מבוא    🔗

את המחברת הזאת כתב המדריך החכם לתלמידו נירון בעלותו בשנת השמונה־עשרה לחייו על כסא המלכות, ובה הוא משנן לו מה יפה ונשגבה מדת החסד למושל אדיר. איך אפשר כי תלמידו של מורה המוסר היותר נעלה נהפך אחרי כן לקיסר פרא־אדם מקולל בשביל עריצותו ואכזריותו? אבל בחייו של נירון היתה סתירה טרגית. כשרונות טבעיים מזהירים ואף חיבה לשירה, לאמנות ולמעשי־צדק נאבקים עם תשוקות בהמיות חשכות, ולפח ולמוקש נעשתה לו ירושה על־אנושית “אלוהית” מהקיסרים הראשונים. כי כשהצליח, אחרי דורות של מלחמות אזרחים, אוקטבינוס־אבגוסטוס בחכמה רבה להשקיט את הארץ וליסד שלטון חזק מבטיח משפט וצדק בכל המדינה, היה הדבר כה נפלא, עד שהעלו הרומאים את הנשיא עושה השלום במלכות למעלת “אלהים” divus, ואגדת עליונותו האלוהית התבצרה בכל משפחת “היוליים”. שופר תרועה לה נעשה גם המשורר וירגיליוס. מעתה כל נכד יורש כסאו, אף בלי חכמה ודעת ובלי כשרון לרסן את השלטון הבלתי־מוגבל, ראה עצמו גם כן כאלהים. לנירון, האחרון בשושלת, לא עמדו המדע והמוסר אשר קיבל מאת סנקא, כי הורעל בעודו בגיל רך על ידי האגדה הקיסרית אשר חיזקה בו, כמו לפניו בקליגולא, את הרגש שהוא למעלה מכל חובה מוסרית, הכל שרוי לו. קליגולא אמר לאנטוניה סבתו: “זכרי כי הכל מותר לי, וכנגד כל אדם!” סנקא גם הוא לא נמנע מלחזק את תלמידו בגאות השלטון (וכן כתב במכתבו לפוליביוס איש־סודו של נירון: לקיסר הכל מותר!) ואף לא נמנע מלכנות את הקיסר הצעיר “רב־החנינה” ולשבח את ענותנותו ונקיון כפיו (אף כי המית ברעל את אחיו הנער בריטניקוס, שנדחה מירושת הכסא; אך הריגת אחים וקרובים במשפחות המושלים היתה דבר מדיני רגיל בדורות ההם). כי הוא ידע גם את הפראיות בקרב ההמון, אשר בלי קיסר מושל, “אילו שבר את העול שהוא נושא” היה מחזיר את המדינה לתהו ובהו. אין זו סתם חנופה, כשהוא מציג את נירון בנעוריו כשואף רק לטובת עמו. גם במחקרי הטבע (ו, ח) הוא מתאר אותו כחובב בכל נפשו את הכרת האמת. נסיון פדגוגי הוא לעורר ולחזק בלב הצעיר, שנעשה למושל האדיר על כל, את אהבת החסד והצדק, אשר המורה בעצמו היה מלא ממנה; אבל לא ניצח את החומר העכור.

במחברת זו הוא מבאר לו כי החנינה היא המדה היותר נאותה למלך, והוא חונן בה את עצמו, מדה אלוהית היא שהוא מסגל לו בזה (א–ה) – כך המורה מסתייע באמונת התלמיד בגזעו האלוהי לעשותה לעוגן למדות טובות. המלכות היא עבדות ולא שררה (ח). דוגמאות מאהבת חסד של אבגוסוטס (ט–י). ההבדל בין מלך ובין עריץ (יא). אין כמו אדם יצור שצריכים לחוס עליו (יז). האושר האמתי הוא להביא ישועה לרבים, להיות רועה נאמן (כו).

כבר בזמן עתיק השתמשו יועצי מושלים במחברת “על החנינה” להטות לבם למעשי חסד, ותיאולוגים נוצרים חיבבו אותה. קלווין חיבר פירוש עליה, וראסין המשורר הצרפתי משתמש ברעיונות מתוכה בדרמה “בריטניקוס”. – בניגוד לרוב החוקרים הסבורים כי המחברת אינה שלמה וההמשך מן ספר ב' אבד, סבור החוקר פרישאק¹ שאין בה דבר חסר אלא שצריכים לסדר את הפרקים באופן אחר². אנחנו לא שנינו את הסדר מכפי שהוא מקובל ותרגמנו לפי מהד' ליפסיא.

לְנֶרוֹן קֵיסָר עַל הַחֲנִינָה    🔗

ספר ראשון    🔗

א

החלטתי לכתוב לך על החנינה, נירון קיסר, למען אשמש לך כאספקלריה אשר תראה בה את עצמך, איך תוכל להגיע להעונג היותר גדול. כי אם אמנם פרין האמתי של פעולות ישרות הוא שפעלו אותן, ואין שכר ראוי למעשים טובים חוץ מהן עצמן³ בכל זאת נעים הוא להביט ולהתבונן מכל צד בדעתם של עושי טוב, ולהעיף עין אחרי כן על ההמון הכביר, המפולג, הפרוע וחסר־אונים, אשר אילו שבר את העול שהוא נושא היה נופל ברעה ומושך יחד עמו גם אחרים, ולומר לנפשו: הכי אין אני בין כל בני תמותה מחונן ונבחר למשול במקום אלהים בארץ? הכי אין אני השופט לחיים ולמות בין העמים? האין בידי גורל חיי איש ואיש, ומה שנגזר מאת המזל על כל אחד, מפי יצא משפטו? הלא מוצא שפתי מקור ששון לעמים ומדינות, אין מקום שיפרח בו טוב בלי רצוני וחסדי. אלפי החרבות האלה – לפי חפצי בשלום הן שובתות וברמז קל ממני הן שלופות למלחמה. אני הוא הגוזר וחולש על עמים, מי מהם יכרת וישמד, מי יטולטל לארץ רחוקה, מי יקבל חופש ומי יקפח אותו, מי מהמלכים יהיה לעבד ועל ראש מי מהם עוד יציץ נזר מלכות, מה הערים אשר תחרבנה ומה אלה אשר תבנינה. ובכל היכולת הזאת הרבה שניתנה לי אין הכעס מדיח אותי לגזור עונש שאינו לפי היושר, ואין ילדוּת קלת־דעת ולא סכלות ועקשנות של גבר, המכחידה לפעמים את הסבלנות גם מתוך לבבות שאננים, ואין השאיפה המכוערה להתהלל בהפצת פחד, גוברת עלי, אותה השאיפה הכרוכה על הרוב בממשלות אדירות. חבושה וטמונה אצלי החרב, המחסה היותר רב ניתן אף לדמים היותר זולים, ומי אשר אך בשם אדם נקרא, אף אם אין דבר אחר לזכותו, הוא יכול לסמוך על חסדי. מדת הדין⁴ גנזתי, ואת החנינה אני נוצר על ידי. אני שומר על עצמי כמי שחייב חשבון לאותם החוקים, אשר רק אני הרימותי מתוך החלודה ומתוך החושך. לאחד נוטה לבי בשביל שהוא נער רך, לאחר בשביל שהוא זקן; לזה נתון חסדי בעלותו לגדולה, ולזה במצבו השפל, וכשאין אני מוצא טעם לרחמים – למען עצמי אני מרחם, בכל יום⁵ אני מוכן ומזומן, אם ידרשו האֵלים הקיימים לנצח דין וחשבון, לספור לפניהם את בני הגזע האנושי"⁶.

כך, קיסר, יכול אתה להודות בקול רם. על כל מה שנמסר לנאמנותך והשגחתך שקדת לטובה, ולא בכח ולא בסתר החסרת איזה דבר במדינה. לשבח שאינו מצוי, ואשר לא זכה לו עד עכשיו שום מושל אחר, שאפת: שלא לעשות עוול⁷.

לא שוא היה עמלך, וטוב לבבך הנפלא לא נתקבל מאת אנשים כפויי־טובה ועקשי־לב. הכל מכירים בחסדך. לא היה עוד מעולם איש יחיד כה יקר לחברו, כמו שאתה יקר לעם הרומאי, הרואה בך את אשרו וטובו הקיים. אולם משא גדול העמסת עליך: אין עוד איש מדבר על אבגוסטוס האלוהי ולא על ראשית מלכות טיבריוס קיסר, אין עוד מבקש דוגמה חוץ ממך, אשר כאילו אתה מחקה אותה; מבקשים את שלטונך כמו שהוא בשנה הזאת. הדבר היה קשה, אילו לא היה החסד קבוע בטבע נפשך ואילו היה רק שאול לזמן קצר, כי אין אדם יכול לשאת במשך זמן רב מסכה על פניו. מה שהוא רק דמיון חוזר מהרה לטבעו הקדום, ובמקום שיש אמת ודברים צומחים כמו מתוך שורש איתן, הם עולים ומשתלמים עוד יותר ברבות הימים. עם רומא שחק תחלה בגורל מפוקפק מאד⁸, כי לא ידע איש לאיזה צד יטה כשרונך הנעלה; עכשיו כבר הכל בטוחים שהתקוות נתמלאו, אין עוד סכנה שתוכל אתה לשכוח את עצמך. אמנם הצלחה רבה דרכה להגדיל את התשוקות, ולעולם אין השאיפות כה מתונות שתמצאנה את סיפוקן במה שהשיגו. מדרגות עולות ממטרות גבוהות לגבוהות עליהן, ואלה אשר זכו בדברים שלא קיוו להם נושאים עיניהם בחציפות לתפוס דברים רמים יותר. אבל עכשיו כל תושבי ארצך מודים כי מאושרים הם, וגם כי לאשרם תוכל להלוות עוד רק הברכה האחת: שיעמוד לאורך ימים. מטעמים רבים הם נאלצים להודאה זו, שאינה נקלה כל כך לבני אדם: משאיפתם לבטחון עצום, גורם לשפע, ומתוך צורך למצב משפטי שיהיה למעלה מכל אפשרות נזק⁹. הכל רואים בעיניהם את הצורה המשמחת של שלטון המדינה, וכי לחרות היותר רבה חסר רק דבר אחד: שלא יוכל המצב להשתנות. והדבר היותר גדול הוא, כי הדר כבוד חנינתך מגיע במדה שוה לגבוה ולשפל. ממדות־טובך האחרות נהנים או מחכים להנאה הרבה או מעט, איש איש לפי מצבו; על חנינתך תקוה אחת לכולם, ואין אף אחד רואה עצמו בנחת־רוח כל כך זכאי, שלא ישמח על שנכונה ומזומנה לעיני כל החנינה על שגיאות אנושיות.

ב

אמנם ידעתי כי יש אומרים שהחנינה היא ביותר משענת לכל אדם רע, כי מזומנה היא אחרי העוון, והיא המדה הטובה האחת שאינה קיימת בשביל ישרים. אולם ראשית: כמו שהרפואה היא לטובת החולים, אבל כבודה רב גם אצל הבריאים, כן החנינה, אף אם הראויים לעונש הם הסומכים עליה, גם אנשים ישרים מכבדים אותה. מלבד זה, גם אצל הישרים יש לה מקום, כי לפעמים המקרה עומד במקום חטא¹⁰ ולא רק לנקי מעוון מגיעה החנינה אלא כמה פעמים לאיש־צדק, בהיות שבמסיבות הזמנים מתרחש שמקבל אדם עונש על מעשים שהיו ראויים לתהלה. הוסף על זה, כי רבים הם בני אדם היכולים לשוב להיות ישרים.

