רקע
שלמה קפלנסקי
הון פועלים עצמי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1950

(נאום במועצת ההסתדרות נ', באילת־השחר ביום 14.7.1943)


זכות גדולה היא לי להענות להזמנת הועד הפועל של ההסתדרות ולדבר כאן על שלושים שנה להתחלת פעולתה של קרן פועלי ארץ־ישראל, שנמלאו בראשית שנת תש“ג. אין כוונתי לדבר על תאריך זה כעל חג ויובל, אין דעתנו פנויה ונתונה לחגיגות בשעה זו. הננו אפופים אבל כבד, חדורים הרגשת האסון הגדול שירד עלינו. יד הגורל האכזרי פּגעה במיליונים של אחינו. אבל בזמן שבלהות מות, כליון ואבדון הם מנת חלקנו יום יום, יש צורך לחזק בנו את רצון החיים, טוב לעורר ולהגביר בנו את התחושה ההיסטורית. תחושה היסטורית פירושה כפול; ראשית, עלינו להעמיק את הרגשת הקשר עם שרשרת הדורות, בבחינת “שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”; בסבל ובגבורה של דורות עמנו המנוסים בענויים ובמרטירולוגיה ארוכה מאוד אנו שואבים כוח לעמוד במבחן של ההוה. פרושה השני – הערכת מעשינו אנו, בדורנו זה, בקנה־מדה של ההיסטוריה. אנו רוצים לבדוק אם מעשינו, התחלותינו, נסיונותינו, ראויים להצטרף לחשבון היסטורי. כי בשעה זו של שואה ופורענות נחוצה לנו ההכרה, כי עדין מסוגלים אנו ליצור היסטוריה, לבצע מעשי יצירה בני קיימא לדורות, ותאריך זה של 30 שנה לפעולתה של קרן פועלי א”י הנהו הזדמנות כזאת למבחן ולחשבון היסטורי.

ערכו של מוסד נערך בשתי דרכים: אפשר לדון עליו לפי פּעולתו ולפי פוריות הרעיון המונח ביסודו. פּעולת קרן פּועלים ראשונה זו מתחלקת לשתי תקופות: תקופה אחת של 15 שנה בערך, עד הועידה השלישית של ההסתדרות בשנת 1927, כאשר קפא"י היתה בהנהלתה וברשותה של ברית פועלי־ציון בעולם, ואחר כך של ברית פועלי־ציון המאוחדת עם צ. ס., ותקופה של 15 שנה כאשר קופת הפועלים עברה לרשותה הגמורה של הסתדרות העובדים הכללית בארץ־ישראל.

אם ננסה לסכם את התקופה הראשונה, נוָכח שאפשר להבחין בה 6־5 פרקים ולכולם צביון מובהק אחד: הם נושאים בחובם בשורה של מעשים יותר גדולים בעתיד. המעשים כשהם לעצמם, לפי הממדים שלנו כיום, הנם צנועים, מוגבלים בהיקף, הם פעולות בזעיר ענפין, אבל הם נושאים בקרבם את הערובה להתפתחות, את השאיפה וההעזה לדברים גדולים יותר.

בראשית היה הפרק של עידוד כל התחלה ארגונית ומקצועית של תנועת הפועלים בארץ, טיפול בצרכי יום־יום של הפועל היהודי בא“י – החל מתמיכה בהסתדרויות המקצועיות שהתקימו אז בארץ, בלשכות לחלוקת עבודה למבקשיה, להסדרת העליה הפרוליטרית שהיתה אז, וגומר בעזרה מקיפה בתקופת המלחמה, כאשר חלוקי הדעות והחכוכים הבין־מפלגתיים, אשר הפריעו לפעולת קפא”י בראשית צעדיה, נטשטשו וסולקו הצדה עם התלכדות מחנה הפועלים בזמן המלחמה העולמית הראשונה. בתקופה ההיא אין מוסד פועלים – ישן או חדש – שלא נהנה מעזרת קפא“י; קופת־חולים בראשית הוסדה, הסתדרות “השומר”, ההסתדרות החקלאית, הפּעולות ל”הקלת המשבר“, בכל אלה היה חלק לקפּא”י.

