רקע
שלמה קפלנסקי
ההתישבות הציונית, מצבה ושיטותיה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1950

(תשובה לדו״ח של ה״ה פּרופ. ד״ר פ. אופּנהימר ואגר. ש. דיק על סיורם בארץ־ישראל באביב תרפּ״ו – 1926)


א. מנטליוּת ומשק

האקונומיסט הקיצוני בתפיסתו ההיסטורית, אופנהיימר, מרבה לדבר הפּעם על מנטליות ופּסיכולוגיה. כבר בהקדמה לדבריו מופיעה הטענה, שאנו מביאים את “המבנה האידיאולוגי העליון” כסחורת אימפּורט מוכנה מן הגולה. אין מסגלים את האידיאות לעובדות, אלא “כמעט בכל השטחים בארץ־ישראל” מנסים “לאנוס את העובדות ולשעבדן לדעות”. אין לאמר שהישוב כולו נוטה לאלימות מסוג זה. החוטא העיקרי הוא ציבור הפּועלים… אין פּרופ. אופּנהימר אומר לנו, מה טיבן של “ההשקפות הקבועות” שמביאים אתם העולים היהודים מאברופּה “מתוך החלטה להגשימן”, ומדוע “נגרמות תקלות” בשל האינטלגנטיות ובהירות המטרה של היהודים הללו. כי לאמתו של דבר, הרי הנכונות להוציא לפּועל כאן בארץ דעות מסוימות שהובאו הנה מן הגולה היא החטא הקדמון של הציונות כולה. אולם לא נכון יהיה משום כך לראות בציונות תנועה ווֹלוּנטריסטית טהורה (המיוסדת על האמונה ברצון בלבד). תמיד עלינו לחקור את “המסד הכלכלי־חברתי” שממנו צמחו “ההשקפות הקבועות” האלו. נדמה לי שהפּעם לא טרח אופּנהימר לעשות זאת. הוא דן את “המנטליות” הארץ־ישראלית לכף חובה “כצמח הבא מן החוץ” בלי חקירה מוקדמת. רק ככה אפשר להסביר את העוּבדה התמוהה – אנו מגיעים למסקנה זו מתוך היסוס רב – שאופּנהימר אינו רואה את גרעין הבעיה של “פּנה נדחת קטנה זו של משק העולם הבינלאומי”, או שהוא מתקשה במתן תשובה ברורה על הדרך לפּתרונה.

העמדנו כאן מול התפקיד להקים בתוך תחומו של משק פיאודאלי ופּרימיטיבי, שנראים בו נצנים של התפּתחות קפּיטליסטית ושלטת בו רמת־חיים נמוכה, ואף נמוכה עד מאד, בנין כלכלי מודרני המסוגל למלא את צרכיהם של אנשים בעלי רמת חיים ותרבות יותר גבוהה ולכלכל אותם. לשם כך הכרחי באמת “לשעבד” את העובדות, ז.א. להשתלט עליהן בהסתערות מהפּכנית. לא מתוך רצון לשרת דעות מופשטות, אלא את הצרכים הריאליים של העליה היהודית. השאלה הניצבת לפנינו היא: האם עלינו לרדת לדרגת המציאות הקבועה שמצאנו לפנינו, מציאות של משק הפלח הערבי ושל המלאכה המנוצלת, או שעלינו לבנות בנין חדש ורם יותר?

יהיה זה משום עזות פנים ורהב להניח שאיש כאופּנהימר אינו רואה את הבעיה הזאת. הוא נוגע בה בכמה מקומות בסקירתו ופּותר אותה להלכה ברוחנו “המהפּכנית”, ברוח הציונות הסוציאליסטית. אולם הגישה של הגדרה והסברה פּסיכולוגית שנקט בה מונעת אותו להאיר ברוחו הוא את עובדות חיינו הכלכליים. זה בא לידי גילוי בסתירות ובחוסר מעשיות של השקפותיו על התפּתחותנו התעשיתית.


ב. לשאלת התעשיה

פּרופ. אופּנהיימר שופך לעגו על האיגוד המקצועי של הפּועל העברי העומד ב“מלוא־אזֵנו” נגד “הקפּיטליזם שאינו במציאות”. הקפּיטליזם הקרקעי של בעל האחוזה הערבי ושל הסוחר בקרקעות היהודי הוא האויב האמיתי; המלחמה נגדו, וכמו כן התמיכה בפּועל התעשיה הערבי, ובעיקר הרמת דרגת החיים של הפּועל החקלאי והפלח הזעיר הערבי, ויחד עם זה חופש פּעולה גמור “לבעלי התעשיה העברית העלובים” – אלה הן הדרכים המוצעות ע״י אופּנהיימר להפרחת התעשיה בארץ. כמעט כל המגמות הנלחמות ביניהן בשאלות דרכי הקמת תעשיתנו תוכלנה למצוא בהשקפותיו של אופּנהיימר דבר מה המושאל מבית־נשקה של כל אחת מהן. אולם ההצעות בכללן אינן מפיצות אור על היסודות של שיטת ההתישבות העירונית.

קודם כל נוציא משטח הויכוח שאלה אחת אשר בנוגע אליה אינם ולא יכולים להיות כל חילוקי דעות בתוכנו, זוהי שאלת הפּוליטיקה הקרקעית.

זכות היסטורית היא לאופּנהיימר כלפּי התנועה הציונית וכלפּי א״י שהציג את שאלת הקרקע במרכז המחשבה הציונית מיום הופעתו הראשונה בקונגרס הציוני הששי. תורתו על ההשפּעה המכריעה של יחסי הקנין באדמה גם על בנינה והתפּתחותה של העיר הפרתה את הציונות לכל סיעותיה, לא פּחות מאשר רעיונותיו בדבר ההתישבות הקואופּרטיבית. רק קנאים אדוקים של הרכוש הפּרטי יוכלו לאטום אזניהם מאזהרתו החמורה של אופּנהיימר נגד הספסרות הקרקעית ונגד הסגרת שטחי בנין של הערים ושכונותיהן לידיהם של רודפי בצע. אכן נכון הדבר כי שרשי המשבר הנוכחי של תל־אביב ושל העליה הרביעית נעוצים בסחר הקרקעות ובבנין הספּקולטיבי של בתים אשר פּשוּ ביחוד בתל־אביב בשנים 1924 ו־1925. על ידי כך הוקפּא ללא תנועה הון שיכול היה להיות מושקע באופן פּורה בחקלאות ובחרושת, מחיר הקרקעות ושכר הדירות האמירו ללא נשוא, שכר העבודה הממשי של הפּועל הוקטן בעת שמחירי העבודה הועלו עליה אינפלציונית, וזה גרם נזק כפול ומכופּל לתעשיה. נוכח משבר האבטלה השורר כיום אין צורך להרבות בדברים על הזעזועים המכאיבים בגופנו המשקי אשר נגרמו ע״י התעלולים הללו של יוזמה פּרטית בלתי־מרוסנת וללא כל בקורת לאומית. שיטת המסים שהונהגה ע״י עירית תל־אביב תחת הנהלת באי־כוח הפּועלים לא יכלה להועיל׳ כי איחרה לבוא, ואף הממשלה פּירשה אותה ככל אשר יכלה לטובת בעלי הקרקע.

ידוע כמה קשה לקה״ק להתערב בפרוצס זה. אולם דרישתו של אופּנהיימר שתגביר את פּעולת התערבותה מקובלת זה שנים בתוכנו. כמו כן אנו דורשים זה ימים ושנים בקורת מצד ההסתדרות הציונית על החברות לקרקעות. פּחות מכל דרוש “לחרות בלבות מנהיגי הפועלים ועל ידם לפועלים עצמם את העוּבדה, כי הספסרות בקרקע היא היא האויב אשר נגדו צריך לכונן את המלחמה”. הם יודעים זאת ועל פּי זה הם מכלכלים את מעשיהם. אגב, ראוי לציין, כי עוד באביב של אשתקד בישיבות של ההנהלה הציונית עם ד״ר וייצמן, בדבר האמצעים למניעת המשבר, הוצגה על ידי הדרישה להגברת הבקורת הלאומית על חברת מפרץ חיפה ע״י הגדלת חלקה של הקה״ק באדמת ג׳ידרו עד ל־50 אחוז.

אולם אין אנו מוכנים להגיד, כי “הקפּיטליזם הקרקעי הנהו האָשם היחיד”, כמו כן אין אנו יכולים לראות בפּוליטיקה של ריפורמה קרקעית בלבד את הפּתרון לשאלת הרנטביליות של תעשיתנו, או את התרופה היחידה שבזכותה לא יהיה עוד צורך בהגנת הפּועל על שכרו.

