הרצאה במועצת “אחדות־העבודה”, תמוז תרפּ"ח.

מי שרוצה להבין לעמקם את דברי ועדת הסוכנות במסקנותיה, ילך למקורם, להרצאות המומחים שהיו לעיני הועדה, והקושי בשביל הקהל הרחב הוא, שאיננו יודע את המקור הזה ממנו שאבו חברי הועדה את תורתם, כי הרצאות המומחים טרם נתפּרסמו.

בין המסקנות יש כאלו שאין בהם חדש – חזרה על מה שנאמר בעתונות ובמסיבות ציוניות. לא חשוב לעמוד על סעיפים כגון אלה, שיש צורך במשרד לאינפורמציה למי שרוצה להשקיע כסף בחרושת, ודוקא שם יש לתת באות־כח לפועלים. כמובן, מענין שהמועצה דורשת מהממשלה קרקע, פּיטורי המתישבים ממסים לחמש שנים, השתתפות בתקציב בתי־הספר לפי מספּר התלמידים וכיוצא בזה – אולם כל הדברים האלה אינם חדשים.

עלינו לעמוד על אותם הדברים שבהם חידשה הועדה.

הנה בסעיף ג' של פּרק העליה נדרשת “ברירה יותר יסודית מאשר עד כה לגבי עולים מחוסרי אמצעים, לפי צרכי הארץ”. סתמו ולא פּירשו, אם הכוָנה לבדיקה כלכלית או גם לבדיקה פּוליטית. כי על כל פּנים הכוונה היא להחליש את השפּעת תנועת הפּועלים על בחירת העולים – ברור מסעיף ו' המדבר על “שחרור המשרדים הא”י־ים מהשתתפות הפדרציות הציוניות שבכל ארץ וארץ, לבל יהיו תלויים בפּוליטיקה המקומית".

בפרק על התעשייה מרובים הדברים הבנַליים. יותר מענין ממנו פּרק העבודה. כולנו קראנו בהתרגשות ובקורת־רוח מיוחדת את הכרזת אהדתה של הועדה להטבת תנאי חייהם של הפּועלים. אולם מיד התראה: תנַאי מוקדם לכך – ריוח מתאים להון. ולהלן: יש לאַמץ קואופּרציה והסתדרויות פּועלים בתנאי שיתנהלו על יסודות “בריאים”, ולא לפי “תיאוריות דוקטרינריות”. היינו, הסתדרות פּועלים בלי סוציאליזם, בלי הכרה מעמדית, בלי תעודה היסטורית. אולם בשום מקום לא נאמר, מה יהיה יחסה של הסוכנות המורחבת להסתדרויות פּועלים אשר תשאנה חן בעיני לורד מלצ’ט.

אולם הדברים החשובים ביותר נאמרו בפרק על החקלאות, חשובים כשהם לעצמם מפּאת חשיבות החקלאות, וגם מפּאת החשיבות שהועדה עצמה מיחסת לחקלאות בתכניתה. סעיף א' – על קליטתה החקלאית של הארץ – טעון בירור מיוחד. הפּרק כולו מבליט ללא צל של ספק את הכוון האנטי־סוציאלי של הועדה ומסקנותיה. כל היסודות החברתיים של עבודתנו החקלאית בארץ, שהיו לא רק לנחלת תנועת הפּועלים, אלא לנחלת התנועה הציונית כולה והטביעו חותמם על כל מפעלה ההתישבותי – כל אלה לא זכו בדין לפני הועדה. היא לא רק מותחת עליהם בקורת, אלא גוזרת עליהם כלַיה.

בהתאם להצעות המומחים, דורשת גם הועדה ביסוס המשקים שנוסדו כבר לפני שתגשים התישבות חדשה, ומוסיפה – לבסס משקים ש“ביסוסם רצוי”. היינו, הסוכנות זכאית לבדוק ולחרוץ את דינם של משקים ידועים, כי אינם ראויים לביסוס ועליהם להתבטל. אבל זהו רק רמז. להלן אין הועדה מסתפּקת ברמזים, אלא מדברת בגילוי־לב הראוי לשבח. היא מכריזה על הסכמתה לדעת המומחים שאת בנין הקבוצות הקיימות צריך לגמור, אולם אסור ליסד קבוצות חדשות, ואת קבוצות תרפּ"ז יש לקיים רק אם אפשר להפכן למושבים או לחוות לימוד. כאן מרחיקה הועדה ללכת מהמומחים. המומחים אמרו:

“ההצלחה העתידה של הקבוצות מוטלת בספק. הועדה מציעה לדחות את נתינת הסכומים הגדולים בשביל בנינים משותפים לפי התכניות המקובלות בקבוצות. את התכניות לבניינים יש לשנות באופן כזה, שגם בעלי משקים אינדיבידואליים יוכלו להשתמש בהם, במקרה אם תשתנה צורת המשק הקבוצתי.”

