות שטות תחתיהן; ארמונות ציבוריים נשרפים ותחתיהם יותר נהדרים מתרוממים – אבל בכל ימי החיים יפקד מקומם של ידידים כאגריפא ומצינס! הנחשוב שלא נמצאו אנשים ראויים להתקבל במקומם? או אשמתו היתה, אם תחת להתבונן נוח היה לו יותר לקונן²⁹⁰? אין יסוד לחשוב, כי אגריפא ומצינס היו אומרים לו האמת; אילו חיו, היו גם הם בין המסתירים אותה. כך טבעם ודרכם של המושלים הוא לזלזל בערכם של הסובבים אותם בהווה ולשבח את אלה שכבר אבדו כאילו היו דוברי אמת – בזמן שאין עוד לפחוד שישמעו אותה מהם.

לג

אולם, לחזור לעניננו, הנך רואה מה נקל להשיב תודה גם למאושרים ולאדירים ולעומדים במרומי האנושות. אל תגיד להם מה שהם רוצים לשמוע, אלא מה שבסוף יהיו רוצים שהיה נשמע מהם לפנים. לפעמים חודר קול האמת לתוך האזנים המלאות דברי חנופה. תן עצה מועילה. אתה שואל, מה תוכל לעשות בשביל ידידך המאושר? עשה, שלא יאמין באשרו ושידע שצריכים להחזיק בו הרבה ידים נאמנות. הכי אינך מועיל לו מאד, אם אתה עוקר מלבו פעם אחת את הבטחון הנבער בקיום הצלחתו ומוכיח לו כי מה שנתן המקרה עלול לחלוף ואבידתו יותר מהירה ממציאתו, וכי לא באותו קצב שעלית למעלה תרד מטה אלא לפעמים אין דבר מפסיק בין מרום הגדולה לתהום השפלות. אין אתה מכיר ערך הידידות אם אינך יודע כי הרבה אתה נותן למי שאתה מסור לו כידיד, מתּנה שאיננה רגילה לא בימי משפחה אחת ואף לא במשך דורות, ושחסרה ביותר במקומות שחושבים כי נמצאת היא שם לרוב. או שמא סבור אתה כי אותן הרשימות הארוכות כמעט לאין סוף – אם בזכרונך או בכתב־ידך – של שמות אנשים, הם באמת ידידיך? לא אלה הם, הדופקים שעריך בהמון ונחלקים לכתה א' או ב' לקבלת פנים.

לד

מנהג עתיק הוא בחצרות מלכים והמחקים אותם, לרשום על לוח את המון הידידים. מסוגל הוא לבעלי גאוה, לרומם ערכה של הכניסה לביתם ודריכה על מפתנם, ולחשוב לכבוד למי שהוא, אם הוא קרוב יותר לפתחם ורגלם קודמת לצעוד בעד הדלת – ועוד דלתות מאחוריה סוגרות בעד הנכנסים. אצלנו היו הראשונים גראכוס ואחריו ליוויוס דרוסוס, אשר הנהיגו לחלק לכתות את המון משחריהם, לקבל קצתם ביחידות, קצתם בחבורה, וקצתם בקהל עם. כך היו להם ידידים ממדרגה ראשונה וממדרגה שניה, אבל לא ידידים באמת. הכזה הוא ידיד, מי שביקורו מוגבל? הכי בטוחה לך הנאמנות מצד מי שלא כל כך נכנס אלא נדחק דרך שעריך הנפתחים בקושי? הכי יגיע אדם זה לפתח חרצובות הגיונו לעומתך²⁹¹, אם את ברכתו הפשוטה והרווחת “שלום!”²⁹² יוכל להוציא מפיו רק בתור? אם תבוא אל בית אדון כזה, אשר כל העיר שוקדת לשאול בשלומו, אמנם תמצא את הרחובות מלאים אדם והחוצות הומים מעוברים ושבים, אבל תדע לך כי בהגיעך אל הבית תמצא אותו מלא אנשים – וריק מידידים! בלב בקש את הידיד, לא בחדר־האורחים! שם תקבל פניו ותחזיק בו ותשמור זכרונוֹ. אם תהיה מלמדו זאת²⁹³, תהיה לו מכיר־טובה!

לה

מזלזל אתה אף בעצמך, אם אין בך תועלת אלא למי שקרהו אסון, ואין חפץ בך לשרוי בטוב. כמו שתוכל להתנהג בחכמה בין במצב קשה ובפגע, בין במצב נעים, להועיל לנפגעים בתבונה, לנדכאים באומץ, לשמחים במתינות – כן תוכל להועיל גם לידיד בכל מצב. לא תעזבנו ביום צרה ולא תבקש שיפול בה; מבלי שתבקש, הדברים משתנים כל כך הרבה, שיגיעו מקרים נותני הזדמנות לך להוכיח נאמנותך. כמו שהמבקש עושר לחברו בכוונה שיהיה לו חלק בזה, אף אם הוא מבקש בעד חברו דעתו על עצמו, כן המבקש פגעים רעים לידידו כדי שיושיט לו עזרתו הנאמנה, בהתנהגו ככפוי־טובה מקדים טובת עצמו לזולתו, כי חשוב בעיניו שיסבול האחר יסורים ובלבד שיהיה הוא העושה חסד. לפרוק משא משכמו הוא שואף ולשחרר עצמו מנטל כבד. הבדל גדול הוא, אם ממהר אתה להחזיר טובה כדי לגמול חסד, או כדי לפטור עצמך; מי שרוצה בחסד, דעתו נוחה ממצבו הטוב של חברו והוא צופה רק לזמן מתאים, ומי שמכוון רק לפטור עצמו אחת היא לו באיזה אופן ישיג מטרתו, והוא סימן לתכונת נפש לא ישרה.

אתה אומר, כי החפזון שלך הוא מתוך הכרת טובה. אבל אוכל לבאר רק בחזרה על מה שאמרתי: לא לגמול לאיש חסדו אתה רוצה, אלא להפטר; כאילו אמרת: “מתי אצא ידי חובתי? בכל אופן שיהיה עלי לעמול שלא אוסיף להיות חייב לו”. אילו ביקשת לשלם לו משלו, הרי רחוק מאד היית מגמול לו חסד; מה שאתה רוצה עכשיו הוא עוד גרוע מזה: הרי מקלל אתה אותו, ועל ראש אדם נקדש לך אתה מושך יסורים נוראים! ברור הוא לי שיחשוב אותך להולך שובב בלב פרא, אם ידע שאתה מאחל לו עניות, שבי, רעב ופחד. או הבדל יש, אם אומר אתה הדברים בפירוש או הם ברצונך? אתה מבקש אותם – צא וחשוב זאת להכרת טובה, מה שאף כפוי־טובה אינו עושה, אם לא הגיע עד לשנאה והוא רק מתכחש לטוב אשר קיבל.

לו

מי היה חושב את איניאס לבן מכבד אביו, אילו ביקש שתיכבש עיר מולדתו רק למען יציל את אביו מן הגולה? מי היה מציג את הצעירים מסיציליה כמופת לבנים נאמנים²⁹⁴, אילו היו מבקשים שיקיא הר אֶטנה אש להבות בזרם בלתי רגיל ותגבר מאד השריפה, למען יוכלו הם להראות חובתם להוריהם בהוציאם אותם מהמוקד? אין רומא חייבת תודה לסציפיון, אם הגביר את המלחמה הפונית בהיותו שואף לסיים אותה, ולא למשפחת דציוס²⁹⁵ שמסרו נפשם על מולדתם, אם בתחלה ביקשו בשבילה לחץ של סכנה, למען יוכלו להקריב עצמם לטובתה. נבלה נמרצה היא, אם רופאים מעוררים המחלה²⁹⁶; כמה פעמים הגדילו והכבידו אותה, כדי שתרבה תהלתם בתרופה, אחרי כן לא יכלו לה או גברו עליה רק אחרי מכאובים קשים של החולים.

לז

אמרו עליו על קאליסטרטוס²⁹⁷ – כך מספר לכל הפחות היקטון – כשהיה בגולה, אשר הגלתה אותו שמה עם רבים אחרים העיר שלא היתה מתונה בשימוש חרותה ומלאה ריבות ומדנים, כי כשהתפלל איש שתבוא צרה על בני אתונא למען יחזירו את הגולים, הגיד הוא שהוא מתעב חזרה כזאת. – עוד יותר עדינה היתה נפשו של רוטיליוס שלנו. כאשר ניחם אותו איש אחד בגלותו ואמר כי קרובה מלחמת האזרחים ובזמן קצר ישובו כל הגולים, ענה: “מה עשיתי לך רעה, שאתה מאחל לי שיבה יותר קשה מן היציאה? נוח לי יותר שתהיה מולדתי בושה על גלותי משתהיה מתאבלת בחזרתי”. אין זאת גלות, המביישת אחרים יותר מן הסובל אותה. כמו שהאנשים אשר הזכרתי מילאו חובתם כאזרחים טובים בסרבם לשוב לירכתי ביתם בעקבות אסון ציבורי, בהיותם סבורים כי כדאי שיסבלו מעוול שני יחידים ולא תבוא צרה על הציבור, כן לא מתנהג כמכיר טובה מי שמבקש לאיש חסדו צרה למען יגאל אותו ממנה. אף אם מחשבתו טובה, תפילתו מאוסה. אין התנצלות, וכל שכן שאין תהלה למי שמבעיר בערה למען יכבה אותה.