לשיתוק של תעשיתנו ישנן גם סיבות אחרות. מפעלים ללא הון מספּיק הועמסו בהוצאות אדמיניסטרטיביות יתרות, והוקמו לרוב בלי ידיעת המקצוע ובלי ידיעת תנאי השוק. עם תקלה ראשונה תבעו בקולי קולות עזרה בקרדיט ושכר עבודה נמוך. ארץ ישראל בודאי שאינה הארץ היחידה בה רואים בעלי הון בהורדת שכר העבודה את הדרך הקרובה והטובה ביותר להורדת הוצאות הייצור ולהרמת כשרון ההתחרות של התעשיה ורווחיה. פּה בארץ ישראל גדול היֶצר עוד יותר, כי בתחומנו ובקשר ישר אתו על־ידי צנורות משקיים נמצא ישוב בעל דרגת חיים ושכר עבודה יותר נמוכים. וכמו שבכלים־שלובים מתאזנת רמת המים על גובה אחד, כן עלולה גם רמת־החיים בתחומים המשקיים של הארץ להתיצב בדרגה אחת. וכאן מופיעה לפנינו השאלה, היבוא איזון רמת־החיים לפי הצרכים הגבוהים של הפּועל העולה היהודי, או לפי הצרכים הנמוכים של הפּועל הערבי? במלים אחרות, היכן יש לחפּש את דרך הרנטביליות וכשרון ההתחרות של התעשיה העברית: בשכר הנמוך של פּועל בלתי־מאורגן, כשאיפת מעמד הרכושנים בא״י, המעורר כמעט את חמלתו של אופּנהיימר בגלל היותו “חלש ודל”׳ או בדרך היותר קשה של הקפּיטליסט האמריקני – דרך “הפּיתוח של הקואופּרציה החברתית”, שאופּנהיימר עצמו מציין אותה כחלשה אצלנו, ז.א. בדרך השכלול הטכני של המשק והבטחתו והרחבתו של שוק פּנימי בעל יכולת קניה ע״י תשלומי שכר עבודה, שיאפשרו תנאי קיום אנושיים לפּועל היהודי ויתנו את הדחיפה לעליה רחבה של אלמנטים מחפּשי עבודה. ברור, שעניני הציונות דורשים שנבור לנו את הדרך השניה. נראה שגם אופּנהיימר מסכים לכך, אולם הוא משתרע על עמודים רבים באזהרותיו נגד המלחמה המקצועית של הפּועל היהודי, לבל יתבעו מבעלי־ההון יותר משהצרכן יוכל לשלם, כי דרישות הפּועלים יכולות להביא, ע״י הקטנת שיעור הריוח, לכשלונם או למניעת הקמתם של מפעלים רבים, וכי רבות הן הסכנות במדיניות של שכר המזיקה לפּועל בתור צרכן ויצרן ע״י הרמת מחירי הסחורות והצרת שוק העבודה. בתמהון ישמעו מנהיגי ההסתדרות את האמתות המפורסמות הללו וישאלו, האמנם יש צורך בדברי הטפה אלה? אפשר לומר בבטחון גמור, כי הפּועלים בא״י יודעים ומכירים את גבולות השׂרוֹן המקצועי ואת התנאים היסודיים הדרושים לייצור סחורות קפּיטליסטי. תנאי העבודה המינימליים אשר הושגו אינם בשום אופן “דרישות מופרזות”. אופּנהיימר עצמו מדגיש, כי מחירי, המוצרים בא״י מוּתנים במחירי השוק העולמי בתוספת דמי ההובלה והמכס. הריוח בא״י לא יהיה איפוא בהרבה יותר קטן מאשר בארצות האימפּורט הכי־חשובות שלנו, כמו אנגליה וגרמניה, אם שכר העבודה לא יהיה אצלנו יותר גבוה מאשר בארצות אלו. והנה פּועל מקצועי מסוג גבוה בבנין בא״י משתכר בערך כמו פּועל בגרמניה (כך גם בנאי ערבי). לעומת זה מחירי פּועל בלתי־מקצועי הם אצלנו יותר נמוכים מאשר באנגליה, בגרמניה ובאוסטריה. אותו הדבר בתעשית האריג והדפוס, אולם במקצוע העץ אנו עומדים בין גרמניה לאנגליה. עיון קל בטבלאות המחירים של צרכי המזון הכי־חשובים מלמד אותנו באותו זמן, כמה גבוהים הם בארץ (בשר, חלב, וחמאה יקרים ב־50% עד 100% מאשר בלונדון ובברלין), ז.א. שבאותה מידה נמוך אצלנו השכר הריאלי של הפּועל. נוסף לזה חסר לנו כל ביטוח סוציאלי וסיוע ממשלתי במקרה של חוסר עבודה; רק ההסתדרות הציונית באמצעות קרן היסוד משתתפת בקופּת החולים ונותנת, במידה ידועה, עזרה למחוסרי עבודה. העול העיקרי מוטל על הסתדרות הפּועלים. בתנאים קשים אלה, אין ההאָבקות המקצועית איפוא חסרת־טעם או עוָרון, והחולשה הזמנית של התעשיה היהודית או הכרת הסכנות שבספסרות הקרקעית אינן אומרות שהיא מיותרת.

התמיכה במאבק השחרור של הפּועל הערבי במלאכה ובתעשיה נגד בעל הרכוש הערבי, אשר אופּנהיימר מציעה נמרצות, הנה בלי ספק אמצעי רב־ערך להבטחת ולהשבחת עמדתו של הפּועל היהודי עצמו. אבל זהו פּרוצס היסטורי וארגוני אטי, אשר השפּעתו לא תוכל להיות ניכרת בקרוב. אגב, יש מקום לשאול, כיצד יקדם הפּועל היהודי את התהליך הזה מבלי להקנות לפּועל הערבי את האמצעי האסור של התלכדות והאָבקות מקצועית? זו סתירה שאין לתרצה – להכריז מצד אחד על עזרה סולידרית זו כעל תפקיד של תנועת הפּועלים היהודית, ובאותה שעה לדרוש ממנה שתוַתר על “קשריה לרעיונות של שרוֹן המעמדות” אשר “הועברו לארץ מן המשק האברופּי השונה לגמרי במצבו” מן המשק הארצישראלי.

בקשר עם זה אין להשאיר בלי תשובה הערה אחת של פּרופ. אופּנהיימר. הוא סבור, כי השאיפה של הפּועלים המאורגנים לשמור על שכר המבטיח (living wage) “מצליחה בעיקר הודות לסיבה שמחוץ לתנאי המשק, שנותני העבודה היהודים הנם על פּי רוב מוסדות ההסתדרות הציונית שאינם מקפּידים ביותר בחשבון… ושגם בין נותני העבודה הפּרטיים חזק הרעיון הלאומי במידה כזו שהם מסכימים למסור את עבודותיהם במחירים יותר גבוהים”.

תיאור זה אינו מתאים למציאות. לדוגמא, המוסדות הציונים אינם מהוים את בעלי העבודה העיקריים של “סולל־בונה”, חוזי הבנין של מחלקת ההתישבות מהוים בשנים האחרונות רק 15 עד 20 אחת מהעבודות של מוסד קבלני שיתופי זה. ויכול אני להבטיח את פּרופ. אופּנהיימר שבחתימת החוזים מקפּידים מאד על הכּלכּולציה ועומדים בעקשנות על כל פּרוטה. הקה״ק מוסרת את עבודותיה ע״י הכרזת התחרות (טנדר) מוגבלת, וסולל־בונה קיבל לא מכבר את עבודות ההכשרה על הקישון משום שהצעתו היתה הזולה ביותר. כמובן, שאנו עושים את חשבוננו ככה שהפּועל היהודי לא יצטרך “למלא עשב כרסו” למען הקטין את הוצאותינו. לשוא מחפּש אופּנהיימר סיבות פּסיכולוגיות לגבי הקהל הפּרטי; יש די סיבות כלכליות המניעות את נותן העבודה הפּרטי לשלם שכר עבודה יותר גבוה לפּועל היהודי. הם מקבלים חלף זה לרוב עבודה יותר טובה, והמכריע כאן הוא שהפּועל היהודי המקבל שכר אנושי מהוה את היסוד של השוק הפּנימי אשר יכולת־הקניה שלו היא התנאי המוקדם לשגשוגה של המלאכה והתעשיה העברית. שכר־העבודה של הפּועל היהודי נשאר במעגל המשק היהודי וחוזר לסוחר, לבעל־המלאכה ולבעל־התעשיה היהודי. לכן יש לאמר בנוגע לתעשיה העברית מה שאמר אופּנהיימר במקום אחר על החקלאות. אין אנו רואים “דבר הראוי לתהילה” בזה שיגדילו את הריוח ע״י כך שיכריחו את הפּועל העברי “למלא עשב כרסו”. "תואיל נא (התעשיה שלנו) לכלכל את משקה כך שהצלי יהיה לחם חוקם של הפּועלים, במקום שהם יהרסו את עצמם ואת התעשיה אשר הם עובדים בה בגלל כלכלה גרועה ופריון־עבודה ירוד הנגרם ע״י כך״. אולם למה להתוַכח, אם רצויה המטרה – פּירוק הזיון מאת הפּועל היהודי והורדת רמת חייו עד למדרגת האפס של הפלח מחוסר־הקרקע הנודד העירה ומתחרה בו. הדבר הזה אינו ניתן לביצוע ועומד בניגוד למטרת הציונות. את הציונות אפשר להגשים, אם להשתמש באמרה של הרצל׳ רק “כתנועת עליה במעמד”.