אף על פי כן לא יאות לסלוח סתם ובכלל, כי כשחדל ההבדל בין טובים ובין רעים ערבוביה באה והחטאים פורצים לרוב. לכן גבולות נחוצים, וצריכים להבדיל בין אפיים של חוטאים שיש להם תרופה ובין אובדים, אין ליתן חנינה בלי שיטה ובפיזור המוני, ואף לא באופן גדור; כי אכזריות היא לסלוח לכל כמו שלא לסלוח לשום אדם¹¹. לשמור חזק אנו חייבים, אולם בהיות קשה לכוון לו במתינות, צריכים להכריע המשקל לצד הזכות¹², אף אם זה יוצא מגדר היושר.

ג

אבל על אלה עוד ידובר במקומם. עכשיו רצוני לחלק את כל הענין לשלשה חלקים. בראשונה אתן הקדשה¹³; שנית אבאר מהותה ותכנה של החנינה, כי יש עוונות שמתראים כמעשים טובים ואין להכיר אותם בלי סימני־הבדל חרותים בם; שלישית, נחקור איך תגיע נפשנו למדה זו, תחזיק בה ותמצא בה תועלת.

להכיר, כי מכל המדות הטובות זו היא הנאותה יותר לאדם, בהיותה האנושית ביותר, נחוץ לא רק לנו הרוצים שיתחשב האדם כיצור חברתי הנולד לטובת הכלל, אלא גם לפי דעת אלה¹⁴ העושים את ההנאה למטרת חיי אדם וכל דיבוריהם ומעשיהם מכוונים להיות להם לתועלת. כי אם רוצה אדם במנוחה ושלוה, הרי מגיע הוא לאותה מדה המונחת בטבעו, החובבת שלום ונמנעת ממעשי אלימות.

אולם יותר מאשר לכל אדם יאתה החנינה למלך ולנשיא בעמו, כי העוז והמשרה הם רק אז לכבוד ולתהלה, אם השפעתם היא לברכה, וגדלות של קללה¹⁵ היא הגבורה המעיקה. הרוממות היא רק אז בת־קיום ומצבה איתן, כשהכל יודעים שהיא לא רק למעלה מהם, אלא בשבילם, ומכירים, מתוך הנסיון יום יום כי המרומם עליהם דואג לטובת היחידים וּלטובת הכלל, וכשהוא מופיע אין רואים אותו כחיה רעה מזנקת מרבצה ובורחים מפניו, אלא ככוכב מזהיר ברקיע ומביא ברכה והכל רצים לקראתו, וגם מוכנים להשליך עצמם לקראת חרבות המתקוממים כנגדו וליתן גויותיהם למרמס בשבילו, אם רק על פגרי אנשים יוכל לסלול לו מסלה לישועה. במשמרות לילה יגינו עליו כשהוא ישן על מטתו, סביב לו יתיצבו כצנה, כחומה יעמדו נגד כל סכנה. לא לשוא הוא דבר מוסכם אצל העמים והמדינות, להיות לעזר למלכים, לאהוב אותם ולהקריב את עצמם וכל אשר להם בכל מקום אשר טובת המושל דורשת זאת. אין הם משפילים בזה את עצמם ואין הם משוגעים, אם הם מוסרים אלפי אנשים להרג בשביל אדם אחד ובמחיר מתים רבים הם פודים ממות נפש אחת, לפעמים של איש זקן וחלש. כמו שכל הגוף עומד לפקודתה של הנפש, אף כי הוא כה גדול ובעל צורה חשובה והיא דקה ושוכנת במסתרים ואין גם יודע את מקום שבתה, בכל זאת הידים והרגלים והעינים את עבודתה הן עובדות, ועור בשרנו סוכך עליה, ולפי מצותה אנו שוכבים ונחים או רצים בלי מנוחה הנה והנה, לפי פקודתה – אם היא גברת חובבת בצע – אנחנו גם מפליגים בים לבקש רווחים, או – אם היא רודפת אחר כבוד – כבר היה מעשה שהושטנו יד ימיננו לתוך מדורת אש או קפצנו (לתוך הים) לקראת המות¹⁶; – כן גם כל ההמון הגדול הזה עומד מסביב לנפש אחת של איש מושל בו ובמחשבתו הוא מדריך אותו, כי ההמון היה לוחץ את עצמו ושובר כחותיו, אילו לא היו עצה ותבונה מחזיקות בו¹⁷.

ד

לכן חיבת שלום עצמם היא, אם בעד אדם אחד הם מוסרים עשרה לגיונות לצבא, אם הם נדחקים לשורה ראשונה ומוסרים בשרם לפצעי־מות, רק למען לא ישוב אחור דגלו של המצביא¹⁸ כי הוא הקשר המאחד את המדינה, הוא רוח החיים הנמשך בקרב אלפי האנשים האלה, אשר לא היו כלום זולתי מעמסה ושלל, אילו חסרה רוח השלטון.

– כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם, אֲזַי לְכֻלָּם רוּחַ אַחַת;

אִם אָבַד, אָבְדָה אֱמוּנָה¹⁹.

אסון כזה היה קורה גם לארצות השלום הרומאי והיה הורס את אשרו של העם האדיר הזה. סכנה זו תרחק מן העם כל זמן שידע לשאת את העול; אם פעם אחת ינתק, או שיוסר ממנו באיזה מקרה ולא יסבול שיעמיסוהו עליו מחדש – האחדות הזאת והחיבור הזה של המלכות הגדולה ישברו לרסיסים, ועם סוף המשמעת יבוא גם סוף ממשלתה של העיר הזאת.

לכן אין לתמוה אם נשיאים ומלכים, או באיזה שם שיקראו מגיני המצב המדיני, זוכים לאהבה יתרה מזו שנמצאת בקשרים ההכרחיים של היחידים, אם לאנשים בעלי־שכל הענינים הציבוריים חשובים יותר מעניני היחיד, יוצא מזה כי יקר להם יותר מי שהוא מרכז המדינה. כבר זמן רב שהתחבר “הקיסר” בחיבור אמיץ כל כך עם המדינה²⁰, עד שאי אפשר להפריד האחד מבלי שיאבדו שניהם יחד. כמו שזה צריך לכוחות, כן זו צריכה לראש.

ה

נראה כאילו מתרחק אני הרבה מענין הרצאתי, אבל, בחיי ראשי, אני עומד על יסודו של הדבר. כי אם, כפי שיוצא מהנאמר, אתה נשמת מדינתך והיא הגוף, סבור אני שתכיר מזה מה נחוצה היא החנינה: את עצמך אתה חונן בהיותך מתראה כחונן אחרים. צריכים לחון גם אזרחים לא־ישרים, כמו שחסים גם על אברי גוף חולים, ואם הכרח הוא למוץ דם, צריכה היד להזהר מחתוך יותר מן המוכרח.

כפי שאמרתי, החנינה היא אצל כל אדם מדה נאותה לטבע, אבל יפה ביותר למושלים, ככל מה שיש להם יותר להציל וככל מה שיגדל החומר שהם פועלים בו. כי מה מצער הוא הנזק שגורמת אכזריות היחיד, אבל אכזריות השליט – זו היא מלחמה. אם אמנם יש הסכמה בין המדות הטובות ואין אחת מהן יותר נעלה וחשובה מחברתה, בכל זאת יש מדה נאותה ביותר לאנשים מיוחדים. הנה אורך־אפים יפה לכל אדם, אף למי שאין אחר כפוף לו. היש מעשה יותר גדול וחזק מאשר להקל סבלו של אדם רע־מזל? אבל נדיבות זו יש לה במצב מרומם הרבה יותר רחבות ידים והיא חשובה יותר במשפט, מאשר היא פועלת במצב נמוך. החנינה תכניס אושר ושלוה לכל בית אשר תמצא קן בו, אבל בבית־מלכות היא יותר נפלאה במדה שהיא בלתי רגילה. היש מחזה יותר מרהיב מתמונת איש, אשר אין עומד לפני זעמו ואף בפני משפטו היותר קשה כל הנפגע כופף ראשו, אין מי רשאי לבקש חשבון ממנו, ולא זאת בלבד אלא אף אם הוא עושה און באפו אינו צריך לבקש סליחה – והוא עוצר בעד עצמו ומשתמש בתקפו לטובה ולנעימות, כאילו אומר רק: להרוג שלא כדין יכול כל אדם, אבל להציל יכול אני לבדי!

למצב נעלה יאתה גם נפש נעלה, ואם זו אינה מתרוממת ומתנשאת אליו היא מושכת גם אותו למטה. ולנפש נעלה מסוגל, שהיא שאננה ושלוה וצופה בבוז על מעשי־עוולה ועלבונות. מדת נשים היא להשתולל בכעס, ומדרכי החיות הרעות הוא, ואף לא של הנדיבות בתוכן, למחוץ ולטרוף את המושלכים להם. הפילים והאריות מעבירים על מדת כעסם כשפוגעים בהם, רק חיות שפלות הן קשות־עורף. למלך לא נאה כעס פראי עקשני, כי בזה אינו מתרומם הרבה, אלא משוה עצמו למי שכועס עליו; אבל אם הוא נותן במתנה את החיים, אם הוא מחזיר את הכבוד למי שנכשל וכדאי היה לו לקפח את כבודו – אזי הוא עושה דבר שהוא רק ביכלתו אל אדם אדיר. לעקור את החיים אפשר גם מאת הגבוה²¹, ליתן אותם אפשר רק ליותר נמוך. להציל נפשות, זהו תפקידו של בעל מצב מרומם, ולכבוד יותר רב ראוי מצב כזה אז, כשנמצאת בו היכולת הדומה לזו של האלהים, אשר בחסדם זכינו כולנו לצאת לאור עולם, האנשים הטובים והרעים. את מחשבות האלהים²² מסגל לו הנשיא²³, אם על חלק מן האזרחים הוא מביט בחיבה מפני שהם טובים ומועילים, ואת האחרים הוא מניח (בלי שימת לב) להשאר במספרם; על אלה הוא שמח, כי ישנם בעולם, ואת אלה הוא סובל.

ו

חשוב, שאתה עומד בעיר הזאת, אשר בה המון העם נדחק בלי הפסק במסילות היותר רחבות בכל פעם שהוא פוגש איזה דבר העלול להאיט קצת את זרם מרוצתו; בעיר ההומיה הזאת אשר בה בדרך לשלשה תיאטראות מתבקשים בשעה אחת מקומות לכלם²⁴, ואשר היא אוכלת למזונה תבואות כל ארצות העולם – איך היתה נשארה שוממה וריקה אילו היה רשאי להשאר רק מי ששופט מחמיר מזכה אותו בדינו? ומחוקרי־הדין עצמם, מי לא היה נופל תחת אותו המשפט אשר בכוחו הוא שופט אחרים? כמה מהקטיגורים הם נקיים מעוון? וכמעט נראה לי כי הרבה פחות נוטה ללמד זכות מי שהיה בעצמו כמה פעמים זקוק להתנצלות. כולנו אשמנו, זה בדברים חמורים וזה בדברים קלים, זה בזדון וזה בדחיפת מקרה או בהסתת חבר רע, ויש אשר היתה גם הכוונה טובה אך לא היה די חוזק, וקיפחנו את תומתנו כנגד רצוננו ולמרות התנגדותנו. ולא רק חטאנו עד היום, אלא עוד נוסיף לחטוא עד קץ חיינו. ואם גם טיהר כבר אדם את לבו כל כך, שלא יבוא עוד במבוכה ולא יתעה עוד, הרי לתומתו הגיע רק בדרך העוונות!