לח

יש מדינות, אשר איחולים בלתי־הגונים נחשבים שם לפשעים. כן הטיל דימאדס²⁹⁸ אשמה על אדם באתונא שהיה סוחר בצרכי הלוית מתים, בהוכיחו שציפה לרווחים גדולים, והרי לא יכול להגיע להם מבלי שימותו אנשים רבים. אמנם שאלה היא, אם יכלו לחייבו בדין; הלא אפשר הוא שציפה למכור סחורתו לא לרבים, אלא ביוקר, ושיקנה בזול, באופן שישתכר הרבה. כיון שהמסחר מצטרף מקניה ומכירה, למה נפרש את ציפייתו לצד אחד, אם יכול היה להשתכר בשני אפנים? מלבד זה, הרי היו צריכים לחייב את כל הסוחרים ממין זה, כיון שכולם מבקשים אותו דבר, בקרבם הם שואפים לכך. גם את רוב בני אדם היינו צריכים לחייב, כי מי אינו מרויח מהפסדם של אחרים? כשאיש צבא מבקש תהלה, מלחמה הוא מבקש. עובד האדמה מתרומם ביוקר השער. תשלומי המליצים עולים כשמתרבים המשפטים. הכנסת הרופאים מתרבה בשנה של מחלות. מוכרי מעדנים²⁹⁹ מתעשרים כשהנוער מקולקל במדותיו. באין סערה ואין תבערת אש הורסת בתים, בעלי מלאכה בטלים. אתה מעניש את היחיד, בעת אשר כל האחרים דומים לו; הכי אין למשל ארונציוס ואטריוס³⁰⁰ ודומיהם, אשר מלאכתם היא לארוב לירושת נפטרים, עושים מעשי “עדים לצוואות” וקוברי מתים? הללו לכל הפחות אינם יודעים, על מותו של מי הם מצפים, אבל אלה מבקשים את מותם של היותר קרובים להם, אשר בשביל ידידותם נשקפה מהם ירושה יפה. הללו לא הפסידו כל זמן שהאחרים בחיים, ואלה מאבדים הונם כשהדבר נמשך³⁰¹, לכן לא רק לירושה הם מחכים בשכר בזיונם כעבדים אלא גם להפטר מהמס אשר נטלו עליהם. אין ספק כי אלה מצפים עוד יותר לרעתם של אחרים מאותו היחיד אשר אתה רוצה להעניש; כל מי שהם מוצאים תועלת במיתתו מזיק להם באריכת ימיו. אך תקוותיהם של אלה ידועות, ואינן נענשות. אחרי כל אלה יסתכל נא כל אחד בחדרי לבו ויראה, מה היתה צפייתו הנסתרה; על כמה שאיפות יבוש להודות בפני עצמו, ומה מעטות הן שיוכל למלאותן בפני עדים!

לט

אבל לא כל מה שיש לגנות הוא גם ראוי לעונש. כן גם אותה הבקשה שעסקנו בה, כשידיד הרוצה בטובה אינו משתמש ברצונו כנכון ונופל ברשת העוול אשר התכוון להמנע ממנו: רוצה להכיר טובה ונעשה כפוי־טובה. הוא אומר: “מי יתן ונפל זה בידי, יהיה זקוק לחסדי, לא ימצא שלום וכבוד ובטחון בלי עזרתי; יהיה אומלל כל כך, עד אשר הטוב שאשיב לו יהיה לו לחסד. מי יתן ונשמעה תפילתי: יקומו עליו צוררים מביתו, אשר אני לבדי אוכל לגבור עליהם; יתנפל עליו אויב תקיף וקשה מחוץ, המון עם מזוין; ינקש לו נושה ויטילו עליו אשמה”.

מ

נפלא, מה ישר אתה! את כל הצרות האלה לא היית מאחל לו, אילו לא עשה עמך חסד! אף אם לא אשים לב לכל הדברים הקשים אשר ברוב חטאתך אתה מגלגל עליו במקום ברכות, הרי כבר בזה עוית, שאינך יודע לעשות דבר בעתו, וכי משגה הוא להקדים כמו לאחר. כמו שלא תמיד מקבלים מעשה חסד, כן גם לא בכל זמן צריכים להחזירו. אם אתה מחזיר לי שלא ברצוני, אתה כפוי־טובה, ועוד יותר אם אתה מכריחני לבקש הדבר. למה אינך רוצה שישאר חסדי עוד בידך לפקדון? למה חובתך דוחקת אותך? למה אתה ממהר להתפשר כמו להנצל מצפרניו של מלוה ברבית? למה אתה מטיל עלי דאגות, משסה בי האֵלים? אם כך אתה מחזיר טובה, איך היית כנושה!

מא

נלמד איפוא זאת תחלה, ליברליס, לשמור חובתנו בשלוה ולחכות לזמן התשלום, לא לדחוק השעה. אל נשכח, כי החפזון להשתחרר הוא כפיית־טובה, סימן שמואסים בה והיא כמשא, לא כמתנה. יותר נאה להיות נכון להועיל לידידיו, מבלי לפצור בם ולהתנהג כמי שחייב כסף. החסד הוא קשר המאחד שני אנשים. אמור: אני לא אעכב שיחזור אליך מה שלך הוא; אחכה שתקבלו בשמחה. אם יהיה אחד מאתנו בדוחק ויתרחש שאתה תצטרך לקבל טובתך בחזרה או אני אצטרך לקבל עוד טובה – יתן מי שכבר רגיל ליתן! אני נכון. “טורנוס איננו מעכב”³⁰². את רצוני הטוב אוכיח בכל זמן, בינתיים יהיו האֵלים עדים לנו.

מב

הרבה פעמים אני מכיר בחוש, ליברליס יקירי, את דאגתך, שמא אחרת באיזה מעשה חסד. המכיר טובה אינו דואג, הוא בוטח בעצמו, וברגש האהבה האמיתית הוא שליו מפחד. הרי כמו עלבון הוא: “קח מה שאני חייב לך!” זכות ראשונה לעושה חסד, שיקבע הוא זמן הפרעון. – “אבל ירא אני שיחשבו בני אדם רעה עלי!” – לא נכון להקשיב לשיחת הבריות יותר מאשר לרגש לבבו. שני שופטים לך, את האחד תוכל לרמות, לא את השני – אותך בעצמך. – “אם כן, בחסרון הזדמנות אשאר תמיד חייב תודה!” – כן, לעיני בני אדם, ומרצון ומחפץ־לב תשמור אתך החסד. מי שחרה לו על אורך זמן גמול חובתו הוא מתחרט על קבלת הטובה. מי שהיה כדאי בעיניך שתקבל ממנו טובה, למה לא יהיה כדאי שתהיה חייב לו החסד?

מג

משגה רב הוא לחשוב תמיד ליתרון נדיבות לב את המתנות הרבות הממלאות את הכיס ואת הבית למקבליהן, בעת שהן לפעמים מפוזרות לא מרוח נדיבה אלא מריבוי נכסים. לא ידוע כי לפעמים קשה יותר ורב העמל להחזיק מאשר לשפוך התוכן. מבלי להעדיף זה על זה אומר, כי נדיבות יש בסבל חיוב התודה כמו במעשה החסד, וזכות מיוחדה היא לסובל החיוב, כי לזה צריכים זהירות יתרה מאשר בעשיית החסד. אל תדחק איפוא את השעה בתשלום גמול שלא בזמנו, כי שני הדברים כאחד לא נכונים, להסס בתשלום ולהיות נחפז בו. פקדון מאת חברי נמצא בידי: אינני דואג לא בשבילו ולא בשבילי; הוא מובטח. חסדו לא יאבד אלא אם גם אני אובד עמו – ואף לא אז, כי ידוע לו שאני מכיר טובתו, החושב הרבה על התשלום כאילו סבור, כי גם חברו חושב הרבה על זה. יהי קל בעיניך גם זה וגם זה; רוצה הוא, תשיב בתודה, רוצה – תשמור. למה נקוץ במטמונו אצלנו ונסרב לשמור אותו? הוא ראוי שנעשה כחפצו בין כך ובין כך, ומה שיאמרו הבריות לא יהיה חשוב בעינינו שיהיה לנו לחוק, אלא עליהם להמשך אחרינו.

ספר שביעי    🔗

א

יהי לבך בטוח, ליברליס יקירי,

פֹּה עַל אֲדָמָה נַעֲמוֹד; בְּשִׁירִי אֲנִי אֶת רוּחֶךָ

לֹא אֲבַלְבֵּל וּבְשִׂיחוֹת אֲרֻכּוֹת לָרִיק וְלַהֶבֶל³⁰³.

הספר הזה יכיל רק שיורים, ובהיות הענין כבר מבואר מכל צד אני מחפש ברוחי לא מה שיש להוסיף להגיד עוד, אלא את אשר אולי נשמט ממני. אבל מה שיהיה תקבל בפנים יפות, כיון שבשבילך יהיו הדברים. אילו התכוונתי לצוד לב הקוראים, הייתי נותן את ספרי לצמוח לאט ולהשאיר לסוף את הדברים אשר גם מי שכבר מילא כרסו ימצא עוד חפץ בהם. אבל אני הצגתי בראש את הדברים היותר נחוצים ועכשיו אני כמלקט עוללות מאסף מה שנשמט. אמנם אם תשאלני, אגיד לך דבר אמת כי לפי דעתי, אם אך נאמרו דברים המורים דרכי המוסר, לא חשוב כלל להוסיף דברים שאינם כל כך מועילים לזכך הנפש כמו לחדד השכל. הלא דבר נפלא הוא שאמר דמטריוס, החכם הציני, האדם הגדול שבגדולים לפי דעתי³⁰⁴: “יועיל לך יותר אם תחזיק רק בלקחי מוסר מעטים, אבל הם יהיו תמיד עמך ותשתמש בהם, מללמוד דברים רבים שלא יעמדו בכל עת לימינך”. כמו שהגדול במתגוששים אינו זה שלמד כל תחבולות הנאבקים, אף את אלה שאוחזים בהן רק לעתים רחוקות, אלא מי שהתחנך היטב ובשקידה רבה באיזו תחבולה שתהיה וצופה במתיחות להזדמנות נאותה להשתמש בה (ולא איכפת גם עד כמה למד אותה, די שסיגל אותה לו במידה הצריכה לנצחון), כן גם בלימודים אלה, רובם לשעשועים ומיעוטם להתעלות על ידם³⁰⁵. – לא תפסיד, אם לא תדע טעם השיא והשפל במי אוקינוס, או למה השנה השביעית קובעת תקופת זמן, או למה העמודים העומדים בשורה ארוכה באולם נראים מרחוק יותר קרובים זה לזה וההפסקים ביניהם מתקצרים למראה עין, או מה הוא הדבר המפריד תאומים בהריון, והם מחוברים בלידה, האם הריון אחד מתחלק לשנים או הוא כפול מתחלתו; או למה שני ילדים, שנולדו יחד, מזלם שונה והם נפרדים מאד בעניני חייהם, בעוד אשר מוצאם היה שוה. לא יזיק לך אם יהיה נעלם ממך מה שאי אפשר לדעת או אין תועלת בו. האמת נסתרה ולוטה בערפל, אך לא נוכל להתאונן על צרות־עין בטבע, כי הדברים שקשה להשיגם בשכל הם רק אלה, אשר השגתם מצד עצמם היא המטרה היחידה; מה שיוכל לעשות אותנו ליותר טובים ומאושרים הוא גלוי לפנינו וקרוב אלינו³⁰⁶; אם הנפש מואסת בדברים החולפים, מתנשאת מעל לפחד ואינה נאחזת בתקוות נפרזות, לומדת לבקש את עשרה בקרבה, משתחררת מהפחד בפני אלהים ואנשים, כי מהאלים אין לפחוד הרבה ומבני אדם לא כלום; אם בז האדם לכל מה שנראה כמקשט את החיים והוא גורם לו רק יסורים³⁰⁷ ומגיע להכיר כי המות אינו מקור רעות, ולרבות מהן הוא שם קץ; אם הוא מקדיש נפשו לצדק ויושר ומוצא הדרך אליהם סלולה, ורואה עצמו כיצור חברתי שנולד בשביל הכלל האנושי והעולם בעיניו כמשפחה אחת, ומצפונו פתוח בפני אלהים והוא חי כאילו הוא תמיד בגלוי ומתבייש בפני עצמו יותר מאשר בפני אחרים³⁰⁸ – אז הוא מוגן בפני סערות ועומד במצודה ובקרן אורה³⁰⁹, והשיג את הדעת המועילה והנחוצה. כל השאר הוא רק שעשועים בזמן פנאי. כשהאדם כבר שאנן ברוחו יוכל לעסוק גם בדברים המוסיפים על בינתו אבל לא מגדילים את כחו.