הרי שהדרישה להסב את קבוצות תרפּ“ז למושבים – מקורית היא לועדת הסוכנות.¹ ולא זהו הסעיף העיקרי, שהיא מרחיקה בו מהמומחים. בשאלת הקנין הקרקעי לא דנו המומחים ולא חוו דעתם, אם לחיוב או לשלילה. לקרן הקיימת יש בפיהם גם שבח, על שרכשה את קרקעותיה בגושים גדולים. אולם ועדת הסוכנות מכריזה על התנגדותה לעקרון הקרקע הלאומי, ואעפּ”י שאינה מבטלת את הקה"ק הריהי מעמידה אותה בקרן־זוית. מובן כמעט מאליו שועדת הסוכנות דורשת חוזים בלי “ניר”, וכמומחים כן גם היא מתנגדת לעקרון העבודה העצמית של המושבים והקבוצות – הרעיון המשותף לשתי הצורות של ההתישבות העובדת.

בהתנגדותה לתנועת הפּועלים בכל גילוייה מגלה הועדה בקיאוּת מפליאה. אין כמעט הופעה של פּעולה עצמית של פּועלים אשר נקתה בעיניה. ישנו סעיף מיוחד על ריאורגניזציה של מחלקת ההתישבות על יסוד “הנהלה מעשית ועיקרים כלכליים בריאים”. אף זו ירושה מהמומחים. אלה, לפחות, כתבו את הרצאתם כשבראש המחלקה עמד איש הקשור בתנועת הפּועלים. בכלל עוסקים המומחים הרבה בדו"ח שלהם בהשפּעת תנועת הפּועלים על העבודה ההתישבותית בארץ. הנה קטע מתוך הרצאת פּרופ. מיד:

"תשומת לב מיוחדת יש להפנות להשפּעת הסתדרות הפּועלים העברים בא“י על אָפים וגורלם של המשקים. הועדה חושבת, שהלחץ התמידי של הסתדרות בעלת השפּעה זו, הלוחצת ליסד הרבה משקים חדשים ולהושיב על הקרקע מחנות חדשים המחכים להתישבות, הביאה לידי התפּתחות מוקדמת, אי־רציונלית ואי־תכניתית. בוזבזו כספים וגם הבריאות והמרץ של המתישבים. בהתישבות החקלאית דרושה פּוליטיקה יותר שקולה ותכניתית ביסודה. בקשר עם זה יש לארגן מחדש את המחלקה להתישבות, להחזיר לה את המטרה שלשמה נוסדה, היינו – יצירת חקלאות נושאת את עצמה ולא התעסקות ביצירת משטר כלכלי־חברתי חדש”.

ואחד המומחים, פּרופ. ליפמאן, שערך תזכיר מיוחד עפּ“י הזמנת קבוצת מרשל, אף הוא מטפּל בהנהלת מחלקת ההתישבות, ואעפּ”י שלא היה לי הכבוד להפּגש אתו ולא קבל ממני שום אינפורמציה על שיטתי, כותב:

“יש להצטער, שהמחלקה להתישבות של ההנה”צ, כמו שהיא מסודרה כיום, נכנעת ללחץ מפלגתי ואפשר בנקל להשפּיע עליה בטעמים טכסיסיים. חשוב לשנות את כווּנה של מחלקת ההתישבות באופן כזה שיהא חפשי מכל מפלגתיות בבחירת החומר ההתישבותי."

האין זה משונה שהאשמה כזו לא נשמעה בקונגרס הציוני האחרון למרות נגודי המפלגות החריפים שנתגלו בו?

הד הדברים האלה הוא הסעיף על הריאורגניזציה של מחלקת ההתישבות בדו"ח של ועדת הסוכנות.

