רקע
שלמה קפלנסקי
חזון ועמל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1950

(בחגיגת שלושים שנות קיומה של מרחביה – קיבוץ מרחביה, 4.5.1941)

היום הזה הוא חג המקום וחג המפעל, חג הרעיון וחג המעשה. כי מרחביה זכתה לשני כתרים: היא חלוצת עמק יזרעאל העברי, והיא חלוצת הרעיון של ההתישבות הקבוצתית. התהווּת הרעיון של ההתישבות הקואופּרטיבית, הקבוצתית, הקולקטיבית קשורה ודבוקה בתולדות המשק מרחביה.

הרעיון של התישבות קואופּרטיבית הוכרז בפעם הראשונה מבמת הקונגרס הציוני לפני 40 שנה, בסוף 1901, ע"י תיאודור הרצל בעצמו. בנאום הפּתיחה לקונגרס החמישי אמר הרצל:

"אם שואלים אותנו, מה נעשה עם המתישבים, אין אנו מתקשים בתשובתנו. אנו רוצים להשרישם באדמה, להפכם לאנשי־אדמה אמתיים. עליהם להתקיים על האדמה ולהתפּרנס ממנה, מבלי להיות תלויים במחירי השוק כרוכלים נטולי כוח. לשוק יביאו רק את היצרת שנותרה להם אחרי סיפּוק תצרוכתם העצמית. כל נקודת התישבות תתנהל מתוך שלטון עצמי כקואופּרצית ייצור חקלאית, לפי העיקרים שהמדע והנסיון העניקו לנו כבר כיום הזה. – – –

באופן כזה יווצרו היסודות לחיי מנוחה יציבים, עליהם מתגעגע בכל נפשו העם היהודי הנרדף בלי חשך. איזה בנין יתרומם על היסוד המוצק והרחב הזה של ישוב חקלאי עובד, איזה בית מודרני ומרוּוח – זה תלוי בעם עצמו, אחרי שנרכוש לו את הזכות להחליט בעצמו על גורלו".

שנה וחצי אחרי זה, בקונגרס הששי בבאזל (1903), הופיע ד"ר פרנץ אופנהיימר – אז דוצנט צעיר באוניברסיטה של ברלין – כמרצה על ההתישבות. בהרצאתו הכריז אופנהיימר על עיקרי ההתישבות הציונית, אשר פירט אותם בערך כלהלן: עזרה עצמית; הרוצה לבנות ערים, צריך להקים אכרים וכפרים תחילה; האדמה קנין לאומי או רכוש צבורי־שיתופי; אין תפקיד ההתישבות הציונית להפוך פרוליטריון עירוני לפרוליטריון חקלאי; צריך להקים משקים שיתופיים או קואופרטיביים, וכמעבר למשקים האלה צריך ליסד משקים גדולים בהנהלת מומחה, העובדים בפועלים שכירים, המשתתפים בריוח המשק ומועברים בהדרגה להנהלה עצמית.

הרעיונות האלה לא מצאו הד רב בתנועה הציונית. כמובן, אופנהיימר נתקבל בתשואות, אבל בתנועה הציונית לא היה נושא לרעיון הזה. ההכרזה נשארה ערטילאית. תקראו, למשל, את דברי אחד־העם בויכוח על אמרו של הרצל “אלט־ניי־לאנד”, איך כותב אחד־העם מתוך לגלוג על “הצעירים” השואפים “לתיקון עולם” והרוצים להעמיד את השאלה הסוציאלית במרכז התנועה הציונית וההתישבות הא"ית, ותבינו מה מועט היה ההד, אשר מצא אז רעיון ההתישבות השתופית בתוך התנועה הציונית.

אבל בינתיים התחילו להתגבש כוחות חדשים, התחילה להתארגן תנועת פועלים יהודית סוציאליסטית בתוך התנועה הציונית. למפלגת הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי־ציון באוסטריה הזכות ההיסטורית שהיא העמידה על סדר יומה של התנועה הציונית ושל העבודה הריאלית בא“י את שאלת התישבות העובדים. בשנת 1906, כאשר התארגנה המפלגה הזאת על בסיס ציוני וסוציאליסטי ברור, הכריזה על הצורה הקואופרטיבית של ההתישבות בא”י כחלק מתכניתה הציונית והסוציאליסטית. אביא פסקא אחת מההכרזה הפרוגרמטית הזאת:

“מתוך הכרת מצבו האי־נורמלי, הנובע מתנאי החיים בגלות, מגיע הפרוליטריון היהודי לא רק להבנת ההכרח להלחם על הרמת מצבו של מעמד הפועלים בתנאי הייצור הקיימים, אלא גם להבנת ההכרח להלחם על ביטולו המוחלט של הניצול המשעבד אותו כתוצאה מהמשטר הקפיטליסטי של החברה. על בטולו של משטר זה הוא נלחם בתוך שיתוף פעולה סולידרי עם הפרוליטריון הבין־לאומי בהאבקותו המעמדית, הכלכלית והמדינית. לשם השגת המטרה הזאת משתמש מעמד הפועלים היהודי בארצות הגולה ובארץ־ישראל בכל האמצעים של שרון המעמדות. בארץ־ישראל ביכולתו להגביר את מכשירי הכוח האלה במידה ניכרת הודות לאפשרות לקרב את המשק החדש המתהוה בה להגשמת הסוציאליזם על־ידי מוסדות קואופרטיביים, ביחוד בשטח האגרארי”.

לזכותה של תנועת פועלי־ציון באוסטריה צריך לאמר, שהיא לא הסתפקה בהכרזה בלבד, אלא ניגשה לחינוך שיטתי של התנועה הציונית וגם של תנועת פועלי־ציון בעולם להבנת הדרישה הזאת.

בקונגרס הציוני השמיני בהאג (1907) הגיעה שאלת ההתישבות הקואופרטיבית בפעם הראשונה לדיון מבמת הקונגרס. שאלת הפועלים החקלאים והשאלה הסוציאלית הועמדו במרכז הוכוח על העבודה הריאלית בא"י. ברצוני להביא רק פּסוק אחד מדבריו של ידידי המנוח נתן גרוס, שהשפיע השפעה מרובה בכיוון זה על חבריו במפלגת פועלי־ציון וגם על התנועה הציונית באוסטריה בכלל. גרוס אמר בנאומו בקונגרס בהאג:

“ארץ ישראל לא תהיה לנו, אם נקבל את הצ’רטר, אם נקבל למפרע את הבטחונות הבין־לאומיים. אין רוכשים את ארץ־ישראל, אם קונים את הקרקע כקנין פרטי. ארץ־ישראל תקום לנו רק אם נרכוש את אדמתה בזכות כוח העבודה היהודי”.

אמנם בקונגרס האג נתקבלה רק ריזולוציה המטילה על ההנהלה הציונית להגיש לועד הפועל הציוני הצעה מעובדת בזמן הקרוב. אחת הסיבות שלא הצלחנו במאמץ ראשון להשיג את מבוקשנו היתה שהעבודה בא“י בכלל היתה בהתחלתה. בשנה ההיא – 1907 – הגיע רופין לארץ־ישראל ועמד בראש המשרד הארץ־ישראלי. אולי כדאי להזכיר פה גם פרט מענין אחד. בהרצאתו של אדולף ביהם, אשר נפטר לפני זמן קצר בוינא, אשר דבר בשם הועדה הארץ־ישראלית בקונגרס, אתם יכולים לקרוא הערה מוזרה במקצת, כי ההצעה הנידונה באה מצד פוע”צ באוסטריה וציוני אוסטריה, אבל צירי פועלי־ציון מא“י לא התפעלו ביותר מההצעה הזאת. ואמנם, בתוך תנועת פועלי־ציון בשנים ההן היה ויכוח פנימי. הנני זוכר כיום הזה איך בא אלי נתן גרוס מישיבת הועדה הארצישראלית, נבוך ונבהל, וספר לי שבועדה קמו חברינו בן־צבי וישראל שוחט, שהיו אז הצירים של פוע”צ בא“י, ואמרו שהם מחשיבים יותר את חדירת הפועלים היהודים למושבות בתור פועלים שכירים מאשר את התישבותם על יסודות שתופיים. וזאת היתה גם עמדת החברים מ”הפּועל הצעיר“, אשר גם מהם היו אז שני צירים: יוסף אהרנוביץ ז”ל ויבדל לחיים – אליעזר שוחט. העמדה הסקֵפטית והמהססת הזאת, אם לא לאמר המתנגדת, של שליחי הפועלים בא"י השפיעה במדה לא קטנה לרעתנו.

רק כעבור יותר משנתיים אחרי זה, בקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג, בסוף 1909, הצלחנו סוף־סוף להזיז את התנועה הציונית בכיוון למעשה התישבותי.