ב

באלה יחזיק האדם המשתלם בשתי ידיו, לפי עצת דמטריוס שלנוּ; את אלה לא יעזוב. במדות האלה ידבק עד שתהיינה לחלק מנפשו, ויהגה בהן כל היום עד שיעלה מעצמו על דעתו מה שהוא לתועלתו, ומה שנחוץ לו יהיה תמיד על ידו, ותיכף יכיר את ההבדל בין הנבזה והישר וידע כי רק הנבזה הוּא הרע והישר הוא הטוב. לפי הכלל הזה יסדר מעשיו בחיים, לפי החוק הזה יפעל וידרוש הכל, ולשפלים בבני אדם יחשוב את האנשים המתמכרים לזוללות והנאות הגוף בתרדמת העצלות, אף כי הון והדר סביבם. יאמר לנפשו: ההנאה הגופנית חולפת, קצרה, קצים בה, ככל שמתאוים לחטוף אותה היא מתהפכת עד שמתחרטים ובושים עליה, אין בה תפארת או דבר נאה לטבע באדם הקרוב לאלהים; היא נבזה ונתונה רק לשעשועי אברים מכוערים ושפלים, ואחריתה נמאסה. ומה היא ההנאה הראויה לאדם, הראויה לגבר? לא למלא הבטן ולפטמה, ולעורר התאוות אשר טובה להן המנוחה, אלא להשתחרר מהטרדות המתחוללות על ידי קטטות אנשים רודפי כבוד ואף גם מהנובעות מתוך דעות עליונות שאין לסבלן, שמאמינים באגדות נבערות על האלים ומתארים אותם לפי המדות הגרועות של בני אדם. להנאה הזאת, המתקיימת ואינה מתמוטטת ואינה נעשית למשא על עצמה, זוכה אדם שאנו מציגים למופת, שגלויים לו, אם אפשר לומר כך, הענינים האלוהיים והאנושיים. הוא שמח בהווה ואינו דואג לעתיד, כי מי שהוא תלוי בדבר מפוקפק אינו עומד לבטח. בהיותו חפשי מדאגות קשות מטרידות את הרוּח, הוא שמח בחלקו ואינו מקוה ואינו משתוקק ואינו נשען על הספק. ואל תחשוב כי מעט הוּא מה שיש לו לשמוח בו, כי הכל שלו, לא כמו לאלכסנדר (הגדול), אשר בעמדו כבר על חוף הים האדום היה נראה לו חסר יותר מכל מה שהיה לו כבר מאחוריו – וגם אלה הארצות אשר כבר רכש וסיגל לו לא היו שלו, בעוד אשר אונסיקרטוס, אשר שלח לפניו לתור ארצות, עבר באוקינוס לבקש מלחמות על פני ימים לא נודעים. הכי אין זה סימן מובהק לעניוּתו, אם ביקש נצחונות לכלי־זינו מעבר לגבוּל הטבע ומרוב תשוקתו, אשר לא שׂבעה, חרד לימים רחוקים שאין להם סוף? מה איכפת, כמה ממלכות חטף, כמה נתן במתנה ועל כמה ארצות שם מסים כבדים? כמדת מה שהיה לו, כן נשאר חסר לו.

ג

ולא חטאת אלכסנדר לבדו היתה זאת, אשר שגעונו המצליח דחף אותו ללכת בדרכי האֵלים ליבר³¹⁰ והרקולס, כי כן עושים כל אלה אשר הצלחתם מעבירה אותם על דעתם. ראה נא את כרש וכמביסס וכל שושלת מלכי פרס. איפה תמצא מי ששבע משלטונו ושם לו גבול? מי שלא קיפח את חייו בתכונות להוסיף כיבושים? ואין זה פלא. כי כל המבקש למלא תאוותיו, בולע וטומן הכל במעמקיו, ובכל מה שזורקים לתוכו אינו מתמלא. חכם הוא רק זה, אשר לו הכל והוּא משיג אותו על נקלה. הוא אינו צריך לשלוח צירים ארחות ימים, ולא לערוך מחנות על חוף ארץ אויב ולשים נציבים במצודות למשמר. אין חפץ לו בלגיונות ובפרשים. כמו שהאלים הקיימים לנצח מחזיקים בשלטונם בלי כלי־זין וממשלתם ממרום נכונה בידם בשלוה, כן הוא ממלא שאנן את חובתו, עד כמה שישתרע היקפה, ואת כל הגזע האנושי הוא רואה תחתיו, בהיותו החזק והטוב בתוכו. אף אם תשחק על זה – אבל יתרון הוא לבעל שכל כביר, שהוא צופה למזרח ולמערב ומקיף ברוחו אף ארצות שממה רחוקות, מסתכל בכל היצורים החיים והמון הדברים אשר יצר הטבע בחסדו³¹¹, ואומר: כל זה שלי. לכן אינו משתוקק עוד לכלום, כי במקום שיש הכל אין עוד חוץ לזה.

ד

עכשיו תאמר: זה מה שחפצתי, כאן תפסתיך; רוצה אני לראות איך תצא מן הפח אשר נפלת בו לרצונך: הגידה לי איך אפשר ליתן למשכיל איזה דבר אם “יש לו כל”? הן מה שנותנים לו הוא כבר בידו, ובכן אין חסד נעשה למשכיל, כיון שכל דבר כבר שלו, ובכל זאת אתם אומרים כי גם למשכילים יכולים ליתן מתנות³¹². דבר זה אני שואל גם בנוגע לידידים. אומרים אתם, כי הכל אצלם משותף; אם אין איש יכול ליתן לידידו דבר במתנה, כיון שהוא נותן לו מה שמשותף להם. – אבל אין עיכוב בדבר שיהיה קנין המשכיל גם קנינו של האיש אשר יש לו עליו רשוּת בעלים. לפי חוק המדינה הכל הוא למלך ובכל זאת יוּכלוּ להיות הדברים, השייכים בכללם למלך, להיות רשוּמים בתור קניני אנשים פרטים ולכל דבר בעלים מיוחדים. לכן יכולים ליתן למלך בית או עבד או כסף לתשורה ואין אומרים שנותנים לו משלו. למלך יש הרשות³¹³ על הדברים, ולבעלים פרטים הקנין³¹⁴. אנחנו אומרים: זה גבול האתונאים וזה גבול הקמפנאים, אם גם שכנים מיוחדים מפרידים בין גבולות של אדמת כל אחד. כל הארץ יכולה להיות של המדינה, ועם זה יחשבו חלקים לקנין פרטי; לכן יכולים ליתן חלקת אדמה במתנה למדינה, ואומרים כי זה קנין יחיד, וכן הוּא במובן מסויים. הלא אין ספק כי עבד וכל אשר חסך לו הם של רבו, בכל זאת הוא יכול ליתן מתנה לרבו. כי אם אין לו דבר משלו הרי זה רק מפני שלא היתה יכולה להיות לו בעלות על דבר בלי רשות האדון, והמתנה היא נכונה כשהוּא נותנה ברצון, אם גם יכלו לקחת אותה ממנו בעל כרחו.

למה הוכחנוּ דבר זה? כי עכשיו נוכל להסכים, שלמשכיל יש הכל, ולעיין צריכים רק, באיזה אופן אפשרית היא הנדיבות לעומת האיש אשר קבענו כי הכל יש לו. – הנה כל מה שיש ביד הבנים הוא של האב, ובכל זאת הכל יודעים כי גם הבן נותן מתנה לאביו. הכל הוא ברשות האֵלים, ואנחנוּ מניחים בפניהם מתנות ומגישים להם מנחה. אין מה שבידי חדל להיות שלי, אם שלי הוּא שלך; יכולים להיות שנינוּ בעלים עליו.

יאמרוּ כנגד זה: מי שהזונות ברשותו הוּא סרסוּר לעריוֹת, ואם אתה אומר כי המשכיל – הכל שלו, הרי גם הזונות ברשותו! – כן יאמרוּ כי לפי דעה זו לא יקנה המשכיל שום דבר: הרי אין אדם קונה דבר שהוּא שלו, והכל הוּא שלו! וכן יאמרוּ: לא יוּכל ללוות שום דבר, כי מי זה ישלם רבית בעד כסף שהוּא שלו? אין קץ לדברים שיכולים לפלפּל בהם בהלצה כנגדנוּ, אם גם מבינים היטב מה שכוונתנוּ לומר.