ג. ההתישבות החקלאית. הקבוצה

בחלק זה של בקרתו מסתמך פּרופ. אופּנהיימר כמה פּעמים על חוַת דעתו של אגר. דיק, אשר הוזמן על־ידינו באפריל 1926 לשם בקורת המצב הטכני של ישובינו. אולם השקפותיו של פּרופ. א. אינן תמיד מסקנות מחוַת־דעה זו של דיק. הוא גם נבדל ממנו בנקודה יסודית. בה בשעה שדיק דוחה בהחלט את הקבוצה – קואופּרצית־הייצור החקלאית בצורתה הארצישראלית – בין שהיא גדולה ובין שהיא קטנה, זכתה ״הקבוצה הקטנה״ – ז.א. משק קבוצתי בינוני של 25 עד 30 משפּחה על שטח של 250 הקטר בערך – להסברת פּנים מצד פּרופ. אופּנהיימר. הוא חושב שהיא “בכל זאת אפשרית”. הזיקה המשפּחתית שבין חבריה הבקיאים במלאכתם עד כדי מומחיות, משאת הנפש השוה לכל חבריה – קובעים אותה ל“מין כתה דתית אשר, כפי שהורונוּ תולדות הכלכלה, צפויה לה הצלחה עד לתחום ידוע”. בתור תחום כזה מציין א. את פּשטות המשק וצמצומו בחוג־ראִיתו של כל חבר וחבר, וכמו כן הכנסות לא גדולות ביותר. במלים אחרות: הוא חושש להתפּוררותה או ל“טרנספורמציה” של הקבוצה הקטנה בבוא הימים הטובים. למרות בטחוננו באפשרויותיה של החקלאות בארץ־ישראל, אין אנו חוששים ל“סכנה” זו ביחס לקבוצותינו, והננו מצטרפים לדעתו של פּרופ. אופּנהימר שאפשר “להביט על התפתחותה של הצורה הזאת לעתיד לבוא מתוך אמון ידוע” “כאן נתלקט – מוסיף א. – מבחר הפּועלים החקלאים המומחים בא״י”. לא היינו אמנם חותמים על השבח הזה בהכללתו זו, אולם עובדה היא שהקבוצה יצרה ערכי קבע חשובים ב"חינוכו של האדם מישראל לכשרון־מעשה משקי״, שבו מגוּלמת – לדעתו של א. – מהות שאלתנו החקלאית בארץ.

לא כן דעתו על “הקבוצה הגדולה”. הכוָנה היא לשני המשקים הקולקטיביים הגדולים עין־חרוד ותל־יוסף המחושבים בשביל 120 משפּחה על 9000 דונם (נוסדו בסוף 1921 לפי החלטת הקונגרס הי״ב) ואולי גם למשק השומר הצעיר בבית־אלפא המחושב בשביל 50–60 משפּחה (על 4000 דונם בערך). כידוע אין משקים אחרים בגודל זה.

אופּנהיימר סובר, כי “אפילו בתנאים חיצונים נאותים ביותר אין בפני הקיבוצים הללו דרך צלחה” משום “היותם לקויים בשני פּגמים שאין להם תקנה”: העדר הנהלה והמבנה הקומוניסטי, ז.א. שכר בהתאם לצרכי העובד והקומונה הצרכנית. כידוע מבסס א. את עיקרי השקפתו בשדה קואופּרצית הייצור הכפרית על הנהלת מומחים עד להשגת הרנטביליות ועל השכר לפי הספּק העבודה, ושנים אלה משמשים לו מאז “אמצעים להתגבר על הקומוניזם”. אין איפוא כל פּלא אם אופּנהיימר – שכולנו מעריצים אותו בתור מורה־דרך בשדה השיטות הקואופּרטיביות של ההתישבות – אינו יכול להסכים לסטיות מהותיות משיטתו, ומנבא חזוּת קשה לתלמידים הכופרים בתורתו. יש מידה מרובה של אוביֶקטיביות והבלגה בזה שאופּנהימר – למרות עמדתו התיאורטית – מברך על הקבוצה הקטנה, אף־על־פּי שארגונה מבוסס על אותם היסודות עצמם. אולם עובדה שאין להכחישה היא כי א. נגש אל הקבוצה הגדולה מתוך דעה קבועה מראש מאותה בחינה, שהיא נובעת – כדבריו הוא – “מתוך דעותיו המשוקלות יפה והמבוססות על בירור הנסיונות של עמי התרבות בזמן החדש במשך מאות שנים אחדות”. אופּנהיימר מדגיש, כי אין מסקנותיו נובעות מתוך הערכת המצב הכלכלי שנתונים בו המשקים הגדולים האלה. הוא מודה שהקמתם מבוצעת מתוך דיחויים ללא נשוא ושההלואות שאושרו להם “לא נמסרו להם במועדם”. יודע הוא שעדיין אין לתבוע מהם רנטביליות. הבה נבדוק מקרוב את שתי שאלות־היסוד – את שאלת ההנהלה ואת בקורת פּריון העבודה ע״י השתתפות ברוָחים.

איננו פּטורים מלבוא בטרוניה אל ידידנו אגר. דיק שבתאורו הבקורתי של צורות הארגון של משקינו הגדולים הוא כתב משום פּרודיה על הקבוצה. עיווּת המציאות הוא להגיד שבקבוצות שוררת “אנרכיה משקית” (דיק), והפרזה רבה היא בדברי פרופ. אופנהיימר, כי הקבוצות הגדולות “לא רק שאין בהן הנהלה מאוחדת אלא שאין בהן הנהלה בכלל”. מה הם הדברים לאמתם?

בראש קבוצה גדולה עומדת הנהלת המשק המורכבת מ־7 עד 11 חברים והנבחרת ע״י כל החברים לשנת העבודה. בידי הנהלה זו ההנהלה הכספּית, הנהלת הרכוש, היחסים כלפּי חוץ והארגון הפּנימי של הקבוצה. נוסף על זה קיימת הנהלת העבודה (הנקראת גם “סידור העבודה”) המורכבת מהפּועלים הראשיים בענפי המשק השונים. כל ענף עבודה – פלחה, נטיעות, מחלבה, גידול ירקות, לול העופות וכו׳ – מנוהל ע״י חבר או הנהלה מצומצמת (בתל־יוסף 1 או 2, בעין־חרוד 3 או 5 חברים) שבחירתם זקוקה לאישורה של הנהלת המשק. הנהלת העבודה בוחרת מתוכה הנהלת עבודה מצומצמת בת 3, שהיא בעיקר המנצחת על העבודה. היא מורכבת לרוב מהחצרן, ממנהל הפלחה, וממנהל הענף המשקי השני בחשיבותו (מחלבה או מטעים) או חבר אחר הבולט בתור אישיות מרכזית או המצטין בכשרונו הסידורי. הנהלת העבודה והנהלת המשק משולבות בקשר אישי ע״י מספר חברים השייכים לשני המוסדות, אולם אין זה כלל קבוע.

המנגנון בקבוצות הקטנות הוא פּשוט יותר, כי בהן הנהלת המשק והנהלת העבודה אידנטיות. בדרך כלל מורכבת היא מהחצרן, ממנהל החשבונות ומראש אחד מענפי המשק החשובים ביותר (עפּ״י רוב הפלחה). כאן אין נוהגים לבחור פּועלים ראשיים, אלא הם מתמנים להלכה מטעם ההנהלה המשקית. למעשה קיימת כאן מעין ברירה טבעית, והפּועל, המנוסה והמוכשר ביותר מנהל ענף עבודה מוּכר ע״י חבריו בעבודה בתור ראש הענף הזה.