לזמן ההוא, בועידה השניה של ברית פועלי־ציון בקרקוב (1909), הצלחנו לאחד את תנועת פועלי־ציון בעד הרעיון של ההתישבות הקואופרטיבית (פרט לפועלי־ציון הרוסים אשר לא השתתפו, כידוע, בקונגרס הציוני). כדי שתעריכו את מדת האדישות ששררה עדיין בתנועה הציונית, אני רוצה לספר לכם, שפרנץ אופנהיימר לא יכול היה להשיג מנדט לקונגרס בהמבורג, שש שנים אחרי הופעתו בקונגרס הציוני, וצריך הייתי לבטל בחירות שכבר נתקיימו באיזה מחוז פועלי־ציוני בגליציה ולבקש חבר טוב להתכבד ולשבת בבית, כדי לפנות מנדט לאופנהיימר. באופן כזה בא אופנהיימר לקונגרס כציר שלוח ע"י פועלי־ציון באוסטריה.

בקונגרס בהמבורג התקבלה ההחלטה ההיסטורית, שהתנועה הציונית מכניסה לתוך תכנית פעולתה את ההתישבות הקואופרטיבית, ונוסדה גם קרן קואופרטיבית, אשר לקחה על עצמה לספק למשק הקואופרטיבי הראשון את הון־ההשקעה הדרוש להקמתו.

במאמר אשר פרסם הח' יערי הבוקר ב“דבר”, הוא מביע את הדעה שהרעיון של ההתישבות הקואופרטיבית, כמו שהוצע ע“י אופנהיימר, היה כעין פסיחה על שני הסעיפים, כעין פשרה בין הרעיון של המשק הקולקטיבי ובין המושב. אינני יכול לקבל את ההגדרה הזאת. אופנהיימר ראה את המשק הקואופרטיבי במרכז תכניתו, אע”פ שבשלב מאוחר הניח את האפשרות שהמשק הזה יהיה מוקף זר משקים זעירים. כונתו היתה לתת את החופש לאותם המתישבים, אשר לא הסתגלו למשק הקואופרטיבי, לצאת מהקבוצה, להתישב במשקים קטנים עצמיים בסביבתה ולהשאר חברים חלקיים של המשק המרכזי. אבל למען האמת עלי לאמר, שאופנהיימר לא חפש את הפשרה הזאת. הוא היה בטוח שהמשק הגדול הקולקטיבי עולה במובן הטכני ובמובן החברתי על המשק הזעיר. הוא רק לא רצה להגביל את חרות החבר המאוכזב לעזוב את המשק. כמו כן הוא לא התכחש למשק האכר העובד, והכיר במעלותיו. אבל הוא היה בטוח, שהמשק הקואופרטיבי הגדול יכריע את הכף בשל יתרונותיו כלפי האחוזה הגדולה וכלפי המשק הזעיר גם יחד.

בהצעתו של אופנהיימר היו שני רעיונות, שכיום הם נראים לנו כבלתי־נכונים: השלב המוקדם של חוות־לימוד בהנהלת אדמיניסטרטור־מומחה והרעיון של שכר־עבודה בלתי־שוה, מודרג לפי התוצרת. במקום אחר הסברתי, מתוך תנאי העבודה והחיים של הפּועל היהודי בארץ, מדוע לא התאימו תקופת האדמיניסטרציה והשכר לפי ההספק למציאות ההתישבותית בארץ, לתנאי הכבוש בהם נתנסה ונתחשל משק העובדים שלנו. את שני הגורמים האלה – את פרובלימות חקלאותנו בתקופת הכבוש ואת הפועל העברי – לא הכיר אופנהיימר בזמן ההוא. אך למה נכחד: רק יחידי סגולה בתוכנו עלו עליו בידיעה מעמיקה של בעיות אלו. עוד פּחות צודק יהיה למתוח עליו בקורת, מפּני שאופּנהיימר וכולנו אתו לא חשבנו אז להרחיב את הקואופרציה מחוץ לשטח הייצור. לא חשבנו שהקואופרציה תתרחב על יתר שטחי החיים, שנגיע לקומונה מלאה. אבל עלינו לזכור שבזמן ההוא לא היתה אף תנועה סוציאליסטית בעולם, אשר חשבה שרעיון המשק הקולקטיבי – בחרושת או בחקלאות – מחייב גם קולקטיביות בצריכה, במשק הבית ובחנוך. גם בארץ־ישראל לא ידענו אז שנגיע לכך. אני חושב, שאם אופנהיימר טעה בהערכת דרכי ההתפתחות של המשק הקולקטיבי, שגיאותיו דומות לשגיאותיו של קולומבוס, אשר גילה את אמריקה בהיותו בטוח שהוא מגלה את הודו. אף על פי שאופנהיימר יצא מהנחות לא לגמרי נכונות, זה לא גורע מזכויותיו. הישגו לא בזה ששיטתו היתה נכונה בכל פּרטיה, אלא בזה שרעיון המשק הקולקטיבי, רעיון של משק גדול קואופרטיבי המתנהל מתוך שלטון עצמי של עובדיו, נזרק לתוך התנועה הציונית והוכנס לתוך עבודת ההתישבות בא"י. וזאת היתה הסיבה מדוע אנחנו, פועלי־ציון של הזמן ההוא, סוציאליסטים ומרכסיסטים, אף על פי שלא הסכמנו לאופנהיימר ולתפיסתו הסוציאליסטית בכל הפּרטים, קבלנו את הדרכתו, מפּני שידענו שרק באופן כזה נוכל לחנך את התנועה הציונית להתישבות קואופּרטיבית וקולקטיבית.