ה

כי אומר אני שהכל הוּא ביד המשכיל, בעוד שאני מסכים כי הבעלוּת על כל דבר היא של האיש אשר קנינו הוּא, כמו שתחת שלטון מלך ישר הכל הוּא שלו מכח ממשלתו, אבל ליחידים יש בעלוּת באחוּזתם. אולי יזדמן לברר דבר זה במקום אחר, כאן די בשבילנוּ להוכיח, כי אם יש דבר שהוּא באופן אחד ברשוּת המשכיל ובאופן אחר ברשותי, אני יכול ליתן אותו במתנה. אין זה נפלא, אם נותנים חלק במתנה למי שהדבר בכללו הוּא שלו. הרי ששכרתי ממך בית ובו חלק שלך וחלק שלי; או הדבר בעצמו הוא שלך ולי יש זכוּת שימוש בו. מטעם זה אינך רשאי לנגוע בפרי אדמה השייכת לך, אם היא נמצאת ביד אריס המעכב בעדך, ואפילו אם היא שנת בצורת ורעב –

תְּבוּאַת אֲחֵרִים בָּעֲרֵמָה שָׁוְא אַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ³¹⁵!

אף כי על אדמתך גדלה, על אדמתך היא מונחה ואל גרנך היתה צריכה להאסף. כן לא תוכל להכנס אל דירתי השכורה, אף אם בעל הבית אתה, ולא תוכל להשתמש בעבד אשר שכרתי ממך למלאכתי. ואם שכרתי ממך עגלה לנסיעה, יהיה זה חסד אם אתן לך בה מקום לשבת, בעוד אשר היא כולה שלך. הנך רואה מזה כי אפשר שיקבל איש מתנה בדבר שהוא שלו.

ו

בכל המקרים שהזכרתי הבעלות היא של זה ושל זה. כיצד? האחד הוא האדון והשני הוא המשתמש בקנין. אנחנו מדברים על ספריו של ציצרון, וגם מוכר הספרים דוֹרוּס אומר שהם שלו, האמת עם שניהם; להאחד הם מפני שהוא המחבר, ולשני מפני שהוא הקונה, בצדק אומר כל אחד כי הספרים הם שלו, וזה נכון במובן שונה. כך יכול טיטוס ליוויוס לקבל או לקנות את הספרים שלו מידי דורוס. וכך אני יכול ליתן למשכיל במתנה דבר שהוא קניני הפרטי בעוד אשר בכלל הכל שלו, כי לפי הרעיון הוא מושל בכל, כמו המלך השליט על כל הדברים בעוד אשר הם בפרטות מפוזרים לאנשים שונים. כך הוא יכול לקבל מתנה ולהיות בעל חוב או מוכר ושוכר. הכל ברשות הקיסר, אבל רק קופת־המלכות היא שלו בפרטות; הכל הוא רק תחת שלטונו, והונו הפרטי הוא קנינו. מבלי לפגוע בזכות שלטונו, מבדילים בין מה שהוא שלו ובין מה שאינו שלו, אם גם מה שמוציאים מרשותו גם הוא במובן אחר שייך לו; כן המשכיל לפי תפיסת רוחו הוא מושל בכל וזכות קנין יש לו רק על מה שברשותו.

ז

החכם ביאון הוכיח, כי את הכל יכולים לחייב כמחללי־הקודש, ואפשר גם לזכּות את הכל. יכולים לדון כל אדם בסקילה³¹⁶ באמרנו: “כל מי שמזיז ממקומו דבר נקדש לאלים או מאבד אותו או משתמש בו להנאתו, הוא מחלל את הקודש; אולם הכל הוא של האלים, לכן הנוטל כל דבר שהוּא, משלהם הוא נוטל, וכל אדם הוא מחלל הקודש”. כנגד זה כשברצוננו לקבוע כי מותר אף לשבור דלתי מקדשים ולבוז בז מהיכל הקאפיטול, נאמר: “אין כאן חילול קודש, כי מעבירים רק קנינים ממקום רשות של האלים למקום אחר אשר גם הוא ברשותם”. על זה משיבים: אמנם הכל ברשוּת האלים, אבל לא הכל מקודש, וחילוּל יש רק בדברים אשר יראת־שמים³¹⁷ הקדישה לאלוהות. כן כל העולם הוא היכל האלים הקיימים לנצח והוא לבדו כדאי לגדולתם ותפארתם³¹⁸, בכל זאת מבדילים בין קודש וחול, ובאותה פינה שנקראת בשם מקדש אין רשות לעשות כמה דברים המותרים בחוץ תחת השמים נגד הכוכבים. אין מחלל המקדש יכול לגרום נזק לאלהים, כי באלוהותו הוא למעלה מכל פגיעה, אבל מענישים אותו כאילו פגע בהם; לפי דעתנוּ ולפי דעת עצמו הוא חייב עונש. בדומה לזה, שניכר כמחלל הקודש מי שנטל דבר והניחו בתוך גבולות העולם (שהוא ברשות האלהים), כן יכולים לגנוב דבר מרשות המשכיל, כי לא נוטלים בזה דבר מכל הדברים שהם לפי רוחו ברשותו, אלא ממה שהוא רשום כקנינו האישי. במובן האחד יכיר הכל כאילו הוא שלו, ובמובן האחר ימאס לפעמים גם במה שיוכל לקבל ויאמר כאותו המצביא הרומי³¹⁹, אשר על גבורתו ופעולתו לטובת המדינה רצו ליתן לו חלקת אדמה כשיעור שיכולים לחרוש ביום אחד, “אין אתם צריכים לאזרח שהוא צריך מצדו ליותר ממה שנחוץ לאזרח”. אמנם גדולה יתרה היא לאדם, כשהוא מואס במתנה כזאת. מאשר לזכות לה. רבים הם מסיגי גבול אחרים, ואין אדם משים גבול לעצמו.

ח

כשאנחנו מסתכלים ברוחו של המשכיל המושל בכל וחודר לתוך כל, אנחנו אומרים כי הכל שלו, בעוד אשר לפי החוק הרגיל כשיזדמן הדבר יהיה נערך כאדם שאין לו כלום³²⁰. הבדל הוא אם נערך אדם לפי רוחב דעתו או לפי הונו. בודאי לא נעים יהי לו להחשב כמושל בכל רק במובן אשר הזכרתי. לא אביא לדוגמה את סוקרטס, כריזפוס, זנון וכל הגדולים, אשר גדולתם קיימת ביותר מפני שאין קנאה שולטת בתהלת חכמים קדמונים. קראתי קצת לפני זה בשם דמטריוס³²¹. נראה לי כי את האיש הזה נתן הטבע לבוא לעולם בזמננוּ רק כדי להוכיח, כי אנחנוּ לא נוכל לקלקל אותו והוא לא יוכל לתקן אותנוּ; איש מושלם בחכמתו, אף אם הוא מכחיש זאת, חזק במדותיו וברצונו, בעל כשרון־הסברה מתאים לדברים נעלים ולא זקוק למליצות מצלצלות וגם לא מהסס במלים, מתרומם ברוחו לפי משאת נפשו וקולע למטרה שהציב לו. ברור לי כי ההשגחה נתנה לאיש הזה חיים כאלה וכוח דיבור כזה, למען לא יחסר לדורנו איש מופת ולא מזכיר עוון³²². אילו היה אחד האלים רוצה ליתן לדמטריוס זה כל ההון שלנו בתנאי מפורש, שלא יהיה לו רשות לפזר ממנו מתנות, אומר אני שהיה מסרב לקבל והיה נותן תשובה כזו:

ט

"אני לא אקשור עצמי לנטל כזה, שאין להפטר ממנו, ולא אתן את נפשי החפשית לשקוע לשפלות כזאת. למה תנחיל אותי את הדברים הגרוּעים של כל העמים, בתוכם דברים אשר גם על מנת לתת אותם לאחרים לא הייתי רוצה לקבל, כי רואה אני ביניהם דברים שאינם נאותים אף למתנות? אנסה נא לשים עין על הקנינים האלה המושכים לב העמים ומושליהם, אתבונן במה שרכשו במחיר דמם ונפשותיהם. הנה בתחלה כל שלל הבזבוּז לתפארה – אם מסודרים יהיו החפצים לפני או צבורים כולם בערימה אחת. אני רואה כלים עשוּיים במלאכת מחשבת מקליפת־הצב וקונכיות מגרמי חיות מכוערות ונבזות נמכרות במחירים עצומים, ואף הצבעוניות החביבה שבהן היא מזויפה על ידי סמים. אני רואה שולחנות מעץ יקר אשר מחירם כהון הדרוש מאת סינטור³²³ ויקרותם נערכת לפי מספר החטוטרות שהיו בגזע העץ המעוקם. אני רואה כלי־גביש³²⁴, אשר מחירם רב לפי קלות שבירתם, כי אצל הסכלים ההנאה בקנינים עולה במדת הסכנה לאבדתם, אשר בשבילה היו צריכים למאוס בהם. אני רואה כוסות מאבן שיש מוררהי³²⁵, כי הבזבוז לא היה מספיק להם אילו לא היו סובאים את היין, שהם עתידים להקיא, מתוך כוסות שבהן משובצות אבנים יקרות. אני רואה פנינים גדולות יחידות, לא אחת בכל אוזן, כי בזמננו האזנים כבר רגילות במשא כבד: מחברים זוגות של פנינים ועל גביהן מוסיפין עוד הרבה, כי אין דעתן של הנשים המכניעות את בעליהן תחתיהן נוחה בשגעון, עד שהן תולות בכל אוזן ואוזן הון כמו של ירושה משולשת. אני רואה שמלות משי – ספק אם לקרוא להן שמלות, כי אין בהן מאום להגן על הגויה ולכסות קצת על הערוה, והנשים הלבושות בהן לא תוכלנה להשבע במצפון נקי שאינן ערומות³²⁶. סחורות כאלה קונים מאת עמים רחוקים, אשר אף במסחר אינם מכובדים, רק למען תוכלנה המטרוניתות שלנו להראות בפני כל לא פחות ממה שמגלות הזונות לנואפים בחדר משכבן.