מתוך כך מסתבר, ראשית כל, כמה מוטעית היא הודעתו של דיק, שעליה מסתמך פּרופ. אופנהיימר, כי גבורי הלשון או זקני המקום, שעומדת להם זכות מהקמת הנקודה, מתמנים למנהלים טכניים מבלי שים לב להכשרתם, ראינו כי הקבוצה, וביחוד הגדולה, מבדילה בין הנהלת המשק להנהלה העבודה. הנני מעיד עלי את נסיוני אני ואת נסיונותיהם של ה״ה ד״ר רופּין ואגר. אטינגר שקדמו לי בהנהלת ההתישבות, כי בקבוצותינו עומדים תמיד בראש הפּעולה האנשים המצוינים והמוכשרים ביותר. לפי ידיעתי לא אירע אף מקרה שרודפי כבוד או מאחזי־עינים בכשרונות־סרק יטלו לעצמם את נציגותה והנהלתה של הקבוצה. לא ידוע לנו מי לחש לאָזני פּרופ. א. את הבדותא כי “לשם צדק מדומה רוצים להעמיד את כל החברים בראש כל העבודות עפּ״י תור קבוע” וכך ממלא “כל חבר וחבר את התפקיד של מנהל הענף”. נכון הדבר כי בקבוצה נותנים לכוחות הצעירים את ההזדמנות לעבוד בענפי עבודה אחדים בטרם יתמחו במקצוע מיוחד. אמת הדבר, כי כל חברי הקיבוץ, לרבות המומחים המצוינים ביותר, מחויבים לעבוד זמן ידוע במשק הבית המשותף (אולם אין כל יסוד לדבר על חובת עבודה זו, המבוצעת בגדר של תבונה משקית, כאילו מעסיקים בעין־חרוד בתמידות את טובי הגננים במטבח ואת החקלאים המנוסים ברצענות). המימרא כי הנהלת הענפים עוברת “עפ״י התור” מיד ליד, אינה אלא פּרי הדמיון. כל הבקי בעניני הקבוצות יודע כי שנים על שנים חוזרת ונמסרת ההנהלה לידי אותם האנשים: דגניה היא כמעט אידנטית עם ברץ, מרחביה – עם יזרעאלי, כנרת עם בן־ציון, עין־חרוד עם לבקוביץ, תל־יוֹסף עם הפטר־אלקינד וכו'. אנו מצרפים רשימת החברים שעבדו במשך שלש השנים האחרונות בהנהלת המשק של עין־חרוד ותל־יוסף, כמו כן של אלה שעמדו בראש ענפי העבודת המיוחדים. על־יד כל שם רשום כמה שנים כל אחד מהם עובד במקצועה הרשימה מראה שהתלונה על חוסר הקביעות של ההנהלה אין לה על מה לסמוך. עובדה היא שהנהלת המשקים והנהלת העבודה במשקים קבועה היא מראשית הוסדם, אם גם מקרבים את הכשרונות הצעירים. מטבלא זו ברור לכל המכיר את האנשים כי לא טובי הנואמים או אמני הדיאלקטיקה, כי אם החברים והחברות המנוסים ביותר, העובדים בארץ בחקלאות במשך 10–15 שנה, הם הנמנים על ההנהלה.

אמנם, אין ברצוננו להכחיש כי בדרך כלל אפילו פּועלינו החקלאים מהמנוסים ביותר אין להם עדיין – ביחידות או בתור חבר – ההכשרה הדרושה להנהלת משק גדול ומסועף. אולם לא נכון הוא לתאר את המצב כאילו מתנהלות הקבוצות אך ורק בכוחות עצמן. למעשה קיימת הנהלה מומחים, מטעם מחלקת ההתישבות, מחלקת ההדרכה, ותחנת הנסיון החקלאית השוקדות על התכנית, הנחת־היסוד, וההוצאה לפועל.

התכנית הכוללת של ההתישבות לכל חלקיה – תכנית המשק, חישוב ההון הדרוש, תכניות הבינוי והבנינים, תכנית ההשקאה וכדומה – נקבעת ע״י מומחים מטעם המחלקה, והוצאתה לפועל זקוקה לאישורה הקודם. בראשית השנה נמלכים המשקים בדעת המומחים של מחלקת ההדרכה בדבר קביעת מחזור הזרעים, תכנית הזיבול וכו' מומחי סניף המטעים שלנו קובעים את דרכי הנטיעה וסוגיה, חלוקת העבודה והחשבון המשוער של ההכנסות וההוצאות נקבעים במו״מ מפורט על התקציב השנתי עם המחלקה להתישבות. מה רב ההיקף של פעולות ההדרכה הטכנית הנעשות על־ידינו – אפשר ללמוד מגידול התקציב והפּרסונל של מחלקת ההדרכה והסניף למטעים שלנו. בשנת 1924 לא היה ברשותנו אלא תקציב של 2000 לי״מ ורק 6 מדריכים נודדים; בשנת 1927 עלה התקציב ליותר מ־7000 לי״מ, וחבר של 20 מדריכים ויותר עסוקים במסירות בהרבצת ההשכלה וההדרכה הטכניות בנקודותינו הישוביות. מומחים לפלחה, גידול בקר, ירקות, עופות, שימורים, נטיעות ומשתלות מסַיעים בידי מדריכי המחוזות, בעוד אשר תחנת הנסיונות מעבדת באופן שיטתי את שאלות התקדמותנו הטכנית ומעמידה לרשותנו את מומחיה למלחמה במזיקים ובמחלות, לגידול זרעים ולתפקידים אחרים. הננו עובדים בקביעות על שכלול מנגנון ההדרכה וביצורו ועל הגברת הפּיקוח, ביחוד בנקודות החדשות. במושבי החסידים, למשל, יושב מנהל מיוחד ישיבת־קבע ומנצח בעזרתו של פּועל ראשי על כל העבודה החקלאית (אשתקד בהיות המתישבים פּזורים בנקודות מספּר היו לו 4 פּועלים ראשיים). בשטח ההתישבות החדשה, בגוש הקישון, נתמנה על־ידינו מדריך מקומי ומיוחד ומרכז לענינים האדמיניסטרטיביים.

בכל הישובים קיימת הנהלת פּנקסים אחידה, לפי הוראותינו, והמחלקה הכספּית דואגת לפּיקוח מתמיד על התקציב ולביקורת החשבונות לעתים מזומנות.

אשר לקבוצה הגדולה כדאי עוד להעיר, כי פּרופ. א. טועה בהדגישו את ריבוי הגוָנים וההסתעפות של המשקים הגדולים. אין הם עולים על הקבוצה הקטנה אלא בגודל שדות הפלחה (5000 דונם בקרוב), ובעין־חרוד נטעו מלבד זה ענבי מאכל בשטח חשוב. בגלל הדיחויים בביסוסם שכבר הזכרנו, לא התפתחו עדין יתר ענפי המשק בעין־חרוד ובתל־יוסף יותר מאשר בקבוצה קטנה מבוססת כהלכה; המחלבות וגידול הירקות בקבוצות שבבקעת הירדן עולות לע״ע באינטנסיביותם על אותם הענפים במשקים הגדולים שבנוריס. הבקיאוּת ואמון היד הדרושים להנהלת קבוצה קטנה מספיקים לע״ע כדי הנהלת הענינים גם במשק הגדול.

אין בכוָנתנו להגיד בזה כי בשאלת ההנהלה הגיעה הקבוצה, וביחוד הגדולה, לפּתרון הרצוי מכל הבחינות. עצם הנהלת העבודה ע״י גרעין של חברים מאומנים בפּיקוחן, בהנהלתן והוראתן של מחלקות התישבות וההדרכה יש בה משום חידוש, ועד כמה עשויה שיטה זו להנחותנו בדרכים חדשות – ימים ידברו. התפתחותן של הקבוצות, שניתנה להן האפשרות להכנס לתוך מסלול מסודר של יצירה משקית, מוכיחה בעליל שהשיטה הזו מצליחה בתקופת היסוד. רחוק אני מהאמין כי הכל מתוקן ומשוכלל בתכלית השלמות, אולם סבורני כי חששותיו של פּרופ. א. הן הלכה לעתיד, לכשיגיעו המשקים לדרגת התפּתחות מלאה ויגָמלו מדאגתה ומפּיקוחה של מחלקת ההתישבות.