בתקופה ההיא כבר נוצרה ההזדהות הגמורה, בין קרן הפועלים האי“ת ובין תנועת הפועלים בארץ. היא עזרה לפועל להאבק ברעב ובמצוקה של זמן המלחמה. היא עזרה לו לעמוד במבחן הרדיפות הפוליטיות, ובעצם התקופה של מצוקה ורדיפות ומצור, כאשר חשבנו שהתקוה הציונית נתקלה לא רק בקיר אָטום, אלא בחזית של כידונים תורכים בא”י, היא עזרה לפועל היהודי אַפילו לטפח התחלות חדשות.

נקח לדוגמא פּרק שני של עבודת קפּא“י, את מגבית המכונות וכלי העבודה, אשר סודרה בארצות הברית אחרי מלחמת העולם, בשנת 1921. זה היה הנסיון הראשון להתקשר עם תנועת הפועלים המקצועית בארצות הברית ולשתף אותה בעבודתנו המשקית וההתישבותית בארץ. ה”געציינקאמפיין“, אשר אורגנה אז ע”י קפא“י, היתה גם במובן הארגוני, גם במובן רכישת אנשים ראשית והתחלה למגבית ה”געווערקשאפטען“, מגבית האגודות המקצועיות באמריקה, אשר ירשה בשנים האחרונות את מקומה של קפא”י בארצות הברית, ואשר היא כיום משען נאמן להסתדרות ולפועל בארץ.

פרק אחר – העזרה לשכונת בורוכוב. זה היה למעשה הנסיון הראשון של שיכון פּועלים בפרברים או בשכונות פּועלים עירוניות.

מקום חשוב בתולדות קפּא“י תופס פּיתוח הקואופּרציה היצרנית והקבלנית בארץ־ישראל. קפּא”י היא שעשתה את הנסיונות הראשונים לקבל בקבלנות קואופרטיבית עבודות צבוריות ועבודות בנין. היא עזרה ליסד את הקואופּרציה הראשונה בתעשיה ובמלאכה: את “עמל” ו“כרמל” בחיפה, את דפוס “אחדות” בירושלים, ונסיונות קואופרטיביים אחרים.

ההתפתחות הקואופרטיבית של עשרים השנים האחרונות, במלאכה ובתעשיה וביחוד בהובלה ובתחבורה, היתה בלתי אפשרית בלי הנסיונות החלוציים האלה אשר נעשו לפני מלחמת העולם הקודמת ולאחריה.

גולת הכותרת של עדוד כל הנסיונות הקבוצתיים והקואופּרטיביים של תנועת הפועלים בארץ וגאוַת הקפא"י הלא הן חלקה באותו המפעל אשר בהערכתו עסקנו אמש – מפעל ההתישבות הקבוצתית העובדת בגליל העליון.

הננו מלאים רשמים מהסיור אשר נהנינו ממנו היום, ורבים מאתנו ראו אולי בהזדמנות זו בפעם הראשונה משקים קבוצתיים או מושבים בחבלי לידתם. אבל אין להשוות את תקופת בראשית זאת, אשר ראינו היום, מצב הבראשית שבו נמצאה א"י ותנועת הפועלים לפני שלשים שנה ולפני 25 שנים. מי שלא ראה את ארץ־ישראל לפני ובזמן מלחמת העולם הראשונה, במשטר התורכי, איננו יכול להעריך את הפלא הגדול, אשר חוללה ההתיישבות היהודית במשך 20 השנים האחרונות.