י

מה קרה לכם, אוהבי בצע? בכמה ירד ערך הזהב שלכם על ידי יוקר הקנינים! כל הדברים אשר הזכרתי, מחירם וכבודם עלה למעלה. עכשיו יבחנוּ רקיעי הפחים הללו³²⁷ משני המינים, אשר התשוקה להם מעוורת עינינו. בחיי, האדמה הניחה כל דבר שיוכל להועיל לנו בגלוי, אבל את המינים ההם השקיעה במעמקים ותכס עליהם בכל כובד הרגבים כמו על דברים מזיקים המתגלים רק לאסונם של בני אדם³²⁸. הנה גם את הברזל מוציאים מאותם המחשכים, אשר מתוכם חופרים את הזהב והכסף, כדי שלא יהי מחסור לבני אדם בכלי רציחה הדדית וגמול עליהם, אבל לחומר כזה עדיין יש איזה ערך ממשי ויכולים לתעות ולהמשך אחריו – לא כן למתכת האחרת, שאני רואה אותה רק כיסוד לשטרות וכתבי־התחייבות וערבון – סימנים ריקים לקנין, צללים לרכושנות חולנית, מתעתעים את הנפש השמחה על דמיון הבל. כי מה הם הדברים האלה? מה הם ההלואה ולוח החשבונות והרבית, אם לא כינוּיים לרדיפת בצע כנגד הטבע? אם כבר על הטבע אני מתלונן, שלא העמיק לטמון יותר בתחתיות את הזהב והכסף ולא הניח עליהם נטל כבד יותר משיוכלו לגוללו – מה אומר על הטבלאות וחשבונות הרבית וזמני הפרעון באחוזים־למאה מוצצים דם³²⁹? אלה הם פגעים רעים, אשר אנחנוּ בעצמנוּ יוצרים לנו, אין בהם דבר ממשי שתאחז היד, חלומות הבל של בצע הם. מה אומלל הוא האדם המוצא נחת בפנקס רכושו הגדול ורשימת שדותיו המעובדים בידי שבוּיי־מלחמה, ועדרי צאנו המרובים הרועים במדינות, והמון עבדים מרובים מחיל צבא לאומים, ובתי דירה משתרעים על שטח רחב מערים גדולות! אף אם ייטיב לסדר את הונו המפוזר ומפורד וישגיח עליו מסביב ויתגאה בו – אם יערוך את כל מה שיש לו לעומת מה שהוא מתאוה לו, ימצא שהוא עני! הנח לי איפוא³³⁰ והחזר אותי אל העושר אשר לי, את מלכות־החכמה אני יודע, שהיא גדולה ושאננה, וכל הקנינים הם שלי במדה שהם פתוּחים לכל בני אדם".

יא

לכן כאשר רצה ליתן לו הקיסר³³¹ מאתים (אלף ססטרציות) במתנה, שחק ודחה אותה, ולא חשב אף כדאי להתגאות בזה, שלא קיבל. אֵלים ואֵלות! מה רבה פחיתות הנפש של זה, אשר רצה לשחד או להשפיל אותו! הנני להעיד עדות על רוחו של האדם הנעלה ההוא. שמעתי מפיו דבר גדול: הוא התפלא על שגעונו של קיוס, אשר חשב כי אפשר לשחדו בסכום כסף שהציע. “אם היתה כוונתו להביא אותי לידי נסיון היה צריך לנסות אותי בהצעת כל מלכותו”.

יב

לפי זה אמנם יכולים ליתן למשכיל מתנה, אף אם הכל שלו, וכן לידיד, אף אם אמרנו כי הכל משותף בין ידידים. שותפותי עם ידיד איננה כמו בין שותפים במסחר, אשר חלק שלי וחלק שלו הוא, אלא כמו שלאב ולאם הילדים משוּתפים וכשהם שנים אין לזה אחד ולזה אחד, אלא לשניהם הזכות על שניהם. בראשית כל אדאג לזה, כי מי שיבקש חברתי ידע שלא תהיה לו שותפות עמי. למה? מפני שהשותפות הנכונה היא רק בין משכילים הקשורים בידידות. אחרים הם לא יותר ידידים משהם חברים־במסחר³³². מלבד זה, השותפות היא באפנים שונים. מקומות הפרשים³³³ הם בשביל כל הפרשים הרומאים, אבל מקום מיוחד לי הוא זה שתפסתי, ואם אני מפנה אותו לטובת מי שהוא, אם גם למשותף בקנין זה פיניתיו, הרי זה כמתנה שנתתי לו. יש קנינים על תנאי. המקום בין הפרשים ניתן לי, לא שאמכור או אשכיר אותו או אקבע דירתי בו, אלא להסתכל ממנו בלבד. אין אני משקר כשאני אומר: יש לי מקום בין הפרשים; אבל אם אני בא לתיאטרון וכל המקומות תפוסים, אז יש לי הזכוּת על מקום לשבת, ואין לי המקום, מפני שהוא תפוס על ידי אנשים המשותפים עמי בזכות. כן הוא גם בין ידידים. כל מה שיש לאחד הוּא משותף לשנינו, אבל הוא קנינו של האוחז בו ואין אני יכול להשתמש בו בלי רשיונו.

חושב אתה שאני משטה בך ואומר: “אם מה שיש לידיד הוא גם שלי, הייתי יכול גם למכור אותו” – לא תוכל; אין רשות לזה גם במקומות של הפרשים, אם גם משותפים הם. אם אין אתה יכול למכור, לאכול או לשנות דבר לרעתו, אין זה סימן שאינו שלך. הדבר הוא שלך גם אם הוא רק בתנאי.

יג

– אני³³⁴ קיבלתי לא פחות מאחרים. אל נמשיך בזה. – אין חסד אחד גדול מחסד אחר. רק הדברים הניתנים יכולים להיות יותר גדולים ומרובים ואותות החיבה בלבד יכולים להנתן ביתר שאת, כמו שהאוהבים יכולים להרבות בנשיקות ובחיבוקים ואינם מרבים בזה את האהבה אלא את פעילותה.

יד

גם עוד שאלה, אשר אזכיר, כבר נפתרה בתוך הקודמות ואוכל לצמצם דברי עליה, כי הבירורים שניתנו בשאלות אחרות יכולים להנתן גם כאן. השאלה היא: אם עשה איש כל מה שביכלתו לתשלום גמול כבר יצא ידי חובתו? תאמר: “הלא תכיר, כי לא שילם הגמול, כיון שעמל רק בכל יכלתו למען עשות הדבר, ומוכח שלא נעשה. הן גם לא שילם את חובו למלוה מי שביקש לשלם, אך לא מצא דרך לזה”.

אוּלם בתנאים מיוּחדים כאילו השיג את תכלית הפּעוּלה מי שניסה להשיגה ולא עלה הדבר בידו. אם עמל הרופא בכל מאמציו לרפא, הוּא מילא את חובתו. גם לסניגור של הנאשם די בשירותו בתור מליץ, אף אם חייבו את הנאשם. המצביא נוחל תהלה גם אם נצחו אותו במלחמה, אם רק בחכמה ובשקידה ובגבורה התנהג בפעלו. גם כן מי שהיה נכון מכל צד להשיב לך גמול טוב, והעיכוב היה רק כי אתה במצב של הצלחה ולא קרה לך דבר שיזדמן לו להוכיח לך את ידידותו. היית עשיר, ולא יכול ליתן לך מתנה; היית בריא ולא הוצרכת לרפואה, מוצלח ולא הוצרכת לעזרה. הוא הושיט לך גמול אף אם אתה לא קיבלתו. מלבד זה הרי גם במתיחות נפשו, בצפייתו ודאגתו ושקידתו לכוון למצבך כבר השקיע יותר ממי שעלה לו בנקל להשיב לך גמוּל. אין המשל של בעל חוב דומה לזה; כי שם אין די לבקש הכסף אלא צריכים לסלק החוב, שם בעל דין קשה עומד מאחוריך שאינו סובל אף יום אחד של קיפוח הרבית, אבל כאן איש חנון אשר בראותו אותך דואג ורץ הנה והנה יאמר לך: השלך דאגה זו מלבך! חדל מהצטער על זה, הרי כאילו כבר קיבלתי ממך הכל. עלבון הוא לי אם אתה חושב שאני דורש יותר, רצונך הטוב מספיק לי.

תשאל: התחרוץ משפט כי באופן כזה משלם אדם גמול טובה, ויהיה מי ששילם עומד בשורה אחת עם מי שלא שילם? – שווה בנפשך כנגד זה, ששכח מי שהוּא את החסד אשר קיבל ואף לא ניסה להשיב גמוּל; הרי היית מודה כי הוא כפוי־טובה. וזה עמל יומם ולילה, הזניח את כל עבודותיו ויגע וציפה בשקידה לדבר אחד: שתהיה לו ההזדמנות להשיב חסד – הכי תשווה את מי שפרק מעליו את נטל חובתו עם מי שלא חדל להגות בה? לא נאה הוא לתבוע ממני המעשה, בראותך כי אין רצוני חסר.

טו

בדוגמה קצרה: שער בנפשך שהיית שבוי ואני נתתי כלי־ביתי בעבוט ולויתי כסף ובימות החורף הקשים נסעתי בים על יד החופים אשר שודדים אורבים שם, וסבלתי כל הסכנות שבים גם כשהוא שקט; או שעברתי כל ארצות השממה והגעתי במקומות שהכל בורחים מהם, אל שודדי הים – והנה כבר פדה אותך איש אחר מידם! התאמר כי אני לא שילמתי חסד? ואפילו אם בנסיעתי בים נשברה הספינה והכסף אשר לויתי לצורך פּדיונך היה אובד, ואפילו אם הכבלים אשר חפצתי להסיר מעליך הושמו עלי בנפלי בשביה – תאמר כי לא שילמתי גמולי? והרי, בחיי! אנשי אתונא מכבדים את הרמודיוס ואריסטוגיטון³³⁵ כפודים מיד עריצים, ולמוציוס (סצאוולה), אשר הושיט ידו לתוך האש על המזבח בפני האויב, נחשב זה כאילו הרג את פורסנא, וכל הגיבורים תמיד התנוססו לתהלה אף אם לא השיגו את חפצם וההצלחה לא היתה לימינם! גדולה מעלתו של המבקש הזדמנוּיות, המשתמטות מתחת ידו, והפונה כה וכה למצוא מקום לתשלומי טובה, ממעלת האיש המשלם אותה בהזדמנות ראשונה בלי זיעת אפים.

תאמר: “פּלוני היטיב לך בשנַים, ברצון ובמעשה, ואת שני אלה גם אתה חייב לו”. – בצדק תטען כך כנגד מי שמושיט לך רק רצון בטל, אבל לא כנגד מי שרוצה וגם מנסה לעשות ואינו מניח דבר ממה שאפשר; הוּא מחזיר שני הדברים עד כמה שידו מגעת. אף אין לחשוב תמיד במספרים; לפעמים דבר אחד שקול כשנים, וכן יוכל לבוא במקום המעשה גם הרצון המתאמץ מאד ומבקש להשיב גמול. הרי אילו לא היה הרצון בלי מעשה נחשב לכלום, לא היה אדם מעולם משלם לאלהים את תגמולם, כיון שיש לזה רק הרצון בלבד. תאמר: “לאלהים אין אנחנו יכולים להקריב דבר זולת זה”. אבל אם נמצא כי גם לאדם אינני יכול להשיב דבר זולת זה, למה לא אהיה נחשב כמכיר טובה לו בדבר זה שאין למעלה ממנו ביחס לאלים?