אין אנו מתעלמים מהעובדה שהמעבר ממשק קבוצתי בן 50–60 חבר, על שטח של 200–250 הקטר, למשק בן 200–250 עובד, על שטח של 800–900 הקטר, היה בו משום פּסיעה נועזה, שהעמידה את הקבוצה בפני פּרובלימות חדשות בשדה הארגון, המשמעת ההמונית, יחסי החיים וההנהלה. בתוצאותיהם של שני הנסיונות הראשונים ובהצלחתם תהיה תלויה עמדתם של ציבור הפּועלים בעצמם ושל המוסדות המישבים לצורת משק זו. אולם יש להדגיש ולחזור ולהדגיש, כי בתנאי התפּתחותה לא העמדה עדין הצורה הזו בדרגה שוָה עם יתר צורות ההתישבות, ולא יתכן איפוא לעשות באופן מתמיד הקבלות לא מוצדקות ולהסיק מהן מסקנות להבא. הבקורת השלילית הזו גוררת אחריה דעת קהל חשדנית ושוטמת בקרב הציונות, והיא מסכנת, או לפחות מעכבת את גמר סידורם של המשקים האלה, אשר גם פּרופ. אופנהיימר דורש אותו.

בשעה שאנחנו, ואתנו גם רוב קברניטי התנועה הקיבוצית בא״י, רואים בשיטה זו, שצמחה מתוך תנאי מפעלנו בא״י, נסיון רב סיכויים, אבל על כל פּנים נסיון, משוכנע פּרופ. א. כי אך ורק האדמיניסטרציה ע״י מומחים הנדרשת על־ידו היא הערובה היחידה להצלחה. בפּרינציפּ אינני מתנגד לשיטת מַעבר זו של ההנהלה. ידוע, כי שנים רצופות עשיתי נפשות לרעיונותיו של א. בקרב הציונות והשתתפתי בפועל בנסיונו הראשון במרחביה. אינני מקבל את הטענה הזולה, כי כשלונו של נסיון זה, שהיה בהנהלתו האישית של אגר. דיק, סותם עליו את הגולל. אולם הסכסוכים שנתגלו והפסיקו את התקופה האדמיניסטרטורית במרחביה פּותחים פּתח להרהורים. ואף ההצלחה במשק ברנקלאו על־יד ברלין, המיוסד על ההשתתפות ברוָחים ושאין אנו גורעים חלילה מערכוֹ, אינה חותכת למדי. ולאו־דוקא מפני שאחרי שש שנות קיום המשק הזה עודנו מראה גרעונות ואינו מחלק רוָחים, כי אם מפני שגם בברנקלאו, כפי שפּרופ. אופּנהיימר אומר בנוסחה מטושטשת במקצת, “בשל חוסר אמצעים הדרושים לפּעולה חינוכית נאותה לא נתהולל עדיין בנפש העובדים שינוי הערכין הפּסיכולוגי שהנני בטוח לפתחו”. אס נתרגם את המלים האלה לשפת חולין פּירושם הוא, כי שש שנות הנהלה אדמיניסטרטיבית לא הצעידו משק עם פּועלים חקלאים גרמנים לקראת הנהלה עצמאית קואופּרטיבית אלא במידה פּחותה. נשאלת השאלה, אם אין באמת להרהר אחרי יתרונותיה של הנהלת מומחים ע״י פּקיד בעל סמכות בלתי מוגבלת, כפי שמדגיש אגר. דיק, המנצח על המלאכה בלי מצרים. האם שיר השירים על האדמיניסטרטור שמלוא השלטון בידו הוא כל כך משכנע עד שמצוָה עלינו לעבור בלי ערעור משיטת החינוך להנהלה אל שיטת הכפיה האדמיניסטרטיבית?

גלוי וידוע כי גם בהנהלה ע״י אדמיניסטרטורים מומחים ובקיאים יש צללים ותחומים. פּרופ. ארבּוֹ, בר־סמכא מובהק במקצוע זה לכל הדעות, מביע בנידון זה פּקפּוקים רציניים. אחרי שהטעים, כי "האדם יוצר את ההכנסה של המשק, וביחוד ממלא מנהל המשק תפקיד מכריע״, הוא בא ומוסיף (בספרו: Aereboe, Allgemeine landwirtachaftliche Betriebslehre, Berlin 1923 p. 095): “עם התקדמות התפּתחותו של המשק החקלאי הולך ומתרחב היקף הידיעות והנסיונות שהחקלאי יכול להשתמש בהם במשקו. מכאן הקושי הועלו ורב ברכישת הידיעות והנסיונות האלה. במדרגה גבוהה במקצת אין הדבר הזה בגדר האפשרות אפילו לגבי בעלי הכשרון המעולים ביותר” ולהלן: “…בחקלאות אפשר לדבר על צורות ארגון תכליתיות בבחינה אוביקטיבית, רק אם מניחים למפרע סגולות שוות של מנהלי המשקים ושל שאר עובדיהם. ומכיון שאין תכונותיהם של הבריות שוות, מן הנמנע הוא שתהא קיימת צורת ארגון שמותר לראות בה תכלית הטוב והשלמות לגבי אוביקטים מסוימים”.

אצלנו עוד צריך להתחשב בעובדה כי המומחים שלנו קונים את השכלתם בארצות בנות אקלים אחר וחקלאות אחרת, ולכן זקוקים הם לפּרק זמן ממושך של הכשרה והסתגלות לתנאי א״י, לא פחות מאשר יתר מתישבינו. אין זה מקרה כי בנסיונו ההתישבותי בדורהם יכול היה פרופ. מיד להסתפק בפקיד אדמיניסטרטיבי אחד ולהמלך בכל השאלות המקצועיות בדעת המומחים אשר בבית הספר הגבוה לחקלאות ובתחנת הנסיונות. מי שמנגנון כה מאורגן ומשוכלל מבחינה מדעית ומקצועית עומד לשרותו, אין לדידיה הנהלת המשק חשובה כהנהלת העבודה על המקום. "צורת הארגון הנאותה ביותר לא תסכון אם אין בצדה הנהלת עבודה תכליתית״ – שוב דברי פּרופ. ארבּוֹ. פּירוש הדברים: משהותקנה פּעם תכנית היסוד של נקודה ישובית חדשה ונקבעה התכנית השנתית של המשק, שוב אין הכל תלוי אלא בעוזריו ומסַיעיו של מנהל המשק, בפועלים הראשיים של ענפי המשק המיוחדים, בקצרה – בהנהלת הענינים הרגילה. הנהלה כזו קימת בקבוצות, בגדולות לא פּחות מאשר בקטנות. השאלה בעינה עומדת: האם צפונה ברכה בזה שבין מנגנון ההנהלה על המחלקה ובין הנהלת המשק של הקבוצה ננעץ תמיד ובכל מקום אדמיניסטרטור בתור מנהל משק? השאלה היא, אם בגלל אבר הבינים הזה לא יסבול ניצולם של כוחות העבודה במשק. שכרה של הצייתנות האדמיניסטרטיבית יכול לצאת בהפסדה של הרגשת האחריות שתלך ותתמעט אצל הפּועלים.

אין כאן שאלה של “פּסיכולוגיה יהודית”, של מנטליוּת וסנטימנטליות. קולוניזטור מחויב לדעה את סוד המזיגה של ההכרחי עם האפשרי. “חכמת החקלאות”, אומר ארבו, “היא בתשע עשיריותיה שאלת הטיפּול באנשים.” אדם בלי דעות קדומות ובלתי מושפּע מפּסיכולוגיה יהודית כהקול. יאשיה וג׳בוּד, כשסיפרו לו על המחלוקת הזאת, הצהיר באופן ספּונטני: “אני מקוה” כי הצעת אופּנהיימר להרכיב ראש ביורוקרטי לישובים כאלה לא תתקבל, כי הנני משוכנע שהתקוה היחידה להצלחת הנקודות היא שהן תצמחנה מלמטה למעלה, כשם שהדבר נוהג עכשיו". כאמור, נסכים כעת, כמו לפני שש עשרה שנה, לנסיון על בסיס הצעותיו של פּרופ. אופּנהיימר, כשם שמסכימה לזה הסתדרות הפּועלים החקלאים אשר אתה ניהל פּרופ. א. מו״מ בנידון זה. מה שמעורר את התנגדותנו היא ההתעלמות מהיסודות הבריאים שבשיטה הקיימת וסירוס דמותה עד שאין להכירה, וכמו־כן האמונה העוורת שנצח האדמיניסטרציה המקצועית לא ישקר.

הרהבנו את הדיבור על שאלת ההנהלה, משום שהאלמנט השני אשר בהצעותיו של אופּנהיימר – ההשתתפות ברוָחים – אין לו ערך ממשי. בדו״ח מיולי 1924 כתבנו: “להלכה אין לך אמצעי יותר בדוק לבקורת פּריון העבודה ולהגברתו מאשר שכר לפי הספק העבודה. בא״י לא יכול הדבר להתאזרח משני טעמים: א) דוקא בשנות קיומה הראשונות אין הקבוצה יכולה להנהיג דרגות שכר ניכרות. לפני המלחמה הגיעו המשכורות הגבוהות ביותר במרחביה ל־70 פרנק בעוד שגם לפּועלים טירונים מוכרחים היו לשלם למצער 50 פרנק. מכיון שאין השתתפות ברוָחים בתקופה זו, הרי אין דרגת השכר עשויה להשפּיע כמעט ולא־כלום; ב) מאידך גיסא מערערת היא את המשמעת הפּנימית. הפּועלים הראשיים והמנהלים אינם יכולים מטעמי אבטוריטה לתבוע משכורת גבוהה מזו של חבריהם. כך ניצח השכר השוה בתור אמצעי משמעת ובקורת התוצרת ע״י כפיה מוסרית”. בקבוצות הקטנות נפתרת שאלת השכר לפי ההספּק ע׳׳י כך שהקבוצה כוללת בתוכה בדרך כלל חברים שכשרון עבודתם שוה הוא פּחות או יותר.

