בראשית תרצ"ב, לקראת מלאת עשרים וחמש שנים ליסוד “השומר”, נועדו מכל פּנות הארץ חבריו אשר נשארו בחיים ויתיעצו, במה לציין את המאורע ההיסטורי הזה. משאת נפשם היתה להוציא את ספר תולדות “השומר”. אולם הם נוכחו, כי עדיין אין אפשרות לבצע את המפעל הזה. הם גם הרגישו, כי לא עליהם בלבד המלאכה הזאת לעשות. כי דברי ימי “השומר” הם פּרק אורגני מתולדות העליה השניה ותנועת הפּועלים העברית בארץ־ ישראל. הוחלט לכן להוציא לעת־עתה ספר זכרון של “השומר”, אשר יכתב על ידי מיסדיו, חבריו ונושאי דברו. על החברים יצחק בן־צבי, ישראל שוחט וכותב השורות האלו הוטל לערוך את קובץ הזכרונות. מסבות שונות לא יצא הספר לאור בעתו, והיום בו נמלאו 25 שנה להוָסדה של אגודת “השומר” עבר מבלי שתנועתנו העריכה אותו כראוי. מי יודע מה היה גורל הקובץ הזה לולא התערבותו הנמרצת של ארכיון העבודה, אשר השלים את הדבר ונתן לנו את הספר הזה לפחות בראשית שנת השלושים ליסוד “השומר”. בואו ונחזיק טובה בעד זה להנהלת הארכיון ולועד הפּועל של ההסתדרות.

בתולדות כל אומה וחברה ישנם תאריכים המצטיינים בברכתם, בפּוריותם. כבר עמדו בעבר על התופעה המעניינת, כי שנת תרנ“ז (1897) ראתה גם את התחלתה של הציונות המדינית בעולם וגם את ראשיתה של תנועת הפּועלים היהודים ברוסיה. הקונגרס הציוני הראשון וה”בונד" באו לעולם באותה שנה. עשר שנים לאחר התאריך הגדול הזה הננו שוב עדים לשנה מבורכה בפריונה בחיי עם ישראל ובתולדות הציונות הסוציאליסטית. הרבה נפתולים, פּורענות ויסורים עברו על העם היהודי בשנים ההן: מותו של הרצל, מחלוקת אוגנדה, חבלי המהפּכה הרוסית, התחדשות “אסוננו הנושן והגדול” אשר הגיע לשיאו בפרעות אוקטובר 1905. בחיוניות מפליאָה התגבר העם על המבוכה, הסבל והרדיפות, עדוּת נצחת לשפע הכוחות הרעננים שהיו צפונים, ביחוד, ביהדות החיה בהמוניה במזרח־אברופּה.

שורה של מאורעות התרכזו בקיץ 1907 (סוף תרס“ז וראשית תרס”ח), ביניהן עוּבדות שראשיתן היתה מצערה בעיני רבים מבני דורן, אבל כיום אנו יודעים, מה גדול חלקן בחידוּש חיי העם ובתולדות הישוב היהודי החדש בארץ. בשנה ההיא ירה הקונגרס הציוני השמיני את אבן הפּנה “לעבודה הריאלית” בארץ־ישראל; נוסדה ברית הפּועלים הסוציאליסטית בעולם “פּועלי־ציון” ע“י צירי מפלגותיה ברוסיה, אוסטריה, אמריקה, אנגליה וארץ־ישראל, הצעירה באחיותיה; התארגנו שתי מפלגות הפּועלים בארץ – פּועלי־ציון ו”הפּועל הצעיר" – ושלחו בפעם הראשונה צירים לקונגרס הציוני בהאַג; התחיל להופיע עתון הפּועלים הראשון בעברית, “הפּועל הצעיר”.

בשנה ההיא נוסד גם ה“שומר”.