טז

רוצה אתה אחרי כל אלה לשמוע את דעתי ולקבל תשובה ברורה, (זאת היא). עושה החסד יחשוב נא כאילו השיבו לו גמול, והמקבל יחשוב כאילו לא השיבו. זה יוותר על חובו, וזה יחזיק בו. זה יאמר: כבר סילקת, וזה יאמר: עודני חייב. בכל מחקר נשווה נגד עינינו טובת הכלל. רוצים אנחנוּ לגדור בפני התנצלות של כפויי טובה המבקשים אמתלא למען התכחש לחובתם ואומרים “עשינוּ הכל”. מהם דורשים: עוד עליכם לעשות. התחשוב כי לקדמונינו לא היה די חכמה להכיר כי לא מן היושר הוא להעמיד בשורה אחת את המבזבז המעות שלָוָה למלא תאוותיו או במשחקים ואת זה אשר אבד לו כסף המלוה יחד עם כספו על ידי שריפה או לסטים או איזה אסון שיהיה? הם לא קיבלו התנצלות בדין, למען ידעו הכל כי חייב אדם לעמוד בכל אופן בנאמנות³³⁶. נוח היה יותר לדחות התנצלות צודקת אצל מעטים מאשר להרשות התנצלוּת לכל אדם. אם אתה אומר שעשית כל מה שביכלתך – להאחר יהיה זה די, ולא לך לעצמך. כמו שהאחר, אם אינו חושב לכלום את עמלך ושקידתך בשבילו, אינו כדאי שתשיב לו גמול הטובה, כן אתה נשאר כפוי־טובה, אם אתה חדל מצדך לראות עצמך בחפץ לב כחייב לעומתו, בשביל שהוא מצא את רצונך הטוב מספּיק לו. אל תחזיק בזה ואל תשען על הויתור, אלא הוסף לבקש הזדמנות לתשלום גמול – לאחד מפני שהוּא דורשו ולאחר מפני שהוא מוותר עליו; לאחד מפני שהוא אוהב בצע ולאחר מפני שהוּא שונא בצע. – לכן אין גם השאלה נוגעת בך: “אם חייב אדם להשיב טובה לאיש משכיל אם עזב זה את דרך השכל ויצא לתרבוּת רעה?” אילו קיבלת ממנו פקדון, הלא היית מחזירו, כי גם לאדם רע היית מחזירו – ולמה לא את תשלום גמול הטובה? הכי מפני שהוא השתנה, תשתנה גם אתה? אילו קיבלת דבר מאת בריא, לא היית מחזיר לו כשהוא חולה, בעוד אשר כלפי החולה חובתנוּ עוד יותר רבה? והאדם ההוא (המשכיל שחטא) הוא חולה בנפשו; היה מסייע לו וסבול אותו. הסכלוּת הוא חלי הנפש³³⁷.

יז

נראה לי כי צריכים להבדלה, כדי להבין היטב: שני מיני חסדים הם, האחד הוא אשר רק המשכיל יכול לעשות עם חברו, הוא החסד המוחלט והאמתי, השני הוא החסד הפשוט, ההמוני, הרגיל בתוכנו בין בלתי־מלומדים. ביחס לזה אין ספק כי חייב אני לשלם גמולו למי שיהיה, אף לרוצח ולגנב ולנואף. כנגד הפשעים יש משפטים, ובתקנת החוטאים יצליח השופט יותר מהאיש החייב בהכרת טובה. אל יעשה אותך לרשע מי שהוּא אדם רע. לרשע אזרוק תגמולו בפניו, לאיש ישר אשיב אותו (בכבוד) – לזה מפני שאני חייב לו, ולאחר כדי שלא אהיה חייב לו.

יח

לענין המין האחר של חסדים יש ספק³³⁸, כי אחרי שיכולתי לקבל החסד רק בתור משכיל, אני יכול להחזירו רק למשכיל. נניח שאני נותן לו גמולו, הן הוא לא יוכל לקבלו, הוא אינו מוכשר עוד לזה. אבד לו הכשרון להשתמש בכך. הכי תבקש שאחזיר כדור לאדם בעל־מום? הלא סכלות היא ליתן דבר למי שאינו יכול לקבלו. אני מקדים את המאוחר באמרי: לא אתן לו מה שאינו יכול לקבל, אבל להחזיר אני חפץ, גם אם לא יוכל לקבל. לחייב אני יכול רק את מי שלוקח מידי, ולשחרר מן החוב רק מי שמשלם. אם הוא אינו יכול להשתמש בזה – ענין שלו הוּא. האשמה מצדו ולא מצדי.

יט

אומרים כנגד זה: “להשיב – זאת אומרת למסור לידי מי שמקבל; אם אתה חייב יין למי שהוא והוּא אומר לך לשפוך אותו לתוך רשת או לכברה, התאמר כי השיבות לו, או תחפוץ להשיב מה שהולך ונפסד בין שניכם?” – אולם “להשיב” הוא להחזיר לאיש את המגיע לו כפי רצונו; רק זה הוא המוטל עלי. אם האחר יחזיק בזה, דאגתו שלו היא. לא פיקוח על קנינו חובתי, אלא נאמנות שלי, ונוח יותר שהוא לא יחזיק בדבר, משאחטא אני בחסרון השבה. ואף אם הוא יבזבז תיכף בשוק המעדנים³³⁹ מה שהחזרתי לו או יצוה עלי לשלם על חשבונו הכסף לאתנן זונה, אני אשלם, או אם יניח הכסף בחיקו מבלי שהוא חגור חגורה – אני אסלק החוב, כי עלי רק להחזיר ולא לשמור ולהשגיח על המוחזר. רק כל זמן שהוא בידי אחריותו עלי, ומשעה שמסרתיו לו יוכל להיות נמס תחת ידו. לאיש ישר אשיב בשעת הכושר, לסכל – בשעה שידרוש ממני.

“אבל אינך מחזיר החסד באופן דומה לקבלתו, הוא ניתן לך מאת איש משכיל ואתה מחזירו לנבער מדעת”. – אין זה כך, אלא מחזיר אני באופן שהוא יכול לקבל. אין זה תלוי בי אם הוּרע ערכו של הדבר שאני מחזיר; אם ישוב למצבו של איש משכיל³⁴⁰, הרי החזרתי כמו שקיבלתי, ואם לא – יהיה זה כפי יכלתו לקבל.

“ואם לא רק נעשה גרוע (בדעתו), אלא גם פראי, אדם שלא מן הישוב, מין אפולודורוס או פאלאריס³⁴¹, הרי גם אז תחזיר לו החסד שקיבלת?” – אין מדרך הטבע שישתנה איש משכיל כך. גם אם מתגלגל הוא מדרך הישר לארחות רשעה, מן ההכרח הוא שישארו אצלו שרידי מדות טובות. לעולם אין הצדק והיושר כבים כל כך בלב, שלא ישאירו בו רשמים די חזקים, בלתי נמחים בשום תהפוכה. אף חיות טורפות, אשר גודלו אצלנו בתרבות ופרצו וחזרו ליערות, שומרות קצת מן החינוך התרבותי אשר קיבלו, ואם גם רחוקות הן מטבע החיות השקטות, הן רחוקות במידה שוה גם מהחיות הפראיות שלא שלטה בהן עדיין יד אדם. אין אדם נופל עוד לתוך רשעות גמורה אם פעם אחת הגיע למדרגת חכמה; היא מתרשמת בו יותר עמוק משיוכלו להדיחה לגמרי ולשנות הצבע לרעה. יש גם לשאול, אם אדם זה נעשה רק פרא לעצמו או יוזם רעה לאחרים? הנה הזכרת את העריצים אפולודורוס ופאלאריס; אם נמצא אדם רשע דומה להם בטבעו, למה לא אשיב תגמולו שאני חייב לו, כדי שלא יהיו לי עוד דין ודברים עמו? אבל אם הוא באמת מוצא נחת ושעשועים בדמי אדם, ואם הוא מגדיל אכזריותו לאין קץ בעינויים קשים שנודעו מכל הדורות ולא רק בכעס אלא בצמאון לדם הוא משתולל וחונק ילדים לעיני הוריהם, ואין די לו בהריגות לבד, אלא נותן אותם לפרפר ביסורים, לא רק שורף את האומללים אלא צולה אותם והוּא רוחץ פעמיו יום יום בדם נקיים – אז מה בכך אם אין אני משיב לו גמול טובה? יהיה מה שיהיה המקשר אותי עמו, הקשר נפסק בעזבו את משפטי החברה האנושית. אילו היה גורם לי טובה אבל יוצא למלחמה על מולדתי, אז היה מאבד זכותו ותשלום גמול היה נחשב לחטאת; אך אם גם לא במולדתי הוא נלחם, אלא לארצו עשה רעה ובלי כל יחס לבני־עמי רק על מדינתו הביא מהומה, אף בזה אמנם לא אויב אבל שנוא נעשה לי, וקדומה ויותר חשובה היא לי חובתי כלפי הגזע האנושי מחובתי כלפי איש אחד.