סקירתי ההיסטורית מתקרבת לסיומה, ידוע מהלך הדברים אחרי הקונגרס בהמבורג. יצרנו את הקרן הקואופרטיבית. היה זה אולי המקרה היחיד בתולדות התנועה הציונית, שקונגרס החליט על תקציב והוא התמלא ב־100%. החליטו על קרן של 100.000 פרנק, וסכום זה גם נאסף במשך שנת 1910.

באותה שנה קנו יהושע חנקין וד“ר רופּין את השטח הזה של מרחביה, בטבת תרע”א (דצמבר 1910) עלתה הקבוצה הראשונה – קבוצת הכבוש עם חברנו בֶצֶר בראשה – ו־6 שבועות אחריה עלתה הקבוצה להתישבות, עם האגרונום ש. דיק ז"ל בראשה, על האדמה הזאת.

לא כאן המקום ולא תפקידי הערב לדבר על כל החליפות והתמורות שעברו על מרחביה. תקופת ההנהלה על־ידי מומחה נמשכה כ־4 שנים, וסופה היו חכוכים די רציניים בין האדמיניסטראציה ובין חברי המשק.

בקיץ 1914 החלטנו בועד המפקח של הקרן הקואופרטיבית למסור את המשק להנהלתם העצמית של הפועלים. אבל התקופה הזאת של שלטון עצמי היתה גם תקופת המלחמה. באבגוסט 1914 התחילה המלחמה העולמית הראשונה. רצה הגורל וראשיתו של המשק הקולקטיבי במרחביה היתה תקופת יסורים ומכשולים לאין קץ. אין למנות ולספור את פגעי הטבע והזמן, את הפּורענויות מידי שמים ומידי אדם אשר עברו על מרחביה ומתישביה הראשונים.

תרשו לי להעריך במלים אחדות מה היתה לנו מרחביה, מה היא לנו כיום.

חשיבותה וערכה של מרחביה ראשית כל במקום המיוחד אשר כבשה לעצמה בתולדות ההאָבקות למען ההתישבות הקואופּרטיבית בתנועה הציונית ובתנועת הפּועלים הציונית־הסוציאליסטית. התנועה הרעיונית הזאת היא שהכינה את הקרקע להתישבות הקבוצתית לא רק במרחביה, אלא בארץ־ישראל כולה. מרחביה היתה המעבדה לצורות ההתישבות העובדת. פה הוּקמה קבוצת כבוש רחבת מדות, ראשונה בהיקפה, אם לא במינה; פּה נעשה נסיון של ההתישבות הקואופּרטיבית; מהקואופּרציה הזאת התפּתח כאן משק קבוצתי; פּה גם נוצר מושב־עובדים. באופן כזה נהפך המקום הזה במשך של שנים למעבדה הסוציאלית וההתישבותית של תנועת הפּועלים בארץ.