אנשי “השומר” היו בני העליה השניה, עלית הפּועלים אשר יצאו מנבכי יהדות מזרח־אברופּה, הלכו במדה מרובה לאורה של הריבולוציה הרוסית, ולקחו על עצמם את עול הציונות המעשית, את צו ההגשמה. אין להבין את “השומר” מבלי להכיר את העליה השניה. אבל תמונת העליה הזאת לא תהיה שלמה בלי “השומר”. הרבה קוים פּסיכולוגיים של הדור ההוא מתגלים לנו בבהירות יתרה בצביונו של “השומר”. הגרעין העיקרי והמנהיג של “השומר” וגם רוב חבריו היו יוצאי תנועת פּועלי־ציון שברוסיה ומיסדי ונאמני המפלגה הזאת בארץ־ישראל. הקבוצה הראשונה של פּועלי־ציון עלתה מרוסיה בשנת 1904, אחרי הפּוגרום בהומל. היא פּתחה את הפּרק החדש ורב התוצאות של עלית פּועלים וצעירים יהודים בעלי הכרה סוציאליסטית, אשר צרפו ומיזגו בנפשם תפיסת היסטוריה מטריאליסטית עם תפיסת חיים אידיאליסטית. הם למדו, כי מסיבות הייצור מַתנוֹת את אפשרויוֹת היצירה, כי רק סדרי חברה חדשים יסללו דרך לחדוש החיים. אבל הם גם ידעו היטב, או הרגישו מתחת לסף הכרתם המנוסחת בפּרוגראמה, כי בלי אדם חדש לא תתכן חברה חדשה, בלי רוח של העפלה והתקפה מהפּכנית לא תקום שום מהפכה. באטמוספירה זו של “הליכה אל העם” או לפני העם, של החלטה איתנה לשנוי כל ערכי וסדרי חיינו, של נכונות להקרבה עצמית לשם גאולת העם והאדם – חוּנכו בני העליה השניה ויוצרי “השומר” בתוכם.

רעיון השמירה העברית היה צרוף של שני יסודות: רעיון העבודה העצמית ורעיון ההגנה העצמית.

הרצון לחדור לשמירה, יותר נכון, יצירת שמירה יהודית על האדמה היהודית היה למיסדי “השומר” אחד הבטויים למטרתה העיקרית של העליה השניה ותנועת הפּועלים בארץ – לרעיון העבודה. המושג המקובל של כבוש העבודה אינו ממצה את תכנו, אף על פּי שהוא חלק בלתי נפרד ממנו. חלוצי הציונות הפּרוליטרית היו חדורי ההכרה הסוציאליסטית, אשר רכשו להם באברופּה, כי ההויה הכלכלית קובעת את ההויה המדינית, וכי משני הגורמים הנאבקים על השלטון בחברה, הרכוש והעבודה, סוף הנצחון לעבודה. לכן האמינו בני העליה השניה, כי חרוּת מדינית ולאומית איננה נקנית בלי עצמאות כלכלית. כמו כן היה ברור להם, כי חברה יהודית בת־חורין במובן הכלכלי לא תקום בלי עם יהודי עובד, זאת אומרת, בלי המונים יהודים המושרשים בכל ענפי הכלכלה, השולטים במקורות המחיה ובאמצעי הייצור. בראשית צעדיה של תנועת הפּועלים בארץ התגלמה ההכרה הזו בשאיפה ליצור מעמד פּועלים חקלאים יהודי, לחדור לכל ענפי המשק החקלאי. “השומר” ראה בשמירה על הרכוש החקלאי, על פּרי עבודתו של האכר והפּועל היהודי, אחד מענפי החקלאות והציג לו למטרה לכבשו.

אמנם הענף המשקי הזה היה בעל צביון מיוחד, והאמת ניתנה להגיד, כי לא השמירה על הרכוש הפרטי, הנעבד ברובו הגדול על ידי שכירים וחרתים ערביים, משך בעיקר את לב השומרים, כי אם השמירה על כבוד ישראל. כאן מתגלה לפנינו המקור השני ממנו ינק “השומר” – רעיון ההגנה העצמית.