גם הסעיף האומר, כי “צריך להתאמץ למשוך מתישבים בעלי אמצעים”, הנהו פּרי הרעיון שבזמן “שלטון הפּועלים” בהתישבות כאילו לא דאגו לזה. ואותה הכוָנה בסעיף על אזורי ההתישבות – להתכוון בעיקר לגידולי אכספּורט. הועדה יודעת כבר שכל החקלאות העברית בא“י תכון רק על ציטרוסים וכדומה מוצרי יצוא. בסעיף אחר מכירה וה”ס בצורך לארגן קניה ומכירה קואופּרטיבית, אולם מיד באָה בצדו בעיטה ב“המשביר” – עליו להיות חפשי מ“תיאוריות סוציאלות”. מוסד הפּועלים היחיד שזכה כאילו בדין הוא קופּת־חולים, לאחר שנוטלים ממנה את תוכן־פּעולתה העיקרי.

ועתה להערכת המסקנות. לא בטבעי להשתמש במלים חריפות. אולם חושב אני, כי יש לנו זכות לאמר, שתעודה זו היא המכה הפּוליטית והמוסרית הכי גדולה שהוכתה התנועה הציונית בשנים האחרונות. מעטים בחיי התנועה הציונית המאורעות שעשו רושם כה מדכא, כיחס הזה של ביטול ויהירות וגזירה מצד חֶבר אנשים, שלא עשו עד עכשיו כלום להקמת המולדת העברית בא“י, כלפּי תנועה גדולה העובדת ועמלה בכוון זה עשרות בשנים, אשר הקימה מפעל, שהם עצמם מודים כי הוא ישמש יסוד לכל פּעולתה העתידה של הסוכנות. המסקנות וההצעות הללו אינן מכה רק נגד תנועת הפּועלים. כמובן, ברור הוא הצביון הסוציאלי של דוקומנט זה. תיתי להם שלא כיסו על דעותיהם – היו גלויי לב עד לגסות. אולם הביטול אינו רק כלפּי הפּועלים. הרעיונות של התישבות על קרקע לאומי, התנגדות לקנין פּרטי וספסרות באדמה, עבודה עצמית, חופש הצורות הסוציאליות בהתישבות, ההתישבות הקבוצתית, זכות האזרח לרעיונות התחדשות חברתית בתנועה הציונית ובעבודתה – כל אלה הם אמנם פּרי מאמצינו, תוצאות קיומה של תנועת פּועלים חיה ולוחמת בקרב הציונות. אם כי האמת ניתנה להאָמר, כי רעיון הלאָמת הקרקע נתקבל בציונות לפני היות פּועלי־ציון, אולם בלעדי תנועת הפּועלים לא היתה לרעיונות אלה תקומה. בזכותה הם נתקבלו ע”י התנועה הציונית והיו ליסוד פּעולתנו בארץ. והתנועה הציונית הזאת, אשר במשך 10 השנים שלאחרי המלחמה הכניסה באדמה ובהלואות התישבותיות, בכספּי קרן היסוד והקה“ק, 5 מיליונים לירה, הכניסה לארץ 100.000 יהודים, באופן ישר או בלתי ישר הגדילה פּי שלשה את הישוב העברי הכפרי, במשך שש שנים יצרה בעמק ישוב של 6000 נפש – יותר משיצרו פּיק”א וקודמיה בגלילים העליון והתחתון ב־40 שנה; התנועה שכבשה למען העם העברי עמדות פּוליטיות בין־לאומיות, שבאפשרותן לא האמינו לפני מספּר שנים; ההסתדרות הציונית שבכוחה ובשמה המפורש של א"י הקימה דור חדש בעם – דור של נוער, חלוצים, פּועלים – שנתנו אפשרות לעם העברי להוכיח לפני העולם כולו, כי עוד יש בו כוח וכשרון ואומץ לבנות ארץ מחדש ולהקים עם מחדש – האמנם תעמוד תנועה זו על כל מפלגותיה, ואנחנו בתוכה, לפני ועדת הסוכנות כילד שסרח? אין יסוד להסתדרות הציונית לקבל את גזר־הדין הזה מצד ארבעה אנשים, אשר לא היה להם עד כה חלק ונחלה בכל מפעלנו בארץ, ואשר נסיונם ההתישבותי אינו מגיע לנסיון המגובש והמרוכז, פּרי יסורים וכשלונות, אשר הוא רכושה של התנועה הציונית על כל זרמיה.