שנית: מרחביה היתה תחנת הנסיונות הראשונה למשק המעורב בעמק יזרעאל. בתערוכה שסדר המשק באולם האוכל הישן תמצאו מכתבים או תקראו בספרות על מכתבים שד“ר רופין כתב להנהלת המשק בזמן המלחמה, בהם תבע מהם רווחים, תבע מהם לצאת מתקופת הגרעונות. אני בטוח שד”ר רופין יחייך בעצמו, כאשר יקרא כעת את המכתבים האלה וייזכר באיזה תנאים ומסיבות הוא כתב אותם למשק מרחביה. כולנו לא ידענו ולא הערכנו אז, כמה שנים נמשכת תקופת הכבוש בשביל משק מעורב ובשביל הקבוצה בא"י, בתומנו תבענו רווחים והתוכחנו על השתתפות ברווח הזה בינינו לבין עצמנו, עם אופּנהיימר ועם תלמידיו, בזמן שלא היתה למעשה שום אפשרות להבטיח את הרנטביליות של המשק.

מרחביה היתה במשך של הרבה שנים, ביחוד בגלל המלחמה, במצב של תחנת נסיונות, ואין פרובלימה של המשק המעורב בעמק יזרעאל, בשטח זה מחוסר מים – בשטח הפלחה, ברפת, בגידולי המספּוא, בענף המטעים – אין ענף אחד בחקלאות העברית אשר מרחביה לא התחבטה בו ולא עזרה לנו לפתור את הפרובלימות האלו.

ושלישית – מרחביה היתה התגלמות הגבורה, ההקרבה, המסירות של הפועל היהודי בהשתרשותו באדמה. יודעים אנו איזו עלילת־גבורה, איזה אפּוֹס של סבל, אומץ־לב ונשיאת יסורים באהבה נתגלה פּה לעינינו, איך הפכה מרחביה לאגדה לנוער ולפועל היהודי בגולה הרבה שנים לפני היות מציאות, לפני היותה משק חי ונושא את עצמו. תולדות “השומר”, תולדות תנועת הפועלים החקלאים בא"י, תולדות תנועת הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי־ציון – כולם קשורים בעלילה הזאת של מרחביה.

הנני מאושר שיש לי פה ההזדמנות לראות סביבנו עשרות מהראשונים, ממניחי היסודות וכובשי המקום הזה. ראיתי פה הרבה פנים יקרים וחביבים לכל אחד מאתנו. מה פעלו הותיקים האלה? – הם הלכו בנאמנות לאור הרעיון של גאולת העם וגאולת האדם מהשיעבוד של המשטר החברתי הקַיים. הם הקריבו את נעוריהם. רבים מהם הקריבו את חיי־המשפחה. הם השיבו לעם היהודי ולתנועה הציונית את הבטחון ואת האמונה שעוד לא פג כוח־היצירה בעם היהודי. בחושבי על הותיקים עולים על לבי דברי המשורר הגדול על “ענווי־עולם”: “חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת… אט אט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות חיים, עבוֹר וזרוֹע סביבכם באפס־יד ובלי כוָנה את האמונה ואת הטוהר, הרועפים מכל ישותכם כערוף שמים תכלת וצללים מיער רענן”.

אחרי 30 שנה של סבל והאבקות וקרבנות יכולים אתם לאמר: לא לריק יגענו, לא לשוא עמלנו. אתם זרעתם את הגרעין, אשר ממנו צמח האילן הגדול של התישבות קבוצתית, אשר בצלו חוסים היום כ־50 נקודות עם רבבה של עובדים וכ־15.000 נפשות. ואם נקח את כל ההתישבות העובדת, אשר התפתחה על יד ההתישבות הקבוצתית – הלא לפנינו מחנה גדול כמעט כפליים מזה!

ומהותיקים אני פונה לממשיכים, לאנשי השומר הצעיר, אשר יושבים במקום הזה זה 12 שנה. הרבה גלגולים עברו על מרחביה. כל חבלי ההסתגלות של החומר האנושי לקבוצה ולעמק – מרחביה ראתה אותם. במשך 20 שנה כמעט היתה מרחביה קבוצה האוכלת עובדיה. קבוצה אחרי קבוצה ניסתה להשתרש במקום הזה ולא הצליחה. והנה באתם אתם וזכיתם לפתח את המשק הזה, להביאו לידי פריחה ושגשוג, לעשותו למשק נושא את עצמו.