ז

כיון שהזכרתי את האֵלים, יהיה זה היותר טוב, שאציג בפני הנשיא למופת ודוגמה, כי עליו לדרוש מעצמו להיות כך לעומת האזרחים כמו שהוא רוצה שיהיו האֵלים לעומתו. הכי טוב היה בשבילנו אילו היתה לנו אלוהות בלתי־מתפייסת בקנאתה לפשעים ועוונות? אילו היתה גוזרת עלינו לאסוננו כליון חרוץ? מי מהמלכים היה אז בטוח שלא יהיו צופי־הברקים מלקטים אברי גופו²⁵? אם איפוא האֵלים מתפייסים ושופטים במישרים ואינם ממהרים לשלוח ברק לענוש את התקיפים, הלא יותר מזה יאות לאדם שליט באדם שינהג שלטונו בנעימות ויחשוב, אם לא יותר חביב ויפה לעינים מצב העולם ביום שהשמים זכים וטהורים מאשר ביום שהכל מזדעזע מרעמים תכופים וברקים מתרוצצים מסביב? וכך, לא באופן אחר, דמות ממשלה שאננה ומתונה היא כמראה שמים זכים ומזהירים. שלטון אכזרי הוא עכור ועטוף במחשכים, מסביב לו אנשים רועדים מפחד רעם שיתחולל פתאם, ואף מחולל הפחד בעצמו אינו שאנן. נקל יותר לסלוח לאנשים פרטים כשהם קנאים ונוקמים, אפשר שהם נעלבים וסובלים מכאוב מתוך עוול שנעשה להם. הם יראים גם פן יהיו לבוז, ולא כחנינה אלא כחולשה נחשבת אם אין משלמים גמול למעליבים. אבל מי שנקל לו לקחת נקמתו, הוא בוַתרו עליה מגיע לבטח לעטרת הענוה. לעומדים בשפל־המדרגה יש יותר רשות להאבק, להתקוטט, לבוא בריב ולהתנהג לפי כעסם; המכות בין אנשים שוים אינן נחשבות הרבה. אבל למלך, כבר הרמת קול דיבורו ורגזנות במלים אינה לפי הדר כבודו.

ח

חושב אתה לדבר קשה, שגוזלים מן המלכים את חופש הדיבור הניתן לאנשים פחותים? “הרי זו עבדות ולא שררה”, תאמר. – מה זה, הכי אינך מכיר כי לנו השררה ואצלכם העבדות²⁶? שונה הוא מצב האנשים בתוך המון העם, שאינם בולטים מתוכו, כי גם זכויותיהם נשארות זמן רב סמויות מן העין וגם חטאיהם נשארים במחשכים; אבל אצלכם המעשים והדברים נישאים על כנפי השמועה, אין איש צריך לדאוג לשם שיצא עליו, יהיה איך שיהיה, תרבה תהלתו. מה רבים הדברים האסורים עליך ולנו הם מותרים מפני שבחסדך הרשית אותם לנו. אני יכול להתהלך בכל חלק מהעיר לבדי בלי פחד ומבלי שיהיה שומר מלווה אותי וגם מבלי שתהיה חרב שמורה בביתי או חגורה במתני – ואתה, בתוך השלום שלך²⁷, צריך לחיות מזוין. לא תוכל לנטות הצדה ממצב כבודך²⁸, הוא אוחז אותך במצודה ובכל אשר תלך הוא מלווה אותך בשאון. זאת היא העבדות שבגדולה היותר רמה, שאי אפשר לה להפחית את עצמה²⁹. אולם ההכרח הזה משותף לך ולאֵלים, גם הם קשורים למושבם בשמים ולא ניתן להם לרדת, כמו שאינו בטוח בשבילך. למרום פסגתך אתה צמוד! לתנועות שלנו רק מעטים שמים לב, אנחנו יכולים לצאת ולבוא ולשנות מקומנו מבלי שירגישו בזה בקהל; לך, כמו לשמש, אין זכות להשאר במסתרים; רב מדי האור הסובב אותך, כל העינים נשואות אליו. יוצא אתה לדרך. אתה זורח! לא תוכל לדבר דבר מבלי שיקשיבו העמים בכל מקום שהם לקולך. לא תוכל לכעוס מבלי שהכל יחרדו. לא תוכל לפגוע באיש מבלי שיזדעזע הכל מסביב. כמו שהברקים מטילים אסון על מעטים, אבל פחד על הכל, כן גם העונש מיד מושל תקיף יותר משהוא פוגע הוא מפיל אימה, והטעם מובן, כי מצד מי שהוא כל יכול אין חושבים כל כך על מה שעשה כמו על מה שהוא עתיד עוד לעשות. הוסף על זה כי אנשים פרטים בסבלנותם לעוול מסכנים עצמם שיפגעו בם עוד יותר, בעת אשר למלכים מתוך ענותנותם צומח יתר בטחון. ענשים מרובים יוכלו לכבוש שנאתם של מעטים, אבל הם מעוררים שנאת רבים. טוב שישתנה הרצון קודם שיצא הקצף ולא בעקבותיו, לולא זאת הדבר דומה לאילנות שגוזזים ענפיהם והם מרבים לצמוח ולמיני נטעים שעוקרים מהם למען יגדלו אחרי כן ביתר צפיפות. כך גם האכזריות של המלכים בשעה שהיא עוקרת שונאים היא מגדילה את מספרם. במקום כל יחיד שנהרג באים הוריו ובניו וקרוביו וידידיו.

ט

את אמתת החוק הזה אערוך לפניך בדוגמה ממקרה שהיה במשפחתך. אבגוסטוס האלוהי היה נשיא רב חסד, אם מתחילים לשפוט אותו מזמן עלותו לנשיאות. בימי השלטון המשותף³⁰ היה לוחם בחרבו. בהיותו בגילך, במלאות לו שמונה־עשרה שנה, כבר תקע חרבו בלב אוהביו לפנים, כבר הרג בסתר את הקונסול מרקוס אנטוניוס ונעשה חבר ל“מחרימים”. אבל כשהיה כבר למעלה מארבעים שנה בחייו והתעכב בגליה נודע לו כי לוציוס ציננא בעל דעה חזקה³¹, אורב לו. הוגד לו איפה ומתי ובאיזה אופן הוא מוכן לתקוף אותו, כי אחד מהקושרים גילה הדבר. גמר הוא להגן על עצמו והזמין את ידידיו למועצה. הלילה עבר עליו בלי מנוחה בהגיגו, כי עלם מן האצילים, אשר מלבד דבר זה לא היתה בו שום עוולה, נכדו של גנאוס פומפיוס³² היה צריך להיות נדון. הוא לא היה אז כבר סובל להמית אף איש אחד, בעוד אשר לפנים פקד על מרקוס אנטוניוס בשעת סעודתו להחרים רבים לפי רשימה. הוא נאנח והוציא מפיו דברים בודדים וסותרים זה את זה: “אם כן, את הבא להרגני אתן להתהלך בשלום, בעוד שאני מיצר ודואג? אם כן, לא יקבל ענשו בן אדם זה אשר רצה – לא להרוג אלא לשחוט כקרבן את האיש אשר חייו ניצלו בכמה מלחמות אזרחים ובקרבות בים וביבשה?” כי כוונת אויבו היתה להתנפל עליו בשעת הקרבת קרבן. אחרי הפסקה של דממה חזר ודיבר בקצף ובקול רם יותר מאשר לפני זה בדברו על ציננא: “למה אתה חי, אם כה רבים המבקשים את נפשך? מה יהיה בסופן של ההריגות ושל שפיכת הדמים? כך יהיה ראשי הפקר לצעירים ממשפחות האצילים שיחדדו את סכיניהם כנגדו? אין כדאי בחיים, אם למען הציל אותי ממות צריכים לאַבד כל כך הרבה”. בסוף שאלה אותו ליוויה אשתו: “רוצה אתה לקבל עצה מאשה? עשה מה שעושים הרופאים: כשהסמים הרגילים אינם פועלים, הם מנסים את ההפוכים. בחומר הדין לא הועלת; אחרי סלבדיאֶנוס בא לפידוס, אחרי לפידוס מוראֶנא, אחריו צאֶפיו, אחריו אֶגנציוס, ולא אזכיר עוד אחרים, אשר בושה היא שהעיזו (לקום נגדך). נַס הפעם, מה תפעל החנינה. סלח לציננא! הן הוא כבר תפוס, להזיק לך לא יוכל עוד, אבל להרבות תהלתך יוכל”. שמח אבגוסטוס על הסניגור שמצא והודה לאשתו, מיהר לבטל את הזמנתו למועצת ידידים וציווה שיבוא לפניו ציננא לבדו, שלח כל איש מחדרו ופקד לשים לו כסא. אז אמר לו: “בראשית דברי אבקשך שלא תפסיקני ולא תכנס לתוך דברי, עוד ינתן לך פנאי לדבריך. כשמצאתי אותך, ציננא, במחנה אויבי³³, ואתה לא נעשית לי לשונא אלא כבר נולדת (ממשפחת מתנגדי), שמרתי לך את חייך והשארתי בידך את נחלת אבותיך. עוד היום הזה אתה כה מצליח וכה עשיר, שהמנצחים יקנאו במנוצח. כשביקשת בשבילך את הכהונה, דחיתי רבים אשר אבותיהם היו חברים לי במלחמה, ונתתיה לך. ואחרי כל הטובות שעשיתי עמך, אתה חפצת להרגני”. כאן קרא ציננא, כי שגעון כזה לא עלה על דעתו. אמר לו אבגוסטוס: “אינך שומר הבטחתך! הן הסכמנו שלא תפסיקני. – אני אומר כי מתכונן אתה להרגני”, והוסיף להגיד לו את המקום ואת היום ואת החברים ואת סדר המארב שהכינו לו וליד מי מסרו החרב. כאשר ראה אותו עומד כמו דקור ושותק, לא עוד מפני ההסכם אלא מפני שנפעם ברוחו, המשיך ושאל: “ומה היתה כוונתך במעשה הזה? שתתרומם אתה בעצמך לנשיא? בחיי ראשי, גרוע מאד מצב עם רומא, אם בשביל שתגיע אתה לשלטון אין דבר זולתי מעכב! הן אף לנהל עניני ביתך אינך יכול. עוד לפני זמן קצר הפסדת במשפט פרטי כנגד בעל דין שהוא אדם משוחרר, ועכשיו אתה חושב שאין דבר קל ממזימות נגד הקיסר? נניח שאני לבדי מכשול לתקוותיך; התחשוב כי פאולוס, פאביוס מכסימום ומשפחות הקוסיים והסרוויליים וכל המון האצילים אנשי־שם באמת ותפארת אבותיהם – הם יסכימו לחפצך?” – לא אחזור כאן על כל נאומו, שיתפוס חלק גדול ממגילתי זאת, כי כידוע דיבר אז אבגוסטוס יותר משתי שעות והמשיך בזה את העונש היחיד, אשר אמר להסתפק בו. הוא סיים: “כפלים, ציננא, חייך לך במתנה! בתחלה לאויב, ואחרי כן לאורב ורוצח אביו³⁴. מהיום הזה תתחיל בינינו ידידות. נתחרה בזה, אם עדיפה היתה אמונתי בהניחי לך את חייך או נאמנותך בהודאה על זה”. אחרי כן נתן לו משרת קונסול והתאונן על שלא נתבקשה ממנו המשרה, ורכש לו בו את האוהב היותר טוב ונאמן, וזה עשה את הקיסר ליורשו היחיד. מני אז לא התנקש עוד איש בחיי הקיסר.