כ

אף על פי כן וגם אחרי אשר מזמן פשעיו וחללו כל דבר נקדש נעשיתי חפשי כנגדו ואין דבר אסור עלי לעומתו, זאת היא הדרך אשר אבחר בה: אם הגמול אשר אשיב לו על טובתו לא יגדיל כחו לרעת הכלל ולא יחזק אותו ברשעתו, לא אמנע אותו ממנו. הוא צריך להיות מצומצם בדברים שאין בהם סכנה לציבור. את בנו הקטן אציל ממות; איך יוכל המעשה הזה לגרום נזק לאחד מאלה שהוא מדכא באכזריות? אבל במגבית הכסף, שהוא צריך לו למשכורת חיל־עוזריו, לא אשתתף. אם מבקש הוא אבני שיש ובגדים בשביל בזבוז לתפארת – אין באלה מה שיזיק לאחרים, אבל צבא וכלי־זין לא אתן על ידו. אם ידרוש שחקנים ונשים פרוּצות ועוד כאלה בתור מתנה חשובה לו, אשר אוּלי גם תשפיע עליו לרסן את פראוּתו – לא אמנע ממנו. אניות מלחמה מצוּפות ברזל לא אשלח לו, אבל סירות טיול ושעשועים וכל סגולות מלכים לתענוגיהם בים. ואם לא תהיה עוד כל תקוה שירפא משגעונו, אז את הגמול שאני חייב לו אשיב לטובת הכּלל: הן לנפשות כאלה רק המות תרופה, ונוח לו למי שלא יוכל לחזור למוטב – שיצא מן העולם. אולם רשעה כזאת נמצאת רק לעתים רחוקות, כמו בריה משוּנה וכמו התמוטטות הארץ או פריצת אש ממעמקי ים. לכן נעזוב אנשים כאלה ונדבר רק על חטאים שאנו שונאים מבלי שהם שקוּץ ותועבה. לאדם רע בפשיטות, שאני יכול לפגוש בכל שוק, אף אם יש מפחדים מפניו, אני אשיב גמול־טובות אשר קיבלתי ממנו. לא אפיק לעצמי תועלת מרשעתו; מה שאינו שלי ישוב לבעליו, אם איש טוב הוא או לא. חוקר ודורש הייתי אילו הייתי צריך ליתן לו דבר בתחילה, לא בשביל תשלום. כאן אני נזכר בסיפור מעשים.

כא

אחד מתלמידי פיתגורס קנה אצל סנדלר נעלים לבנות³⁴², יקרות, ולא היה לו די כסף. אחרי ימים אחדים בא אל החנות לשלם חובו ומצא אותה סגורה, וכשדפק הרבה אמר לו איש: למה אתה טורח? הסנדלר שאתה מבקש כבר נפטר וגוּפו כבר נשרף. הוסיף עוד האיש בהלצה: “דבר כזה על אנשים כמונו קשה, כיון שהמתים אצלנו אובדים לנצח, אבל לא בשבילכם, כיון שעל דעתכם המתים עוד קיימים וישובו לתחיה”³⁴³. חזר בתחילה הפילוסוף שלנו עם שלשה או ארבעה הדינרים שלו אל ביתו ומחה כף מתוך שמחה, אבל תיכף התבייש על שמחתו, שלא שילם את חובו באין דורש אותו ונהנה מן הרווח הנבזה, וישב אל החנות ויאמר: “בשבילך אדם זה חי, שלם מה שאתה חייב לו!” ובעד סדק שנמצא בדלת במקום דבק הלוחות זרק ארבעה דינרים לתוך החנוּת כמעניש את עצמו על שהיה נוטה לבצע וכדי שלא ירגיל להחזיק בהון זרים.

כב

חקור, למי תשיב את החוב, ואם אין דורש, דרוש אותו מעצמך. אם טוב או רע האיש אין זה ענינך; החזר וראה זאת באשמתך אם שכחת כי התפקידים מחולקים ביניכם: הוּא מצוּוה לשכוח, ועליך החובה לזכור. טעוּת היא אם נאמר, כיון שהעושה חסד צריך לשכוח אותו רשאים אנחנו לעקור את זכרון המעשה מלבו; דרישותינו מרחיקות כאן ללכת, רק למען הגיע לאמת וליושר. באמרנו שהוא צריך לשכוח החסד, כוונתנו שלא יתפאר ויתהלל ויתכבד בו, כי יש מספרים מעשי צדקתם בכל מקום שהם הולכים ומדברים עליהם כשהם שתויי־יין וכשהם מפוכחים, כופים אנשים זרים לשמוע הדברים וחוזרים עליהם בפני ידידים. כדי להחליש את הזכרון הנפרז והמתגנדר הזה, קבענו את החוק כי עושה החסד צריך לשכוח את מעשיו ובדרשנו יותר ממה שיוכל טבע האדם לעשות רצינו רק ליעץ לו השתיקה (מלהתהלל במעשיו).

כג

כן בכל דרישה, אשר מעט הוא הבטחון שתתמלא, אנחנו מגדישים הסאה, כדי שתתמלא במדה מספקת. בכל גוזמה מתכוונים להגיע בדרך הכזב אל האמת. כשהמשורר אומר:

לְבָנִים הָיוּ מִשֶּׁלֶג וְקַלִּים לָרוּץ מִן הָרוּחַ³⁴⁴

הוּא מתאר דבר שאינו יכול להיות, כדי שיתפוס השומע את המדרגה העליונה במתואר, ואם משורר אחר אומר:

קָשָׁה כַּסְּלָעִים הָאֵלֶּה וְעַזַּת־נֶפֶשׁ כַּשֶׁטֶף³⁴⁵

לא עלה על דעתו שיאמינו לו כי יוכל אדם להיות קשה כסלע. הגוזמה אינה מתכוונת בדיוק לתכלית מה שהיא מעיזה להגיד, אלא אומרת דבר שלא יאָמן למען יוּשג הדבר הנאמן. באמרנו: “עושה החסד ישכח אותו” כוונתנו: ידמה לשוכח, זכרון הדבר לא יצוף למעלה ולא ידחק לתודעה. באמרנו: “אין לתבוע גמול הטוב” אין אנחנוּ מבטלים את התביעה בכלל, כי לפעמים אנשים רעים צריכים להתבע וגם את הטובים צריכים להזכיר. מדוע לא אעיר איש על הזדמנות שניתנה לו, אם אינו יודע אותה? מדוע לא אגלה לו את מצבי הדחוק, ויתנצל הוא אחרי כן שלא ידע זאת או יֵצר לו באמת על זה? יכולה להנתן הערה, אבל ברוח נדיבה, לא כתביעה נמרצה ומאיימת במשפט.

כד

סוקרטס אמר פעם אחת באזני ידידיו: “הייתי קונה לי מעיל אילו היה לי כסף”. הוּא לא דרש דבר משום איש, אבל היתה זאת הערה בשביל כולם. החלו לדון בדבר, ממי יקבל את הדרוּש? ומדוע לא? דבר קטן היה מה שהיה צריך לו סוקרטס, אבל דבר גדול: ממי יקבל אותו? – האם יכול היה להעיר על צרכו באופן יותר עדין? “הייתי קונה לי מעיל אילו היה לי כסף” – גם הממהר ליתן לו בשמעו הדברים האלה, כבר איחר לבוא, כי הניח את סוקרטס לפני זה במחסורו!

באמרנו שאין לתבוע אנחנוּ מתכוונים כלפי התובעים הקשים; לא שהוּא אסוּר לעולם, אלא שימעיטו בתביעות.

כה

החכם אריסטיפוס, כשהתענג פעם אחת בשמן־סיכה, קרא: “אוי להם לבעלי־הנאה מפונקים אשר הביאו דבר זה לידי בזיון”. כך נוכל לומר: אוי להם לעזי־פּנים שבגומלי חסדים הכופלים לאין שיעור את ערך מעשיהם, ועל ידי זה גדרו בפני דבר נאה כתביעה ברמז בין ידידים. אבל אני אשתמש בזכות זו של ידידים ואדרוש חזרת החסד מאת מי שהייתי גם מקבלו ממנו בתחלה, ואני יודע בו שיראה זאת כחסד שני מצדי, אם אני מעורר אותו על הזדמנות לשלם גמולי. אבל גם כשתהיה לי טענה כנגדו לא אומר:

– "אֶת זֶה הַנּוֹדֵד הַהֵלֶךְ

הִצַּלְתִּי בְּחָפְזִי וּבְאַרְצִי מָקוֹם לוֹ פִּנִּיתִי³⁴⁶"

כי אין זאת תביעה אלא גידוף. החסדים נעשים שנואים, והתלונה פועלת שהשומע נוטה בלבו להעשות כפוי־טובה. די והותר הוא להזכיר בדברי ענוה פּשוּטים:

"אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵֵינֶיךָ וְאִם פַּעַם דָּבָר עָשִׂיתִי

נָעִים בִּשְׁבִילְךָ"³⁴⁷

יענה על זה האחר מצדו: אם עשית דבר לטובתי? הן אל החוף הבאתני והצלתני בעניי!

כו

אבל אומרים: “מה הועלנו, אם הוא מתכחש ועושה כאילו שכח? מה אעשה באופן זה?” – בזה אתה מעורר שאלה חשובה וראויה שאגמור בה את ענין שיחתנוּ: “איך עלינו לסבול את כפויי־הטובה?” – ברוח שאננה, בענותנות ובנדיבות. אין אדם גס וכבד־זכרון ומתעלם מטובה יכול להעליב אותך כל כך, שתחדל מלשמוח על הטוב שעשית. חרפת התנהגותו של אדם אחר אל תמריץ אותך לעולם לומר: מי יתן ולא עשיתי עמו חסד. גם כשחסדך לא הצליח, אל תחדל מלמצוא בו נחת. האחר יהיה נרגז, אם אתה גם עכשיו לא תרגז על מעשך. אל יחרה אפך כאילו קרה דבר חדש, יותר היה לך להתפלא אילו לא קרה. יש נרתע מפני הטורח ויש חושש להוצאות, ויש רואה סכנה ויש מוצא פחיתות כבודו בזה, אם על ידי תשלום גמול יודה שקיבל חסד. יש שאינו מכיר את חובתו, ויש מתרשל למלאותה, ויש אשר טרדות מעכבות אותו. כשתתבונן איך תשוקות בלי סוף משתררות באדם ומושכות אותו, לא תתמה אם אין אדם נותן, בהיות שאין די לו כל מה שהוא מקבל. איפה תמצא בעל רוח חזקה ובצורה שיהיה חסדך אצלו פקדון בטוח? זה משתולל בתאוות, וזה זולל למלא כרסו, וזה רודף אחרי רווחים ורק סכום הכסף, לא הדרכים להשגתו נגד עיניו. זה חולה מקנאה וזה מרדיפת כבוד מעוורת עד כדי לקפח חייו. הוסף על זה את טמטוּם הלבבות וכנגד זה את חסרון השלוה ובלבול המחשבות בלי הפסק, ועוד גם את ההתרברבות וההתנפחות החצופה הראויה לגנות. ומה נאמר על העקשנות של נטיה להיפך ועל קלוּת הדעת הפוסחת תמיד על הסעיפים? הוסף עוד את השגעון הפתאומי ואת הפחדנות שאינה מגיעה לעולם לידי החלטה, ואת אלף השגיאות שבני אדם נגררים אחריהן, מעשים נועזים מצד רכי־לב ודברי־ריבות מצד אנשים קרובים, ואת המדות הרווחות ביותר: הבטחון בדברים שאינם מתקיימים והבוז למה שנמצא בידינו ובקשת מה שאין יכולת ואין תקוה להשיג – ובתוך כל ההרגשות האלה התוססות בלי שלוה, אתה מבקש את הדבר השאנן ביותר, את הנאמנות?