אכן, יש ללמד במקצת זכות על ועדת הסוכנות. כאן חזר, כנראה, דבר הידוע בדברי ימינו: הרבה פּורענויות שבאו עלינו – יד ישראל היתה באמצע. גם פּורענות זו הנקראת דו"ח של ועדת הסוכנות, דומה כי יד ציונים בה. אנשים אלה לא היו נוטלים לעצמם יהירות זו לגזר כליה על מה שהיה רוח החיים בעבודת ההתישבות הציונית, לולא ידעו, כי דברים אלה יהיו לרצון לחלקים גדולים וחשובים – הם חושבים בודאי, כי לרוב הגדול – של התנועה הציונית. כאנשים בעלי נסיון ונימוס פּוליטי, לא היו באים לבטל במחי־יד את אשר היה היסוד למפעל התישבותנו, לולא ידעו, כי בהסתדרות הציונית עצמה לא יראו בזה עלבון ופחיתת כבוד.

החשד, כי ועדת הסוכנות משמשת נשק בידי השטנה האנטי־פּועלית בתוך התנועה הציונית עצמה התעורר זמן רב לפני התכנס הועדה בלונדון, עוד עם קריאת ההרצאות של המומחים.

הרצאות אלו לא נתפּרסמו. אוכל למסור אך מושג כללי ממהלך המחשבות של המומחים העיקריים. הזכרתי כבר את משפּטם על הסתדרות הפּועלים והשפּעתה על ההתישבות. ולא נתקררה דעתם, עד שבמקומות רבים הם חוזרים לנושא זה ומדגישים, עד כמה סובלת עבודת ההתישבות בארץ מהדעות הסוציאליות המשונות – עבודה עצמית, קולקטיביזם וכו' – שמכניסים הפּועלים לחקלאות הארץ־ישראלית. הנה פּנינים אחדות:

“קושי סמוי מן העין, אולם רציני מאוד, ביצירת חקלאות עברית בת־קיימא, הוא בזה שהתנועה הציונית מושכת את לבם של אנשים רגשנים, משוררים, מתקני־עולם, מנהיגים של פּועלים ושל תנועות סוציאליות, אנשים בעלי מחשבות נועזות ודמיון כביר, אולם מחוסרי מסורת חקלאית, נסיון מעשי והבנה שקולה – כל הדברים הנחוצים כל־כך בשביל הצלחה בהנהלת משק. נטית אנשים כאלה היא לרדוף אחרי אכספּרימנטים.”

פּירוש הדברים הוא: חבל שצריך לעשות את ההתישבות בא“י ראשית – ע”י יהודים, שנית – ע“י ציונים, ושלישית – ע”י פּועלים־סוציאליסטים.

אולם ישנה פּנינה מזהירה יותר:

“השפּעת הסתדרות הפּועלים נותנת למשקים צורה שאינה עומדת בהרמוניה עם האידיאלים והשאיפות של הגזע העברי.”

גזר דין זה הוצא על ידי ועדה שחבריה הם: אלווּד מיד, פראנק אדאמס, א. ט. סטראהורן, נולס רייארסון, י. ג. ליפמאן וקיריל הנריקס. נראה, ששני האחרונים מילאו כאן תפקיד של מוסמכים לפסוק הלכה על מהות רוח היהדות, וארבעת הראשונים, שאינם בני־ברית, סמכו את ידיהם על פסק הלכה זה.

את הדו“ח של ועדת המומחים אפשר לסכם כלהלן: א) לעשות חקירה על אפשרויותיה ההתיישבותיות של א”י לא היתה להם אפשרות ולא היה להם זמן, כפי שהם מודים. משום כך הם ערכו את החלק הראשון של הרצאָתם, על אפשרויות החקלאות בארץ, בצורת קוֹמפּילציה מן המקורות שהגיעו לידיהם על מצב הארץ ואוצרותיה. ב) הם לא עיבדו תכנית ישובית לשנים הבאות, מה שהוטל עליהם בשורה הראשונה – מזה הסתלקו. ג) הם חקרו את המושבות של ההסתדרות הציונית ומתחו עליהן בקורת חריפה, ולעומת זה היללו ונישאו את מושבותיה של פיק"א.