ההתישבות העובדת בגליל העליון לא היתה הראשונה במינה. כבר היו קיימות דגניה ומרחביה, היו קבוצות בכנרת ובגן שמואל, והיו קבוצות כבוש בתל־עדשים ובכרכור. הצורה הקבוצתית – כצורת עבודה וחיים, כצורת כבוש של אדמה חדשה להתישבות – כבר היתה קיימת בארץ. אבל בצורה מצומצמת ובשלב נסיוני. היה לא מעט מן העדוד לרעיון הקבוצתי־ההתישבותי ביצירת 3 עד 4 נקודות קבוצתיות כאלו בגליל העליון: כפר גלעדי, אילת השחר, מחניים, תל־חי. זכותה של קפא"י לא רק בזה שהיא המשיכה ביצירה הקבוצתית הצעירה והרכה אשר עמדה אז על נפשה, שתמכה במסע הפועל והשומר היהודי המעפיל והכובש לחלק הצפוני של הארץ, אלא זכותה היא בזה שהיא עשתה בזמן המלחמה את הנסיון הנועז להרחיב את גבולות ההתישבות העובדת, להחיות את הגליל העליון היהודי, לתת לו דם חי, חיים וכוחות עבודה חדשים.

אלה שמכירים את יסוד־המעלה, משמר־הירדן, ואת המושבות האחרות במצבן כיום, אולי יעריכו במקצת מה היה המצב לפני 25 שנה. אינני רוצה בשום פנים להקטין את זכותם של החלוצים הראשונים האלה בגליל העליון. למרות המצב הקשה והבלתי משביע רצון במובן הציוני וגם במובן הסוציאלי של ההתיישבות הישנה, למרות כל האכזבות שהיא הנחילה לנו ולציונות, עלי לאמר לכם, שעד היום אינני יכול לשכוח את הרושם החזק, את ההתרגשות הנפשית העמוקה שעברה עלי, כאשר בקרתי לפני 31 שנה בפעם הראשונה בגליל העליון; לא היתה עוד דרך לעגלה מטבריה לצפת, ואי־אפשר היה להגיע לשם אלא ברכיבה. כאשר ראיתי את הנקודות העבריות האלו על הירדן, הנגועות בקדחת, ואת ראש־פנה ומתולה; כאשר ראיתי את הבדידות הנוראה של מושבות אלו המנותקות מכל ישוב ושרויות בתוך סכנה של התקפות הנשקפת להם כל יום; כאשר ראיתי את הנסיון הנועז ליצור התישבות יהודית בפנה הצפונית הזאת של הארץ, בסביבה שהיתה תמיד תוססת, על גבול הלבנון האבטונומי וסוריה מלאת מתיחות סמויה מהעין אבל מורגשת על כל צעד ושעל, מתיחות לאומית, דתית, מדינית, ובין־לאומית; כאשר ראיתי את המפעל הנועז הזה, התמלאתי רגש של הערצה עמוקה לאומץ לבם, לחלוציותם במובן הכי־יפה של המלה הזאת של מתישבינו הראשונים כאן לפני חמשים וששים שנה.

אבל ההתישבות הזאת היתה לא רק מבודדת ומנותקת. היא היתה גם מתנונת מכמה בחינות. והיה הכרח לחדשה ע“י מגע עם ההתישבות העובדת. זכותה של קפּא”י שהיא עשתה את הנסיון הזה להחיות את הגליל העליון בזמן המלחמה, בזמן הרדיפות עליה, על תנועת הפועלים, על “השומר”, על התנועה הציונית, בזמן שחלק מהנהלת קפא“י נשאר ביהודה וחלק כבר נמצא בגרוש דמשק. בסוף 1917 ובמשך 1918 נמצאו החברים דוד בלוך־בלומנפלד ונוטע הרפז בדמשק, בעת שהנהלת קפּא”י בארץ נמצאה בידי חברינו רחל ינאית, אמפּל וּולדשטיין המנוח.