ההגנה היהודית היא כיום עובדה היסטורית, נחלת ההוי היהודי ברוסיה הצארית. והדברים האלה נכתבים בזמן שאלפים מבני הישוב בארץ, בכפר ובעיר, עומדים על משמרתם יומם ולילה להגנה ולשמירה. אבל אחרי קישינוב, בימי הומל וזשיטומיר, היתה הקמתה של הגנה יהודית, אשר יצאה נגד פּורעים משוּסים וצבא רוסי העוזר על ידם, מפנה חדש בדברי ימינו. היא היתה סימן בולט למהפּכה הנפשית שהתחוללה ביהדות הרוסית, להופעת גורם חדש על במת חיינו – מעמד פּועלים המגין בחרף נפש על כבודנו ורכושנו, נוער יהודי המסרב “לפשוט את הצואר אל כל מאכלת מרוטה… למות מות קדושים”, אלא יוצא לקרב מגן ומוכר את חייו במחיר יקר. פּועלי־ציון היו מיוצרי ההגנה. לא נכנס כאן בפלוגתא ההיסטורית בין פּועלי־ציון ל“בונד”, מי קדם למי במעשה רב זה. עובדה היא, כי בפרעות הומל (1904) ובפרעות זשיטומיר (1905) מופיעה ההגנה העצמית, ופועלי־ציון חלקם רב בארגונה ובפעולתה. הסיסמה “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום” היתה נס וסמל להגנה זו מיסודם של פועלי־ציון. האגודה “בר־גיורא”, אשר יצרה את “השומר”, קבלה ממנה את הסיסמה הזאת וכתבה אותה על דגלו של “השומר”. כי “השומר” ראה את עצמו כממשיך מסורת ההגנה שעל ברכיה נולד.

בתנאי ארץ־ישראל בימים ההם קבל רעיון ההגנה בראשונה את צורת השמירה על רכוש המושבות הקימות. אך לא ארכו הימים ו“השומר” גילה את כחו הטמיר והדינמי והיה לגורם חשוב בהתרחבותו של הרכוש הקרקעי הלאומי. הוא מילא תפקיד גדול בכבוש שטחי אדמה חדשים להתישבות היהודית, ביחוד בשביל ההתישבות העובדת. זמן קצר אחרי ייסוד “השומר” התחילו רכישות אדמה ע"י מוסדות ההסתדרות הציונית – החברה להכשרת הישוב והקרן הקימת – ונעשו הצעדים הראשונים להתישבות לאומית. אדמות מרחביה, תל־עדשים, כרכור נרכשו לא בכסף בלבד. קנינן הובטח על ידי פּעולה משותפת של קבוצות כבוש אשר יצאו לעבודתן בעת שיד חברי “השומר” אחזה בשלח להגנתן. תולדות כבוש דגניה ומרחביה, ייסוד כרכור ותל־עדשים, העליה לגליל העליון בזמן המלחמה ויצירת כפר גלעדי ותל־חי ישארו קשורים קשר אמיץ בתולדות “השומר”.