כז

רוצה אתה בתמונה נכונה מחיינו, שווה נגד עיניך תמוּנת עיר כבוּשה מאת אויב, אשר רגשי הבושה והצדק אבדוּ בה ורק התקיפות יוצרת חוק וכאילו הרימה נס לערבוביה כללית. אין מעצור לאש ודם, אפסו משפטים והפשעים שולטים. אין אף מקדש³⁴⁸ הנותן בימי מלחמה מחסה בשעריו לאויבים מתחננים, עוצר בעד המתנפלים לשלול שלל. זה שודד מיחיד וזה משל ציבוּר, זה מן החול וזה מן הקודש, זה שובר הדלת וזה קופץ מלמעלה, וזה אין דעתו נוחה מכניסה צרה והוּא עוקר כל מכשול ומפנה לו דרך לרווחה. זה לוקח שלל בלי רצח וזה תופס ביזה בידים מגואלות בדם – אין אף אחד שלא יקח דבר משל חברו. לעומת רדיפת־הבצע הכללית הזאת בקרב בני אדם, באמת אתה שוכח את המצב השולט מסביב אם אתה מבקש בין השודדים איש גומל חסד! אם אתה זועף על כפויי־הטובה, עליך לזעוף כמו כן על בעלי־ההנאה ועל הקמצנים ועל חיי־הפּריצוּת, ועליך לזעוף גם על החולים המכוערים ועל הזקנים אשר פניהם חיורים. אמת, כי החטא ההוא גרוע וקשה לסבול אותו וכי הוא מפריד בני אדם והורס ומבטל את האחדוּת, שהיתה צריכה ליתן לנוּ סעד בחולשתנו; אבל החטא כה רגיל, עד שגם המתאונן עליו אינו נקי ממנו.

כח

צא וחשוב, אם אתה השיבות גמול לכל מי שהיטיב לך, אם לא אבד אצלך שום חסד שעשו עמך, אם הכל נשאר בזכרונך? תמצא כי הטוב אשר עשו עמך בילדותך כבר בבחרותך נשכח, ואשר עשו עמך בבחרותך לא עמד עד זקנתך. יש אשר אבד לנו, ויש אשר השלכנו מאתנו; יש אשר חלף מאתנוּ לאט, ויש אשר עצמנוּ עינינו מהסתכל בו. אוּלי תתנצל בחולשתך, אך בודאי כח הזכרון קלוש מהכיל המון הדברים. הוא דוחה כמה מהם במדה שהוא קולט אחרים, הוא עוזב ישן מפני חדש. כך מגיע הדבר כי כבוד המינקת השתמט מזכרונך, מפני החסדים שנעשו עמך בגיל מאוחר, וכן חלפה גם ההערצה למורה, וכן, כשכבר הגעת למעלה גבוהה של קונסול או מועמד למשרת כהונה, נשכח מלבך מי שעזר לך לפנים בבחירתך למשרה יותר נמוכה³⁴⁹. כשתעיין היטב, אפשר שתמצא את החטא, אשר אתה מתאונן עליו, בקרב נפשך. לא הוגן הוּא לכעוס על חטא כללי, וסכלות היא לכעוס, אם החטא הוא גם שלך. רוצה אתה שיזכּוּך, צריך אתה לסלוח לאחרים³⁵⁰. אוּלי תתקן את חברך כשתסבול אותו; בודאי תקלקלו על ידי גידופים. למה תגרום שיתקשה עוד יותר במצח נחושה? הנח לו, אולי יש בו עוד ניצוץ של בושה וישמור אותו! כמה פעמים קרה, כי המוכיח בקול רם חנק את המצפּוּן החשאי³⁵¹. לא יירא אדם עוד מגנאי, שכבר רואים בו; הנתפס חדל מהתבייש.

כט

“ובכן קיפּחתי את החסד שעשיתי!” – ואם הקדשנו דבר, קיפחנו אותו? החסד הוא כדבר הנמסר להקדש, ואף אם לא הושגה תכליתו, די בכונה הטובה. אם האחר איננו זה שחשבנו – אנחנו נהיה מה שהיינוּ ולא נדמה לו. לא עכשיו נכשלנו בו, עכשיו רק נודע הדבר. התגלות כפיית הטובה היא לנו לחרפה, כי היא מוכיחה שטעינו בשעת נתינתנוּ. עלינו גם ככל האפשר ללמד זכות על האיש ההוא: שמא לא היה יכול, שמא לא ידע איך, שמא עוד יעשה. כבר קרה כי המלוה בסבלנות וחכמה גרם להחזיר לו את חובו; הוא היה ארך אפים ובהארכת זמן חיזק רצון הלווה. כך עלינו לעשות תמיד: לנאמנות הקלושה עלינו ליתן חיזוּק.

ל

“קיפּחתי את החסד שעשיתי!” – סכל, אינך מכיר את זמן הקיפוח, זה היה בשעה שנתת ועכשיו רק נודע הדבר. אף על פי כן, כשנראה הדבר אבוד, עוד תוכל המתינות לתקן הרבה. בחטאי הנפש, כמו של הגוף, צריכים לטפל בנחת. לפעמים מה שיכול היה להתפתח לאט נקרע במשיכה עקשנית פּתאומית. למה לך קללות ותלונות ורדיפות? למה אתה מסייע לו בזה להשתמט ולפטור עצמו? אם כבר (כנית אותו) כפוי־טובה – הוּא פּטור. היש בזה שכל, למלא זעם את האיש אשר עשית לו טובה ולהפוך את הידיד המפוקפק לשונא ודאי, עד אשר לטובת עצמו יעשה לנו שם רע? אז יאמרוּ: אין להבין למה אדם זה נמצא בסכסוך עם האיש אשר היטיב לו? בודאי יש דבר סתר בזה. מי שיש לו מעלה לעומת חברו יזהר מלהפחית אותה בתלונות, אף אם לא ילכלך אותה לכתחילה. כשמתחילים להמציא חטאים של אחרים על פי דמיון, אין מסתפקים בדברים קלים כי בגודל השקר מבקש אדם למצוא יתר אמונה³⁵².

לא

הכי לא טוב לבחור בדרך האחרת, לשמור כלפי חוץ את הידידות, ואם ישוב חברך לדרך טובה, תהיה הידידות אמתית? חיבה שאינה פוסקת גוברת על אנשים רעים, ואין אדם כה עיקש ונשחת שלא ירגיש עוד במעשים טובים ולא תהיה לו חיבה לאנשי חסד המוסיפים להיטיב עמו ולא מענישים אותו אף כשאינו משלם גמול. שים לב לזה, אם תשאל, מה תעשה כשלא השיבו לך חסד? מה שעושים האֵלים, שהם למופת בראש וראשונה לכל מעשים טובים; הם גומלים לנוּ חסדים מבלי שידענו, וממשיכים אותם מבלי שאנחנו משיבים תגמולם. זה מתלונן עליהם שהם מזניחים אותנוּ, וזה מאשים אותם בסילוף משפט, זה דוחה אותם אל מחוץ לעולמו³⁵³ כאילו הם בטלים וחסרי דעת וחסרי מאור ואינם פועלים כלום. אחרים קוראים להם “שמש”, כיון שלפי השמש אנחנו מחלקים הזמן לעבודה ולמנוחה, ובזכותו אין אנחנוּ נשארים באפלה וניצולים ממהומת המחשכים בלילה ארוך, והוא המסדר את תקופות השנה ונותן מזון ליצורים ומוציא התבואה מן הארץ ומביא הפירות לידי בישול, ואת השמש הזה יש גם מתארים כאבן או כגוש של אש וכל חומר שהוא – רק שלא לקרוא בשם אלהים³⁵⁴. אף על פי כן האלים, כמו ההורים היותר טובים, השוחקים לדברי נאצה של ילדיהם הקטנים, אינם פוסקים מלהרבות חסד אף למפקפּקים בחסדם; אינם משנים את תכונתם אלא מפזרים את טובם לכל הגוים והלאומים³⁵⁵ ותכלית שלטונם היא להועיל לכל. הם שולחים בעתו מטר על פני ארץ, מַשיבים רוחות לתנוּעת הימים, מסדרים את הכוכבים לקביעת זמנים, ואת קור החורף ואת השרב בקיץ הם ממזגים בהוציאם רוחות יותר נוחות. את שגיאות התועים בדעתם הם נושאים בשלוה ובחנינה: נעשה אף אנחנו כמוהם! נתן – אף אם הרבה ממתנותינו היו לריק. נוסיף ליתן לאחרים, ואפילו לאלה אשר אצלם חסדינו אבודים. אין אדם חדל מלבנות בשביל שבית אחד נפל, ואף אם אחז וכילה יקוד־אש את אלילי־הבית³⁵⁶, בעוד שלא שקעה התבערה אנחנו מניחים יסוד לחידוש הבית, וערים חרבות אנחנו רגילים לבנות על התּלים עצמם. כך עומד הלב חזק בתקוותיו הטובות. כבר לא היה נמצא כל מפעל אדם בים וביבשה, אילו במקום נסיונות שלא הצליחו לא היינו חוזרים לנסיונות חדשים.

לב

אם היה אדם כפוי־טובה לא לי אלא לעצמו הזיק, כי אני נהניתי מהחסד שעשיתי, ולא אתרשל מעתה במעשי חסד אלא אשקוד עליהם, ומה שאבד אצל אחד ימלא אחר. וגם להראשון אוסיף ליתן כמו עובד אדמה משכיל הגובר על אדמת־טרשים ביתר עבודה. אם לי אבד החסד, כפוי־הטובה הוא האובד. אין עוד הנדיבות רבה, אם מי שהוא נתן והמתנה לריק; הנדיבות היא כשהוא בכל זאת מוסיף ונותן.