חלומו של אופנהיימר היה להוכיח, שההתישבות הקבוצתית תיצור בסיס לקרדיט, שהיא תוכיח שהנה ראויה לקרדיט ומסוגלה לפרוע את חובותיה. זאת הוכחנו אחרי עבודה של עשרות שנים. אתם הוכחתם זאת גם במרחביה! הזכות הזאת תעמוד לכם, אנשי השומר הצעיר וחברי משק מרחביה, כי שמתם קץ לגלגולים ולחליפות בהרכב משק מרחביה. נתתם לו את ברכת היציבות.

ועוד אני רוצה לאמר לאנשי משק מרחביה: סיפוק רב לי לראות שהמשק הזה נמצא בידי חברי תנועת פועלים עברית סוציאליסטית הממשיכה את שרשרת הרעיונות והמאמצים, אשר הביאו לייסוד מרחביה, תנועה הדוגלת בציונות עובדת, בתמורה הסוציאליסטית של החברה, בסולידריות בין־לאומית; תנועה אשר רצתה להקים את שמו של “השומר”, ושמרה על זכרו בשמה היא. הדבר הזה גורם סיפוק רב לנו, לזקנים אשר באו מתנועת פּועלי־ציון ומ“השומר”, ואשר יש להם חלק בייסוד הנקודה הזאת.

צדק יערי באמרו במאמרו, כי עתיד מרחביה, כמו עתיד כל התישבותנו העובדת, יהיה מובטח רק אם יעבדו אבות ובנים יחד. אני מברך אתכם מקרב לבי שתזכו לא רק לראות את בניכם עובדים במשק הזה וממשיכים את היצירה בת 30 השנה, אלא שתזכו לשזור את החוט המשולש שלא במהרה ינתק – של אבות, בנים ובני־בנים עובדים ויוצרים במקום הזה!

אסיים בקטע מזכרונותיו של יצחק בן־צבי. עם שובו בקיץ 1911 לחיפה מהקונגרס הציוני בוינא ומועידת פועלי־ציון באותה עיר, פנה ראשית כל לנצרת, לבקר את 3 חברי מרחביה אשר ישבו אז בבית־האסורים של נצרת: יגאל, קוריקין ונדב. בן־צבי מספר על הפגישה עם החברים האלה ועל שיחתם.

"אמנם על גורלם לא הרבו לדבר. אדרבה, אדם מן הצד יכול היה לדמות בנפשו, כי דעתם נוחה ממצבם. שיחתנו נסבה על עניינים כלליים – על הקונגרס הציוני, על ועידת פועלי־ציון, על מרחביה ועתידותיה, על הגליל התחתון ועל עמק יזרעאל.

באותה שעה שכחו כמעט את המקום, אשר בו אנו יושבים. נפרצו שבכות הברזל, ושערי החומה עם הג’נדרם העיור נעלמו מעינינו. הרחק מנצרת הוליכנו דמיוננו, חפשים וגאים נישאנו על כנפי־רוח על פני עמק יזרעאל, בין הרי הגליל ועמקיו, מעבר לגבולי המקום והזמן.

עמק אחר חזתה עין רוחנו: עמק מלא חוות וכפרים עברים, מרופּד שדות בר עברים, נענים לידים עבריות, צוהל לקול שירה עברית".

חזון אסירי נצרת הפך מציאות. כיצד קם הפלא הזה?

בקוראינו את הדברים האלה, אנחנו מבינים מהו סוד הכוח של הדור הזה, אשר הקים את מרחביה: האמונה והנאמנות לחזון! הדור הזה יכול היה להגשים את חזונו ולהפוך את עמק יזרעאל לשטיח של נקודות עבריות, מפּני שנשא בלבו אמונה העוקרת והמעתיקה הרים. הם האמינו בנצחון הטוב על הרע, היופי על הכעור, הצדק על החמס, העבודה על הקנין, החירות על השיעבוד. האמונה הזאת תעמוד לנו גם בעתיד. רק דור־ממשיכים אשר ישא בלבו את החזון ואת האמונה ואת הרצון הכבירים האלה – יוכל להתגבר על פגעי הזמן האיום הזה.

ואם שואלים אותנו, האם צריך היה לסדר את הכנוס הזה בזמן זה של מלחמה ותלאות ופוּרענוּיות – אני עוֹנה ואוֹמר: צריך היה, כדי לחדש בזכרוננו את גודל החזון ואת גודל הישגיו. כי גם אנחנו ננצח, אם נאמין בלב שלם שהאנושיות, ועם ישראל בתוכה, ותנועת הפועלים עתידים לצאת למרחב, למרחב־יה. בכח אמונתנו זאת ננצח.

המלצות קוראים
תגיות