“השומר” ראה את עצמו כחלק בלתי נפרד מצבור הפּועלים החקלאים. בתוקף רב הגינו חבריו על זכותם להיות חברי ההסתדרות החקלאית, והנסיון מצד חלק מחבריה להעמיד את השומרים מחוצה לה גרם להרבה מרירות. לא מקרה הוא שמיסדי “השומר” לקחו חלק פּעיל מאד ביצירת “החורש”, בעקשנות והתמדה שאף “השומר” להתישבות חבריו על האדמה, והגשים את משאת נפשו ביסוד כפר־גלעדי ותל־חי. כי ראשי “השומר” הביטו בדאגה רבה על התפּתחות שמירה מקצועית, נטולת קשר חי עם החקלאות. בעין בהירה ראו את סכנות ההתנוונות האורבות לשומר העסוק בשמירה בלבד. לכן החתירה המתמדת לשיבת השומרים לעבודת אדמה אחרי תקופת שמירה מסוימת, מכאן התכניות ליצירת כפרי־ספר לחברי “השומר”, כעין ישובי קוזקים יהודים. מהתפיסה הזאת נובע גם היחס המיוחד של “השומר” לגליל, ארץ האכר החורש אדמתו, אזור החקלאות העובדת והכבדה, המוציאָה את לחמה מתלמיה, מבלי לצפות לתנודות השוק הרחוק ומבלי לנצל צבא פּועלים שכירים. מתק אוירו של הגליל, רוכסי הריו ובדידות עמקיו, שלל צבעיו של ים כנרת החולם ומשקיף אל ראש החרמון העטור שיבת שלגיו – השרו קסם מיוחד על אנשי “השומר” ושזרו חוטי רומנטיקה עדינים בינם ובין הצפון ההררי של המולדת המשתרע בין הלבנון לעמק יזרעאל. פּה הפכו לראשית מעשה המחשבות המעורפּלות הראשונות על שמירה עברית, רועים יהודים, חיי קומונה של עובדים, את אדמת הגליל הרוה דם חללי “השומר” הראשונים.

בתעודות וזכרונות אשר נאספו בספר הזה מספּרים חברי “השומר”, אשר ברובם הגדול לא שבט סופרים אוּמנותם, מקורות חייהם ומרחשי לבם במשך התקופה הקצרה אך רבת המאורעות של קיום “השומר”. כמשיחים לתומם, בלי אמצעי כחל ושרק, מגוללים הם לפנינו תמונות הוי שעוד מעט ונשכח מלבנו ומגלת חיים מלאים מחסור ותלאות, חרף נפש וגבורה חרישית.

הננו רואים, איך ליכד “השומר” עשרות בחורים מישראל, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, פּועלים ובני־נעורים, ללא תביעות לגבורה יתרה וכשרונות בלתי רגילים, וחינך אותם למשמעת, אחריות והתמכרות וחובה, לעמידה של כבוד וקוממיות לקראת פּני הסכנה, לנכונות מלאה וללא־תנאי לקרבנות וגם לקרב, אם אין להמנע ממנו.

אמנם “השומר” לא היה שואף קרבות ולא שש לקראת תגרות. להפך, הוא חינך את חבריו לזהירות רבה ביחסיהם אל השכנים הערבים והבדואים. לזכותו יצוין כי במיטב כחותיו התאמץ להכיר את הסביבה הערבית, את מנהגיה, שפתה והלך־רוחה ושקד לטפּח יחסי כבוד ושלום עם הכפרים והשבטים אשר ביניהם פּעל. הלא היו בישוב חוגים אשר לא העריכו כראוי את מאמציו אלה והאשימו את “השומר” בחקוי מנהגי הבדואים ובהסתגלות מופרזת למזרח; כמו שהיו אנשים אשר העלילו על השמירה העברית כי היא גרמה להרפּתקאות ולקלקול האידיליה ביחסים עם השכנים אשר כאילו שררה לפני הופעתו של “השומר”. קובץ הזכרונות האלה של אנשים אשר חיו את חיי “השומר” ועמדו במערכותיו יפיץ אור יותר נכון גם על פּרק זה של תולדותיו.