אנו יודעים כיום שלאיניציאטיבה הנועזת הזאת היו תוצאות כבירות. הודות להתישבות העובדת בגליל העליון נכתב פרק חדש של גבורה יהודית־פּועלית ושל נאמנות ציונית־סוציאליסטית, נתרחבו גבולות הארץ; הודות לגבורי תל־חי הצלנו את הגליל העליון בשביל ארץ־ישראל העברית.

כל הפעולות האלו של קפא“י בשטח הארגוני והמקצועי, המשקי וההתישבותי, היו חפושי דרך, נסיונות ראשונים. בתקופה השנייה, כאשר עברה קפּא”י לרשות ההסתדרות, אנו עדים להתפּתחות מהירה. קפּא“י זכתה לראות בנים ובני בנים. כיום, כאשר קיימים “סולל־בונה” ובנק הפועלים, “תנובה” ו”המשביר“, חברות “ניר” ו”יכין“, ועוד כלים ומכשירים במערכת הנהדרה של מוסדות ההסתדרות אשר ממלאים בהיקף הרבה יותר גדול את התפקידים והפונקציות אשר מלאה קפא”י בזעיר אנפין במשך 15 השנים הראשונות לפעולתה, אנחנו יכולים לאמר שזרענו לפני 30 שנה גרעין אשר נבט והצמיח עץ ענף ורב דליות שזכינו לחסות בצלו. ערכה של קפּא"י בפוריות הרעיון אשר הונח ביסודה. והרעיון הוא כיום פשוט ומובן מאוד, אבל לפני 30 שנה הוא עמד לדיון ולוכוח. הרעיון הוא של קרן פועלים, של צורך בהון פועלים עצמי. הרעיון הזה כולל בתוכו שלשה רעיונות. ראשית, את הרעיון של אחדות תנועת הפּועלים היהודית בעולם לשם פּעולה בארץ־ישראל. שנית, את הרעיון שהקרן הזאת מיועדה לצרכי תנועת הפּועלים בארץ; שלישית, שהקרן צריכה להיות בהנהלה משותפת של תנועת הפועלים בארץ ושל תנועת פועלים יהודית בעולם הדוגלת בציון. במשך הזמן בא בסעיף השלישי של הרעיון שנוי, אשר הזכיר אותו אמש החב' בן־גוריון, ושעליו עוד אומר מלים אחדות.

הרעיון של הון עצמי הוא תוצאה והשלמה לרעיון אחר, יותר עיקרי, של פּעולה פּועלית עצמית בתהליך ההתישבות, של התערבות מעמד הפּועלים בתהליך ההתישבות וההתהוות של משק לאומי חדש בארץ־ישראל. זה היה הרעיון העיקרי אשר הונח ביסוד קפּא"י.

הדרך ההיסטורית מלאת סתירות תמיד, היא דיאלקטית. המכשיר לפעולה עצמית נוצר לפני שהסכמנו בפרינציפ על פעולה מעמדית עצמית בארץ־ישראל. היו בינינו חברים אשר ראו בקפּא"י כעין רשות לא רק נפרדת, אלא מוסד שצריך לרשת את מקומן של הקרנות הלאומיות, בעת שרבים בינינו לא ראו בקרן המעמדית פּרינציפּ מנוגד לקרנות הלאומיות. לא הסתלקנו מהשאיפה להשפיע על הקרנות הלאומיות, ועל הפוליטיקה הציונית הישובית לטובת האינטרסים והענינים של מעמד הפועלים בארץ.

היה וכוח שני: היו כאלה אשר הסכימו לקרן פועלים כמוסד מעמדי עצמי ועצמאי, שרצו לתמוך בכל פעולה מקצועית וסוציאליסטית המשמשת את ענייני הפועלים, אבל שכפרו או התיחסו בספקנות גדולה לחלק השני של תכנית הקרן הזאת, להתערבות האיניציאטיבית בבניה המשקית של מעמד הפועלים בא"י.