בינתים ערכו חשבונות מפורטים של הרנטביליות של “המשקים המעורבים”. לוטה 11 מכילה סיכום לקבוצה מטיפּוס א׳ (2500 דונם אדמת בעל) ומטיפּוס ב׳ (2000 ד', מזה 10 אחוזים אדמת שלחין). החשבונות מראים כי עם ריבוי ממוצע של היבולים (עד ל־125 ק״ג לדונם) ובתנאי חיים מצומצמים (הוצאה שנתית של 100 לי״מ למשפחה) יוכלו משקים כאלה כעבור 5 שנים להתחיל בפרעון ההלוָאָה לקהי״ס ברבית של 2,5% (ותשלום של 1% ע״ח הקרן) ולשלם דמי חכירה קרקעית לקהק״ל בשעור של 1,5%. (לגבי סוג א׳ אפשרי הדבר רק עם תוספת רזרבה קרקעית של 20% או 500 דונם). אם יהיה עודף, הוא יוצא לבסוס המשק הדל באמצעיו מפּאת הצמצום הנהוג ולהעלאת רמת החיים הנמוכה דיה של המשפּחות שתגדלנה בינתים. אין איפוא לשער כי המשקים המעורבים בעמק יזרעאל או אפילו בבקעת הירדן העשירה במים יגיעו בקרב הימים לכלל אפשרות של חלוקת רוָחים לעובדיהם. מכאן ברור כמה אילוזורית היא ההשתתפות ברוחים בשנות היסוד והביסוס, ומנוף זה להגברת פּריון העבודה ולבקורת התוצרת אינו בא בחשבון. נמצא שהמציאות הארץ־ישראלית כופה עלינו שינויים שהתיאוריה לא יכלה לראותם מראש. המציאות הזו תובעת מאתנו סבלנות יתרה. אם במשק גדול ומסודר בגרמניה, שהשאלות של הכשרת האנשים והקרקע זרות לו, הנמצא בקרבת ברלין, שהדאגה לשוק אינה מטרידה אותו כאשר תטריד אותנו כאן, אין יתרת רוָחים אחרי 6 שנות התישבות – מה שאינו נותן חלילה טעם לפּגם – מנין לו לפּרופ. א. להכריז בבטחה: "אין אנו מפקפקים כלל כי… משק כזה יוכל במשך זמן קצר להגיע לידי רנטביליות ואפילו לידי תשלומי רבית ואמורטיזציה של כספי ההשקעה״? האם נשתכחה מלבו העובדה כי במשק מרחביה בהנהלתו של מר דיק היה בשנים 12־1911 ו־14־1913 גרעון של 30.000 עד 40.000 פרנק לשנה, ובמשך שלש שנים נצטרפו ההפסדים ל־114.000 פרנק (4500 לי״מ)? שוב אין בכוָנתי חלילה לפגוע בכשרונו של אגרונום דיק, כי רואה אני בגרעונות אלו בתקופת ההכשרה – השקעות שאין להמנע מהן.

עכשיו אין לפנינו אלא חובת הבירור של העוּבדות, שהובאו ע״י פּרופ. אופּנהיימר בתור אילוסטרציה לחוסר הנהלה בקיאה וענינית בקבוצה הגדולה ובתור “סימן מובהק למשק נכשל”. מכיון שפּרופ. א. מדבר על מראה עיניו, אינו יכול להתכון בזה אלא למשק הגדול היחיד שביקר בו, לפי ידיעתי – לעין־חרוד. הוא מדבר על העזובה שבבנינים, על “סדקים בשיעור קומתו של אדם” בקירות, על עשבים רעים בשדות ועל בתי עלמין של מכונות. חבל שפּרופ. א. לא דרש באורים באותו מעמד, כדי להמנע מסרוסי דברים.

מרבית בניני המשק בעין־חרוד הם משיירי החושות הערביות שתוקנו והותאמו בגדר האפשרות. כידוע אין מקום מושבם של אנשי עין־חרוד אלא ארעי. היו נאלצים לקרוע בחומה פּתחים בשביל הרפתות. אלה הם כנראה “הלועים הפּעורים מרמוני יד” שראה פּרופ. אופּנהיימר. הייתי בחברתו במחסן המכונות בעין־חרוד שהעמדו בו הטרקטורים הטעונים תיקון לפני עונת העבודה. ואולי הוא מתכון לאותו גל של גרוטאות, מכונות ישנות שנקנו פּעם מידי הצבא (טרקטורים, עגלות וכו') ואשר בחלקיהם המפורקים משתמשים לצרכי תיקונים? לפי עניות דעתי אין בעין־חרוד בית עלמין אחר של מכונות. דוקא בקבוצות הקטנות אפשר למצוא כלי עבודה מלפני המלחמה שאינם ראויים כמובן לשמוש. נכון הדבר כי בעת ביקורנו נתקלנו לאורך נחל חרוד בעשבים רעים המכסים שטח ידוע של שדה. הנהלת המשק מסבירה, כי יש כאן שטח של 70 דונם אדמת טרשים בלתי־מסוקלת שאי־אפשר לחדשה כהוגן. לפני שנתים היו כאן 400 דונם כאלה. בס״ה סוקלו בעין־חרוד במשך הזמן 1500 דונם.

בגלל מחלת ההפּלה בגבע ובתל־יוסף הסמוכות, היתה הרפת בעין־חדוד תחת השגחתו המעולה של המומחה שלנו לגידול בקר. לא הגיעו לאזנינו שום תלונות על משק זה או אחר שלא נשמעו להוראותיה של מחלקת ההדרכה בשאלת מנות ההזנה. לא יתכן שתנתן באיזה מקום מנה כפולה מבלי שהדבר יגיע לידיעתנו. האינפורמציה של האגר. דיק על התנובה המועטה של החלב בעין־חרוד מיוסדת על זה שצרפו למנין אחד את הפּרות המקומיות ואת הגזעיות. טבלא 22 מראה את תנובת החלב בשנים תרפ״ד–תרפ״ו במספּר משקים שיש בהם פּרות גזעיות או מעורבות. (יש עוד לשים לב לזה ששנת תרפ״ה היתה שנת בצורת גמורה בעמק־הירדן ושנת יבולים רעים בגידולי מספּוא בכלל. ככה היתה, למשל, כמות הגשמים בנוריס כ־380 מ״מ ובג׳ינין 337 מ״מ, לעומת הנורמה של 450–550 מ״מ לשנה). הננו רואים, כי תנובת החלב השנתית בקבוצותינו מגיעה ל־2000־3000 ליטר לפרה. אין זאת “נחשלות מדאיבה שאינה מגיעה כדי מינימום של רפתות אברופיות” הלא פּרופ. א. בעצמו מצין את התנובה הממוצעת של 2600 ליטר לפּרה ברפת שבברבקלאו בתור “מופתית”.