כאשר אנו מדברים על גבורה חרישית, עומדות לעינינו ביחוד דמויות נשי השומרים, בנות ישראל רכות וענוגות, ונשי חיל אמיצות לב. בלי תלונה ומורך נשאו בקושי החיים של בעליהן, בסבל פּרידות תכופות וממושכות, שתו לרוַיה את כוס הצער של גידול ילדים קטנים בעת שהלב מלא חרדה לאַב הצפוי לסכנות. ברטט נפשי יקראו הדפּים אשר נכתבו על ידי הנשים היקרות האלה, אשר רבות מהן שלמו את מחיר אהבתן ונאמנותן ונשארו באלמנותן, וסבל אמהוּת צעירה על שכמן. עליהן נאמרו הדברים הנשגבים של חוזה דורנו:

אָכֵן לְמוּדֵי הַחֲרֵשׁ אַתֶּם וְחִדְלֵי קוֹל וּדְבָרִים

פִיכֶם לֹא יַבִּיעַ גְדוֹלוֹת וְכַפְכֶם לֹא תִיצַר רָמוֹת…

וְאוּלָם חַיֵיכֶם – מֵיטַב חֶזְיוֹנְכֶם, וְתִפְאַרְתְכֶם – עֶצֶם הֱיוֹתְכֶם;

אַתֶּם הַשּוֹמְרִים הַנֶאֱמָנִים לְצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּעוֹלָם!

הספר הזה לא יתן תמונה שלמה של “השומר”, הרבה פּרקים בדברי ימיו לא באו בו לידי בטוי והאָרה מספּיקים. אבל הוא נותן די חומר להבנת “השומר” בתור גורם חנוכי; השפּעתו זו היתה כל כך חזקה שלא פסקה עם פּרוקו אחרי המלחמה. היא באה לידי גילוי בהתנדבות לגדודים העברים, כמו שרוחו של “השומר” שוֹרה על גדוד־העבודה בזמן כבוש עמק נוריס ומרחפת על גבוֹרי ההגנה מתל־חי עד מאורעות תרצ"ו העוברים עלינו.

יש ושואלים אותנו, מה הוא המעין ממנו שאבו אנשי “השומר” והעליה השניה את כחם ואמונתם, מה הוא מקור הפּתוס המבורך והמתיק הרים אשר מילא את לבם. לי נדמה, כי שני פלגים השקו את נטע פּלאים זה.

ראשית, חדוַת השיבה למולדת, ההרגשה כי הגיעו הביתה, לחוף מבטחים לחיק אדמת־אם, השחרור מעקת הנכר.

והשנית, הזכות והרצון להיות שותפים למעשי בראשית, למפעל יצירה כביר של הקמת חברה חדשה; חדשה בשני המובנים – בנויה מחדש בארץ מחודשה; וחדשה באָשיותיה ומיבנהָ: בנויה על יסודות חיים חדשים, ללא שעבוד וניצול, ללא שלטון אדם באדם, או עם בעם. דמיון רב דרוש היה, המגשר בין עבר רחוק ובין עתיד לא מקרוב ישורנו, כדי להרגיש את עצמו בארץ־ישראל של המשטר התורכי כבמולדת המקבלת לחיקה שבי גולה. אמונה רבה בכשרוננו לחולל תמורות כבירות דרושה היתה, כדי לחלום על כיבוש עולמות חדשים ויצירת כנסת עבודה חדשה בתוך החוּלין של הישוב הזעיר והעלוב אשר מצאו בארץ בני העליה השניה. לאָשרנו, הביא אתו הדור ההוא מכוּר העוֹני של הגוֹלה ומסדן המהפּכה הרוסית שעליו חושל את שתי הסגולות היקרות האלה.

הפּועלים אשר הלכו לחקלאות הוכיחו, כי עוד לא אלמן ישראל מכחות כיבוש, כחות התחדשות ושנוי ערכים, כי יש לאל ידנו ליצור טפּוס של אדם חדש, אדם העבודה הקשור לאדמה. אנשי “השומר” הוכיחו, כי עוד ישנם בקרבנו אנשים הנכונים ליהרג על משאת נפשם, ההולכים בעיניים פּקוחות לקראת המות. הם ידעו, כי רק רעיון אמת שנושאיו מוכנים למות בעדו נושא בחובו את החיים.

חיפה, תשרי תרצ"ז