הדו“ח מלא טעויות יסודיות ואי־ידיעה גמורה בתולדות ההתישבות העברית בארץ. המומחים בטוחים למפרע, כי צורות התישבותנו ועיקריה אינם תוצאות נסיון והשתלשלות היסטורית, אלא פּרי אידיאולוגיה של הפּועלים המהגרים שהובאה מחו”ל. הם בטוחים, כי המושב והקבוצה נוצרו אך ורק מתוך התנגדות לקפּיטל:

“חוק הוא ולא יעבור, שהמניע השולט בכל פעולה התישבותית מכוון ליצירת חיים כפריים קבועים ופוריים, הנותנים אפשרויות רבות לאנשי כשרון לעלות למדרגה של בעלי רכוש ונחלה. בנקודות הציוניות המטרות האלה נפרדות אשה מרעותה. ההצלחה המשקית עומדת לעיתים קרובות במדרגה שניה, והעיקר הוא יצירת משטר כלכלי־חברתי חדש בצביון אנטגוניסטי נמרץ לקפּיטל.”

בשביל המומחים אינה קיימת כלל שאלת קיומו של המשק העברי על־יד המשק הערבי, או שאלת העבודה העברית במשק המבוסס על עבודה שכירה – את זו הם רוצים לפתור ע"י סעיף בחוזה. הם בטוחים, כי העובדה שהפּועל הוא נושא ההתישבות הראשי אינה אלא תוצאָה של גורמים פּוליטיים. הם חושבים, כנראה, באמת ובתמים, שיש בעם היהודי די בעלי נסיון חקלאי ובעלי אמצעים עצמיים, אלא שהפּועלים תפשו את השלטון ולקחו את ההתישבות להם במונופּולין.

“לתת לצד אחד (היינו – לפועלים) להשפּיע במדה כה מכריעה, הרי זה לדחות את כל יתר האלמנטים היכולים להביא תועלת לחקלאות בארץ.”

כאן מרגישה הועדה את הצורך להצדיק במשהו את התקפתה נגד תנועת הפּועלים ומתכסה בעלה תאנה של גישה ענינית:

“הועדה מתנגדת לשלטון של פּועלים על ההתישבות באותה מדה שהיתה מתנגדת לשלטון של בנקאים, עורכי־דין או איזו מפלגה או קבוצה כלכלית אחרת”…

ברור, כי ועדת המומחים עבדה כאן באוירה של שטנה נגד הפּועלים. וכך קבלנו דו“ח ששלושת חלקיו הם: א) חלק קומפּילטיבי, שאפשר למצאו בכל ספר שימושי על א”י. ב) חלק בקרתי, שאפשר למצוא בספרות ובעתונות הציונית של השנים האחרונות – מעין אוסף מאמרים נגד “שלטון הפּועלים”, נגד הקבוצה, “ניר” וכו'. ג) שיר הלל לפּיק"א, פּקידותה ומושבותיה. מבלי משים הנך נזכר באמרתו של היינה: “ידוע לי הפּזמון, ידועות המלים, ידוע לי גם כבוד המחבר”.

אם נטלו המומחים רשות לעצמם להגיש דו“ח פּוליטי זה במקום תכנית התישבותית, אם ג’נטלמנים מקליפורניה העיזו לשפוט, אם מתאימים רעיונות תנועת הפּועלים לאידיאלים של העם העברי, הרי זה מפּני שידעו, כי מוּתר לעשות מהדו”ח התקפה נגד הסתדרות העובדים והזרמים הסוציאליסטיים בציונות, כי רוצים לשמוע מהם מסקנה שתהיה מכה ניצחת לתנועת הפּועלים.

ואם הגויים הבינו, שלא יאה להם להתריס נגד הציונות וא"י בכלל, אלא מותר להם להתנגד רק עד גבול זה של התישבות פּועלים, אזי מובן שהיהודי ליפמאן, כשנדרש מאת קבוצת מרשל לערוך תזכיר לחוד על תכנית ההתישבות, לימד היתר לעצמו להטיל דופי בציונות עצמה.

ואלה דבריו בתזכיר המיוחד, השופכים אור על סעיף א' של הפּרק על החקלאות במסקנות ועדת החקירה – בדבר יכולת קליטתה החקלאית של א"י.