אלה היו הוכוחים החשובים הפרינציפיוניים סביב הקפא“י ובתוכה בזמן ההוא. לעומת זה היה הוכוח, אשר דבר עליו בן־גוריון, ארגוני גרידא. התלבטנו בשאלה אם הנהלת המוסד הזה צריכה להיות רק בידי תנועת הפּועלים בארץ־ישראל, או אם היא צריכה להיות משותפת לתנועת הפּועלים בארץ ולתנועת הפּועלים בעולם. עלי להודות שאינני מתחרט גם עכשיו על זה שהייתי בר־פלוגתא לבן־גוריון בזמן ההוא. צר לי על חלוקי הדעות בינינו בימים אלה, אבל על העבר בודאי שאינני מצטער. נכון שתנועת פּועלי־ציון סרבה אז להסתלק מאחריותה לעבודה שנעשית ע”י הקפא“י בא”י. היא רצתה להשתתף באחריות זו, יחד עם תנועת הפועלים בארץ. אל נשכח שאז לא היתה קיימת עדיין הסתדרות פועלים כללית, והיה חלק חשוב של תנועת הפּועלים, החצי בערך, אשר לא רצה לשתף פּעולה עם קופּת הפּועלים. לא היה קים כלל בא“י אותו האורגן, אותה ההסתדרות הכללית, אשר לידיה צריכים היינו למסור את הנהלת הקפּא”י. יחסנו לענין הזה היה – משל למה הדבר דומה – כאילו מישהו היה מציע כיום שהקונגרס הציוני וההסתדרות הציונית יסתלקו מאחריות והכרעה בנוגע לתקציב הציוני ולשימוש בקרנות הלאומיות וימסרו את כל הזכויות האלה לכנסת ישראל ולועד הלאומי. הייתי רוצה לשמוע מה היה אומר להצעה כזו יו“ר הנהלת הסוכנות… ואל תשכחו שהיחס בין תנועת פּועלי־ציון, שהיתה אז תנועת הפּועלים היחידה הקשורה עם ארץ־ישראל והעולמית באופיה, ובין תנועת הפּועלים המאורגנת בא”י לא היה יחס של 2 ל־1 או של 3 ל־1, שהוא בערך היחס כיום בין התנועה הציונית לישוב בארץ, אלא היחס היה של 10 ל־1 או של 20 ל־1.

הוכוחים הארגוניים אבד עליהם כלח מזמן שקיימת הסתדרות הפועלים הכללית. כאשר התארגנה הסתדרות פּועלים חזקה ורבת־אונים, לא היססו פּועלי־ציון ותנועת א“י העובדת, אשר קיבלה לידיה בתקופת המעבר את הנהלת הקפּא”י, למסור אותה לחברת העובדים ולהסתדרות. גם הוכוחים הפּרינציפּיוניים שהזכרתי הם נחלת העבר. הם רק פּרק מההתפּתחות הרעיונית והאידיאולוגית של כולנו, של תנועת הפּועלים בארץ ושל תנועת הפּועלים הציונית־סוציאליסטית בעולם.

הבה ונסכם את הסקירה הזאת. קפא“י מלאה תפקיד היסטורי, חלוצי, מהפכני. היא יצרה רעיונות חדשים ומעשים חדשים אשר התפתחו לממדים הרבה יותר גדולים מאשר חלמנו בימים ההם, לפני 30 שנה. במשך 15 השנים הראשונות אספה והשקיעה קפּא”י בא“י כ־100.000 לירות. במשך 15 השנים שלאחרי זה אספו הקפא”י ומגבית הגעווערקשאפטן באמריקה פי 5 או פי 6 מהסכום הזה. ואם נסכם את ההון של אותם מוסדות הפועלים והמוסדות הקואופרטיביים המגשימים את רעיונות היסוד של קפּא“י, נגיע למיליונים לירות. התנועה הזאת שהיא חלוצית ומהפכנית במהותה יודעת לתת כבוד למוסד שמלא תפקיד חלוצי. לכן מעריך אני מאוד שהועד הפועל ציין את התחלת פעולתה של קפא”י כתאריך היסטורי הראוי להערכה ולסיכום במועצת ההסתדרות החמשים.