ועכשיו נקדיש מלים מספּר לפּרק “נדידה של הפּועלים” בקבוצות. בחוברת המחלקה להתישבות חקלאית על מפקד המשקים של ההסתדרות הציונית סוכמו הנתונים על זמן שהותם של החברים והחברות בקבוצות. הסיכום מראה כי מבין 1231 חבר (ב־17 קבוצות) נמצאו 130 איש, או כ־10%,רק שנה במשק; מחציתם נשים ובחורות. 280 איש ואשה, באותה פרופורציה, היו במשק משנה עד שנתים. יוצא מזה כי רק 410 עובד, או 32% של חברים, היו בקבוצות שנתים או פּחות, בעוד אשר 68%, או יותר מ־2/8 של החברים יושבים בהן משנתים עד שבע שנים ויותר. ויש לזכור, כי לא כל אלה שנפקדו בתור עובדים במשק הם מתישבים ממש. יש מהם בעלי מלאכה ופּועלים שעבדו בבנין או שהתאמנו בחקלאות. אלה מגדילים, כמובן, את מספּר האנשים הנמצאים במשק זמן קצר. יתר על כן, אין לשכוח כי רוב המשקים הקבוצתיים אינו מתקים למעלה מחמש שבים. רחוקה ממני מלאכת הקישוט. העדר הקבע בהרכב הקבוצות היא מגרעת, המחלקה להתישבות וביחוד צבור הפּועלים דורשים אותו לגנאי ומשתדלים לבער את הרע הזה. אין כיום בתנועה הקיבוצית ובכל המוסדות האחראים שתי דעות לגבי ההכרח המוחלט של השרשה וקביעות בהרכב הקבוצה. 30% של הטירונים היושבים פּחות משנתים מוכיחים, כי ההבראה ההולכת ומוסיפה במשך שנתים האחרונות לא הגיעה עדין לשלמותה. אולם אסור גם להתעלם מתנאי הקיום הקשים של רוב הקבוצות, מדחויי הביסוס, מחומרת ההסתגלות, הגורמים ממילא לברירה ידועה ולפּליטה של החומר הבלתי מסוגל. גם במושבים קימת נדידה ועזיבה המגיעה מ־5% עד 25%. ואל נא יאפילו 30% של החברים הצעירים על מציאותם של 70% אנשים אשר התערו בקבוצות במשך 2–7 שנים ויותר.

אחת התלונות החוזרות ונשנות לעתים קרובות היא שמשקינו הגדולים נותנים “בקביעות תוצאות שאינן משביעות רצון” ואינם מגיעים לידי רוחים. גם פּרופ. א. מדבר על ״היבולים הזעומים״; על הדברים האלה נעמוד בקשר עם שאלות טכניות חקלאיות אחרות.


שאלות טכניות

על שאלות היסוד של הטכניקה החקלאית בארץ עמד אגרונום צמח, מנהל מחלקת ההדרכה שלנו, ב“הערותיו” לחות־הדעת של מר דיק, אשר נתפרסמו בעתונות הא״ית. אנו מיעצים לכל אלה הרוצים ללמוד עם איזה בעיות של החקלאות אנו נאבקים כאן, ובאיזה אמצעים אנו שואפים להתאים את מדות הכנסותיה והרנטביליות שלה לצרכי ההתיישבות היהודית, לקרוא את ההערות המעשיות והמעמיקות האלו. מתוכן יש לראות כי גם בעלי הטכניקה המושלמים שגדלו בתוך המסורת של החקלאות באברופה התיכונית, מחויבים ללמוד הרבה, כדי להצליח בפעולת ה“אברופאיזציה” של החקלאות המזרחית אשר בארץ־ישראל. רחוקים אנו עדין ממטרתנו. אולם אין מבקרינו רשאים להעמיד פנים כאילו לא התקדמנו אפילו שעל אחד.

בטבלאות המצורפות סיכמנו את היבולים של מיני הדגנים הכי־חשובים במשך 3 השנים האחרונות. בשנת תרפ״ה לקו גידולי המספוא בעטיה של הבצורת ואשתקד (תרפ״ו) הוכתה החטה בשדפון. למרות זה הגיע יבול החטה בתרפ״ה למינימום של 1000 ק״ג להקטר (תל־יוסף, מושב מרחביה) עד 1300 ק״ג להקטר (נהלל), 1400 ק״ג להקטר (עין־חרוד) ו־1500 ק״ג להקטר (גבע). בשנת תרפ״ו היו היבולים בין 600 ל־800 ק״ג (תל־יוסף וגבע) ו־1200 ק״ג להקטר (נהלל), 1300 ק״ג (כנרת) ו־1450 ק״ג להקטר (עין־חרוד). היבול הממוצע של החטה בכל המשקים היה, כאמור, זעום – למעלה מ־800 ק״ג להקטר. השעורה הכניסה בתרפ״ה יבול ממוצע של 1000 ק״ג להקטר. בשנה האחרונה (תרפ"ו) השגנו בכל הישובים באופן ממוצע למעלה מ־1300 ק״ג להקטר. במושבים מרחביה ותל־עדשים ירד היבול ל־800 ק״ג להקטר; לעומת זה הוא עלה ל־1700 ק״ג להקטר (בתל־יוסף), 1900 ק״ג להקטר (בית־אלפא, נהלל) ו־2100 או 2270 ק״ג להקטר (בצריפין וגניגר). שבולת השועל הכניסה יבול דומה (מינימום של 900 ק"ג להקטר בכפר־יחזקאל, ומכסימום של 2600 ק״ג להקטר בגבע). היבול הממוצע ב־10 קבוצות הנתונות בתנאים פּחות או יותר מסודרים היה בתרפ״ו 1700 ק״ג שעורה ו־1800 ק״ג שבולת־שועל. אפשר להגיד כי מזג אויר רע עלול לגרום לירידה עד ליבולים ערביים (700 עד 900 ק״ג להקטר), אולם בדרך כלל הננו עומדים בפני עליה בשעור של 50% שאין להכחישה, והננו מתקרבים, אם לא לדרגת היבול הגרמני, הרי על כל פנים ליבול הצרפתי הממוצע. אי־אפשר עדין לקבוע מסמרים, כי הישובים הם ברובם צעירים, ובשטחים רחבים אינם נהנים עדין ממחזור זרעים מסודר ומזיבול. אולם העיקר הוא המגמה, והיא מכוונת כלפי עליה. השואה של הכנסות ברוטו במספר קבוצות בשנים תרפ״ד, תרפ״ה, תרפ״ו, מראה בשנת 1925 עליה של 20% בערך לעומת השנה הקודמת, ושנת תרפ״ו מראה התקדמות של 40% לגבי תרפ״ה.

ואחרי הפלחה – משק החלב. אין כל יסוד לטענה שאנו מעדיפים את האימפורט של פרות אברופיות. אחרי התיעצות עם טובי המומחים בגידול בהמות אשר בארץ, בחרנו בתור בסים לגידול בהמות אצלנו בפרה הבירותית שאנו רוצים להשביחה ע״י הצלבה עם פרים הולנדיים ואוסטפריזיים. פרות הולנדיות אינן נמצאות במשקינו אלא במדה מועטה. רק בקרית־ענבים ובעטרות, אשר האקלים בהם קונטיננטלי (הרי יהודה), והן נהנות ממחירי חלב גבוהים שבירושלים, הננו מחזיקים גזעים אברופיים. לפי המפקד בספטמבר 1926 היו במשקינו מבין 1248 פרות (ומבכירות) שלא ממוצא מקומי (המכונה ערבי) רק 96 הולנדיות, ז.א. כ־7%. את הרוב המכריע מהוות פרות בירותיות, דמשקיות ובנות גזע מעורב. גם בשאלה זו עוד טרם כבשנו דרך סלולה. השוק הסורי הוא כל כך קטן, עד שכל קניה משלנו מאמירה שם את המחירים לגובה בלתי־אקונומי, ומלבד זה נפסקו כמעט הקניות בבירות ובדמשק לרגל מרד הדרוזים ודבר הבקר. הננו עומדים איפוא בתוך תנאים המאלצים אותנו לבדוק מחדש את השאלה של בסיס ההצלבה שלנו.

הוכחנו כבר כי תנובת החלב במשקינו הולכת ומתקרבת לזו שבאברופה. אין אנו שוללים בשום פנים את האפשרות וההכרח להשבחת הגזע המקומי. המתישבים החדשים שלנו מקבלים בדרך כלל פרות ערביות ומצליבים אותן בפרים גזעיים, ועוסקים איפוא בהשבחת הגזע. בכל זאת לא יתכן לבנות משק חלב מכניס במשקינו על הגזע המקומי הירוד. ומה יהיה בסופם של מאמצינו להגביר את הכנסות הפלחה ע״י מחזור זרעים רציונלי וזבל רפתות, אם נותר על הפרה המשובחת ועמה גם במדה רבה על גידול המספוא?