ליפמאן נוקט את המספּרים של מנהל מחלקת החקלאות הממשלתית סואֶר, מקטינם במקצת, ומעריך את כל השטח המעובד והראוי לעיבוד בא“י ב־8 מיליונים דונם, אדמת בעל ואדמת שלחין. הוא מוסיף ומניח, כי רק 10 אחוזים מכל השטח הם אדמת השקאָה, היינו 800.000 דונם. את היחידה המשקית לאדמת בעל הוא מעמיד על 140 דונם, ובאדמת שלחין על 24 דונם. על יסוד חשבון זה הוא מוצא את המספּרים של 33330 משק בהשקאה ו־51460 משק בלי השקאה. מספּרים אלה, המופיעים גם בדו”ח של ועדת החקירה, הם לפי חשבונו של ליפמאן סכום המשקים החקלאים היכולים בכלל להתקיים ממערב לירדן. וכדי שלא להניח כל מקום לספק, מוסיף ליפמאן וקובע: 85000 משק, שש נפשות למשפּחה, הרי הם ישוב חקלאי של 500000 נפש. עוד 100000 נפש יכולים, לדעתו, להתפּרנס מגידול צאן ובקר בהרים. יחד 600000. הישוב החקלאי הוא 40 אחוז מהאוכלוסין הכלליים, הרי שבסה“כ יוכלו להתקיים בארץ 1.500.000 איש, וזה בתנאי שא”י תפתח עם אפשרויותיה החקלאיות במלואָן. לפי חשבונו עומד הישוב הערבי להגיע ב־1940 עד מיליון נפש. הרי שיש מקום בארץ לחצי מיליון יהודים לכל היותר. אכן אם יתפּתחו המסחר, התעשיה, התיירוּת, ניצול המינרלים וכדומה, יגיעו האוכלוסים עד 3 מיליונים (2 מיליונים ערבים ומיליון יהודים). והוא מסיים: “כל החשבונות האלה מבוססים בחלקם על השערות. אעפּ”י כן יש להעריך על פּיהם את אפשרויותיה של א“י. ויש ללמוד מזה כי הארץ אינה יכולה לשמש מקלט להמוני היהודים בפּולין ובארצות אחרות, שמצבם מכריחם לחפּש מקלט במקום אחר”. משמע – הציונות אינה פּתרון לשאלת היהודים.

כאשר נתפּרסם דו“ח ועדת הסוכנות באה העתונות הציונית לידי התפּעלות מאותם 85.000 משקים חקלאים. סברו שזוהי תכנית ועדת הסוכנות לעתיד – להושיב חצי מיליון יהודים על הקרקע. הטכסט המלא של דו”ח המומחים הרס את האשליה הזאת. בנוסחה מתימטית זו של הועדה מקופּלת האידיאולוגיה של פּרופ. ליפמאן. (אגב, מהדו"ח המלא של המומחים השמיטו את תזכירו של ליפמאן…).

ועתה הערות אחדות על האורגנים הציונים האחראים למפּלה זו שנחלה התנועה הציונית מידי ועדת הסוכנות, האחראים להמעטת דמותן של התנועה ושל א"י בתכנית זו. אפשר שהאחראים התכוונו להמעיט את דמותה של תנועת הפּועלים בלבד, אבל לא הרחיקו ראות, כי חץ זה שהם מכוננים לתנועת הפּועלים יפלח את לב התנועה הציונית כולה.

אחראים לזה קודם כל ההנהגה הפּוליטית ונשיאה חיים וייצמן, אשר חתם על ההסכם עם מרשל, שהניח יסוד לועדת המומחים וּועדת החקירה. הוא האחראי להרכב הועדות האלו. משרד פּועלי־ציון נהל מו“מ עם וייצמן ודרש שתוף אנשים קרובים לתנועת הפּועלים. היו בינינו שאמרו – אַל יהי לנו חלק; אבל אחרי התיעצות החלטנו, כי מוטב שישתתפו אנשים הקרובים לנו. הצענו את ליאון בלום מצרפת ואת עמנואל שינול מאנגליה. בהסכמה עם ד”ר וייצמן נהלנו מו“מ עם בלום, ועל שינול ניהלנו מו”מ עם הנדרסון, מזכיר מפלגת העבודה הבריטית. והנה ההנהגה עשתה אותנו לצחוק, כי לא קיימה את הבטחתה. אמרו לנו: האמריקנים לא רצו. ברור מדוע לא רצו, כי סוציאליסטים ישבו בועדה: אזי לא היה מופיע הדו“ח בצורה כזו, או שהיה מופיע כדו”ח של רוב, מתוך הדגשת הפּניה.