אינני יכול לסיים מבלי לאמר דברים אחדים אל החברים ועל החברים אשר נשאו באחריות המוסד הזה בתקופתו הראשונה. הזכרתי קודם אחד מהם שהלך מאתנו, החבר ולדשטיין ז“ל, שהיה בזמן המלחמה בהנהלת הקפא”י ביהודה. אני רוצה להזכיר עוד שם אחד הקרוב ללבי, הקשור בזכרונותי על ועידת פועלי־ציון השניה בקראקוב אשר הכריזה על יסוד הקפא"י בשנת 1909. בועידה ההיא תפס מקום מזהיר יצחק שיפר אשר נאם את נאום הנעילה בועידה. גם הוא הלך מאתנו. בחייו קשר את שמו עם ההיסטוריה היהודית, במותו – עם פרשת היסורים והגבורה של קדושי וגבורי גיטו ורשא.

מלים אחדות לאותו חבר שנשא בעול המוסד הזה במשך 15 שנה הראשונות ובתקופה הכי־קשה למוסד ולתנועה הפועלים בארץ, בסיום העליה השניה, בתקופת המלחמה, ובראשית העליה השלישית. אני מתכון לחברנו דוד בלוך־בלומנפלד. אמרו לי שנמלאו לו 60 שנה באותו הזמן שנמלאו 30 שנה להתחלת פּעולת קפּא"י. קשה התפקיד לברך אותו למאורע זה, כי אינני יודע אם העוּבדה שאיש עובר את סף הזקנה ראויה לציון מיוחד. הנני מדבר במקצת פּרוֹ־דוֹמוֹ, – כי מתקרב אני לסף זה, ואינני חושב על כך כעל דבר נעים ביותר. בכלל חושבני שצריך לתקן את פּרקי אבות. שם כתוב: בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה. לוּ ראו מחברי פּרקי אבות אותנו, את המועצה הזאת, היו מתקנים ואומרים: בן ששים לשיבה ובן שבעים לזקנה, כי אצלנו קודמת השיבה לזקנה.

אני מכיר את דוד בלוך זה 35 שנה. הוא בא אלינו ב־1908 לוינא כשנשארתי לבדי כמזכיר ברית פועלי־ציון שנוסדה שנה לפני כן בהאג. המנוח בורוכוב ואני נבחרנו כמזכירים הראשונים; מטעמים פּוליטיים לא יכול היה בורוכוב להשאר בוינא. במקומו נשלח כמזכיר הברית וכנאמן מפלגת פועלי־ציון ברוסיה אפרים בלומנפלד, הוא דוד בלוך. אינני בטוח שידעתי אז ששמו דוד בלוך, כי בעניני קונספירציה עלה עלי בלומנפלד בהרבה. הוא בא מבית הסוהר ברוסיה, והתמסר לארגון המחתרת הפּועלי־ציונית ברחבי רוסיה, ליטא ופולניה. עבדנו אז יחד כ־5 שנים בוינא. הכינונו את יסוד הקפא“י וגם את יתר פעולות הברית בתקופת השנים הראשונות. אז הכרתי לדעת את סגולותיו העיקריות – נאמנות ואחריות. לא במקרה בחרנו בו כמזכיר הראשון של משרד העבודה אשר עליו הוטל לנהל את עבודת הקפא”י בא“י. לא ניחשנו אז שלקחנו אותו מבית הסוהר ברוסיה, כדי לשלוח אותו לבית הסוהר בדמשק. דוד בלוך היה הרוח החיה בעבודת הקפא”י בתקופה ההיא. באי כוח משקי הגליל העליון אמרו כאן אמש מה מצאו בו, איזו משענת נאמנה, איזה חבר לדאגה, לעשיה וליצירה. לא אוסיף על דבריהם. דוד בלוך גמר את עבודתו הצבורית כראש העיריה הראשון מסיעת הפועלים בתל־אביב. גם בתפקיד זה הוא לא הכזיב. לפי דעתי הוא אחד מאותם הטפוסים בתנועת הפועלים שאינם מופיעים אולי הרבה על הבמה ואינם מזהירים ומבריקים בשלל צבעיהם, ברקמת כשרונותיהם, אבל הוא מאותם העסקנים שבלעדם לא תתכן תנועת פועלים מאורגנת, לא יתכנו מוסדות הפועלים.