י

אבי אבותיך סלח לנכנעים. אילמלא סלח – על מי היה מושל? את סלוטיוס ואת הקוקצאים³⁵ ואת דאיליוס וכל צבא ידידו מן הכת הראשונה בחר לו מתוך מתנגדיו. כן גם הדומיציים, המסאלים, האסיניים, הציצרונים³⁶, וכל אלה שהיו לתפארת למדינה – כולם היו לו שכר טוב על חנינתו. אפילו לפידוס³⁷ – כמה אורך אפים היה לו לעומתו עד שמת! הרבה שנים סבל שנקרא זה עוד בשם כבודו, ואף את משרת “כהן גדול”³⁸ הסכים לנחול ממנו רק אחרי מותו. הוא בחר שתגיע אליו בדרך כבוד ולא כשלל־אויב. מדת החנינה הזאת היא הרימה אותו למצב של שלום ובטחון, היא רכשה לו אהדה וחיבה, אף על פי שניחתה חרבו הקשה על צוארי הרומאים קודם שהכניעם, היא העונדת לו עד היום נזר תהלה שכמעט לו זכו לו מושלים בחייהם. נותנים אנחנו לו כבוד אלהים³⁹ לא על פי פקודה; אנחנו מודים שהיה אבגוסטוס מושל טוב וכי ראוי היה לכינוי אב (המדינה) כבר מן הטעם הזה בלבד, שלא ענש באכזריות על עלבונות שהם קשים למושלים אחרים מן הנזקים שמגיעים להם; שהיה שוחק על גידופים כנגדו; שהיה נראה כסובל עונש בשעה שהטיל אותו; שלא מסר להריגה את הנאשמים בזנות עם בתו⁴⁰, ולא זאת בלבד אלא שבגרשו אותם לגולה נתן להם תעודות־בטחון. זאת היא סליחה, אם בידעך כי רבים המקנאים לעלבונך ונכונים לשפוך דמי אחרים (דמי הפושעים) כדי לגרום נחת־רוח לך, אתה לא רק מושיט להם את החיים במתנה אלא גם מבטיח אותם! כך היה דרכו של אבגוסטוס בזקנתו או בהיותו כבר קרוב לשנות זקנה. בנעוריו היה רותח, בוער מכעס, ועשה דברים אשר בשבילם לא היה נוח לו להביט מאחוריו.

יא

לא יעלה על הדעת לערוך אל ענותנותך את דמות אבגוסטוס האלוהי, אפילו בהתחשב עם ההבדל בין שנות הנעורים וימי זקנה מופלגה. אמנם הוא היה מתון וחנון – הכי לא היה זה אחרי שנעשה ים אקציום עקוב מדם רומאים⁴¹, הכי לא היה זה אחרי שנשברו אניותיו ואניות אויביו⁴² במפרץ סיציליה, הכי לא היה זה אחרי ההחרמות למות במזבחות פרוזיה⁴³? אולם אני לא לזאת אני קורא חנינה נכונה, שיצאה מתוך עייפות באכזריות, אלא לזו שאתה מקיים, ואשר יסודה לא בחרטה על מעשים פראים ואין עליה כתם, ולא דבק בה דם אזרחים. זהו, בצירוף עם התקיפות היותר עצומה, כיבוש־היצר האמתי, וזאת היא בינה תופסת גבולות הגזע האנושי, שאינה נגררת אחרי תשוקות, אינה בוערת בחמת שגעון ואינה מתפתית על ידי דוגמאות של מושלים קדומים לנסות את כל הרעות אשר ביכלתה לעשות לאזרחי המדינה, אלא עמלה להחליש את העוקץ שבשלטונה. אתה, קיסר, הצגת לפנינו מדינה שאינה מגואלה בדם, ודבר שתוכל להתפאר בו בגאון: בכל חוג ממשלתך לא שפכת אף טיפה אחת של דם אדם. ראוי זה יותר לתהלה, בהיות אשר לאחרים לא כך מהר נמסרה חרב השלטון.

החנינה מרימה איפוא את המחזיקים בה לא רק ליתר כבוד, אלא גם ליתר בטחון, היא תפארת לשלטון וגם הערובה היותר נאמנה לשלותו. מדוע רואים אנחנו מלכים מזקינים ומניחים מלכותם לבנים ולבני בנים ותקיפותם של עריצים מקוללה וקצרת־ימים? מה בין עריץ ובין מלך? צורת מצבם הנעלה והכח שברשותם הם שוים, אולם העריצים עושים מעשים קשים למלאות תאותם, והמלכים רק על פי סיבות נמרצות ומתוך הכרח.

יב

איך זה? הכי אין גם המלכים רגילים לשפוט משפטי מות? – כן, בכל פעם שתועלת המדינה דורשת זאת; אך להעריצים הוא עונג ללב. העריץ שונה מהמלך במעשיו, לא רק בכינויו. הן גם דיוניסוס הזקן⁴⁴, לפי זכיותיו ופעולותיו גדול היה מהרבה מלכים, ולוציוס סולא⁴⁵ יכול היה בלי ספק להקרא עריץ, הוא אשר לא שם קץ להריגות עד אשר כלו כל אויביו. אמנם הוא ויתר בסוף על הדיקטטורה ולבש שמלת אזרח, אך מתי היה כמוהו עריץ שותה לתיאבון דם אדם, מוסר לטבח שבעת אלפים אזרחים רומאים יחד⁴⁶? הוא ישב שם קרוב, אצל היכל בלונא, ושמע אנקת כל אלה האלפים הכורעים לטבח, וכשראה את הסינאט נבהל, אמר: “נמשיך, רבותי⁴⁷! רק קצת מורדים נהרגים בפקודתי!” הוא לא שיקר בנפשו; לגבי סולא רק מעטים נראו במספר. אחרי כן אמר: נעשה בהם כמו שמתנקמים באויבים, ביחוד כשאזרחים נפרדים מגוף המדינה ועוברים למחנה האויב.

אולם כמו שאמרתי, החסד הוא שעל ידו מכירים ההבדל הגדול בין מלך ובין עריץ, גם כששניהם עומדים לפנינו חגורי כלי־זין. האחד משתמש בזינו להגן על השלום, והשני למען הטיל פחד גדול כתריס בפני השנאה, ואף על הכח עצמו⁴⁸ שהוא סומך עליו אינו צופה בבטחון. כאן פעולות גורמות את ההיפך מכוונתן: בעוד אשר הוא שנוא מפני שמפחדים ממנו, הוא רוצה שיפחדו ממנו מפני שהוא שנוא, והוא משתמש בפתגם הארור שנעשה כבר לרבים למכשול:

יִשְׂנְאוּ אוֹתִי וּבִלְבַד שֶׁיִּפְחֲדוּ מִמֶּנִּי⁴⁹!

הוא אינו יודע, מה רבה החימה, כשהשנאה גוברת למעלה ראש. המורא המתון עוד עוצר ברוחות, אבל כשהוא מתמיד ומתוח ומגרה לקיצוניות, הוא מעורר את הנדכאים למעשים נועזים ומשדל אותם לנסות הכל. כן יכולים לגדור בפני חיות רעות בחבלים וגם בנוצות, אבל אם מתנפל עליהן מאחור פרש בכלי־זינו, תנסינה לברוח דרך אותם הגדרים שיראו מפניהם ותקפוצנה מעל לציוּנים המבהילים. גדול הכח מאד, כשההכרח דוחף אותו! צריך הפחד להניח פתח לבטחון ולהראות דרך לתקוה יותר מאשר לקרץ, כי אם לא כן וכשלמבקש שלום הפחד שוה מסביב, ינעם לרוץ לקראת האסון ולהשליך הנפש מנגד.

יג

למלך נוטה חסד ושאנן, חייליו נאמנים והוא יכול להשתמש בהם לטובת הכלל, איש הצבא נושא עולו בחפץ־לב בראותו עצמו עובד לטובת המדינה וכאילו גם שומר־נפש לאביו. אך אם זה עיקש ושואף דמים, מן ההכרח הוא שיבוא זעם בלב הסובבים אותו. לא יהיו משרתים טובים ונאמנים מרצונם למי שמשתמש בהם לעינויי אדם בסוסי־מות⁵⁰ ובמכונות־רצח, למי שמשליך להם אנשים כמו לחיות־טרף. יותר ויותר הוא משתקע בפשעיו ובחששיו, כמי שמפחד מפני בני אדם ומפני האֵלים העדים והקנאים למעלליו והוא מגיע לכך שאינו יכול עוד לשנות את אופיו. כי זה הוא בין השאר הדבר היותר רע באכזריות, שנאלצים להמשיך בה ואין דרך תשובה פתוחה. פשעים צריכים לתמוך בפשעים, ומי הוא יותר עגום מבן־אדם שהרשעה נעשתה לו להכרח? אוי לו לזה שהוא אומלל – אמנם לעצמו! כי אין אחרים רשאים להשתתף בצער אדם אשר הראה את גבורתו ברציחות ובגזילות, אשר עשה הכל לחשודים, בין בארצות־חוץ בין במדינתו, וביראו מפני כחות מזוינים ביקש לו מפלט בכלי־זין, לא סמך על נאמנות ידידים ולא על רגשי־חיבה של בנים. אדם זה בהביטו מסביב על מה שעשה ושהיה בדעתו לעשות ומכיר בלבו שהוא מלא פשעים ויסורים, לפעמים הוא מפחד מפני המות ולעתים יותר קרובות הוא מצפה לו, בהיותו שנוא לעצמו עוד יותר מאשר לעבדיו. בהיפך מזה, מי שלבו טוב לכל, דואג לזה יותר ולזה פחות אבל תומך בכל חלק מהמדינה כאילו הוא חלק מעצמו, נוטה לצד החסד, ואף אם העונש נהוג, הוא ניכר באי־רצונו להשתמש בסמי־תרופה חריפים; מי שאין שנאה ואין גסות בלבו, מי שמראה כחו בדרכי שלום ושלוה ומשתוקק שיתחבב שלטונו על אזרחי המדינה – הוא יראה עצמו מאושר מאד בהיות הצלחתו טובת הכלל, יהיה נוח בדבריו וקל לקבלת פנים, לוקח לב העם בחזות פניו, אהוב לכל, מטה אוזן לבקשות צודקות ולא כועס על שאינן צודקות, כל המדינה תראה לו חיבה, תגן עליו, תכבד אותו. על מושל כזה מדברים בני אדם באופן דומה בסתר כמו בגלוי. מתאוים הם בזמנו לגדל בנים ועוזב כל אחד את נטיתו בימי צרת המדינה, להיות עקר⁵¹, אין מי בספק שיודו לו בניו על אשר זכו לראות אור החיים בדור כזה. נשיא כזה זכויותיו הן למבטח לו ואינו צריך לחיל־מגן, את הצבא הוא מחזיק רק לתפארת.