ההנהלה הפּוליטית אחראית גם לזה, שהמומחים העיקריים ביקרו בארץ בזמן שלא ד"ר רופּין ולא אני לא היינו כאן (בגלל הקונגרס הציוני). הם לא באו כלל בדברים עם האנשים שניהלו את עבודת ההתישבות בשנים האחרונות ונשאו באחריות שיטה אשר הם באו לבטלה.

שואלים אותנו: על מה כל הרוגז והרעש? האם חדשות הן הדעות שבדו“ח זה? האין בין הציונים אנשים שיחתמו עליו בשתי ידיהם? כמובן ישנם, ואיש מאתנו לא היה מתמרמר אילו באו והציעו בקונגרס הצעות כאלו. ה' חפץ מפּתח־תקוה הביא לקונגרס את תכנית ההתישבות של משה סמילנסקי, הבאָה להפוך קבוצות למושבים, ומושבים למושבות, ע”י ביטול חובת העבודה העצמית, ולהכניס בהתישבותנו משטר פקידותי פּיקא"י, החביב כל כך על המומחים וחברי ועדת הסוכנות. אולם לא מקרה שהצעות מעין אלו אינן מתקבלות בקונגרסים. יש להן תומכים, אבל רוב אין. כי הקונגרס יודע, שאם רוצים שבהסתדרות הציונית תשתתף תנועת פּועלים, אם רוצים שהציונות תמצא תומכים בתנועת הפּועלים הבינלאומית – על הציונות לקבל לתוכה את תנועת הפּועלים על כל שאיפותיה. ההסתדרות הציונית יודעת זאת, ולכן אנו יכולים לשבת בה יחד עם מתנגדינו. הציונות מתגשמת מתוך האָבקות מעמדות. זוהי לא פראזה, אלא מציאות.

לא כן ועדת הסוכנות. כאן לא קבוצת באי־כוח של זרם ידוע, הרוצה להכנס לסוכנות והוא מכריז על תכניתו ומודיע, כי מלחמה לו בקבוצות ובכל התוכן הסוציאליסטי שבהתישבות. לכאלה לא היינו מתנגדים והיינו סומכים על התמודדות כוחות ודעות בתוך הסוכנות, כשם שאנו סומכים עליה בהסתדרות הציונית. אבל הם לא כן עמהם. תכנית זו שהם מציעים צריכה לשמש בסיס לסוכנות, תנאי מוקדם לאותו המעשה הגדול שהם מבטיחים לעשות למען א“י – לכרוז שהם נכונים לחתום עליו! ז”א, סוכנות זו מתבססת מלכתחילה על שלילת כל אותם העיקרים שעליהם נשענת התנועה הציונית שאנו משתתפים בה. תעודה זו אינה רק חרב שלופה על תנועת הפּועלים, אלא הכרזת מלחמה בתנועת העבודה בציונות, דרישה יציאָתן של מפלגות הפּועלים מהסוכנות בעתיד. תעודה זו אומרת שהועדה אינה מקבלת את תנאי הקונגרס הי"ד בוינא – אשר גם בהם לא הסתפַּקנו ־ ומציגַה תנאים אחרים לגמרי.

אני בטוח, כי אבטא את דעת חברי אחדות־העבודה והברית המאוחדת פּועלי־ציון – צ“ס אם אומר, כי אנו דוחים תעודה זו, המכוּונת נגד מפעל העבודה, נגד התוכן הלאומי והסוציאלי של הציונות, ואנו פּונים לועד הפּועל הציוני שיכריז, כי תכנית זו אינה יכולה לשמש בסיס להקמת הסוכנות היהודית. ואם ההנה”צ תעשה תכנית זו לשאלת אמון, אם כבר התחייבה והסכימה לה – כפי שיש לראות מדברי סאקר שהזדרז להשמיע בעתון ההנהלה בלונדון “ניו־ג’ודיאה” – אזי עליה להסיק מסקנות מזה. אם נצטרך לבחור בין עתיד התנועה הציונית, בין תוכנה הלאומי והסוציאלי, ובין הנהלה הציונית וחיים וייצמן בראשה – נשאר נאמנים למפעל, לרעיון, לאָשיות התנועה ולרוח החיים שלה, אשר בה גדלנו ועמלנו כל חיינו.

ישיבת הועד הפּועל הציוני תיהפך לשדה מלחמה מכרעת, אם ההנהלה הציונית תבוא אליה עם תכנית זו כבסיס להרחבת הסוכנות.