יש לנו מבחר רב של כשרונות ושל אישים מעניינים בתנועתנו, המסמלים את מאוויה ואת משאות נפשה של תנועת הפּועלים. יש חברים שהם התגלמות הרעב לאדמה, או של הבניה המשקית. ישנם חברים המסמלים את חזון הגאולה האנושית והסוציאליסטית, ויש כאלה ששורש נשמתם להט השחרור הלאומי. יש כאלה הנושאים את המחשבה ואת ההגות של תנועתנו, ויש חברים המגלמים את הליכוד הארגוני, את ההתמדה בארגון המעמדי. דוד בלוך שייך לסוג האחרון. הוא היה מאותם החברים, אשר עליהם אפשר לאמר “העוסקים בצרכי צבור הפּועלים באמונה.” הוא היה מאותם האנשים הבונים את מוסדות התנועה והדואגים לצרכיה יום יום ושעה שעה, מאותם עסקני תנועתנו שבהתמדתם, באחריותם, במסירותם, הם הערובה לקיום התנועה והתפּתחות מוסדותיה.

רצינו בערב זה להגיד לדוד בלוך ולעצמנו, לותיקי תנועתנו, שאיננו שוכחים לו את חסד עבודתו ומסירותו. ואם אני צריך לברך אותו, הרי עולה על לבי אותה הברכה שהייתי מברך בה את עצמי. והברכה היא שנזכה לראות את מעמד הפועלים שיצר את ההסתדרות הזאת – המסגרת האיתנה והמנוע הכביר לכוח ליכודו ולכושר האָבקותו – משלים את אחדותו על שלב עליון. הצלחנו למרות כל הלבטים ליצור את הפּלא הזה של אחדות תנועת הפּועלים בארץ בשטח המשקי, הכלכלי, המקצועי, התרבותי. עברנו הרבה שלבים של האָבקות פּנימית. זה עלה לא במעט קרבנות, אבל הבאנו אותם בשמחה ובחדוה למען אחדות המעמד, כי ידענו שאחדות תנועת פּועלי ארץ־ישראל – תנאי מוקדם היא וערובה לתקומתנו הלאומית והסוציאלית כאחת. הייתי רוצה לזכות יחד עם דוד בלוך, שנראה את תנועת הפּועלים בארץ, המיוצגת בהסתדרות הזאת, מתרוממת לגובה אחריותה העליונה בשעת שוֹאָה ופורענות זו ומגשימה את אחדותה הפּוליטית והמדינית – בלי קרבנות שבחזון, באמונה ובאידיאולוגיה, בלי טשטוש רעיוני, אלא מתוך מזיגה, סינתיזה, והתפּתחות לשלב עליון של אחדות מלאָה. ואני מברך אותך, דוד חביבי, שאתה ואנו נזכה לראות את משאת נפשנו זו מתגשמת לעינינו, תנועת פּועלים סוציאליסטית לוחמת ומאוחדת קמה בארץ, מופת ומקור נחמה לתנועת הפּועלים היהודית בעולם ולעם ישראל המתבוסס בדמו.

המלצות קוראים
תגיות