יד

מה איפוא תפקידו? הוא זה של הורים ישרים המיסרים את בניהם לפעמים באמרים נעימים ולפעמים באזהרות־איום, לעתים אף במלקות. הכי בשביל חטאו הראשון יעביר אב בעל־דעת את בנו מנחלתו? כל זמן שאין עוונות קשים ורבים שוברים את סבלנותו ואיננו דואג שמא יותר ממה שלקה עליו הבן עוד יוסיף לפשוע, אינו גוזר עליו את הגזירות היותר קשות. הרבה הוא מנסה לפני זה, אולי יצלח להחזיר אותו מטבעו המפוקפק ומהמעללים הרעים אשר שקע בהם, אל דרך הישר. רק כשאין עוד תקוה, הוא תופס בעונש היותר חריף, אינו משתמש בו קודם שניסה כל מיני תרופות. מה שעושה האב, יעשה גם הנשיא, אשר לא מתוך חנופה אנחנו מכנים אותו “אבי המולדת”⁵². כל הכינויים האחרים נתונים רק לכבוד: גדול, מאושר, הוד מעלתו⁵³; על המלכות הרודפת כבוד עמסנו תארים כאלה בכל יכלתנו, זהו מס אשר הגנו להם, אבל “אבי המולדת” אנו מכנים את המושל למען ידע כי כח הורים ניתן לו, זאת אומרת: כח מתון מאד, דואג לילדים ומקדים טובתם לטובת עצמו. לא על נקלה יחתוך אב ממשפחתו אברים, וכשחתך אותם יתאוה להחזירם, ובשעת החיתוך הוא נאנח ומהסס הרבה. קרוב הדבר, כי המעניש מחפץ־לב הוא גם מהיר במעשה זה, וכי המרבה בעונש מרבה בעוולה.

טו

היה מעשה בדורותינו בפרש רומי ושמו טריכו⁵⁴, אשר המית את בנו במלקות, והתנפל עליו העם בשער העיר בקני־מכתביהם, ורק כבודו של הקיסר אבגוסטוס הציל אותו בעמל מידי האבות והבנים אשר מלאו זעם. את טאריוס⁵⁵ לא חדלו מלכבד אחרי אשר ענש את בנו שנתפס בהתנקשות בחיי אביו, אחרי חקירה ודרישה, רק בעונש גלות לבד ושלח אותו למסיליאה וגם נתן לשלוח לו את תמיכתו השנתית כמקדם. הנדיבות הזאת גרמה כי בעיר, שאין חסרים בה סניגורים לפושע, לא היה מי שהוא בספק שהעונש הוטל בצדק, כי אב הוא אשר דן אותו והוא לא יכול לשנוא אותו. בזה אני נותן לך דוגמה איך לדמות מושל טוב לאב רחום. בהיות טאריוס דן את הבן הזמין למועצה את הקיסר אבגוסטוס. זה נכנס לירכתי ביתו⁵⁶, ישב שם והשתתף במועצה הזרה לו, לא אמר: “לפי הראוי והנכון היו צריכים לבוא אלי”, כי אילו נעשה כך, היה המשפט קיסרי ולא אבהי. אחרי שנחקר הדין והתברר הכל, מה שיכול היה העלם להגיד להתנצלותו ומה שהעידו לחייב אותו, דרש (הקיסר) שיחרוץ כל אחד משפטו בכתב, כדי שלא יקבלו כולם דעת הקיסר. אחרי כן, קודם שפתחו את הפיתקאות, נשבע שאיננו זומם לקבל ירושת טאריוס, שהיה איש עשיר⁵⁷. יאמר מי שהוא: שפלות היתה לחשוב שיהיה נראה כפותח שער לעצמו כשיחייב את הבן; אבל אני סבור כנגד זה, כי אם אמנם כל אחד מאתנו יכול לעומת כל חשד מכוער להתנחם בידעו בעצמו את צדקתו, הנשיא צריך להשגיח ביותר על שמו הטוב, לכן נשבע שאין לו מחשבת ירושה. אמנם לטאריוס אבד ביום ההוא גם יורשו האחר, אבל הקיסר זכה על ידי שבועתו בחופש משפטו, ואחרי שהוכיח כי אינו נוגע בדבר אם יוציא משפט קשה, וזה חשוב מאד בשביל נשיא, מסר את משפטו שישלח האב את בנו לגלות לאיזה מקום שיישר בעיניו. לא דן אותו למיתה בשׂק, או על ידי נחשים, או בבית־כלא בשימו לב לא כל כך לנדון אלא למאסף המועצה, ובחשבו כי אב צריך להסתפק בעונש קל ככל האפשר לעומת בן צעיר ורך, שהסיתו אותו אחרים לפשע, וגם התנהג במעשהו בחרדה באופן שהיתה התנהגותו קרובה לנקיות מעוון; לכן צריך רק שירחיקו אותו מן העיר ומעיני אביו.

טז

אכן, זה היה ראוי שיזמינו אותו אבות למועצותיהם, הוא היה ראוי שיקבעו לו חלק בירושה אף במקום שאין חטא בבנים! חנינה כזאת יאתה לנשיא, שבכל מקום בואו ימלא הכל ביתר חסד. בעיני המלך לא יהיה שוּם אדם כל שפל, שלא ירגיש בקיפוח חייו; יהיה מי שיהיה – חלק ממלכותו הוא. לשלטונות הגדולים יהיו לנו למשל הקטנים, כי לא מין אחד של שליטה יש; הנשיא שולט באזרחים, האב בבנים, המורה בתלמידים, האלוף⁵⁸ והקנטוריון בחיילים. הכי לא יחשב זה לאב היותר גרוע, מי שמרבה ליסר את בניו במלקות מסיבות היותר קלות? ומי מהמורים במדעים החפשים הוא יותר ראוי למשרתו, זה שמדכא נפש תלמידיו על שלא שמרו דבר בזכרונם או על אשר מתוך מיעוט רגילות עינם נכשלת בקריאה – או זה שבוחר לתקן ולהורות ברמיזה ובהערת רגש הכבוד⁵⁹? כשאתה ממנה אלוף וקנטוריון אכזר, ירבה מספר הבורחים, וגם סולחים להם. הכי מן היושר שישלטו בבני־אדם ביתר קשיות וקפדנות מאשר בבעלי־חיים אלמים? הלא תראה כי המומחה בחינוך הסוס לא יפחיד אותו במכות מרובות, כי על ידי זה יעשה אותו מבוהל ועיקש, אלא יחליק עליו במגע רך. כן גם דרך הצייד בלמדו את הכלבים הקטנים להריח נתיבות, ובמחונכים הוא משתמש לעורר חיות מרבצן ולרדוף אחריהן. אינו מרבה לאיים עליהם, כי על ידי זה יכניס דכאון ברוחם וכשרון הפעולה שבהם יפחת מתוך חרדה בלתי־טבעית, אבל אינו נותן להם גם את החופש להתפזר כרצונם ולתעות בדרכים. כדאי שתשים לב אף למנהיגי הבהמות הנבערות, גם אלה, אף אם נולדו לכלימה ועמל, מתריסות כנגד עול שכופים עליהן באכזריות יתרה.

יז

אין לך יציר מסרב יותר לקבל מרות מן האדם, ואין מי שצריכים המתהלכים עמו ליתר תבונה, ואין יצור שצריכים יותר לחוס עליו. היש סכלות גדולה מזו, כי אמנם רבים מתביישים לכלות חמתם בבהמות ובכלבים, אבל אדם בין חבריו הוא במצב היותר גרוע? הלא את החולים אנחנו מרפאים מבלי לכעוס עליהם, ואף כאן בנפשות מחלה היא, ולרפואה נוחה צריכים, ולרופא שימעיט מאד ברוגז⁶⁰ על החולה. להתיאש מתועלת הרפואה, הוא דרך רופא גרוע. כן גם צריך להתנהג, מי שלידו מסורה טובת הכלל, באנשים אשר נפשם נגועה במחלה, אל ימהר להתיאש מתקוה ולא יחיש להכריז על סימני־מות אלא ילחם בנגעים ויפעל כנגדם. לאלה יגיד בפירוש מה חליים, ומאחרים יעלים כרופא טוב את מצבם האמתי מתוך צורך רפואה מהירה ויותר נכונה באמצעים בלתי־ניכרים. הנשיא יפעל לא רק להביא מרפא וישע, אלא גם שלא תשאר צלקת מגונה. אין תהלה למלך בעונש קשה; הכל יודעים כי ביכלתו הוא, אבל תהלתו רבה כשהוא נמנע ממנו ומציל רבים מכעסם של אחרים ולא פוגע בהם בכעס עצמו.

יח

לשלוט במתינות על עבדים היא מדה משובחת. בהתנהגות עם המשועבד צריכים לחשוב, לא עד כמה יכולים להטיל עליו סבל בלי עונש, אלא כמה תרשה לך מדת הטוב והישר, הדורשת לחוס אף על שבויים ועבדים מקנת כסף. על אחת כמה וכמה שאין להתעמר כמו בעבדים באנשים חפשים, בני־חורין, נכבדים, אף אם אתה במדרגה גבוהה מהם, והן לא לשעבוד אלא להשגחה נמסרו לידך. העבדים יכולים למצוא מפלט אצל פסל⁶¹. אף על פי שהכל מותר לעשות לעבד, יש דברים אשר משפט־בעלי־חיים הכללי⁶² אוסר לעשות לאדם. איך שנאו הכל את וודיוס פוֹליוֹ⁶³ עוד יותר מששנאו אותו עבדיו, על שפיטם מורנות⁶⁴ בדם אדם וציוה להשליך את החוטאים כנגדו לביבר שהיה מקום נחשים! אוי לו לאדם כזה הראוי לאלף מיתות! אחת היא אם נתן את עבדיו למאכל למורנות מפני שהיו עולות על שולחנו, או שרק זה היה דרכו לזון אותן ובזה הרגילן. כמו שמראים באצבע בכל העיר על אדונים קשים, ושונאים ומתעבים אותם, כן פשעי המלכים נעשים גלויים וידועים בעולם ושם רע שהם רוכשים והשנאה שהם מעוררים נמסרים לזכרון מדור לדור. מה טוב לו לאדם שלא להיולד מאשר להחשב כנולד לאסון העולם!

יט

לא יוכל איש למצוא דבר יותר יפה למושל ממדת החנינה, אחת היא באיזה אופן ועל פי איזה משפט הורם לשלטון על אחרים. עלינו להודות כי המדה היא יותר משובחת ונשגבה כפי שהיא מתגלה בשלטון יותר תקיף, כי הוא אינו גורם נזק בהכרח אם הוא נוהג בחוקי הטבע. הטבע יותר את המלכות, כמו שמכירים מבעלי־חיים שונים וגם מהדבורים, אשר למלכה⁶⁵ שלהן מיוחד התא היותר רחב באמצע ובמקום היותר בטוח. היא גם חפשית מכל סבל ודורשת עבודה מחברותיה, וכשהמלכה אובדת כל המחנה מתפזר, ואינן סובלות יותר ממלכה אחת, ומבקשות במלחמה את היותר מוכשרת למלוך. מלבד זה מצטיינת המלכה בדמותה היפה ואינה דומה לאחרות בגדלה ובהדרה – בהדרה זה היא ניכרת ביותר. רגזניות הן מאד הדבורים ובהתאם עם מבנה גופן ממהרות הן להלחם ועוקץ יש להן לפצוע; למלכה לבדה אין עוקץ⁶⁶. הטבע לא רצה שתהיה היא אכזרית ושתבקש נקמה אשר תעלה לה ביוקר, לכן נטל ממנה את כלי־זינה והפך את כעסה לאין־אונים – אות ומופת הוא למלכים אדירים! כן דרך הטבע להראות כחו בדברים קטנים וליתן בדוגמאות זעירות לקח למעשים כבירים. הלא נבוש אם לא נלמד מוסר מהיצורים הקטנים, בעוד אשר רוח האדם היתה צריכה להיות יותר מתונה במדה שיותר חמור ההיזק שהוא גורם. מי יתן והיה האדם כפוף גם הוא לאותו החוק, שיכלה כעסו בחסרון כלי־זינו, ושלא יורשה לו להזיק יותר מפעם אחת⁶⁷ ושלא ישתמש בכחות אחרים לנקמתו! על נקלה היתה חמתו נחלשת מעייפות, אילו היה יכול להנקם רק בכחו לבד ושפיכת חמתו היתה גוררת אבדן חייו!

אבל גם עכשיו אין בשבילו הדרך (באכזריות) בטוחה, כי נאלץ הוא לפחוד במדה שהוא רוצה לעורר פחד, ולהביט במורא על ידיהם של כל האנשים סביביו, ואף בזמן שאין זוממים דבר כנגדו יחשוד שמבקשים נפשו ואינו חפשי אף רגע מדאגה. היסבול איש חיים כאלה, בעוד אשר הרשות בידו לחיות מבלי לאיים על אחרים ועל ידי זה ליהנות גם בעצמו בשאננות ושלוה מזכויות ממשלתו לשמחת הכל? כי טעות היא לחשוב, שיש בטחון למלך במקום שאין דבר בטוח מפניו; השאננות מתכוננת רק ביחס בטחון הדדי. אין צורך להקים חומות גבוהות למצודות ולבצר גבעות רמות ולהתגונן בחפירות בצדי ההרים ובהרבה מגדלים ומבצרים; במישור נעשית החנינה למגן למלך. אחד הוא מגדל העוז שאין לכבוש אותו: אהבת האזרחים. היש דבר יותר יפה, משיהיו הכל מתפללים לאורך ימיו ועורכים תחנתם לא על פי פקודה? שלא תהיה התמוטטות בריאותו מעוררת תקוות, אלא פחד בלב בני אדם? שלא יהיה דבר כה יקר לאיש, אשר לא יתן אותו כופר בעד טובת הנשיא? שיראה עניניו⁶⁸ כאילו הם נוגעים בחיי עצמו? כך הוא מוכיח באותות חסדיו המתמידים, כי לא המדינה ברשותו אלא הוא ברשות המדינה. מי הוא זה אשר יעיז לארוב לחיי מושל כזה, מי הוא אשר לא יחפוץ בכל מאודו להרחיק כל פגע מהשליט, אשר בימיו יפרחו הצדק והשלום, המוסר, הבטחון והכבוד, ותחת ממשלתו שפע כל טוב והון ועושר ניתן למדינה? הלא יראה כל איש את מנהיגו זה באותו הרגש שהיינו כולנו מרגישים אילו היו האלים הקיימים לנצח נותנים לנו את היכולת לראות פניהם, להסתכל בהם בכבוד והערצה. ובאמת, הכי איננו קרוב להם במקום מי שבדומה לטבע האלים מביא ברכה וחסד ומשתמש בכחו להיטיב? בזה ישתדל, בזה יאות לו לחקות אותם, שיכירו את גדולתו במדה שיכירו את טובו וחסדו המרובים.

כ

שתי סיבות הן, אשר על פיהן רגיל הנשיא להטיל עונש: או שהוא מקנא לכבוד עצמו או לאחרים. אדבר תחלה על מה שנוגע לעצמו. קשה יותר לכבוש יצרו, כשהנקמה היא על עלבון מכאיב, מכשהיא נעשית רק למען היות לאזהרה. למותר הוא להזכיר כאן, שלא יאמין על נקלה, שיחקור את האמת וישאף להגן על הזך והנקי, שלא יהיה קרוב בדעתו יותר לצד השופט מאשר לצד הנדון. כל זה הוא בגדר הצדק ולא בגדר החנינה! אבל על זה אעיר, כי אם הוא נעלב באמת, אז ישלוט ביצרו ויוותר על העונש בכלל, אם אפשר הדבר בלי סכנה, ואם לא – אז יפחית אותו ויהיה נוח הרבה יותר לפייס במה שנוגע לעצמו מאשר בעלבונם של אחרים. כי כמו שאין זה נדיב, מי שמפזר על חשבון אחרים, אלא זה שמחסר מהונו מה שהוא נותן, כן אינו מכונה בשם חנון לא את המוחל על גמול לפצע אחרים, אלא את זה אשר בהיותו עוקץ דוקר אותו בעצמו, איננו ממהר להתרעם, אלא מכיר כי נדיבות היא לתקיף כשהוא סובל עלבון וכי אין תהלה יותר רבה לנשיא מלמחול על פגיעה בכבודו.

כא

לנקמה יש תכלית כפולה: יש בה לניזק תנחומים לשעבר, ויש בה הבטחה לעתיד. מצבו של הנשיא הוא די מרומם, שאינו צריך לפיוס, וכח שלטונו די גלוי, שאינו צריך לעדות עליו מתוך הטלת יסורים על אחר. דבר זה נאמר, אם התוקפים ומעליבים אותו הם פחותים ממנו; כי אם אנשים שהיו לפנים דומים לו במעלתם הוא רואה נכנעים לפניו, הרי די לו בנקמה זו. להורג מלך יוכל להיות גם עבד או נחש או חץ; למציל חייו יוכל להיות רק אדם גדול מהניצל. לכן חייב אדם תקיף להשתמש בנפש עדינה⁶⁹ במתנת אלהים יקרה כזו, לשלוט באדם לחיים ולמות, ביחוד לעומת אנשים שהוא יודע עמידתם לפנים על פסגה רמה כמוהו. משעה שבידו לחרוץ משפטם, כבר נקם נקמתו והשיג תכליתו של עצם העונש. כי הזקוק להודות לאחרים על חייו, הוא כבר קיפח אותם, ומי שנפל ממרומיו עד לרגלי שונאו ומצפה למשפטו על חייו ומלכותו, הוא יחיה עוד רק לתהלת מצילו ועושה לזה שם תפארת יותר כשהוא נשאר שלם בגופו, מאשר בגירושו מן העולם. כך הוא נשאר עֵד מתמיד לצדקתו⁷⁰ של המנצח, ואילו (נגמר דין) הנצחון⁷¹ היה חיש עובר זכרו. ואם יכול הוא להניח לו עוד אף את מלכותו בלי פחד ולהחזירו אל הכסא שירד ממנו, אז תגדל במדה רבה מאד תהלת המנצח שכבש יצרו ולא לקח מהמלך הנופל שום דבר זולת כבודו. זהו אף: נצחון הנצחון⁷²; בזה הוא מעיד שלא מצא אצל המנוצחים דבר שהוא כדאי למנצח.

עם אזרחים ואנשים לא ידועים ונמוכים במצבם צריכים להתנהג במתינות יתרה, כיון שאין חשיבות בזה להציק להם. על אחדים מהם ינעם לך לחוס, ובאחרים תהיה הנקמה זולה בעיניך כי תראה אותם רק כיצורים זעירים ופחותים שנמנעים מלנגוע בהם מפני שהם מלכלכים את הרומס איתם. אולם באלה, אשר הצלתם וענשם מתפרסמים בכל המדינה, ניתן לך מקום להתגדר באופן שתיודע חנינותך.

כב

נעבור עתה לעלבונות של אנשים אחרים הדורשים עונש, ובו יש לחוק שלש מטרות אשר גם הנשיא צריך לשוות אותן לנגדו: או לתקן מדותיו של הנענש, או לתקן דרכי אחרים, או להגדיל בטחון שאר בני אדם בביעור הרע מקרבם.

בנוגע לסובלי העונש במיעוטו תיקונם יותר נקל; כי שוקד אדם יותר על חייו אם נשאר לו בהם קצת תמימות ואינו חס עוד על כבודו אם קיפח אותו כולו. הרי זה כעין שחרור מכל פחד תשלום־גמול, אם אין עוד מקום לעונש נוסף. המדות במדינה משתפרות יותר כשממעיטים בהטלת עונש. ריבוי החוטאים עושה את החטא לדבר רגיל, ואין נזיפת הדיינים נחשבת עוד הרבה, כשערכה נפחת על ידי המון הנאשמים. מדת הדין שאינה פוסקת, השפעתה, שהיא עיקר התרופה שבה, הולכת ומתמעטת. הנשיא משפר את המדות במדינה ומדכא ביתר קלות את העבירות, כשיש לו סבלנות לעומתן, לא שהוא מסכים להן, אלא מפני שנגד רצונו הוא וגורם לו צער, שיצטרך ליסר. יראת־החטא⁷³ מתחזקת על ידי חנינת הנשיא בעצמה. העונש מופיע כדבר יותר קשה, אם איש־חסד הוא המטיל אותו.

כג

מלבד זה, כשתעיין תמצא כי העוונות שנענשים עליהם הם המתרבים ביותר. אביך⁷⁴ נתן במשך חמש שנים לצרור מספר יותר גדול של אנשים בשק של עור⁷⁵ מאשר ידוע לנו מכל הדורות. קודם שנקבע העונש הזה היה הרבה פחות מספר הבנים אשר העיזו לפשוע הפשע האיום. חכמה יתרה היתה בלבם של האנשים הגדולים והבקיאים בטבע האנושי, אשר בחרו להעלים עיניהם מהפשע אשר לא יאָמן ושהוא חוץ לגדר כל חציפות, מאשר להעיר על אפשרותו בקבעם עליו עונש⁷⁶. כך החלו רוצחי־האבות את מעשיהם מזמן החוק, והעונש הורם להם דרך הפשע⁷⁷. מאד ירד כבוד־האבות משעה שנתרבו שקי־העור על הצלבים (בענשי מיתה).

המדינה אשר בה הענשים מועטים, בה הסכמה לחיי־תמימות יותר רווחת ומחזיקים בהם כמו בדבר נוגע בטובת הכלל. חושבת מדינה את עצמה לזכאית – ותהיה כך. הקצף על הנוטים מפשטות־החיים הכללית יהיה יותר גדול, כשימעט מספר החוטאים. האמינה לי, כי מסוכן הדבר לגלות בפומבי מה עצום מספר העבריינים.

כד

היתה פעם הצעה במושב הסינאט, שישתנו העבדים במלבושיהם מן האזרחים החפשים. אחרי כן הכירו מה רבה הסכנה בזה, אם העבדים שלנו יתחילו למנות אותנו. כן יש גם לפחוד, אם לא תנתן סליחה לשום פושע, שיתגלה בכמה מרובה הוא מספר המקולקלים במדינה.

לנשיא ענשי־מות מרובים הם לכלימה כמו מקרי מות לרופאים. למושל בחסד נשמעים יותר. האדם הוא מטבעו עקשן ונוטה למה שאסור ומסוכן, והא בוחר ללכת מרצון מאשר להמשך מאחרים. כמו שסוסים אצילים מגזע מעולה מתנהגים היטב ברסן רופף, כן התמימות מרצון מלווה את חנינת המושל, וכדאי להם לבני המדינה לשמור עליה, והרבה משיגים על ידה. האכזריות איננה פשע אנושי כלל ואינה ראויה לנפש האדם העדינה, חמת חיות־טורפות היא לשמוח על דם ופצעים, ובה פושט אדם את האנושיות ונעשה לחיה ביער.

כה

הגידה נא לי, אלכסנדר⁷⁸, מה ההבדל, אם השלכת את ליסימכוס לפני אריות או אילו טרפת אותו בשיניך? בין כך ובין כך פיך ואכזריותך עשו זאת. איך היית משתוקק שתהיינה לך הצפרנים ויהיה לך הגרון די פתוח לבלוע אנשים חיים! הרי אין אנחנו דורשים ממך שתהיה ידך, הנכונה על נקלה לרצח הידידים היותר קרובים, מביאה ברכה למי שהוא; שתהיה נפשך הפראית אוכלת עמים בלי שבעה, מתמלאת בלי דם ורצח: חנינה היא כבר אצלך, אם כדי להרוג את ידידך אתה בוחר באדם בתור תלין! זאת היא התועבה היותר קשה שבאכזריות, שהיא בתחלה פורצת גדר בכלל, ואחרי כן יוצאת מגדר האנושיות. עינויים חדשים היא ממציאה, בחריפות השכל היא מסתייעת, היא יוצרת כלים ליסורים משתנים ומתרחבים, והיא שׂשׂה בעינוּיי בני־אדם. בזה מגיעה מחלת־הנפש ההיא הנוראה עד שגעונה הקיצוני, שהאכזריות נעשית לעונג, וכבר לשעשוע נעשה להרוג אדם, בעקבות עושה אלה צועדים ההרס, השנאה, הרעל וחרב נוקמת, הם אופפים עליו סכנות במספר שגרם הוא אותן לאחרים, יש אשר מזימת יחידים ויש אשר התקוממות ציבורית מביאה אותו במצודה. במקום שהרשעה קלה ופועלה יחיד, אין מדינות שלמות מתקוממות, אבל כשהיא משתוללת ברחבה ובוערת מסביב, הכל תוקפים אותה. לנחשים קטנים אין שמים לב ואין רודפים אותם בהמון, אבל כשאחד יוצא מן המדה הרגילה ונעשה לפתן־מפלצת, וכשהוא מרעיל בארות־המים ושורף ומשחית בהבל פיו כל מה שהוא תופס, אז מכוננים כנגדו בליסטראות⁷⁹. לקלקולים זעירים יש התנצלות ומפלט, נגד גדולים מתקוממים. כן החולה היחיד אף בביתו אינו מעורר מהומה, אבל כשרבים מתים וניכרת מגיפה, צווחה נשמעת בכל העיר ויוצאים במנוסה ושולחים יד אף בפסלי האלים⁸⁰. שריפה אחת מתפרצת מתוך גג – העבדים והשכנים מביאים מים לכבות; אבל בתבערה גדולה שהחריבה כבר בתים רבים, חלק גדול מהעיר חש להצלה.

כו

על אכזריות יחידים אף עבדים עושים נקמות בידיהם, בלי פחד עונש הצליבה המובטח להם; לכלות חמת עריצים – לאומים והמונים מתקוממים, בין שכבר נפגעו מן הרעה, בין שהיא רק נגד פניהם. לפעמים חיל־המגן בעצמו התנפל עליהם, והבגידה והרשעה והפראות וכל המדות הרעות אשר למד מהם הפך כנגדם. וכי מה יכול אדם לקוות ממי שלימד אותו לעשות רעות?

אין מעשי־העוולה נמשכים לאורך ימים ואין הפושע ממלא כל תאוותו. אבל נניח גם שהיתה האכזריות בלי סכנה; איך הוא שלטונה? מראהו הוא כמראה ערים נלכדות, דמות בהלות ופחד כללי. יגון ועוצב ומהומה שוררים בכל. אף המשתעשעים בתענוגות שרויים בפחד. אין יושבים לסעוד בבטחה במקום אשר אף מי שאינו הלום־יין צריך להיות נוצר לשונו. אין הולכים לראות במחזה המשמש חומר לפשעים וסכנות. אף אם עורכים אותו בתכונה רבה ובהוצאות כבירות ומסייעים לו שמות אמנים מפוארים – מי ימצא נחת במשחקים בשבתו בבית־כלא? אלהים אדירים! מה רבה היא הפורענות הזאת בחייו, למי שהורג ומדכא ומתענג בצלצול השלשלאות ובכריתת ראשי אזרחים ובשפיכת דמים בכל אשר יפנה למען עורר בהלה ומנוסה! הכי אין מחזה החיים כאילו אריות ודובים מושלים וכאילו לנחשים ולחיות טורפות ניתן השלטון עלינו? ואלה היצורים חסרי־בינה שאנחנו מתעבים מפני שדרכם להזיק, הרי הם פורשים מלהזיק לבני גזעם, וגם אצל חיות פראיות, הדומות להן בטוחות מפחד; אבל האכזרים הללו אך מפני היותר קרובים להם אינם נרתעים, הרחוקים ובני משפחתם הם שווים בעיניהם כשהם רק יכולים להתחנך ברשעתם ולעבור מהרג יחידים לכליון עמים שלמים. להטיל אש בבתים, להפוך ערים עתיקות לשדה־מחרשה – נראה להם כמעשה גבורה! הפקודה להוציא להורג אדם אחד או שני היא נקלה בעיניהם לפי שלטונם; אם אין קהל גדול של אומללים נפגע יחד מן המכה, צר המקום למחשבת זדונם.

אולם זה הוא האושר האמתי: להביא ישועה לרבים, להשיב אותם משערי מות ולרכוש על ידי חנינה את התהלה האזרחית. אין תפארת יותר נאותה למצבו המרומם של הנשיא ואין דבר יותר יפה כנזר על ראשו, מהשקידה על טובת האזרחים – לא שלל כלי־זין מאת אויבים מנוצחים, ולא מרכבת־נצחון מגואלה בדמים ולא ביזה מהמלחמה. אך זאת היא גבורה אלוהית, להיות רועה נאמן ומציל למדינה⁸¹; להפיל חללים בלי הבדל, זאת היא פעולת תבערת־אש או מפולת בית.

ספר שני    🔗

א

לכתוב לך על החנינה, נירון קיסר, הניעני דבר אחד אשר יצא מפיך ואשר לפי זכרוני היה מאד נפלא בעיני בשעה ששמעתיו ואחרי כן סיפרתיו לאחרים, פתגם של נדיבות, של רוב־חסד ונוחיות לבריות, דבר לא מכוון בשביל אזני אחרים, כי יצא מפיך באקראי וגילה פתאם לעין כל את טובת לבבך בהאבקה עם רום מצבך.

כשרצה שר־הגדוד בורהוס⁸², אדם מצוין ומסור לך, הנשיא, בידידות, לענוש שני⁸³ פושעים, ביקש ממך שתכתוב את מי מהם ועל איזה מן הפשעים אתה חפץ שייענשו. הרבה דחית הדבר והוא הפציר בך שסוף סוף תגזור אומר. כשפרש לפניך בלי חשק רב מצדו ולא מצדך את הגליון לכתוב עליו, קראת: “מי יתן ולא ידעתי כתוב!” – מלה נפלאה, שהיו צריכים לשמוע כל העמים היושבים במלכות רומא והשוכנים על גבולותיה בחופש מפוקפק ומתקוממים כנגדה בכלי־זינם או רק במחשבה! מלה שהיתה צריכה לחדור לתוך אסיפת כל בני אדם, ושרים ומלכים היו צריכים לקבלה בשבועה! מלה שהיתה ראויה לחיי התמימות של הגזע האנושי בחזרו למצב הדור העתיק המהולל! הסכמה גמורה היתה ראויה על ידי זה לטוב ולישר ולביטול כל תשוקה להון זרים, כי זה הוא שורש כל הרעות; היתה זאת התחדשות אהבת־החסד וחיי תום⁸⁴ עם אמונה וענוה, וכל החטאים, אשר משלו זמן כה ארוך, היו חולפים ומניחים מקומם לדור מאושר וזכאי.

ב

נעים לי לקוות ולבטוח, קיסר, כי כך יהיה; כי ענותנותך תעבור ותתפשט לאט לאט בכל המלכות והכל ילכו בדרכיך. מן הראש מתחילה הבריאות, והכל צומח ומתעלה או חלש ואין־אונים לפי מה שרוח החיה בגוף היא חזקה או רפה. האזרחים ובעלי־הברית ישאפו להיות ראויים למדת החסד הזאת, ובכל חוג הארץ מסביב תחזורנה המדות הטובות ולא יהיה צורך בחוזק־יד.

תרשה לי להאריך בזה קצת, לא בשביל לדבר חלקות באזניך, כי אין זה דרכי, ואני בוחר להעליב בדברי אמת מאשר למצוא חן בחנופה. אבל זה הדבר: מלבד מה שאני רוצה כי מעשיך הטובים ודבריך הנכונים יהיו קבועים בזכרונך ומה שעכשיו יוצא באופן טבעי מנטיית לבך יהיה לך לחוק ומשפט, אני שוקל בדעתי גם, כי ישנם פתגמים חריפים, והם ארורים, שיצאו והתפרסמו בחיי בני אדם והם נמסרים בעם מפה לפה, כמו: “ישנאו אותי – ובלבד שיפחדו ממני!”⁸⁵ וחרוז אחד יווני דומה האומר: אחרי מותי – תכלה כל הארץ⁸⁶! ועוד כאלה. אינני יודע איך בעלי טבע גס ומתועב מוצאים חומר כה מתאים לפתגמים עזים וחריפים; מפי אנשים טובים ונוחים לא שמעתי מעולם פתגם עז כזה. מה איפוא כוונתי? כי לפרקים, אם גם שלא ברצונך ובהיותך מהסס, נחוץ שתכתוב את הדבר, מה הוא זה שהשניא עליך את מלאכת הכתיבה ואינך משתמש בה אלא ברוב פקפוק ובדחיות.

ג

כדי שלא יתעה אותנו השם היפה של החנינה ולא יוליך אותנו לפעמים לדרך הפוכה, נחקור נא מה היא, מה טיבה ומה הם גבולותיה?

החנינה היא מתינות הנפש במקום שיש יכולת לקחת נקם, או נוחיות של הגבוה לעומת השפל ממנו בקביעת עונש. נכון יותר להציע ביטויים שונים, כי הגדרה אחת אינה תופסת היטב את הדבר, ואין להחזיק, אם אפשר לומר בגזירת־משפט אחת, לכן יכולים להגיד גם: החנינה היא נטיה להקלת העונש.

ההגדרה הזאת תמצא מתנגדים לה, אף על פי שהיא היותר קרובה לאמת. כשאנו אומרים שהחנינה היא הקלת העונש, העושה הנחה ממה שנגזר במשפט, יטענו כנגד זה כי אין זו פעולת־חסד אם רק לא משלימים מה שנגזר. אבל כל איש יבין כי אמנם חנינה היא הפעולה המצמצמת עצמה לפנים משורת הדין.

ד

מחסרון עיון בדבר יש חושבים את מדת הדין⁸⁷ כמתנגדת לה, אבל אין מדה טובה אחת מתנגדת לחברתה.

ומה הוא הניגוד לחנינה? האכזריות, שאינה אלא פראיות בדרישת עונש. יש שאינם מבקשים עונש והם בכל זאת אכזרים, כמו אלה שרוצחים אנשים בלתי־ידועים להם אשר פגשו בדרך, ולא למען הרויח בזה אלא סתם לשם רציחה. ויש שלא די להם בהריגה לבד והם מוסיפים מעשים פראים, כמו בוזיריס ופרוקרוסטרס הידועים⁸⁸ ואותם השודדים המכים את השבויים ומשליכים אותם חיים לתוך האש. אמנם זו היא אכזריות, אבל כיון שאין ענינה נקמה – כי הרוצחים לא סבלו נזק – ואין עמה קצף של עוון – כי הנרצח לא חטא נגדם – היא מחוץ להגדרה שהיא חסרון מתינות בעונש. יכולים לומר שאין זו אכזרות אלא פראות המתענגת על השוד, או לכנות אותה: שגעון, כי הוא מתגלה באפנים שונים, ואינו גלוי יותר מאשר בהריגת אנשים וקריעת בשרם. לכן אכנה בשם אכזרים את אלה העונשים מתוך סיבה אבל בלי קצב, כמו פאלאריס⁸⁹, אשר עליו מספרים שלא ענש נקיים, אבל התאכזר על הנפגעים בעינויים בלתי־אנושיים. נוכל להמנע מן הפלפול, באמרנו כי האכזריות היא נטיית הנפש לעשות (לאדם) דברים קשים. את הנטיה הזאת מרחיקה החנינה מאד, בעת אשר מדת הדין יכולה לדור בשכנותה.

כאן עלינו להתבונן גם, מה היא מדת הרחמנות? רבים מהללים אותה כמדה טובה ומשבחים את הרחמן כאיש טוב. אבל גם זו היא חולשה בנפש. כמו במדת הדין כן ברחמנות יש מה שאנו צריכים להמנע ממנו, מצד אחד שלא נפול באכזריות ומצד אחר שלא נימשך מתוך חנינה לרחמנות מופלגה. אמנם באופן זה האחרון המשגה הוא דבר נקל, אבל בין כך ובין כך משגה שוה הוא כשנוטים מדרך האמת.

ה

לכן כמו שאמונה זכה מכבדת האלים ואמונה טפלה⁹⁰ מחרפת אותם, כן יתאמצו אנשים טובים במדת החנינה ודרכי־נועם, אבל ימנעו מרחמנות יתרה. חולשה היא של קטני־הנפש, שברכיהם כושלות למראה כל אסון אצל אחרים. זו היא מדה של אנשים רעי־מזג; נשים זקנות הן, אשר אף דמעות פושעים מנוולים עושות עליהן רושם ואילו היה ברשותן היו משברות דלתות בתי־הכלא. הרחמנות אינה צופה על הסיבה אלא על המצב בלבד; החנינה בוחנת בשכל.

אני יודע כי על כת הסטואים יצא שם לא טוב אצל אנשים בלתי־בקיאים. אומרים עליהם שהם קשים במשפטם ואינם נותנים לעולם לנשיאים ולמלכים עצה ישרה. טוענים כנגדם שהם אומרים כי למשכיל לא יאתה הרחמנות וכי אין עמו סליחה. כשנותנים לדעתם צורה כזו, היא אמנם שנואה, כי יוצא מזה שאינם מניחים תקוה לבני אדם שנכשלו והם מחייבים עונש על כל חטא. אילו היה כך, למה לא יהיה שנוא מדע כזה הדורש לדכא את הרגש האנושי ולסגור את החוף היחיד שיכלו לסמוך עליו כדי למצוא עזרה בטוחה הדדית לעומת מסיבות קשות? אבל באמת אין כת יותר נוטה לחסד ולזכות, אין כת יותר ממנה חובבת־אדם ונלהבה לטובת הכלל; והיא השואפת ביותר להחיש עזרה, לא עזרת אדם לעצמו בלבד אלא סיוע לרבים וליחיד. אולם רחמנות הוא מדוה הנפש למראה צרתם של אחרים, או יגון נובע מיסוריהם שחושבים כי הם על לא־אשם – ומדוה לא יאות לאיש משכיל. נפשו היא תמיד זכה (מהתרגשות) ולא יפול דבר שיטריד אותה. אין דבר מכבד את האדם יותר מאומץ הלב, ואין מדה זו מתחברת עם התרגשות השעה שיגון מבלבל את הרוח, מדכא ומצמצם אותו. זה לא יקרה למשכיל אף כשהצרות באו עליו בעצמו, הוא דוחה בכח את זעם הגורל לאחור ומשבר אותו, והוא שומר תמיד את שלות פניו ואין בהם זעזוע. הוא לא היה יכול להגיע לזה, אילו היה נוח להתמלא יגון.

ו

הוסף על זה כי המשכיל צופה לפניו ויש לו עצה לכל דבר, אך לא ממצב עכור נובע מעין ברור וזך. היגון אינו מסוגל לבחון היטב את הענינים, למצוא את המועיל ולהרחיק את המסוכן ולהעריך את הנאות. לכן לא יספוג רחמנות בנפשו, כי אי אפשר לזה בלי שיסבול צרה. אבל הוא יעשה הכל כמו שעושים הרחמנים, ויעשה בחפץ לב, אף אם דעתו יותר מרוממת⁹¹. הוא ישים פוגת לדמעות אחרים, מבלי שיבכה עמהם; יושיט ידו לטובע, יתן מחסה לגולה, נדבה לאביון – לא באותו בזיון אשר בו רוב האנשים האלה הרוצים להראות כרחמנים דוחים ומביישים את המקבל כאילו יראו לבוא במגע עמו, אלא כאדם נותן לאדם מן המשותף להם⁹². לאֵם הבוכה יתן את בנה ויצוה להסיר את כבליו וישחרר אותו ממשחק־החיות בזירה, ואת גוית הנדון יחזיר לקבורה⁹³ – וכל אלה בנפש שלוה ובפנים בלתי משתנים. כך אמנם לא יהיה המשכיל רחמני, אבל מושיע, מועיל, נוצר לעזרת הכלל ולטובת המדינה ומושיט לכל אחד את חלקו. אף על האומללים הראויים לפי מעשיהם לנזיפה ועונש ישתרע חסדו. אמנם לנגועי המקרים ולסובלי יסורים יביא עזרה בנפש יותר חפצה. ככל אשר יוכל יעמוד כנגד האסון המקרי, כי איפה יזדמן לו להשתמש באופן יותר נאה בהונו ובכחותיו מאשר במקום שאפשר לתקן מה שקלקל המקרה? אין צורך שישפיל עיניו ותשוח נפשו כשהוא רואה אביון צנום ורזה בבגדים קרועים או זקן הולך על משענתו, אבל הוא יהיה משען לכל הראוי לכך וכדרך האֵלים יביט בחסד על סובלי־צרה. הרחמים הם שכנים לסבל־צרות⁹⁴, הם מושכים ולוקחים ממנו קצת. הלא יודע אתה כי עינים חלשות הן הדומעות כשהן מביטות בנזילת עיני אחרים, כמו שהיא, בחיי ראשי, מחלה ולא צהלת רוח אם אדם נכון מיד לשחוק כשאחרים שוחקים ומרחיב פניו תיכף כשאחרים מפהקים. הרחמנות היא חולשת נפשות הרגישות יותר מדי לסבלות אחרים, ואם תיחס אותה לאיש משכיל יהיה הדבר קרוב לזה שתבקש ממנו גם יללות ונאקות בלויתם של מתים זרים.

ז

ולמה איננו גם רב־סליחות? נשים נא לב לזה, מה היא מחילה, ונכיר כי אין לומר שהמשכיל צריך ליתן אותה. המחילה הוא ויתור על עונש מחויב. על השאלה, למה אין המשכיל מסכים לה, עונים ברחבה העוסקים בענין זה, ואני רק זאת אגיד בקצרה, כיון שהוא ממקצוע אחר: מחילה ניתנת למי שהעונש מחויב לו, אבל המשכיל אינו עושה דבר שהוא צריך לעשות ואינו עובר על דבר שהוא מחויב לו. לכן אמנם על העונש, שהוא חובתו, איננו מוותר, אבל את התועלת הצריכה לפי דעתך לצאת מן המחילה, הוא מסבב בשבילך בדרך שיש בה יתר תפארת: הוא חס על בני אדם, יועץ לטובתם ומתקן מדותיהם. הוא משיג במעשיו אותה התכלית שבמחילה, אבל אינו מוחל, כי בזה היה מודה שהוא עובר על דבר הצריך להעשות. את האחד יזהיר רק בדברים ולא יעניש אותו, בשימו לב לגיל הנוער אשר אפשר לו להיטיב דרכו⁹⁵; את האחר, הרובץ תחת משא פשע מנוול, יצווה להוציא זכאי מפני שחטא בשגגה או מתוך שכרון. אויבים יניח לצאת השלום, ולפעמים אף בתהלה, אם יצאו למלחמה מתוך סיבות ראויות לשבח, מתוך נאמנות להבטחה, מתוך חובת ברית, או לשם החופש⁹⁶. כל אלה אינם מעשי מחילה אלא מעשי חנינה. לחנינה יש רצון חפשי, היא אינה שופטת לפי חוק רשום⁹⁷ אלא לפי הטוב והישר. היא יכולה לזכּוֹת וגם לחייב קנסות כפי ראות עיניה, וכל מה שהיא עושה אינו כמו פחות מהצדק אלא כדבר היותר מצדק. לסלוח, זאת אומרת שלא לענוש את הראוי לעונש; מחילה הוא ויתור על העונש; אבל החנינה זה הוא יתרונה הגדול שהיא מכריזה כי המשוחררים על ידה לא היו צפויים לשום משפט אחר. היא גדולה איפוא מן המחילה ויותר חשובה.

אך כל המשא והמתן הזה הוא לפי דעתי רק בדברים; למעשה יש רק דעה אחת. החכם יעביר על כמה חטאים, ועל רבים שאינם בריאים בנפשם אבל עלולים לתיקון, יחוס. הוא יעשה כעובדי־השדה הבקיאים במלאכתם, שאינם מגדלים אילנות איתנים וזקופים בלבד, אלא גם את אלה שהתכופפו מאיזה טעם הם תומכים ועמלים לישרם, מאחרים הם כורתים ענפים כדי שלא יעכבו את גידול הגזע, ויש שהם נותנים לאילנות, אשר מקומם גורם לחולשת צמיחתם, אדמה יותר נאותה להזינם, ולאלה שהצל מעכב את גידולם הם פותחים את השמים⁹⁸. כך יעיין המשכיל השלם איך יתנהג עם בני אדם לפי טבעם ואיך ישים את העקוב למישור⁹⁹.

(כאן מסיים הספר ביסוד הרומי, ראה סוף המבוא)