ההתקדמות האטית בהכרח של שני ענפי החקלאות הראשיים האלה עוד איננה ערובה מספיקה כי נשיג את הרנטביליות המבוקשת. רק עם התפתחות הנטיעות וגידול הירקות יתגלו כל היתרונות של המשק המעורב. אולם כבר כיום חוטאים לאמת אלה המדברים על “משק גרעונות תדיר” של משקינו הגדולים. בטבלא מיוחדת סיכמנו את הרוחים וההפסדים במשך שלוש שנים ב־12 קבוצות שאפשר לראותן כמשקים מסודרים פחות או יותר. בה בשעה שבשנת תרפ״ד כל הקבוצות הראו הפסדים, מסיים חלק גדול של המשקים את השנים תרפ״ה ותרפ״ו בריוח או בלי הפסד. בקבוצות הותיקות (דגניה, כנרת, מרחביה) אין הפסדי־המשק אלא הפסדים פנקסיים שנגרמו ע״י ירידת המחירים הגדולה של האינונטר בשנים האחרונות. אין פרושם בשום פנים כי משקים אלה קיבלו מאתנו תקציבים נוספים. מספר קבוצות שבנינן הגיע לידי גמר בשנה שעברה (חוץ מתשלומים ע״ח שנים קודמות וסידור השקאה) אינן מקבלות מזה שנים שום תקציבים להון חוזר מטעם מחלקת ההתישבות והן נושאות את עצמן. לבסוף מראה סיכום של ההשקעות והפסדי־המשק של 12 הקבוצות עד לסוף תרפ״ו השקעה של 275.000 לי״מ והפסד של 46.000 לי״מ בקירוב, ואם נוסיף עוד את ההפסד של 7000 לי״מ מתקופת האדמיניסטרציה והכיבוש במרחביה ובכנרת (את נזקי המלחמה לא הבאנו בחשבון), נוכח כי הגרעון הכללי היה בקירוב 53.000 לי״מ, או למעלה מ־19% של השקעות קרן היסוד (והקהק״ל). סבורני, כי בשים לב להוצאות ההכרחיות בכיבוש קרקע חדשה, בהכשרתה של אדמה מדולדלת, בהדרכת האנשים, בהפסד הערך של הציוד החי והדומם בגלל האינפלציה של המחירים בשנים שלאחרי המלחמה, נוכח הדיכאון הכללי בחקלאות העולם, ותנאי התשלום הבלתי־מסודרים של האמצעים הדרושים – מוצדק הוא הפסד של 19% מכל הבחינות. גרעונות אלה אינם מיוחדים לקבוצות, כי בתנאים דומים הם נמצאים גם במושבים. ההערכות לנסיון של השקעות קהי״ס במושבים ובקבוצות שנעשו מטעם מחלקת ההתישבות בקשר עם המו״מ על החוזים מוכיחות, כי אין המושבים עולים על הקבוצות בגובה האקטיב שלהם. התנאים הכלליים של ההתישבות היהודית ושל החקלאות הארץ־ישראלית גוררים אחריהם בהכרח הפסדים ניכרים בשתי צורות המשק, ואין כל הצדקה להנחה כי הקבוצה נופלת בנידון זה מהמושב.


על המושב

הביקורת על טפוס האכרות האינדיבידואלית בהתישבותנו – המושב – נצלה במקצת מחומרת הדין. אנו יכולים איפוא לקצר בהרבה בפרק זה. פרופ. אופנהיימר מטיל דופי ביסוד העבודה העצמית הקשורה באיסור העבודה השכירה שעליו מבוססים המושבים. הוא מודה אמנם כי באשר נמצאים “ילדים בגיל הבגרות ואשת חיל” מספיקים כחות העבודה של המשפחה למשק בן מאה דונם, ולא עוד אלא שהכחות האלה הם “לפעמים מרובים מהצורך”, אולם הוא סובר כי בעוד הילדים בגיל רך, “סובל המשק ממיעוט של ידים עובדות, ובעליו נתון בעבודת פרך”. יתכן שדעה זו קולעת במקרים בודדים. אולם בדרך כלל צריך לזכור כי לא רק המשפחות, כי אם גם המשקים הם בגיל רך. הרפת כהנטיעות הם בראשית ההתפתחות, וגם ענף הירקות אינו יכול להתפתח כהלכתו מאין השקאה ברוב המשקים. הנה אנו רואים שהשבה עיבדו מתישבי נהלל מלבד אדמתם הם עוד 3600 דונם, מתישבי כפר־יחזקאל כ־1000 דונם. מושב מרחביה כ־3300 דונם. בלפוריה למעלה מ־2500 דונם וכד׳. העובדה שאנשי המושבים הללו הספיקו לעבד כל אחד 120 ואפילו 150 דונם, גרמה במושבים אחדים אף לדרישה להגדלת היחידה הקרקעית. הסטטיסטיקה מראה שמספר כחות העבודה הקבועים במשקי אכרים באברופה לכל 100 דונם הוא: באנגליה 1,15; בגרמניה 1,55; בדניה 1,4; בבלגיה 2,5 .(Agricultural Tribunal of Investigation. London. 1924. 15). מכיון שהאינטנסיביות שבמשקי מושבינו פחותה מאשר במשקים הגרמנים והאנגלים, אי־אפשר לע״ע לדבר על מחסור בכחות עבודה. משום כך גם לא נכון הוא שהפרופ. א. מדבר על “עזרה” של קרובים כעל אמצעי השתמטות מהאיסור של עבודה שכירה. יש כאן לפנינו פרוצס טבעי של העלאת הורים שירדו מנכסיהם ובני משפחה הצריכים פרנסה, הבאים למשקי קרובים והמנַסים להיות לתועלת בהם. אין אנו רואים כל יסוד להתיחס לסיג הזה כל“אומלל” וללגלג על “אכרי המושבים ההגונים” השומרים את נפשם מפני “פסיכולוגיה של ניצול אחרים”. בצדק חושבים המתישבים שלנו כי לא טובים המה מראשוני האכרים מתקופת ההתישבות הפילנטרופית. לדעתם, לא באה החדירה של העבודה הערבית לתוך המושבות היהודיות הישנות תוך הלך רוח של ניצול, אלא מתוך התנאים הכלכליים וחוסר בקורת לאומית. מכאן הפרינציפ של קרקע הלאום וקביעת היחידה המשקית המותאמת ליכלתה של משפחה עובדת, ומכאן הדרישה לעבודה עצמית מוחלטת. משניתנה רשות לעבודה שכירה, תגרום רדיפת הבצע של היחיד להעדפת הפלח הערבי הזול על הפועל העברי, ואזי נשקף לנו הכשלון שאופנהיימר קבע לו פעם נוסחה מתאימה באמרו כי יש לזקוף את רוב המושבות הישנות על “קונטו ההפסדים הלאומי”.

בזה לא אמרנו להתנגד לדרישת פרופ. א. בדבר בקשת אמצעים ודרכים, כדי להעזר במושב בתור מקום הכשרה לחקלאים חדשים. בצבור הפועלים יש הבנה לענין זה. חוקת המושבים המוצעת ע״י הסתדרות הפועלים החקלאים כוללת בתוכה סעיף מיוחד המחיב את המושבים לקבל עפ״י דרישתה של חברת “ניר” אנשים להכשרה חקלאית. האם יש להניח ששיטת הכשרה זו תהיה יותר זולה מאשר בקבוצות, שאלה פתוחה היא בעיני. בכל אופן לא תהיה פעולתה גדולה יותר, כי מספר המועמדים המוכשרים להתישבות במושבים הולך ופוחת בד בבד עם התרוקנות הרזרבואר של החקלאים שקבלו את הכשרתם בקבוצות.

חזרנו איפוא אל נקודת המוצא של הפולמוס על שיטות ההתישבות החקלאית. נשארה בתקפה הנחתו הישנה של פרופ. אופנהיימר, שאיו להפוך יהודי עיר מחוסרי רכוש לאכרים מוכשרים ולהושיבם על האדמה אלא על־ידי משק קואופרטיבי גדול. תהיה החזות הסוציאלית שהפועל העברי מאיר בה את צורת ההתישבות הזאת איזו שתהיה – ודוקא פרופ. מיד הוא המבליט בספרו המפורסם כי מפעל התישבותי ללא חזון סוציאלי הוא מן הנמנעות – כחה וגבורתה של הקבוצה אינם נובעים מהיותה פרי האידיאולוגיה, אלא מהיותה ניזונה מעצם הצרכים, התנאים הממשיים, וההכרח של עבודת ההתישבות היהודית בא״י. בנוגע לשתי צורות התישבותנו – הקבוצה כמושב – אפשר להגיד את אשר אמר ד״ר וירט, מי שהיה קנצלר בגרמניה, על צורות המדינה. צורת ההתישבות שנוהגים בה מדה של סבלנות גרידא – נגזר דינה. הצורות “תובעות שיחיבו אותן במלוא כוחו של האדם הפוליטי. כי אשר נחיב – יתקדם, ואשר רק נסבול – יתנון”.

הפועל החקלאי העברי, הטפוס האנושי החדש בא״י וצורת ההתישבות העובדת שנוצרה על ידו תובעים לעצמם יחס חיובי וראויים הם לכך שנצעידם לקראת ההצלחה המלאה.

תלפיות, ירושלים, אדר א׳ תרפּ״ז (פברואר, 1927)


  1. ראה דו״ח של המחלקה להתישבות חקלאית של ההנהלה הציונית לקונגרס הציוני הט״ו. ע׳ 85־88. ירושלים, תרפּ״ז.  ↩

  2. דו״ח כלעיל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות