רקע
לוקיוס אנאוס סנקה
מחקרי הטבע: שבעה ספרים
mנחלת הכלל [?]
vעיון
שפת מקור: לטינית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר ומוסד ביאליק; תש"ו

 

ספר ראשון

התוכן: ספר א' מתחיל כבר בפתיחתו בבעיה התיאולוגית: אם האלהוּת היא בצד העולם כמו חלק ממנו (השקפה כזאת, המבטלת באמת את כל רעיון האחדות, כלולה למעשה בכל האמונות המקובלות) או היא בעצמה העולם כולו, ואם פועל היוצר עשוי להשתנות ואין זו פחיתות גדולתו להאמין שהוא צריך לשינויים. מכאן הוא מגיע לדרישה המוסרית שאין די בכיבוש היצרים, אלא להכרת האלהות בעולם אנו צריכים, מזה הוא עובר לביאור הזיקוקין והנגוהות ברקיע והקשת בענן וליקוי החמה, הוא משתמש בספר המטאורולוגיה של אריסטו אבל בלי דיוק. התהוות הקשת בענן וצבעיה (ג–ח). תופעות בתמונת שבט או נזר (ט–א). תופעת ליקוּי שמש ושאר תופעות בשמים (יב–טו). טבע הראי ואיך משתמשים בו רודפי הנאות גופניות מנוולות בעת שהאספקלריה נוצרה כדי שיכיר אדם את עצמו ויתחנך במדות טובות (טז–יז).


פתיחה

כמו שיש הבדל, לוציליוס הישר באדם, בין הפילוסופיה ובין שאר המדעים, כן יש הבדל לפי דעתי גם בפילוסופיה עצמה בין החלק ממנה הנוגע לבני אדם ובין זה שנוגע לאלהות. זה האחרון הוא יותר נעלה ויותר נועז1; הוא מרשה לו הרבה מאד, הוא אינו אומר די במראה עיניו. הוא מכיר כי יש עוד דבר יותר גדול ויפה, אשר הטבע הניח מחוץ לתפיסת העין. סוף דבר: ההבדל הוא כמו בין אלהים ובין אנשים. החלק האחד בא ללמד מה שעלינו לעשות בארץ, והאחר – מה שנעשה בשמים. החלק האחד מבאר לנו את שגיאותינו ומכניס אורה כדי לבחון את הספקות בחיים; השני מתרומם לשטח יותר גבוה מזה שאנחנו מתגלגלים בו, מוציא אותנו מתחום הערפל ומוליך אותנו למקור הנוגה. אני בזה מכיר טובה לטבע, שאין אני מתבונן בו מן הצד הגלוי לכל, אלא חודר לתוך סודותיו וחוקר מה הוא החומר של העולם כולו, מי הוא יוצרו ושומרו, מה היא האלהות? הכי צופה היא רק כלפי עצמה או לפעמים גם עלינו? הכי יוצרת היא דבר בכל יום או יצירתה היתה פעם אחת? אם היא חלק מהעולם או העולם עצמו? אם אפשר לומר שהיא עד היום גוזרת גזירות ומבטלת קצת מן החוק שבמקרים2, או פחיתות גדולתה היא והודאת שגיאה קודמת כשיצרה הדברים באופן מצריך שינויים3. הן צריכים לומר כי תמיד אותם הדברים מוצאים חן בעיניה, כיון שמעולם לא יכלו למצוא חן בעיניה רק הדברים היותר טובים. בשביל זה אין פגם בחופש או ביכולת שלה, כי חוק ההכרח כלול בה בעצמה.

אם אין לי רשות לנגוע בשאלות אלה, לא היה כדאי להוולד, למה אשמח על שניתן לי חלק בין החיים? הכי למען אמלא כרסי במאכל ובמשתה לרוב? למען פטם את הגוף הזה החולני, הכושל ואובד כשאין מספיקים לו מזון, ולמען אהיה משרת לו ומטפל בו בחליו? או למען אפחד מהמות, אשר לו אנו מוכנים מלידה? אם אין לנו החסד ההוא – אין כדאי בזיעת אפים ובכל עמל ימינו. מה נבזה היצוּר הזה לאדם, אם אינו מתנשא מעל לדברים האנושיים4! כל זמן שאנו נלחמים ביצרים – הכי דבר גדול אנו עושים? ואם גם כובשים אנו אותם, משאת שוא הוא הנצחון. הכי יש לנו להתפאר בזה, שאין אנחנו דומים לגרועים שבבני אדם? אינני רואה שיתגאה איש בבריאותו כשהוא נמצא בבית־חולים. הבדל גדול יש בין גבורה ובין בריאות הגוף. אם השתחררת מחלאי הנפש, אם אינך גונב דעת הבריות5, אם אינך מסדר דבריך לפי רצון אחרים, ואם אין לך לב עקוב, אינך לא קמצן עושק חיל אחרים מבלי שירשה לעצמו ליהנות ממנו, ולא פזרן מאבד הונו בכלימה ורוכש אותו שוב ביתר חרפה, ואין אתה רודף כבוד ושואף להגיע לשררה בדרך בזיון6 – אמנם פּטוּר אתה אז מהרבה דברים, אבל לא מעצמך! כי המעלה, אשר אליה אנו שואפים, היא מפוארה לא מפני שאושר הוא לעצמו, להיות חפשי מדברים רעים, אלא, מפני שהיא משחררת את הרוח ומכינה אותו ועושה אותו כדאי להכרת הדברים השמימיים ולהגיע לקרבת אלהים7. על ידי זה הוא זוכה באושר המלא והשלם הניתן לאדם, הוא רומס ברגליו כל רע ומתרומם כדי לחדור לסודות הטבע. לששון לו אז להתהלך בין כוכבי מרום ולשחוק לרצפת היכלי העשירים ולכל האדמה עם הזהב אשר בה – לא רק לאותו הזהב שהוציאה כבר מתוכה ונעשה למטבעות, אלא גם לזה שהיא שומרת עוד בחיקה בשביל אנשי הבצע בדורות הבאים. רק אז יבוז להיכלי התפארה הנוצצים בסיפוני־שן ולאילנות הגזוזים בגנים ולצינורות זורקי המים לתוך הבתים, כשהוא עובר על פני תבל כולה וסוקר ממרום את כל כדור הארץ ורואה מה צר השטח שלו, ורובו מכוסה במים, והשאר – חלק גדול ממנו מדבר שממה, חלק נצרב מחום וחלק קופא מקור. אז יאמר בלבבו: הזאת היא הנקודה הזעירה, אשר על גבולותיהם בתוכה מתקוטטים כמה עמים באש ובחרב? אסור לבני דקיה לעבור האיסטר (דנובא); סטרימון והררי המוֹס8 הם גבול לתרקים, נהר פּרת יסגור בעד הפרתים, ונהר דנובא9 יפריד בין סרמטים ובין רומאים; הרינוס יהיה גבול גרמניה, רכסי הפירנאים יתרוממו בתווך בין הגָלים וההיספנים, ובין מצרים וארץ כוש יהיה חול המדבר הרחב! אילו ניתן שכל אנושי לנמלים, אולי היו גם הן מחלקות את פינת מושבן למדינות רבות? הלא כשתתעלה למרומים האמתיים ותביט למטה ותראה גדודי צבא צועדים ומנופפים דגליהם וכאילו מעשה כביר מתרחש, צבא פרשים דוהר לתור המרחב וסובב לצדדים, אז תאמר כדברי המשורר:

מַחֲנֶה שָׁחוֹר שָׁם זוֹחֵל בַּשָּׂדֶה10

– אין זאת אלא זחילת נמלים הנה והנה בעבודתן בפינתן הצרה. וכי מה ביניהן לבינינו אם לא גודל הנקודה המצערה? הן אך נקודה היא, אשר עליה מהלכות אניותיכם, נלחמים צבאותיכם ואתם מסדרים את מדינותיכם, שטח זעיר, אם גם אוקינוס משני עבריו. שם למעלה הוא המרחב הגדול, אשר בו יוכל הרוח למצוא נחלתו, – אולם בתנאי שיקח עמו פחות ככל האפשר מחיי הגוּף, שיסיר מעצמו כל לכלוך ויתנוסס בהיותו בן חורין, עדין11 ומסתפּק במיעוט. כשיגיע שמה, ימצא מזון לנפשו, יגדל, וכמו משוחרר מכבלים יחזור למקומו. הן זה הוא אות למוצאו האלהי, שהוא רוה ששון מן המחזה האלהי12 והוא לא זר לו, אלא כמו קנינו. בשלוה הוא רואה את שקיעת הכוכבים ואת יציאתם ואיך הם צועדים במסלותיהם השונות, הוא צופה לאיזה מקום בארץ שולח כל כוכב את אורו בראשונה, איפה מרום מסלולו, איך הוא סובב ועד היכן הוא שוקע, צופה סקרני הוא, חוקר לפרטי הדברים. מדוע? מפני שיודע הוא כי מענינו הוא, ולכן נבזים בעיניו הגבולות הצרים של מושבו הקודם13. באמת, מה הוא המרחק מן קצוי החוף של היספניה עד ארץ הודוּ? מסע ימים אחדים, כשרוח טובה מובילה את האניה. אבל במרחקים השמימיים נתיבת הכוכב היותר מהיר היא של שלשים שנה כשהוא רץ בלי הרף בקצב שוה14. רק כאן לומד אדם מה שביקש, כאן הוא מתחיל להכיר את אלהים. מהו אלהים? רוחו של כלל העולם. מהו אלהים? מה שאתה רואה בשלמותו ומה שאינך רואה בשלמותו. רק בזה אנחנו נותנים לו את גדלו, שאין למעלה ממנו נתפש בשכל, אם הוא לבדו הכל, סובב את פעלו מחוץ והוא גם התוכן שלו בפנים15. ומה בין מהותו ובין המהות האנושית? באדם הרוח הוא החלק היותר נעלה, ובאלהות אין חלק אחר זולתי הרוח. הוא כולו שכל, בעת אשר בני אדם כל כך נאחזים בדמיון מתעה16, שהם חושבים את הדברים היותר יפים ומסודרים ומתוקנים כאילו הם מקריים ומשתנים בלי סיבה ולכן הם נהרסים פתאם על ידי רעמים ועננים וסערות וכל אלה הכוחות המבהילים הארץ וסביבותיה. ואין השגעון הזה שולט בקרב ההמון לבד, כי נתפסו בו גם אנשים מתהללים בחכמתם. יש אנשים מכירים כי להם עצמם יש שכל, וכי הוא גם הוגה ומסדר כל דבר לפרטיו בענינים שלהם ושל אחרים, והם סוברים כי העולם הזה כולו, אשר בו אנו חיים הוא בלי שכל והוא מתנועע בבלי דעת או פועל בו טבע שאין בינה במעשיו!

מזה תשער, מה חשוב להבין דברים אלה ואיך להגדיר המושגים. מה היא היכולת האלהית? הכי יצרה לה את החומר או השתמשה בו כבדבר נמצא? מה היה קודם, האם הרעיון לפני החומר או החומר קודם? האם האלהות פועלת כל מה שהיא רוצה, או לפעמים משתמטים מתחת ידה המעשים ולמרות אמנותה הגדולה הרבה דברים מקבלים צורה עקומה לא מחסרון בינת היוצר אלא מפני שהיצוּרים אינם נכנעים להשפעת אמנותו17? להבין אלה, ללמוד אלה, לעסוק במחקרים אלה – הכי אין זו התעלוּת על מצב בני־תמותה כדי לזכות בגורל יותר יפה?

תשאל: מה יועילו לך הדברים? אם לא תהי מזה תועלת אחרת, די בזה שתכיר פּחיתות הכל בקנה המדה של האלהוּת18.


א

עכשיו אני מגיע לענין מחקרי. שמע מה שאני חושבי על זיקוּקי האש החולפים באויר. מה שהם יוצאים באלכסון ובמהירות עזה הוּא סימן שהם תולדות כוח כביר. ברור שאינם הולכים (מעצמם), אלא נזרקים. זיקוקי האש הם רבים ושונים. אריסטוטלס מכנה אחד מהם בשם עֵז, וכשתשאלני: מדוע? עליך ליתן לי בתחלה טעם לדבר, מדוע יש גם שנקראים בשם גדיים19. אולם נוח יותר שנסכים בינינו שלא נשאל איש את רעהוּ שאלות, אשר קשה להשיב עליהן, ותחת לחקור על טעם כינוי “עֵז” לכדור של אש אצל אריסטוטלס, נשים לב לענין עצמו. התמונה נראתה דומה לזו שראה שר הצבא פאולוס (אֶמיליוס) במלחמה נגד פרסאוס20 וגדלה כגודל הלבנה. גם אנחנו ראינו לפעמים להבה בדמות כדור, אשר אמנם במשך מהלכו התמוגג. קרוב לזמן פטירתו של אבגוסטוס האלהי ראינו פלא דומה לזה21 וכן כשנערך המשפט נגד סיינוס, וגם מותו של גרמניקוס22 לא קרה בלי מופת כעין זה. תאמר: “בכן גם אתה בין התועים המאמינים כי האלים מקדימים אוֹתוֹת למקרי־מות וכי ישנם על אדמה דברים חשובים כל כך, שצריך העולם לדעת חליפתם?” – ידובר על זה בזמן אחר. נעיין בשאלה, אם כל המעשים נוהגים בסדר קבוע וכולם קשורים זה בזה כדי כך, שכל הקודם נעשה סיבה או סימן לבא אחריו; נעיין, אם האלים דואגים לעניני בני אדם או סדר במעשים בעצמו מודיע מראש על ידי סימנים קבועים מה שיתרחש. לפי שעה דעתי היא, כי מראות־אש כמו אלה שהזכרנו יוצאים מתוך חיכוך עז באויר, כשנגרם לו נטיה לצד אחד ויש בו כוח מתנגד ומתחוללת בקרבו מלחמה23. מתוך התנגשות כזאת נולדים גושי־אש, כדורי־להבות ואבוקות ותבערות בשמים. אם הנקישה היא קלה והיה רק כעין חיכוך, אזי שביבים קטנים נזרקים

וְכוֹכָבִים מְעוֹפְפִים גּוֹרְרִים שֵׂעָר מֵאָחוֹר24.

ניצוצות קלוּשים מאד רושמים אז בעברם ברקיע שביל דק, לכן נראים מחזות כאלה כמעט בכל לילה, כי אין צורך בתנוּעה רבה באויר למען הוליד אותם. אגיד בקצרה שהם מתחוללים כמו הברקים, אך בכוח פחות. כן גם בעננים כשאינם נתקלים ברוב־כוח זה בזה הם מוציאים רק זיקים קלים וכשהדחיפה עצומה יוצאים ברקים; לפי מיעוט הדחק וקוטן העננים תתמעט חריפות הברקים. אריסטוטלס25 מבאר הדברים כּך: כדור הארץ מוציא מתוכו אדים שונים, מהם לחים, מהם יבשים, מהם קרים26 ומהם עלולים להאחז באש". אין להתפלא כי שונים הם האדים מן האדמה למיניהם, אם גם ברקיע אין צבע אחד לדברים, זה של סיריוּס27 יותר אדום וזה של מרס יותר כהה, בעת אשר יופיטר הוא בלי צבע ולו רק נוגה זך28. מן ההכרח הוא כי בין הגופים הקטנים והמרוּבים המתרוממים מעל האדמה ושואפים למרום גם חמרי־אש מגיעים עד העננים והם לא רק מתלקחים על ידי הדחיפוֹת, אלא גם על ידי קרני השמש. הרי אף אצלנו קש שנזרק עליו גפרית מתלקח באש מרחוק. כן מסתבר כי חומר כזה שהתקבץ בעננים מוּצת על נקלה והאש היא גדולה או קטנה לפי הכוחות הפועלים. הבל גמוּר הוא להאמין כי כוכבים נופלים או קופצים או חלקים מהם נקרעים ונפרדים; אילו היה כך, היוּ גם אובדים. הרי אין לילה שאין רבים מהם נראים כמתהלכים ומתרחקים הנה והנה, ובכל זאת מוצאים אותם שוב ושוב במקומם ואין נפחת מגדלם. יוצא מזה כי המראות האלה מתחוללים מתחת להם וחולפים מהר מפני שאין להם יסוד ומקום קבוּע.

“ולמה אין המראות האלה חולפים לעינינו גם ביום?”

הרי זה כאילו אמרת, כי אין כוכבים ביום, כיון שאינך רואה אותם. כמו שאלה חבויים בסתר מפני שזוהר השמש מכסה עליהם, כן האבוקות הללו עוברות גם ביום על פני הרקיע אלא שאור היום מסתיר אותן מעינינו. אבל אם לפעמים יוצאת אחת בכוח כה גדול שהיא יכולה לשמור את זהרה הרב גם לעומת אור היום, אז רואים אותה. בכל אופן ראינו בזמננו לא אחת נגוהות יוקדות29 גם ביום, אם בדרך ממזרח למערב או ממערב למזרח. הספנים רואים זה כסימן לסערה קרובה, אם כוכבים רבים מעופפים. אם הם סימן לרוחות, אזי מוצא התופעות במקום הרוחות, באויר אשר בין הלבנה והארץ. בסופה גדולה רואים כמו כוכבים מעל למשוטים, והנוסעים הנמצאים בסכנה חושבים כי הכוכבים קסטור ופולוכס30 יבואו לעזרתם. אך יש יסוד לתקותם בזה, כי אז הסופה נשברה והרוחות נחלשים, לולא זאת היתה האש מוסיפה להתנועע בלי הרף. גיליפוס31 בנסעו לסירקוסה ראה כאילו כוכב מרחף מעל לכידונו.

במחנות הרומאים נראו ראשי החניתות כאילו יוקדים, כמו אש ירדה על כלי־זינם. ברקים כאלה ממיתים לפעמים בהמות ועוקרים אילנות, ואם אין בהם כוח רב אינם הורסים ומזיקים, אלא חדלים ונחים לאט. יש מהם מתפקעים בעננים ויש – באויר הזך, אם הוא עלול למשוך את האש, כי גם משמים זכים לפעמים יוצא רעם כמו מהמכוסים בעבים, כשהאויר נדחק מתוכו. גם כשהוא נראה שקוף ויבש הוא יכול להתכווץ וליצור בתוכו חומר דומה לעננים והם נתקלים ומחוללים רעם. מטעם זה לפעמים הוא מתחולל כמין קורה ולפעמים כמו מגן32 ותמונות אחרות אדירות – בכל פעם אשר סיבה דומה, ולה כוח יותר כביר, פועלת על חומר כזה.


ב

נעיין עכשיו, איך נעשה הזוהר מסביב לכוכבים. בקורות הזמנים נמסר, כי ביום שוב אבגוסטוס האלהי מאפולוניה33 וכניסתו לרומא ראו מסביב לשמש עיגול בצבעים של הקשת בענן. היונים קוראים לזה האַלוֹ ואנחנו מוצאים את הכינוי נזר34 למתאים. והנה מה שחושבים על התהוותו. כשזורקים אבן לתוך בריכה רואים את המים מתפשטים בעיגולים רבים, בתחלה נעשה עיגול צר מאד, אחרי כן יותר רחב והם מוסיפים להתרחב עד אשר כוח הדחיפה נחלש ואובד בשטח המים הנחים. כן נשער התהוות הדברים באויר. כשהוא מתעבה ונעשה מוכשר לקבלת דחיפה, אז אור השמש או הירח או אחד הכוכבים לוחץ אותו ליסוג אחור בעיגולים. כי הרטיבות והאויר וכל מה שמשנה צורתו על ידי דחיפה נלחץ למצב דומה לזה של הדוחף. והנה האור הוא עגול, לכן גם האויר הנדחף על ידו מקבל צורה כזאת. לכן היונים מכנים את הזהר הזה “גורן”35, המשמשת לטחינת החטים והיא עגולה. אבל אין עלינו בשביל זה להאמין, כי הגרנות או הנזרים הללו נעשים בקרבת הכוכבים; הם רחוקים מהם מאד, אם גם נראים כסובבים אותם. הצורות מתחוללות לא הרחק מן האדמה, ורק מחולשת כוח הראות שלנו סבורים אנחנו שהן ממש אצל הכוכבים. בקרבתם ואצל השמש לא יוכל להתחולל דבר כזה כי שם האויר דק מאד. הן צורות נטבעות רק בגופים עבים וגסים, בדקים אין להן מקום להאחז. גם במרחצאות רואים כעין זה מסביב למנורה, מפני שהאויר עבה ומפני הערפל; (וכן ביחוד כשנושבת רוח דרומית והשמים כבדים ועבים)36, לפעמים העיגולים נחלשים וחולפים, ויש שהם מצד אחד מנותקים והספנים מחכים מצד זה לרוח, במקום שנפסק החיבור; אם נפסק מצפון תהי רוח צפונית ואם ממערב – מערבית. מכאן ראַיה כי העיגולים מתחוללים בשמים במקום נשיבות הרוחות, ולמעלה מזה באין רוחות אין גם העיגולים. ראיה נוספת היא, כי אין “נזר” מתהוה אלא באויר יציב וברוח שקטה, לא באופן אחר, כי רק האויר העומד יכול לקבל דחיפה וטביעת צורה, הזורם אינו נדחף על ידי האור, כי שטח ראשון ממנו מתפזר ואינו מתנגד להשפעה עד כדי שתקבע בו צורה. לכן לא ימשוך שום כוכב צורה כזאת סביביו אם אין האויר עבה ובלי נוע וסופג את פעולת האור העגול; הסיבה הזאת פשוטה: נזכיר שוב את משל האבן למשליכים לתוך הבריכה או אגם או כל מקוה מים־עומדים – שם יתחוללו עיגולים אין מספר, אבל לא בנהר, כי המים השוטפים הורסים צורותיהם, וכן הדבר באויר, העומד יוכל לקבל צורות, אבל הנמשך ורץ הלאה אינו נותן לשלוט בו והורס כל צורה שבעקבות דחיפה.

כשהעיגולים הנזכרים התפזרו ואפסוּ, סימן הוא לשקט באויר ומנוחה ושלוה (אז יכולים לחכות למים); אם נסוגו מצד אחד, הרוח נושבת משם ממקום הניתוק, ואם הניתוקים רבים – יבוא סער. כל זה יובן מהאמור למעלה, כי אם כל צורת העיגולים חלפה, יש שווּי משקל ושקט באויר, ואם רק מצד אחד אז ברור כי משם דוחק האויר ותנשב הרוח. ואם הקריעות והניתוקים הם מכל הצדדים, גלוי הוא כי ההסתערות באה מצדדים שונים ועמה הרוחות הקופצות ומן התנועה הזאת באויר המתחוללת מסביב בכל תוקף נראה כי סופה של רוחות רבות מתנגשות קרובה לבוא. את העיגולים רואים תכופות בלילה מסביב לירח וכוכבים, אבל ביום רק לעתים רחוקות, עד שאחדים מהיונים סברו שאינם נראים ביום כלל. אך קורות הזמנים הראו כי דעתם לא נכונה. הסיבה שאינם רגילים להראות ביום היא כי אור השמש חזק ביותר והאויר גם אם הוא בא בתנועה ומתחמם הוא יותר מפוזר, בעת שכוח הירח אינו גדול כל כך ונקל יותר לאויר מסביב לסבול אותו, וכן שאר הכוכבים חלשים ואין בכוחם לנתק באורם את האויר. לכן צורתם נטבעת והיא מוצאת אחיזה בחומר המסוגל להשפעה. כי אין האויר צריך להיות דחוק כל כך שידחה את האור ויגרש אותו בכלל, ולא כך דק וחלש עד כדי שלא יתן אחיזה לקרני האור. אותה הן מקבלות בלילות, בעת אשר הכוכבים אינם דוחקים בכוח על ידי אורם הקל את האויר המקובץ והם חודרים לתוכו בהיותו יותר עבה מאשר בשעות היום.


ג

לעומת זאת הקשת בענן אינה מופיעה בלילות אלא לעתים רחוקות, כי אין ללבנה הכוח לעבור העננים ולטבוע בהם צבעה כמו שהם מקבלים אותו מהשמש. הסברת הצבעים השונים בקשת היא כך: ישנם בעננים חלקים נפוחים ויש דחוקים; ישנם עבים, שאינם נותנים מעבר לשמש, ויש חלשים שאינם יכולים לדחותו. אי־שויון זה גורם לערבוב אורות וצללים ולשינויי הגוָנים הנפלאים במראה הקשת. יש מבארים את סיבתו באופן אחר: רואים אנחנו כי כשצינור פוקע במקום אחד והמים שותתים דרך הסדק, אם הם נשפכים באלכסון מנגד לשמש יוצאת תמונה של קשת בענן. אותו דבר תראה כשתסתכל בכובס בגדים אם הוא ממלא פיו מים וזורק מעט על הבגדים השטוחים על גבי מוטות: בחלק מן האויר שבו עוברת הזריקה נראים צבעים כמו הנוצצים בקשת. אין ספק כי הסיבה לזה ברטיבות. הרי אין קשת בלי עננים, השאלה היא רק: איך היא מתחוללת. יש אומרים, כי כמה מן הטיפות מניחות את השמש לעבור ואחרות הן צפופות עד שאי אפשרית בהן השתקפות; אלה מחזירים זוהר, ואלה צללים ומחיבור שניהם יוצאת הקשת אשר בחלקה המקבל שמש היא מחזירה ובחלקה היא מתנגדת לאורו ומשליכה מצדה צל על הקרוב לה. אחרים אומרים כי לא כן הדבר; היה יכול להיות כך, אילו נמצאו רק שני צבעים לקשת והיתה מורכבת רק מאור וצל, אבל עכשיו

אִם גַּם כָּל הַצְּבָעִים הַנּוֹצְצִים בְּמִסְפָּר הֵם אֶלֶף,

אֵיךְ הֵם עוֹבְרִים זֶה לָזֶה, נֶעְלָם הוּא מֵעֵינַיִם;

אֵיפֹה שֶׁתְּהִי נְגִיעָתָם, אַךְ בֵּין קְצוֹתָם יֵשׁ רֶוַח37.

הרי יש בה מן צבע האש ומן הצהוב ומן התכלת וצבעים אחרים כמו בקוים דקים מעשה הציירים עד אשר, כמאמר המשורר, אין להכיר התבדלותם אם לא על ידי השוית הקצוות. כי התמזגותם מַטעה את העין ואמנות הטבע כה נפלאה שממראה הדומים זה לזה בתחלה יוצא בסוף מה שאינו דומה. מה איפוא כאן ענין שני צבעים של אור וצל, אם צריכים לבאר צבעים בלי מספר? – יש מבארים את התהוות הקשת באופן אחר. באותו צד שהגשם יורד כל טיפה נופלת היא כמו ראי ומשתקפה בה תמונת השמש, אחרי כן מתערבות התמונות הרבות, אשר אין מספר להן, כשהן יורדות באלכסון או נופלות ישר לארץ, מזה גם בקשת ערבוביה של תמונות שונות מן השמש. מביאים סמך לזה: הצג ביום צח אלף אגנות בחוץ ובכולם תתראה תמונת השמש; זרוק טיפות מים יחידות על עלי־עצים בודדים, ובכל טיפה תתראה תמונת השמש; לעומת זה גם באגם גדול לא תהיה יותר מתמונתה האחת. מדוע? מפני שכל שטח סגור ומוגבל נעשה לראי. אם תחלק את הבריכה הגדולה ורחבה מאד לחלקים גדורים, תהיינה תמונות רבות כמספר חלקי המים38, ואם תניח אותה בשלמותה תהיה התמונה אחת. אין הבדל בגודל החומר הלח או האגם, אם הוא מוגבל הוא ראי אחד, לכן הטיפות בלי מספר, היורדות בעת הגשם, כל אחת קולטת תמונת השמש. הצופה עליהן מחוץ רואה אותן מעורבבות ואת הרווח בין טיפה לטיפה אינו רואה, כי אינו ניתן להכיר, לכן הוא רואה רק תמונה אחת מורכבה ומעורבבה מכל התמונות.

כך הוא גם משפטו של אריסטוטלס39: “מכל שטח חלק חוזרות לעין קרנים מכוח ראִיתה, ואין שטח יותר חלק מן המים והאויר, לכן גם מתוך האויר העבה חוזר אלינו המראה. אבל אם הראִיה כהה וחלשה, היא נחלשת על ידי פגיעה באויר. יש חולים בחולשת ראיה כל כך שהם סבורים כאילו פוגשים הם את עצמם בראותם בכל מקום תמונת עצמם. מדוע? מפני שראיה חלשה אינה יכולה לחדור אף דרך האויר הקרוב, והיא נפסקה”. מה שפועל אצל אחרים האויר העבה, פועל אצלם כל אויר שהוא. איך שיהיה, דיו לדחות ראית־עין חלשה, וביתר שאת דוחים את ראיתנו המים, כי הם עבים יותר ואינם עלולים לחדור על ידי קרני אור העינים אלא מעכבים ודוחים אותן למקום מוצאן. כיון שכן הוא, גם בטיפות הרבות תמונות משתקפות ומפני שהטיפות קטנות אין קולטות מהשמש רק הצבע, לא התמונה. ומפני שהן במספר כה רב ונופלות בלי הפסק והצבע אחד, מתקבלת תמונה לא של חלקים נפרדים, אלא של גוש אחד נמשך.

תשאל: למה אתה דובר על אלפי תמונות ואין אני רואה אף אחת? ואיך, בהיות לשמש רק צבע אחד, יוצאות התמונות המגוונות?

להשיב על זה ועל עוד קושיות הצריכות לישוב, אגיד: אין דבר כוזב יותר ממראה העין שלנו, לא רק בדברים שהמרחקים השונים מעכבים, כי אם גם בדברים קרובים לידנו. משוט שלם נראה במים הדקים כאילו הוא שבור40. הפירות נראים לצופה בעד זכוכית הרבה יותר גדולים. העמודים הרחוקים בשורה שבאכסדרה נראים כיותר קרובים זה לזה. ושים לב לשמש בעצמו. הוא אשר לפי החשבון גדול הוא מכדור הארץ, במראה עינינו כה מצטמצם, עד אשר אנשים חכמים יכלוּ לחשוב כי גדלו רק כמו רגל אחת. הוא הידוע לנו כהיותר מהיר בכוכבים41, אין איש רואה את תנועתו ולא היינו מאמינים שהוא הולך לולא התקדמותו הניכרת. השמים עצמם המתנועעים במהירות מבהילה ומחליפים לרגעים את הזריחה והשקיעה, אין רואה את מהלכם, למה איפוא תתפלא אם אין עינינו מבחינות בין טיפות גשם נפרדות, ובהסתכלנוּ ממרחק רב מתעלם מאתנו ההבדל בין התמונות הזעירות? לא יוכל להיות ספק בדבר, כי בקשת היא תמונת השמש הנקלטת בענן רטוב ונבוב. מתגלה זה על ידי שהיא נמצאת תמיד מנגד לשמש, לפי מקום זריחתו ברוֹם או בשפל, והיא מתנועעת בדרך הפוכה, מתרוממת כשהוא שוקע ויורדת כשהוא בגובה. יש אשר ענן כזה נמצא בצד השמש ואין קשת נוצרת מפני שאיננו קולט את התמונה מנגד. לשינויי הגוָנים אין סיבה אחרת אלא כי חלק מן הצבעים ניתן מאת השמש וחלק מן העננים. הרטיבות גורמת קצת לקוים ממראה התכלת, קצת למראה ירוק או ארגמן או צהוב או למראה אש, ושני צבעים שולטים, האחד כהה והאחר מזהיר. הלא כן גם שונה צבע הארגמן היוצא מאותו הצדף של השבלול לפי מה שקלט החומר לתוכו לחות עבה או קלושה יותר או לפי מה שהרבו לשרות אותו ולבשלו במים או טבלוהו רק פעם אחת. בהיות כאן שני מקורות, השמש והעננים, זאת אומרת: גוף וראי שכנגדו, לא נפלא אם מספר הצבעים המתבלטים הוא כה רב כמספר המדרגות של השפעות נמרצות וחלשות. אותו הצבע עצמו הוא שונה לאור שלהבת משהוא לאור כהה. בדברים אחרים החקירה רופפת מפני שאין המעשים נתפסים ביד והם נתונים להשערות, אבל שתי סיבות הקשת גלויות, השמש והענן, כיון שאין הקשת מתהוית בשמים טהורים ולא כשהם מכוסים בעננים מסתירים את השמש – על כרחך תאמר כי משניהם יחד היא יוצאת.


ד

אבל עוד ראַיה נוספת יש כי התמונה נוצרת כמו בראי: היא נעשית רק כשמצד אחד מופיעה התמונה המצטיירת ומצד שכנגד הדבר הפועל אותה. חכמי התכונה מורים בטעמים לא רק מסבירים אלא מכריעים, כי הקשת נותנת תמונה של השמש, אמנם לא מדויקה, מפני שהראי איננו מתוקן בשלמות. אנחנו נכניס עוד טעמים, אשר יתפוס הקורא על נקלה. בין הטעמים לתופעת הקשת באופן הנזכר אני חושב גם את מהירות התחוללותה. המראה הגדול והמגוון נארג בשמים ברגע אחד וכמו כן הוא חולף חיש. אבל אין דבר נוצר במהירות דומה לתמונה שבראי, כי זה אינו עושה דבר אלא מראה מה שיש.

ארטמידורוס מעיר פאריוּם42 מבאר איך צריך להיות הענן אשר בו משתקפה תמונת השמש. הוא אומר: “אם תעשה ראי נבוב43 כמו חלק מתוך כדור ותעמוד מחוץ למרכז, האנשים העומדים סביבך יהיו נראים הפוכים ויותר קרובים לך מאשר לראי. אותו דבר מתרחש כשאנו מביטים מן הצד על ענן עגול ועקום; תמונת השמש מתרחקת מן הענן ומתקרבת יותר אלינו והופכת לצדנו. לכן הצבע ממראה אש הוא תוצאת השמש, ממראה התכלת הוא מן הענן, ושאר הצבעים מן הערבוב”.


ה

כנגד זה יש משיבים: שתי דעות ישנן בדבר הראי. יש סבורים שרואים בו דמויות44 זאת אומרת: תמונות הגופים שלנו מופשטות מהם ונפרדות; אחרים אומרים: לא תמונות – את הגופים עצמם רואים, אשר העינים זורקות אחור כפי שקלטו אותם. אבל לא איכפת איך רואים הדבר, חשוב לנו שהתמונה בראי צריכה להתאים עם הדמות. אולם מה רב ההבדל בין השמש והקשת, אשר בה לא הצבע ולא הדמות ולא הגודל של השמש מופיעים! הקשת ארוכה ורחבה יותר, ובמקום שהיא מזהירה היא אדומה יותר מהשמש, בעוד ששאר הצבעים שונים. מלבד זה, אם רוצה אתה למצוא ראי בתוך האויר, צריך אתה למצוא בו גם אותו השטח החלק, אותו השויון ואותו הזוהר. אבל אין עננים דומים לראי. הרי עוברים אנחנו לפעמים בין עננים ואין אנחנו רואים בהם דמותנו. העולה על ראשי ההרים רואה את העננים, אבל לא את דמותו בהם. – “כל טיפת גשם היא ראי” – נסכים. אבל נכחיש, כי הענן מצטרף מן טיפות. יש בו מה שיוכל להוליד טיפות, אבל הן לא נמצאות בו, יש בו רק החומר העתיד ליהפך למים. אם גם נסכים כי טיפות בלי מספר כלולות בענן והן מחזירות תמונה – לא תמונה אחת תהיה, אלא כל טיפה וטיפה תכיל תמונה. גם אם תחבר ראי עם ראי אחר לא יתחברו להוציא תמונה משותפה, כי כל חלק יראה את הדבר לבדו. ישנם מיני ראי מחוברים מחתיכות קטנות רבות, אשר אם יסתכל בהן אדם יתראה המון אנשים, כי כל חתיכה תציג את תמונתו; הרי שהן אף בהיותן מחוברות ודבוקות הן מפרידות את התמונות ועושות מאדם אחד המון אנשים. אף את ההמון ההוא אינן מערבבות, אלא מבליטות כל דמות ודמות לבדה. אבל הקשת מצטיירת במשיכה אחת ותמונה אחת מופיעה בה.

אומרים: הרי גם במים הנזרקים מתוך צינור שבור ומתפזרים, או הניתזים מבטישת המשוט אתה מוצא כעין אותם הצבעים הנראים בקשת! – אמת היא, אבל לא מן הטעם אשר אמרת: כי בכל טיפה מופיעה תמונת השמש. הטיפות נופלות במהירות יתרה משיוכלו לתפוס תמונות; לתכלית זו היו צריכות לעמוד במקומן עד שתקובל הדמות. מה מתהוה בהן? הן מקבלות הצבע ולא תמונה. כמו שאמר במליצה יפה נירון קיסר45:

נוֹצֵץ כְּשֶׁהוּא בִּתְנוּעָה צַוָּארָהּ שֶׁל יוֹנַת קִיתֵרָה46.

גם בגבו של הטוָס נוצצים צבעים שונים כשהוא מסתובב אל צדו. הכי בשביל שבתנועותיו מופיעים צבעים חדשים נאמר כי כנפיו הן ראי? כן גם אין לעננים טבע ראי כמו שאינו אצל הצפרים הנזכרות ולא אצל הכמיליאונים47 ושאר בעלי חיים אשר גוניהם משתנים מעצמם או כשהם בוערים מכעס או מתאוה, ועל עור בשרם יוצאת ליחות, או לפי האור הנופל עליהם אם ישר או מן הצד. איך ידמו העננים לראי, אשר בו אין האור חודר, בעת אשר העננים נותנים לו מעבר; הראי הוא סמיך וצפוף ומחומר אחד, והעננים קלושים ומחוברים מחלקים שונים ולכן גם אינם נשארים מכונסים יחד. מלבד זה הן רואים אנחנו כי בזרוח השמש חלק מן הרקיע מתאדם וכי לעננים יש לפעמים צבע האש, למה לא יוכלו לקבל, כמו את הצבע הזה בעקבות השמש, עוד צבעים רבים, מבלי שיהיה להם טבע הראי?

אבל – יאמרו – הרי בין הראַיות שהבאת הזכרת כי הקשת מתיצבת תמיד מול השמש מפני שהראי זורק תמונה אחור רק בכוון ישר, ולזה אנחנו מסכימים, כמו שצריכים להציב לעומת הראי את הדבר שיקבל ממנו תמונה, כן צריך השמש לעמוד לעומת העננים למען יחול בם הצבע ולא תצא ההשפעה מן האור לבדו, איך שיהיה, אלא לפי חדירת הקוים.

זאת היא דעת האומרים כי העננים מקבלים צבע. אולם פוסידוניוס48 וכל האומרים כי מראה הקשת מתחולל כמו בראי, משיבים על זה: “אילו היה צבע בקשת עצמה, היה נשאר ונראה לכל הקרוב יותר, אבל תמונת הקשת נראית להפך מאת המתרחק יותר, והיא מתעלמת מאת הקרב אליה”. אין אני מסכים לתשובה זו, אם גם ענינה הוא נכון, כי אוכל לומר: אמנם צבע הוא בעננים, אבל כך הוא שאיננו ניכר מכל צד שמביטים. הן גם העננים עצמם לא נראים מכל צד; העומד בתוכם אינו רואה אותם, ואיך נתפלא על זה שאין רואים את הצבע, אם הם עצמם מתעלמים. ואם הם בכל זאת קיימים, אולי גם הצבע קיים. אין איפוא ראיה לזה, כי הצבע דבר כוזב, ממה שהוא מתעלם, הרי זה ממש כמו בעננים שהם נמצאים גם כשאינם נראים. חוץ מזה, גם כשאומרים כי העננים סופגים צבע מהשמש, אין הכוָנה שהצבע התחבר לחומר קשה ומוצק וקיים, ואפשר כי מקבל הצבע הוא דבר נוזל ואינו אלא צורה חולפת. יש גם צבעים המתבלטים רק במרחק ידוע. את הארגמן הצורי היותר טוב ויקר צריכים להרים למעלה כדי שיראו את זהרו; משום זה לא יאמרו שאין לו צבע, אם אינו מראה אותו בכל יפיו מאיזה מקום שיאחזו בו. בדעה אחת אני עם פוסידוניוס, כי הקשת נעשית בענן אשר צורתו דומה לראי נבוב ועגול כמו חלק מכדור. אין להוכיח זאת בלי עזר חכמי המדידה המורים בראיות מכריעות כי תמונת השמש בקשת, אם גם לא תמונה מדויקה. גם בכל ראי אחר אין הצורות תמיד מדויקות. יש שהמסתכל נבהל מפניהן, כי צורתן יוצאת בו משונה מאד ולמרות הדמיון היא נראית נשחתה. יש ראי, אשר בהסתכלך בו היית רוצה מאד להיות עצום כבמראה שלפניך, זרועות כבירות וכל הדמות גדולה מעל למדת גוף אדם. יש גם ראי אשר תראה בו פניך נוטים לצד ימין, ויש לצד שמאל, ויש מראה פנים מסורסים והפוכים. לכן אין לתמוה אם ראי כזה נעשה גם בענן ותמונת השמש יוצאת פגומה.


ו

בין הראָיות האחרות נשתמש גם בזו, כי לעולם אין הקשת גדולה מחצי עיגול והיא יותר קטנה במדה שהשמש יותר גבוה. (הלא כן אומרגם משוררנו ווירגיל49)

וְשׁוֹתָה הִיא הַקֶּשֶׁת הַגְּדוֹלָה

בהתחולל גשם. אבל לא תמיד היא מפחידה באופן דומה בסימניה. כשהיא מופיעה בדרום היא מביאה עמה המון מים בכוח כה גדול, שבכל עוצם השמש אי אפשר לדחות אותו; ואם היא נוצצת במערב, יפול הטל ויזל לאט. אם היא במזרח או קרוב לו, היא מבשרת אויר יפה.

ומדוע, אם בקשת תמונת השמש, היא גדולה הרבה מהשמש? היא גדולה הרבה מהשמש? כי יש ראי שהדברים מופיעים בו הרבה יותר גדולים, משהם באמת, ומורחבים באופן מבהיל, וכנגד זה יש ראי שמקטין אותה הרבה. – הלא תגידו בעצמכם, למה תמונת הקשת נוטה לעיגול, אם גם איננה עיגול שלם? אולי תסבירו לי מוצא הצבעים, אבל את הצורה לא תסבירו אם לא תמצאו הדוגמא אשר על פיה הצטיירה, ואין אחרת זולת השמש, אשר אם ממנו שאול הצבע, כמו שאנו מודים, אזי ממנו גם הצורה. אחרי כל אלה הרי מסכימים אנו גם שנינו, כי הצבעים בשולי הרקיע הם מהשמש; ההבדל רק כי אתם אומרים כי הם באמת צבעים, ואני אומר שהם רק נראים כך. תהי מציאות או מראית־עין – אבל מהשמש היא, ולא תוכלו לבאר, למה הצבע מתעלם פתאם, בעת אשר מדרכו של הזוהר לחדול בהדרגה. – סיוע לדעתי היא היציאה הפתאומית ושקיעתה כמו כן. זאת היא סגולת הראי, שהתופעות בו אינן מתחוללות לחלקים אלא ברגע אחד, והצורה נמחית במהירות כמו שבאה, כי בשביל ההפעלה וההרחקה צריך הדבר שכנגדו רק להתייצב או לעזוב את מקומו. אין בענן מציאות50 ולא גוף אלא מחזה כוזב ודמיון בלי ממשות. רוצה אתה להכיר כי כן הוא? תכסה את השמש – ותתעלם הקשת; תשתרע מול השמש עננה אחרת, וערבוב הצבעים לא יהיה עוד.

“אבל הקשת היא הרבה יותר גדולה מהשמש”. כבר אמרתי כי יש ראי המגדיל הרבה תמונת הדברים. אוסיף על זה, כי במים כל הדברים נראים יותר גדולים. אותיות קטנות מאד וכהות נראות בעד כלי זכוכית מלא מים יותר גדולות ובהירות. פירות נראים יותר גדולים ויפים מתוך המים בעד זכוכית. כוכבים נראים יותר עצומים בעד עבים, כי ראית עינינו רופפת בחומר הלח ואינה מוצאת אחיזה נאמנה כרצוננו. תכיר דבר זה כשתמלא כוס מים ותשליך טבעת לתוכו, כי אז גם כשהטבעת למטה תראה תמונתה במים למעלה. כל מה שרואים בעד חומר לח נראה יותר גדול, לכן לא נתמה כי תמונת השמש בעננה לחה היא יותר גדולה; כאן הסיבה כפולה, כי יש בעננה קצת מן טבע הזכוכית, ההשתקפות, ויש מן טבע המימי, כי אף אם אין עדיין המים הרי מתוכננת להם העננה בטבעה.


ז

משיבים על זה: אם בשביל כוס זכוכית, יכולים להביא ממנו ראיה נגדית. הרי עושים קני־זכוכית קטנים, עקודים ומנומרים51 או כפופי־קצוות לרוב בתבנית אַלוֹת, והקנים האלה לאור השמש מוציאים צבעים כמראה הקשת; מכאן שאין במראה זה תמונה כמו בראי אלא חיקוי צבעים בחזרת קרני אור52.

אומר תיכף, כי בזה סיוע לדעתי. הלא נראה כי השמש הוא מקור התופעה. ברור כי צריך להיות שטח חלק דומה לראי, למען החזיר קרני השמש. עם זה גלוי כי לא צבע מתחולל, אלא כעין צבע, כמו שראינו דוגמתו בצואר היונה שנוצצים בו צבעים כשהוא מתנועע. כן הדבר בראי, שאין בו צבע אמיתי, רק כעין צבע. דבר זה בלבד עלי לבאר, כי בקנה־הזכוכית שמדובר עליו אין תמונת השמש. מדוע? מפני שאין הוא מוכשר לתפוס אותה. הוא מתאמץ לעשות זאת במדה ששטחו חלק וכדאי לקבל תמונה, אבל אינו יכול, מפני שבנינו שלא בסדר. אילו היה נעשה כהוגן לתכלית זו היה הקנה מקבל תמונות השמש כמספר המקומות שאור השמש נופל עליהם, אבל כיון שמפורדים הם אלה מבלי שיהיו נוצצים כראי, התמונות רק נוגעות בהם מבלי להתרשם ודוקא על ידי קרבתן הן מתערבבות ונעשות לצורה של צבע אחד.


ח

“ולמה אין הקשת נעשית לעיגול שלם אלא לחצי עיגול בעודו משתרע למרחב ומתעקם?” – יש סבורים: בהיות השמש מרומם הרבה על העננים, הוא נוגע בם רק מלמעלה, ויוצא מזה כי צדם התחתון אינו מקבל אורו, וכיון שהם מוארים רק מצד אחד הם מציירים רק חלק שאינו גדול לעולם מן המחצית. אך ההסברה הזאת אינה מכרעת, כי השמש אף אם הוא במרום, פועל באורו על כל הענן ונותן לו צבע. איך לא נכיר זאת, אם קרני השמש חודרות ועוברות דרך עביו של הענן. גם מבטלים הם בעלי סברא זאת את דבריהם עצמם. כי אם בשביל שהשמש במרום אינו נוגע אלא בצד העליון של הענן, לא היתה הקשת מגיעה עד לארץ, ואנחנו רואים אותה בקצותיה על האדמה. מלבד זה, הקשת תמיד מנגד לשמש, ולא איכפת אם האור למעלה או למטה, כיון שכל הצד הנגדי מקבל ההשפעה. גם יוצר השמש לפעמים בזמן שקיעתו את הקשת, ואז הרי הוא למטה מהענן אף אם זה קרוב לאדמה, ובכל זאת רק חצי עיגול נעשה למרות מה שהענן מקבל את האור ממקום שפל ונמוך.

חכמינו (הסטוֹאים) האומרים כי בענן האור נראה כמו בראי, סבורים כי הענן נבוב וכמו חלק מכדור, והוא אינו יכול ליתן צורת עיגול שלם בהיותו בעצמו רק חלק מעיגול. אני מסכים להנחה, אבל לא לטעם. כי אם בראי נבוב נראית צורת עיגול שלם בעומד מנגד, גם במחצית ראי עגול אין עיכוב מהתראות בה כדור שלם. – אמרנו למעלה, כי עיגולים נראים מסביב לשמש ולירח והם דומים בתמונתם לקשת. למה עיגול כזה נסגר, מה שאין כן בקשת בענן? ולמה יהיו רק עבים נבובים (שקערוריים) סופגים את השמש ולא לפעמים גם עננים שטחיים וקמורים53?

אריסטוטלס אומר כי אחרי שווי יום ולילה בסתיו הקשת מופיעה בכל שעות היום, אבל בקיץ רק בתחלת היום ובזמן שקיעה. הטעם ברור. ראשית: בחצי היום השמש חם ביותר וגובר על העננים, וכשהוא קורע אותם לא תוכל תמונתו להתרשם בהם, אולם בבוקר ובזמן נטיתו לערוב כוחו חלש יותר, לכן הוא נכנע ונדחה בפני העננים. שנית, דרכו ליצור קשת רק בעננים שהוא עומד ישר מנגד להם, ובזמן שהימים קצרים, קרני השמש הן אלכסוניות ובכל זמן ביום הן יכולות גם מגבוה לנגוע בכמה עננים מנגד. בימי הקיץ השמש מתהלך מעל לקדקד ראשנו ובצהרים קרני האור יורדות בקו ישר מאד לארץ ואינן באות במצב נגדי לעננים שהם כולם למטה מהן54.


ט

עלינו לדבר עוד על התופעות בדמות שבט55 בשמים, שהן גם כן צבעוניות ומשונות בגוָנים וגם אותן רואים כסימנים לגשם. אין צורך להרחיב הדברים עליהן כי אין שבט כזה אלא קשת שלא הגיעה לשלמות. בצורתו יש לו הצבעים אבל איננו עקום אלא ישר. הוא מתהוה אצל השמש בענן לח העומד להשפך. מטעם זה יש לו אותו הצבע כמו לקשת, אך צורתו שונה, כי גם העננים אשר בהם הוא משתרע, הם שונים.


י

שינוי כזה הוא גם בנזרים56 וההבדל הוא רק בזה, כי הנזר מתהוה בכל מקום שכוכבים נמצאים, הקשת רק מנגד לשמש והשבט בקרבתו. יכולים גם לבאר את ההבדל בכך: כשמחלקים את הנזר57 לשנים יוצאת תמונת הקשת, וכשפושטים אותו נמצאת תמונת שבט. בכולם הצבעים מעורבים ממראה התכלת עד הצהוב. השבט הוא רק אצל השמש, הקשת היא ביחס לשמש או לירח והנזר לכל הכוכבים.


יא

עוד יש מין שבט אחר, הוא מתחולל אם קוים דקים יוצאים דרך סדקים צרים של עננים בכיוון ישר וקצת רחוקים זה מזה. גם הם סימנים לגשם. איך אתנהג עמהם? איך אכנה אותם? האם תמונות השמש הם? כותבי דברי הימים מכנים אותם שמשות ומספרים שהופיעו לפעמים שנים שלשה מהם בשמים58. היונים קוראים לתופעות אלה פרהליוֹת מפני שהן נראות על הרוב בקרבת השמש או שיש להן קצת דמיון לשמש: אינן מציירות את תמונתו כולה אבל מראים דמות וצורה ממנו, עם זה הן בלי חום, חלשות ורפות. מה השם אשר אתן להן? אולי אעשה כמו ווירגיל, אשר בהיותו מהסס בדבר שם, בחר בסוף באותו השם שהיה מפקפק בו?

אֵיךְ אֶקְרָא לְךָ, אֲכַנֶּךָּ?

רהֶטִי? לְהִתְחָרוֹת לֹא תוּכַל אֶת פַּלֶרְנִי, הַיַּיִן? 59

אין עיכוב מלכנות אותן (כמו ביונית) פרהליות. הן ציורי השמש כענן עב וקרוב שהוא נעשה לראי. יש סבורים כי התופעה הזאת הוא ענן עגול ונוצץ דומה לשמש, הוא הולך עמו ואינו מתרחק ממנו לעולם יותר מאשר בראשית הופעתו. הן לא יתפלא איש מאתנו אם יראה צורת השמש במעין או באגם שקט? בודאי לא! כן תוכל להראות תמונתה גם במרום אם נמצא שם חומר מסוגל לקבל התמונה.


יב

כשאנו רוצים להתבונן בליקוי־חמה אנו מניחים אגנות מלאים שמן וזפת, מפני שהליחות השמנה אינה מתערבבת על נקלה ושומרת יותר התמונות הספוגות, אבל מתראות תמונות רק בחומר נוזל ושקט. אחרי כן אנחנו צופים, איך הירח מתיצב כנגד השמש ואף על פי שהשמש גדול ממנו הוא מכסה אותו כולו או חלק ממנו, אם מתרחש שהוא פוגש אותו מן הצד; ואם את כולו, קוראים לזה “ליקוי חמה שלם”, אשר בו גם הכוכבים נראים, כי כל האור נפסק, וזה נעשה כשהם עומדים בשטח שוה60. וכמו שתמונת שניהם יכולה להראות על הארץ, כן גם באויר, כשהוא כה צפוף ושקוף עד שיקבל תמונת השמש כמו שעושים גם העננים, הנותנים אותה לחדור במדה שהם בתנועה, או בלי סמיכות או שהם עכורים. כי על ידי תנועתם הם מפזרים האור; על ידי שהם מפוקפקים האור חודר תוכם ועל ידי העכירות והזוהמה אינם מרגישים בו. הן גם אצלנו אין תמונה מתרשמת בשטח מלוכלך.


יג

כן מטעם זה נראות לפעמים שתי שמשות בבת אחת. מה יוכל באמת לעכב מראה ריבוי של שמשות כמספר העננים המוכשרים להתרשם מהתמונה? יש סבורים כי כשמופיעה תמונה כפולה, האחת היא של השמש בעצם והשנית רק דמות. הלא גם כשאנחנו מציגים ראי לעומת ראי מכמה צדדים מתנגדים, כולם מתמלאים תמונות, אבל רק האחת היא הנכונה והשאר הן דמויות ממנה. אין הבדל במה שמוצג בראי, הוא מחזיר רק מה שהוא רואה. כן גם באויר כשהעננים מסודרים במקרה כך, שהם צופים זה לזה, רק ענן אחד מחזיר תמונת השמש, השני את תמונת התמונה. העננים הגורמים לתופעה זו צריכים להיות עבים, חלקים, נוצצים, ושיהיה בהם מטבע השמש61. לכן התמונות ממין זה הן זכּוֹת62 ודומות להעיגולים סביב הירח כי הן זורקות גם כן את האור מקרני השמש האלכסוניות. אילו היה הענן מתחת לשמש וקרוב אליו, היה החום מפזרו, ואילו היה רחוק, לא היה האור חוזר ולא היתה תמונה מצטיירת. הלא כן אצלנו הראי כשהוא נמצא במרחק אינו מראה תמונה, כי אין ראִיתנוּ חוזרת ומגיעה אלינו.

אולם גם השמשות הללו מבשרות גשם (למען דבּר בלשון כותבי קורות הזמנים), ביחוד כשהן בדרום, אשר שם העננים היותר כבדים. אם השמש משני צדדים מוקף תמונות כאלה אזי, אם נאמין לאראטוס63, סופה מתחוללת.


יד

הגיעה השעה לדבר על תופעות־אש אחרות מתמונות שונות. לפעמים מתבלט זיו כוכב מיוחד, לפעמים זיקוקי־אש הם, אם קבועים ועומדים או מעופפים. שונים הם למיניהם. יש מכונים (יונית) “בותינואים64 והם בתבנית עיגול מזהיר מסביב למקום שקוע גדול בשמים כעין מערה עגולה חפורה באדמה. יש גם נקראים בשם “פיטיים65 מפני שהם בתבנית חבית גדולה אשר לבת־אש מקיפה ומניעה אותה או היא יוקדת במקום אחד; ויש נקראים “כסמים”, כשפינה אחת בשמים נבקעת וכמו בתוך נחל נראית אש מתלקחת. צבעי התופעות האלה שונים, יש אדומות מאד ויש כמין להבת קלושה עוממת, יש אשר אורן צחור ויש נוצצות, ויש צהובות ונגהן עומד ואינו מוציא מתוכו זיקוקין. כה אנחנו רואים מסע כוכבים גדול, אחוריו מַלבּין נתיב נוֹגה66.

הן כמו כוכבים קופצות ומעופפות ומתוך המהירות הרבה הן נראות כממשיכות מסלת אש, כי בשביל שאין ראִיתנוּ מבחינה איך הן עוברות ממקום למקום, מתקבל הרושם כאילו היא אש שאינה פוסקת. מהירות התנועה היא כה גדולה, שאין מכירים את החלקים ורואים רק את התופעה בכללותה, לא התהווּת (כל) כוכב, אלא דרך חליפתו, האש כאילו נמשכת ומציינת לה נתיבה, מפני שמראה עינינו חלש ואינו תופס את נסיעתה וחנייתה לרגעים, אלא את נקודת היציאה וסוף הנתיבה בלבד. כן גם הברק: האש היוצאת בו נראית לנו כמו קו ארוך מפני שהוא עובר על דרכו במהירות ועינינו רואות את הדרך בכללותה, אבל אין גופו של הברק משתרע על פני כל אותה הדרך, גם לא היה יכול קו ארוך משתרע לחולל כוח עצום כמו הברק.

איך איפוא קופצות ויוצאות התופעות שהזכרנו? חיכוך האויר מצית אש והיא נדחפת בעוז על ידי הרוח. אך לא תמיד חיכוך האויר גורם, לפעמים התופעה נולדת מתוך סגולה מיוחדה שבאויר. כי ישנם בשטח הגבוה שלו יסודות יבשים, חמים, ארציים אשר מהם היא מתלקחת ובהיותה נזונה מיסודות הללו היא רודפת אחריהם וכך היא נמשכת במהירות. – “ולמה הצבעים הם שונים?” – זה תלוּי בטבע אותו החומר הבוער ומה רב כוחו להתלקחות. התחוללות תופעות כאלה נעשית סימן לרוחות, והן נושבות מצד ההתחוללות.


טו

ואיך נולדים הזהרים הנוצצים אשר היונים מכנים בשם סלה?67

ישנן סברות שונות. יכולים הם לצאת מכוח הרוחות המנשבות, אבל גם מן החום שלמעלה, כשהאש הנפוצה שם הרבה יורדת ותופסת למטה בחומר מסוגל להדלק. אפשר גם כי הכוכבים במרוצתם מפיחים אש ומעבירים אותה למטה מהם. ולמה לא נחשוב גם כי יכול הרוח להעיף למעלה לתוך האויר יסודות שיש בהם מן האש ומהם נעשים זהרים ותבערות ונגוהות דומות לכוכבים? מבין הזהרים האלה ישנם פתאמיים, דומים לכוכבים קופצים, ויש מהם עומדים במקומם זורקים נגהם עד כדי להפיץ המחשכים ולהאיר מאור היום, וכשהיסוד שהם נזונים ממנו כלה, הם נעשים כהים ואחרי כן עוממים וכבים לאט כמו בערה שוקעת. מהתופעות האלה יש שהן בתוך העננים, ויש למעלה מהם, כשהאויר העבה דחק למעלה עד לכוכבים את האש אשר עצר זמן רב קרוב לאדמה. יש מהן שאינן סובלות שהות, חולפות מהר או כבות תיכף אחרי התגלות אורן. קוראים להן ברקים נוצצים, כי פעולתן קצרה וקלושה, וגם לנזקים היא גורמת לפעמים כמו הברק. מוצאים לפעמים כי דברים נפגעים68 מהן, ומכנים אותן היונים: “נגועי־כוכבים” (אסטרופלקטא). ואם הזהרים האלה שוהים הרבה והאש בקרבם חזקה והם מתנועעים בכיווּן הרקיע או במסלותיהם לבדם, חכמינוּ (הסטואים) חושבים אותם לכוכבי־שבט, אשר עליהם מדובר ביחוד69. יש מהם נקראים בשם פוגוניים (בעלי־זקן) ויש מהם קיפריסיים, ויש נקראים אבוקות ועוד תופעות־אש אשר קצה אחוריהן מתפזר. ספק הוא אם יש לחשוב בתוכם גם את המופיעים כמין קורה וכמין חבית70 והם נראים לעתים רחוקות, כי צריכים הם לקיבוץ גדול של אש, בהיות שטח עיגולם גדול הרבה משטח השמש בצאתו בבקר.

להתופעות האלה צריכים לחשוב את הנזכרות בדברי הימים71 מתבערות שנראו בשמים, פעמים כה גדולות כאילו נוגעות עד כוכבים, ופעמים נמוכות כאילו הן רק דליקות בארץ מרחוק. בימי טיבריוס קיסר אירע, כי גדודי־מכבים מיהרו לבוא לעזרה למושבה אוסטיה, בחשבם שפרצה שם בעֵרה, והיה זה רק נוגה אש בשמים במשך חלק גדול של הלילה ולא היה בהיר ביותר אלא כמו אש מחומר עבה ומעלה עשן. בכגון אלה אין מי בספק שנמצאת בהן הלהבה הנראית מתוכן כי יש בהן החומר בשבילה; בתופעות האחרות – כוָנתי לקשת ולנזרים – עוד שאלה היא, אם לעינינו מחזה כוזב או הדבר שאנו רואים הוא במציאות. אין אנו סבורים, כי בקשת ובנזרים יש דבר גופני, כי הרי לפי דעתנו מה שאנו רואים בראי הוא מחזה כוזב ואין בו אלא הצגת גוף זר שאינו נמצא בתוכו. אילו היה בתוכו לא היה פונה והולך ונדחה על ידי תמונה אחרת ולא היו צורות בלי מספר מתעלמות כרגע וכרגע מתרשמות, דמוּיות של חיקוי הן וצורות ריקות שאולות מגופים נמצאים, ויש גם עושים לכתחלה את הראי כך שיוכל לעקם את הצורות. הן כבר הזכרתי כי יש ראי אשר חזות פני המסתכל בו נוטה הצדה, ויש אשר הצורה מתגדלת בו לאין שיעור והאדם נראה בו עצום הרבה יותר ממדת גופו.


טז

כאן אספר לך מאורע קטן אשר ממנו תראה, איך התאוה הנבזה אינה מואסת בשום תחבולה למען הרבות הנאות הגוף והיא מוצאת דרכים לעורר יותר ויותר שכרון החוּשים. היה אדם בעל תאוות ושמו הוסטיוס קוודרא, אשר גם בתיאטראות הציגו תמונתו. את העשיר הקמצן הזה, שהיה עבד להון עצום של מיליוני ססטרציות, כשנרצח על ידי עבדיו, לא חשב אף הקיסר אבגוסטוס האלהי לראוי שיענשו את רוצחיו, וכמעט שגילה דעתו כי בצדק נרצח. המנוּול הזה עשה מעשה זמה לא בנשים בלבד, כי אם גם בגברים, ועשה לו מכונות־ראי, כמו אלה שהזכרתי, אשר בהן אצבע נראית עבה כמו זרוע, וסידר אותן באופן שיסתכל היטב בכל תנועות הקדֵשים שהתעולל בהם. לא היה די לו במדתם הטבעית של האנשים שבחר לו בבתי המרחצאות, אלא שבתאותו שלא ידעה שבעה הוסיף לגרות את יצרו (הכי תגיד לי עוד כי הראי נעשה לצורת הנקיות!) ולגועל נפש הוא לספר, איך סידר לו הנתעב הזה, שראוּי לו שיקרע עצמו לגזרים, ראי מכל צד כדי שיסובבו אותו עדים לתועבותיו ושתשבענה עיניו מהמחזות המשוקצים אשר גם הנבזים המוסרים עצמם לקלון מסתירים אותם בקצת בושה72. הלא גם בבתי זונות עוד נמצא קורטוב של צניעות, אבל המנוּול הזה לא רצה שישאר שמץ דבר מתועבותיו בחושך ושיתף בהן כל אברי גופו והתמכר בהם באמנות רבה לבושת כדי לרוות את עיניו ממחזות השיקוּץ יתר על מה שאפשר היה לו לפי הטבע. פשע נמאס! אולי חש קצת הרצח הפתאומי להביא קצו. הוא היה צריך לההרג לפני הראי שלו!


יז

עלינו לשחוק איפוא על הפילוסופים החוקרים בטבע הראי ושואלים: למה הוא מחזיר את תמונתנו והיא הפוכה כנגדנו; מה היתה כוָנת הטבע, אשר יצר לנו גופים אמיתיים והוסיף על זה האפשרות לראות מהם דמויות. לאיזו תכלית ברא חומר מוכשר לקבל תמונות? בודאי לא לשם כך, שנעמוד לפני הראי לתקן שערות הזקן ושנשפר, אנחנו הגברים73, את פנינו. הוא לא עשה דבר לשם הנאות הבל, אלא מפני שעיני אדם חלשות מראות מקרוב את השמש ולא היו יודעים את צורתה, נתן יכולת לראות אותה באספקלריה פחות מאירה. אמנם יכולים לראותה בזריחתה ובשקיעתה, אבל את כוחה האמיתי, לא כשהיא מתאדמת, אלא כשהיא נוצצת בלבנונית, לא היינו יודעים בלי אותו החומר המקל את ראִיתה. גם את פגישת שני המאורות הגורמת לליקוי אור היום לא היינו מכירים במהותה, אילו לא ניתן לנו לראות על הארץ בנקל את תמונותיהם (במים). האספקלריות נוצרו כדי שיכיר אדם את עצמו. הרבה יוצא מזה. ראשית, שנחוצה הכרת עצמו; אבל גם עצה לכמה צדדים: כי אדם יפה יזהר מן הכיעור; המכוער – ישלים במדות טובות מה שחסר בגופו; הצעיר – יזכור בפריחת נעוריו כי הוא הגיל ללימודים ולמאמצים; הזקן – שיעזוב מה שאינו לכבוד לשׂיבתו ויחשוב קצת על המות. לתכלית זו נתן לנו הטבע את היכולת לראות את תמונתנו! מעין מים זכים ואבן חלקה מראים אותה:

– עַל שְׂפַת־יָם אוֹתִי רָאִיתִי,

שָׁקֵט מִסְּעָרָה הָיָה שֶׁטַח הַמַּיִם74.

איך אתה חושב שהיו חיי בני אדם כשהסתכלו במראה כזה? הזמן ההוא שהיה פשוט ומסתפק במה שנתן המקרה עדיין לא השתמש בחסד הטבע בשביל עוונות וביצירותיו בשביל סיפוק התאוור וההנאות הנבזות. בתחלה רק המקרה הראה לאדם את תמונתו75 ורק ברבות הימים כשגברה אהבת אדם לעצמו ונעשה נעים לכל אחד להסתכל בתמונתו, חזרו בתכיפות להביט בבבואה שלהם. כשרבה רעת האדם והחלו לרדת לחפור במעמקי האדמה להוציא משם מה שהיה צריך להשאר מכוסה, החלו להשתמש בברזל. לא היה מזיק זה, אילו נשאר לבדו; אבל עוד דברים רעים מצאו באדמה, אשר על שטחם החלק ראו את תמונתם במסבות־חיים אחרות. זה הסתכל בכוסו וזה בכלי־שימוש אחר ממתכת וראה בו את דמותו. אז החלוּ להכין לתכלית זו שטח עגול מיוחד, לא עוד מכסף נוצץ אלא מחומר זול ונוח להשבר. כבר בימים ההם הקדומים, כשחיו האנשים בפשטות ודי היה לקישוטם, אם רחצו בנהר הקרוב את הלכלוך שהצטבר בעבודתם, שקדו על תספורת שער ראשם וסריקת זקנם המגודל. הם עשו זאת לעצמם וסייעוּ76 איש לחברו. גם יד הנשים77 לא נגעה בשערות שהיו הגברים מגדלים פרע. יפים היו בלי מעשה אמנות והיו מנענעים תלתליהם הדומים לרעמה של החיות המהוללות. אחרי כן התחילה לשלוט אהבת הבצע ועשו אספקלריות מזהב ומכסף משובצות באבנים טובות וגדולות ככל גוף אדם, ומחיר כל אחת עלה בהון עצום יותר מנדוניה שלמה שנתנו לפנים לבנות שרי הצבא מטעם המדינה. התחשוב כי לבנותיו של סציפיון היתה אספקלריה משובצה זהב78, הן אשר כל הנדוניה שלהן היתה במטבעות נחושת? אשרי העניות אשר נחלה תהלה כזאת! הסינאט לא היה קובע להן נדוניה79, אילו היתה נמצאת להן. אך בכל גדלו של האיש, אשר הסינאט מילא לבתו מקומו של חמיה, הוא הבין שלא היתה לו רשות לסרב מלקחת הנדוניה הזאת. ובימינו לבתו הקטנה של איזה עבד משוחרר אינה מספיקה עוד נדוניה כזו שנדב עם רומא לסציפיון, למען קנות לה ראי אחד! הבזבוז לצורך ההנאות נעשה ברבות ההון יותר ויותר גרוע, והמדות הרעות צמחו ורבו לאין שיעור. תוצרת המלאכות השונות הגיעה לשימוש כה מעורבב, עד כי מה שהיה לפנים אחד מקישוטי הנשים לבד הוא שייך כבר לכלי־שימוש הגברים – לא די בזה, הוא נמצא כבר בתרמילם של החיילים. הכי אפשר לומר מעתה כי הראי אינו אלא לקישוט? הוא נעשה נחוץ לכל עבירה ועוון.


 

ספר שני

התוכן: האויר בתור אחד מיסודות הטבע; מתיחוּתו על פני האדמה (א–ח), ראָיות למתיחותו, פעולתו בסערה, בנגינה, השתנותו לפי מרחק מן האדמה (ו–יא). נגוהות אויריות, ברקים ורעמים (יב–יט), דעות שונות על הרעמים ועל הברקים (כ–ל). אם הברקים מבשרים עתידות, אם יש לפתור אותם ולהשתמש בתפלות והשבעות כנגדם (לא–לח). ברקים יועצים, גוזרים ומרגועיים, ודרכי פעולתם (לט–מא). איך משתמש בהם יופיטר; אמונת האטרוסקים (מב־מח). השמות שנותן להם צאצינא, וחילוקם לפי אטאלוס (מט–נ). דעות פוסידוניוס והרקליטוס ודעת המחבר (נד–נט).


א

כל המחקרים בעניני העולם נחלקים לעניני השמים, האויר והארץ. החלק הראשון עוסק בטבע הכוכבים וגדלם ותמונת האש שבהם במרחבי השמים; בשאלה, אם הרקיע הוא מוצק ומחומר חזק ממשי או ארג דק וקלוש; אם הוא מקבל תנועה או מניע; אם הכוכבים מתחת לו או קבועים בתוכו80, איך הוא גורם לתקופות השנה והופך מהלך השמש – ובעוד שאלות כאלה.

החלק השני עוסק בדברים שבין שמים וארץ: בעננים, בגשם, בשלג (ברוחות, ברעש ובברקים)81

וּבִרְעָמִים אֲשֶׁר מִפְּנֵיהֶם בְּלֵב אָדָם הַפַּחַד82

ובכל מה שפועל או סובל האויר. אנחנו קוראים לאלה: תופעות אויריות83, מפני שהן למעלה מן האדמה.

החלק השלישי עוסק במים, באדמה, באילנות, בזרעים, או – כדי להשתמש בלשונם של חכמי המשפטים – “בקרקעות84.

תשאל: למה אתה נותן את המחקר בענין רעש הארץ בצד זה של רעמים וברקים? – מפני שרעש הארץ מתחולל על ידי נשיבת הרוח, וזו תלויה בתנועת האויר, ואף אם היא נוגעת בפני האדמה אין לחקור עליה במקום הזה אלא במקום שייעד לה הטבע. עוד תתמה יותר כשאגיד לך, כי בקשר עם עניני השמים יהיה לדבר גם על האדמה. מדוע? כי אמנם כשאנו מדברים על מה ששיך לאדמה עצמה, כל דבר במקומו, כמה רחבּה ואיך שטחה שונה ואם היא משתרעת קצת לאורך או נוטה בכלל לצורת כדור וכונסת חלקיה בעיגול; אם היא מחזיקה בתוכה את המים או המים מחזיקים אותה, אם היא גוף חי או גולם חסר רגש, וגם כשרוח ממלא אותה הוא בא מן החוּץ – וכל שאלות כאלה כשהן באות לידנו, מקומן במחקרי האדמה וניתן להן מדור למטה. אבל השאלה: איפה מציאותה של הארץ, באיזה חלק מן העולם היא יושבת ואיך קביעותה לעומת הכוכבים והרקיע? המחקר בה מתיחס לדברים העליונים ומתרומם, אם אפשר לומר, למדרגה יותר חשובה.


ב

כיון שדיברתי על החלקים של מחקרי הטבע, עלי להגיד דבר כללי בנוגע אליהם, ובראשונה עלי להקדים כי האויר הוא מן היסודות שיש בהם אחדות. מה פירוש הדבר ולמה אני מקדימו, זאת תבין, אם במשפט יותר גבוה וכולל אגיד כי ישנם דברים רצופים ויש מחוברים מחלקים85. החיבור הוא קשר שני חלקים בלי הפסק; הרציפות הוא המשך בלי חיבור (והחיבור הוא)86 נגיעת שני יסודות קשורים. אין ספק כי בין הדברים שאנו רואים וממששים ושהם מורגשים מאתנו או מרגישים, יש מחוברים (ויש בלתי־מחוברים) כמו החבל או ערמת חטים – דבר מקושר או צבור – (וכמו האניה). דברים בלתי מחוברים הם האילן והאבן. על פי זה תסכים כי גם הדברים שאין אנו תופסים בחוש, אבל מכירים בשכל, מקצתם הם במהותם בעלי אחדות. בוא וראה איך אני חס על משמע אזניך: יכול הייתי לפטור עצמי על ידי שימוש בלשון הפילוסופים, והייתיי אומר “גופים מאוּחדים”; תכיר לי טובה שאני מוַתר על ביטוי זה.

ומה אני מכוון לומר? כי בכל מקום שאני מדבר על אחדות עליך לזכור כי אין זה ענין של מספר, אלא של טבע הגוף ההוא, שאינו מקובץ בכוח חיצוני אלא יש לו אחדות פנימית. מן הסוג הזה הוא גם באויר.


ג

“העולם” מקיף כל מה שנכנס או יכול להכנס לתוך חוג ידיעותינו, יש בהם דברים שהם חלק מהעולם ויש שהם חומר לו. כל מה שבטבע וכל מה שהוא במלאכת אדם צריך לחומר. הנני לבאר לך הדברים. העין, היד, העצמות, הגידים הם חלק מגופנו; המיץ ממה שאכלנו המתפשט באברי הגוף, זהו חומר. מצד אחר הדם הוא חלק מאתנו, אבל הוא גם חומר. הוא מועיל לחיזוק חלקים אחרים, והוא עם זה חלק אחד מאלה שבהם מתקיים הגוף.


ד

כן האויר הוא חלק מן העולם, וגם חלק נחוץ מאד, כי הוא המקשר שמים וארץ והוא מבדיל בין עליונים ותחתונים באופן שהוא מחבר אותם. הוא מבדיל ביניהם, כי הוא נמצא בתווך, והוא מחבר אותם כי על ידו נוצר יחס ביניהם. מה שהוא סופג מן האדמה הוא מרים למעלה, ואת כוח הכוכבים הוא מוריד לארץ. נכנה כמו חלק מן העולם את בעלי החיים והצמחים, כי אמנם המינים הם חלק מן העולם בהיותם משלימים אותו ולא ישוער בלעדיהם, אבל כל חיה בפני עצמה וכל אילן בפני עצמו הוא רק כמו חלק, כי גם אם הוא אובד המין נשאר שלם.

והנה האויר כמו שאמרתי מחובר גם לשמים וגם לארץ, הוא מטבעו בשניהם. ומה שיש לו קר טבעי עם דבר, יש לו איחוד עמו, כי אין דבר נולד בלי אחדות שלו87.


ה

האדמה היא חלק מן העולם וגם חומר. למה היא חלק, בודאי לא תשאל, או תשאל כמו כן למה השמים הם חלק העולם, בלא זו ובלא אלה לא יתקיים עולם. [האדמה היא חומר לעולם]88 כי בה כל הדברים שמתוכם יוצא המזון לכל בעלי החיים והצמחים וגם לכוכבים. היא נותנת אותו לכל יצור פרטי ולעולם בכללו, אשר צרכיו כה מרובים. מן הארץ בא הכוח, אשר על ידו מתחזקים יום ולילה הכוכבים בעבודתם ובקיומם. בטבע כל דבר תופס את כמות המזון שהוא צריך לו בשביל קיומו, אבל העולם כולו מצטייד במה שהוא צריך לקיום נצחי89. הנה לך דוגמה קטנה לכלל הגדול הזה: הביצה מכילה במדת הליחות שבה כמה שנחוץ להשלמת חיי היצור שעתיד לצאת ממנה.


ו

האויר הוא מחובר במגע עם האדמה ודבק בה כך, שהוא ממלא תיכף כל מקום שהיא נסוגה. הוא חלק מהעולם, אבל הוא סופג לתוכו כל מזון שהיא שולחת אל הגרמים השמימיים, ומכאן שהוא צריך להחשב כחומר ולא כחלק לבד. בזה מתבאר אי־השקט והרגישות שבו. יש סבורים שהוא מורכב מחלקים קטנים נפרדים90 כמו אבק, אבל הם רחוקים מן האמת, כי אין מאמץ נפעל אלא על ידי גוף שטבעו אחיד, בהיות שהחלקים צריכים להסכים לפעולה ולסייע ברוחם למתיחות, ואם האויר מחולק לאטומים הוא מפוזר, ואין מתיחות91 לדבר מפוזר. ראָיוֹת למתיחות האויר הן: (נודות) נפוחים שאינם נקמטים על ידי הכאה; גופים כבדים הנזרקים למרחק ונישאים ברוח; קולות נשמעים שפלים או צלולים לפי תנועת האויר – ומה הוא הקול? בלא מתיחות האויר היקבל צורה מנקישת הלשון92. ומה היא הריצה והתנועה? הלא פעוּלת האויר המתוח. הוא הנותן כוח לשרירים ומהירות לרצים. כשהוא נדחף על ידי תנועה חזקה להסתובב, הוא עוקר אילנות ויערות שלמים ושובר וזורק בנינים כלפי מעלה. הוא המטיל סערה בים השקט בעצלות מצד עצמו. ואם לדברים יותר פחותים נעבור: מה היא הנגינה בלי מתיחות אויר? כל קרן וחצוצרה ועוגב המחזק את הקול בעזרת לחץ־מים יותר משאפשר להשמיעו מתוך הגרון – הכי פועלים הם בלי מתיחות אויר? נשים־נא לב לכוחות אדירים הפועלים במסתרים. גרעיני זרע שהם כה קטנים עד שהם מוצאים מקום בחריץ בין אבנים, גדלים במדה כה רבה שבה מפוצצים אבנים והורסים בנינים, צורים וסלעים נסדקים על ידי שרשים שהיו קטנים ורכים מאד – האין זה מתוך מתיחות האויר אשר בלעדיה או כנגדה אין דבר חזק? אחדות שבאויר ניכרת גם בזה, שהגופים אשר לנו הם דבקים וסמיכים בתוך עצמם, כי מה המחזיק אותם אם לא הרוח? ומה תהיה מתיחות בלי אחדות, ואחדות מבלי שתהיה באויר? ומה הוא המוציא פירות מן הארץ ואת הצמחים הרכים והאילנות המלבלבים ופורשים ענפיהם, ומה הדוחף כל אלה למעלה אם לא המתיחות והאחדות שבאויר?


ז

מן המחלקים את האויר לחלקים קטנים יש חושבים כי ביניהם נמצא חלל ריק. הם מביאים ראיה לריקנות זו בין החלקים, כי הצפרים עפות בנקל ודברים גדולים וקטנים חולפים באויר. אבל טועים הם. הרי גם למים יש גמישות כזאת, ואין להטיל ספק באחידותם וסמיכותם; כשהם מקבלים לתוכם גופים הם תמיד נסוגים להצד שלנגד. קוראים לזה בלשוננו העטפה וביונית אנטיפריסטסיס93, והוא באויר כמו שהוא במים. הוא עוטף מסביב כל גוף הנדחף אליו, ואין צורך להוסיף על טבע האויר את הריקנות94. על זה פעם אחרת.


ח

עלינו להזכיר עכשיו, שיש בטבע הדברים כוח דוחף בעוז. על ידי המתיחות פעולת הדחיפה מתגברת וברור הוא כי אין מתיחות פועלת על גוף אחד אם אינו מצדו מתוח. הלא כן גם אין דבר מקבל תנועה אם אינו מוכשר מצדו להתנועע. ומה הדבר שנוכל ליחס לו מתיחות עצמית זולתי האויר? מי יכחיש מתיחותו כשאנו רואים איך הוא מרעיש אדמה והרים ובתים וחומות ומגדלים וערים גדולות ויושביהן וימים עם כל חופיהם?


ט

מהירות הרוח והתפשטותו מעידות על מתיחותו. העין צופה ברגע אחד על פני הרבה מילין, קול אחד נשמע במרחבי ערים רבות יחד. האור אינו מתפשט לאט אלא ממלא בבת אחת את כל העולם95. אולם איך יקבלו המים מתיחות בלי הרוח? הלא אין ספק כי אותן הזריקות96 העולות מאמצע הזירה מתחת ומגיעות עד למרומי האמפיתיאטרון, הן נפעלות על ידי מתיחות המים. לא ידי אדם ולא שום לחץ־מכונה היו כופים את המים לעליתם בלי הרוח. לו הם נשמעים, על ידי שהוא נכנס ודוחה המים מתעלים וקופצים נגד טבעם למעלה בעוד שהם רגילים לרדת. הכי אין רואים את האניות הטעונות משא כבד, שאין המים עוצרים את שקיעתן אלא הרוח? המים נוטים ליסוג ואין ביכלתם לשאת הסבל, כשאין לעצמם סעד. כשזורקים ממקום גבוה דיסקוס97 לתוך בריכת מים, איננו שוקע אלא חוזר וקופץ למעלה; אין זה אלא שהרוח דוחה אותו אחור. ואיך חודר קול גם דרך מבצר חומות, אם לא נאמר כי גם בגושים הבצורים נמצא אויר והוא מקבל את הצליל הבא מחוץ ומעביר אותו? זאת אומרת, על ידי הרוח מתמתחים לא רק דברים גלויים, אלא גם סגורים וחבויים, והאויר יוכל לעשות זאת על נקלה מפני שאיננו מחולק בשום מקום וגם על ידי מה שנראה כמחלק אותו הוא נשאר מאוחד. תציג חומות והרים גבוהים בינתים – על ידי זה יהי גדר בעדנו שלא נעבור, אבל לא בעדו, רק בשבילנו יהיה עיכוב, שלא נוכל ללוות אותו. הוא עובר גם בעד המחיצה השוסעת אותו והוא לא רק מקיף בלבד מה שמונח באמצע, אלא גם סולל לו מסלה בתוכו.


י

מן האֶתר המזהיר מאד יורד האויר עד הארץ. הוא יותר נע ודק ונוטה למרומים מהחומר הארצי וגם מהמים, אבל גם יותר עבה וכבד מהאתר, קר בפני עצמו ואפל. האור והחום מגיעים אליו מבחוץ. הוא איננו שוה לעצמו בכל מקום, הוא משתנה לפי הסביבה הקרובה. החלק העליון שלו הוא יבש וחם מאד ולכן גם דק ביותר מפני קרבת האש הנצחית וגם מפני תנועת הכוכבים הרבים והסיבוב התמידי של הרקיע. החלק התחתון והקרוב לאדמה הוא עבה ואפל, מפני שהוא סופג את האדים מן האדמה. החלק האמצעי הוא ממוזג בערך לעליון ולתחתון בשים לב ליובש ולדקות, אבל הוא יותר קר משניהם, כי בשטח העליון מורגש החום של הכוכבים הקרובים, וגם השטח התחתון פושר, ראשית מפני האדים של האדמה המכילים הרבה מן החום ומלבד זה מפני קוי השמש החוזרים ובחזרתם עוד הם מחממים כל מה שהם נוגעים בו. נוסף לזה מחממת גם הנשימה של כל בעלי החיים ושל הצמחים, כי אין דבר חי בלי חום, חוץ מזה הרי אש רבה נמצאת, לא רק ממה שאנחנו מדליקים ונראה לעין, אלא גם במעמקי האדמה, לפעמים פורצת ובמקומות אין מספר נשארת סמויה מן העין ובוערת תמיד. ישנם גם חלקים אויריים מוציאים מתוכם תולדות, ובכן יש בהם חום, כי רק מה שהוא קר אינו מוליד והחום הוא פורה. לכן החלק האמצעי מן האויר הרחוק משני הצדדים נשאר קר, כי לפי טבע עצמו האויר הוא קר.


יא

כשמחלקים את האויר כמו שאמרנו, החלק הנמוך הוא משתנה ומתחלף הרבה. בקרבת האדמה הוא נועז ביותר, מקבל פעולה, מחולל תנועה וסובל אותה. אבל אין ההשפעה עליו שוה, כי היא שונה לפי המקום, ולפעמים הוא גם סוער וחסר־מנוחה. סיבת השינויים היא מצד אחד באדמה, כי מצבה בארצות שונות פועל על מזג האויר; אבל מצד אחר גם בסיבוּב הכוכבים, ביחוד של השמש, אשר לפי מהלכו מסתדרת השנה ולפי תקופותיו חוזרים הקיץ והחורף. קרובה להשפעתו היא זו של הירח, אבל גם שאר הכוכבים משפיעים בין על האדמה בין על האויר הרובץ עליה. סיבוביהם ופגישותיהם מצדדים נגדיים גורמים לקור ולגשמים ולפגעים שונים.

זאת הוצרכתי להקדים בחפצי לדבר על הרעם והברקים והנגוהות האויריות. בהיות אלה תופעות שבאויר, צורך היה לבאר טבעו, ויובן יותר מה הן הפעולות שהוא גורם או מקבל.


יב

שלשה דברים הם המתחדשים: נגוהות אויריות, ברקים ורעמים. אלה (הרעמים) יוצאים יחד, אך נשמעים באיחור זמן; הנגוהות מראות את האש, הברקים זורקים אותה. הנגוהות כאילו רק מאיימות, מנַסות ולא פוגעות, והברקים פוגעים בהכאה.

על כמה דברים יש הסכם כללי, ויש דברים שהדעות עליהם שונות. הכל מסכימים כי כל שלש התופעות מתחוללות בעננים ויוצאות מהם. גם בזה יש הסכם, כי הנגוהות והברקים הם מיסוד האש או הדומה לו. נעבור אל הדברים השנוים במחלוקת: יש אומרים כי אש כלולה גם בעננים, ואחרים סבורים שהיא נולדת באופן זמני ואינה נמצאת קודם התפרצותה, והראשונים האומרים שהיא מוכנה98 מיחסים לה מקורות שונים; מהם סבורים שהיא נדלקת מקרני השמש החודרות לתוך הכוכבים וחוזרות משם, ואנכסגורס אומר שהיא נוטפת מן האֶתר ממוקדי־אש הכבירים בשמים והעננים קולטים ושומרים בתוכם האש המגיע אליהם. אריסטוטלס99 סובר כי אין האש מתכנסת הרבה קודם לזה, אלא קופצת לחוץ תיכף בהתחוללותה. כך היא הסברא שלו: "שני יסודות הם למטה בעולם, הארץ והמים, מכל אחד מהם נאצל דבר, מארץ אד יבש כמו עשן, והוא מחולל רוחות וברקים ורעמים; ומן המים יוצא הבל לח והוא מביא גשם ושלג. כשהאד היבש מן האדמה, שהוא מקור הרוחות, מתקבץ, העננים הנפגשים דוחים אותו בכוח מן הצד, וכשהוא נתקל בשטח רב מן העננים ופוגע בם בעוז, מן הנקישה יוצא קול שאון כמו שאנו מוצאים באש שלנו בבית בכל פעם אשר עץ לח נאחז בלהבה ונשמע רשרוש. כן גם באויר שיש בו קצת לחות בקיבוצו, נפגע בשאון מאת האש, וכן כששני עננים נתקלים זה בזה כמו שאמרתי, אין האויר יכול להתפזר ולא לקפוץ ולצאת בלי שאון. השאון הזה הוא שונה לפי שאין העננים דומים זה לזה, יש אשר חצנם רחב ויש אשר מדתו פחותה. האש היוצאת מן האויר הנדחק, היא הנקראת הנגוהה האוירית כשהדחיפה קלה ופעולתה לא רבה. ואם אנו רואים את הברק לפני הרעם, הרי זה מפני שהראִיה היא יותר מהירה ומתקדמת הרבה על השמיעה.


יג

את טעותם של אלה הסוברים, כי האש שמורה בעננים, מוכיחים דברים שונים. אם היא נופלת מן השמים, למה אין זה נעשה בכל יום, כיון שהחומר היוקד נמצא שם בכמות שוה? ועוד: אין הם שמים לב, למה האש אשר מטבעה היא שואפת למעלה, תרד למטה? ענין אחר הוא אם מן האש שלנו אפר בוער100 נופל, כי יש לו כובד. כך אין האש יורדת אלא שוקעת מפני שהיא נמשכת למטה. אבל באש ההיא למעלה, שהיא זכה מאד, אין דבר דוחה לשקיעה, או, אם חלק ממנה מתפרד ונופל, תהיה כולה בסכנה, כי דבר שנקצצים ממנו חלקים אפשר שיפול כולו. ועוד שאלה: החומר101 היורד קל הוא או כבד? ואם הוא קל, איך יכול לנפול אלינו דבר אשר קלותו מעכבת אותו ושומרת אותו בתחומו הנקדש102? ואם הוא כבד, איך יכול היה לשהות במקומו מבלי לנפול? תאמרו: הרי רואים אנחנו כמה פעמים אש יורדת למדור תחתון, כמו הברקים אשר דברנו עליהם? אמנם כן, הם לא רק יורדים, אלא נדחים למטה, כי יש כוח כופה אותם, אבל הוא לא נמצא באתר. בו אין דבר נעשה בלחץ זדון, אין פרץ ואין מעשה חוץ לסדר. בו הכל כשורה, והאש הזכה הסובבת והשומרת על העולם במרומים ממלאה את תפקידה בתפארת, אינה יכולה לרדת מעצמה ואין כוח חיצוני כופה אותה כי אין באתר מקום לדבר שאינו בסדר. במקום של קביעות וסידור אין התרוצצות כוחות.


יד

אתם אומרים, בבארכם את הסיבות של כוכבים מעופפים, כי אפשר שחלקים מן האויר מושכים אליהם אש מן השטחים העליונים ומתלקחים על ידה.

אבל הבדל גדול הוא, אם אומרים כי אש נופלת מן האתר, וזה אי אפשר לפי הטבע, או אומרים כי מן החומר היוקד עובר חום למה שלמטה ממנו והוא מתלקח שם. באופן זה אין האש נופלת כנגד טבעה, אלא נולדת למטה. הן רואים אנחנו אצלנו כי כשדליקה מתפשטת, אז בתים עומדים מן הצד, אחרי שהתחממו זמן רב, פתאם דולקים מעצמם. לפי זה קרוב להבין כי באויר העליון המושך אליו את האש מתלקח דבר בהשפעת החום שבאתר למעלה ממנו. צריכים לומר כי באתר למטה יש דבר קרוב לטבע האויר ויש קצת דמיון בין החלק העליון של האויר להתחתון של האתר, בהיות שאין המעבר מזה לזה נעשה פתאם. הדברים הקרובים זה לזה במקום מתערבים, עד שאין להכיר איפה מסיים האויר ואיפה מתחיל האתר.


טו

יש מחכמינו הסבורים כי מפני שהאויר יכול להשתנות למים ולאש אין צורך לבקש סיבות רחוקות להתלקחותו. הן בתנועתו תוכל ליפול בו דליקה, וכשהוא מפזר המון עננים מקובצים, מן ההכרח הוא שמתוך התפוצצות החומר הכביר יצא שאון. ומלחמת העננים הנסוגים רק בקושי מוסיפה קצת מצדה להפיח האש, כמו שהיד המחזיקה בברזל גורמת גם היא לחיתוך אף על פי שהחיתוך נעשה על ידי הברזל.


טז

מה בין הנגוהות האויריות ובין הברקים? זה הדבר. הנגוהות הן אש מתפתחת על שטח רחב, והברק – מתוך שהיא מקובצה ונזרקה בדחיפה עזה. יכולים אנחנו לאסוף מים בשתי ידינוּ המחוברות וכשאנו כובשים את כפות ידינו הם קופצים לחוץ כמו מתוך מזרק. כן תחשוב גם את הנעשה באויר. העננים הנדחקים מניחים מוצא צר לרוח ועל ידי זה הם מדליקים אותו והוא קופץ כמו מכלי תותח. הן גם הבליסטראות והעקרבים103 זורקים רק אבני־קלע בשאון.


יז

יש סבורים כי הרוח עצמה המלאה אש104, בעברה במקום קר ולח, מוציאה שאון. הן גם הברזל הרותח איננו שותק כשמרטיבים אותו, כמו שמתכת בוערת כשתוחבים אותה במים כבה ברוב שאון. לפי אנַכסימנס האויר105 הנופל לתוך העננים גורם לרעם, ובהיותו פורץ לו דרך בתוך מכשולים הוא מדי עברו מבעיר אש.


יח

אנכסימנדרוס תולה כל הפעולות ברוח. הרעם לפי דעתו הוא שאון מתוך נקישה בעננים. ולמה אין הרעמים שוים? מפני שהנקישות אינן שוות. ולמה הם נשמעים לפעמים מתוך שמים בלתי מעוּננים? מפני שגם אז רוח קופצת ונושבת בעד אויר קרוע. ולמה נשמע גם רעם בלי ברק? – מפני שיש אשר רוח קלושה מספיקה לרעם אבל לא להבעיר אש. – ומה היא הנגוהה האוירית? גלגול האויר המתפרד ומתדבק, על ידי זה אור חלש מתהוה שאינו עלול להופיע במרחק. ומה הוא הברק? מרוצת רוח יותר חריפה ויותר עבה.


יט

אנכסגורס106 אומר, כי כל התופעות הללו מתהוות על ידי שמִן האֶתר יורדים כמה כוחות למטה, ולכן האש הנתקלה בעננים קרים מוציאה שאון. כשהיא משסעת אותם יוצא ברק, והברקים או הנגוהות מופיעים לפי גודל כוח האש.


כ

דיוגנס מאפולוניה107 אומר כי יש רעמים מתחוללים מתוך אש, ויש מן הרוח. אשר מן האש, האש קודמת ומבשרת יציאתם; ואשר מן הרוח, אין נוגה מלַוה את שאונם. – אני מסכים שיכולים הם להתהוות זה בלא זה, אבל לא שכוחותיהם נפרדים, אלא שיכול כל אחד להתהוות מן השני. הלא אין להכחיש כי הרוח המקבל דחיפה קשה, כמו שהוא מוציא שאון יכול הוא גם להוציא אש. אין להכחיש גם כי האש יכולה לקרוע עננים מבלי שתזנק מתוכם, כי אחרי עברה על אחדים מהם היא נעצרה על ידי הקיבוץ הרב של עננים אחרים. יכולה אז האש להתפזר ברוח ולקפח את נגהו. ועם זה הרוח תפנה לה גם מסלת אש. חוץ מזה מוכרח הוא כי הברק ברוב כוחו דוחף את הרוח לפניו וגם גורר רוח חזקה אחריו בהתלקחו באויר. מטעם זה רועד הכל עוד קודם שמתחוללת הנקישה, כי הכל מתמוטט מחמת הרוח אשר האש דוחפת לפניה.


כא

נעזוב עכשיו את מורינו וננסה להתקדם בעצמנו מן הדברים המוסכמים לדברים שעודם בספק. מה הוא המוסכם? כי הברק הוא אש וכן הנגוהות הן אש והיו נעשות גם הן לברקים אילו גדל כוחן. ההבדל אינו בטבע שניהם אלא בעזוז הפעולה, היות הברק אש ניכר גם מתוך צבעו108 המיוחד לו וניכר גם מתוך פעולתו, כי כמה פעמים גרם לשריפות, יערות וחלקי ערים נעשו על ידו למאכולת אש. גם מקומות שאינו פוגע בהם בתקפו מקבלים סימני תבערה ומתכסים כמו בפיח כבשן. ולמה בכל המקומות שנגע בהם הברק מריחים ריח גפרית? – לכן נחזיק בזה, כי שניהם מן האש וההבדל ביניהם רק בדרך מהלכם: הנגוהות הן ברקים שלא הגיעוּ אלינו עד לארץ והברקים נגוהות שהגיעו. לא אמשיך בזה למען השתעשע בדברי מליצה, אני רוצה רק שיתאמת כי קרובים שניהם באָפים ובטבעם, והנגוהות הן כמעט ברקים או להפך: הברקים קצת יותר מנגוהות.


כב

וכשמסכימים אנחנו כי שניהם הם אש, נעיין בדבר איך האש מתחוללת אצלנו ונחשוב כי כך הוא גם למעלה. אצלנו מוצאה בשני אפנים: או מנקישה באבן או כשחוככים שני עצים זמן רב זה בזה109. לא כל חומר עץ מסוגל לזה, מוכשרים להוציא אש הם עצי דפנא וקיסוס ועוד כאלה הידועים לרועים בשדות. אפשר איפוא כי גם העננים מוציאים את האש אם על ידי נקישה או על ידי חיכוך. נשים נא לב לתוקף הסערות ולעזוז הסוּפות המתגלגלות. כל מה שנמצא בדרכן מתפוצץ, נעקר ונזרק למרחקים. איך נתמה, אם כוח אדיר כזה פולט אש, אם מן החוץ או מתוכו? מזה נבין גם איך הגופים, אשר סערות כאלה עוברות עליהם, מוכשרים להתחמם על ידי החיכוך, ואין כוח הסערות מגיע לכוחם של הכוכבים110, אשר השפעתם המופלגה ידוּעה לכל.


כג

אבל אולי גם העננים הנתקלים בעננים אחרים על ידי הרוח הדוחה אותם בתוקף, מוציאים אור מזהיר מבלי שהוא מזדקר. כי הנגוהות אינן צריכות לכוח כה גדול כמו הברקים.

מן הנאמר למעלה הוברר, מה רבה מדרגת החום שמגיעים אליה חמרים על ידי חיכוך; ואם האויר העלול ליהפך לאש מקבל חיכוך עצום על ידי כוח אדיר והוא נעשה לרוח, קרוב הדבר כי האש היוצאת היא קלושה וחולפת מהר, כיון שלא נולדה מתוך חומר חזק אשר בו תתקיים. לפי זה היא רק עוברת ויש לה שהות רק בזמן מרוצתה, כי נזרקה לחוץ בלי חומר מזין.


כד

אבל איך זה נעשה, שואלים, שהברקים יורדים לארץ בעוד שאתם אומרים כי טבע האש הוא לשאוף למרום? או שמא כוזב הוא משפטכם על האש והיא באמת פונה בין למעלה בין למטה?

שתי ההנחות יכולות להיות אמת. האש מתרוממת לפי טבעה למעלה, אם אין דבר מעכב עלייתה. כן גם טבע המים לרדת למטה, אם אין דבר דוחף אותם אחור. אבל אם נטפל אליהם כוח דוחף לצד שכנגד, הם נזרקים למקום אשר משם ירד הגשם. הברק נופל לפי אותו החוק אשר על פיו הוא נזרק. מתרחש אצל האש הזאת מה שאנו מוצאים אצל העצים הרכים, שיכולים לכוף את ראשיהם למטה עד שיגיעו לארץ, אבל כאשר רק מניחים אותם הם חוזרים וקופצים לדרך גידולם. לכן אין לנו רשות להתחשב עם התנהגות איזה דבר בשעה שאיננה מתוך רצונו החפשי. אם אתה מתיר לאש ללכת כרצונה, היא תשאף לשמים, למעונם של הדברים היותר קלים במשקל; ואם היא נתקלה בדבר הדוחה אותה משאיפתה העצמית, אין כאן מעשה הטבע אלא סבל עבדות111.


כה

משיבים עוד: לפי דבריכם העננים מוציאים אש על ידי חיכוך, אף על פי שהם רטובים, וגם לחים. איך הם יכולים להוליד אש? הן לא יובן צאתה מן העננים כמו שאינה נולדת מן המים?


כו

כן הוא כי מן העננים היא יוצאת. ראשית, אין העננים מכילים מים אלא אויר דחוק שהוא מסוגל לחולל מים; לא נהפכו עדיין לנוזלים אף אם מוכנים ושואפים הם לזה. אין לחשוב שהמים מתכנסים ואחרי כן הם נשפכים, כי נופלים הם תיכף להתהוותם. מלבד זה, אף אם אסכים כי העננים רטובים ומלאים מים, אין עיכוב ליציאת אש מתוך חומר רטוב, ואפילו – תתמה על זה – מן הלחות עצמה. היו גם מי שאמרו, כי אין דבר נעשה לאש אלא אם כן נהפך קודם לזה למים112. יכול איפוא הענן למרות המים שהוא מכיל, להוציא מצד אחר אש, כמו שיוכל גזיר־עץ להיות בוער מצד אחד ורטוב מצד אחר. בשביל זה אין ההפכים חדלים, ואין הכוח האחד נמנע מלהרוס את השני; אבל כשהאש גוברת על הרטיבות היא נוצחת, וכשהלחות מרובה האש היא חסרת אונים. לכן העץ הלח אינו בוער; הכל תלוי בכמוות המים, אם היא מעטה אינה עוצרת בעד האש. למה לא יהיה הדבר כך? פוסידוניוס113 מספר, כי בימי אבותינו, כשהתרומם אי אחד בלב הים האֶגאי114 נראה זמן רב קצף על פני המים ועשן עלה מן המצולה. רק בלילה נראתה אש, ולא נמשכה אלא בהפסקות, מזהירה כמו ברקים, וזה התחולל בכל פעם שהתבערה מתחת יכלה להתגבר על משקל המים שלמעלה ממנה. אז נזרקו גם אבנים וצורי סלעים, אשר גירשה הרוח, מהם שלמים ולא נבקעים שנגרשו קודם ששלטה בהם האש, ומהם נימוחים לגוש חלק כמו אבן־הספוג, ובסוף הופיעה פסגת־הר כמו שרופת אש והתרוממה עוד אחרי כן, עד שגדל הסלע והתרחב למדת אי. גם בימינו התרחש דבר דומה, כשהיה וואלריוס אסיאטיקוס קונסול115. המקרים האלה יעידו כי אין הים מכבה את האש ואין המים הכבירים מעכבים את התפרצותה. לפי דברי אסקלפיודוטוס, תלמידו של פוסידוניוס, התפרצה אז האש שבקעה את מי הים בדרך ארוכה כמאתים פסיעות; אם המון המים המרובים כל כך לא יכול היה להתגבר על כוח האש העולה ממעמקים. כמה פחות מזה יוכלו טללי־הרטיבות הקלושה שבעצים לבטל את האש.

הנה כי כן הרטיבות ההיא לא רק שאינה עוצרת בער האש, אלא גם גורמת לה כי היא מופיעה רק כשהשמים מעוננים. משמים טהורים אין ברקים יוצאים, ביום בהיר אין לדאוג מהם וכן לא בלילה כשאין עננים ברקיע. “אבל, הרי לפעמים גם כשהרקיע זרוע כוכבים והלילה שקט – נגוהות אויריות מופיעות?” – עלינו לומר כי במקום מוצאן אמנם יש עננים ורק מגובה עמדתנו על האדמה אין אנחנו רואים אותם, או אפשר כי עננים נמוכים116 מוציאים האש בחיכוכם והיא נדחקת לשטח עליון117 באופן שרואים אותה בחלק בהיר ברקיע, אם גם התהוותה היא בחלק עכור.


כז

לענין הרעמים היו חוקרים שהבדילו בין מינים שונים. האחד הוא אשר שאונו גס118 כמו זה שקודם לרעש האדמה מפני שהרוח עצורה והומה. אגיד לך איך הם מתארים הדבר. כשהעננים סוגרים בתוכם את הרוח היא מתגוללת בתוך החלל שבהם ומוציאה שאון כמו געיה כבדה שוה וממושכה; כן גם הצד הלח שבעננים סוגר ואינו נותן מוצא, ולכן רעמים כאלה נעשים אותות לגשם הנכון לרדת. – מין אחר של הרעמים הוא זה אשר קולם חריף, יותר דומה לצוָחה מאשר לקריאה צלולה, כמו קול של נאד מתפקע מעל לראשנו. נשמעים רעמים כאלה כשענן מתפקע ונותן לזרום לחוץ את הרוח שהיתה אצורה בו. לזה קוראים רעם מפוצץ, הוא מתחולל פתאם ובכוח אדיר. האנשים נופלים כפגרים, ולפעמים הם רק המומים ומתעלפים ומכנים אותם “מוכי־רעם”. הנקישה מן השמים השתיקה בשאונה את בינתם. רעם כזה יכול להתחולל גם כשהאויר, הסגור בחלל הענן ונעשה דק על ידי התנועה, מתחיל להתפשט ומבקש לו מקום יותר רחב. בהיותו נתקל במסגרת הוא מוציא קול. הרי כשסופקים כף על כף גם כן יוצא קול, למה לא יתחולל כשעננים מקישים זה בזה, ולא יהיה אדיר ביותר, לפי גודל הגושים מחוללי הנקישה?


כח

כנגד זה: “הנה עננים נתקלים בהרים ואין קול יוצא מהנקישה”. ראשית יש להשיב: לא כל התנגשות גורמת לשאון; צריכות לזה סגולות מיוחדות. אם תטפח כף אל כף מגֹבּה, לא ישמע קול, ואם יד אל יד בפנים – יצא שאון, ואף זה רק בכפים פשוטות ומתוחות ולא כשהן מקומרות. מלבד זה דרוש לא רק שיזוזו העננים אלא שיעוּפוּ בכוח כביר כסערה. גם אין ההר נוקב את הענן אלא דוחה אותו ומפזר את החלק הקרוב לו. גם שלחופית אינה מוציאה קול בכל אופן שיצא ממנה רוח, רק כשהיא מתפקעת בלבד ולא כשהיא נחתכת; אם חורצים בה בסכין, הרוח יוצא בלי צליל לאזנים. כן גם העננים רק מתוך פיזור בדחיפה כבירה מוציאים שאון. נוסף לזה, הרי העננים הפוגשים בהר אינם נשברים אלא נכרכים מסביב לו לצדדיו על יד גזעי עצים ושיחים וצורי סלעים, והרוח העצור בהם מתפזר בחלקים, אבל שאון נגרם רק על ידי התפרצות בבת אחת. הלא תשמע גם את הרוח הנכרך סביב אילן, שהוא שורק ולא מרעים. צריכים לומר כי רק נקישה רחבה מפזרת פתאם כל הגוש גורמת לשאון כמו זה של הרעם.


כט

חוץ מזה יש לאויר סגולה טבעית להוציא קול. הדבר מובן, כיון שהקול מן הגרון אף הוא אינו אלא נקישה באויר. צריכים לחשוב שמסתבכים עננים זה בזה נבובים ומתוחים. ידוע איך צליל קולות יותר רב בחלל ריק מאשר בכלי מלא, ואיך המתיחות יותר יפה לצליל קולות מן הרפיון. מטעם זה מצלצלים התופים, כי מקישים בם כנגד הרוח שמאחורי העור המתוח, וצלצלי תרועה119 על ידי האויר שבמתכת הנבובה.


ל

יש גם חוקרים ובתוכם אסקלפיודוטוס, האומרים כי רעמים וברקים מתהוים אף מהתנגשוּת גוּפים בצוּרים. היה זמן אשר הר אֶטנא היה מלא אש וזרק מתוכו המון אבק בוער אשר כיסה אור היום, וכל העם נבהל מחשכת־לילה פתאמית. מספרים, שהיו אז גם רעמים וברקים יוצאים מן החומר היבש ולא מעננים, וגם קרוב אל השכל שלא היו עננים בחום האוירי ההוא. – פעם אחת שלח כמביסס חיל צבא על היכל אמון120, והחול הרב אשר התרומם ברוח־דרומית נפל על החיילים כשלג וכיסה וקבר אותם. קרוב הדבר כי גם שם התחוללו רעמים וברקים מהתנגשות החולות הכבירים. אין דעה זו מתנגדת למה שאמרנו. הן הגדנו את דעתנו121 כי מן האדים העולים מן האדמה מתהוים חמרים יבשים וגם לחים מרחפים באויר, כשמתחולל מאורע, כעין אלה שהזכרנו, הענן נעשה יותר חזק ועבה מאשר אילו היה רק מן האויר, וכשהתפוצץ נעשה שאון גדול. במאורעות הנזכרים, אם שנתמלא האויר אדים בוערים או שהתחוללו סופות בוערות על האדמה, מוכרח שנוצרו כעין עננים קודם שנשמע רעם. ענן יכול להווצר מחומר יבש כמו מן הלח. כמו שאמרנו, הענן הוא אויר עבה שנתגבש בדחק122.


לא

ענין אחר הן נפלאות הברקים. כשמתבוננים בהן, אי אפשר להטיל ספק בדבר כי כוח אלהי נעלה123 צפון בתוכן. יש אשר על ידי הברק מטבעות כסף ניתכות בתוך כיס שנשאר בשלמותו; חרב נמוגה בעוד אשר תערה נשאר בלי פגם; הברזל מסביב לחנית ניתך ונוטף בעוד שהעץ נשאר שלם; היין נשאר בחבית שבורה ועומד כמו קפוא, אך לא יותר משלושה ימים124. גם זה דבר נפלא: האדם ושאר בעלי־חיים מטים ראשם לאותו צד שפגע בהם הברק, אבל ענפי העץ נוטים לצד שכנגד. ומה נפלא, כי נחשים מזיקים ושאר חיות מסוכנות מקפחים את הארס שבקרבם באותה שעה שפוגע בהם הברק! איך אנחנו יודעים זאת? על ידי שבפגרי חיות ארסיות אין תולעים שורצים, אבל כשנפגעו בברק אזי בימים מעטים הם מתליעים.


לב

הכי אין הברקים גם מבשרים עתידות? אותותיהם אינם ניתנים למאורע אחד או שנים בלבד, אלא מגלים מראש שורה ארוכה של מקרים ועושים להם סימנים יותר ברורים מאשר אילו ניתנו בכתובים. ההבדל בינינו ובין האטרוסקים, אשר להם היתה הידיעה היותר רבה בפתרון הברקים125, הוא בזה, שאנחנו אומרים: העננים נתקלים זה בזה ויוצאים מזה הבּרקים, והם אומרים שהעננים נתקלים למען יצאו הברקים. בהיותם מיחסים כל דבר לאלהות, הם סבורים, לא שהברקים כשהתחוללו נעשים לאותות, אלא שהם מתחוללים למען היות לאותות. אבל תהי כאן כוָנה מוקדמת, או לא, הדעה על מוצא הברקים היא שוה.

ואיך יראו אותם כאותות אם לא נשלחו לשם כך?126 כמו שמנחשים ממעוף הצפרים למקרים טובים או רעים, אף על פי שהן אינן עפות בכונה להביא לנו בשורה. – “אבל גם מעופן הוא על פי רצון אלהי!” – על ידי זה אתה עושה את האלהים לישב בטל ומבזבז את עבודתו לדברים פחותי ערך, לסַדר לזה את חלומותיו ולזה את בני המעים (של קרבן) לניחוש. אין זה מפחית את השפעת אלהים על כל המעשים, אם אין הוא מנהל את כנפי כל צפור במעופה ואין הוא מסדר את בני מעיה של הבהמה בשעה שממיתים אותה.127

שלשלת המקרים מתפתחת באופן אחר, ואותות על מה שעתיד להיות ניתנים לנו מראש, מהם דברים גלויים וברורים ומהם לא מובנים. כל מעשה הוא אות מורה על מה שיעשה עוד. אין ניחוש בחזון128 חל על מעשים שבמקרה ונעדרי סיבה, אבל במקום שיש סדר אפשר גם יעוד מוקדם129. למה ניתן הכבוד לנשר, שהוא מבשר מאורעות חשובים, וכן לעורב ועוד עופות מעטים מאד, וקול אחרים נחשב לאות? דברים רבים עדיין לא נכנסו בגדר המדע הזה ואחרים גם לא יוכלו להכנס, מפני שהם רחוקים130 מידיעתנו. אולם אין יצור חי שלא תהיה תנועתו או פגישתו סימן לאיזה דבר. לא לכל דבר שמים לב, אלא למעשים אחדים, והניחוש תלוי בהסתכלות, מצליח בו יותר מי שמתבונן היטב. ויש אותות שלא התבוננו בהם, אבל נבואתם מתקיימת. הכשדים הגיעו בהסתכלותם להבין השפעת חמשה כוכבים131. החושב אתה כי אלפי הכוכבים האחרים נוצצים להבל? אולי זה הוא מקור הטעויות הרבות של חושבי החשבונות על זמן הלידה, שהם מיחסים אותה למספר קטן של כוכבים, בעת אשר כל צבא המרום דורש לו חלק בהשפעה על גורלנו. אפשר שהכוכבים היותר נמוכים משפיעים עלינו יותר, ואלה שתנועתם מרובה צופים עלינו באפנים שונים פי הזמן. אבל גם הכוכבים שאינם מתנועעים, או דומים לאלה מפני שמהירותם שוה לזה של גלגל הרקיע, אפשר שאינם בלי שלטון עלינו. כל דבר פועל במקומו132 ועושה לפי תפקידו. לא נקל להכיר השפעת כל דבר, כמו שאין ספק כי יש לכל דבר השפעה133.


לג

נחזור לענין הברקים. המחקר אודותם כולל שלשה דברים: איך להבין טבעם, איך לפתור הופעתם ואיך להשתמש בתפלות והשבעות כנגדם. הדבר הראשון מתכון להסברת הצורה, השני לחזון עתידות, השלישי להשיג חנינה מאלהים, כפי האות לטובה או לרעה שנותם הברק, לבקש מהם קיום הבטחת הטובות או ביטול איום הרעות.


לד

את השפעת הברקים חושבים לרבה ביותר מפני שהם מבטלים כל האותות האחרים לעתידות; מה שהם מנבאים הוא שריר וקיים ואינו משתנה על ידי אות אחר. מה שמסמנים בני־מעים או מעוף צפרים לרעה, נמחה כשהברק מבשר טובה, והבשורה אשר הוא מביא אינה מתבדית על ידי בני־מעים או צפרים. אך נראה לי, כי טעות נמצאת באמונה זו, הרי אין אמת למעלה מאמת, ואם העופות ניבאו עתידות, לא יוכל אות מהברק להכחיש הנבואה, או שלא היתה מעיקרה דבר אמת. לא שאני משוה את העוף ואת הברק, אלא את שני האותות למה שיבוא, ואם אמת בהם – שניהם שוים; לכן אם בהופעת הברק מתבדה מה שהורו בני־המעים או חזון המעוף, אזי טעות היתה בהסתכלות באלה. לא חשוב כאן איזה משניהם הוא חזון גדול במעלה וכביר כוח יותר לפי טבעו; אם כל אחד נותן אות אמת, הרי לענין זה שניהם שוים. הלא כן אם תאמר כי כוח הלהבה גדול מזה של העשן, לא תאמר דבר שקר, אבל לאות על מציאות אש, הלהבה והעשן שוים. מטעם זה, אם אומרים כי כשבני־מעים וברקים מנבאים דברים שונים, על הברקים יש יותר סמכות – אפשר יהיה לי להסכים לזה. אבל אם אומרים כי “חזון אחד מוקדם ניבא דבר אמת, אלא שהברק בא וביטל אותו ונטל את הסמכות לעצמו”, אומַר כי זה שקר. מדוע? מפני שאין חשיבות, אם מרובים החזונות לעתיד, אך המזל אחד הוא, ואין הבדל אם היה ניכר בחזון הראשון או השני, הוא נשאר כמו שהוא. אחת היא באיזה אופן אנחנו חוקרים לדעת אותו, הענין הוא אחד ולא ישונה על ידי הברק. הברק בעצמו הוא בכלל המזל.


לה

ולמה איפוא מנהגי־הכפרה ותחינות ההגנה, אם אין המזל יכול להשתנות?

תרשה לי להחזיק בדעה של אותה הכת הדייקנית134, שאינה גורסת כל אלה135 ואומרת כי הם רק תנחומים לנפש דוה. המזל עושה את שלו, ואין ערעור כנגדו, ואינו מתפייס בתחנונים, אין רחמים ואין חסד לפניו, הוא הולך בלי עיכוב בדרך שהתיצב עליו והכל מתגלגל כמו שנגזר, דומה לזרם מים שוטף בעוז ואינו חוזר לאחוריו ואף לא מתעכב לרגע, כי גלי המים מאחור דוחפים את הקודמים: כן מגלגלת שורת־המעשים הנצחית את סדרי המזל וחוק ראשון הוא לה: לעמוד בגזירתה136!


לו

ומה הוא לפי דעתך המזל? הוא ההכרח שבכל הדברים והמעשים, שאין כח שובר אותו. אם חושב אתה לפייס אותו בזבחים, בקרבן כבשׂה לבנה – אין אתה מכיר את האלהות. הרי מסכימים אתם כי אף משפט אדם חכם אי אפשר לשנות, קל וחומר למשפט אלהים. הן אדם חכם יודע רק את הטוב לפי שעה, ובפני האלהים הכל נוכח.


לז

אך הנני להתיצב עכשיו בצד אלה החושבים כי נכון לערוך תחינות כנגד הברקים ומאמינים שיש תועלת במנהגי־כפרות, אם להרחיק הסכנות או להחלישן או לדחותן. על היוצא מזה עוד אדבר. אולם לפי שעה אגיד כי יש לדעה זו צד משותף עם דעתנו, כי גם אנחנו סבורים שהתפלות מועילות, למרות כוחו וגבורתו של המזל. כי יש דברים137 שהניחו האלהים הנצחיים במצב תלוי ועומד כך שיכולים הם להשתנות לטובת הבא בתפלות ובנדרים. אין זה נגד המזל, אלא כלול בו. אומרים: “או שעתיד לבוא דבר, או לא; ואם עתיד לבוא – יבוא גם בלי נדריך, ואם לא עתיד – לא יועילו הנדרים”. אולם זה הוא רעיון מפוּקפק138, כי דולגים על אפשרות אמצעית: נגזר שהדבר יבוא אך בתנאי שידרו נדרים139.


לח

תאמר: “הלא מוכרח מצד הגורל גם זה, שתדור נדרים או לא תדור?” – חשוֹב כי ידי תיכּוֹן עמך ואני מודה שנגזר על אדם לנדור נדרים, והוא עושה כן. אם נגזר על איש שיהיה מליץ140, הרי צריך הוא להשתלם בלימודים, וגם זה מן הגזירה, שישתלם; וצריך הוא ללמוד. או נגזר, שיתעשר אדם; אבל צריך הוא לנסיעות מעבר לים141. הגורל שהבטיח לו הון גדול הוא גם קבע בפירוש שהוא צריך לנסוע – לכן יסע. כן גם לענין מנהגי הכפרות. ינצל איש מסַכנות אם יכפּר על נפשו מפני האסון המאיים עליו מצד האלהות, וגם זה מן הגזירה, שתהי לו כפרה, ולכן יכפר על נפשו. טוענים כנגדנו בהוכחה, כי לפי זה לא נשאר כלום לרצוננו החפשי והכל ביד המזל. כשיזדמן לי לדבר על זה, אבאר כי אף אם המזל קבוע עוד נשאר קצת חופש לאדם142; עכשיו הסברתי לעניננו איך, גם אם למזל יש סדר קבוע, הכפרות והתחינות מעבירות את הסכנות אשר ניתנו עליהן אותות, כי אינן מתנגדות לגזירה אלא כלולות בה. – תשאל: “מה תועלת יש איפוא בחוזה, כיון שאת הכפרה אני צריך להביא אף שלא בעצתי?” – הוא מועיל בזה, שהוא המכהן ומודיע את הגזירה. הן גם אם המזל גרם לבריאותנו, מכירים טובה אף לרופא, כי על ידו נתגלגלה הזכות בשבילנו מצד הגורל.


לט

משלשה מינים הם הברקים לפי צאֶצינא143: יועצים, גוזרים ומרגיעים144. היועצים באים לפני המעשה, אבל אחרי שעלתה מחשבה, והם מסכימים לדבר או מזהירים שלא לעשותו. הגוזרים באים אחר המעשה ונותנים אות אם הוא לטובה או לרעה. המרגועיים באים בזמן שקט, כשלא עושים ולא חושבים דבר, והברק הוא אִיום, הבטחה או אזהרה. הוא מכנה ברק כזה בשם “מזכיר”145, אולם אינני יודע למה אינו מזדהה עם “היועץ”, כיון שהמזכיר הוא גם יועץ. אולם אפשר שהוא נבדל בזה מן “היועץ” המפתה לעשות או שלא לעשות, והוא רק מזהיר מפני הסכנה, כמו שפוחדים מפני הדליקה או מפני מעשה רמאות או התנקשות עבדים. אף עוד הבדל עולה על דעתי: הברק היועץ מופיע כשחושבים לעשות דבר, “המזכיר” – כשאין שום מחשבה. לכל אחד סגולה מיוחדת: יועצים למבקשי עצה, ומזכירים במוקדם.


מ

אולם אלה אינם מיני הברקים עצמם כי אם של פירושיהם. הברקים עצמם מתחלקים לנוקבים, מפוצצים ומדליקים. הברק הנוקב הוא דק וכמין להבה, אשר מפני קלישותה וטהרתה היא עוברת דרך מקום צר. המפוצץ הוא מגובש, ומעורב בו כוחו של אויר מכונס וסוער. בעוד אשר הראשון חוזר ויוצא דרך הסדק אשר בו נכנס, זה השני כוחו בשטח רחב והוא שובר ולא נוקב. המין השלישי הוא שורף, יש בו מן החומר הארצי ויותר מן האש מאשר מן הלהבה, שכן הוא מניח גם סימני תבערה גדולים בכל מה שפגע בו. אמנם אין ברק בלא אש, אבל מכנים אנחנו “אִשִי” ביחוד את זה שמניח סימני תבערה ניכרים, בהיותו שורף ומשחיר. בשלשה דרכים הוא שורף, או שהוא אוחז קצת בדבר וגורם לו נזק קל, או שהוא מכלה אותו בשריפה, או שהוא מדליק אותו; בכל אלה יש בעֵרה, אבל המדרגות והאפנים שונים. כל מה שנאכל באש הוא גם נשרף, אבל כל כל מה שנשרף נאכל כולו. וכן בדבר אשר להבה אוחזת בו, יכולה היא לשרוף מדי עברהּ; הכל יודעים כי יוכל דבר להיות מודלק מבלי שישרף, אבל אין דבר נשרף מבלי שהודלק. אוסיף על זה רק: יכול דבר להיות נאכל באש מבלי שהציתו אותו, ויש אשר הציתו אותו מבלי שנשרף הדבר.

נעבור עכשיו אל הברק הפוגע ומשחיר: הוא שולל צבע או נותן אותו, וכך אני מבדיל בין שתי הפעולות: שלילת צבע, זאת אומרת שהצבע נשחת, לא שהוא משתנה לאחר; נתינת צבע היא יצירת צבע אחר, תכלת או שחור או כהה.


מא

עד כאן דעה אחת לחכמינו ולחכמי האטרוסקים146, אבל חולקים הם בזה שאומרים כי הברקים משולחים מאת יופיטר ושלשה הם ככלי־תותח בידו147. האחד, לפי דעתם, מזהיר בנחת, והוא בא בעצת יופיטר לבדו. השני גם הוא ממנו, אבל על פי מועצה של שנים עשר אלים קרואים, והברק הזה מביא לפעמים ברכה, אולם גורם גם נזקים; התועלת שלו אינה מתנת חנם. השלישי כמו כן הוא אבן־קלע ביד יופיטר אך על פי מועצת האלים המכונים עליונים ולוטים (בערפל), הוא נותץ הדברים שהוא פוגע בהם ומשנה בכל מקום המצב בחיי היחיד או הקהל. האש אינה סובלת שישאר דבר כמו שהיה.


מב

כשתסתכל תמצא בהשקפה ראשונה כי טעות היתה ביד הקדמונים לחשוב דבר כה נבער, כי יופיטר משלח הברקים מתוך העננים כדי שיפגעו בעמודי־תפארה, בעצים, ולפעמים גם בפסילים שנעשו לכבודו, ויש אשר פושעים מחללי־קדש (ורוצחים ומבעירי בעֵרות) אינם נפגעים, אבל כבשים נהרגות, מזבחות מוצתים ובהמות שלא חטאו סובלות המכות. והוא מזמין למועצה את האלים כאילו אין עצה לו לבדו? ומבשרי טובה ושלום הם הברקים היוצאים ממנו לבדו, ומזיקים אלה היוצאים מסוד קדושים? אם תשאלני אגיד לך, כי לא היוּ כה סכלים להאמין כי יופיטר הוא בעל מזמות רעות או אובד עצות. אחת משתי אלה: או שבשלחו ברק־אש הורג תמימים ועובר מעל פושעים לא רצה לפגוע באלה – או שלא הצליח בזה. אבל מה היתה כוָנת האנשים שסיפרו הדברים כך? חכמים גדולים היו, אשר כדי לרסן יצרי הבוערים חשבו את הפּחד לנחוץ, את המורא ממה שלמעלה ממנו148. לעומת החוצפה של הפּשעים היה צורך בדבר, אשר כנגדו כל אדם רואה עצמו חסר־אונים149. כדי להבהיל את אלה, אשר רק מתוך פחד יחזיקו בתמימותם, הציגו מעל ראשם כוח נוקם אשר כלי־זין בידו.


מג

ולמה רק הברק, אשר יופיטר לבדו משלח, הוא של חנינה, וזה שיוצא מתוך המועצה בהסכמת שאר האלים הוא המביא פורענויות? מפני שיופיטר בתור מלך צריך ליתן את ברכתו גם לבדו, אבל ליסר את הבריות נראה לו צורך בשיתוף יועצים רבים150, ילמדו מזה כל אלה מבני אדם שהגיעו לשלטון אדיר, כי אף הברק אינו יוצא מבלי שהתיעצו עליו, לכן לא יעשו דבר קודם שישקלוּ דעות של רבים ויחלישו את דינם כשהוא לרעה, וגם כשהם צריכים לענוש אל ישכחו כי אף יופיטר אינו סומך על דעת עצמו.


מד

לא היו כה נבערים להאמין כי יופיטר מחליף אבני־הקלע במשפטיו. חופש פיוטי151 הוא זה שמרשה לו המשורר

יֵשׁ בָּרָק יוֹתֵר קַל, כִּי מִן הֶחָרוֹן וְהָרֹגֶז

לֹא נָתְנָה בּוֹ יַד צִיקְלַפִּים וְלֹא אֵשׁ רַבָּה יוֹקֶדֶת:

בָּרָק שֵׁנִי קוֹרְאִים לוֹ אֵלִים152

החכמים הנעלים לא נכשלוּ בשגיאה לחשוב כי יופיטר משתמש פעם בברקים כבדים ופעם בקלים למשחק, אבל כוָנתם היתה ליתן לקח לכל העומדים ליסר כמו ברק את האנשים אשר חטאו, שלא יעירו חמתם באופן שוה נגד כולם. יש חייבים עונש קשה ויש אשר די לנגוע בהם קצת ויש אשר די להם בתוכחה.


מה

לא האמינו גם כי יופיטר, כמו שמעריצים אותו בהיכל הקפיטול ובשאר מקדשים, זורק בידו ברקים. הם מתארים להם את יופיטר כמונו, שהוּא מנהיג ושומר לכלל העולם, נשמת תבל ורוּחה, שליט ויוצר לכל הבריאה הזאת153, אשר כל שם יאות לו. רוצה אתה לכנותו בשם “המזל” – ולא תטעה; כי בו הכל תלוי והוא סיבת הסיבות. רוצה אתה לקרוא בשמו: “ההשגחה” – גם זה יהיה נכון, כי בחכמתו הצופיה הוא מנהל עולם זה שילך ולא יכשל ושימלא את תפקידו. רוצה אתה לכנותו “טבע” – לא יהיה זה דבר־שוא, כי ממנוּ מוצא כל היצורים וברוח אשר נפח בנו אנו חיים154. רוצה אתה לכנותו “עולם” – גם זה נכון, כי הוא כלל הדברים אשר אתה רואה, נמצא בתוך כל החלקים, מכיל את עצמו ואת יצוריו. כך חשבו גם חכמי האטרוסקים, ואמרו כי הברקים משולחים מאת יופיטר, כי בכלל אין דבר נעשה מבלעדיו.


מו

“ולמה יופיטר מעלים עין מהראוּיים לעונש ומיסר אנשים תמימים?” – שאלה קשה אתה שואל בזה, הצריכה לזמן ולמקום מיוּחד155. לפי שעה אומַר: הברקים אמנם משולחים156 מאת יופיטר, אבל הדברים כה מסודרים בעולם, כי אף מה שאינו יוצא ישר ממנו אינו נעשה בלי שכל, והשכל הוא שלו. כי אם יופיטר אינו עושה הדברים ברגע זה, אבל הוא עושה שיֵעשו; אם אינו פועל במעשי היחידים, אבל הוא יוצר המניע והסיבה והכוח לכל דבר157.


מז

לחילוק זה שהם עושים אינני מסכים: הם אומרים כי הברקים הם “מתמידים” או “מוגבלים” או “עלולים להדחות”. המתמידים הם אלה שפתרונם נוגע בכל ימי החיים ואינם מורים על ענין אחד בלבד אלא על קשר כל המעשים במשך דור שלם. הם הברקים המופיעים בהיות אדם זוכה בתחלה באחוזת־משפחה, או כשאדם או עיר מגיעים למצב חדש. המוגבלים הם הרומזים למעשה יום אחד. העלולים להדחות הם אלה, אשר זמן הסכנות שהם מאיימים בהן יכול להתארך, אבל הן אינן נמחות ולא מתבטלות.


מח

למה אינני מסכים לחילוק זה? מפני שהברק המכונה “מתמיד” גם הוּא מוגבל, גם הוא מצמצם הוראתו על ימים ואיננו חדל מהיות מוגבל בשביל שהוא מקיף מעשים רבים. גם העלולים להדחות הם מוגבלים, כי רומזים הם בעצמם עד כמה תהי הארכת הזמן, שהרי אמרוּ כי בעניני היחיד אין דחיה לסכנות למעלה מהשנה העשירית ובענינים ציבוריים למעלה משלשים שנה. בזה ניתנה הגבלה, כי יש זמן מסוּים שאין לעבור עליו. לכל הברקים ותוצאות הופעתם יש איפוא זמן קבוע; אין החלטה158 בלי קביעוּת. החכמים ההם159 הציעוּ בלי שיטה ודיוק מה שיש לחזות בברקים, בעת שהיו יכולים לחלק אותם בדרך הפילוסוף אטלוס160, שהיה מסור הרבה למחקר הזה: להסתכל איפה התחולל הברק, מתי, למי הוא רומז, לאיזה ענין, איך ובאיזוֹ מדה. אילו באתי לבאר פרטי הדברים, אני חושש שאהיה מפליג לאין סוף.


מט

אזכיר עתה את השמות שנותן צאֶצינא לברקים ואגיד דעתי עליהם. הוא מונה: ברקים דורשים, הם התובעים זבחים שנתבטלו או שהוקרבו שלא כדין; מזהירים, הם המורים מה למנוע; מגיפתיים, המורים על מות וגלות; כוזבים, הם אשר בצורת טובה גורמים לרעה: מבטיחים משרת קונסול, אבל היא תהי לבעליה לאסון, או רומזים לירושה, אבל הרווח יעלה ביסורים קשים; מבהילים161, המורים על אסון והוא אינו מתרחש; מבטלים, הם מורים כי מה שאיימוּ ברקים קודמים לא יתקיים; מקיימים, הם המאשרים איומים קודמים; הקרובים לאדמה, הם המופיעים במקום סגור; הקוברים, הם הפוגעים בדברים שכבר נפגעוּ ולא הביאו עליהם כפרה; מלכותיים, הפוגעים בשער העיר או בבית הועד או מושב השלטון ומורים שתקום מלכות חדשה162; שאול־תחתיים, כשהאש קופצת ממעמקי האדמה; מכניסי אורחים, הם הדורשים הופעת יופיטר על הזבחים שמקריבים, או, בביטוּים היותר צנוּע, מזמינים אותו שיופיע, ואז איננו רוגז, כי אם הוא רוגז הוא בא וגורם אסון לזובח; מושיעים, הם ברקים שהתפללוּ שיבואו והם מביאים ברכה למחכים להם.


נ

מה פּשוּט הוּא לעומת זה החילוק שמציע אטלוס, האדם המצוּין אשר חיבר עם מדע האטרוסקים את העמקות היונית. יש בין הברקים האלה, שמורים על דברים נוגעים אלינו, ויש שאינם מורים שום דבר, או אשר פתרונם נעלם מאתנוּ. בין אלה שנותנים אות על מה שיהיה, ישנם לטובה ויש לרעה, ויש שאינם לא זה ולא זה. בין הרעות שהם מבשרים, יש שאין להנצל בהן ויש אשר הצלה מהן או הפחתתן או דחיתן אפשרית. הברקים הטובים מכוונים לדבר קיים או חולף, הבינוניים (מעורבים), או שמביאים קצת טובה וקצת רעה, או שהופכים רע לטוב וטוב לרע. לא רעים ולא טובים הם אלה שמראים לנו פעוּלה אשר אין להבהל מפניה ולא לשמוח בה, כמו נסיעה רחוקה שאינה מעוררת לא פחד ולא תקוה.


נא

נעבור אל הברקים המורים דבר, אבל אינו נוגע אלינו, כמו אות כי באותה שנה יחזור ויופיע הברק שכבר נראה. שום משמעות אין לברקים, אשר הופעתם לא נתגלתה לנו, כמו אלה אשר נפלו לתוך הים או במדבר שממה. אינם מורים כלום או הוראתם אובדת.


נב

אעיר עוד דברים אחדים בביאור כוחו של הברק: הוא אינו פוגע באופן שוה בכל חומר שיהיה. חומר חזק המתנגד לו – מתפוצץ, וזה שנכנע יוצא לפעמים בלי נזק. עם אבנים וברזל וכל דבר קשה הוא נלחם, כי נאלץ הוא לבקש לו מסלה בדחיפה עזה, הוא צריך לעבור. אבל חס הוא על דברים רכים ורופפים, אם גם נראים הם כעלוּלים לשריפה, כי כשהוא מוצא דרך פתוּחה, איננוּ מסתער כל כך163. זהוּ הטעם כי, כמו שנזכר, לפעמים הארנק נשאר שלם בעוד שהכסף בתוכו נמוג; האש הדקה מאד רצה דרך סדקים בלתי־נראים. מה שהוא מוצא חזק בקורות בית הוא שובר. גם אין פעוּלתו דומה בכל מקום, מן הנזק עצמו שגרם אפשר להכיר בכל פעם את אופן פעוּלת הברק. לפעמים באותו חומר עצמו הפעוּלות הן שונות; הוא שורף באילן את הענפים היבשים מאד ואת החלקים החזקים וקשים הוא נוקב ושובר; את הקליפות מחוץ הוא קורע, את הגזע בפנים הוא מנפץ ומפרק, ואת העלים הוא משחית ומהדק. היין קופא, וברזל ונחושת נמסים על ידו.


נג

נפלא הוא, כי היין, שקפא מפגיעת הברק, כשהוא חוזר לקדמותו שתייתו ממיתה או גורמת שגעון. בחקרי על סיבת הדבר, זה הוא מה שעלה בדעתי: בברק נמצא דבר גורם למות, קרוב אל השכל שנשאר מזה קצת באותה הלחות שהתכנסה וקפאה, גם לא היתה מתכנסת בלי דבר המקשר אותה. אף בשמן ובכל משיחת בושם נמצא ריח רע אחרי הברק. מזה ניכר כי באש הדקה אשר התלקחה שלא כדרכה צפון סם־מות, הפועל לא רק על דברים נפגעים כי אם גם על כל מה שנגע בו הבלה. מלבד זה ברור כי במקום שהברק פוגע נמצא ריח גפרית, ובהיותו חריף, המרבה לנשום אותו משתגע. לענין זה אשוב עוד כשאפּנה, כי אפשר שאמצא חפץ בהבאת ראַיה כי כל המחקרים האלה תלוּיים בפילוסופיה שהיא אֵם המדעים164. היא הראשונה שביקשה סיבת הדברים והתבוננה לתכליתם, ובהסתכלות בברק, הדבר היותר חשוב הוא, שהביאה את מוצא הדברים בקשר עם אחריתם.


נד

אחזור לדעת פוסידוניוס165: מן הארץ ומכל הדברים הארציים עולים אדים, קצתם לחים וקצתם יבשים ועשניים, אלה מזינים את הברקים והללו את הגשמים. האדים היבשים והעשניים אינם יכולים להסגר בעננים, הם פורצים את הגדרים, מכאן הוא השאון שאנו מכנים רעם. גם מה שנעשה דק באויר, מתיבש ומתחמם, ואם הוא סגור הוא מבקש לברוח ויוצא בשאון, פעמים בקפיצה אחת מחוללת רעם חזק, פעמים בחלקים בנחת. כך מוציא הרוּח מתוכו את הרעם בקרעו את העננים או בעברו בתוכם. גלגול הרוח הסגור בענן נעשה לחיכוך כביר, ואין הרעמים אלא רעש האויר שבתנועה, שאינו יכול להשמע בלתי אם על ידי החיכוך או על ידי שבירת המסגרת.


נה

אבל יאמרו, הרי גם העננים לבדם כשהם נתקלים זה בזה מחוללים נקישה? – כן, אבל לא כללית, כל זמן שאין חומר העננים כולו נתקל, רק חלק מהם. גם אין גופים רופפים מחוללים שאון אם אינם פוגשים דבר קשה, לכן אין שאון גלים נשמע אלא כשהם נתקלים בגבול. האם סתירה לזה היא, שהאש נכבית במים מוציאה שאון? – אם הוא כך, גם זו ראַיה לדעתי: כי אין האש מוציאה את השאון אלא הרוח הנמלט מתוך החומר הכבוּי. אם אסכים, כי אש מתחוללת וגם כבה בתוך הענן, הרי כל זה נעשה על ידי הרוח וחיכוכו. – “שמא אחד הכוכבים במרוצתו נפל לתוך הענן?” – אפשר כי גם זה מתרחש, אולם עכשיו אנחנו מבקשים סיבה טבעית ותמידית, לא מקרית ויוצאת מן הכלל. חשוב, שאני מסכים לדעתך, כי לפעמים אחרי הרעם נוצצים אורות דומים לכוכבים מעופפים ונופלים, אבל אז הם לא תוצאות הרעם, אלא בשעה שהם נוצצים אז התחולל במקרה גם הרעם. כלידמוס166 אומר, כי הנגוהות האויריות אינן אש, אלא מראה בלבד, כי כן רואים גם בלילה כעין נוגה יוצא מנקישת המשוט במים. אולם אין זה דומה, כי שם הנוגה הוא רק בתוך המים בלבד, והאור הנולד באויר בוקע וקופץ לחוץ.


נו

הרקליטוס167 אומר כי הנגוהות הן כמו האש המתחילה לבעור אצלנוּ, שהיא מהבהבת ושוקעת ושוב מתלקחת. כינו אותן לפנים fulgetra (התנוצצות), גם רעמים168 אנחנו אומרים בלי רבים, הקדמונים אמרו רעם, או קול; כן אני מוצא אצל צאֶצינא, המליץ הגדול, אשר היה יכול להיות מפורסם יותר בספרות, לולא נשאר בצל מפני תהלתו של ציצרו. אעיר גם, כי הקדמונים היו משתמשים במלת הפעל ליציאה הפתאמית של האור מהעננים בתנועה קצרה169 ולא כמונו בתנועה ארוכה.


נז

עכשיו תרצה לשמוע דעת עצמי, אחרי שהשתמשתי עד כאן בדעות אחרים. זאת אגיד: נגוהות מתהוות כשאור פתאמי מתחולל במרחקים, הוא יוצא כשהעננים נעשים קלושים והאויר נהפך לאש בלי כוח מספיק לקפוץ לחוץ. אין לתמוה על זה, שהאויר נעשה דק בתנועתו ומתוך תנועתו הוא מתלקח. כן מתמוגג גם כדור עופרת שנזרק במקלע ומתוך חיכוך באויר טפין נוטפות ממנו כאילו פגעה בו אש170. בקיץ מתרבים הברקים מפני שחומר החום מרובה והאש מתלקחת בנקל בחיכוך החום. כן גם מוצא הנגוהות, שהן רק נוצצות, והברק הנזרק171; כוחן של הנגוהות הוא יותר קל, והברק, אומַר בקצרה, היא נגוהה יותר חזקה. כשהאדים החמים והעשנים עולים מן האדמה אל העננים ומתגלגלים שם הרבה בסתרם, בסוף הם פורצים, ובמיעוט כוח נראים רק כנגוהות; כשניזונו ביתר חומר והתלקחו ביתר עוז, הם לא נראים אלא נופלים לארץ. יש סבוּרים שהברק חוזר לאחור, ולפי דעת אחרים הוא נשאר כשהחומר שבו כבד ופגיעתו לא קשה.


נח

“ולמה הברק הוא רק תופעה פתאמית ולא אש מתמידה?” – מפני שהוּא מהיר מאד בתנועתו, כשהוא קורע את העננים ומצית האויר; הלהבה פוסקת כשחדלה התנועה. כי אין הרוח מתמידה במרוצתה, כדי שתוכל האש להתפשט, אלא בכל פעם שהיא מתלקחת מתוך טלטולה היא נדחפת לברוח, וכשהשתחררה וחדלה להלחם היא מאותו הטעם עצמו יורדת לארץ או מתפזרת, אם לא גדל הכוח הדוחק אותה.

“ולמה הבּרק נזרק בקו עקום?” – מפני שיסודו רוח והרוח גמישה ונוטה לעקמימות, וכיון שהאש מטבעה שואפת לעלות למעלה וכוח דוחף אותה כלפי מטה היא בוחרת דרך עקוּמה, כל זמן172 שאין אחד משני הכוחות גובר על חברו והאש המתרוממת נדחפת כלפי מטה.

“ולמה תכופות ראשי ההרים נפגעים?” – מפני שהם עומדים כנגד העננים והברק היורד משמים פוגש אותם בדרכו תחלה.


נט

יודע אני מה חשוב לך מכבר ומה אתה דורש ממני ביותר: “אני מעדיף, שלא לפחוד מפני הברקים, מאשר לדעת את טבעם; הורה לאחרים איך הם מתחוללים, ואותי הצל מהפחד בפניהם תחת להסביר לי יסודם”. אעשה כרצונך, כי לכל דבר ולכל שיחה צריכים להכניס מה שמביא תועלת173. כשאנחנו חודרים למסתרי הטבע ועוסקים בענינים האלהיים, התכלית היא לשחרר הנפש מסבל צרותיה ולחזק אותה כפעם בפעם, וגם לחכמים השקועים במחקר לבדו נחוץ דבר זה, לא למען הנצל מפגעי הזמן, אשר חציו מוחצים אותנו מכל צד, אלא למען נישא אותם בגבוּרה ואומץ־לב. בלתי מנוּצחים נוכל להיות, לא בלתי־נמחצים. אמנם לפעמים אנחנוּ מקוים שנוכל להיות בלתי נמחצים. כיצד? על ידי שבוזים למות, וגם לכל מה שגורם אותו, תהיה זאת המלחמה, או טביעת אניה, או נשיכת חיה רעה, או מפלת בית בחורבן לפתע פתאם. מה יוכל להתרחש בכל אלה חוץ מפירוד הגוף והנפש? מזה לא תצילך שום זהירות ואין כנגד זה הצלחה ולא גבורה מועילה. את המקרים מחלק המזל כרצונו174, בפני המות הכל שוים. יקצוף אלהים או ירצך – בכל אופן תמות. מתוך היאוש עצמו נשאב אומץ: החיות היותר פחדניות ונוטות מטבען לברוח, כשאין מוצא בפניהן הן מנסות להלחם למרות חולשתן. האויב היותר איום הוא זה, שנעשה נועז בעמדו במיצר, וקשה היא הרבה יותר המפלה175 מתוך הכרח מאשר בגבורה מרצון. גדול הוא המאמץ, או לכל הפחות שוה, מצד נפש גדולה, לזה שתוכל נפש נואשה. נודה על זה, לענין המות, כי אובדים אנחנו – וכן הוא. זה הדבר, לוציליוס! כולנו מזומנים למות, כל ההמון הזה אשר אתה רואה ואשר תשער בדמיונך בכל מקום – הטבע ידרוש אותו ויקברהו; אין ספק לענין המעשה, אלא לענין היום המיועד לזה, אם הוא מוקדם או מאוחר. הכי לא פחדן סכל הוא בעיניך מי שמפציר בשאיפתו לדחות את קצו? הכי לא תבוז לאדם עומד בין הנדונים למות ומבקש לו את החנינה, שיהיה הוא האחרון לפשוט צוארו? כך אנו עושים בחשבנו לדבר גדול את איחור יום המות. גזירה היא על כל בני אדם והיא צודקת בשויונה, ואין נחמה יותר נעימה לסובל אותה מאשר לדעת ביום אחרון כי גורל אחד הוא, דרך אחת לכל. אילו היינו נמסרים לעונש זה מאת השופט או השליט, היינו נשמעים והולכים אחרי התליין – ומה ההבדל אם אנו הולכים בפקודות או מרצון?

איך איפוא תהיה חסר־בינה ושוכח חולשת חייך, שתפחד ממות בשמעך קול הרעם? הכי רק בו תלוי קיומך? הכי תחיה אם תנצל מהברק? הן אורבת גם לך חרב או אבן או מחלה פנימית, ולא הסכנה היותר גדולה, אלא היותר ניכרת הוא הברק. הכי תראה עצמך מקופח, אם מהירות בוא המות תמנע אותך מלהרגיש אותו אם יהיה קשור במנהגי כפרה ואם ביומך האחרון לא תחלוף כיציר מיותר, אלא תהיה קשור באיזה מאורע גדול למופת? הכי תהיה מקופח, אם תקבר יחד עם הברק?176 הרעם והרעש מרעידים אותך ואתה מתפלץ מפני השאון ממרום והברק מתוך העננים? התחשוב ליתר כבוד למות מחלי־מעים177 מאשר על ידי הברק? זקוף נא את קומתך כנגד איומי שחקים, ואם העולם בוער סביבך, חשוֹב שאין לך מה להפסיד אף באבדון כזה. ואם אתה חושב כי בשבילך היא כל הבהלה הזאת משמים ובשבילך התחוללה הסופה והתקשרו העננים ורק למען המיתך שולחו המון הברקים – תהי לך נחמה בזה כי מותך כה יקר!

אולם לא יהיה מקום בשבילך לרעיונות כאלה, כי אסון כזה פוטר מן הפחד ובין השאר הוא עושה חסד בזה, שהוא מקדים בואו עד שלא חיכו לו. עוד לא פחד אדם מפני הברק זולתי מי שלא נפגע בו!


 

ספר שלישי

התוכן. אחרי שעסק המחבר ביסוד האש הוא פונה אל יסוד המים ומדבר על הימים והנהרות והמעינות, על הגשמים ומזג האויר. כאן עוד הפעם פתיחה המראה את היחס הנפשי של המחבר לענין המחקר; בקרוב הזקנה טוב להקדיש הזמן להסתכלוּת בעולם ובחיינוּ. – השערות על מקורות המים, דעות תליס וחכמי מצרים, מוצאי המים, טבעם, תנועתם וסגולותיהם, המים בפנים האדמה, הדגים, מנהגי הזוללים (א–ד, יג–יט), טעם המים והשפעת האויר עליהם (כ–כא), האוקינוס והנהרות, מים עליונים ותחתונים, השערת אמפדוקלס, סגולות מיוחדות (כב–כה), גאות נהרות; נחלים מתעלמים וחוזרים, השערה על מבול שעתיד לבוא, תיאור חורבן העולם בגשמי זעף ושטפונות כבירים (כו–כז), החוקיות בטבע למבול מים ואש (כט), הקץ הנורא לעולם הרשעה ושוב העולם לקדמותו (ל).

על סוף נורא לעולם מדובר כבר בתנחומים למרציה (כו). כאן הבדל אפיי בין תפיסת עתידות העולם בחזון הרומי המיוסד בחכמת יון ובין התפיסה הישראלית: אצלם לפי הכרת התועבות בעולם חורבנו על ידי מבול של מים או אש בטוח, אם גם יש תקוה שישוב לקדמותו, ובמסורה הישראלית לא יהיה עוד מבול בעולם, וכן הוא חזון דניאל לפי פירושי לפתרון חלום נבוכדנצר על תקופות העולם היורדות ומתנוונות, כי כאשר ירד העולם לדיוטא התחתונה ויהיה כחרס הנשבר תתרומם מלכות שמים ותתן לו חיים חדשים (בספרי: מחקרים במקרא ותלמוד, במאמר על הסיודוס וחלום נבוּכדנצר).


פתיחה

לא נעלם ממני, לוציליוס בחירי178, מה גדולים הם הדברים אשר אני, איש זקן, מנסה למצוא יסודותיהם179, בבואי להתבונן בעולם מסביב ולגלות הסיבות והסודות הצפונים בו ולמסור את ידיעתם לאחרים. מתי יהיה אפשר לי להשיג כל אלה, לקבץ הדברים המפוזרים ולהסתכל בנסתרות? דוחקת180 הזקנה, ויכולה היא להוכיח אותי על שבלתי כמה שנים בלימודים חסרי־תועלת; כל שכן עלינו למהר ולתקן בשקידה יתרה את הפגם של הפסד הזמן הקודם בהבלים. אוסיף הלילה על היום, אעזוב את העסקים, אשתחרר מדאגה להון ונחלה הרחוקים מבעליהם181. הנפש תפנה את מחשבותיה רק לעצמה, ולכל הפחות בהיות הקץ קרוב תבחון את תוך תוכה. כך יעשה אדם ויזרז את עצמו ויכיר יום יום את קוצר חייו וכנגד מה שכבר הפסיד יתאמץ להרויח על ידי שישתמש בלי התרשלות בהוֹוה. נאמן הוא המיטיב דרכו כשהוא מתעורר לזה מתוך חרטה. רוצה אני להכריז בדברי משורר מהולל:

מִתְרוֹמֶמֶת בְּעֹז לַעֲבוֹדוֹת חֲשׁוּבוֹת הַנֶּפֶשׁ

בִּמְעַט יָמֵינוּ

כך הייתי צריך לומר גם אילו החילותי את העבודה בילדותי או בימי הנעורים, כי לדברים כה נשגבים כל ימי החיים הם מעטים; ועכשיו הרי ניגשתי לעבודה כה רצינית וקשה ורחבה כשכבר חלפה שעת הצהרים. אעשה כמו שעושים נוסעים המאחרים בדרך, שהם משלימים מה שפיגרו על ידי מהירות יתירה182. לא אתנצל בגיל שלי, ואחיש לתפוס את העבודה, אשר לא אדע אם אוכל לכבוש אותה, ובכל אופן היא גדולה. כשמכיר אדם את גודל המפעל, שהוא ניגש אליו, כוחו מתרבה, והוא חושב רק כמה יש עוד לעשות ולא כמה נשאר לו לחיות. היו סופרים שקיפחו את חייהם בכתבם קורות מלכים זרים ומה שעשו או ניסו לעשות העמים רעות זה לזה. הכי לא נכון יותר שנכלה הרע מקרבנו תחת למסור לדורות את הרע שעשו אחרים? הכי לא טוב יותר להלל מפעלות אלהים מאשר לפאר מעשי השוד של פיליפוס ואלכסנדר וכל הכובשים האחרים, אשר אף כי הגיעו לתהלה על ידי החורבן שהמיטו על עמים, לא חדלו מהיות אסון לבני אדם כמו השטפונות הזורמים ומשחיתים פני האדמה וכמו התבערות השורפות הרבה יצורים חיים? הם כתבו על חניבעל, איך עבר את האַלפּים, ואיך אחרי אשר כבר קשתה המלחמה183 בהיספניה העביר אותה פתאם לאיטליה, ואחרי כשלונו וכיבוש קרתגו עוד נשאר קשה־עורף וחזר על פּתחי מלכים להציע שרותו כמפקד ולבקש צבא נגד הרומאים; איך לא חדל אף בזקנתו לבקש מלחמה בכל קצוי ארץ – כה יכול היה אדם להתקיים בלי מולדת אבל לא בלי אויב!

מה רב יותר על זכרון מה שהיה – חקר מה שצריכים לעשות, וטוב יותר להורות לכל הסומכים על ההצלחה, כי היא אינה נותנת דבר קיים וכל המגיע ממנה חולף יותר קל מהרוח. כי עמה אין מנוחה, היא אוהבת לתת יגון תחת שמחה, או לערבב את שניהם. לכן אין לבטוח באושר ואין להתייאש בצרה184. גלגל הוא החוזר185. למה תגיל ותשמח? מה שהרים אותך למעלה, מי יודע איפה יניח אותך, ואם לא סוף האושר יקדם לסופך. – ולמה תהיה מדוכא? נפלת למעמקים? כאן המקום שתתרומם! הרע נותן דחיפה לטוב, ולרעה מתהפך ההישג המוצלח. כך צריכה הנפש לקלוט לא רק את החליפות במשפחות היחיד, המתמוטטות במקרה קל, אלא גם במשפחות העמים. ראינו מלכויות אשר שרשן שפל והן התרוממו מעל למושלים בעולם, בעת אשר מדינות עתיקות נחרבו בעצם פּריחתן. אין מספר לשלטונות עמים אשר נהרסו על ידי שלטונות אחרים; לעינינו אלהים מרים את אלה ומשפיל את אלה, ולא בנחת הוא כופף אותם לארץ, אלא מפסגת מצבם הוא משליכם ומנפצם עד לבלי השאיר להם שריד.

גדולים נראים לנו הדברים מפני שאנחנו קטנים; מעשים רבים אינם כבירים מצד עצמם אלא לפי שפלוּתנו. מה הוא העולה על כל בענינים האנושיים? לא למלאות הים בציים ולא להרים דגלים עלי חוף הים האדום186, ולא, כשאין עוד ארץ־יבשה לכיבוּש, לעבור את האוקינוס לבקש ארצות לא נודעות – אלא לראות הכל בעיני השכל ולגבור בנצחון היותר גדול: בכיבוש היצר לחטאים187. רבים לאין ספור הם אשר כבשוּ עמים ומדינות, אבל מעטים אשר כבשוּ את עצמם. מה הוא העולה על כל188? להרים את הנפש מעל לאיומי המקרה והבטחותיו, לחשוב שאין בידו כלום שיהיה כדאי לחכות לו. מה יוכל ליתן לך, שתתאוה לו? כשאתה פונה מן הדברים האלהיים אל האנושיים יכסה ערפל את עיניך כמי שמסב עיניו מאור השמש אל הצללים.

מה הוא העולה על כל? לסבול כל צרה בחדות הלב; לשאת כל מה שמתרחש כאילוּ רצית שיבוא. באמת היית צריך לרצות, אילו ידעת כי הכל בגזרת אלהים. לבכות, להתלונן, להאנח, היא חטאת מרי.

מה הוא העולה על כל? נפש חזקה ועקשנית בפני כל אסון, לא רק מתנגדת להנאות הגוף, אלא שונאת אותן; לא מתאוה לסכנות אבל גם לא בורחת מהן; יודעת לא לחכות למזל אלא ליצור אותו189 ולהתיצב בפני מסבות המקרים בלי פחד ומהומה, לא להתמוטט על ידי פגע ולא מקרן אור הצלחה.

מה הוא העולה על כל? שלא ליתן למחשבה רעה כניסה ללב, לשאת כפיו בנקיון לשמים, שלא לבקש דבר אשר כדי שתקבלהו צריך אחר ליתן אותו ואחר להפסידו; לבקש רק מה שיכול להתקבל בלי קנאת אחרים190: רוח נכונה. ואם באו במקרה לידך שאר דברים, אשר בני אדם נותנים להם ערך רב – לראות אותם חולפים כמו שבאו.

מה הוא העולה על כל? לרומם התבונה191 מעל למקרים; שלא לשכוח כי אנוש אתה, כדי שבאשרך תדע שלא יעמוד לאורך ימים, ובצרתך תדע שהיא רק לפי דמיונך192.

מה הוא העולה על כל? להחזיק נשמתו על דל שפתיו193, כי זה עושה אותך בן חורין, אמנם לא במובן החוק האזרחי, אלא לפי חוק הטבע. בן חורין הוא, מי שנמנע מהשעבוד לעצמו. הלא זה הוא שעבוד תמידי מעיק יומם ולילה במדה שוה ובלי הפסק: שעבוד עצמו, השעבוד היותר גרוע. ולהפטר ממנו נקל, אם רק תחדל מתביעות רבות ומבּקשת רווחים, אם תשים נגד עיניך את טבעך ואת גילך, גם בימי הנעוּרים, ותאמר לנפשך: למה אשתגע? למה אכביד עלי הנשימה, איגע בזעת אפים להרגיז ארץ, להפוך שער העיר? הלא אין צורך לי בהרבה ולא לזמן רב!

לכל אלה תסייע לנו ההסתכלות בטבע. קודם כל נתרחק מהשפל והנבזה, עם זה נלמד להבדיל בין הרוח הנחוצה לנו בתפארתה וגדלותה, ובין הגוּף. אולם העיון הדק המתחזק בדברים נסתרים194, לא יגרע כוחו גם בדברים גלויים. אין דבר מופיע כל כך כלפי חוץ כמו לימוד המדות הללו הטובות המועילות כנגד יצרינו הרעים ומשוגתנו שאנו מכירים פחיתותם אבל לא משתחררים מהם.


א

נחקור איפוא על המים ונחפש, באיזה אופן הם מתהוים, יהיה זה כדבר אובידיוס:

מַעְיָן אֲשֶׁר מֵימָיו הַזַּכִּים נוֹצְצִים כַּכֶּסֶף195

או כמליצת ווירגיליוס:

אַדִּיר שְׁאוֹן הֶהָרִים וּמִמְּקוֹרוֹת תִּשְׁעָה שָׁם יַחַד,

פּוֹרֵץ לוֹ דֶּרֶךְ הַיָּם וְעַל הַשָּׂדוֹת עוֹבֵר הַזֶּרֶם196.

או כמו שאני מוצא בשיריך, צעירי החביב197, “על הנהר האלאי הזורם ממעינות סיציליה”. – נבקש את החוק, אשר על פיו מתגלגלים מי נהרות אדירים יומם ולילה; מדוע רבים מהם מתמלאים מגשמי החורף, ובאחרים המים נמצאים בגאות כשבמקום אחר הם בשפל.

את הנילוס נעזוב לפי שעה לעצמו מתוך המון הנהרות, כי לו טבע מיוחד ונפלא, ונעסוק בו בזמנו; עכשיו נבחון את המים הפשוטים, הקרים או החמים. בדבר החמים נחקור אם החום הוא מן המקור או נולד אחרי כן. נעיין גם במים המצטיינים בטעמם או בתועלתם המיוחדה, כי יש אשר בהם סגולה לעינים או לעצבים, ויש מביאים תרופה למחלות נושנות, כשכבר אפסה תקוה מצד הרופאים. יש מרפאים ספחת, ויש מחממים הבטן ומקילים מדוי הריאה ובני המעים, או עוצרים בעד פריצת דם – כה שונים המים, הן בתועלתם הן בטעמם.


ב

כל המים למיניהם הם עומדים או נוזלים, והם נקוי או בוקעים מצינורות תחתיים198. יש בהם מתוקים ויש משונים בחריפוּתם, נמצאים גם מלוּחים ומרים, ויש מסוּגלים לתרופות, בין אלה אזכיר את שיש בהם מיסוד הגפרית או הברזל או האַלוּם199 – הטעם מורה על סגוּלתם.

יש בהם עוד הבדלים רבים, אם לפי הרושם בנגיעה: קרים או חמים; או לפי המשקל: קלים או כבדים; או לפי הצבע: זכים, עכורים, תכלתיים, צהובים; או לפי פעוּלתם על הבריאוּת: מחזקים או הורסים אותה; יש יוצרים אבן (בשלחופית), יש רזים ויש שמנים, יש מזינים ויש שאינם פועלים על השותה, ויש מרבים הפריון.


ג

אם המים עומדים או נוזלים, זה תלוּי במצב המקום. במדרון הם נוזלים ובמישור הם נעצרים וכבושים. לפעמים הם נדחקים לעלות למעלה, והיא תנועה מתוך לחץ, לא נזילה. המים הנקוים הם מי־גשמים, והטבעיים הם אשר מקור מיוּחד להם; אבל אפשר גם כי במקום אחד יהיו מים נקוים וגם טבעיים, כמו שאנו רואים בים הפוציני200, אשר לתוכו מתגלגלים המים הזורמים מן ההרים מסביב, אבל יש לו גם צינורות כבירים תחתיים, לכן גם כשזרמי־החורף נצמתים הוא נשמר בעינו.


ד

נחקור איפוא בראשונה, מאין נמצאים לאדמה מים מספיקים לכלכל את זרמי הנחלים, ואיפה הוא מקורם. מתפלאים אנחנו גם על שלא ניכר בשטח הים הוספת מי הנחלים; כך יש להתפלא גם על שלא ניכר באדמה מחסור מים אחרי יציאת כל הנחלים. איך נעשתה מלאה כל כך, שהיא יכולה להוציא מחיקה המון המים המרובים, או איך היא חוזרת ומשלימה את החסר? הביאור שנמצא לנהרות יהיה גם לנחלים ומעינות.


ה

יש סבורים כי הארץ מקבלת בחזרה את המים שהיא מוציאה, וכי גם שטח הימים אינו מתרומם, מפני שאינם שומרים לעצמם את המים הזורמים לתוכם אלא תיכף מחזירים אותם201. בדרך נסתרה הם חודרים לתוך האדמה; בגלוי באו, בחשאי חוזרים, והם גם מזדככים בגלגולם, כי בהיותם נדחקים בגלגולם בעקמומיות הרבות שבאדמה, הם משמיטים העכירות202 שבהם ובחליפות קרקע זרמתם הם מתקנים את טעמם הנשחת ונעשים למים טהורים203.


ו

יש חושבים כי מה שהארץ מקבלת מן הגשמים היא מעבירה אל הנהרות, והם מביאים ראָיה לזה כי במקום שאין גשמים מצויים גם הנהרות לא רבים. מטעם זה, אומרים הם, יבשות הן שממות ארץ כוש ומעטים הם המעינות בפנים אפריקה; מזג האויר שם לוהט והקיץ אינו פוסק. מכאן ערבות החול בלי עץ, בלי נוטעי מטעים, כי את מעט הגשמים הן בולעות מיד. לעומת זאת בגרמניה ובגליה ובאיטליה הסמוכה רבים הנחלים והנהרות מפני שהן נהנות מאיקלים רטוב ואף בקיץ לא יחסר הגשם.


ז

תראה, כי הרבה יש להגיד כנגד זה. ראשית, אוכל להבטיחך כחופר ותיק בכרמים כי אין אף גשמים עזים חודרים יותר מעומק עשר פסיעות באדמה204. כל הרטיבוּת פוסקת בשטח העליון ואינה יורדת למעמקים, ואיך יוסיפו הגשמים אומץ לנהרות אם הם מרטיבים רק את פני האדמה? הרוב מתגלגל דרך שבולת הנהרות אל הים, ומעט הוא מה שבולעת האדמה, גם אינה שומרת אותו. או שהיא יבשה וקולטת מה שנוזל לתוכה, או שהיא שבעה ומסרבת לקבל יותר. בתחלת ירידת הגשם אין מי הנהרות מתגאים, כי הארץ הצמאה שותה הכל. מלבד זה הרי גם מתוך סלעי ההרים בוקעים נחלים, ומה נותנים להם שם הגשמים, הגולשים מחלקת הצורים באין להם אחיזה? הוסף על זה כי במקומות היותר יבשים חופרים בארות ובעומק של מאתים עד שלש מאות רגל מוצאים צינורות מים רבים, בעומק אשר המים מלמעלה לא חודרים שמה, ומזה ברור כי אין שם מטר השמים ולא מים מכונסים ממעל, אלא מה שמכנים: מים חיים. כנגד הסברא הנזכרה הוא גם מה שאנו מוצאים מעינות בראש פסגת ההרים, וניכר כי הם נזרקו אל על או נוצרו למעלה, בעת אשר מי הגשם זורמים אל תחתית.


ח

דעת אחרים היא, כי כמו שנמצאים על פני האדמה אגמים רחבים וימים ראוּיים למהלך אניות וכמו ששטחים גדולים מן הים נכנסים לתוך מקומות נמוכים באדמה, כן נמצא במעמקי ארץ המון מים מתוקים, והם עומדים, כמו האוקינוס ומפרציו אשר אנו רואים. שטחי המים ההם יותר רחבים, במדה שהם יותר עמוקים בארץ. מן האוצרות הכבירים האלה נובעים איפוא הנהרות, ואין להתפלא שאין רושם חסרון ניכר באדמה על ידי צאתם, כיון שגם בים אין רושם ניכר על ידי הוספתם.


ט

יש חוקרים שמוצאת חן בעיניהם סברא זו: ישנם באדמה מקומות נבובים והרבה רוח, אשר הקור שולט בה מפני שהצללים מכסים אותה. בהיותה רופסת וחסרת תנועה אינה עומדת בטבעה ומתהפכת למים, וכמו שאנו רואים למעלה את האויר נהפך לגשם כן הוא נעשה במעמקים לנחלים ונהרות. למעלה אינו יכול להתקיים זמן רב בעצלות וכבדות, לפעמים הוא נעשה קלוש בהשפעת השמש ולפעמים הוא מתפזר ברוח, לכן הפסקות גדולות נעשות בין הגשמים. אבל מתחת לאדמה, איך שמתהוים המים, הם תמיד שוים, בהיות הצללים מתמידים, הקור נצחי, האויר כל הזמן עבה ובלי נוע, לכן אין סיבה פוסקת למעינות ולנחלים. – סבוּרים אנו כי שינוּיים מתחוללים באדמה, והאדים היוצאים ממנה ואינם נקלטים מאויר חפשי, מתעבים תיכף והופכים לרטיבות. בזה הסיבה הראשונה ליצירת המים מתחת לאדמה.


י

על זה יש עוד להוסיף, כי כל היסודות מתהוים זה מזה205, מן המים אויר ומן האויר מים, מן האויר אש ומן האש אויר, למה איפוא לא תהיה גם אדמה למים? אם בכלל היא משתנה ליסוד אחר, למה לא ביותר למים, כיון ששני היסודות קרובים זה לזה, שניהם כבדים, עבים ועזובים לתחתית העולם. המים נהפכים לאדמה, למה לא גם אדמה למים? – “אבל – אומרים – הנהרות גדולים הם”. – אם רואה אתה את גדלם, ראה גם מה גדול היסוד שממנו הם יוצאים. מפני שהם זורמים בלי הרף ומהם גם בזעף ומהירות, אתה משתאה, איך תמיד מים חדשים נכונים בשבילם. הלא צריך אתה להתפלא גם על הרוחות הדוחפות בתמידות את האויר והן אינן פוסקות אלא נושבות יומם ולילה בשוה ואף לא כמו הנהרות בתעלות קבועות אלא במרץ רב על פני כל רקיע השמים? הלא תשים לבך גם כי אחרי משבר גלים רבים זורמים, עוד גל בא אחריהם? אולם אין עיף וכושל בכל אלה מפני שהכל חוזר למקומו, כל היסודות סובבים במהלכם, מה שחסר לאחד עובר אל האחר. הטבע כאילו בוחן את יסודותיו ושוקל אותם בפלס ומחלק אותם בצדק כדי שלא יקופח שווי המשקל בעולם. כל דבר מעורב בחברו, לא רק שהאויר משתנה לאש, אלא שאיננו בלי אש, אם תוציא ממנו את החום – יקפא, יעמוד ויהיה לחומר מקשה. האויר נהפך לרטיבות, אבל איננו לעצמו בלי רטיבות. האויר והמים מתהוים מן האדמה, היא איננה בלי מים ואויר, על ידי זה קל יותר המעבר מיסוד אחד לשני, כי הם כבר מעורבים. יש באדמה רטיבות והיא מוציאה אותה; יש בה אויר, והוא בצללי קור החורף מתהוה ונעשה מים. היא יכולה בעצמה להתהפך לרטיבות והיא נוהגת לפי טבעה.


יא

תשאל: “אם המעינות והנהרות זורמים מתוך סיבות שאינן פוסקות, למה הם מתאכזבים לפעמים ויש אשר בוקעים ועולים הם במקומות חדשים?” – על ידי רעש האדמה משתנות לפעמים המסלות ומהלך המים נפסק על ידי מפל גושי העפר והם מבקשים להם מוצא אחר על ידי דחיפתם העזה, או הרעש עצמו מעבירם לנתיבה אחרת. אנחנו רואים תכופות כי הנהרות הניתקים ממסלתם בתחלה זורמים לאחוריהם ואחרי כן, באין מוצא, עושים להם מוצא. דבר זה קרה לפי תיאופרסט206 בהר קוריקוס207, כי אחרי רעש האדמה נבקע בעוז מעין חדש. יש סבורים208 כי עוד סיבות אחרות גורמות לפתיחת מקורות מים חדשים או לדחית זרמים ממהלכם. היה זמן אשר הררי האֵמוס209 היו חסרי מים, אך כאשר נמלט שמה שבט גָלי בהיותו נרדף מאת קסנדר210 ועקר את היערות, יצאו מים רבים, אשר כנראה כנסו לפני זה היערים לצורך גידולם. וכשנכרתו העצים בקעה מתחת לאדמה הרטיבות שלא היתה צריכה עוד לצמיחתם. וכן קרה לפי דבריו גם במגנזיה211, אבל במחילת כבודו של תיאופרסט ארשה לי להגיד כי אין זה מתקבל על הדעת. הרי במקום שהצללים מרובים, שם מרובים גם המים, ולא היה כך אילו גרמוּ העצים ליבוּש האדמה. הם סופגים את הרטיבות רק מן השטח הקרוב לגזעם, בעת אשר המון המים נובע ממעמקים והוא נוצר במרחק ממקום שמגיעים שרשי העצים. מלבד זה, העצים הגדוּעים דורשים עוד יתר רטיבות, כי צריכה היא לא רק לקיום שארית הגזעים אלא גם להוסיף צמיחתם. הוא מספר כי גם בסביבות ארקדיה, לפנים עיר על האי כרתים, אבדו מעינות ונחלים, כי אחרי חורבן העיר לא נעבדה האדמה עוד, אבל כאשר התישבוּ שם עובדים מחדש, חזרוּ גם המים. את סיבת היבוּש הוא מוצא בזה, כי האדמה הכבוּשה התקשתה וכשלא נחרשה לא נתנה כניסה למי גשמים. אבל למה אנחנו מוצאים מעינות גם בארצות שממה? גם רבים יותר המקומות אשר התישבו בהם בשביל המים, ממספר אלה שהמים באוּ בעקבות הישוב. כי לא מי הגשם הם העושים את הנהרות מראשית בקיעתם ראוּיים למהלך אניות גדולות, דבר זה ניכר, כיון שהמון המים זורם בקיץ כמו בחורף. הגשמים מולידים נחל פורץ, אבל את הנהר השוטף בתוך גדותיו במדה שוה הם לא יוצרים, הם גורמים רק לגאות מימיו.


יב

הרשה לי לחדור עוד יותר לעומק הענין, ותראה שלא ישאר שום קושי, כאשר יתגלה לך מקור הנהרות. הן כל נהר מתהוה מהמון מים זורמים בלי הרף. אם תשאלני: איך נעשים המים? אשאלך מצדי: ואיך נעשה האויר? [חכמי מצרים212 אמרו כי ארבעה יסודות הם, וסידרו אותם בזוגות: האויר לעצמו זכר, והוא נקבה בתור רוח, שהיא מעורבת בעננים ובטלה213. המים הם זכר בתור ים, ונקבה בשאר המימות. השמש – זכר כהיא שורפת ונקבה כהיא מאירה מבלי להזיק. מן האדמה זכר הוּא החלק החזק, צורים ואבנים, ונקבה היא אדמת חרישה]. אם ארבעה יסודות הם בטבע, אין לשאול מאין הם המים? הם אחד מחלקי הטבע ולא נתמה אם חלק גדול כזה יכול להוציא מתוכו זרמים; כמו שהאויר, חלק אחר ביסודות העולם, מוציא רוחות חזקות ומצויות כן המים מוציאים נהרות ונחלים. הרוח הוא אויר נוזל וכן הנהר – מים נוזלים. הן נותן אני להם די כוח באמרי שהם יסוד, ולכן מה שנובע ממנו אינו פוסק.


יג

אוסיף על זה, כי לפי תלס זה הוּא היסוד היותר חזק והוא היה הראשון שממנו יצא הכל. גם אנחנו (הסטואים) מסכימים לדעה זו או מגיעים אליה. אנחנו אומרים אמנם כי האש היא המתגברת על הכל ובולעת הכל, אבל היא נחלשה ושוקעת וכשהיא כבה נשארת בטבע רק אותה רטיבוּת אשר בה חבוּיה תקות עולם חדש. לכן האש היא סוף והמים תחלה לעולם מתחדש, ואיך תתפלא כי נהרות נוזלים מתוך אותו היסוד המהוה הכל? בסדר העולם ניתן למים רק החלק הרביעי, אבל מקומם הוא כך שיכולים הם להספיק לנחלים, לנהרות ומעינות.


יד

מה שמוסיף תלס היא דעה נבערה. הוא אומר כי העולם עומד על המים214 והם נושאים אותו כמו ספינה, ומפני שהם בתנועה גם הארץ מתנודדת כשהיא נחשבת אצלנוּ כרועדת. מטעם זה אין לתמוה כי רבים הנוזלים לכל הנהרות, אם כל הארץ נמצאת על פני מים. את הדעה הנושנה והגסה הזאת הרחק ממך, ואל תאמין כי המים מבצבצים דרך סדקים למעלה ועושים פרצים215.

טבע אחד הוא לים וכך נוסד מראשית, יש לו צינורות משלו שמתוכם הוא מתמלא ומגיע לשיא. וכמו הים, כן גם המימות המתוקים, יש להם מקורות חבוּיים ושפע רב שאינו פוסק נובע מתוכם. אין אנחנו יכולים לשער מה רב כוחם, הם מוציאים מתוכם רק את היותר216.


טו

לחלק מהדעות הללו אני יכול להסכים, אבל דעתי היא ביחוד: הטבע נוהג בארץ ומסדר אותה כמו את גוּפנוּ בעורקים לדם ובצינורות לנשימה. גם בארץ יש תעלות למים ויש נתיבות לרוח, והטבע עשה את הדמיון לגוף האדם כה בולט, שיכלו קדמונינו להשתמש בכינוּי עורקי המים217. וכמו שבגופנו מלבד הדם ישנן ליחיות שונות, מהן נחוצות ומהן נשחתות וקצת שמנות – המוח בראש, לשד העצמות, הכיח, הרוק, הדמעות ואיזה ליח נוסף לאברים, אשר על ידו הם נעשים יותר גמישים – כן בארץ כמה מיני רטיבות. יש אשר בבגרוּתה218 היא מתקשה – מכאן כל אדמת219 המתכיות, אשר אנשי הבצע מבקשים בה זהב וכסף, ואדמה המתהפכת ממצב נוזל לאבן. יש גם אשר אדמה ורטיבות מצטרפות למין רקבון ונעשות זפת וכדומה. זו היא סיבת המים המתהוים לפי חוק הטבע ורצונו. וכמו בגוּף שלנו כן גם באדמה הליחות עלולה להתקלקל: כתישה או מעיכה מבחוץ, או הזדקנוּת או קור וחום משנים את טבעה, גם שכבת גפרית באדמה מכווצת את הליחות בזמן ארוך או קצר. לכן כמו שבגוּף, כשנמחץ עורק אחד, הדם זב עד התרוקנו או עד שנסגר הקרע ונסתר מקור הדם או נדחף מאיזו סיבה לאחור, כן מן האדמה, כשנקרע ונפתח אחד מעורקיה, נהר או נחל נוזל. הדבר תלוּי בגודל הקרע, יש אשר המים הנשפכים כלים מהרה, ויש שהם מתיבשים220 מתוך איזה מכשול, ויש שנעשית כעין צלקת והדרך שנפתחה נגדרת. יש אשר אותו כוח באדמה, אשר אמרנו שהוא עלוּל להשתנות, מקפח את כשרונו להפוך מה שמזין אותו לרטיבות. לפעמים המקום שהתרוקן חוזר ומתמלא, אם על ידי התחדשות הכוחות או בואם ממקום אחר, כי יש אשר הריקן שנמצא בצד המלא שואב ממנו רטיבות. יש אשר הקרקע הנוטה להתפוררוּת מתמוגגת ועוברת לרטיבות, ויש שמתרחש באדמה כמו בעננים, כי כשהיא דחוקה והנטל יותר כבד משתוכל להשאר בטבעה, היא מוציאה רטיבות. יש שהיא מתכנסת ממקומות רבים בשכבה דקה כמו הטל, מבקשי מעינות־המים קוראים לתופעה זו: זיעה, כי כמו טפות נסחטות, אם על ידי דחיקת המקום או על ידי החום. אבל שכבת המים הדקה אינה מספיקה למעין. הנהרות בוקעים מתוך מעמקים חלולים221 ואוצרות־מים גדולים, והם נוזלים לאט, אם המים יורדים רק לפי כובד עצמם, או בכוח ובשאון אם האויר שנטפל להם דוחק אותם.


טז

“ולמה יש מעינות מתמלאים ונצמתים חליפות בשש שעות?” – אין צורך לקרוא בשם נהרות שיש בהם גאות במשך ירחים קבועים ובאחרים שפל, ולבקש סיבה מיוחדה לכל אחד, בעוד אנו יכולים למצוא סיבה כללית. כמו שקדחת רביעית באה בשעתה והפודגרא שומרת זמנה, ואורח נשים חוזר כסדרו אם אין עיכוב, והולד נולד בחדשו – כן עתים יש למים שהם שבים אחוריהם וחוזרים. יש שההפסקות קצרות ונקל להכירן, ויש גדולות, וגם הן קבועות. איך נתמה על זה אם אנו רואים כי סדרי הטבע הם קבוּעים, מעולם לא החליף החורף את זמנו, הקיץ, הסתו והאביב באים בכל שנה כדרכם, תקופות החמה ישווּ, היום והלילה חוזרים בדיוק. גם מתחת לאדמה שוררים חוּקים קבוּעים אם גם לא נודעים לנו; האמן, כי למטה נמצא כעין מה שאתה רואה למעלה. גם שם מערות גדולות, שקיעות כבירות ועמקים בין הרים משופעים לצדדים. גם שם תהומות עמוקים מאד אשר בלעוּ לפעמים ערים שלמות שנחרבו וכיסו את הריסותיהן. כל אלה מלאים אויר, כי אין מקום פנוּי, שם גם מי אגמים עומדים במרחבי האפלה ובעלי־חיים נולדים, כבדי־תנועה ופגוּמי־צורה – כיון שנוצרו באויר חסר־נגוהות ועכור ובמים משותקים וקפואים. רוב היצורים ההם סומים כמו החפרפרות222 וכמו העכברים מתחת לאדמה, שאין להם אור עינים מפני שאינם צריכים לו. מטעם זה לפי דברי תיאופרסט223 מוצאים גם דגים בכמה מקומות באדמה.


יז

הנה מה שיעלה על דעתך כדבר לא יאָמן ואגדה מעוררת בדיחות ותאמר: אם כן לא ברשת ובחכה אלא במעדר וקרדום ילכו לצוד דגים! נזכה גם שיצאוּ לצוּד ציד בים! – אבל למה לא יעלו הדגים ליבשה אם אנחנוּ עוברים ארחות ימים? אנחנוּ מחליפים מקום שבתנוּ. תתפלא על זה? הכי לא מתמיהים יותר הם מעללי אנשי ההנאות המזייפים את הטבע ומכחישים אותו. מביאים דגים לתוך החדר לשחות וצדים אותם מתחת לשולחן ושמים לפני המסובים. הדג הימי אינו נחשב טרי, אלא כשהוא מת בידו של האורח. בכלי זכוּכית מביאים את הדגים ומסתכלים בשעת מיתתם בצבעם המשתנה במדה שיוצאת רוחם, או נותנים אותם למות בתוך הציר שלהם ובולעים אותם בעודם חיים. ואלה האנשים חושבים לדבר־אגדה, כי יכול הדג לחיות מתחת לאדמה ומוציאים אותו משם תחת לצוד אותו במים? מה נפלא היה להם224 אילו רק שמעוּ, כי יש אשר דגים שוחים בתוך צירם ואינם מומתים תיכף אלא במשך הסעודה לעונג נפש המסובים, כדי שתשבענה מהם עיניהם תחלה קודם שיערבוּ לחכם!


יח

הרשה נא לי, לסטות מעל עניננוּ (ולהמשיך) בתוכחתי לאנשי ההנאה. אומרים: אין דבר יותר יפה מן הדג הזה במיתתו! בגסיסתו בצאת נפשו225 הוּא מתכסה באודם ואחרי כן בצבע חיור, ויחד עם זה226 עוד שינוּיים עוברים במראהוּ בין החיים והמות. כמה זמן אחרו בעלי ההנאה הנרדמים והעצלים עד שזכוּ למראה כזה, שהעלימו מהם עד כה! כי רק הדייגים התענגוּ לפנים על המחזה. למה לי דג מבושל, פגר־מת? הוא צריך לגווע כשהוּא נערך לסעוּדה! לפנים תמהנוּ על המואסים לנגוע בדג, אם לא ניצד באותו יום, כדי שיהיה בו עדיין, כמו שאמרו, ריח הים227, לכן חשוּ להביאו ופינו מקום להנושאים את הדגים ביגיעה רבה והמולה. ועכשיו עד היכן הגענו במעדנים! הדג מאותו היום נחשב כבר כנרקב. – “אבל הרי עכשיו צדנוּ אותו!” – בדבר גדול כזה לא אוּכל להאמין לך אלא למראה עיני בלבד, הגישה אותו הנה ובפני תצא רוחו! ליהירות כזאת הגיעה בטן הזוללים שאינם מוצאים טעם בדג אם לא ראוּהוּ שוחה ומפרכס בשעת הסעודה. כך עוברת חריפות ההנאות כל גבוּל ובוזה לכל מה שנעשה לה הרגל למען בקש יום יום בשגעונה מעדנים חדשים. שמענו לפנים: “הדג היותר טוב הוא הניצד בין הסלעים”, ועכשיו: אין יותר יפה מהדג במותו, הושיטהו לי בכלי זכוּכית כדי שאראה אותו מפרפר! אחרי שהרבו להסתכל בו מוציאים אותו מן הביבר השקוף, והבקי המוּמחה מראה למסובים: כמה נוצץ ובוער האודם הזה, וראו נא את עורקיו מסביב, כאילו בטנו היא של דם! ומצד אחר צבע מזהיר וכעין תכלת, והנה הוּא משתרע לארכו מתחור ועובר לצבע אחד! – מן החבוּרה הזאת אין איש שירצה לשבת על יד ידידו הגוסס ואין מי שיאמץ כוחו לראות במותו של אביו, אף אם חיכה לו. לעתים רחוקות מלוים מת מקרב המשפחה למקום שריפת גופו, ממיטת אחים וקרובים מתרחקים בשעתם האחרונה, אבל לראות במות הדג נדחקים כולם! אין דבר יפה מזה! לא אוכל להתאפק מהשתמש לפעמים בביטוּי נועז פורץ מגדר משמעותו: האנשים האלה למען מלא בטנם לא בשינים, בפה ובבטן לבד הם זוללים, אלא גם בעינים!


יט

נחזור לענין. אביא ראיה כי המון מים יש באוצרות מתחת לאדמה, ודגים רבים בתוכם אשר נבאשו מפני חוסר תנועה. כשפורצים המים האלה למעלה הם מוציאים עמם המון בעלי חיים מכוערים ומבהילים ומסוכנים למי שטועם מהם. ידוע, כי בארץ קקאריה בסביבות אידימוס בקעו מים כאלה מן האדמה והיו דגים בנהר החדש, שלא נראו קודם לזה לאור היום, וכל מי שאכל מהם מת. ואין לתמוה על זה, כי היו אלה יצוּרים כבדים ונפוחים מתוך בטלה ארוּכה וגידול בתוך האפלה בלי תנוּעה והרחק מן האור, אשר הוּא לבדו מקור הבריאות. אולם להוכחה על יכולת גידול דגים במעמקי האדמה תשמש העובדה, כי דג הצלופח228 גדל במקומות חבוּיים, והוא אמנם מזון קשה מפני רשלנות גופו, ביחוד כשהוא שקוּע כולו בעמקי הבוץ.

לפי זה לא רק עורקי מים ישנם באדמה, אשר מחיבורם יכולים להתהוות נחלים, אלא גם נהרות גדולים ורחבים, מהם שוטפים שם נעלמים מן העין עד שהם נבלעים בתהומות, ומהם יוצאים לחוץ מתוך קרקע אגמים. הלא ידוּעים אגמים שאין להם יסוד.

היוצא מכל אלה הוא כי ישנם לנהרות גדולים מקורות בחומר מים נצחי שאין לבוא עד תכליתו, כמו שאין למצוא (תמיד) מקור מעיני נחלים.


כ

ולמה טעמי המים שונים? ארבע הן הסיבות. האחת היא באדמת זרמתם; השנית גם כן באדמה, כשהמים מתחוללים ממנה; השלישית באויר המתהפך למים; הרביעית בהשחתת המים על ידי שהם קולטים לתוכם חומר מזיק. אלו הן הסיבות שבשבילן טעם המים משתנה, ויש שמוסיפות להם סגולה לתרופה או ריח קשה ומרעיל, ויש שמקילות או מכבידות המים או נותנות להם קור או חום. לענין הקרקע יש הבדל אם הוּא ספוּג גפרית או נתרון או זפת, על ידי אלה המים נשחתים וסכנה הם לשותים. לכן אומר אובידיוס:

נָהָר יֵשׁ לַצִּיקוֹנִים, אֲשֶׁר מֵימָיו קָשִׁים כָּאֶבֶן

עוֹשִׂים אֶת בְּנֵי הַמֵּעַיִם, וְהוֹפְכִים כָּל דָּבָר לְשָׁיִשׁ229.

למימיו יש סגוּלה נפלאה על ידי הבוץ אשר בהם, כי הוא נדבק בגוף ומקשה אותו, כמו שהחול אצל פוטיאולי230 בנגעו במים נהפך לאבן, כן להפך, מי נהר זה בנגעם בחומר קשה נדבקים בו ונצמדים. לכן גם כל מה שמשליכים לתוכו מוציאים אותו קשה כאבן. מוצאים זה בכמה מקומות באיטליה, שמטבילים שבט או ענף ומוציאים אותו אחרי ימים אחדים כשהתאבן, כי הבוץ התכנס סביבו ומתגבש. לא יפלא בעיניך דבר זה בידעך כי הנהר אלבולא231 וכל המים המעורבים בגפרית מתדבקים בתעלותיהם וגדותיהם. כעין סגולה זו ישנה גם לאגמים, אשר לפי אותו המשורר, כל הנוגע בהם בפיו

אוֹ שִׁגָּעוֹן אוֹחֲזוֹ, אוֹ תַּרְדֵּמָה עָלָיו נוֹפֶלֶת232.

פעוּלת המים האלה היא כמו של יין שאינו מזוג, ויותר קשה. כי השכרון, עד שהוא מתנדף, הוא כמו שגעון והוא מכביד עד כדי הפלת שינה, וכן המים המעורבים בגפרית ארס יש בהם הבא מרוח מזיקה, והם מכניסים שגעון בלב אדם או מפילים עליו שינה. סגולה כזאת יש גם לנהר לינקיוס

כָּל אֲשֶׁר אַךְ מְעַט מִמֵּימָיו בִּגְרוֹנוֹ בּוֹלֵעַ

מִתְנוֹדֵד הוּא וְנָע כְּאִישׁ שִׁכּוֹר רָוֶה מִיַּיִן233.


כא

יש מערות, אשר המביט לתוכן מת, והרעל הנודף משם כה מהיר, שגם עוף הפורח נופל. כך הוּא האויר וכך המקום כשמים נוזלים אשר מות בתוכם234. אם האויר והמקום לא מורעלים כל כך, הסכנה היא פּחוּתה, והם פועלים רק על העצבים להדהים ולשכר אותם. אינני מתפלא על שהמקום והאויר פועלים מצדם על המים והם נעשים דומים בקלקלתם לארצות שעברו ושיצאוּ משם235; הרי גם טעם המספוא ניכר בחלב, וסגולת היין ניכרת עוד בחומץ. כל דבר שומר בתוכו סימני דבר שיצא ממנוּ.


כב

ישנם עוד מימות שאנו חושבים עליהם שהם נוצרוּ בראשית בריאת העולם; אם הוא נצחי, גם הם נצחיים, ואם היה לו ראשית, גם הם היו בכלל הבריאה. אי אלו הם המים? האוקינוס וכל ים היוצא ממנו ונשפך על פני הארצות. יש סבוּרים כי גם הנהרות שאין לבאר את טבעם, מוצאם מתחלת העולם, כמו האיסטר והנילוּס, הנהרות האדירים ונפלאים ביותר, עד שאין להשוות את התחוללותם לזו של שאר נהרות.


כג

כך, איפוא, לדעת קצת, חלוּקת המים המאוחרים לאוקינוס הם או גשמי שמים מן העננים, או מהזורמים בארץ, ואלה נמצאים קצתם ממעל לאדמה וקצתם נסתרים מתחת, כמו שביארתי.


כד

מפני מה ישנם מים חמים וגם רותחים כל כך שאי אפשר להשתמש בהם אם לא הצטננו באויר או נשפכוּ לתוכם מים קרים? לזה משערים סיבות שונות. אמפדוקלס236 סובר כי במקומות רבים נמצאת אש מתחת לאדמה והיא מחממת את המים העוברים שם מתחת: הן רגילים לעשות כלים בצורת דרקון ומיחם עם צנורות מנחושת דקה237 עקלקלים, אשר המים מתגלגלים בהם כמה פעמים מסביב לאש במהלך מספיק כדי שהמים הנכנסים קרים יצאוּ מתוכם כשהם חמים. כך לפי אמפדוקלס הדברים נעשים מתחת לארץ, ואנשי באיאֶ יאמינו לו238, אשר מרחצאותיהם מתחממים בלא אש. אויר חם זורם דרך הסילון ונעשה רותח ועולה ומחמם את הקירות ואת האמבטיאות כאילו היו מוסקות, והמים אשר אויר זה עובר בהם גם הם מתחממים ואין טעמם משתנה על ידי אדי החום בעברם בצנורות סגורים. יש גם סוברים כי המים החולפים במקום גפרית סופגים את החום מסגולת חומר זה ומעידים הריח והטעם, כי משם מקור חמימותם. אל תתמה על זה, שהרי סיד חי רותח כששופכים עליו מים.


כה

יש מימות אשר מות בם מבלי שמכירים זאת מריחם וטעמם. אצל העיר נונַקריס בארקדיה יש מעין הנקרא סטיכס מאת התושבים, והוא מרמה אנשים זרים כי אינו מעורר חשד במראהוּ ובריחו, הוּא כמו סמי־המות שמוסכים אומנים גדולים, אשר הרעל לא ניכר בם אלא לאחר מעשה במות. המעין הנזכר פועל בארסיותו חיש מהר ואין תרופה, כי המים מתקשים תיכף לבליעתם כעין גפס ומכווצים את המעים. גם אצל טמפי בתסליה יש מעין ארסי, אשר כל בהמה וחיה מתרחקים ממנו. המים כה חריפים שהם נוקבים כל דבר קשה, גם ברזל ונחושת. אין עץ פורח שם, כל הצומח אובד מהר.

יש נהרות אשר להם סגולות נפלאות. מהם יש מנחילים צבע מיוּחד לעדרי צאן השותים את המים, צמר שחור נעשה לבן והלבן שחור. בארץ ביאוטיה ישנם שני נהרות כאלה, אשר לאחד מהם השם “שחור” (מלאס); שניהם יוצאים מאגם אחד ופעולותיהם שונות. גם במוקדון יש לפי תיאופרסט נהר אחד אשר אליו מנהלים את הצאן כשרוצים שיהיה צמרו לבן. כשהן שותות משם במשך זמן רב מראיהן משתנים כאילו על ידי צובע. ואם רוצים בצבע שחור, יש צובע אחר עושה מעשהוּ חנם: מנהלים את העדר לנהר פיניאוס. מאנשים נאמנים שמעתי, כי יש שם בגלטה נהר פועל באופן דומה על בהמות, ואחד בקפוטקיה המשנה רק את צבע הסוּסים בלבד ועושה אותם נקודים וברודים.

מפורסם הוא, כי ישנם אגמים, אשר אנשים שאינם יודעים לשחות נישאים על מימיהם. היה בסיציליה ויש עד היום בסוריה אגם239, אשר לבֵנות שוחות בו על המים וצרורות אינם טובעים בהם אף כשהם כבדים. הסיבה מובנה. שקול איזה חפץ שתרצה לעומת מים בכמות שוה; אם המים יותר כבדים אז ישאו את הדבר היותר קל מהם, והדבר הכבד ישקע בהם. ואם משקלי המים והדבר שכנגדו שוים, לא יטבע זה ולא ידחו אותו המים אלא ישאר שטח שוה להם, הוּא ישחה כשהוא טבוּל קצת ולא עולה מעל לשטחם. מטעם זה יש קורות־עצים שוחות כולן כמעט מעל המים, ויש שוקעות למחצה, ואחרות נשארות בשטח שוה עם המים. כשהמשקל שוה אין חומר אחד נסוג מפני השני; הכבד שוקע והקל נישא. והמשקל אינו לפי השערתנוּ אלא לפי השואת יכולת המשא. לכן כשהמים יותר כבדים מגוף האדם או מהאבן אינם נותנים לשקוע את שלא נכבש על ידם, ויש אגמים עומדים אשר אבנים אינן טובעות בהם, כונתי לאבנים קשות ובצורות, כי יש גם קלות ומנוקבות אשר מיסודן הן “האיים השוחים” במדינת לוד, לפי תיאופרסט240, בעיני ראיתי אי שוחה בים אשר על יד קוטילא241, ואחד יש בגבול הסטאטוני242, באגם ודימון. על האי הקוטילי גדלים אילנות וצמחים, אבל המים נושאים אותו ומנשבות עליו מצדדים שונים הרוחות, וגם אויר נעים, וכה קלה תנועתו מכל רוח מצויה, שאינו נשאר אף יום או לילה אחד במקומו. שני טעמים לזה: המים, המכילים גם סגולות רפואיות, הם כבדי משקל, וחומר אדמת האי המיטלטל, שאיננו עבה, אף אם יש בו מזון לאילנות. אפשר גם כי המים השמנים באגם משכוּ אליהם גזעי עצים וענפים מפוזרים וכבשו אותם. אם מוצאים באי זה אבנים, הן בקועות ומנוקבות כמו הנמצאות על יד מעינות המכילים סמי־רפוּאה, אשר החומר בם מתעבה ונעשה נוקשה. הקלות של האיים הללו מתבארת בהיות אדמתם מצטרפת מיסודות מרחפים חסרי ממשות.

לסגולות אחרות אי אפשר למצוא הסיבה. למה מי הנילוס מועילים לפריון, עד אשר נשים שהיו זמן רב עקרות בהשפעתם יולדות בנים243? ולמה יש מימות בלוקיה המסוגלים לשמירת הולד ברחם אמו, ונשים עלוּלות להפיל מבקשות בהם תרופה? אמנם אני חושב דברים אלו לאמונות טפלות. היו גם מאמינים כי מימות ידוּעים גורמים לצרעת, ואחרים לבהרות בעור או לחיורות־פּנים מתוך שתיתם או רחיצה בהם; אומרים כי כך פועלים גם מים כנוסים מן הטל.

מי לא יחשוב כי המים היותר כבדים הם המתגבשים כעין בדולח? אולם ההפך הוא נכון. גיבוּש זה מתהוה במים היותר דקים, אשר נקל לקור להקפיא אותם. ואיך נעשה גביש זה, יכולים אנו להכיר מתוך שמו ביונית: קריסטאלון, שהם קוראים גם לאבן שקוּפה וגם לאותו הקרח שהם חושבים לתולדה ממנה. המים היורדים מן השמים יש בהם מעט מאד מן היסוד הארצי, וכשהם מתקשים הם הולכים ומתעבים על ידי קור נמשך זמן רב, עד אשר כל רוח יוצא מתוכם והליחות מתכווצת בתוכה ונהפכת לאבן.


כו

יש נהרות גאים בימות הקיץ, כמו נילוס, אשר עליו אדבר עוד במקום אחר. תיאופרסט אומר כי גם במדינת פונטוס יש נהרות כאלה, והוא מונה ארבע סיבות: או שבקיץ האדמה עלולה יותר להתהפך לרטיבות; או שגשמים מרובים יורדים במרחק והמים חודרים דרך צינורות נסתרים ומוסיפים בחשאי על מי הנהרות. השערה שלישית: רוחות עצומים מטיחים כנגד אשדות הנהר ודוחפים את זרמו אחור, ומפני שאינו יכול להשתפך, מימיו נראים כמתרוממים. השערה רביעית: השפעת הכוכבים, כי יש ירחים אשר פעוּלתם חזקה להפחית מי הנהרות; כשהם מתרחקים מן הארץ, כוח שאיבתם מתמעט וכשהמים אינם נפחתים הנהר בא לידי גאות244. יש נהרות משתפּכים למערות ונשמטים מנגד עינינוּ, ויש נצמתים ואובדים לאט וחוזרים אחרי הפסקה למהלכם הקודם ונקראים בשמם כמקדם. הסיבה גלויה: יש מקום מתחת לאדמה, וכיון שכל רטיבות נוטה לרדת במדרון ולמקום ריק, הנהרות זוחלים שמה עד שהם מוצאים בדרכם גדר ועיכוב ואז הם נוטים הצדה למקום שהמעצור יותר קל ועולים ומחדשים את מהלכם כמלפנים.

כָּךְ כַּאֲשֶׁר בָּלְעָה לִרְוָיָה מֵי נְהַר לִיקוֹס הָאָרֶץ,

מִתְחַדֵּשׁ הוּא מֵרָחוֹק וּבְמַעְיָן אַחֵר בּוֹקֵעַ;

כָּךְ גַּם אֶרַסִינוֹס הַנָּהָר בִּתְהוֹמוֹת בַּסֵּתֶר

שׁוֹקֵעַ, וְחוֹזֵר עַל אַדְמַת אַרְגּוֹלִיס לוֹ הַזֶּרֶם245.

כן גם בארץ המזרח נהר חדקל (טיגריס). הוא שוקע במעמקים, ומבקשים ולא מוצאים אותו איזה זמן, אחרי כן הוּא חוזר ומופיע במקום רחוק, ואין ספק כי הוא זה.

יש מעינות זורקים מתוכם בזמנים קבועים חומר מסואב, כן מעין ארתוזא בּסיציליה, בכל זמן קיץ חמישי, מתאים עם המשחקים האולימפיים. מכאן יצאה ההשערה כי הנהר אלפיאוס ממדינת אכיה חודר מתחת לים וחוזר ובוקע מן הארץ אצל סירקוס בסיציליה, ולכן כל מה שמסואב מן הזבחים בימי המשחקים האולימפיים ונשלך לתוך נהר זה בוקע ויוצא עמו בעליתו. דבר זה הזכרת גם אתה, לוציליוס חביבי, בשירך, וכן ווירגיליוס, אשר כה דברו אל ארתוזא:

כֵּן כַּאֲשֶׁר אַתְּ מִתַּחַת לְאַדְמַת סִיצִילְיָה זוֹרֶמֶת

אַל נָא תִּמְסֹךְ לְתוֹכֵךְ דּוֹרִיס אֶת מְרִירוּת גַּלֶּיהָ246

באדמת חרסונסוס של אנשי רהודוס247 יש מעין זורק מתוכו בהפסקות ארוכות דברים מסואבים יוצאים ממעמקיו עד שהוא מיטהר ומזדכך. עוד מעינות במקומות אחרים עושים כעין זה וזורקים מתוכם לא רק רפש, כי אם גם עלי עצים וקלפות ודברים רקוּבים. בכל המקומות האלה הים הוא שגורם לזה, כי הוא לפי טבעו קולט לתוכו כל מיני דומן ואשפה וזורק אותם לחוף. יש מקומות בים נוהגים כך לעתים קבועות, כמו בקרבת מסנה ומילא248, שם הוא סואן ורועש וזורק מתוכו רפש אשר ריח רע נודף ממנו. מכאן יצאה האגדה כי שם רפת לשוורים של השמש249.

לכמה תופעות קשה למצוא הטעם, ביחוד כשלא נחקר עדיין זמנן ואיננו ידוע לנכון. מטעם זה אין להכיר את הסיבה הקרובה והסמוכה, אבל הסיבה הכללית זאת היא: בטבע מים עומדים וסגורים הוא שהם צריכים לטהרה מחלאתם. במים זורמים אין חלאה מתקיימת, כי היא נדחפת ונזרית הלאה; אלה שאינם זורים את הפסולת הם סוערים יותר או פחות. אך הים זורק מתוכו פגרים, דומן ודברים כאלה ומזדכך לא רק בסערה ובזרם, אלא גם בהיותו שאנן ושקט.


כז

אגב ענין זה מתעוררת בלבי השאלה, מה יתרחש ביום הגורלי המיוּעד למבוּל250, כאשר חלק גדול מהאדמה יוצף מים? האם יהיה זה מכוח האוקינוס, והים הסובב יתרומם כנגדנו, או גשמים שאינם פוסקים עם דחית הקיץ, וחורף עקשן, ועננים נבקעים יביאוּ המון מים; או שתפתח הארץ נהרות ברחבה ומעינות חדשים? או שלא יהיה מקור אחד בלבד לכל הרעה, אלא הכל יוועדו יחד: הגשמים היורדים והנהרות העולים בגאות והים הזועף ויוצא ממקומו, כולם מתקשרים להשחית את הגזע האנושי? כן הדבר. אין דבר קשה לטבע, ביחוד כשהוא מתקרב לכליונו. להתהוות הדברים היא מקמצת בכוחותיה, מסדרת עצמה בצמיחה אטית; להריסתם היא חשה בכל המרץ אשר לה. מה ארוך הזמן עד שהולד מתגבש בהריון, מה רב העמל עד שהילד הרך מתגדל! מה רב הטיפול במזון שצריך לו הגוף בגידולו – ואיך הוא כלה באפס יד251! במשך דור שלם נבנות ערים, בשעה אחת הן נהרסות; האפר נוצר ברגע, היער בזמן ארוך. כל המעשים מתקיימים ומצליחים רק בזהירות רבה, אבל הריסותם היא מהירה ופתאמית. יפעול הטבע מה שיפעול – די יהיה בזה לאבדן כל בני תמותה. לכן בבוא גזרת הזמן ההוא252 (יתכן כי) דברים רבים יחד יהיו לסיבות פועלות, כי מהפכה נוראה כזאת איננה נעשית בלי התמוטטות כבירה, לפי דעת כמה חכמים, ובתוכם פביאנוס253. בתחלה גשמים עזים יורדים, אין שמש, עננים מכסים הרקיע, ערפל שאינו פוסק, אפלה עבה ואויר לח שאין רוח מיבשת אותו. הזרעים נשחתים והשבלים הריקות מפרי תבואה נכמשות. אחרי שמתקלקל כל מה שזרעוּ ידי אדם, צומחים בשדות רק עשבי־בוץ, המארה שורה גם באילנות היותר חזקים, כי השרשים מתרופפים ועצי־פרי וגפנים מתדלדלים ואין גזע מתקיים באדמה המתרככת ומתפוררת מחסרון מים. אין גם חציר ומספוא לבהמה254. האנשים סובלים רעב ופושטים ידיהם למזונות מימי קדם, קוטפים מה שנמצא בענפי האלונים ומה שצומח בסדקים במרומי סלעים. מתמוטטים הגגות הרטובים וגם יסודי הבתים שוקעים מנטל המים היורדים למעמקים, האדמה נעשית לאגם, ולשוא כל העמל לסמוך בנינים נופלים, כיון שהיסוד חלקלק ואין דבר עומד איתן באדמת־בוץ. בהוסיף העננים הכבדים להריק גשמים והשלגים שנערמו מימים רבים נמסים, הזרם מתגלגל מהרים גבוהים, עוקר יערים, אשר עציהם רופפים, ומטלטל צורי סלעים בקועים מתוכם, הוא מציף את הבתים בשדות ואת עדרי הצאן בערבוביה. אחרי עבור השטף על הבתים הקטנים והרסוֹ אותם, הוא נוטה בעוז לכבוש את הערים הגדולות והוא מושך את התושבים הרבים המסתופפים בהם לאבדון, והם אינם יודעים אם לזעוק על חורבן הארץ או על טביעתם במים, כי רגע אחד מביא עליהם שואה וזורקם למצולה. הולך וגובר עוד הזרם במרוצתו בהספח אליו נחלים, והוא מכסה את כל האדמה, ובהיות האנשים מספיקים לו די חומר הוא מתפשט בהיותו מלא גויות255. הנהרות השוטפים כבר מעצמם ברוב עוז, הם עוזבים עכשיו את תעלותיהם. מה אתה חושב על הרהודנוס256, הרהינוס והדאנוב, אשר שטפם הטבעי כבר די חזק. אם מימיהם עוד מתגאים והם עושים להם נתיבות חדשות, קורעים את האדמה ועוברים על גדותיהם? מה עזה היא מרוצתם, אם הרהינוס בשטפו על פני השדות אינו נחלש בשטח הרחב וגם בהתפשטותו הוא מתגבר כפורץ דרך מצר? ומה על הדאנוב, כשאין לו די לסובב מתחת להרים ולהגיע עד אמצעותם, אלא קופץ עד פסגותיהם, במשכו בתוך מימיו חלקי סלעים וצורים שנבקעו והרים שנקרעו מן היבשה שנעשתה תלולה מתחתיה? וכשאין לפניו מוצא, כי גדר בעצמו בעד מרוצתו, הוא זורם סביב סביב ומגולל ערים וארצות במערבלה.

ועוד הגשמים מתרבים והשמים זועפים ובמשך הזמן רעה על רעה נוספת. אם לפני זה היו עננים, עכשיו פשט לילה בכל נוראותיו והוא מגביר עוד פחדו בחליפת אור מבהיל, כי ברקים מתרוצצים וסופה כותשת את הים והנחלים הנופלים לתוכו מוסיפים לו עצמה, עד אשר צר לו מקומו והוא נדחק לחוף ואינו יכול להשאר תוך גדותיו, אך הזרמים הכבירים אינם מניחים לו לצאת ודוחפים אותו לחזרה. זרמים אחרים נעצרים באשדות ונעשים לאגמי־מים עומדים והופכים השדות לים אחד. ככל אשר תוכל העין לראות, הכל מלא מים, כל גבעה שקועה בתהום, אשר למעמקיו אין סוף. רק על ראשי הרים גבוהים נשאר מקום מדרך רגל, לשם נמלטי האומללים, הם ונשיהם וטפם ועדרי צאנם, ואין עוד חיבור וקשר ביניהם, כי כל העמקים מלאים מים. בראשי הפסגה נסמכו בני אדם אלה, וכאשר היה מבטחם לאפס נשארה להם הנחמה, שחדלו לפחוד והם רק נדהמים. בתוך הבהלה לא נשאר להם זמן לפחד ואף לא לצער, כי כוח הצער פג בלב אדם אשר אסונו למעלה משיוכל להרגיש257. [ראשי ההרים] בולטים כמו איים, כמו שאומר המופלא בין המשוררים בנעימות דבריו:

“הֶהָרִים הִרְבּוּ מִסְפַּר הַצִּיקְלָדִים”

ועוד חרוּז ראוי לאותו המחזה העצום:

הַכֹּל נֶהְפַּךְ לְיָם, אַךְ לְיָם זֶה גְבוּלוֹת חָסָרוּ.

רק שלא היה צריך לרדת ממרום הרעיון וחשיבות הענין למליצה ילדותית כמו

זאֵב שׂוֹחֶה עִם הַצֹּאן וְאַרְיֵה בַּגַּלִים טוֹבֵעַ.

אין זה הוגן לאנשים מיוּשבים בדעתם, שיעשו דבר שקיעת עולם כולו לשעשוע במלים. נעלים הם החרוזים ומתאימים עם תמונת המהפכה כשהוא אומר:

מִנְּתִיבוֹתֵיהֶם יָצְאוּ, נְהָרוֹת מְבַקְּשִׁים לָהֶם דֶּרֶךְ – –

מִתְנוֹדְדִים מִגְדָּלִים בְּסַעַר הַתְּהוֹם258.

הכל יפה, אילו רק עזב את הדאגה למה שעשו הצאן והזאב. והרי אין גם לשחות במבול בעת האבדון ההוא, ובתוך הזרם העצום היו גם החיות טובעות. כבר נשלמה התמונה ככל צרכה, כשאמרת, כי כל האדמה שקעה בתהומות ורקיע השמים נפל לארץ. בהחזיקך בתמונה זו, ואתה יודע את המתאים עמה: כל שטח הארץ שוחה במים.


כח

נחזור לעניננוּ. יש סבורים כי מגשמים מרובים אמנם יכולה הארץ להתקלקל, אבל לא לשקוע. רק פעולות עצומות יכולות לגבור על דבר עצום. הגשמים יכולים לגרום להשחתת התבואה, הברד לנפילת הפירות, הנחלים לגאות הנהרות, והם חוזרים למקומם. יש חושבים כי תנועת הים גורמת לחורבן הגדול; אי אפשר לפי דעתם כי מהזרמים והגשמים והנהרות יצא השטפון הכביר. כשמתקרב השבר הנורא ונגזרה על הגזע האנושי זאת המהפכה, מתקבל אמנם על דעתי כי מטרות־עוז יורדים ואין קץ לימי סגריר, ובאין רוח צפונית ולא אויר מיבש העננים אופפים והזרמים מתגברים

– עַד עַתָּה הָיָה אַךְ נֵזֶק,

אָבְלָה תְּבוּאַת הַשָּׂדֶה, תִּקְוַת הָעוֹבֵד נֶהֱרָסָה,

כָּל עֲמַל שָׁנָה אֲרֻכָּה אָבַד וְהָיָה לְהָבֶל259.

אבל כאן לא על נזק, כי אם על אבדן העולם מדובר. התופעות שהזכרתי הן כמו הקדמה, אחריהן יגאה הים שלא כדרכו וירומם גליו למעלה משהוא נזרק בסערה היותר עזה, ומוסיפות הרוחות ודוחפות את המים מאחור ומשברים מתחוללים מעל לגבול החוף. כשכבר התפשט הים במדה כפולה ומשולשת במרחב מחוץ לגבולותיו, המונו פורץ עוד הלאה בלי פחד מעונש260 מתוך עמקי המצולה, כי כמו לאויר ולאתר רב מאד גם ליסוד המים החומר המוכן באוצרותיו והוא הולך ומתרבה. כל זה מתרחש על פי הגזרה, והשטף ממלא רק את התפקיד אשר הוטל עליו ועל פיה נישאים ומעבטים ארחותיהם ונגרשים הגלים. ואז הוא מתרומם לגובה עוד יותר נפלא, מעל לכל מקלט בטוח לבני אדם261. אין זה דבר קשה למים, כי עולים הם לגובה הארץ, ואילו השוו את ההרים לשטח אחד על האדמה היו המים משיגים אותו. הארץ נעשתה להיות שוה לעצמה, המקומות השקועים והשטוחים הם למטה ושטח הארץ נעשה ככה262 עגול ומצדדיו הימים המצטרפים עמו לתמונת כדור263. אך כמו שהמסתכל בשטח אינו מכיר שקיעתו האטית, כן אין אנו מכירים את עקימת פני הים ולפי ראות עין הוא כשטח שוה. אבל הוא בגובה אחד עם הארץ לכן אינו צריך להתרומם הרבה בשטפו למען עבור על שפתו, ודי אם יגבה מעט, והשטף פורץ לא משפת, הים, מקום שהמים נמוכים, אלא מלב ים, אשר שם גאוּתם. כמו שהזרם מתרומם בזמן שווי היום והלילה, כשהשמש והירח נפגשים, כן פורץ השטפון הזה, שנשלח לכבוש הארצות, ביתר עוז מן הרגיל, ומושך אליו המון המים ואינו נח עד אם עבר על ראשי פסגת ההרים הגבוהים. יש אשר במרחק מאות מילין בכמה מקומות השטף עובר בלי להזיק והוא שומר את חוקו, עולה ויורד במדה קבועה, אבל בזמן המיוחד ההוא אין לו מדה וחוק. תשאל: מדוע? מאותו הטעם שתבוא גם השריפה הגדולה (לכל העולם). שתי הגזרות תבאנה כשיישר בעיני אלהים להתחיל עולם חדש ולסיים את הישן264. מים ואש שולטים בארץ, מהם הראשית ומהם האחרית. לכן כשנגזרה התחדשות העולם הים מסתער עלינו – או האש גוברת, אם כליון באופן אחר נועד לנו.


כט

[יש חושבים כי בעת ההיא גם באדמה נופל פרץ והיא נבקעת ומעינות ונהרות חדשים יוצאים וזורמים ביתר עוז מפני שהם נובעים ממקורות מלאים]. בירוסוס, המתרגם את ספרו של בּל265, אומר שהדברים נעשים בהשפעת הכוכבים, וכה ברור לו זה, שהוא קובע גם זמן לשריפת העולם ולמבול המים: השריפה תחול, כשכל הכוכבים ממסלותיהם השונות יתאחדוּ במזל סרטן ובעמדם בגובה אחד יוכל קו ישר לעבור דרך מרכזי כל העיגוּלים; המבול יבוא כשהמזלות יתאחדו במזל גדי266. הזמן הראשון הוא ביום השווי בקיץ, השני בחורף; סימנים להשפעה כבירה הם הזמנים של חילופי תקופות השנה267. הביאורים האלה קרובים קצת לדעתי, כי אין חורבן גדול כזה נעשה בפעולה אחת, לכן אוסיף גם את דעת חכמינו – על השריפה העתידה. או שהעולם היא נפש חיה, או שהוא גוף, אשר הטבע מושל בו כמו באילנות ובצמחים, וכל מה שהוא עתיד לסבול כלול בו מראש ועד סוף, כמו שכלול בזרע – כל האדם העתיד להוולד, וכמו שבגלמו של הילד קודם שנולד ישנם כבר שרשי זקנו ושערות ראשו בימי זקנה. כי יסודי כל הגוף ופעלו בעתיד מונחים כרשומים בסתר בזעירותו268. לא פחות מזה כלולים בראשית יצירת העולם השמש והירח ומסלות הכוכבים והופעת בעלי חיים, וכמו כן כל מה שעתיד לשנות מצב היצורים בארץ, בתוך זה גם המבול, אשר כמו החורף והקיץ יבוא לפי חוק הטבע. לכן אינו בא על ידי הגשם, אלא הגשם גם הוא גורם לו, ולא על ידי זרם הים, אלא הזרם גם הוא גורם, ולא על ידי רעש האדמה, אלא שהרעש גם הוא מסייע. הכל עוזר לטבע שיבצע מה שהוא לפי חוקו.

הסיבה היותר חשובה לכליון הארץ במים היא בה בעצמה בהיותה, כמו שאמרנו, עלולה להשתנות ולהתפורר בחומר לח. כאשר יבוא איפוא קץ להאנושות ויאבדוּ חלקי הארץ או269 תאבד כולה עד היסוד, כדי שתתחדש בתומתה ולא ישאר עוד בחיים כל יצור המשחית אותה – יגדל כוחו של החומר הלח על מה שהיה. משקל היסודות (המים והאדמה) יהיה עכשיו מכוּון לתכלית, כי צריך חומר אחד להתגבר כדי לשבור את שווּי המשקל, הפעם הוּא יסוד המים, שיקבל יתר תוקף, כי עד עתה יכול הוּא רק להקיף את הארץ270 ולא לכסות אותה. כמה שנוסף למים, הם חודרים למרחב רחוק, ואולי צריכה האדמה להקטין עצמה תחלה271 כדי שבהיותה חלשה תוכל להכבש על ידי היסוד היותר חזק. כך יחול בה רקבון, תתרופף, תרטב ותכלה כחומר נוזל. נהרות נבקעים מתחת להרים ימוטטו אותם בסערת גליהם וישתפכו במוצאי נתיבתם272. מכל המקומות יזלו מים, מראשי ההרים יזדקרו, כמו שהבשר החי סובל בקרבת ספחת והמחלה דבקה בו, כן כל מקום קרוב לאדמה המתמוגגת ישוטף גם הוא, יהיה נוטף ונוזל, בכמה מקומות יהיו צורים נבקעים. המים יעברו וכל הזרמים יתחברו לים אחד גדול. לא יהיה עוד ים אדריאטי ולא מצר סיצילי ולא כריבדיס וסצילא; כל האגדות תבלענה מאת הים האחד המקיף הארצות, האוקינוס יעלה מקצוי ארץ ויעמוד בתווך.

ומה יהיה עוד? החורף יוסיף לתפוס מקום שאר ירחים, הקיץ יסוג אחור וכל הכוכבים העוזרים ליבוש האדמה ישבתו מעבודתם כאשר תחדל פעולת החום. הרבה שמות לא יזכרוּ עוד: ים הכספי וים האדום, מפרץ אמברקי273 ומפרץ כרתים, פרופונטיס ופונטוס – לא יהיה עוד הבדל; מה שפילג הטבע לחלקים יתערב. לא חומות ומגדלים יהיו עוד לישועה, לא יועילו מקדשים ומתפללים ולא במות בערים274, המים יעברו את הנמלטים וידחפו אותם ממשגבם. ממערב יבוא וממזרח, יום אחד יקבור את כל הגזע האנושי, וכל אשר הגדילו בני אדם לעשות בחסד מזלם, כל מה שהגביה אנשים על אחרים, כל מה שהיה לגאון ולתפארת, כל ממלכות גוים אדירים – הכל יחלוף ויאבד275.


ל

נקל לטבע לעשות כל אלה, כמו שאמרתי, כי מראש הכינה את הדברים לכך, ולא פתאם חרצה משפטה, אלא הזהירה מתחלה. כבר ביום ראשון לבריאת העולם כשעברו כל היצורים מן הערבוביה האַחת276 לצורותיהם שאנו מכירים, נגזר על יצורי האדמה מתי יכלו במבול מים, וכאילו לבל יהי בזה תפקיד חדש ועבודה קשה ניתן למי הים להתרגל בפעוּלתם. הלא תראה איך הגלים רצים אל החוף כנדחקים לצאת ממקומם, איך הזרם עולה על גדותיו ומושך את הים לכבוש ארצות? האינך רואה איך מלחמה להם תמיד בגבולות הסוגרים עליהם? והיוצא מזה? כל הפחד מתעורר מתוך ההסתערות הרבה שאנו רואים בים ובנהרות הפורצים בכוח. איפה לא הניח הטבע מים שיוכלו לתקוף אותנו כשירצו? אהיה שקרן, אם לא כל החופרים באדמה ימצאו מים, ובכל פעם שהם נאלצים, אם בבקשם להרויח ממון או מאיזה טעם שיהיה, לרדת לתחתיות ארץ, המים ישימו קץ לחפירה. מלבד זה הן אגמים גדולים שם במעמקים ונהרות רבים זורמים במסתרים. לכן מכל צד ניתנו סיבות למבול, מים מתחת ומים מסביב לאדמה, הנעצרים פורצים גדר, ונחל מתחבר עם נחל ואגם עם בריכה, הים ממלא פי המקורות ומחזק את שטפם. כמו שהדחק בפנים הקיבה גורם להריק הבטן וכמו שעמל הגוף מתהפך לזיעה, כן האדמה גם בלי סיבות מן החוץ תכין לה את החומר המימי שתשקע בו. אולם יותר נראה277 כי כל הסיבות תתחברנה. ולא יארך זמן הקץ.

הקשר המאחד מתפקפק וניתק. כשהעולם מתחיל אך לאבד את הזהירות הנחוּצה לקיוּמו, תיכף מכל עברים, מלמעלה ומלמטה. מן הגלוּי ומן הנסתר, פורץ מבול המים. אין כוח כה זועם ופראי, כה עקשן ונוקם כמתנגדיו, כמו זרם הגלים. הוא ישתמש בחופש הניתן לו וימלא רצון הטבע להכנס לתוך הבקעים שהוא פותח. כמו אש שהתלקחה במקומות שונים מתערבת מהרה בהתחבר הלהבות, כן יתחברו ברגע אחד מי הימים הפורצים. אך לא לעולם תנתן הרשוּת למים. כאשר יתם משפּט הגזע האנושי, והחיות הרעות תכלינה אשר את דרכן סיגלוּ להם בני אדם278, תשוב האדמה ותבלע את המים, תלחץ את הים לעמוד במקומו ולסעור בתוך גבולותיו, האוקינוס יגורש ממושבותינו אל מקום שטפו וסדרי עולם ישובו כקדם. כל היצורים החיים יוולדוּ מחדש ולארץ ינתן אדם נקי מעוון ונולד למזל יותר טוב.

אולם גם בקרב אלה תשאר התמימות רק כל זמן שהם חדשים. מהרה מתגנבת לתוכם הרשעה. הצדק הוא יקר־המציאות, הוא צריך למדריך ומנהל בעת שהעוונות בלי מורה נלמדים279.


 

ספר רביעי

התוכן: הספר הזה לא נשמר בשלמותו וגם חלקיו מסודרים בכתבי־יד באפנים שונים. כמו שהזכרנו במבוא על יסוד מחקרי אולטרמרה ישנם כתבי־יד המתחילים במלה Quantum וכת אחרת של מתחילים Grandinem (“את הברד”, בתחלת פרק ג'). בכתבי־יד מן הכת הראשונה חסר החלק על הנילוס יחד עם סוף ספר ג'. על מקורי הנילוס הוא באמת מדבר בסוף ספר ששי (פרק ח') שנתחבר קודם הרביעי.

מן המחקר על הנילוס נשאר רק מחציתו. בראש ספר ד' שלפנינו כפי שהוא ברוב ההוצאות הלטיניות נמצאת עוד הפעם פתיחה, שהיא זאת הפעם אישית מוסרית: הוא מזהיר את לוציליוס מפני החנפים שיסובבו אותו בגדולתו בתור שליט סיציליה (אולי היתה כונתו שיקרא את הספר גם נירון וילמד ממנוּ לקח). הוּא מציג למופת לענוה ושנאת החנוּפה את אחיו גליון (הנזכר גם במכתבי המוסר) השליט באכיה. הערצה מלב ונפש לאחיו זה ניכרת מתיאוּר מדותיו הטובות ותומת לבו. הוּא יועץ ללוציליוס להביט מעל לגבול מדינת שלטונו, ועל ידי זה הוא מגיע לנפלאות נהר מצרים.

למען השלים את החסר בספר זה (חסרה גם דעת המחבר עצמו בצד דעות זרות) השתמשו בספרו של Joa. Laurentius Lydas בן דורו של הקיסר יוסטיניאן, אשר כתב ביונית ספר על “חדשי השנה” ובו הוא מביא את דעות סנקא. לוקיאנוס, בן אחיו של סנקא, משורר שנולד בקורדובא וחי גם כן ברומא, מציג כהן מצרי בממפיס כמבאר ליוליוס קיסר את סוד מקוריו וגאותו של הנילוס וסבוּרים כי הביאוּר הוא של דודו. בתחלת הספר (א־ב) הוא מתאר את טבע הנילוס ונפלאות עלייתו וזרמו הכביר.

בפרקים על הברד (ג’–ז') הולך המחבר בעקבות אריסטוטלס בספרו על המטאורולוגיה. אחר כך הוא מדבר על השלג (ח’–י"א) וכדרכו בתור מוכיח הוא חוזר אגב זה על שחיתות המדות ברומא והזוללים המפונקים הבולעים גלידי שלג וקרח במדה נפרזה.


פתיחה

כפי שאתה כותב, לוציליוס הישר באדם, שמח אתה בסיציליה ובתפקיד משרתך השאננה. עוד תוסיף לשמוח בה, אם תחפוץ לשים גבול לשלטונך ולא תהפוך את תפקיד ההשגחה לממשלה מטילה עול280. אין ספק, כי כך תעשה, כי יודע אני שאינך רודף אחר הכבוד ושאתה אוהב את המנוחה ואת הספרוּת. להמון העם ועסקיו נושאים נפשם רק האנשים שאנם יודעים לשאת חיי עצמם, אבל אתה הנך מספיק מאד לעצמך. לא נתמה כי דבר זה אינו עולה ביד רבים, כי אנחנו מטילים עול על עצמנו281 ונעשים למשא עלינו. או שאנחנו אוהבים עצמנו או שאנחנו מואסים בנו ביותר; עלובה היא הנפש, אם היא מתנפּחת בגאוה, לפעמים מעונה בתאוות, לפעמים יגעה מרוב הנאות ולפעמים מדוכאה מדאגות. אסוננו היותר קשה הוא, שלעולם אין אנחנו לבדנו282, ולא יחדל הריב במקום שכל כך הרבה מדות מגונות מתרוצצות. עשה איפוא, לוציליוס יקירי, כמו שהורגלת לעשות: התרחק ככל האפשר מן ההמון. אל תמסור עצמך ליד החנפים, אמנים הם לצוד לב הגבוהים עליהם, וככל אשר תזהר, לא תוכל להם. האמינה לי, הם יצודוך ברשתם אם תהי נוח להם. מסגולותיה של החנופה היא, שהיא מוצאת חן גם בשעה שדוחים אותה; מגרשים אותה, והיא חוזרת ומתקבלת283, גם מה שמואסים בה היא מכניסה בחשבון והבוז כנגדה אינו מכניעה. לא יאמן מה שאגיד לך, אבל אמת היא: הצד שנתקף בו אדם בחנוּפה, הוא היותר חלש ואוּלי תוקפים אותו מצד זה מפני שיודעים את חולשתו. נקוט איפוא כלל זה, שלא תוכל לעולם להנצל מהיות מטרה לחץ. עד כמה שתזהר, הם יכניעוך במקום שהיה לך לתפארת284. זה יבוא בחנופתו בצנעה, ברמיזה, וזה יבוא בגלוּי לעין כל, בגסות מכוונה וכאילו בתום־לב ולא בערמה הוא מדבר. פלנקוס, האמן היותר גדול בזה לפני וויליוס285 היה אומר כי אין לחנוף בסתר וכמעלים־דבר. “לשוא כיסופי־אהבים, אם הם נסתרים מהיפהפיה”. החונף רק מרויח כשהוא נתפס, ועוד יותר, כשמתקוטטים עמו על כך והוא כאילו מתבייש. שער בנפשך כי כמו פלנקוס זה רבים יקומו עליך, וכי אין זו תרופה לרעה הזאת, שאתה מואס בדברי שבח. קריספוס פסיאֶנוס286, האדם היותר ערום וחריף שידעתי והוא הבין ביותר את חולשות האנשים ואיך לטפל בהן, היה אומר, כי בפני החנוּפה סוגרים הדלת אבל לא נועלים, והוא כמו בפני אהובה: אם היא דופקת – כניסתה רצוּיה, ונעימה עוד יותר כשהיא פורצת הדלת. אני זוכר ששמעתי פעם את דמטריוס, החכם המצוּין287 אומר לעבד משוחרר שעלה לגדולה: אם יבוא יום שאקוץ בּחיי שכל־טוב, נקל יהיה לי למצוא דרך לרכוש הון, והוסיף: “אף לא אסתיר מכם בקנאה את חכמתי זאת, אני אלמד לכל מי שיש לו צורך להתעשר, איך ישיג זאת בלי נסיעות בים ברוב סכנות, בלי ריב על קניות ומכירות, בלי לבטוח בחקלאות שאינה בטוחה ולא בשער הכסף שהוא עוד פחות בטוּח, אלא יקבץ כסף בנקל ואף בשמחה רבה, ולששון גם לאנשים אשר ינצל. כך למשל אשבע (בחנופה) שאתה גדול בקומתך מן פידו אנאוס ומן אפולוניוס פיקטא288, אף על פי שאתה קטן כאחד התראקים הנאבק עם חברו. אגיד, שאין נדיב גדול כמוך, ולא אשקר בזה, כי אפשר לחשוב שנתת לכל אדם כל מה שלא עשקת ממנו”.

כך הוּא, יוניור יקירי289! במדה שהחנוּפה יותר גלויה וחצוּפה, במדה שהיא מעיזה פנים בלי בושת עד כדי להלבין פני אחרים – היא גוברת. הן הגענו כבר בסכלותנו לזה, כי מי שחונף רק מעט, נחשב לצר־עין.

כפי שאמרתי לך כמה פעמים, גליון אחי290, אשר אף האוהב אותו בכל מאדו אינו אוהב אותו כערכו, גם שאר מדות מגונות רחוקות ממנוּ, אבל את החנוּפה הוא שונא ביותר. מנסה אתה לתפוס את לבו בכמה דרכים. מתחיל אתה להלל את בינתו היתרה והנפלאה מאד והוא, החושב כי זה דבר ראוי להקדישו ולא לחללו – דוחה אותך כמו בבעיטת רגל291. עובר אתה לתהלת ההסתפקוּת בחייו, אשר בה הוא כה רחוק ממדות בני דורנוּ, אינו מקבל אותן ואינו גם מקטרג עליהן – והוא מפסיק את דבריך. רוצה אתה לשבח את נעימות תהלוכותיו וסבר פנים יפות שהוא מבלי להתכון לזה מקבל בו כל אדם, אף כשהוא רק עובר על ידו, ושאיפתו להועיל לכל מי שהוא פוגש אף במקרה, כי מעולם לא היה אדם טוב ליחיד במדה שהוא טוב לכל אדם ומדת החסד בטבעו היא כה חזקה שאין עמה שום מלאכותיוּת והתחפשות. כל אדם סובל שיכירו לו טובה על נדבת רוחו הידוּעה לכל – אבל הוא גם דבר כזה הוא דוחה כחונף, ונאלץ הקרב אליו לקרוא: הנה איש עומד כמבצר שלא יוכלו לחדור אליו דברי תהלה הנעימים לכל אדם. על ידי זה עוד תוסיף תתפלא על חכמתו ועל רצונו האיתן להשמר מכל פגם במדותיו הנעלות, ואתה קוית שתמצא אזנים קשובות אצלו אף לדברי תהלה, כיון שהם רק דברי אמת – אבל הוא מבין כי גם לאלה הוא חייב להתנגד, כי דרך השקר אף הוּא לסמוך על האמת ולהתלבש בכבודו292. אין זאת אומרת, שאתה צריך להצטער על זה, כאילו לא שחקת היטב את התפקיד שלך וכאילו חשד הוא אותך במעשה שחוק או ערמה: הוא לא תפס אותך בעוון, הוא רק דחה דבריך.

אותו קח לך למופת! אם יקרב אליך תיכף, אמור לו: דברים אלה כבר עוברים ממשרד למשרד עם כל שיירה293, לך והגד אותם למי שנכון לשמעם, כי גם הוא רגיל לדבר כך. אני לא לרמות אחרים, ולא להיות מרומה, כוַנתי. הייתי מסכים לדברי שבח, לולא ידעתי שהם נתונים גם לשאינם ראוּיים להם.

אולם, הכי נחוּץ לרדת למדרגת האנשים האלה, שיוכלו לסובב אותך? התרחק מהם! אם רוצה אתה בתהלה שאתה כדאי לה, אינך צריך לאחרים. הן תוּכל להגיד לתהלתך: "אני שקדתי על לימוּדים. עניותי דרשה ממני דרך אחרת, וכשרוני היה יכול להוליך אותי באופן שיהיה שכר נכון לעמלי. אך אני בחרתי בשירה, אשר עבודתה עבודת חנם, והקדשתי זמני לפילוסופיה, כי בלימודה תועלת לנפש294. בראותי כי כל אדם יכול להשתלם במדותיו, גברתי על המכשולים שהיו מונחים בדרכי מילדותי, ביקשתי לי נתיבה לא לפי גורלי, כי אם לפי תכונת נפשי ועל ידה עמדתי בין הגדולים. קיוס (קיסר) לא היה יכול לעקור את נאמנותי בידידות עם גאֶטיקולוס295, השפעת מסַלַינא296 ונרציוס297, שהיו זמן רב אויבי המדינה קודם שנעשו אויבי עצמם, לא יכלה להכשילני ולהפוך אותי למבקש תפקיד של “החביבים” לאסונם. את נפשי מסרתי על תומתי298. לא נתתי לסחוט מפי אף מלה אחת שלא התאימה עם מצפוני הזך. דאגתי לידידי בכל דבר, ואף פעם לא לעצמי, חששתי רק שמא לא הייתי אוהב די נאמן. לא שפכתי דמעות כמוג־לב299 ולא התחננתי לאיש על הצלת חיי, לא עשיתי דבר שאינו לכבוד לאיש־המעלה ולאדם בכלל. חזקתי מהאסונות אשר ארבו לי, הלכתי לקראתן של הסכנות והכרתי טובה למזל אשר רצה להעמידני בנסיון, למען דעת איך אחשיב את הנאמנות. דבר גדול כזה לא היה צריך לעמוד אצלי בזול, ואף לא היה עלי לבחון ולשקול הרבה, אם יותר נכון שאובד אני בשביל הנאמנוּת או שתאבד היא בשבילי. לא ביקשתי מתוך יאוּש פתאומי עצה אחרונה למען הנצל מיד התקיפים300; ראיתי ביד קיוס (קליגולא) את כלי העינוּיים, ראיתי אש המוקד, ראיתי כי בימיו הגיעה האנושות לידי כך, עד אשר אלה שכבר נהרגוּ כאילוּ זכוּ למעשה חסד. בכל זאת לא נפלתי על חרב301. ולא קפצתי בפה פעוּר לתוך הים – כדי שלא יחשבו כי רק למות בלבד אני יכול בעד האמת שלי302. הוסף על זה: נפש שאין השוחד שולט בה, ויד אשר בזמן המאבק הרב בעבור בצע, אינה פושטת עצמה לקראת רווחים. הוסף על זה: הסתפקות במיעוט בחיי הבית, ענותנוּת בדיבור, דרכי נוֹעם לעומת שפלים ממך ומורא של כבוד בפני גבוהים עליך – ושאל את נפשך אם כל זה אמת או שקר.אם אמת, הרי יש לך לתהלתך עדות נאמנה, ואם שקר – לא תהיה עין רואה303 כלמתך.

שמא נראה אני בעצמי עכשיו כאילו חפצתי לצוד או לנסות אותך. חשוב מה שתרצה, והתחל ממני להזהר מכל אדם. זכור את דברי ווירגיל:

אָפְסָה אֱמוּנָה בָּעוֹלָם304.

או של אוביד:

בְּמֶרְחֲבֵי תֵבֵל נְקָמָה אַכְזָרִית שׂוֹרֶרֶת,

בְּנֵי אָדָם נִשְׁבָּעִים לַפֶּשַׁע305.

או של מננדר306 (אצל מי לא התעוררה המליצה הרמה מתוך גועל נפש על השאיפה המוסכמה בגזע האנושי לפשעים), הקופץ לתך הבימה כבא מן הכפר וקורא: “הכל חיים בחטאים”, אינו מוציא מן הכלל לא זקן או נער, איש או אשה, ומוסיף כי אף לא יחידים או מעטים בלבד הם החוטאים, אלא הכל מחוברים בחטא.

צריכים איפוא לברוח, להתכנס לתוך עצמו, יותר מזה: להתרחק אף מעצמו. סיוע לזה אנסה ליתן לך, אם גם הים מפריד בינינו, כי אוחז בידך כפעם בפעם307 ואנהגך למקום יותר טוב, ולא תרגיש עצמך בודד, כי בשיחות אכנס עמך. נהיה מאוּחדים בחלק היותר טוב אשר בנו, נתקן איש את רעהוּ בעצה טובה, שלא תהיה תלויה בפנים שיראה לה השומע. אנהגך הרחק ממדינת שלטונך, כדי שלא תבטח יותר מדי בסיפורי המעשים וירום לבבך בכל עת שתחשוב: הנה תחת ממשלתי היא המדינה הזאת, אשר צבאות ממלכות גדולות נלחמו בה ולא יכלו לה, היא אשר היתה הפרס במלחמה הקשה בין קרת־חדשה ורומא, היא אשר ראתה בקרבה חיל ארבעה נסיכים רומאים308, זאת אומרת: חיל כל המלכות, מאוסף כאחד; את פומפיוס הרימה על, את יוליוס קיסר הוגיעה בקשי המלחמה, את תקות לפידוס הכזיבה – לכולם הראתה את כוחה. המדינה הזאת צופיה היתה במראה הגדול, אשר ממנוּ יכלוּ בני אדם ללמוד, איך נופלים חיש מראש פסגה למעמקים ואיך המקרה בדרכים שונים הורס כוחות כבירים, כי בזמן אחד ראתה גם את פומפיוס וגם את לפידוס נזרקים באפנים שונים ממרום מצבם לדיוטא תחתונה, בהיות פומפיוס בורח מפני צבא זר ולפידוס מפני הצבא שלו309.


א

לכן, למען הוציאך מהסביבה הזאת, אף על פי שבסיציליה עצמה ישנם דברים נפלאים כה רבים, מניח אני לפי שעה את כל עניני המדינה הזאת ומושך את מחשבותיך לצד אחר.

אני רוצה לחקור עמך יחד בדברים אשר דחיתי בספר הקודם: מדוע יגאה הנילוס בירחי הקיץ? היו חכמים שאמרו כי הדאנוב דומה לו310 כי גם מקורותיו לא ידוּעים והם עולים בקיץ לגאות יתרה על אשר בחורף. אבל שני הדברים לא נכונים, לפי מה שהכירו. כי מקורותיו נודעוּ בגרמניה, וגאותו אמנם מתחילה בקיץ, אבל בזמן אשר הנילוס עודנו במדתו הרגילה, בהחל ימי החום והשמש בסוף האביב מתחיל בתקפו להפשיר את השלגים והם עוברים מן הארץ קודם שמתחילה גאות הנילוס. ביתר הקיץ הוא פוחת והולך וחוזר לאיתנו בימי החורף וגם ממצב זה הוא יורד קצת.


ב

והנילוס גובר ועולה לפני הופעת הכוכבים הקניקולים311 בקיץ עד אחרי שווי היום והלילה. את זה האדיר בכל הנהרות הרים הטבע לעיני כל בני אדם ונתן לו הסגולה שיעבור שטפו על ארץ מצרים באותו הזמן, שהאדמה שרופה מחום מרבה לבלוע בתוכה המים במדה שיספיקו כנגד היבושת בתקופת השנה. כי בירכתי הארץ אשר לצד כוש אין גשמים יורדים כלל או רק לעתים רחוקות, ואינם מועילים לאדמה שאינה רגילה במים יורדים ממרום. כידוע לך, תקותה האחת של ארץ מצרים היא: שנת בצורת או שנה מבורכת חלה לפי שהנילוס שוטף בשפע או בצמצום. “אין החורש רואה בעבים” – למה לא אתלוצץ קצת במשורר שלי312 ואזכיר כנגדו בחרוז של אובידיוס313

“לֹא לִמְטַר יוּפִּיטֶר יְצַפֶּה הָעֵשֶׂב”.

אילו יכלוּ למצוא מקור גאותו של הנילוס היינו יודעים גם סיבת התפשטוּתו. אבל הוא עובר דרך שממות רחבות, נשפך לתוך בצות, זורם בין עשבים מרובים314, תועה ומבקש נתיבה ולבסוף מתכנס אצל פילאֶ315. המקום הזה הוא אי הררי ושסוע, מוקף שני נחלים שהם נוטים מנתיבתם על ידי נילוס והם מקבלים את שמו. הנהר סובב את העיר, מתרחב מבלי להוסיף תוקף בצאתו מארץ כוש ובעברו דרך מדבריות החול, אשר משם סוחרים אל מדינות ים הודו. הוא פוגש את הקטרקטים, מקום מצוּין במחזה מרהיב עין. שם הוא נדחק בין צוקי סלעים תלולים שהוא נוקב בכמה מקומות והוא יוצא בכוח יותר אמיץ, כי בצורים המתנגדים לו הוא נשבר והוא מתפתל דרך הסדקים, ובהיותו תוקף ונתקל במכשולים בכל מקום, זרמו מתקצף, ואחרי שהלך זמן רב במסלולו בלי שאון הוא משנה את טבעו וקופץ בהמון גלים ותוקף מתוך המעברות הצרים. עד עכשיו היו מימיו עכורים ומלאים טיט, ואחרי שנאבק בסלעים וצוקים, הגלים רועשים בקצף, והצבע איננו עוד שלו, אלא תוצאת המלחמה הקשה במקום שטפו. אחרי שגבר על המכשולים הוא מגיע פתאם מגבוה לבקעה רחבה ונופל ברעם אדיר מזעזע כל הסביבה. לא יכול היה נשוא באזניו את השאון התמידי אותו העם אשר הפרסים הושיבו שם316 ועבר למקומות אחרים יותר שקטים.

בין נפלאות הנהר שמעתי מה שמספרים על עזותם של התושבים. שנים מהם יורדים לתוך סירה קטנה, אחד מנהל ואחד שואב ומרוקן את הסירה. אחרי טלטול רב בתוך גלי הנילוס הסוערים, הם תופסים דרך בתעלות הצרות ועוברים בהן בנקיקי הצורים, ובעודם נוסעים עם הזרם הם עוצרים בתבונות כפיהם ומאיטים מהלך הסירה ומזדקרים בבת־ראש, עד שהרואים נבהלים מאד ומפחדים לחיי האנשים ומצטערים על שכבר טבעוּ בתהומות, והנה הם הרחק ממקום שקיעתם נוסעים הלאה במהירות חץ מקשת. לא בלעוּ אותם הגלים, כי אם העבירו אותם למים שקטים.

העליה הראשונה במי הנילוס מתחוללת בסביבת האי פילאֶ אשר הזכרתי. קרוב למקום ההוא סלע מחלק אותו לשנים פלגים. היונים קוראים למקום “אַבאטון” (אסור לעבור!) כי רק לכהנים גדולים317 יש שם דריסת רגל. שם מכירים בתחלה את עלית מי הנהר. במרחק רב משם מתרוממים שני צוקים, התושבים מכנים אותם “עורקי הנילוס”, והמון מים זורם מתוכם318, אך לא כדי לכסות כל ארץ מצרים. לתוך המקורות האלה זורקים בימי החג השנתי הכהנים נדבות ושרי המדינה מטבעות זהב.

מכאן ואילך הנילוס מתגלה בכוחות חדשים והוא רץ באפיקים עמוקים ורחבים, ורק ההרים מצדדיו גודרים בעד הרחבתו. כשהוא מגיע למוף הוא נעשה חפשי ומתפלג על פני השדות לפלגים רבים וזורם דרך תעלות שנעשו בידי אדם, למען חלק את המים ולהביאם לרשות המעבירים אותם בצינורות בכל ארץ מצרים. בתחלה הוא מתחלק, אחרי כן מתחברים המים והוא שקט ונראה כמו ים רחב־ידים ועכור. זרמו הכביר מחליש כוחו במרחבי הארץ שהוא עובר בה בהקיפו מימין ומשמאל את מדינת מצרים.

במדה שמימיו עולים, רבה התקוה לתבואת השנה, ואין עובדי האדמה טועים, כך מתאימה הפראת האדמה שם עם עלית המים. הנילוס מביא לא רק מים לשטח החול הצמא, כי אם גם גושי אדמה, כי בהיותו זורם במים עכוּרים הוא מניח את הרפש בסדקי האדמה היבשים וכל שמנוּנית הנמצאת בו מתדבקת בשטח היבש, וכך הוא עוזר בכפלים לשדות: על ידי המים ועל ידי הטיט. המקומות שאינם מגיע אליהם נשארים שוממים ואינם עושים פירות. אמנם אם הוא עולה יתר על המדה הוא גם מזיק.

כך נפלא הוא טבע הנהר הזה, כי בעוד אשר אחרים עוקרים חלקי אדמה ומוצצים כוחם, הנילוס שהוא גדול הרבה מהם, אינו גוזל ואינו עושק אלא להפך, הוא חונן האדמה בכוחות חדשים, והפחותה בטובותיו היא שהוא שומר את מזיגותה. על ידי הטיט הוא מרוה ומחבר את הקרקע וארץ מצרים מקבלת מידו לא רק את פריון האדמה, כי אם אותה בעצמה.

מחזה נהדר הוא ביותר כשהוא כבר משתרע על פני הארץ. השדות והבקעות נעלמים מן העין והערים נותרות כמו איים. ממקום למקום יש תחבורה רק על ידי אניות, והעם מרבה לשמוח ככל שהוא ממעיט לראות משטח האדמה. כשהוא נשאר בתוך גדותיו צריך הנילוס לשבעה פלגים בהשפכו לתוך הים, וכל אחד כשתסתכל בו הוא חלק מהים. אבל חוץ מזה הוא מושיט פלגיו, שאינם חשובים כל כך, לצדדים שונים כדרכו.

עם זה הוא גם מגדל חיות שאינן פחותות מחיות הים לא בגודל ולא בכוח המזיק. מזה יכולים אף לשער מה אדיר הוא, כיון שהוא מחזיק בעלי־חיים כבירים ומספיק להם מזון ונותן להם מקום להתרוצץ בתוכו. ברבילוס319, איש חשוב מאד ומושלם בכל המדעים במדה בלתי רגילה, מספר לנו, כי בימי היותו שליט במצרים ראה בשפך־הנילוס ההרקליוטי320, והוא היותר גדול, השתעשע במחזה, איך דלפינים באים מן הים ותנינים מן היאור התנגשו אלו לעומת אלו במחנות והתחולל כמין קרב; תניני־היאור נוצחו מאת חיות הים השאננות, אשר נשיכתן מסוכנה. אצלם חלק הגוף העליון הוא קשה ואין אף שיני חיות גדולות חודרות לתוכו, אבל החלק התחתון רך ורפה, בו עשו הדלפינים פצעים על ידי העקצים הבולטים על גבם, בהם קרעו את בטן התנינים בהזדקרות למעלה, ואחרי שנגזרו כך גופותיהם של רבים מהם הפכו הנשארים ונסו. בורחת חיה מפני העז ממנה, והיא עזה בפני המפחד מפניה! גם בני טנטירה321 גוברים עליהם, לא בשביל יתרון גזעם וטבע דמם, אלא על ידי עזותם ועל ידי שהם בזים לסכנה. הם קופצים על התנינים, וזורקים, כשהם נסים, חבל עליהם וגוררים אותם; אמנם רבים שאין להם די שלות־רוח לתקוף את החיות, מקפּחים את חייהם בעצמם.

לפי תיאופרסט היה נילוס לפנים מגלגל בתוכו מי הים. בשתי שנים זו אחר זו, בעשירית ובאחת עשרה למלכה קליאופטרה322, לא עלו מימיו ואמרו אנשי מצרים כי זה אות על אבדן שני מושלים: כן אמנם אנטוניוס וקליאופטרה קיפחוּ את ממשלתם. בזמן קדום, לפי מה שמספר קלימכוס323, קרה שלא עלה נילוס במשך תשע שנים.

ועתה נבחון את סיבת עלית הנילוס בימי הקיץ, ואתחיל בביאורים מזמן עתיק. אנכסגורס אומר, כי המים מהפשרת השלגים זורמים מן רוכסי ארץ כוש עד נילוס. זאת היתה דעה רווחת בימים קדמונים ובה מחזיקים אסכילס, סופוקלס ואוריפידס. אולם כנגד זה מעידים דברים רבים. ראשית, כי כוש היא ארץ החום היותר גדול, זה ניכר מצבע העור של היושבים בה וגם מהטרוגלודיטים השוכנים במערות מתחת לארץ. הסלעים כמו לוהטים באש, ולא רק בצהרים כי אם גם בערוב היום. החול בוער ואינו סובל מדרך כף רגל, הכסף נמוג לעופרת, ריתוקי הפסילים נמסים, אין ציפוּיים מתקיימים על גבי חומר. רוח קדים324 הבא משם הוא החם ביותר בכל הרוחות. אין החיות המתחבאות בחורף מבקשות להן שם מקלט, והנחש אף בתקופה ההיא נשאר על פני האדמה. אלכסנדריה, שהיא רחוקה הרבה מהמקומות החמים ביותר, אף היא אין בה שלג, בגובה למעלה ממנה גם גשמים אין. מהיכן איפוא יבוא השלג לארץ כזאת בחומה הבוער, ויתקיים שם במשך כל הקיץ? אולי הוא נמצא על הרים אחדים, אבל לא יותר מאשר האַלפים, על רוכסי הרי תרקיה ועל הקוקז. אולם הנחלים בהרים הללו עולים בראשית הקיץ ואחרי כן הם יותר קטנים מאשר בחורף, כי באביב ממוגגים הגשמים את השלג ושאריתו חולף בתחלת החום. גם לא הרהינוס, והרהודנוס325 והאיסטר326 ולא הברוס אשר בתחת הרי האֶמוס327 אינם עולים בימות הקיץ, אף על פי שרב השלג שם בהרים בארצות הצפון. גם הפאסיס328 והבוריסתנס329 היו צריכים לגאות בתקופה ההיא, אילו היו השלגים פועלים אף בקיץ על עלית מי הנהרות. גם היה צריך נילוס, אילו היתה הסיבה ההיא נכונה, לגאות ביותר בראשית הקיץ בעוד שהשלגים מרובים ומלאים ואז חלקיהם הרופפים מפשירים, אבל הוא זורם במשך ארבעה ירחים בגאות שאינה משתנה.

אם נאמין לתלס, הרוחות של ימי החום מתנגדות לזרם מי נילוס ועוצרים אותם בדחפם את הים כנגד השפך. כך הוא נעתק לאחור וחוזר לתוך עצמו, ואין זאת גאות אלא התמלאות מתוך סגירת המוצא, וכשהוא רק יכול הוא פורץ ויוצא. יש עדות מאותימנס ממסיליאה330: “נסעתי בים האטלנטי, הנילוס יוצא משם יותר גדול במשך ימי חום הקיץ, כי זרמו נדחק אחור על ידי הים מתוך נשיבת הרוחות, וכשהן נחות אז הים נעשה שקט ומי הנהר פוחתים. גם מתוקים הם שם מי הים ויש בם חיות דומות לאותן שבנילוס”. – אבל אם רוחות החום גורמות לגאותו, למה היא מתחילה קודם להן ונמשכת אחריהן? גם אין הוא עולה במדה שהרוחות מתגברות, ואין לו שיא ושפל מקבילים לנשיבתן, כמו שהיה צריך להיות אילו היו הרוחות גורמות. והרי גם רוחות החום פוגעות בחוף מצרים והנהר זורם כנגדו; צריך היה לזרום מן המקום שהן מנשבות, אילו היתה בהן הסיבה. עוד זאת: מן הים לאחור היה צריך להביא מים זכים ממראה התכלת ולא לגולל מים עכורים כמו שאנו רואים. ועל כל אלה: עדותו331 מוכחשת על ידי רבים אחרים. בימים ההם יכלו לכזב הרבה, עניני ארצות רחוקות לא היו ידועים ונקל היה לרקום אגדות. עכשיו בכל חופי הים סובבות אניות־סוחרים, ולא שמענו מהנוסעים על מוצא הנילוס332 או שינוי הטעם במי הים. קשה להאמין בזה גם לפי החוק הטבעי, כי השמש מושך אליו ביותר את המים המתוקים והקלים333. ולמה אין הנהר גואה גם בחורף, הלא גם אז הים סוער ברוחות עזות, לפעמים גם יותר קשות, ורוחות החום לגביהן מתונות? גם אילו יצא מן הים האטלנטי היה מכסה בפעם אחת כל ארץ מצרים, אבל גאותו היא רק אטית334.

אונופידס מין כיאוס335 אמר: בימות החורף החום נעצר מתחת לאדמה, לכן המערות הן חמות והמים בבארות הם פושרים, לכן עורקי האדמה מתיבשים. בארצות אחרות הנחלים מתגברים בעזרת הגשמים, אבל הנילוס, באין גשם, נחלש. אחרי כן בקיץ כוחו מתרבה, כי תחתית האדמה מתקררת ולמעינות חוזרת הרעננות. אולם אילו היה כך, היו כל הנחלים עולים בקיץ וכל הבארות מתמלאות מים. מלבד זה, לא נכון כי בחורף החום גדול מתחת לאדמה. אם המים והמערות והבארות פושרים, הטעם הוא, שאין אויר חדש מגיע אליהם; אין בהם חום, אלא הקור אינו חודר אליהם. מטעם זה הם גם מתקררים בקיץ, כי האויר שהתחמם רחוק מהם ואינו מגיע אליהם.

דיוגנס מאפולוניה336 אמר: השמש מושך אליו את הלחות, הארץ שנתיבשה משלימה את הלחות מתוך הים ולים היא מגיעה משאר המימות. אבל אי אפשר שתהיה אדמה בחלקה יבשה ובחלקה מלאה מים, כי כולה מנוקבת והיבש והלח משלימים זה את זה דרך התעלות; אילו לא היתה משלימה את החסר, היתה מתיבשת לגמרי. לכן אמנם השמש מושך את הלח מכל המקומות337, אבל ביותר מהמקומות שהוא שולט בהם בחוזק, מהדרומיים במדה שהאדמה מתייבשת היא מושכת אליה יתר לחות; כמו שבמנורה השמן מנטף לצד שמתרוקן בדלקה, כן המים עוברים למקום שהחום מושך אותם. מהיכן הם נמשכים? כמובן, מארצות החורף התמידי, מן הצפון. לכן זורם הים השחור338 בכוח חזק ובלי הרף אל ים יותר נמוך, ואין גאות ושפל מתחלפים בו, כי אם נשפך הוא לצד אחד במהירות. אם לא היה כן, שהמים החסרים מתמלאים כסדרם בדרך זו, היתה הארץ כולה או מתיבשת או מתכסה במים.

הייתי רוצה לשאול את דיוגנס: אם כל חלקי האדמה נקובים339 ומחוברים זה לזה, למה אין כל הנהרות גואים במדה שוה בימי הקיץ? – מצרים נשרפת יותר מחום השמש, לכן רבה גאות הנילוס; אבל גם בארצות אחרות היו צריכים הנהרות לגאות באותה מדה. ועוד: למה ישנם חלקי־אדמה מעוטי־מים, אם כל חלק יכול למשוך אותם ממקומות אחרים במדה שהוא מתיבש? ועוד: למה מי הנילוס מתוקים, אם הם באים מן הים? ואין מי נהר יותר מתוקים ממימיו. –

[כאן חסר ביסוד ההמשך, ורק קטע מן החסר יכולים להשלים מתוך מה שמביא יוהנס הלודי בחיבורו ביוונית על ירחי השנה, ספר ד', פרק י"ח:

הרודוט אומר כי השמש בעברו באזור הדרום הקרוב לארץ הוא מושך את הלחות מהנהרות וכשהוא פונה לצפון בראשית הקיץ הוא מושך את מי נילוס, מטעם זה הנהר ההוא גואה בקיץ.

לפי דברי המצרים רוחות הקיץ מגרשים את העננים לצד דרום, מכאן התפרצות זרמי מים המעלים את הנילוס.

אפורוס מן קימי בספר ראשון לכתבי “היסטוריה” אומר כי אדמת מצרים נקובה מטבעה ועל ידי הטיט שכונס נילוס משנה לשנה היא מסתתמת והנהר בימי החום הגדול שוטף כמו זיעה אל ארצות קלות ונקובות יותר.

תראסיאלקיס מן תאסוס אומר כי רוחות הקיץ מוציאות את הנילוס מאפיקיו, והוא עולה על גדותיו כי ארץ כוש הרים סביב לה גבוהים משלנו והיא מקבלת שם את העננים הנדחים מהרוחות.

קליסתנס, מן החכמים הפריפתטיים, אומר בספר ד' מכתבי ההלנים כי בנסעו בחברת אלכסנדר המוקדוני ובבואו לארץ כוש מצא שם נהר אשר זרמו פורץ בעקבות הגשמים המרובים.

אך גם דיקאיארכוס340 סובר בספרו “סביב הארץ” כי מוצא הנילוס הוא בים האטלנטי].


ג

הברד נוצר בדרך שהקרח נעשה אצלנו, ענן שלם נעשה לכפור” – אילו אמרתי כך, היה זה דבר נועז. לכן אבחר לחשוב עצמי בסוג העדים ממדרגה שניה, האומרים: כך שמענו, ולא: בעינינו ראינו. או אעשה כמו שעושים כותבי דברי הימים, כי אחרי שהרבו לבדות מלבם כמה דברים, יש אשר אינם רוצים להיות ערבים על איזה סיפור ומוסיפים: “הוא על אחריות מודיעי הדבר”341. אם אינך מאמין לי, פוסידוניוס יהי לך בר־סמכא, אם במה שהוא עובר עליו בשתיקה או במה שיבוא. הוא יספר לך כאילו היה עד רואה, כי הברד נוצר מענן מלא מים או שכבר הפך למים.

למה הברד עגול? אין זה צריך למורה. הרי כל טפה מתגבשת כך, תוכל לראות זאת בהבל־פה אשר רטיבותו מתכנסת על פני אספקלריה או בנטיפות בגביע ובכל שטח חלק. גם על עלי־העץ הטפות הנושרות שוכבות בצורת עגולים.

מַה הוּא הַקָּשֶׁה מֵאֶבֶן? וּמַה הוּא הָרַךְ מִן הַמַּיִם?

נוֹקְבִים אַף עַל פִּי כֵן נִטְפֵי נוֹזְלִים אֶת הַצוּר342,

או כמו שאומר משורר אחר:

“טִפּוֹת נוֹקְבוֹת אֶת הָאֶבֶן”343.

הניקוב בעצמו הוא עגול, ומזה יש להכיר כי גם הדבר הנוקב הוא כך. הוא כורה לו מקום כפי צורתו ותמונתו. אולם הברד גם אם אינו עגול מתחלתו יכול לקבל צורה זו בדרך נפילה באויר העב בהתהפכו כמה פעמים. השינוי הזה אינו מתהוה בשלג, כי איננו מגובש באופן דומה, הוא רופף ואינו נופל מגובה כמו הברד אלא קרוב יותר לאדמה, דרכו באויר אינה ארוכה כל כך. נפילתו קצרה.

למה לא תהיה לי הרשות כמו לאנכסגורס?344 החופש היותר גדול צריך להיות בקרב החוקרים. (לכן אומַר:) הברד אינו אלא קרח תלוי במרום, והשלג אינו אלא כפור אשר קפא ברחיפתו. כמו שכבר אמרתי, אין בין הכפור והקרח אלא מה שבין המים והטל או בין השלג והברד.


ד

הייתי יכול להסתפק בסיום ענין זה, אבל אני מודד לך בעין יפה, וכאשר כבר החילותי להטריחך, כן אוסיף להזכיר שאלות. למה בחורף נופל השלג אבל לא הברד, ורק באביב כשנחלש הקור מתחולל ברד? שמא אני שוגה בעיניך בתשובתי, אבל אני מאמין בדבר, אשר אולי הוא מהשקרים הקלים (אשר את אומריהם מכבדים בסטירת לחי, אך לא מנקרים את עיניהם): בחורף האויר קר, ולכן הוא מתהפך לשלג ולא למים, כי הוא קרוב בתכונתו לשלג; בתחלת האביב משתנה האויר ובהתחממו טפות גדולות מתהוות, כמאמר ווירגיל: “קופץ אביב מלא מים”345. פעולה עזה היא השתנות האויר בהתפרדות והתרופפות בסיוע החום עצמו. לכן אין גשמים אטיים ומתמידים, אלא מטרות־עוז יורדים. בימי החורף הם מתונים ודקים כמו שרואים אותם כשהם יורדים לפרקים חלשים וגם מעורבים בשלג. יום שלג סוער הוא, כשהקור גדול והשמים מעוננים. גם כשרוח צפון נושבת והאויר המיוחד לה מתהוה, מתחולל גשם דק, וברוח דרומית הקשה הוא יותר עז והטפות מלאות.


ה

יש גם דעה של חכמינו (הסטואים) אשר אני מפקפק בה, כי קלושה היא, אבל לא אסתיר אותה. מה איכפת אם אכתוב דבר הצריך למשפט־חסד? אילו באנו לשקול את כל השערותינו במאזני־זהב, היינו צריכים לחשות, כי מעטים מאד הדברים, אשר אין מתנגד להם, וכל השאר אף אם הם נוצחים עוד עומדים לדיון346.

הם אומרים כי במדינות סקיתיה אצל הים־השחור בצפון כל מה שמתכסה בקרח ובכפור מפשיר באביב, קרח הנהרות נבקע והשלג נמס בהרים. קרוב איפוא להאמין כי הרוחות הקרים באים משם והם מתערבים ברוחות האביב. החכמים ההם מוסיפים דבר שלא רכשתי לי בו נסיון ולא אחשוב לרכוש אותו – וגם אתה אם רצונך לנסות הדבר, עשה זאת בשלג על ידי עבד קארי347. הם אומרים, כי הרגלים סובלות פחות מן הקור כשדורכים על שלג קשה ומגובש מאשר על דק ורטוב. אם נכון הדבר, אזי מה שבא מארצות הצפון כשהשלג כבר מפושר והקרח שבור, מצמצם ומחבר את האויר החם והרטוב שבדרום, ועל ידי הקור נטפי־מים שהיו עתידים להיות גשם נעשים לברד.


ו

לא אוכל להתאפק מהזכיר כל הדברים חסרי־טעם שאמרו החוקרים שלנו. הם אומרים כי ישנם בקיאים רואים בעבים ויודעים מראש אימתי יהיה ברד. את הבקיאות הזאת רכשוּ על ידי הסתכלוּתם בצבע העבים אשר הברד בא אחריהם. כמעט לא יאָמן כי בעיר קליאוני348 היו פקידים ממונים להיות “צופים לברד”349, “כאלאזופילקס”. וכשנתנו אלה אות כי ברד קרוב – מה אתה סבור שעשו? חשו ללבוש בגדי צמר ועורות? לא, אלא כל אחד זבח לו שה לקרבן או בן־עוף. מובן שהעננים בהריחם דם מיהרו לעבור לצד אחר. אתה שוחק על זה? עוד תשחק יותר. אם לא היה לאיש שה או תרנגולת לזבוח, שלח יד בגופו בלי לפגום בו קשה, שלא תאמר כי העננים הם אכזרים וצמאי־דם, היה צריך רק לנקוב בקנה חד באצבעו אחת וטפת דם שיצאה נחשבה לזבח, והברד התרחק מן השדה של אדם זה כמו משדהוּ של המקריב קרבנות מרובים.


ז

מן המבקשים טעם למנהג זה, יש אומרים – כמו שיאות לחכמים גדולים – כי אי אפשר לכרות ברית עם הברד ולפייס את הסערה במתנות קטנות, אף כי גם פני האלים מכפרים במנחה350. אך יש גם אומרים שהם משערים סגוּלה מיוּחדת בדם לדחות ולהרחיק העננים. אולם איך יהיה בטפת דם קטנה הכוח הרב להגיע עד למרום ולהשפיע על העננים? הלא נוח יותר להגיד, כי כל זה דבר כזב ואגדה. אבל אנשי קליאוני תבעוּ למשפט את הממונים על ההשגחה והאזהרה מפני סערת הברד, כי בהתרשלותם הוכו הגפנים ונשחתה תבואת השדה. אף אצלנו בחוקים של “שנים עשר הלוחות” נקבע עונש של “מי שישחית את תבואות חברו בכשפים”351. הדורות העתיקים בבערותם האמינו כי אפשר למשוך ולדחות את השמים בקסם, אך אי־אפשרות הדבר כה גלויה, שאין צורך לבקש לזה את חכמת הפילוסופים.


ח

עוד דבר אחד אוסיף, וינעם לך שתוכל לקבלו ולהסכים לו. אומרים כי השלג מתחולל בחלק מן האויר הקרוב לאדמה, כי שם יש יתר חום מארבעה טעמים. ראשית, כיון שהרבה יש באדמה בוער ויבש, האד העולה ממנה יותר שהוא קרוב לה הוא חם. שנית, קרני השמש הנדחות מן הארץ חוזרות352, וכפילתן מחממת ביותר את הקרוב לאדמה, והחום רב יותר בהיות השפעת השמש כפולה. שלישית: במקומות הגבוהים יותר הרוחות מרבות לנשב ולנמוכים יש יתר חסות מנשיבתן.


ט

על אלה נוסף הטעם (הרביעי) שנותן דמוקריטוס: “כל מה שהגוף מגובש יותר הוא סופג מהר את החום ומאריך לשמור אותו353 וירבה לשמור אותו”. שמע גם איך הוא מסביר הדבר. בגופים היותר קשים ומצומצמים נמצאים נקבים יותר קטנים והרוח יותר דקה בכל אחד, וכמו הדוּדים הקטנים בבית המרחץ והמוליארים354 הקטנים מהרה מתחממים, כן גם אלה בנקביהם הזעירים ונעלמים מן העין מחישים לספוג החום ועל ידי שהמוצאות צרים אינם נותנים אותו לצאת מהר".


י

האויר הוא יותר עבה במדה שהוא קרוב לארץ. כמו שבמים ובכל לחות הקובעת יורדת למטה, כן באויר החלקים היותר גדולים שוקעים. והנה כבר הוכיחו כי החומר היותר עבה וגביש שומר יותר את החום אשר ספג. אך האויר היותר מרומם ומרוחק מן החלאה שבאדמה, הוא יותר זך ונקי, לכן אינו מחזיק את קרני השמש אלא נותן אותן לחדור כמו דרך כלי ריק, ומטעם זה איננוּ חם כל כך.


יא

כנגד זה יש סבורים כי ראשי ההרים היו צריכים להיות יותר חמים במדה שהם קרובים לשמש. טעותם לפי דעתי היא בזה שהם חושבים כי האפנינים והאלפים ושאר ההרים הידוּעים בגבהם הם מתרוממים כל כך שהם מרגישים בקרבת השמש. אבל הגובה הוא רק ביחס אלינו; לעומת כלל העולם גלויה נמיכות הכל. רק ביניהם לבין עצמם יש התחרות בגובה355, אבל אין מקום מתנשא כל כך שיבוא גבהו בחשבון לעומת תבל כולה, לולא זאת לא היינו אומרים כי כל הארץ היא ככדור. סגולת הכדור היא שהוא עגול מכל צד. את השויון שער בנפשך כמו זה של כדור משחק, אשר אם גם סדקים וקישורים נמצאים בשטחו, אין זה מעכב מלומר שהוא שוה. כמו שאין הליקוּיים בכדור זה פוגמים בתמונתו העגולה, כן גם ההרים המתרוממים בכל כדור הארץ אינם משנים צורתה, כי גבהם נבלע בשטח הארץ בכללה. מי שאומר כי הר יותר גבוה מפני שהוא קרוב יותר לשמש ירבה להתחמם, יוכל לומר כמובן כי אדם ארוך ימהר להתחמם מן הננס והראש קודם לרגלים. אבל מי שישער גודל העולם במדה הראוּיה לו ויחשוב כי הארץ בתוכו רק כנקודה קטנה, הוא יבין כי אין דבר שיוכל להיות בולט בו באופן שיקבל יותר מהשפעת הגופים השמימיים מפני קרבתו היתרה. ההרים הללו שאנחנו צופים עליהם והפסגות המכוסות שלג נצחי, באמת הם נמוּכים מאד, ואם ההר יותר קרוב לשמש מהבקעה או העמק הרי זה רק כמו שערה אחת שהיא יותר עבה מחברתה. כך יכולים לומר גם כי עץ אחד קרוב מחברו לשמים, והוא שקר, כי בין דברי־ממש קטנים יוכל להיות הבדל רק ביניהם לבין עצמם, ואם משוים אותם לגוף גדול מאד, לא איכפת בכמה הם נבדלים, כי אף אם ההבדל גדול, כולם יחד פחותים בשיעור.


יב

נחזור לעניננו356. מן הטעמים שהזכרתי החליטו רבים, כי השלג מתהוה באותו חלק מן האויר שהוא קרוב לארץ, ולכן הוא פחות מהודק, כי אין הקור מספיק לביצורו. כי באויר הסמוך לאדמה יש יתר קור משנצרך להתהוות מים או גשם, ופחות מהנצרך להתקשות הברד. על ידי הקור הבינוני הזה שאינו די חזק, המים המתבצרים נעשים לשלג.

תשאל: למה תעמול כך בחקירות הבל, אשר בהן אדם נעשה יותר מלומד אבל לא יותר טוב357? אתה מבאר איך השלג מתהוה, אבל היה חשוב יותר שתבאר, למה אין צריכים לקנות גלידי־שלג358? ובכן אתה רוצה שאלחם בבעלי־ההנאות. אמנם מלחמה מתמידה היא ואין אנו נוצחים בה, אבל נמשיך אותה, ואף אם הם יהיו הנוצחים לא יהיה זה בלי קרבות והתקוממות מצדנוּ.

שמא חושב אתה כי חקירה זו בעניני הטבע אינה מועילה למטרה זו? כשאנחנו מוצאים איך נוצר השלג, וכי לפי טבעו הוא דומה לכפור ובו יותר מן האויר מאשר מן המים, הכי אין זה לכלמתם של האנשים הללו, אשר יבושו לקנות מים והם קונים מה שהוא פחות ממנו? גם טוב שנחקור, איך מתהוה השלג, ולא איך שומרים אותו; כי לא די שמוזגים יינות שונים ומסדרים אותם במרתפים לפי טעמם ושנותיהם, מוצאים גם תחבולה לכבוש את השלג כדי שיתקיים בקיץ ויגן עליו מקום צונן מפני תקופת החום. מה ההישג הגדול359? כי קונים במחיר מים הנמצאים חנם. צר להם שאינם יכולים לקנות את האויר ואת השמש, כי האויר הזה גם להמפונקים והעשירים מגיע על נקלה, בלי מחיר. רע עליהם המעשה כי הטבע הניח דברים בהפקר! כל מה שהיה צריך לפי רצונו להיות בשפע ונמצא לכל, כל אשר שאיבתו החיונית360 היא טובה כללית, כל אשר הכין לרוב ובברכה מרובה לאדם ולחיה ולעוף השמים ואף לבהמה נבערה – את כל זה הפכוּ בעלי ההנאה, כנגד תועלת עצמם, לדבר שבמחיר; עד כך הם מואסים במה שאין רב מחירו. הנה היה עוד דבר אחד, אשר בו הושווּ העשירים להמון העם ולא יכלו להתהדר בו בפני עני ואביון; אבל אלה אשר הונם דוחק אותם, עמלוּ ומצאו תחבולה איך לעשות גם את המים לדבר של בזבוז ותפנוקים! אגיד לך גם איך הגיעו לכך, שאין מים נוזלים נחשבים לדי קרים. כל זמן שהקיבה בריאה ואוכלת מאכל נאות לה, ורק ממלאים ולא מעמיסים אותה היא מסתפקת במזונות טבעיים. אבל אם מה שמעמיסים עליה יום יום עושה אותה לרגישה לא בפני החום שבחוץ, אלא בפני החום שבתוכה, משהרווּי נעשה תמידי בבטן והיא מתיבשת ומתגברת המרה, מן ההכרח שיתבקש דבר מחליש מן החום, אשר המים עוד מוסיפים עליו. מה שמנסים לתרופה מרבה במיחוש. לכן שותים הם לא רק בקיץ אלא אף בחורף מי־שלג. מה יכולה להיות הסיבה לזה, אם לא מדוה פנימי וקיבה מקולקלה מרוב הנאות, כי לא ניתנה לה מנוחה בהפסקות, למשתה הערב שנמשך עד השחר נסמכה ארוחת הבוקר, והבטן העמוסה כבר בפטילקון361 הרבים של המשתה מוסיפה להתקלקל באפיקומן362 אצל מיודעים. הזוללות שאינה פוסקת אחרי כל מה שבלעה ועיכלה363 נעשית גירוּי ומעוררת תשוקה מתחדשת ללגימה משיבת נפש. ואף אם הם מקיפים את חדר האוכל ביריעות ובאספקלריות364 ומחלישים את הקור בחורף על ידי הבערת אש, הקיבה שנחלשה וסובלת מהחום שבקרבה, כמהה לדבר מקרר. כמו שזורקים מים קרים על מתעלפים ונדהמים כדי שתשוב נפשם, כן בני־המעים של האנשים הללו הצפודים מזוללות אינם חוזרים להרגשה בלי גירוי חזק על ידי משקה קר. לכן גם אינם מסתפקים בשלג, אלא קרח הם מבקשים, כאילו בוטחים הם יותר בקור הגבוש שבו, ואותו הם חוזרים ונותנים במים. ואת הקרח הזה אינם לוקחים מעל פני האדמה, כי אם מתוך מכונה מסתירה אותו365 שיהיה יותר חזק ומשתמר. לכן גם המחיר אינו שוה, ונמכרים המים – אוי לאותה בושה! – על ידי הרוכלים במחיר שונה בשוק. הלקדמונים גירשו מעירם את רוכלי הבשמים ופקדוּ עליהם לעזוב חיש את גבולות המדינה, מפני שביזבזוּ את השמן. מה היו עושים, אילו ראו את בתי החרושת לשמירת השלג ואת הבהמות הרבות העמוסות משא המים, אשר צבעם וטעמם נפגמים מן הקש והגבבא366 שהם נשמרים בהם? ומה נקל, האלהים הטובים367, לרוות את הצמאון הבריא! אך איך ירגיש הגרון המשותק והמקולקל מהמאכלים הרותחים? כמו שאין שום קור מספיק להם, כן גם לא חום. הם בולעים כמהים ופטריות בעודם עשנים מתוך הרותחין, ואחרי כן משקיעים את הבערה בגרונם במשקה שלג. תוכל לראות אנשים צנומים עטופים בסדינים ובמטפחות, חיורים וחולנים, והם לא רק גומעים אלא אוכלים את השלג ונותנים חתיכות קרח לתוך הכוס כדי שלא יתחמם בעת המשתה עצמו. הכי זה צמאון? לא, אלא קדחת היא, ויותר קשה מפני שאינה נרגשת בדופק ולא בחום המתפשט בכל הגוף, אלא הלב הוא הבוער, חלי שאין לו תרופה, רך וחלש ועם זה קשה ועקשן.

הנך רואה כי הכל נחלש על ידי ההרגל. השלג הזה, אשר בו אתם כבר שוחים368, על ידי השימוש התמידי והרגל הבטן בו, הוא ממלא כבר מקום המים. עליכם לבקש עכשיו דבר יותר קר. הקור שהרגילו בו אינו נחשב עוד לכלום.


 

ספר חמישי

התוכן: המחבר מדבר על האויר ותנועת הרוחות. האויר אינו בלי תנועה. התהוות הרוחות והגדרתן. דעת דמוקריטוס (א–ג). המים והאש בתור גורמים (ה–ו). הרוחות קודם עלות השחר ואחר שקיעת החמה (ז–ט). הרוחות האֶטסיים (קייטנים) והיוצאים מתוך עננים (י–י"ב). הסופות והרוחות מתחת לאדמה, ותהומות (י“ג–ט”ו). כינויי ד' הרוחות בּיונית: אורוס, זפיר, בוראוס ואוסטר, ושיטה אחרת בספירתם (ט“ז–י”ז). כל הרוחות נוצרו לתועלת האדם והוא משתמש בהם לרעתו, כמו ברוב הדברים המועילים שיצר הטבע ולא על היוצר עלינו להתלונן. דברים חריפים כנגד הטפשות המסכסכת עמים במלחמות (י"ח). – בספר זה הוא מזכיר מהחכמים הקודמים רק את דמוקריטוס ומשתמש בכינויים היוניים, מכאן אפשר לחשוב שמקור הספר יוני.


א

הרוח הוּא אויר נוזל. יש מגדירים אותו כך: הרוח הוא אויר נוזל לצד אחד, הגדרה זאת נראית לי יותר נכונה, כי לעולם אין האויר דומם ובלי איזו תנועה. על הים אומרים שהוא שקט, כשהוא נע רק מעט ואינו נוטה לצד אחד. כן כשאתה קורא:

“בִּהְיוֹת הַיָּם שָׁקֵט מֵרוּחַ”369

אל תחשוב שהוא עומד, אלא תנועתו אטית, ואומרים שהוא שקט מפני שאינו מסתער לכאן ולכאן. כן צריכים לשפוט גם על האויר, שאיננו בלי תנועה גם כשהוא נח. אפשר להכיר זאת כך: כשהשמש חודר לתוך מקום סגור, רואים אנו גופים קטנים370 מתנועעים מנגד, עולים ויורדים ונפגשים באפנים שונים. לכן אין זה מדוּיק כשאומרים כי הזרם היא תנועה של הים; כי הוא מתנועע גם כשאיננו זורם. בזהירות שלמה תהיה רק ההגדרה: הזרם היא תנועת הים לצד אחד. כן גם בעניננו, לא יתן מקום להתקפה מי שיזהר להגיד בדיוק: הרוח הוא אויר זורם לצד אחד, או: הרוח הוא אויר זורם בכוח, או: עזוזו של אויר ההולך לצד אחד, או: מרוץ האויר באיזו התרגשות יתרה.

יודע אני מה שישיבו לטובת ההגדרה האחרת: למה לנו להוסיף שהוא זורם לצד אחד, הרי כל מה שזורם נוטה לצד אחד, ולא יאמר איש על מים שהם זורמים אם הם נעים בתוכם בלבד ואינם יוצאים למקום אחר. יכול איפוא דבר להיות נע מבלי לזרום, אבל לא לזרום בלי שיהיה זה לצד אחד. אמנם נוכל להשתמש בביטוי הקצר אם אין מערער כנגדו, אבל הזהיר יותר בדבריו לא יחשוך מלים אשר הוספתן הוא סייג בפני הפּלפּול. עכשיו נעבור אל הענין עצמו, אחרי שעסקנו דיינו בהגדרה הצורתית371.


ב

דמוקריטוס אומר: כשנמצאים במקום צר וריק הרבה גופים קטנים, שהוא מכנה אטומים, מתהוה רוח, וכשמספר האטומים קטן בתוך חלל גדול, אזי האויר שקט. כי כמו בשער העיר וברחוב כשהאוכלוסים מועטים הם מהלכים בלי מהומה, אבל כשהמון רב נדחק בנתיב צר אחד נתקל בחברו ומתחוללת קטטה, כן באויר הסובב אותנו, אם במקום צר הרבה גופים קטנים מתכנסים הם נתקלים זה בזה, דוחפים וכובשים זה את זה ונלחצים זה מזה, וכך נוצר רוח, בהיות האטומים המתרוצצים שוהים איזה זמן בלי הכרעה ואחרי כן נוטים לצד אחד. ואם בחלל גדול מספר האטומים קטן, אינם נלחמים זה בזה ואינם נדחקים.


ג

להוכיח כי דעה זו לא נכונה אפשר מזה, כי לפעמים כשעננים כבדים באויר הרוח פחות, ואז הרי אטומים רבים מקובצים במקום צר, ומזה עביים של העננים. גם בסביבות הנהרות והאגמים לפעמים אדים מתהוים, ושם אטומים מקובצים ודחוקים, אבל אין רוח. יש אשר ערפל כבד מתפשט, עד שאין לראות אף את הדברים היותר קרובים, וזה לא היה אפשר בלתי אם בהתקבץ אטומים רבים במקום צר; אבל אין שקט־רוח כה מורגש כבזמן הערפל. שים לב גם למה שכנגד השערה זו: בהופיע השמש בבוקר הרי הוא עושה את האויר העבה והרטוב יותר דק, סידור האטומים יותר רופף והם אינם נדחקים בהמון – ובשעה ההיא רוח קלה נושבת.


ד

“איך איפוא נוצרים הרוחות”, תשאל, “כיון שאתה דוחה ההשערה ההיא”372? לא באופן אחד. יש אשר האדמה בעצמה מוציאה מתוכה רוח ונופחת אותו ממעמקים, ויש אשר בהיות אד נמשך עולה מתחתית האדמה ההבל אשר בו משתנה ונעשה לרוח. והנה עוד דבר, שלא אוכל לפתות את עצמי להאמין בו אבל לא גם לעבור עליו בשתיקה: יש השערה, כי כמו שבבטן שלנו בעקבות המזון מתחוללות נפיחות היוצאות עם ריח בלתי נעים לאף, ונשמטות מתוך הבטן פעם בקול שאון ופעם בניחות, כן דוחה הטבע הזה הגדול שלפנינו רוחות מתוכו בשעה שהוא משנה צורת חמרי המזון; לטובתנו הוא, כי מעכל הוא את מזונו, לולא זאת היה לנו לפחוד שיוציא מתוכו סחי נמאס. או נחשוב לאמת יותר מתקבלת, כי גופים קטנים משוטטים תמיד מכל חלקי האדמה וכאשר הם מתקבצים והשמש מרדד אותם, הרוח נוצר, מפני שכל דבר נלחץ וסגור מבקש להתפשטותו חלל יותר גדול?


ה

אם כן, האדים מן המים והאדמה יהיו הסיבה היחידה להתהוות הרוחות? מהם יתחולל כובד האויר וגם יתרופף בדחיפה, מפני שכל דבר עבה המתרדד נאלץ לבקש לו מקום יותר רחב? – אני אומר כי גם זאת היא סיבה; אבל יותר חזקה ואמתית היא ההשערה, כי באויר עצמו מונח כוח התנועה ואינו מקבל אותו מבחוץ, כמו שסגולות אחרות טבעיות לו. אל תחשוב כי רק לנו ניתנו כוחות ידועים לתנועה והאויר נברא כגולם בלי כשרון פעולה373, בעוד אשר המים, אף כשהרוחות שקטים, מתנועעים לפי דרכם, לולא זאת לא היו שורצים שרץ נפש חיה? הן רואים אנחנו גם סיב גדל בהם ואיצא שוחה על פניהם. הלא יש בהם כוח חיוני.


ו

הכי במים לבד? הלא גם האש השורפת הכל, יוצרת כמה דברים, ואף על פי שהוא רחוק קצת מן השכל, בכל זאת אמת הוא כי יש יצורים חיים נולדים מן האש374. כוח כזה יש גם לאויר ולכן הוא מתעבה לפעמים ומשתרע ומזדכך ומתכנס ומתפזר. ההבדל בין האויר והרוח הוא כמו בין אגם ובין נהר. – לפעמים גם השמש בעצמו נעשה סיבה לרוח, כשהוא מפזר את האויר הקרוש ומפתח את הקשרים הלוחצים אותו.


ז

אחרי שדיברנו על הרוחות בכלל, נחקור עכשיו על כל אחד. אולי יתבאר לנו איך הם מתהוים, כשיתגלה אימתי ומהיכן הם יוצאים. נבחון תחלה את הנושבים קודם עלות השחר375, הבאים מן הנהרות, מן הבקעות או מאחד המפרצים. אין אחד מאלה מתקיים, הוא פוסק כשהשמש מתגבר ואינו שולט במרחק יותר ממה שהעין רואה. המין הזה מן הרוחות מתחיל לנשוב באביב ואינו קיים יותר מבמשך הקיץ, דרכו לבוא ממקומות מרובי־מים ומהררים. בבקעות, אף אם מים רבים בהן, אין יודעים אותו במדה די חזקה שיחשבו אותו לרוח.


ח

אולם איך מתחולל רוח זה, שהיונים מכנים: מפרצי376? האדים אשר הבצות והנהרות מעלים, והם רבים ומתמידים, השמש שואב אותם כמזונו; בלילה אינם יוספים להשאב, הם נשארים סגורים בין ההרים ומתכנסים במקום אחד. כשהם ממלאים אותו עד לבלי הכיל, הם נדחקים לאיזה צד בדרך אחת, מכאן מתחולל הרוח. הוא רץ לאותו צד, שמושך שמה מוצא חפשי בלי גדר ואשר שם יוכל להתפשט מה שמקובץ בתוכו. ראָיה לזה הוא, כי בתחלת הלילה אינו נושב, מפני שהקיבוץ רק החל, ועד השחר הוא נגמר, והוא שואף להקל את מעמסו ביותר למקום רחב ידים ופתוח לפניו. זריחת השמש מוסיפה בנגיעתה באויר הקר ליתן לו דחיפה. כבר קודם שהוא יוצא הוא פועל באורו לבד ואף אם אינו מגרש עדיין בקרניו את האויר, הוא מעורר ומגרה אותו. אחרי שכבר יצא, חלק מן האדים נחטפים מלמעלה, וחלק מהם מתפזר על ידי החום, לכן אין הרוחות האלה מאריכים נשיבתם בבוקר, כוחם אפס בזרוח השמש. אף אם היו חזקים בתחלה הם מתרופפים עד הצהרים ואינם מתקיימים לעולם באמצע היום. תקפם וחולשתם וגם משך־נשיבתם תלויים בתוקף האדים המקובצים בתוכם.


ט

ולמה הרוחות האלה באביב ובקיץ הם יותר חזקים? (כי בשאר תקופות השנה הם חלשים ואין בכוחם להניע מפרש ספינה). מפני שהאביב הוא רוה־מים ובו האדים מהנהרות מתגברים וגם האדמה יותר רטוּבה על ידי מזג האויר. ולמה הם שולטים בקיץ? מפני שאחרי שקיעת החמה עוד החום היומי קיים ונשאר בחלק גדול מהלילה; הוא שואב אדים עולים וגם מושך בכוח מה שמבצבץ מעצמו. אחרי כן אין בו די כוח לספוג מה שהוציא מן האדמה. מטעם זה האדמה והרטיבות מוציאות מתוכן גופים קטנים היוצאים בדמות זרם והבל.

השמש הזורח אינו מעורר את הרוחות בחומו בלבד, אלא גם בנגיעתו. האור הקודם לצאת השמש, כמו שאמרתי, אינו מחמם עדיין את האויר, הוא פוגע בו לבד, ובעקבות הפגיעה האויר נדחה הצדה. אמנם לא נראה לי להסכים כי האור בעצמו הוא בלי חום, כיון שהוא יוצא מן החום. אפשר שאין חומו די נרגש, אבל פעולה יוצאת ממנו לפזר ולרופף את המקוּבץ. מלבד זה, גם אותם המקומות, שעשה להם הטבע קצת עוול להניחם סגורים עד שאין השמש חודר אליהם, מתחממים תחת השמים המעוננים והעצבים המתוחים עליהם, ובמשך היום הקור שבהם פוחת לעומת הלילה. בכלל377 החום דרכו לדחות ולגרש את העננים, כן גם דרך השמש לעשות ולכן יש סוברים כי הרוחות (בשחר) נושבות מצד השמש.


י

דבר זה לא נכון, כמו שאפשר להוכיח מזה שהאויר מטבעו נוטה לכל צד וכי הנוסעים בים יכולים להוליך האניה ברוח טובה גם בניגוד לצד מזרח, וזה לא היה אפשר אילו היה מוצא השמש גורם לרוח. גם הרוחות האֶטסיים378 שמביאים לראָיה, אינם מסייעים לדעה ההיא. הנני לבאר אותה בתחלה, ואחרי כן טעמי כנגדה. הם אומרים: הרי הרוחות ההם (האטסיים) אינם נושבים בחורף – מפני שבימים הקצרים השמש מתמעט קודם שהוא מתגבר על הקור. לכן גם השלג נשאר ומתקיים. הרוחות מתחילים בקיץ כשהימים נעשים ארוכים וקוי השמש מאונכים כנגדנו. מתקבל איפוא על הדעת כי, מפני החום, השלג הנפגע מרבה להפיץ רטיבות והאדמה שנשאה את סבלו ומשתחררת ממנו נושמת ביתר חופש. לכן הגופים הקטנים באים מן הזרם בצד צפון אל מקומות יותר נמוכים וחמים, והרוחות האטסיים מקבלים מזה דחיפה. לכן הם מתחילים בזמן שווי־יום־ולילה ואינם יותר מאשר בימי החום הגדול379, כי כבר הרבה נדחף שמה (עד תקופה זו) מהמקומות הקרים. אך השמש משנה אז את תהלוכו, נוגע בנו בקוים יותר ישרים, מושך חלק אחד מן האויר ודוחה את האחר. הרוחות האטסיים בנשיבתם שוברים כוח החום ומגינים בפניו במשך החדשים כשהוא בוער ביותר.


יא

ועתה, כמו שהבטחתי, אגיד למה אין הרוחות האטסיים ראָיה לדעת ההיא ולא סיוע לה. הרי אומרים אנחנו כי הרוח הקלה מתעוררת קודם עלות השחר ונחה בצאת השמש. אבל הרוחות האטסיים מכונים מאת הספנים “נרדמים” ו“מפונקים”, מפני שהם כדברי גליון380 “אינם משכימים בבוקר”. הם מתחילים לנשוב בשעה שרוחות הבוקר אף היותר חזקים כבר חלפו. הדבר לא היה כך, אילו היה השמש מחליש381 גם אותם. ועוד זאת: אילו היתה סיבת נשיבתם משך היום וארכו, אזי היו נושבים גם לפני שווי היום והלילה, כשהימים הם היותר ארוכים והשלגים מופשרים ביותר. הרי בחודש יוליוס כבר חלפו השלגים ורק מעטים הם (ראשי ההרים) המכוסים מהם.


יב

ישנם מיני רוחות היוצאים מתוך עננים קרוּעים ונבקעים פתאם, היונים מכנים אותם בשם “ענניים” (אֶקנפיים). אני חושב כי כך הם מתחוללים: כיון שיש חסרון שווּי והתאמה בין הגופים הקטנים היוצאים מאדי האדמה, מהם יבשים, מהם לחים, קרוב הדבר, כי כשהגופים האלה השונים נתקלים זה בזה בקיבוצם, עננים שקערוריים מתהוים וביניהם חללים נשארים כעין צינורות, וצרים כמו חלילים. בחללים האלה נמצא אויר סגור המבקש לו יתר חופש, בטלטולו במסגרת הוא מתחמם, והוא מתפשט ופורץ את הגדרות ויוצא ונעשה לרוח סערה, כי הוא צונח ממרום ונופל עלינו בכוח ובחריפות, מפני שאינו נוזל לאט ובדרך ישרה, אלא מתלבט ונלחם בסללו לו מסלה. נשיבה כזאת היא על הרוב קצרה בהיותה קשורה בבקיעת מסגרתו בתוך העננים המטלטלים אותו, ולכן הוא מתחולל כסופה לפעמים עם ברק ורעם משמים. רוחות אלו נעשים יותר חזקים ונמשכים, אם הם קולטים לתוכם עוד רוחות אחרים הבוקעים להם דרך כמו כן, כמו שזרמי־מים לא עצומים הולכים לאטם כל זמן שהם לבדם, ואם הם כונסים עוד פלגים רבים לתוכם הם נעשים יותר כבירים מנהרות מתמידים ויציבים. כן נראה גם לענין הסערות, שנשיבתן קצרה כל זמן שהן בודדות, ואם הן מתקשרות מהרבה רוחות השמים וכונסות כוחותיהן למקום אחד, עזוזן מתרבה ואריכות פעולתן נמשכת. לפי זה רוח (הסערה) מתחולל מתוך בקיעת עננים, וזו נעשית באפנים שונים. יש אשר גיבושם נשבר על ידי האויר הסגור ונלחם בבקשו לו מוצא, ויש אשר החום גורם, היוצא מן השמש או מחיכוך גרמי־השמים גדולים זה בזה.


יג

כאן נוכל, ברשותך, לחקור על מוצא הסופות. בנהרות רגיל הדבר, כי כשהם זורמים זמן רב בלי מעצור, מהלכם פשוט וישר, אבל כשהם פוגשים צוק־סלע מתרומם בצד החוף, הם נדחקים אחור ומחסרון מוצא המים מתגלגלים מסביב, בולעים את עצמם ומחוללים מערבולת. כן גם הרוח, כל זמן שאין מעצור בדרכו, הוא זורם ישר כפי רוחו, אבל אם כּף־הר דוחה אותו אחור או סמיכות מקומית של שני צוקי־הרים לוחצת אותו לתוך תעלה צרה ותלולה, הוא מתגלגל לפעמים סביב עצמו כמו זרם המים שתיארנו, ונעשה לסופת־גלגל. הרוח הזה המתגלגל במקום אחד בזעם מתגבר על ידי הסיבוב עצמו, הוא רוח־המערבולת382. כשהוא מוסיף עוד להתגלגל בזעפו הוא גם מתמלא אש להבה ונעשה למה שקוראים היונים פרסטר383, זאת אומרת: מערבולת־אש. הרוחות האלה המתגלגלים מן העננים הם היותר מסוכנים, הם עוקרים עדרים384 שלמים ומגביהים וזורקים אניות שלמות למעלה. מלבד זה לפעמים הרוחות מחוללים רוחות מתנגדים ודוחקים את האויר ומפזרים אותו לצדדים שונים. והנה מה שעולה בדעתי: כמו שבטפות מים זוחלות ונופלות אין אומרים שהן נוזלות, רק כשרבות מהן מתחברות ועל ידי זה כוחן גדל ניכרת נזילתן במהלכן, כן גם ברוחות, כל זמן שהאויר במקומות שונים בתנועה אטית אין זה עדיין רוח, הוא מתהוה רק כשהתנועות הנפרדות מתחברות לדחיפה אחת. בין נשיבה קלה385 ובין רוח ההבדל הוא באופן הפעולה386: נשיבה עזה הוא רוח, ונשיבה קלה הוא רק אויר נע.


יד

אחזור עתה על מה שאמרתי כי הרוחות יוצאות מתוך מערות ותהומות בחיק האדמה. אין יסוד הארץ מוצק בשלימות עד תחתית. בכמה חלקים היא נבובה ו“תלויה בערפלי חושך”387, מהם שטופי מים ומהם בלי מים. ואם גם אין שם אור להכיר על ידו שינויים באויר, דעתי נוטה כי עננים ואדים נמצאים שם. הן גם אלה הנמצאים מעל לאדמה אינם שם מפני שרואים אותם, אלא רואים אותם מפני שישנם. עלינו להחזיק בזה כי גם נהרות נמצאים שם כמו הידועים לנו (על האדמה), מהם הולכים לאטם ומהם מזדקרים על גבי סלעים בקול שאון. הכי לא תסכים גם כי ישנם כמו כן אגמים מתחת לארץ ומים מכונסים שאין להם מוצא? אם כן הוא, אזי גם מוכרח שהאויר רובץ תחת מעמס ומתוך הדחק הוא מוליד את הרוח. עלינו לחשוב כי לנשיבת הרוחות גורמים העננים התחתיים במחשכים וכשהרוחות האלה אזרו כוח עד כדי להתגבר על כל מעצור באדמה ומוצאים דרך פתוחה, הם פורצים ועוברים לארץ נושבה. אולם גלוי וידוע כמו כן שנמצא באדמה יסוד גפרית במדה רבה ועוד יסודות נוטים למאכולת אש. אם הרוח המתלבט בבקשת דרך לצאת עובר במקומות האלה הוא מתלקח על ידי החיכוכים ובוער, וכשהלהבה מתפשטת, האויר, אף אם התרשל בתחלה, מתרדד ומתנועע בקול רעם אדיר בדחיפה לחוץ. בדברים אלה אעסוק עוד ביתר עיון כשאגיע לענין רעש האדמה388.


טו

הרשה לי לספר לך כאן מעשיה קטנה. אסקלפיודוטוס389 מספר, כי פיליפוס390 הוריד אנשים רבים לתוך מכרה־הרים נושן ונעזב, כדי שיחקרו כמה מן ההון עוד נמצא בו, באיזה מצב הוא ואם תשוקתו הקדומה לבצע עוד השאירה קצת לדורות הבאים. האנשים ירדו עם אבוקות רבות כדי לשהות שם זמן רב, אחרי כן בהיותם כבר עייפים מעמל הדרך ראו נהרות גדולים ואגמים כבירים דומים לאלה שלמעלה מן האדמה ואף לא מכוסים אלא פתוחים לרוחה – והם נבהלו ממראה עיניהם. אני קראתי סיפור זה בעונג גדול, כי ממנו למדתי שאין דורנו סובל מעוונות חדשים אלא ממשיך את המקובלים בירושה391 ולא בזמננו החלו בפעם הראשונה אנשי הבצע לבדוק בעורקי האדמה והאבנים ולבקש מטמונים שהיה כדאי להם להשאר בחושך. גם אבותינו אלה, שאנחנו משבחים ומפארים וצר לנו שאין אנו דומים להם, נמשכו אחרי תקוותיהם לכרות בהרים, ובשביל רווחים הסתכנו לרדת תחתיות. גם לפני פיליפוס המוקדוני היו מלכים אשר חיפשו כסף במעמקי האדמה, ובעודם נושמים כאנשים חיים וחפשים לא נמנעו מלפנות עורף לאור ולרדת למערות אשר אין שם חליפות יום ולילה. מה היתה תקותם? מה המריץ והכריח כך את האדם העומד זקוף למעלה392 שיכוף קומתו ויקבור עצמו במעמקים באדמה למען בקש אותו הזהב, אשר חיפושו לא פחות מסוכן משמירתו? בשביל הזהב הזה ירד למכרה וזחל מסביב לשלל המלוכלך והמפוקפק, שכח את אור היום ואת הטבע הנהדר שהתרחק ממנו. אין לך מת, אשר גושי עפר כבדים כך על קברו, כמו האנשים האלה, אשר אהבת הבצע כסתה על ראשיהם במשקל אדמה כביר, גזלה מהם אור השמים, טמנה אותם בצלמות לבקש הרעל הארור393. לרדת שמה הם נועזים, תחת לבקש394 דרכי טבע חדשים. לחקור על מצב הארצות על גביהם והרוחות המנשבות בחלל הריק והנהרות הנוראים הזורמים בלי תועלת ליצורים, ומחשכי הלילה שאין להם סוף. ואחרי כל אלה הרי עודם יראים מפני שאול תחתיה.


טז

נחזור לענין המדובר. ארבעה רוחות הם, מזרחי, מערבי, דרומי וצפוני, האחרים, אשר שמות שונים להם, נחשבים על אלה.

אֵוְרוֹס לַמִּזְרָח יוֹצֵא, לְמַלְכוּת נַבַּטִּיָה לוֹ דֶרֶךְ,

אֶל פָּרַס וְלַהֲרָרִים הַמְקַדְּמִים בַּבֹּקֶר זִיו שֶׁמֶשׁ.

מְקוֹמוֹת הַמַּעֲרָב, אֲשֶׁר אוֹתָם שְׁקִיעָתוֹ מְדַמֶּמֶת,

הֵם נַחֲלַת רוּחַ זֶפִיר, וּלְמוֹשָׁב הַסְּקִיתִים צָפוֹנָה,

פָּרַץ בְּעֻזּוֹ בּוֹרֶיאַס הַנּוֹרָא, וּמִנֶּגְדּוֹ אֶרֶץ

רַבַּת עֲנָנִים וָגֶשֶׁם שָׁם רוּחַ אוֹסְטֶר יָפִיחַ395.

או אם רוצה אתה לחבר אותם בקצרה ויהיו לסערה אחת (דבר שאי־אפשר בפועל).

"אֶוְרוֹס וְנוֹטוֹס רָצִים, עִם רוּחַ כַּבִּיר־הַסַּעַר

אַפְרִיקָנִי יָחַד396.

וחסר רק אַקוילו397 שאינו משתתף שם בקרב. יש חושבים י"ב רוחות בחלקם את רוחות השמים כל רוח לשלש, כל רוח ראשית שולטת על שתים אחרות, כך מסדר אותן וַארו החוקר הדייקן398, ויש טעם לזה. כי אין החמה שוקעת ועולה תמיד במקום שוה, המקומות שונים בימי שווי היום והלילה (והם פעמיים בשנה) ובימי עמידת השמש בקיץ או בחורף. הרוח המתחולל ממזרח השמש בימי שווי היום והלילה נקרא אצלנו “סובסולאנוס”, אצל היונים “אפהיליוטס”399. מן המזרח בחורף יוצא אֶורוס, הנקרא אצלנו “ווּלטורנוס”, ליוויוס400 מכנה אותו כך בסיפורו על המלחמה שלא הצליחה, כשהערים חניבעל לסדר הצגת הצבא שלנו מול מזרח השמש ונגד הרוח, באופן שהועילו לו גם נשיבת הרוח וגם אור השמש המבהיק אשר סימא את עיני יריביו. את הכינוי הזה קיבל גם וארו, אבל גם השם אורוס התאזרח ואיננו עוד זר בלשוננו.

הרוח הנושב ממזרח בזמן עמידת השמש נקרא אצל היונים קאיקיאס (kaikias) ואצלנו אין לו שם. הנושב בזמן שווי היום והלילה ממערב נקרא פאבוניוס וגם אלה שאינם יודעים יונית מכירים את כינויו זפיר. הרוח המערבי בעמידת השמש נקרא קוֹרוּס, ויש קוראים לו אַרגסטס, ואין אני מסכים לזה, כי קוֹרוּס הוא רוח חזק והוא תקיף לצד אחד, בעת אשר אַרגסטס הוא נעים ומלווה את הנוסע בהליכה ובחזרה. המערבי בחורף, האפריקני, מתפרץ בחימה, הוא נקרא ביונית “ליפס”. מן רוחות הצפון, העליון הוא אקוילון, האמצעי ספטמטריאו, התחתון תראסקיאס ביונית (כי אין לו שם בלשוננו). רוחות הדרום הם: אורונוטוס, אחריו נוטוס, שמו בלטינית אוסטר, אחרי כן לוקונוטוס (ביונית, אצלנו בלי שם).


יז

המספר שנים עשר רוחות מוסכם לא בשביל שהם נמצאים בכל מקום, דבר שאינו אפשר גם לפי המצב הטבעי של המקומות, אלא מפני שאין יותר בשום מקום. כן אנחנו מדברים גם על שש נטיות בצורת השמות לא מפני שהן נמצאות בכל שם עצם, אלא מפני שאין יותר מהן. הקובעים מספר שנים עשר לרוחות שמו לב לכוון אותם לקצות השמים, כי אותם חילקו לחמשה חוגים מסביב לציר הארץ, החוג הצפוני, החוג של עמידת השמש, החוג של שווי היום והלילה (האקוואטוריאלי), החוג החרפי והחוג אשר מנגד לצפוני. נוסף לזה עוד ששי, הוא המבדיל בין חצי העולם העליון ובין התחתון, כי כמו שידעת מחצית העולם היא למעלה ומחציתה למטה. הקו הזה בין הנגלה לעינינו ובין הנסתר נקרא ביוונית: הוריזונט, בלשוננו: פיניטור או פיניאֶנס (מגביל). על אלה צריכים להוסיף את חוג־הצהרים (מרידיאנוס) החותך את ההוריזונט בזויות ישרות. מן החוגים האלה יש החותכים את האחרים כשהם נפגשים מן הצד. והנה צריכים להיות שינויים אויריים לפי חלקי השמים, לכן חותך הקו המגביל את חמשת החוגים ועושה עשרה מחוזות, חמשה במזרח וחמשה במערב, וקו הצהרים המאונך למגביל מוסיף עוד שנים: מכאן יוצא המספר של שנים עשר רוחות.

יש רוחות מסוגלים למקומות מיוחדים ונשארים בקרבתם ואינם מתרחקים מהם401. הם אינם מקבלים דחיפתם מקצות הארץ. כן הרוח אטאבולוס מטריד רק את אפוליה, יאפיכס402 את קלבריאה, סקירון את אתונא, קאטאֶגיס403 את פמפיליה, קירקיוס את גליה. זה האחרון אמנם הורס בנינים, בכל זאת התושבים מכירים לו טובה בחשבם כי ממנו מגיעה להם בריאות האיקלים. בכל אופן נדר אבגוסטוס האלהי בהיותו בגליה היכל לרוח ההוא וגם קיים דברו.

אין מספר לרוחות אלה, אילו באתי להזכיר כל אחד, כי אין כמעט ארץ שאין בה רוח מתחולל רק בקרבה ופוסק בתוך גבולותיה.


יח

כך צריכים להכיר את הרוחות בין השאר כאחד מן הדברים הנפלאים אשר יצרה ההשגחה. לא לתועלת אחת בלבד המציאה או סידרה אותם בארצות שונות. בראשונה התועלת מהם היא, שאינם מניחים את האויר להתנון בעצלות404, ועל ידי שהם טורדים אותו תמיד הם עושים אותו ראוי לנשימה ולחיזוק החיים. מלבד זה הוטל עליהם להביא גשמים לארץ, וכשהם כבר מרובים, לשים להם מעצור. כי הם פעמים קושרים העננים, פעמים מפזרים אותם, למען יתחלקו הגשמים בכל שטח האדמה. לאיטליה מביא רוח דרומי (אוסטר) את הגשם, לאפריקה הצפוני (אקוילון), והרוחות האטסיים אינם נותנים במדינותינו את העננים להתקיים. הם גם המספיקים באותו זמן מים לארצות הודו וכוש. ומה גם, כי את תבואת השדה לא היינו מקבלים בלי הרוח המסייע להוציא הבר מן הפסולת, בלי עזרתו לעורר את הצמחים ולהוציא את הפרי הטמון מתוך הקליפות והתרמילים, שקוראים החקלאים פוליקולים405. ומה גם כי הרוחות הם המסייעים למסחר בין עם ועם ומקשרים את האומות הנפוצות במדינותיהן. מה רב היה החסד הזה של הטבע, אילו לא הפך אותו שגעון בני אדם לקלקלתם! מה שאמרו על יוליוס קיסר והזכיר טיטוס ליוויוס עליו: “ספק הוא, אם לטובת המדינה היה שנולד, או טובה יותר גדולה היתה אילו לא נולד”, יכולים לומר גם על הרוחות: כך כל מה שנמצא מהם מועיל ונחוץ לאדם מוצא את הפסדו במה שהמציאה הסכלות האנושית לרעתה. אבל חסדי הטבע אינם חדלים להיות טובים אם הם נעשים מזיקים באשמת המשתמשים בהם, לא לתכלית זו נתנה ההשגחה האלהית, נתן האל מנהיג העולם, את האויר לשלטון הרוחות ופירש אותם בכל הארץ שלא להניח בה מקום להתרשלות בבטלה, למען נמלא אניות בצבא חיילות מזוינים ללכוד את המפרצים ולרדוף אחרי אויבים בים ומעבר לימים! אהה לטפשות המסכסכת אותנו ודוחה אותנו להשמדה הדדית! אנחנו פורשים נס ומבקשים מלחמת־ים ונכנסים לסכנות גוררות עוד סכנות406. אנחנו מנסים את ההצלחה המפוקפקת, מוסרים נפשנו לסערות שאין כוח אדם שולט בהן ולמות שאין עמו אף תקות קבורה! לא היה כדאי בעינינו, אילו בשביל השלום יצאנו בנסיעות כאלה, אבל עכשיו, כשאנו ניצולים מסלעים נסתרים האורבים בים ומן הסערות הכבירות המתרוצצות מן ההרים ומסכנות פתאם חיי הנוסעים, וכשכבר סבלנו את יסורי הימים המעורפלים, לילות הפחדים של זיקין ורעמים, למראה אניות שבורות בגלגל הסופה – מה כל השכר לעמלנו הרב? מה הוא החוף אשר יקבל פנינו אחרי כל התלאות? המלחמה, האויב העומד לפנינו בחוף, וטביחת עמים אשר תמשוך אחריה גם הרבה מן המנצחים, ושריפת ערים עתיקות!

למה אנחנו מגייסים עמים למלחמה? למה אנחנו מזמינים צבאות שיערכו חזית בתוך הגלים? למה לנו להטריח את הים, האין די מקום לפגרי החללים שלנו במרחבי היבשה? כנראה העניק לנו המזל יותר מדי את חסדיו, עשה את גופנו קשה ואת בריאותנו איתנה מדי ואין פגע רע מתרחש למען הכריתנוּ ורשות ניתנה לכל אדם להשלים מדת ימיו עד סופם ולהגיע לשיבה טובה – לכן עלינו להפליג בים ולהזמין בשבילנו את האסון המהסס! בני אדם עלובים, מה אתם מבקשים? את המות, הנמצא מעצמו בכל מקום? הן הוא ישיג אתכם גם על משכבכם, ומי יתן שימצאכם בלי חטא. הוא יפתיע אותנו407 בביתנו, ומי יתן שיהיה זה בשעה שאיננו עסוקים בעוונות408. ואיך נכנה את המעשים, אם לא כשגעון, אם מרחיבים גבול הצרות ומתנפלים על אנשים לא ידועים לנו ונוקמים באנשים שלא עשו לנו רעה ומחריבים מה שנפגש בדרך, וכמו חיות רעות טורפים אף בלי רגשי שנאה? והרי החיות הללו רק מתוך נקמה או מתוך רעבונן הן נושכות, בעוד אשר אנחנו לא חסים על דמנו ולא על דמי אחרים ומזיינים גייסות ושולחים אניות ומוסרים שלום נפשנו לגלי הים ומתפללים לרוחות טובות, אשר טובתם תהיה שנגיע למלחמה!

עד היכן סוחפים אותנו יצרינו הרעים! אין די שמשתולל כל אחד בחוג מושבו, אלא צריך היה מלך פרס הטיפּש409 להעביר את חילו לארץ יון, ויכול היה רק למלא בו את הארץ אבל לא לכבשה. כן צריך אלכסנדר, אחרי שכבר עבר על ארצות הבקטרים וההודים, להיות תאב לדעת מה שנמצא מעבר לים הגדול ולהתרגז על שהוא נתקל בגבולות. כן צריכה אהבת הבצע לדחות את קראסוס אל הפרתים410, מבלי פחד בפני קללות מנהיג־העם שרצה לעצור אותו ולא בפני הסערות במרחבי הים, ולא בפני הברקים מבשרי רעות אצל נהר פרת ולא בפני אזהרת האלים. מבלי להשגיח בזעם אלהים ואנשים יצא למלחמה מתשוקה לזהב! לכן צדקו מאד האומרים, כי הטבע היה עושה עמנו יתר חסד, אילו אסר על הרוחות לנשוב וגדר בפני מרוצתם העזה והניח את כל אחד בגבול ארצו. אם לא היה בזה רווח אחר, די שהיה אז כל איש נולד רק לרעת עצמו והקרובים אליו, ועכשיו אין די לי באסונות ביתי, כי גם של זרים אני צריך לסבול. אין ארץ כה רחוקה שלא תוכל לשלוח עלי איזה פגע רע. איך עלי לדעת, אם לא ברגע זה מושל אחד באומה אדירה, מתנפח מרוב הצלחתו, מכין בסתר גייסות שלא ישארו בגבול ארצו ואניות מלחמה למפעלים בלתי ידועים? איך אדע, אם לא רוח זה או אחר יביא מלחמה בכנפיו. הרבה היה מרויח השלום האנושי, אילו היו הימים סגורים.

אולם, כמו שכבר אמרתי, אין אנו יכולים להתאונן על אלהים היוצר אותנו, אם אנחנו משחיתים את הטובות שעשה עמנו וגורמים שהן הופכות לרעה411. הוא נתן לנו את הרוחות כדי שישמרו את מזג האויר בשמים ובארץ, כדי שיולידו או יעכבו את הגשמים, כדי שיביאו ברכה לתבואת האדמה ולפרי העץ, כי לבישולם גורם בין שאר הסיבות גם הטלטול ברוח, המושך את הכוח הזן (מן השורש) למעלה ואינו מניח אותו להיות נרדם. הוא נתן לנו את הרוחות, כדי שנכיר לדעת מה שבקצוי ארץ, כי האדם היה נשאר כבהמה נבערה ובלי ידיעה נסיונית מהטבע אילו היה מוגבל בארץ מולדתו. הוא נתן את הרוחות, כדי שתהיינה סגולות כל המדינות משותפות, ולא למען ינהיגו לגיונות ופרשים ויטלטלו כלי־זין שהם לקללה לעמים. אם אנחנו שוקלים את חסדי הטבע לפי הקלקול שבשימושם, אמנם קיבלנו הכל לרעתנו: למי ראִית העינים או הדיבור לטובה? למי אין החיים בכללם מקור יסורים? אין דבר מועיל בעולם באופן כה גלוי, שלא נהפך באשמתנו לרעה. כן המציא הטבע גם את הרוחות לברכה ואנחנו עשינו מהם ההפך. כולם גורמים לאיזו רעה. לא תכלית אחת היא לכל נוסע בים, אבל אין לאחד מהם תכלית צודקת, דברים שונים מגרים אותם לסכן נפשם בגלים, ועל הרוב הוא דבר לא ישר. יפה אמר אפלטון, ואת עדותו נשמע נא בסוף דברינו: “בנפשם קונים בני אדם את הדברים היותר פחותים”. כן הוא באמת, לוציליוס יקירי! כשתסתכל היטב בסכלותם – שהיא גם סכלותנו, כי כולנו מתגלגלים בתוך ההמון – תשחק על המעשה, כי בהכנות בשביל החיים מאבדים את החיים412.


 

ספר ששי

(בהרבה כ"י הוא ספר שלישי)413


התוכן: התעוררות המחקרים על רעש האדמה על ידי הרעש שהחריב את הרקולנום ופומפאי (בשנת64). ישנם למחקר זה טעמים מוסריים, ויש בו בקשת נחמה והרחקת הפחד; הדבר היחיד המועיל נגד הפחד הוא הכרת הסיבות הטבעיות (א–ד). סיבות הרעש במים, באש, באדמה, באויר. דעת תליס שהאדמה שוחה במים (ה–ו). המים בתור סיבה מטעמים אחרים. הזרמים מתחת לארץ. זכר נירון קיסר בתור חובב כל מחקר אמת ששלח גם לחקור אחרי מקורות הנילוס (ז–ח). האש בתור סיבת הרעש (ט). דעת אנכסימנס שהארץ בעצמה סיבה לרעש (י). דעת ארכילאוס והדעות של אריסטוטלס ותיאופרסטוס ועוד דעות (י–י"ט). חיבור כל הסיבות, דעות דמוקריטוס, אפיקור ופוסידוניוס (כ–כ"ו). מאורעות בזמן הרעש במדינת קמפניה, עדר צאן גדול הומת. בני אדם מקפחים את בינתם, סיציליה נקרעה מן היבשת ואפריקא מאירופא (כ“ז–ל”א), דברי נחמה (ל"ב).


א

על פומפאי, העיר המהוללה שבקמפניה, אשר בצדה שני זרמי מים נפגשים, זה של סורנטום וסטאביה414 וזה של הרקולנום ועושים את הים הפתוח למפרץ נחמד, שמענו לוציליוס החביב לי מכל אדם, ששקעה תחתיה בסיבת רעש אדמה והתמוטטות הארץ מסביב באמצע ימי החורף415, אף כי חכמי הדורות הקודמים הבטיחו כי בתקופה זו של השנה אין סכנה כזאת. היה זה בחמישי לחודש פברואר416 בשנת הקונסולט הראשון של רגולוס וּוירגיניוס שהתחולל הרעש אשר הרס בסוף את קמפניה, אשר מעולם לא היתה בטוחה מאסון כזה אבל יצאה עד הזמן ההוא בשלום ודי היה לה בפחד. עכשיו גם חלק מהעיר הרקולנום נהרס ומה שנשאר מעורר דאגה. גם המושבה נוקריה417 אם גם לא נחרבה, סבלה קצת. ניאפולי הפסידה הרבה רכוש יחידים אבל לא מרכוש ציבורי, היא נפגעה רק מעט מהאסון הגדול. גם בתי קיץ אחדים נפלו418 וכמה מהם רעדו מבלי שסבלו נזק. מספרים גם כי עדר של שש מאות צאן הומת ופסלי־תמונות נבקעו ואנשים יצאו מדעתם ומהם תעוּ כנדהמים בחוצות. לחקור על סיבת תופעות כאלה דורש ממני לא רק המשך ספרי, אלא גם התחוללות המאורע בימינו.

צריכים לבקש ניחומים לנבהלים ולגרש מלבם הפחד. מה יוכל להחשב עוד כבטוח, אם העולם מתמוטט וחלקיו היותר בצורים מתפוררים; אם הדבר היחיד שהיה יציב וקיים ומחזיק הכל – מתחיל להתנועע, אם הארץ קיפחה את סגולתה המיוּחדה להיות עומדת? איך יחדל הפחד, איפה ימצא גופנו מפלט, לאן נברח בבהלה, אם החרדה עולה מתחת רגלינו ונמשכת ממעמקים? פלצות תוקפת הכל כשהבתים נבקעים ואות ניתן לחורבן, הכל רצים החוצה, עוזבים את התרפים419 בבית ומבקשים מבטח במגרש העיר. איפה מקלט, איפה הצלה, אם שטח הארץ בעצמו מאיים בחרבות, אם מה ששומר אותנו ומחזיק בנו ואשר עליו נבנו הערים, אם מה שכינו בשם יסוד תבל, רועד ונבקע? מה יביא לך, אם לא עזרה, לכל הפחות תנחומים, אם אין קץ לחרדה? מה יש עוד, נשאל, די חזק ונאמן למען היות מחסה לאחרים? בפני האויב יש מגן בחומות, ומבצרים גבוהים יכבידו עלית צבא גדול, החוף יציל אותנו מן הסערה ותקרת הבית תתן חסוּת מסופת ברד וממטר דולף בלי הרף; תבערת אש אינה רודפת אחרי הבורח, בפני הרעמים והזיקים יש מפלט בחפירות ומקלטים מתחת לבית. הברק משמים אינו חוזר לעומק הארץ, הוא נרתע מפני מעצור קטן; מפני המגפה יכולים לצאת לארץ אחרת – מכל אסון יש מנוס, עוד לא שרפו ברקים אומות שלמות, הנגף ממזג האויר מפחית התושבים אבל לא מכלה אותם; רק האסון הזה הוא היותר מקיף, אכזר, לא ידע שבעה, בולע הכל מסביב! על ידו לא רק בתים מתרוקנים ומשפחות וערים נהרסות, אלא עמים שלמים ומדינות אובדים, שוקעים במפלה ונקברים במעמקים עד לבלי השאיר כדי להכיר מה שהיה ואיננוּ עוד; במקום ערים מפוארות משתרע שטח ריק ואין זכר עוד לשאונם והמונם לפנים.

רבים הם המפחדים ביותר מפני מות כזה, כשאנשים שוקעים הם ובתיהם יחד ונמחים ממספר יצורים חיים – כאילו לא היה גורל כל אדם בקץ חייו דומה לזה! הלא זה הוא בין השאר מן החוקים הצדיקים בטבע, כי בסוף החיים הכל שוים420. לכן לא איכפת גם אם אבן אחת ממיתה אותי או הר שלם נופל עלי, אם בית אחד נהרס משליך עלי נטל וקובר אותי בגל עפרו המצומצם, או כל שטח הארץ מכסה במות את ראשי; אם רוחי יוצאת לאור היום תחת השמים, או בגיא צלמות בחיק האדמה; אם יורד אני לבדי לבור תחתית, או בלוית עם רב נופל שם יחד. לא איכפת לי גם, מה רב יהיה השאון מסביב למותי; המות עצמו הוא שוה לכל.

על כן נאמץ נא את נפשנו לעומת האסון ההוא, שאין לברוח ממנו ואין זהירות מועילה כנגדו. אל נא נשמע בקול האנשים האומרים שצריכים לעזוב את ארץ קמפניה אחרי הרעש הזה ולא יאבו לראות אותה עד עולם. מי יערוב להם כי אדמה אחרת, זו או זו, תהיה על יסודות יותר מוצקים? גורל כל הארצות אחד, ואשר לא רעשה עדיין עלולה עוד להתמוטט ברעש. המקום הזה, אשר אתה עומד עליו לבטח, אפשר כי עוד בלילה הזה, או עוד קודם שיערב היום, יבקע. מאין אתה יודע אם לא טוב יותר מצב המקומות, אשר בהם ניסה כבר המקרה421 את כוחו, וחורבנם שכבר סבלו נותן להם בטחון לעתיד? משגה הוא לחשוב חלק אחד מן האדמה כבטוח מפני אסון כזה וחוץ לסכנה: חוק אחד מושל בכל, לא עשה הטבע שום דבר שיהיה בלתי משתנה. בזמנים שונים הכל נופל, וכמו שבערים הגדולות פעם בית זה פעם בית אחר שוקע, כן על פני כל שטח הארץ פעמים חלק זה ופעמים חלק אחר נפגע.

צוֹר נעשתה לפנים מפורסמה במפלתה422. באסיה נחרבוּ שתים עשרה ערים בזמן אחד. בשנה העברה423 פגעה באכיה ובמקדוניה אותה הרעה – תהיה איך שתהיה – אשר סבלה ממנה עכשיו קמפניה. גלגל הוא החוזר424, ואם האריך הגורל זמן לאיזה מקום, עוד יגיע אליו. בזה הוא פוגע לעתים רחוקות ובזה תכופות, ולעולם אינו מבטיח שאננות. לא רק אנחנו בני־האדם אשר היינו קצרים ורפי־כוח, אלא גם הערים ואיי הים ותהומות ימים בעצמם נכנעים לגורל. אולם בכל זאת רגילים אנחנו לקוות לטובות ולאושר מצד הגורל ומאמינים כי ההצלחה, אשר חליפתה היא היותר קלה במעשי בני אדם, תביא גם דבר שיש לו משקל וקיוּם, ובעד שאנחנו מקוים לטוב מתמיד אין אנחנו שמים על לב כי המקום הזה, אשר אנחנו נצבים עליו, אינו עומד לבטח. כי אין זה דבר נוגע לקמפניה או לאכיה בלבד, זה הוא ליקוּי באדמה כולה, שאינה מחוברה בחיבור מתמיד ומסיבות רבות היא מתפוררת ואף אם היא מתקיימת בכללה, חלקים ממנה אובדים.


ב

אולם מה אני עושה? הבטחתי דברי נחמה כנגד אסונות בלתי שכיחים, והנה אני משמיע דברים נוראים מסביב, אני אומר שאין שלוה נצחית למה שיכול לחלוף ולההרס. באמת אני מניח זה במקום נחמה, וגם חזקה מאד, כי סכלות היא לפחוד מדבר שאין תרופה כנגדו. את החכמים מציל השכל מן הפחד, והכסילים שואבים את שאננותם על הרוב מן היאוש. יכולים איפוא להגיד לכל בני אדם מה שנאמר לאותם השבוּיים שנדהמו פתאם מלחץ האויב וממוקדי השריפה:

יֵשַׁע אֶחָד לַנִּדְכָּאִים – שֶׁלֹּא לְצַפּוֹת לְיֵשַׁע425.

רוצים אתם להשתחרר מפחד, שימו לב כי הכל יש לפחוד. הביטו וראו איך סיבות קלות גורמות לנו רעה, קצת יותר מן המדה במאכל ובמשתה, בעירנות ובשינה. תכירו על נקלה כי יצורים פחותים אנחנו, עלובים וקלושים, ואין צורך בעמל רב כדי לאבדנוּ. אין ספק כי האסון האחד הזה דיו בשבילנו, שהארץ רועדת, פתאם נבקעת ובולעת כל מה שעליה. אבל יהירות יתרה היא באדם, אם הוא כאילו מתירא רק מן הברקים והרעש ופתיחת פי הארץ. הכי לא צריך הוא לזכור את חולשתו ולפחוד כמו כן מן הנזלת426? כאילו אנחנו מחוננים כל כך על ידי הטבע באברים חזקים וגדל כוחנו כל כך, שאין אנחנו אובדים אלא אם רעש מתחולל בארץ ורעם בשמים והאדמה מתמוטטת – בעוד אשר כאב בצפורן קטנה, ואף לא בכולה, אלא שריטה קלה מן הצד יכולה לקרב קצנוּ. איך נתירא מן הרעש, אם הרוק המתכנס בגרוננוּ יכול להמיתנו בחניקה? נפחד מגאות הים וזרמי מים עולים במדה מרובה, בעוד אשר אדם נחנק לפעמים בבליעה קטנה שלא חדרה לתוך הקנה הנכון בגרונו? הלא סכלות הוא פחד הים, אם טפה אחת דיה להמיתנו. אין נחמה יותר טובה בפני המות מהכרת אפשרויות המיתה בכלל, ואין חיזוק בפני הסכנות האורבות מבחוץ אלא הכרת הסכנות המרובות הנכונות בפנים. האין זו סכלות רבה לכרוע לארץ מפחד הרעם ולהטמן בעפר מפני הברקים, לירוא מפני התמוטטות ההרים ומפלתם הפתאמית ומפני גלי הים הפורצים מעל לגבולותיו, בעוד אשר המות תמיד לנגדנוּ ואורב לנו מכל צד, ואין דבר כה קטן שלא יוכל להביא כליה על בני אדם? הלא ברוּר הדבר שהמאורעות הללו אינם צריכים לבלבל אותנוּ, כאילו יש בהם יתר רעה מאשר במות הפשוט. להיפך, כיון שנאלצים אנו בבוא יומנו לצאת מן העולם ולהפרד מן החיים, הלא טוב לנו שיהי מותנו קשור במאורע גדול. הן למות נגזר עליו באיזה מקום ובאיזה יום; תוכל האדמה לעמוד במקומה ולהתקיים בגבולותיה מבלי להתמוטט – היא תכסה עלי! מה לי, אם אני אניח אותה עלי, או היא תכסני מעצמה? היא נפתחת והיא נבקעת על ידי איזה כוח כביר שאינו מובן לי, והיא בולעת אותי במעמקיה. מה בכך? הכי יותר קל המות על שטחה של האדמה? היש לי להתאונן על זה, אם אין הטבע רוצה שאשכב למות כאדם פחות־ערך והוא עומס עלי חלק מעצמותו? יפה אמר ידידי וואגֶליוס427 בשירו המפורסם:

אִם לִנְפּוֹל – אֲזַי נִפּוֹל מִשָּׁמַיִם חָפַצְתִּי!

כך אוכל לומר: אם עלי לנפול, אפול ברעש כל הארץ, לא כי רשאים אנחנו לבקש שיתרחש אסון כללי, אלא בשביל שנחמה היא במות, בידענו כי כל הארץ נתונה לכליון.


ג

יועיל לנו גם לשוות בנפשנו, כי האלים גוזרים אסונות אלה428 ולא על פי קצף סוד־קדושים429 משתנים סדרי שמים וארץ. סיבות עצמיות פועלות בזה ולא צו ממרום גורם, ההריסות נעשות מתוך ליקויים פנימיים, כמו בגופים שלנו, ובעת שחלקי הטבע נראים כמזיקים הם עצמם הניזוקים. הדברים מפחידים אותנו ביותר מפני שאין אנו מכירים טעמם האמתי, והתרחשם לעתים רחוקות מגדיל הפחד. קלים לנו הדברים הרגילים, והבהלה רבה במאורע בלתי־תמידי. ולמה אנו רואים מאורע כבלתי־תמידי? מפני שאנחנו תופסים הטבע בעינים ולא בשכל, ואין אנו חושבים מה שהוא יכול לעשות אלא מה שכבר עשה. על זה אנחנו נענשים בהיותנו נבהלים מפני החדש, בעוד שאיננו חדש כלל אלא בלתי רגיל. התבונן נא: האין זה נעשה לענין של אמונה־סודית430, אפילו לכל העם, אם ליקוי־חמה נראה או ליקוי־לבנה (וחישובה של הלבנה יותר רגיל, אם בחלקה או בכללה)? עוד יותר מזה, אם אבוקות מתרוצצות ברקיע והוא נראה בוער בחלק גדול, וכוכבי־שבט והרבה כדורי שמש וכוכבים נראים ביום וזיקין עוברים פתאם במרוצה ומושכים נתיבי־אור מאחוריהם. תמהוננו על אלה הוא מעורב בפחד, ואף כי מקורו הוא בחסרון ידיעה, אין אנחנו חשים להרבות הידיעה כדי להפחית הפחד. הכי לא נכון יותר לחקור על הסיבות, וגם בכל מתיחות הנפש? הלא אין למצוא דבר יותר ראוי לאדם לא רק שיבקש אותו, אלא שיתמסר לו כולו.


ד

נחקור איפוא, מה הוא המניע את הארץ ממעמקיה ודוחה חומר ממשקל כה כביר, מה הוא היותר חזק ממנה עד כדי למוטט אותה, ולמה היא לפעמים רועדת ולפעמים רופפת ושוקעת, יש אשר היא נחלקת ונבקעת ויש אשר היא שוהה בהפסקות בזמן בקיעתה או ממהרת לסתום הפרצות? למה היא לפעמים משיבה אחור מהלך נהרות כבירים ולפעמים פורצים מתוכה חדשים, לפעמים עורקי מים חמים נפתחים ולפעמים הם מתקררים או אש פורצת מלועו של הר או סלע בלתי נודע לפנים, ובמקום אחר אש פוסקת אחרי שהיתה בוערת במשך דורות רבים? נפלאות מתחוללות לאין מספר ומשנות פני הארצות, הרים נעשים למישור ובקעות לרכסים, עמקים מתרוממים ואיים חדשים עולים ממצולות: הלא כדאי לחקור על סיבת כל המקרים האלה.

תשאל: מה יהיה השכר בעמלנו זה? – השכר היותר גדול: לדעת את הטבע. כי אף אם תועלת רבה לא תחסר גם היא בעמל הזה, אין בו דבר יותר יפה מהבינה שהוא נותן לנו ברוממות הטבע וכי כדאי להכיר פלאיו אף בלי כל שכר. נתבונן איפוא בסיבות הדברים, והתבוננות זו היא לי כה נעימה, עד אשר, אחרי שכבר בנעורי כתבתי חיבור על רעש האדמה, אני בא עכשיו לנסות את כוחי ולראות אם זקנתי הוסיפה דבר על ידיעותי או לכל הפחות על מסירות־נפשי431 למחקר.


ה

את סיבת רעש האדמה יש אשר מצאו במים, ויש אשר באש, ויש אשר באדמה עצמה, ויש אשר מצאוה ברוח; היו גם אומרים כי הסיבה היא ברבים מאלה, או בכל אלה. אחרים אמרו כי ברור להם, שהסיבה היא בדבר אחד מאלה אבל אינם יודעים איזה הוא. נבחון נא כל אחת מהדעות. עלינו להקדים, כי הדעות מזמן עתיק אינן מדויקות ומזוקקות. היו תועים עדיין סחור סחור לאמת. בנסיונות הראשונים היה הכל חדש, אחרי כן חידדו הדברים ביתר דיוק. בכל זאת לקדמונים אנחנו חייבים תודה, אם התגלה בשכל איזה דבר. עוז־רוח היה דרוש למען הסיר הצעיף מעניני הטבע, שלא להסתפק במראה הדברים מחוץ, אלא לחדור לתוך הסודות של מעשה אלהים. הרבה מסייע למציאת האמת כל מי שמקוה ליכולת מציאוּתה. לכן בכל מה שקיבלנו מהראשונים עלינו להפוך בזכותם. אין דבר יוצא שלם מראשיתו; לא רק בענין זה, שהוא היותר קשה ומסובך ואחרי כל מה שעסקו בו עוד ימצא כל דור מקום להתגדר בו, אלא בכל מפעל הוא כך, שההתחלה היא רחוקה מהשלמוּת.


ו

את המים לסיבה (של הרעש) חשב לא אחד בלבד ולא באופן אחד. תלס ממילט סובר כי כל הארץ נשואה על גבי מים ושוחה בם – יכנו אותם בשם אוקינוס או ים הגדול או יסוד־מימי מטבע אחר פשוט ורטוב. המצולה הזאת, אומר הוא, נושאת את שטח הארץ, כמו שהמים נושאים את הספינה הכבדה העמוקה עליהם. – אין צורך להביא טעמים לדבר, למה אינו חושב כי החלק היותר כבד של העולם יכול להיות נסבל מהרוח הדק והמתנועע. כאן אין אנחנו עוסקים במצב האדמה, אלא בסיבת הרעש. בתור ראיה לזה, שהמים הם סיבה, הוא מזכיר כי בכל רעש גדול של הארץ מעינות חדשים נבקעים, כמו שאנו רואים באניות נזרקות הצדה ונוטות לטבוע, שהן בולעות מים, ואם המשא שהן נושאות שוקע הרבה, המים זורמים על גבו, ובכל אופן מתרוממים עליו מימין ומשמאל.

למותר היא הרחבת ביאור, מפני מה סברא זו מוטעית. אילו היתה הארץ מטולטלת על המים ומקבלת דחיפות מהם, היתה צריכה להתנודד בתמידות ולא היינו מתפלאים על התגעשותה, אלא על שאננותה. אז היתה גם הארץ בכללה רועשת ולא בחלקים ממנה. מעולם לא ראינו מחציתה של אניה בלבד מטולטלת, ובארץ אנו רואים חלקים נתפסים ברעש. איך אפשר, אם היסוד־המימי המטלטל אותה גורם, שהיא אינה מטולטלת על ידו בכללותה? ולמה נשקעים מעינות? ראשית, הרבה פעמים הארץ רועשת מבלי שיצאו מים חדשים, מלבד זה, אילו היתה זאת הסיבה, היו המים זורמים מכל הצדדים, כמו שאנו רואים בנהרות ובימים כשאניה טובעת זרם המים גובר מכל הצדדים. ולבסוף: אילו היה כך, לא היו המים פורצים בצמצום כמו דרך סדק אלא נעשים למבול כביר כמו זרם רחב לאין קץ הנושא את כלל העולם.


ז

אחרים חשבו גם הם את המים לסיבה של הרעש, אבל לא מאותו הטעם. הם אומרים: הרבה מימות זורמים על פני הארץ, בכמה מקומות נהרים כבירים, די גדולים בשביל מהלך אניות גם בלי סיוע הגשמים. כך הוא הנילוס הגואה בקיץ במימיו המרובים דרך מדינות שלוות וגם משובשות בגייסים, וכן הדאנוב והרהינוס, האחד עוצר בעד התקפות הסרמטים ומפריד בין אירופא ואסיה432, והשני גודר בפני הגרמנים, העם השואף למלחמות. הוסף על אלה את האגמים הרחבים ובריכות המים, אשר בסביבותיהם יושבים עמים זרים זה לזה, ובצות אשר אין אני־שיט עובר בהן וגם לתושבים אין שם מעבר; גם את הבארות ואת מקורי־הנהרות הזורקים את פלגי המים ממסתרים, וגם כמה אפיקים אשר מימיהם פורצים רק מזמן לזמן בפתאמיות ובהפסקות, והנה כמראה המימות הללו כן גם מראה אלה שמתחת לארץ. גם כאן מתגלגלים מים רבים באפיקים רחבים ומזדקרים פתאם, ומים אחרים זוחלים והולכים לאט בבקעות. מי יאמר, שאינם מתכנסים באוצרות רחבים ונשארים בכמה מקומות בלי תנועה? אין זה צריך למופת, כי מים רבים נמצאים במקום שהם שמורים בכלל433. כי הארץ לא היתה מוציאה כל כך הרבה נהרות, אילו לא היו זורמים מתוך אוצרה הרב. אם כן הוא, הרי גם מוכרח כי לפעמים נהר אחד גובר ועולה על גדותיו ופורץ דרך כל מעצור, כך התמוטטות נעשית במקום דחיפת הזרם התוקף עד שכוחו נחלש. יוכל להיות גם כי נהר שוטף עושה חלל מתחת לאדמה בעקרו משם גושי עפר, וכשאדמה זו נופלת, מה שעליה מתמוטט. רק מי שמאמין למראה עיניו בלבד ואינו יכול לשאת נפשו למעלה ממה שהן תופסות, הוא לא ישער בנפשו כי ישנים מפרצי ימים רחבים מתחת לאדמה. אינני רואה עיכוב וסתירה לדבר, שיהיה בתחתיות האדמה חוף וישתרע ים שהתכנס דרך מבואות נסתרים, ויהיה ים זה רחב־ידים ואולי עוד יותר רחב מן הים שלמעלה, שהוא נחלת יצורים חיים רבים. הן כל המרחב השומם והנעזב ההוא הוא פנוי יותר לגלי המים, ומה יעצור בעד זרמם וטלטולם על ידי הרוחות המתחוללים בכל חלל באדמה ובכל מקום אויר? לכן יכול גם להתחולל סער בלתי רגיל ובהתקפתו העזה מתמוטט איזה מקום באדמה. הלא ראינו גם אצלנו אף מקומות רחוקים מן הים נהרסים בהתפרצותו הפתאמית, ובתי־קיץ שהיו נראים רק מרחוק נאחזו בגלים הסוערים אחרי אשר זמן רב שמעו רק את המונם. אפשר גם כי לים מתחת לאדמה יש גאות ושפל ולכל תנועה מקבילה התמוטטות למעלה.


ח

אני חושב שלא תהסס הרבה, אם כדאי להאמין במציאות נהרות מתחת לארץ וימים נסתרים. מהיכן הם זוחלים ומהיכן הם מגיעים אלינו, אם לא מתוך מקורות מים סגורים? הנה כשאתה רואה את נהר חדקל מפסיק את זרמו ומתיבש בחצי הדרך, לא שמהלכו נוטה לצד אחר, אלא שהוא לאט לאט הולך ומפחית בחסרונות שאינם מורגשים עד שהוא נעלם כולו – להיכן חלף אם לא אל מחשכי עומק האדמה, ביחוד אם רואים אותו עולה וזורם מחדש בכוח לא פחות מזה שהיה לו לפנים? ומה ענין נהר אלפאוס, מעין ארתוס הנחמד בסיציליה434? וכי אינך יודע כי בין ההשערות על גאות הנילוס בימי הקיץ נמצאת גם זו, שהוא בוקע ועולה מתחתיות האדמה ועליתו איננה ממרומים אלא מלמטה? שמעתי משני הקנטוריונים אשר שלח נירון קיסרהחובב בכל נפשו את מחקר האמת כמו שהוא חובב כל דבר נעלה435 – לחקור על מקורות הנילוס שנסעו בדרך רחוקה, כי מלך כוש היה להם לעזר והמליץ עליהם בפני המלכים הקרובים למלכותו ולכן יכלו להגיע למרחקים. הם סיפרו: “הגענו לבצות רחבות מאד, אשר אף התושבים אינם יודעים את סופן ואין לקוות שידע זאת מי שהוא, כך מלאים המים סיב ואוצא ואין בהם נתיבה לא ברגל ולא בסירה. רק סירה קטנה אשר מקום בה לנוסע יחיד יכולה לשוט בתוך הבצה. שם ראינו שני סלעים, אשר מתוכם זורם המון מי הנהר”436. – אבל אם שם מקור הנילוס והוא יוצא משם, או הוא רק מתגלה במקום הזה אחרי מהלך קדום, האינך חושב כי הזרם הזה יוצא מאוצר מים גדול בתחתית האדמה? הלא צריכים מימות רבים להיות מפוזרים מתחת ומתכנסים שם במקום אחד כשהם מתפרצים ויוצאים בתוקף כה גדול.


ט

אחרים חושבים את האש לסיבת רעש הארץ, וזה באפנים שונים. ביחוד אנכסגורס הוא האומר, כי סיבה כמעט דומה יש להתמוטטות האויר כמו להתמוטטות האדמה, אם הרוח מתחת לאדמה קורע בתוקף את האויר העבה ואת המכונס בעננים, כמו שרגילים העננים להקרע לעינינו, ומן התנקשות האויר, המבקש מוצא במכשולים, אש יוצאת. היא מתפרצת בכוח על מה שכנגדה עד שהיא יוצאת בנתיב צר שהיא יוצרת לה למען עלות למעלה בעזוז כוחה המנפץ437.

אחרים סוברים גם כן כי האש היא הסיבה, אבל מטעם אחר: במקומות שונים אש בוערת מתחת ושורפת את הקרוב לה. כשהמקומות הכסוחים באש נהרסים, מתמוטטים חלקי האדמה שהתרופפו יסודותיהם ונופלים באין עוד נושא את משאם. אז בקיעים נעשים ותהומות נפתחים, עד אשר אחרי התנודדות ממושכה כל הנשאר מוצא מקום לנוח. כאלה אנחנו רואים גם כשתבערה פורצת בחלק מן העיר. כשקורות הבתים נשרפות או נשברות, אשר עליהן נשענו הקומות העליונות, אז הפסגה שהתנודדה איזה זמן נופלת ומתגלגלת עד שהיא מוצאת למטה מקום לנוח.


י

לפי אנכסימנס, הארץ בעצמה היא סיבת התמוטטותה ואין דבר מחוץ גורם לזה על ידי דחיפה, אלא מקרבה ומתוכה. גושים אחדים בתוכה נופלים אחרי שהתרופפו מתוך רטיבות או כרסמה בהם האש או ניער אותם רוח חזק. וגם כשאין מקרים כאלה מתרחשים, יש דברים שעל ידם הכל נקרע ומתפרק. ראשית: הזמן מכלה הכל ואין דבר בטוח בפני הזקנה, היא הורסת גם דברים חזקים ובצורים. כמו שבבנינים עתיקים לפעמים מתוך פרץ שברים נופלים מבלי שהיתה הרעשה מחוץ, אלא שהכובד היה גדול מן הכוח המעמוד, כן מתרחש בתבל כולה, כי ברוב ימים חלקים מתפרדים ובפירודם הם נופלים ומרעידים מה שלמעלה מהם, בתחלה על ידי נפילתם לבד, כי אי אפשר ביחוד לדבר גדול שישתמט מבלי שיתפקק הגוש שהיה דבק בו. מלבד זה יש אשר הדברים הנופלים ומתקבלים בשטח חזק, חוזרים וקופצים למעלה כמו כדור שנזרק וחוזר ומתרומם במעוף כמה פעמים, כי תמיד הוא נדחה לאחור. ואם צרור נופל לתוך מים שקטים, המפל עצמו מזעזע את הגלים מסביב, בהיות החומר הכבד שירד לתוכם פתאם ברוב משקלו מכניס בהם תנועה רבה.


יא

יש מיחסים רעידת האדמה לאש, אך מטעם אחר. כיון שהיא בוערת במקומות שונים היא גורמת בהכרח לעשן כביר שאין לו מוצא והוא מחולל מתיחות באויר וברבות כוחו הוא הורס כל מעצור בדרכו; בהיותו יותר קל הוא רק מחולל תנועה. הנה רואים אנחנו את המים ששופתים על גבי אש והם רותחים. מה שנעשה במים הסגורים בכלי צר, עלינו לחשוב שהוא נעשה במדה יתר רבה אם מים כבירים מתגעשים בתוקף; אז העשן הנודף מן הגלים הרותחים ממוטט כל מה שהוא פוגע בו.


יב

את הרוח למניע עושים חוקרים רבים וגם מהוללים. כך אומר ארכלאוס השוקד על חקר הקדמוניות438: הרוחות חודרים לתוך שקערירות האדמה וכשכל המקומות שם מלאים והאויר התעבה ככל האפשר, הרוח הנוסף דוחק את הקודמים ומגרש אותם, פוגע בם קשה ומבלבל אותם. אחרי כן בבקשו מוצא הוא מפריש כל המקומות הצרים ומתאמץ להרוס כתלי כלאו, כך רועדות הארצות מתגרת הרוח הנלחם ומבקש מפלט. לכן לכל רעידת אדמה קודמים שקט ושאננות באויר; הלא זה מפני שכוחות האויר, הרגילים לעורר הרוחות, נעצרים במעונם מתחת לארץ.

גם עכשיו בהיות רעש הארץ בקמפניה, אף על פי שהיה זה בימות החורף בזמן לא נוח, עמד האויר בימים הקודמים בשקט. הכי נאמר לפי זה כי לעולם אין רעידת אדמה כשרוחות מנשבים? – רק לעתים רחוקות439. – צריכים שני רוחות להיות מנשבים יחד. יכול אמנם הדבר להיות וגם הוא מתרחש. אם נקבל הדבר ונאמר שהם פועלים בשעה אחת, למה לא יוכל האחד להניע את האויר ממעל והשני מתחת440?


יג

בין המסכימים לדעה זו צריכים לחשוב את אריסטוטלס441 ואת תלמידו תיאופרסטוס, סופר אשר, מבלי שהיה בעל “דיבור אלהי”442 כמו שסברו היונים, סגנונו נעים ונוצץ בלי משים. הנה מה שמבארים שני החכמים האלה. תמיד יש אדים עולים מן הארץ, פעמים הם יבשים, פעמים מעורבים בליחות. הם עולים מתחת ומתנשאים למעלה ככל מה שהם יכולים וכשאין להם עוד מקום לעלות הם חוזרים ומתכנסים לתוך עצמם. ממלחמת הרוחות הנפגשים האלה מתחוללת תנועה בכל מה שנמצא בדרכם, אם מפני שנגדרה הדרך בפניהם או שהם נדחקים דרך מקומות צרים, ומזה יוצאים הרעש והמהומה.

מבית המדרש הזה הוא גם סטראטו443, אשר עסק ביחוד בחלק זה מן החכמה וחקר בעניני הטבע. שיטתו היא כך: “הקור והחום הם תמיד דוחים זה את זה, לא יוכלו לגור ביחד, הקור מתכנס במקום שהחום אוזל לו, ולהפך, במקום שהחום נמצא הוא מגרש את הקור. שהדבר כך הוא וכי שני הדברים פועלים זה נגד זה, תוכל להכיר: מתוך שבימי החורף, כשהקור שורר בארץ, הבארות הן חמות וכן במערות ובכל המקומות שמתחת לאדמה יש חום, כי שם הוא מוצא מפלט מפני הקור המושל למעלה. כשהתכנס החום מתחת לארץ והתמלא שם ככל האפשר, יגדל כוחו במדה שהוא יותר עבה. כשנכנס אחריו עוד אויר, זה שכבבר דחוק ומצומצם שם צריך לפנות לו מקום. כן גם להפך כשחודר הקור במדה רבה לתוך מערות, כל החום שהוכנס שם צריך לפנות לו מקום, הוא מצטמצם ומתבלבל מפני ששני הכוחות האלה מטבעם אינם יכולים להתאחד ולשבת יחדו. במנוסתו ובשאיפתו העזה לצאת באיזה אופן שיהיה הוא הורס איפוא ונותץ הכל. לכן לפני רעידת האדמה נהימה נשמעת, זו היא צוחת הרוחות מתחת לארץ”. לולא זאת לא היה משוררנו ווירגיליוס אומר:

רוֹעֲדִים רֻכְסֵי הָרִים, וְתַחְתִית הָאֲדָמָה נוֹהֶמֶת444,

בהיות הפעולה הזאת של הרוחות.

“אחרי כן חוזרת המלחמה: מתכנס החום ובורח, נדחף הקור ונחלש והוא חוזר עוד הפעם. שני הכוחות האלה המתנגשים ומתרוצצים במהלך הרוחות לכאן ולכאן, הם המולידים את התמוטטות הארץ”.


יד

יש סבוּרים, כי אמנם הרוח גורם לרעידת הארץ, בלי סיבה אחרת, אבל הם מבארים הדבר באופן שונה מאריסטוטלס. הנה מה שהם אומרים: בגוף שלנו יש שיקוּי של דם ושל רוח זורם בנתיבותיו המיוחדות. בשביל הנשימה יש לנו כלים יותר צרים, אשר הרוח רק עובר שם, ויש כלים רחבים בגוף אשר בהם הרוח מתכנס ומשם הוא מתחלק לאברים. כן הוא גם בגוף כל האדמה445: יש בו שיקוי של מימות, ממלאים מקום הדם, ויש רוחות, שאין לכנות אותם אלא נשימתה של האדמה. שני אלה (המים והרוח) או סובבים, או עומדים. וכמו שבגוף האדם בזמן בריאתו התנועה בעורקים היא כסדרה ואינה נפסקת, אבל כשנמצא איזה ליקוי אזי הדופק הוא מהיר והנשימה הקשה נעשית סימן לסבל־מכאוב ועייפות, כן גם הארץ שקטה כל זמן שמצבה הוא טבעי, אבל כשמתחולל בה ליקוי הוא גורם לתנועה כמו בגוף החולה, הרוח אינו נושב עוד לאטו אלא מתרוצץ בחפזון מרעיש את צינורותיו. אין זאת אומרת, כמו שנחשב קצת לפנים, שהארץ דומה לנפש חיה, כי אילו היתה כך, היתה נתפסת כולה בהרעשה, שהרי אצלנו בעלי החיים אין הקדחת אוחזת אברים אחדים ביתר נוחיות מאחרים, אלא את כולם בשוה.

לפי זה צריכים לשים לב, אם רוח חודר לתוך האדמה מן האויר הסובב אותה, וכשהוא מוצא דרך פתוחה לפניו הוא עובר בלי תקלה, אבל אם יש מעצור בדרכו וגדר בפניו הוא נדחק בתחלה מהאויר הזורם מאחוריו ואחרי כן הוא מוצא מפלט בקושי דרך איזה סדק וכל אשר זה יותר צר הוא מזכך ביתר חריפות. אין זה יכול להעשות בלי מלחמה, ואין מלחמה בלי התמוטטות. ואם גם סדק לא נמצא לעבור בו, הוא מתגבש ומסתער ומסתובב ופורץ בעד הגודר בעדו ומבקיע אותו. בהיותו דק מאד וגם חזק מאד הוא יכול לחדור לתוך כל מוקש ולקרעו ולפוצצו, מזה רועשת הארץ. או שהיא נפתחת כדי לפנות לו מקום, או שאחרי פנותה המקום היא שוקעת, בהשתמט היסוד מתחתיה, לתוך אותו החלל אשר בו נתנה לרוח לעבור.


טו

ויש עוד סוברים כך446: האדמה נקובה במקומות רבים ואין לה אותם השבילים בלבד אשר ניתנו לה מתחלה כמו צינורות נשימה, אלא המקרה הוסיף עליהם. יש אשר המים סחפו חלקים מן האדמה למעלה מהם, ויש אשר זרמים כבירים נפלו לתוכה או גאות המים גרמה שנעשו בה בקיעים. בפרצות אלה נכנס הרוח וכשהים סוגר בעדו ודוחק אותו למטה ואינו מניח אותו לחזור אחוריו, הוא מסתובב בחסרון מוצא, וכיון שאינו יכול להתקדם לפניו כדרכו, הוא קופץ למעלה ומנפץ גושי האדמה המכסים אותו.


טז

עוד עלי להזכיר דעה אחת שמחזיקים בה כמה חוקרים, ואולי תתקבל בהסכמה447. ברור הוא שאין האדמה בלי אויר, ואין הכונה בזה לאויר המחזיקה בדבקותה ומאחד את גושיה, הוא האויר שנמצא אף באבנים ובגופים מתים, אלא לרוח הנותן חיים וצמיחה ומזון לכל. אילו לא היה בה הכוח החיוני הזה, איך היתה יכולה ליתן חיים לכל אלה האילנות והצמחים הניזונים ממנה? איך היתה יכולה לטפח את השרשים המרובים שמשקיעים בה באפנים שונים, אלה קרוב לשטח ואלה בעומק המחרשה, אילו לא היה בה רוח חיים מספיק לשאיפתם ולצורך גידולם? ואם קלים בעיניך הטעמים האלה, הרי (יותר חשוב): כל הרקיע הזה, אשר אתֶר של אש סובב אותו, העולם העליון, הכוכבים הללו אשר אין להם מספר, כל צבא השמים, ובפרט – כדי שלא להזכיר הכל – השמש הזה, אשר מרוצתו כה קרובה אלינו, והוא כמה פעמים גדול מכדור הארץ – כל אלה מקבלים מזון מן הארץ ומחלקים אותו ביניהם ואין להם מחיה אחרת זולתי האדים מן האדמה; מאלה הם ניזונים ומתקיימים. לא היתה יכולה הארץ ליתן מזון לכל אלה הגרמים המרובים וגדולים ממנה, אילו לא היתה מלאה רוח חיים זורם ממנה מכל צד ביום ובלילה. אי אפשר שלא יהיה לה מוכן במדה רבה מה שנדרש ממנה ונלקח בכמות כה גדולה, ושלא יתחדש בתוכה בכל זמן כמדת מה שהיא מוציאה. גם לא היה מספיק האויר בתוכה בשביל כל הגרמים השמימיים, אילו לא החזירו אלה לה מצדם מה שלקחו ממנה, ואילו לא התפרדו (והתחברו) באפנים שונים. בכל אופן צריכה היא להיות מלאה אויר ולהוציא אותו מאוצרותיה. אין ספק איפוא כי רוח רב נמצא במסתרים וחלל רחב ידים מתחת לאדמה מכיל אויר. ואם כן הוא, מוכרח גם כי חלל שהוא מלא מחומר כה מתנועע כהאויר יבוא במצב של התמוטטות. הלא אין דבר כזה אי־שקט כמו האויר ואין כמוהו שואף לשינויים וטלטולים.


יז

מזה יוצא, שהוא פועל לפי טבעו, וכיון שהוא רוצה תמיד להתנועע הוא מניע לפעמים גם אחרים. אימתי נעשה דבר זה? כשנגדר בעדו שלא יצא. כל זמן שאין מעצור הוא הולך לאטו, וכשהוא נתקל ונעכב הוא משתולל ומפוצץ את המעכב, כמו “ארכסס הזועם על הגשר”448, אשר כל זמן שהוא קל וחפשי בתוך אפיקיו, מימיו הולכים כסדרם, אך כשיד אדם או המקרה מגלגל לתוכו אבנים והן עוצרות מהלכו, העיכוב מגדיל זעמו ועם המעצור יעצם כוחו. כל גל וגל הבא מאחור ומתחזק מעצמו, כשאינו יכול עוד נשוא את משקלו לבדו, הוא מחדש את כוחו במשברו449 וממהר לברוח יחד עם המוקש אשר גבר עליו.

כן גם עושה הרוח, במדה שהוא חזק וקל הוא ממהר לזרום ולהרוס כל גדר, זה גורם להתמוטטות מקומות ההתנגשות. לאות כי זה נכון אנחנו רואים כמה פעמים כשהיה רעד האדמה והיא נפתחה רק במקום אחד, שהרוח נשב מן הצד ההוא כמה ימים. כך מסופר על רעד האדמה בחַלקיס450 מאת אסקלפיודוטוס451 תלמידו של פוסידוניוס במחקרו על עניני הטבע. גם אצל סופרים אחרים תמצא שנבקעה האדמה ובמשך איזה זמן נשב משם הרוח, אשר כפי הנראה סלל לו בעצמו הנתיבה למהלכו.


יח

הסיבה הראשית לרעד האדמה היא איפוא בנשיבת הרוּח ובשנותו דרכו ממקום למקום. כל זמן שאיננו נדחף והוא נשאר בחלל ריק הוא שקט ואינו מטריד את סביבותיו. כשסיבה מן החוץ פוגעת בו, דוחפת ולוחצת אותו למקום צר, ככל מה שאפשר לו הוא עוד סר הצדה ותועה מסביב, אך כשנגזלה ממנו כל יכולת להשתמט והוא גדור מכל צד, אזי

– מִן הָהָר גָּדוֹל הָרַעַם,

דּוֹמֶה מִקִּירוֹת בֵּית כִּלְאוֹ452.

הוא מכה בקירות, הורס ומפיל אותם בזעם, אשר עצם כפי קשי המלחמה שהיתה לו במעצור. ואם אחרי כל הנסיונות לא יכול היה לפנות לו דרך לחוץ, הוא מזדקר לאחור מן הגדר שנתקל בו ביותר ומתחלק בנתיבות נסתרות שנבראוּ ברעש על ידי התרופפות גושי האדמה וקופץ לחוץ דרך פצע חדש שגרם לאדמה. העצמה שלו לא תוכל עוד להכבש ואין עוד כבלים לכלוא את הרוח, הוא מנתק כל קשר ומטלטל עמו כל משא, נדחק דרך סדקים צרים, כובש את המרחב בגבורה בלתי־מוגבלת של הטבע המתגלית ביותר במקום אשר כוח נדחף דורש בעוז את זכותו. והרוח אמנם הוא דבר שאין כוחו נכבש453, כי אין אשר

אֶת הָרוּחוֹת הָעַזִּים וְרַעַשׁ הַסּוּפוֹת יַכְנִיעַ,

יִפְרֹשׂ עֲלֵיהֶם שִׁלְטוֹן, יְשִׂימֵם בִּכְבָלִים, בַּכֶּלֶא454.

בלי ספק כיונו המשוררים לאותו “הכלא” אשר בו עצורים הרוחות מתחת לארץ, אבל לא שמו לב, כי מה שהוא כלוא שם איננו עוד רוח, ומה שהוא רוח אין יכולים עוד לכלוא אותו455. בעודו סגור הוא שקט ונח, והרוח כולו תמיד במנוסה.

עוד מופת יש להוסיף על זה, כי הרוח גורם לרעש הארץ: הרי גם הגוף שלנו רועד רק כשמאיזו סיבה הנשימה מתבלבלת, כשהוא מתכווץ מפחד או נעשה חלש מזקנה, או העורקים מתרשלים וצופדים, או הוא קופא מקור, או נתקף בקדחת ומקפח הרגל חייו. כל זמן שהנשימה בלי פגם והולכת כסדרה, אין רעד בגוף; רק כאשר מאיזה מקרה פעולתה נעצרת, אז הגוף אינו יכול לשאת עוד מה שהחזיק בעצמת כוחו, והוא תש ומשליך מה שסבל במלוא עזוזו.


יט

עדיין אנו צריכים לשמוע מה שאמר מטרודורוס456 מן כיאוס, והציג כעין דעה ברורה457. אינני מרשה לי לעבור על דעות שאינני מסכים להן, כי נכון יותר להציע הכל ולדחות את כל הדעות, שאין אנו מכירים כישרות, תחת לעבור עליהן בשתיקה.

מה אמר? “כמו המנגן לתוך חבית, קול שירו חודר לתוך כל החבית ועובר ונופל לתוכו והדו חוזר, ואם גם איננו מתרומם ותנועתו קלה, בכל זאת יש לו מגע עם הכל שהוא סובב בתוכו – כן יש אויר מיוחד למערות הרחבות מתחת לאדמה, ואם אויר מן החוץ נופל בו מלמעלה, תנועה מתחוללת בו דומה לאותה תנועה שדיברנו עליה, כשהריקנות (בחבית) מחזירה צלצול הד לקול הנכנס”.


כ

עכשיו אנו מגיעים לסברת האומרים, כי כל הסיבות שהזכרנו יחד הן גורמות (לרעש האדמה), או רבות מהן; דמוקריטוס הוא האומר: רבות מהן, לפעמים הרוח, לפעמים המים, או גם שניהם, והוא מבאר הדבר: האדמה היא בחלקה שקערורית, ושם מתכנסים מים רבים, מהם יותר קלים ונוזלים מאחרים, וכשהם נדחקים על ידי חומר המכביד עליהם458 הם נתקלים באדמה וממוטטים אותה. הם אינם יכולים לזרום מבלי להניע כל מה שהם פוגעים בו. צריכים אנחנו לחזור כאן בענין המים על מה שאמרנו בענין הרוח: כשהם מרוכזים במקום אחד שאינו מכיל אותם, הם לוחצים על איזה צד ופותחים להם דרך בתחלה על ידי משקלם ואחרי כן על ידי המרוצה. כי אינם יכולים להשתפך מתוך ההסגר הרם אלא במקום מדרון, ולא במישרין ולאט ובלי הרעשת המקומות שהם עוברים בתוכם או נופלים אליהם. ואם זרמם הסוחף נעצר באיזה מקום וכוח שטפו חוזר ומתגלגל לתוך עצמו, הוא נדחף לצד האדמה שכנגדו ומבלבל אותה במקום שהיא רופפת ביותר. לפעמים גם האדמה, הרטוּבה מן המים שספגה לתוכה, שוקעת ושטחה מתקלקל, הלחץ גובר עליה באותו החלק, אשר בו יכבד ביותר משקל המים השוטפים. והרוח מצדו לפעמים גם הוא דוחף את הגלים, ואם הוא נושב בתוקף הוא מוסיף להרעיד את החלק מן האדמה אשר בו נערמו על ידו המים. לפעמים הוא חודר לשבילים מתחת להאדמה ובבקשו מוצא הוא גורם שתנוט האדמה. כי הארץ היא בת־קיבול לרוחות, והרוח ברוב דקותו אין גדר בפניו, ומרוב עזוזו אינו סובל מעצור במרוצתו המהירה.

אפיקור אומר, כי כל הסיבות הללו הן אפשריות, וגם עוד אחרות, והוא מגנה את התופסים בסיבה אחת לבד, כי נועז הוא להחליט בבירור על דברים התלויים רק בהשערה. אפשר הדבר, אומר הוא, כי על ידי המים תנוט הארץ, אם הם מרבים בשטיפה ובכרסום בחלקים ממנה, עד שהיא מתרופפת ואינה יכולה עוד לשאת הסבל שנשאה בעודה בשלמותה. אפשר גם כי לחץ הרוח הוא הגורם, כי אולי האויר מתבלבל כשנטפל לו אויר אחר מחוץ. או אולי בנפול פתאם גוש מן האדמה מתחוללת תנועה עזה, או אפשר כי חלק מן האדמה נכון כמו על עמודים ואשיות, וכאשר אלה מתרופפים ומטים כל המשא אשר עליהם מתמוטט. אפשר גם כי יסוד החום שברוח נהפך לאש יוקדת ונזרק כמו ברק לארץ בהרסו כל מה שהוא מוצא בדרכו. אפשר גם כי מי האגמים והבצות מתגעשים בנשיבת איזה רוח והם נותנים דחיפה לאדמה או נדנוד הרוח מתעצם בכוחו לבד ומתגבר לעלות מלמטה למעלה.

הרי בכל זאת מכל הסיבות הוא חושב את הרוח להיותר גדולה.


כא

גם אנחנו חושבים כי הרוח הזה לבדו מוכשר לפעולות כה גדולות, שאין כבירות מהן בטבע ואין יותר חריפות מהן; בלעדיו גם הדברים היותר עזים נשארים חסרי־כוח. הרוח מלבה את האש, והמים בלי רוח נבאשים459, הם מתעוררים רק כשרוח נושב בם. בכוחו הוא לפורר שטחי אדמה גדולים, לרומם הרים מתוך העמקים ואיים, אשר לא נודעו, ממצולות־ים. מי לא יודע כי הרוח הוא אשר הוציא בזמננו לאור עולם את האיים תּירי ותרסיה, ולעינינו עוד אי אחד בים האגאי?460

לפי פוסידוניוס רעידת האדמה נעשית בשני דרכים ולכל אחד כינוי שלו: יש הרעשה461, כשהאדמה נדחפה ומטלטלת מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, ויש הטיה462, כשהיא כמו ספינה מרכינה עצמה לצדה. אני חושב כי יש עוד אופן שלישי, הוא המצוין בלשוננו במלת רעידה463, ולא חנם השתמשו קדמונינו בכינוי זה השונה משני האחרים. תנועה זו אינה הרעשה ולא הטיה, אלא נדנוד קל464. הנזק הוא באופן זה היותר פחות, כמו שההטיה גורמת להפסד יותר גדול מההרעשה. כי אם אין מתחוללת מהרה מצד שכנגד תנועה זוקפת את הכפיפה, היא נעשית למפלה גמורה.


כב

כמו שהתנועות האלה שונות, כן גם סיבותיהן שונות. נדבר בתחלה על ההרעשה. כשמטלטלים משאות כבדים על גבי עגלות זו אחר זו והאופנים מקשקשים על אדמה גבשושה, תשמע כאילו האדמה רועשת. אסקלפיודוטוס מזכיר דוגמה, כי בנפול אבן שנשמטה מצוק סלע לארץ, בנינים מן הסביבה התמוטטו ונפלו. כן אפשר גם מתחת לאדמה, כי מן צוקי הסלעים התלולים אחד נגזר ונופל בשאון רב לפי משקלו לתוך מערה מתחתיו; השאון יגדל לפי הכובד ולפי מהירות הנפילה, וכל התקרה שעל גבי החלל תפול ברעש זה, ויתכן לא רק שמפני הכובד נגזרים סלעים ונופלים, אלא שמתוך הנהרות הזורמים למעלה הליחות התמידית מרופפת את האבנים ונוטלת יום יום קצת ממה שמחבר אותן וקולפת, אם אפשר לומר כך, את העור הקרום עליהן. השחיקה הזאת מחלישה במשך הזמן כל כך את החלקים הנפגעים, עד שאינם יכולים עוד לשאת את המשא על גביהם, ואז נופלים הסלעים כבדי־המקל, ואיתו הגוש המתגלגל ממרום למעמקים לא יוכל לסבול שיעמוד בדרכו מה שהוא נתקל בו וכדברי משוררנו ווירגיל

פִּתְאֹם הוּא בָּא בְּקוֹל שָׁאוֹן וְהַכֹּל מִתְמוֹטֵט וְנוֹפֵל465.


כג

זאת תוכל להיות סיבה לרעידת הארץ. אעבור עכשיו אל סיבה אחרת.

האדמה לפי טבעה תחוחה466 ויש בה הרבה חלל ריק. בחללים זורם אויר וכשהוא מתכנס ואין לו מוצא הוא מזעזע האדמה. זאת היא סיבה גם לפי דעות אחרות שהזכרתי – אם חשוב בעיניך המון עדים. גם קליסתנס היה סבור כך, איש שאין לזלזל בו (הוא היה אדם בעל שכל ולא יכול לסבול את המלך המשתולל; לנצח יחשב זה לפשע לאלכסנדר, וכל גבורתו והצלחתו במלחמות לא תכפר על זה467; לכל מי שיאמר: “הרי הרבה אלפים פרסים המית!” ישיבו: “וגם את קליסתנס!” וכאשר יאמרו: “הרי את דריוש הרג, את המלך היותר אדיר בזמנו”, ישיבו: “וגם את קליסתנס”; וכאשר יאמרו: “כל הארצות עד אוקינוס כבש וגם על הים הגדול הזה גבר בהעבירו בו אניות שלא היו עדיין כמוהן, ואת מלכותו הרחיב מקצה תרקיה עד אפסי ארצות המזרח?” – ישיבו: “ואת קליסתנס המית!” אפשר שגדל במעשיו על כל השרים והמלכים בימי קדם, אבל בכל מה שעשה לא היה פועל יותר גדול מהעוון הזה).

זה החכם קליסתנס בספריו על שתי הערים הליֵקי וגם בוּריס אשר נבלעו468 בהתגלגלן לתוך הים או בעבור זרם הים עליהן, אומר גם כן כמו שהצענו בהשערתנו: הרוח חודר לתוך האדמה בסדקים סמויים מן העין, בכל מקום על הארץ וכן גם בים מתחת, וכשהנתיבה אשר עבר בה נמצאת אחרי כן גדורה ואי אפשר לו לחזור מפני המון המים מאחוריו, הוא מסתובב לצדדים ובהסתערו כנגד עצמו הוא מזעזע הארץ. מטעם זה נפגעות ביותר הערים הקרובות לים, וכן יחסו לנפטון (שר הים) את הכוח להטיל סערה בים469. כל מי שלמד קצת יונית יודע כי אצל הומירוס הוא מכונה בשם “אֶנוסיכתּון”470, (מרעיד־הארץ).


כד

גם אני מסכים כי הרוח הוא סיבת האסון הזה, השאלה היא לפי דעתי רק איך חודר כאן הרוח, אם דרך סדקים צרים שאין העין מבחינה, או דרך שערים פתוחים; אם עולה הוא מתחת או יורד מלמעלה. הדרך הזאת האחרונה אינה מתקבלת על הדעת; הרי גם העור של גופנו דוחה את הרוח ואינו מכניס אותו אלא דרך צינור שאיפתו, וכשכבר נכנס לתוכו אינו נשמר אלא במקומות פתוחים לו בגוף, לא בין העורקים והגידים אלא בחלל בני המעיים, כך נכון לשער גם בענין הארץ. הן רעידתה אינה מתחוללת על פני השטח או קרוב לו, אלא מתחת ובמעמקים. ראָיה לזה היא כי הימים העמוקים בזמן רעש סובלים זעזוע הקרקע שהם זורמים עליו. קרוב לפי זה להכיר כי האדמה מתחתיה מזדעזעת וכי שם למטה הרוח מתהוה בחלל רחב471. והנה יש אומרים כי כמו שעל ידי הצטננות יש אשר רעידה אוחזת את הגוף כן גם הארץ מתחילה לרעוד בעקבות רוח שחדר לתוכה. אבל אין זה אפשר. אילו היתה כאן פעולה דומה היתה צריכה גם האדמה להאחז בצינה כמו שאנו מצטננים מסיבה חיצונית. אם מתחולל באדמה מצב כמו רעידתנו מצינה, אפשר הדבר, אבל מטעם אחר. הגורם לזה צריך להיות פנימי ועמוק, וניכר זה ביותר כשאנו רואים כי אם מתוך רעדה עצומה האדמה נפתחת היא בולעת וקוברת בקרבה לפעמים ערים שלמות.

תוקידידס אומר כי בימי מלחמת־פלופונס שקע האי אטלאנטה כולו או ברובו472. לפי דברי פוסידוניוס קרה הדבר גם בצידון473. אין צורך גם בעדים לזה, הרי זוכרים אנו בעצמנו כי ברעש האדמה נחרבו מקומות ושקעו שדות. והנה אגיד איך אני מתאר לי את המעשה.


כה

כשממלא הרוח בכוח רב חלל ריק מתחת לאדמה והוא מתחיל להתגלגל ולבקש לו מוצא, הוא נוקש לפעמים את הקירות מסביב לו, ואשר למעלה מהם יש ערים נושבות. הדחיפה כנגדן היא לפעמים כה עזה, שהבנינים נופלים, והיא מתגברת גם עד כדי להשקיע את הקירות האלה הנושאים את מכסה החלל, ובמפלתם ערים שלמות שוקעות לתהום. תוכל להאמין כשתראה מה שמספרים, כי ההרים אוסה ואולימפוס היו לפנים גוש אחד ועל ידי רעש האדמה נפרדו וההר הגדול אשר נבקע נחלק לשנים474. אז מצא נהר פניאוס נתיבה למרוצתו, העביר את הבצות אשר היו קשות לתסאליה ומשך עמו את מי האגמים שלא היה להם מוצא. – בין אֶליס ומגלינופוליס475 גם הנהר לאדון התחולל על ידי רעש האדמה. מה אני מוכיח בזה? כי במערות רחבות מתחת לאדמה (הלא רק כך נוכל לכנות את החללים הריקים שם) מתכנס הרוח. לולא זאת היו צריכים להזדעזע שטחים רחבים באדמה בפעם אחת, ואנחנו רואים כי רק חלקי אדמה מוגבלים סובלים, ומעולם לא פעל הרעש עד יותר ממאתים מילין476. הנה אף הרעש הגדול, אשר השמועה הפיצה עליו אגדות בעולם, לא יצא מגבולות קמפניה. הלא גם כששקעה כאלקיס נשארה תּיבי במקומה; כאשר נפגעה אֶגיום477, העיר הקרובה פטראס כמעט לא שמעה מזה478. הרעש הגדול אשר החריב את הערים הליקי ובוּריס נפסק בקרבת אֶגיום. יוצא מזה כי הארץ רועדת רק במדה אשר מתחת לה משתרע החלל הריק.


כו

הייתי יכול להביא ראָיה על זה גם מדברי סופרים גדולים האומרים כי במצרים לא היתה מעולם רעידת אדמה, ונותנים טעם לזה כי שם רק אדמת בצות. אם נאמין להומירוס, היה האי פארוס רחוק מהיבשה עד כדי נסיעת אניה יום תמים כשהרוח מסייע למפרשה479, אבל הוא התקרב אל החוף. הנילוס במימיו העכורים המגרש רפש וטיט ומספח אותו לפעמים אל היבשה, הוא הרחיב אותה משנה לשנה. לכן גם האדמה שם שמנה ורפשית ולא חלולה, היא התפשטה על ידי יבוש הבצות, החלקים התגבשו לאט ודבקו זה בזה ולא נשאר מקום פנוי, כי החומר הנוזל נצמד תמיד אל הנוקשה.

אולם גם מצרים וגם דאֶלוס סובלות מרעידת אדמה, למרות מה שאמר ווירגיל

הֶעֱמִיד אוֹתוֹ שֶׁלֹא יִרְעַד, וַיָּבוּז לְרוּחוֹת הַסַּעַר480,

כי גם על האי הזה אמרו הפילוסופים, זה העם קל־האמונה481 שהוא אינו מתמוטט, וסמכו בזה על פינדרוס482. לפי תוקידידס483 היה אמנם לפנים בלתי־מתמוטט, אך בימי מלחמת פלופונס היתה בו רעידת אדמה. קליסתנס אומר, כי קרה זה גם בזמן אחר. נפלאות רבות קרו לפי דבריו, והיו לאותות על חורבן הליקי ובוריס, והמצוינות בהן היו: עמוד אש ורעידת האי דאלוס484. הוא סובר, כי האי נחשב לבלתי־מתמוטט מפני שבמקומו בים יש לו סלעים חלולים וצורים נקבוביים הנותנים מוצא לאויר המכונס. מטעם זה אדמת האיים היא יותר בצורה והערים יותר בטוחות במדה שהן קרובות לים. אבל פומפאי והרקולנום הוכיחו כי טעות היא. נוסיף על זה כי כל חופי־הים עלולים לסבול מרעש. כך גם העיר פאפוס485 חרבה לא פעם אחת וכן ניקופוליס המפורסמה486 שהרג לה במאורע כזה. קפריסין מוקף מי־הים והוא בכל זאת מתמוטט; צוֹר עצמה סובלת מרעידת אדמה כמו משטפי הים. – אלה הן הסיבות שמזכירים לבאר את רעידת האדמה.


כז

אולם מספרים גם כי בקמפניה אירעו עם הרעש דברים ראויים להרשם ביחוד. הרי נאמר כי במחוז פומפאי נהרג בזמן חורבנה עדר של שש מאות צאן. אל תאמר כי מתו מפחד; דעתנו היא כי בעקבות רעש־אדמה חזק מגפה מתהוה, ואין להתפלא על זה, כי כמה אדים מרעילים טמונים בעמקי האדמה. האויר עצמו, הקופא מתוך קלקול האדמה או מחסרון תנועה או מתוך שהותו באפלה תמידית, נעשה מסוכן לנשימה, ואפשר גם כי בהגיחו מתחת, אחרי שהייה רבה בתוך החום הנשחת הסגור באדמה, הוא עובר את האויר הטהור והזך ומזהם אותו וגורם חלאים בלתי רגילים לנושם אותו. הלא גם המים המכוסים במעמקי אדמה בלי תועלת נעשים ארסיים מפני שלא הובאו בתנועה ורוח צח לא עבר עליהם. הם נעשים עבים בהיותם עטופים תמיד בערפלי חושך והם נושאים בקרבם סמי מות קשים לגוף האדם. כן גם האויר המעורב עמהם ושוכן שם בתוך הבצות, כשהוא יוצא הוא מפיץ ארס וממית את הנושם אותו. הבהמה מחישה להרגיש הסם ביתר קלות, מפני שנפשה שוקקה יותר, היא חיה הרבה באויר חפשי תחת השמים והרבה מים היא גומעת הגורמים להפצת המגפה, ולא יפלא בעיני כי הצאן בהיותן יותר רכות וגם משפילות ראשיהן יותר לארץ נפגעות יותר בהיותן שואפות לתוכן מקרוב את האויר הארסי. גם לאנשים היה מזיק יותר אילו התפשט במדה רבה, אבל עוצם האויר הזך מבטל אותו קודם שיתנשא למעלה עד כדי נשימתם.


כח

כי האדמה נושאת בקרבה יסודות שהם סמי־מות. זאת תוכל להכיר גם מהצמחים הארסיים הרבים, אשר יד איש לא זרעה אותם והם גדלים מאליהם; ישנם באדמה עצמה זרעים טובים וגם רעים. באמת במקומות רבים באיטליה מתוך בקיעים באדמה נודף ריח קטב, אשר לא בני אדם ולא החיות יכולים להריח בלי סכנה. גם עופות השמים המגיעים למקומות ההם, אם לא שופּר האויר ברוח יותר טובה, הם נופלים בעצם מעופם, גופותיהם מוריקות וצוארם צבה כאילו הומתו מחמת חניקה. הרוח הארסית היא, כל זמן שהיא כלואה באדמה וזורמת מתוך בקיעים דקים, יכלתה מגיעה רק כדי להמית את המביט למטה או היורד שמה, אבל אם נשארה במשך דורות טמונה במחשכים ועל ידי המארה הרובצת במקום קלקולה הולך וגובר487, במשך הזמן היא נעשית יותר קשה והבטלה מגדילה את סכנתה. בהשיגה מוצא, היא מושכת אחריה את כל הקללה אשר קלטה מתוך צללים קרים שאינם פוסקים ומתוך ערפלי שאול תחתיה, והיא מרעילה את האויר בארצנו. ההשפעה הרעה גוברת על הטובה. הרוח הזכה אשר לנו נעשית לרוח מזיקה. מכאן מקרי־המות הפתאמיים המתרבים והחלאים הנוראים השונים המתחוללים מסיבות לא נודעות. קצר או ארוך שלטון רוח קטב כזאת, הכל לפי קשי הרעל, והדבר אינו פוסק כל זמן שאין טוהר הרקיע ותנועת הרוחות נוצחים בהשפעתם את הרוח ההיא.


כט

מתוך הפחד נעשים אז כמה אנשים כמשתגעים ורצים במהומה הנה והנה, גם כשהאסון עודנו מוגבל ובא רק על יחידים. וכשהוא מביא בהלה על קהל גדול, כשערים נחרבות ועמים נעקרים וכל האדמה רועדת – איך נתמה שהאנשים אובדי־עצות ונואשים ממכאובים וממורא? לא נקל לאדם לשמור את דעתו צלולה בפני אסונות קשים. אנשים בעלי דעת קלה נאחזים בפלצות כזאת, שאינם שולטים עוד בנפשם. מי שמתפלץ הוא מאבד תמיד הרבה משכלו הישר, והמפחד דומה למי שהסתתרה בינתו; אבל יש חוזרים מהרה לתבונתם, ויש שהמהומה גוברת עליהם והם באים לידי שגעון. מטעם זה רואים בימי מלחמה אנשים תועים כמשוגעים, וגם אין מספר חוזי החזיונות מתרבה כל כך כמו בזמן שהפחד והאמונה שלובים ומזעזעים יחד את הרוחות.


ל

אינני משתומם על אשר פסל נסדק לשנים, כיון אשר, כמו שהזכרתי, אף הרים משו מהרים וכל האדמה נבקעה עד תחתית.

כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה לְפָנִים הִתְמוֹטְטוּ בְּמַפֹּלֶת –

כָּך מִשְׁתַּנִּים הַדְּבָרִים וְשׁוֹלֵט בָּם כֹּחַ הַזֹּקֶן! –

שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר, כְּפִי שֶׁמְּסַפְּרִים, הָיוּ אֶרֶץ אַחַת,

חָדַר לְתוֹכָן הַיָּם וַיַּעַשׂ בֵּינֵיהֶן הַקֶּרַע,

בֵּין הֶסְפֶּרִיָּה הִפְרִיד וְסִיצִילְיָה, וַיִּשְׁטְפוּ הַמַּיִם

שָׁם בַּמֵּצָר בֵּין הֶעָרִים וְהַשָּׂדוֹת בַּתָּוֶךְ488.

הנך רואה, כי מחוזות שלמים נותקו ממקומם וארץ שהיתה גובלת לשכנתה נדחתה לעבר הים. הנך רואה כי ערים ועמים נפרדו בהתעורר ממקומו חלק מן הטבע – מי הים, או האש, או הרוח. נפלאים הם היסודות האלה בכוחם, כי החלק הגובר בהם הוא שאוב מכוחו של כל העולם. כן ניתק הים גם את היספניה מחיבורה עם אפריקה, וכן נקרעה על ידי שטף המים, שהאגדה מספרת עליו, סיציליה מעם איטליה. ועצומים עוד הרבה יותר הכוחות העולים מעמקי האדמה, עזים הם יותר על ידי שהם נדחקים דרך צינורות צרים. די במה שהזכרתי מהפעולה הרבה של רעידת האדמה ומהמחזות המפליאים שהיא גורמת להם.

למה איפוא נשתומם אם פסל אחד של נחושת, אשר אף מעשה מקשה איננו אלא נבוב ודק, נבקע, אולי מפני שנסגר בתוכו אויר אשר ביקש לו מוצא? ומי לא יודע כי לפעמים ברעש האדמה היו גם בנינים משופעים ונוטים לזוית מתישרים ועומדים הכן, ובתים אשר התרשלו הבונים בהם ולא יסדו אותם כהוגן חזרו והתבצרו על ידי הרעידות? ואם קירות שלמים ובתים נבקעים לרוב וחומת מגדלים נהרסות עם אשיותיהן – הכי כדאי אף לרשום המאורע, שנסדק פסל אחד מכף רגל ועד ראש לשני חלקים?


לא

ולמה נמשכת רעידת האדמה כמה ימים? זעזועי אדמת קמפניה לא חדלו זמן רב, אמנם נעשו יותר נוחים, אבל עצום היה הנזק אשר גרמו, כי פגעו בדברים אשר כבר התמוטטו ואשר מצבם היה כבר רופף ולמפלתם לא היה צורך עוד בדחיפה עזה אלא בתנועה קלה. זה קרה לפי הנראה מפני שהרוח לא יצאה עוד כולה ועוד היתה תועה במקצת אחרי עבור חלק גדול ממנה.

בין ההוכחות, שהרעש נגרם על ידי הרוח, תוכל לחשוב גם את זאת. אם התחולל רעש כביר אשר החריב בעזוזו ערים ומדינות, לא יכול לבוא אחריו עוד רעש דומה לו ומתחוללות רק עוד תנועות קלות, כי התנועה העצומה כבר פתחה שער לרוחות המסתערות. לשארית הרוחות אין עוד אותו הכוח, גם אין צורך להן במלחמה כיון שכבר מצאו להן דרך והן הולכות בנתיבה שכבר התגלגל בה הכוח היותר גדול.

ראוי גם להזכר דבר אשר הכיר איש מלומד ונכבד מאד. הוא היה בשעת הרעש בבית המרחץ, וסיפר שראה את אבני הרצפה מתרופפות ונפרדות זו מזו וחוזרות ומתדבקות, והמים לפי התרופפות הרצפה זורמים לתוך הסדקים, ובהתדבק שוב האבנים היו המים מפעפעים ועולים. ממנו שמעתי גם כי לפי מה שראה קירות־אבנים489 נתקפים יותר וביתר קלות ברעידת אדמה מקירות עשויים מחומר קשה.


לב

עד הנה, לוציליוס הישר באדם, דיברתי על הסיבות בלבד; עכשיו נשים לב למה שמחזק את נפשנו, כי יותר מאשר להתקדם בלימודים חשוב לנו להתקדם באומץ הנפש. אי אפשר לזה בלא זה, כי אין חוזק הנפש נובע אלא מתוך עסק במדעים נבחרים490 ומהסתכלות בטבע. מי הוא האיש שלא יחַזק אותו מקרה־השואה ההוא כנגד כל המאורעות ולא ירומם אותו עליהם? למה אירא עוד מאדם או מחיה רעה או מחץ או מחנית, אם סכנות יותר קשות אורבות לי? ברקים ממרום ומתחתיות ארץ וכוחות הורסים כבירים של הטבע נכונים לפגוע בי! לכן עלינו להתיצב בנפש נאדרה בפני המות, אחת היא אם הוא מתנפל עלינו ישר בקפיצה, או אם הוא קרב אלינו בצעדיו הפשוטים והרגילים; מה בכך איך הוא מאיים ומה הוא נוטל עלינו – דבר קטן יהיה מה שהוא דורש491, ואת הדבר הזה תגזול מאתנו הזקנה, או יכחיד איזה מכאוב באוזן, או איזה יתרון ליחות נשחתה בתוך הגוף, או איזה מאכל שלא נתעכל באצטומכא, או נגיפה קלה ברגל492. דבר מצער הם חיי האדם, ודבר גדול הוא לבוז להם. הבז להם יביט שאנן בהסתער גלי הים, אף אם עוררו אותם כל הרוחות ואף אם תהום מתפרץ והעולם מתגעש וכל האוקינוס משתפך על הארצות. שאנן יראה ברקים יוצאים מרקיע מבהיל בפניו הזועמים, אם גם יבקעו השמים ואש לוהטת תכלה כל היצורים, ובשורה ראשונה גם אותו. שאנן יראה בהתפרד הרגבים ובהפתח האדמה תחת רגליו, אף אם תתגלה לעיניו מלכות שאול תחתיה493. הוא יעמוד בלי מגור על פי תהום, ותחת ההכרח לשקוע בו אולי יקפוץ לתוכו. מה לי, איך נוראים הכחות המכלים, אם הכליון עצמו לא נורא לי. אם איפוא רוצים אנחנו להיות מאושרים ולא נבהלים מחמת אנשים או אֵלים או מאורעות; אם רוצים אנחנו לחיות בשלוה ולהתחרות באושר עם האֵלים עצמם – יהיו חיינו תמיד מזומנים494. אם לסטים אורבים להם או מחלה או חרב האויב, או אם אי מתמוטט ושוקע או כל הארץ מתגעשת או תבערה גדולה מחריבה ערים ומדינות, ושואפים הם לחיי – יקחו אותם! מה יש לי לעשות, אם לא לעודדם בצאתם ולברכם בסימן טוב495: לכו לכם באומץ, לכו לשלום! אין לך להסס, אתה רק חוזר496! השאלה הינה, אם יתרחש הדבר, אלא מתי? אתה עושה מה שאתה נאלץ לעשות באיזה זמן שיהיה. אין לך להתחנן ולא לפחוד ולא להשתמט, כאילו רעה נגד פניך: מעשה הטבע הוא אשר הוליד אותך והוא המחכה עליך, ומקום טוב ובטוח לך אצלו. שם אין האדמה רועדת ואין הרוחות מסתערות ונתקלות ברעמים אדירים מתוך העננים; שם אין תבערות מכלות ערים ומדינות ואין פחד סופות שוברות ציים בים; שם אין מחנות אויבים נושאים דגליהם זה כנגד זה, מתחרים בשגעונם להרוג אלפי אנשים מזה ומזה; שם אין מגפות ואין מוקדי אש בוערים למען אבד בערבוביה המון אנשים מתוך עמים אובדים. אם קל הדבר – למה נפחד? ואם קשה הוא – מוטב שיבוא פעם אחת משיהיה תמיד נגד פנינו. הכי אפחד אני, שמא אֶכלה, בשעה שהארץ הולכת וכלה לפני, בשעה שמתמוטט מה שממוטט אותי ואינו גורם לי נזק שאינו סובל הוא בעצמו? הערים הליקי ובוריס שקעו בים כולן ואני אירע לגורל גופי הפעוט? שתי ערים הן, שהאניות עוברות כבר על גביהן – שתים שאנחנו יודעים מפני שהן שמורות בכתב לזכרון, וכמה שקעו במקומות אחרים? כמה עמים בלעה הארץ וכמה טבעו בתהומות? אני אסרב לסבול קצי, בעוד אני יודע כי קצי מוכרח לבוא? הרי יודע אני כי כל הדברים הולכים ואובדים – ואני אפחד מפני נשימתי האחרונה?

לכן, לוציליוס חביבי, עליך לעודד את עצמך מול פחד המות, הוא משפיל אותנו; הוא המבהיל וממרר את החיים גם כשהוא חס עליהם. הוא מגדיל במחשבתנו את המאורעות, את רעש האדמה או את הברקים. את הכל תוכל נשוא באומץ, אם תחשוב כי לא אכפת אם זמן חייך ארוך או קצר. חולפות מאתנו שעות – חשוב שהן ימים, חשוב שהן חדשים, חשוב שהן שנים, הן חולפות מפני שניתנו לחלוף, ומה ההבדל, בבקשה, אם כבר בא הקץ? שוטף ועובר הזמן ומניח מאחוריו את התאבים להחזיק בו. לא העתיד הוא שלי ולא העבר, אני תלוי בנקודה אחת מהזמן החולף, וגדלות היא לאדם, אם הסתפק במיעוט497. נאה מאד השיב החכם המפורסם לאֶליוס498 לאדם אשר אמר לו: “לי ששים שנה”. ענה זה: “רצונך לומר כי ששים שנה אינן לך עוד?” אף מזה אין אנחנו מכירים כי אין תפיסה לזמן החיים וכי הימים אינם שלנו, בהיותנו סופרים אותם לפי חליפתם! דבר זה עלינו לדבק בנפשנו ולחזור עליו תמיד: המות הוא הכרח! מתי? לא איכפת; חוק הטבע הוא, הוא המס והחובה המוטלת על כל בן אדם, וגם תרופה לכל הרעות. כל המפחד ממנו הוא גם מבקש אותו.

הנח כל שאר הדברים, לוציליוס, ושים לבך לדבר האחד, שלא תבהל מזכרון המות. על ידי שתרבה לחשוב עליו, יהיה רגיל אצלך499, עד אשר בבוא השעה תהיה מוכן גם לצאת לקראתו.


 

ספר שביעי500

התוכן: כוכבי שבט ומה שנמסר עליהם מהכלדים. השאלה אם הארץ סובבת? (א–ד). צורות הקורה והאבוקה ודעת אפיגנס (ה’–י'). השערות אחרות; מספר כוכבי לכת, ואם השמים הם כתקרה בצורה (י“א–י”ד). עדות מזמנים עתיקים; סיפורים מפליאים של היסטוריונים כוזבים (ט“ו–ט”ז). דעת אפולוניוס, זנון וסטואים שונים (י“ז–כ”א). דעת המחבר (כב–כג). קשי הכרת מסלתם של כוכבים אלה היא כמו קושי הכרתה של מהוּת הנפש, אבל עוד יבואו בדורות הבאים חכמים מבארים אותה (כד–כה). העולם מחובר מדברים מתנגדים (כו–כז). דעת אריסטוטלס על כוכבי שבט (השערותיו עושות רושם אבל הן כמו גישוש בערפל) וכי ענוה יאתה כשמדברים על אלהים, כאילו נכנסים להיכל קדוש (כח–ל). הדברים החשובים צומחים לאטם, וכן לא הגיעה עדיין החכמה לשלמות, אבל ההמון עוזב את בתי מדרש החכמים ובוחר במשחקי הבמה ובריקודים (לא–לב).


א

אין אדם כה נבער ומטומטם ודבק באדמה, שלא יזקוף קומתו ולא ירומם נפשו להסתכל בדברים שמימיים, וביותר כשמראה בלתי רגיל מופיע במרום. אמנם ההרגל מחליש את רושם המקרים ודרכנו היא לעבור בלי שימת לב על הדברים הרגילים, אם גם ראויים הם לתמוה עליהם, ולהפך אף דברים פחותי־ערך, כשהם יוצאים מגדר הרגיל, נעשים לנו למחזה נעים. מטעם זה כל צבא הכוכבים המקשט ביפיו את מרחבי הרקיע אינו מעורר את העם להקהל ולהשתומם עליו, אבל אם שינוי קטן מתהוה אז הכל הופכים פניהם כלפי השמים. בשמש אין מי שיסתכל, אם לא בזמן ליקויו, וכן הירח רק בזמן שהוא נפגם. אז אמנם צוחה בערים וכל אחד רועד מתוך אמונה טפלה. כמה חשוב יותר מפעל השמש, שהוא צועד, אם אפשר לומר כן, צעדים כמספר ימות השנה ומסיים אותה בסיבובו; שהוא פונה מזמן שויון היום והלילה לעונת הימים הקצרים, והוא מנמיך את מסלתו והלילות נעשים ארוכים; שהוא מסתיר בזהרו את אור הכוכבים, ושהוא בהיותו כמה פעמים גדול מכל מרחבי הארץ, אינו שורף אלא מחמם אותה בהדרגה ומגביר או מחליש את החום; שאינו מאפיל על הירח כולו זולתי כשהוא נמצא עומד כנגדו. בכל אלה אין מסתכלים כשהדברים נעשים כסדרם, רק אם דבר משתנה ומתרחש מה שיוצא מן הכלל, הכל צופים, שואלים, מראים זה לזה – כך הוא מטבענו להשתומם על דבר חדש, לא על דבר גדול.

כן גם ענין כוכבי־שבט. כשאחד מן הזיקים הללו, שהם בלתי־רגילים, מופיע במרום, כל איש משתוקק לדעת מה זה? הוא שוכח כל שאר המחזות ורק האורח הזה מעורר סקרנותו, אינו יודע אם יתמה עליו או יפחד ממנו. כי יש רבים נבהלים מן המחזה כאילו הוא אות לדברים כבירים שיתרחשו, והם חוקרים ומבקשים פתרון, אם סימן למורא501 הוא או רק כוכב.

בחיי, אין דבר יותר נשגב ומועיל במחקר ובלימודים ממערכות הכוכבים וטבעם. האם גושי־אש הם, כמו שאנו סבורים לפי מראה עינינו ולפי האור והחום היוצאים מהם, או תחת גושי־אש נראה בהם גופים בצורים אדמתיים אשר רק במרוצתם דרך נתיבות־אש הם מקבלים מהן זוהר וחום ולא שיש להם האור מצד עצמם. בדעה זו החזיקו אנשים גדולים502 אשר שיערו כי הכוכבים עשויים מחומר קשר וניזונים מאשר זרה. כי להבה בפני עצמה היתה נמוגה, אומרים הם, אילו לא היה עמה חומר מוחזק בה ומחזיק אותה; אילו היו עשויים מאש מתגבשת בלי גוף ממשי, אזי היה חלל העולם במהירות תנועתו מפזר אותה.


ב

במחקר הזה יועיל לנו בירור השאלה, אם כוכבי־השבט הם דומים במהותם לגרמים השמימיים אשר כבר הכרנו. בכמה דברים הם אמנם נראים שוים אליהם, בהופעתם ובשקיעתם ואף בצורתם, אם גם יותר רדודים הם וזנב נמשך אחריהם, אבל תכונת־אש להם והם נוצצים. אם איפוא שאר הגרמים השמימיים מחומר ארצי הם, גם אלה כך; ואם אלה הם רק אשר טהורה המתקיימת במשך ששה ירחים מבלי שיפזר אותה סיבוב השמים במהירותו, גם הכוכבים יכולים להיות מחומר דק ואין סיבוב השמים מפקפק אותם. בקשר עם זה עלינו גם לחקור לדעת, אם הארץ עומדת והשמים503 סובבים, או השמים עומדים והארץ סובבת. כי היו מי שאמרו, שאנחנו הננו המטולטלים על ידי הטבע בלי שאנחנו מרגישים בזה, וזריחת השמש ושקיעתו אינן מתנועת השמים, אלא אנחנו כאילו עולים ושוקעים504. כדאי להתבונן בדבר ולדעת מה מצבנו בעולם, אם גורלנו הוא לנוח בעצלות או להתנועע במהירות, אם מניע אלהים הכל מסביב לנו, או אותנו.


ג

לתכלית זו היינו צריכים לרשימת כל כוכבי־השבט שהופיעו בזמנים שעברו. בהיותם נראים רק לעתים רחוקות, לא היתה יכולת להכיר את מהלכם ולקבוע אם שומרים הם משמרת ומופיעים בזמנם לפי סדר. התבוננות זו במסלות השמים היא חדשה והתחילו בה בארץ יון מזמן לא כביר. דמוקריטוס, החוקר העתיק היותר חריף, אמר כי לפי השערתו רבים הם הכוכבים הרצים, אבל לא יכול היה לקבוע מספרם ושמותיהם; לא ידעו אז אף את מסלות חמשה כוכבי לכת, אודוכסוס505 הביא בראשונה ידיעות על מהלכם בשובו ממצרים לארץ יון, ולא הגיד מאומה על כוכבי־שבט. מזה יוצא כי אף אצל המצרים, אשר עסקו הרבה במחקר השמים, לא היתה בקיאות במקצוע זה. בזמן מאוחר רשם קונון, חוקר שקדן אף הוא506, את ליקויי השמש אשר התבונן בם במצרים, אבל את כוכבי השבט איננו מזכיר, ולא היה עובר עליהם בשתיקה אילו מצא אצל המצרים אודותם ידיעות ברורות.


ד

אמנם שני חכמים, אשר לפי דבריהם למדו אצל הכלדים, והם אֶֶפיגנס ואפולוניוס ממינדוס, הבקי באיצטגנינוּת507, דעותיהם מתנגדות. אפולוניוס אומר כי הכלדים חושבים את כוכבי־השבט לכוכבי לכת ומסלותיהם ידועות להם. אפיגנס אומר כנגד זה, שאין הכלדים יודעים דבר על כוכבי־השבט והם משערים רק, כי האש אשר בם מוצתת על ידי סופה מתחוללת ומתגלגלת פתאם ברוח. אם תסכים, נציע בתחלה את ההשערה הזאת ומה שסותר אותה. לפי דעתו הכוכב שבתאי508 הוא אשר לו ההשפעה היותר רבה על התנועות בעולם העליון. כשהוא מתקרב אל הכוכבים שאצל מאדים509 או לסביבת הירח או אל קוי השמש, הוא בטבעו הרוחני והקריר מכווץ ומגבש את האויר. אם הוא סופג אז לתוכו את קוי השמש, הוא גורם לקולות וזיקים, ואם הוא מתחבר עם מאדים אזי ברק אדיר יוצא. שונים הם לפי דעתו הזיקים והברקים; האדים מן המים וממקומות רטובים מולידים זיקים בשמים, המבהילים מבלי שהם פוגעים, והיותר חמים ויבשים העולים מן הארץ גורמים לאש מתלקחת בברק. הצורות של קורה ושל אבוקה, אשר ההבדל ביניהן הוא רק בגודל, כך הן מתהוות: כשהתגבשות האויר קושרת בתוכה יסוד מימי ויסוד אדמתי ונעשית מה שאנחנו קוראים בשם סופה, היא נראית מכל צד בתמונת אש משתטחת והמראה מתקיים כך כל זמן שנמשך הקשר האוירי בין היסוד המימי והאדמתי510.


ה

נתחיל בדבר שיותר קרוב להכיר טעותו: דעה כוזבת היא, כי צורות הקורה והאבוקה מתהוות בשמים על ידי סופה. הן הסופה מתחוללת על הארץ, ולכן היא עוקרת אילנות משורש ובכל מקום שהיא מתנפלת היא חושפת את האדמה, הורסת לפעמים יערות ובתים, והיא על הרוב מתחת לעננים ובשום פעם למעלה מהם. אבל הזיקין בתמונת קורות מופיעים למעלה בשמים, ואינם מנגד לעננים. מלבד זה הסופה מתחוללת במהירות יתרה על העננים ומתגלגלת סביב עצמה, היא גם נפסקת חיש ושוברת את כוחה. הזיקין בדמות קורה אינם רצים ומעופפים כמו האבוקות, אלא שוהים בצד אחד ברקיע. גם כארימנדר511 בספרו על כוכבי־שבט אומר, כי אנכסגורס ראה ברקיע אור כביר בלתי־רגיל כמו קורה גדולה והיה זה עומד ומאיר משך כמה ימים. וקליסתנס מוסר כי אור כזה הבהיק בזמן קודם ששקעו בוריס והליקי לתוך הים. אריסטוטלס אומר כי לא היתה זאת קורה של אש, אלא כוכב־שבט, אבל בהיות האש בתחלה בוערת בעוצם רב לא היה ניכר פיזורה, ורק במשך הזה כאשר נחלשה קצת היתה נראית ככוכב־שבט. בזמן תופעת־האש הזאת התרחשו כמה דברים ראויים להזכר, והיותר חשוב הוא כי תיכף להבהקת האות ההוא טבעו בוריס והליקי בים. האם חשב אריסטוטלס לפי זה רק את התופעה ההיא, או את כל התופעות בדמות קורה, ככוכבי שבט, בעוד אשר ההבדל בין שתי התופעות הוא, כי כאן היא נמשכת ורצופה וכאן היא מפוזרה? הלהבה בקורה היא תמיד שוה, אינה נפסקת ואינה נחלשת ובשוליה היא מתכווצת, כמו אותה הצורה שמתאר קליסתנס.


ו

כוכבי־שבט לפי אפיגנס משני מינים הם: יש מפיצים האש מסביב ואינם משנים את מקומם, ויש מאריכים אש דלולה רק לצד אחד בדמות שערה וחולפים בצדם של הכוכבים, כמו שראינו בדורנו. הראשונים, אשר כעין שערות להם מכל צד והם עומדים קבועים, על הרוב הם שפלים והם מתחוללים מאותן הסיבות הגורמות למחזות הקורות והאבוקות, מתוך אויר עכור ואי־שקט אשר ספג בתוכו הרבה יסודות יבשים לחים מאדי האדמה. כי נשיבת־רוח נדחקת בעד סדק צר יכולה להצית את האויר מלמעלה, אם הוא מלא מדברים מוכשרים למען האש, והיא יכולה גם לגרשו בכוח512 עד אשר ישוב בתנועתו ויחלש כוחו. אחרי כן היא יכולה לחזור ביום שני ובימים הבאים ולהצית האש במקום ההוא; הלא ראינו רוחות חוזרים במשך כמה ימים כסדרם, וכן גשמים ושאר שינויים אויריים חוזרים בזמנים קבועים.

נבאר בקצרה את כונתו: הוא סובר כי כוכבי־השבט מתחוללים באותו אופן שמתחוללות תופעות האש מתוך סופה. ההבדל הוא רק בזה, כי הסופות יורדות מלמעלה למטה וכוכבי־השבט נדחקים ועולים מלמטה למעלה.


ז

הרבה יש להגיד כנגד דעה זו. ראשית: אילו היה הרוח סיבה, לא היו כוכבי־שבט מופיעים בלי רוח, אבל הם מופיעים גם כשהאויר שקט מאד. מלבד זה, אילו היו נעשים על ידי הרוח היו גם ספים עמו יחד, וכמו שהיתה תחלתם ברוח היו גם מתחזקים עמו יחד ובמדה שהוא מתעצם היתה האש גם היא מתגברת. נוסף לזה, הנה הרוח מתפשט בכל חלקי האויר וכוכבי־השבט רק בצד אחד מופיעים, וגם אין הרוח מתנשא למרומים וכוכבי־השבט נראים למעלה מגבולות שניתן רשות לרוחות להגיע אליהם.

הוא (אפיגנס) עובר אחרי כן לאותם כוכבי־שבט, שהם לפי דעתו קרובים בצורתם לכוכבים והם מתנועעים ועוברים בצד קיבוצי־הכוכבים. הוא חושב כי סיבותיהם דומות לסיבות של האחרים, אשר כינה בתואר: יותר שפלים, וההבדל ביניהם רק כי אדי הארץ, הספוגים הרבה יסודות יבשים, שואפים לגובה יותר נעלה ורוח צפון דוחף אותם יותר למרומים. – אבל, אילו היה רוח צפון דוחף אותם, אזי היו צריכים להתנועע עמו לצד דרום, והם באמת מתנועעים לצדדים שונים, מהם למזרח ומהם למערב, וכולם בדרך עקומה, שלא היה הרוח נותן לה. ועוד זאת: אילו היתה דחיפת רוח צפון מגביהה אותם למרום, לא היו מופיעים בהתחולל רוח אחרת, ובאמת הם מופיעים.


ח

עתה נשיב על הסיבה האחרת שהוא מזכיר, כיון שהוא נסמך בשתים. היסודות היבשים והלחים באדים העולים מן הארץ ומתאחדים, הם בקטטה שבין גופותיהם הופכים את הרוח לסופה. גלגל זה של רוח הסער מצית אש בכל מה שהוא תופס ומרים אותו למעלה, וזוהר האש המתחוללת נשאר כל זמן שמזון מספיק ניתן לו, וכשהוא חדל, גם האש שוקעת. האומר כך, לא שם לבו למהלך הסופות ולמהלך כוכבי־שבט; כי הללו מהירות ועזיזות ויותר חשות מהרוח, והללו אטיים ואין העתקם ממקומם ניכר במשך יום ולילה. מלבד זה תנועת הסופה היא עראית, בלתי סדורה, ואם אשתמש במלה של סלוסטיוס: “מזדקרת למעלה”513, ומהלך כוכבי השבט הוא מסודר במסלתם. היאמין איש מאתנו כי הירח או אחד מחמשת הכוכבים נדחף ברוח ומתגולל בסופה? בודאי לא. מדוע? מפני שאין מהלכם מסוער ונתון למקרה. כן גם כוכבי־שבט, אינם מופיעים בערבוביה ובסערה, שיאמינו כי סיבתם מקרית ובלתי־קבועה. ועוד: אילו גם היו הסופות יכולות לקבץ יסודות אדמתיים ולחים ולהרימם מלמטה למעלה, לא היו מגביהות אותם למעלה מן הירח, בהיות שאין כוחן מגיע למעלה מן העננים, אבל את כוכבי־השבט אנחנו רואים בין צבא הכוכבים למעלה, ולא מתקבל על הדעת כי הסופה מתרוממת לגובה כזה, בעוד שהיא ככל שהיא מתחזקת גם ממהרת להשבר.


ט

יבחר לו איפוא (אפיגנס) אחת משתי אלה: או שהסופה קלה, אז לא תוכל להתרומם כל כך, או שהיא חזקה ועזה – והיא חיש משתברת. לפי דעתו נשארים גם כוכבי־שבט בשפל ואינם מתרוממים הרבה, מפני שכובד היסוד האדמתי מחזיק אותם בנמוך. אולם מוכרח שבכוכבים המאריכים קיומם והגבוהים יותר יהיה גם חומר יותר מלא. הן תופעתם לא היתה מאריכה בלי חומר מספיק להזין אותם.

כמו שאמרתי, לא תוכל הסופה להמשך ולא להתרומם מעל לירח ולהגיע עד כוכבים. כי הסופה מתחוללת כשרוחות רבים נתקלים זה בזה, אבל אין זה יכול להמשך זמן רב. כשהרוח (המקובץ) תעה והתנודד זמן רב, בסוף כל הרוחות נכנעים לכוח אחד. אין סופה מתקיימת זמן רב; הסערות הן יותר חזקות במדה שפעולתן קצרה. כשהגיעו הרוחות לשיא כוחם, הם נחלשים; הכרח הוא כי התגברותם מסייעה לאפיסתם. על כן לא ראינו מעולם סופה נמשכת כל היום, אף לא שעה תמימה. נפלאה המהירות שלה ונפלא הקיצור. היא מתגוללת גם ביתר מהירות וביתר חוזק כשהיא על האדמה ובקרבתה, וכל שהיא מתרוממת היא מתרופפת ומתפקקת ומתפזרת. חוץ לזה, גם אילו התרוממה עד אותו השטח אשר בו מסלות הכוכבים, היתה מתפזרת בתנועת כל חלל העולם. כי אין דבר יותר מהיר מתנועת השמים514, בכוחה לפזר את תוקף כל הרוחות המחוברות יחד ולמוטט האשיות הבצורות והחזקות של כל הארץ, אף כי חלקים קטנים של אויר מסתובב.


י

ועוד: לא תוכל להתקיים במרומים אש שהתחוללה על ידי סופה, בלי שהסופה עצמה תתקיים. היעלה על הדעת שתמשך סופה זמן רב? הן כל תנועה נחלשת על ידי תנועה מתנגדת לה, ולגובה השמים יש תנועה שלו התופסת כל אשר במרום

“אֶת הַכּוֹכָבִים מוֹשֶׁכֶת וְחִישׁ מַהֵר מְגַלְגֶּלֶת”515

ואילו ניתן גם הארכת זמן לסופות הללו (דבר שאי אפשר), מה נאמר על כוכבי־שבט המופיעים במשך ששה ירחים? היינו צריכים לומר גם כי שתי תנועות מתחוללות במקום אחד, האחת אלהית ותמידית516 הנוהגת פעלה בלי הרף, והשנית חדשה מקרוב באה, ילידת הסופה. כל אחת היתה צריכה להתקל בחברתה. אבל אנו רואים כי מסלת הירח ומהלך כל הכוכבים מעל לירח נשארים בלי שינוי, ואין הפסק ואין ניגוד להם ואין סיבה לחשוב שנפגש בהם עיכוב כל שהוא. לכן אין להאמין כי סופה, זאת היותר חזקה ומהפכנית שבסערות, נכנסה לתוך מערכות הכוכבים ותופסת מקום בין הכוחות הסדורים והשאננים. אמנם נוכל לחשוב כי על ידי סיבוב הסופה אש מוצתת והיא נדחפת למעלה וגורמת למחזה של כוכב נמשך באורך, אבל סבור אני שהוא צריך להיות בדומה להדבר המוציא את האש: הסופה היא עגולה בצורתה, היא סובבת במקומה ודמותה כעמוד מתגלגל, והיתה גם האש הכלולה בה צריכה להדמות לה, ואם היא ארוכה ומפוזרת אינה כמו העיגול ההוא.


יא

נעזוב עכשיו את אפיגנס ונעסוק בדעות אחרות. קודם שאציע אותן עלי להעיר, כי כוכבי־השבט אינם מופיעים בצד אחד מהרקיע בלבד ולא רק בגלגל־המזלות, אלא במזרח כמו במערב, ועל הרוב בצפון. צורתם כשמם517, תמיד שוה. כי אף אם היונים הבדילו בין אלה שהאש יוצאת מהם בצורת זקן, ובין אלה שמפיצים אש מסביב כעין שערות, ובין אלה שמפיצים גם כן את האש אבל היא שואפת למרכז אחד518, בכל זאת אופי אחד להם ונכון הוא שהם נקראים בשם אחד. אולם בהיות שהם מופיעים בהפסקות גדולות, קשה להשוותם, וגם בזמן שהם מופיעים אין המסתכלים בהסכם אחד על דבר צורתם, ולפי שעיניהם חדות או כהות הם אומרים שהכוכב מזהיר או מאדים, וששערותיו נמשכות למטה519 או פזורות לצדדים. אבל אם ההבדלים הם נכונים או לא, מוכרחים אנו לומר כי מוצא אחד לכוכבים אלה. עלינו להסכים כי צורה מיוחדה של כוכבים מופיעה, אשר אש מתפזרת נמשכת מהם.


יב

יש מן הקדמונים שסוברים כך: לפעמים מן הכוכבים התועים דבק אחד בחברו ובהתחברם יחד נוצרת התמונה של כוכב נמשך, ולא רק כשכוכב נוגע בחברו אלא כשהוא רק מתקרב אליו, כי החלל שביניהם מתמלא אורה משני הצדדים הנראית כמו אש נמשכת. – על זה נשיב: מספר הכוכבים המהלכים הוא קבוע520, ובצדם מופיעים גם כוכבי־שבט, וברור על ידי זה שאינם נוצרים בפגישת כוכבי לכת אלא עומדים בפני עצמם. עם זה מוצאים אנו כי לפעמים כוכב אחד מתיצב מתחת לכוכב אחר, סטורנוס מופיע למעלה מיופיטר, ומרס בקו ישר על וונוס או על מרקוריוס, אך מתוך פגישה זאת וכשאחד הוא למעלה מחברו, אין כוכב־שבט נוצר, כי אז היה צריך להופיע בכל שנה בהיות שנה שנה כוכבים מתקבצים במצב אחד. גם אילו היה כוכב־שבט יוצא מתוך מצב כוכב על גבי כוכב, היה ממהר לחלוף. כי תנועת הכוכבים מהירה, לכן גם ליקוי המאורות הוא קצר, המרוץ אשר קירב אותם הוא חיש גם מרחיק אותם. אנחנו רואים כי כשהשמש והירח מחשיכים הם ממהרים להשתחרר מהליקוי, הכי לא היו צריכים למהר עוד יותר להתרחק זה מזה כוכבים הרבה יותר קטנים? אבל כוכבי־השבט עומדים במשך ששה ירחים? דבר זה לא היה אפשר אילו היה מוצאם מפגישת שני כוכבים. אלה לא היו יכולים לשהות יחד זמן רב, לפי חוק המהירות היו נאלצים להפרד. מלבד זה הכוכבים האלה רק נראים לנו קרובים, באמת הם רחוקים מאד זה מזה, ואיך יוכל האחד לשרבב אש מתוכו עד לחברו עד שיתראו שניהם כמאוחדים, בעוד שמרחקים גדולים ביניהם? הם אומרים: “אור שני הכוכבים מתערב ונעשה למעשה אחד, כדרך שהענן מתאדם בקרוב אליו השמש, ובערב ובבוקר הוא מצהיב, וכדרך שהקשת נראית בהשפעת השמש בצבעים שונים”. אולם כל זה נעשה על ידי כוח גדול, על ידי השמש המפיץ זהרו; לכוכבים אין הכוח הזה, אף מופיעים הם רק למטה מן הירח, בקרבת הארץ; העולם העליון הוא זך וטהור ונשאר בצבעו. גם אילו היה כמו שהם סבורים, לא היה הדבר מאריך קיומו והיה האור כבה כמו “הנזרים” הסובבים בהילָם את השמש והירח וחולפים בזמן קצר. גם הקשת אינה מתקיימת זמן רב. לכן גם אילו היה דבר כזה מופיע באמצע בין שני כוכבים היה חולף מהר ולא נשאר על מקומו כדרך כוכבי־השבט. מהלך הכוכבים הוא בגלגל־המזלות, כאן היא השפעתם, אבל כוכבי השבט נראים בכל מקום. אין להם זמן קבוע להופעתם כמו שלא ניתנו להם גבולות שאין לעבור עליהם.


יג

נגד זה נמסר בשם ארטמידורוס, כי לא רק חמשת הכוכבים הם המהלכים, אלא אותם בלבד הכירו החוקרים, בעוד אשר אין מספר לנסתרים שאין אנו מכירים מפני שאין אורם מבהיק או מפני שמסלתם היא כך שהיא מתגלית לנו בקצה המתקרב. מטעם זה, הוא אומר, מתגלים לנו כוכבים חדשים, והם המערבים אורם עם הכוכבים הקבועים ומוציאים מתוכם אור בלתי רגיל. זה הוא ההבל היותר קל בין דעותיו הכוזבות; כל מחשבתו על סדר העולם היא שקרית וחצופה, כי לפי סברתו גבהי שחקים הם בצורים וכעין גג חזק מחומר עבה יש למעלה והוא נעשה מאטומים מקובצים וצרורים יחד521; מעל לרקיע זה וקרוב לו הוא מכסה־אש כה צפוף522, שאינו מתפרד ולא משתנה. אבל ארובות יש בו וכמו חלונות, אשר תוכם מקצה השמים זורמת אש – לא די חזקה לחולל שינויים כבירים – והיא גם חוזרת לקצה השמים. לפי זה התופעות הבלתי־רגילות יוצאות מן החומר אשר מעבר לשמים.


יד

להשיב על סברא זו הוא כמו להניע זרוע עוז בתרגילים בחלל ריק. הייתי רוצה שיאמר לי הרואה את השמים כעין תקרה בצורה, מה מניע אותנו להאמין כי הם מחומר עבה? מה הכוח אשר העלה למעלה חמרים בצורים כאלה ומחזיק אותם שם? ובהיותם עבים כל כך הרי הם גם כבדים מאד, ואיך הם נשארים למעלה והמשא לא נופל ולא נשבר מתוך כבדו? הלא אי אפשר כי נטל כזה, כמו שהוא סובר, ישאר תלוי ומרחף על מצע קל ורופף. אין גם לומר כי ישנם כעין עמודים מחוץ המעכבים אותו מלשקוע או כי נמצא בתוכו כוח מתנגד לשקיעה והוא מחזיק את החומר ההוא ותומך בו. אף לא יעז איש לומר כי אמנם העולם בטלטולו במרחבי אין־סוף הוא שוקע, אבל אין השקיעה ניכרת מפני שהיא מתמידה ואין דבר מחוץ אשר יתקל בו. היו מי שהסבירו הדבר כך523, כאשר לא מצאו ביאור לזה, איך המשא הכבד נשאר באויר. הם אמרו: הוא מתנועע תמיד ואין רואים שהוא נופל, כי החלל שהוא נופל לתוכו הוא אין־סוף.

ואיך אתה רוצה להוכיח כי לא רק חמשת הכוכבים מתנועעים, אלא רבים ובכל קצות השמים? ואם אין ראָיה מכריעה לדבר, למה לא יאמרו גם כי כל הכוכבים מתנועעים או גם לא אחד מהם? אין לך גם תועלת בהשערה, כי כל הכוכבים בהמונם רצים בשמים, כי ככל אשר יגדל מספרם היו מרבים להתקל זה בזה. אבל כוכבי־השבט מופיעים רק לפרקים ולכן הם מעוררים תמהון.


טו

הנה גם עדות יש כנגדך מזמנים עתיקים, שהיו רושמים הופעת כוכבים כאלה ומוסרים לזכרון לדורות. אחרי מות דמטריוס מלך סוריה524, אשר בניו היו דמטריוס ואנטיוכוס, קצת קודם המלחמה באכיה525, הופיע כוכב־שבט לא קטון מהשמש. בתחלה היה כמו שטח של אש אדומה מפיצה אור מזהיר מאיר את הלילה. אחרי כן התכוץ והועם זהרו, ולבסוף אפס כולו. כמה כוכבים היו צריכים להתחבר כדי ליצור גוף כזה? אף אלף לא היו עושים יחד דמות כזאת דומה לשמש. בימי המלך אטלוס526 יצא כוכב שבט מגודל בינוני, אך התנשא והתפשט והגיע עד לחוג שויון־יום־ולילה ויהי דומה ברחבו לאותו חלק ברקיע הנקרא “מסלת־החָלב”. כמה כוכבי־לכת היו צריכים להתקבץ למען מלאת באש מסלה ארוכה כזאת ברקיע?


טז

עד כאן נגד הראָיות, ועוד יש לי דברים כנגד מציעי הסברא: אין צורך בתכונה רבה למען הקטין את סמכותו של אֶפורוס; הוא היסטוריון527! יש היסטוריונים הרוצים להתחבב על ידי סיפור דברים מפליאים וחוששים שמא יסור לב הקורא מהם בשמעו דברים רגילים, אם לא יעוררו אותו באגדות מתמיהות. יש מהם מאמינים לכל דבר, ויש מתרשלים, יש נכשלים בקבלת דבר כזב מאחרים, ויש רוצים בכגון זה; הללו אינם נזהרים מן השקר והללו מבקשים אותו. דבר זה מוסב על כל החברה ההיא528, החושבת כי מפעלה לא ימצא חן ולא יהיה עממי אם לא יערבו בו דברי שקר. אפורוס בודאי איננו מן המדקדקים מאד בדבר אמת529, לפעמים הוא נתעה, לפעמים הוא מתעה, כמו שהוא אומר על כוכב־השבט, אשר עיני כל בני אדם התבוננו בו כי מעשים כבירים משך אחריו, שקיעת הליקי ובוריס, – שהוא נפרד לשני כוכבים. חוץ ממנו לא סיפר איש דבר זה. מי היה יכול להתבונן בכוכב ההוא באותו רגע שהתחלק לשנים? ואם היה כך וראה איש איך התפלג לשנים, למה לא ראה איש כשהתחבר משני כוכבים? ולמה לא ציין בשם את שני הכוכבים אשר להם התחלק, כיון שהיו צריכים להיות מחמשת כוכבי הלכת?


יז

לאפולוניוס ממינדוס יש דעה אחרת. הוא אומר כי כוכב־השבט אינו נוצר מחיבור של כמה כוכבים תועים, אלא הרבה כוכבי־שבט הם עצמם כוכבים תועים. לפי דעתו אין זו תמונה כוזבת ואין זו אש יוצאת מפגישת שני כוכבים, אלא כוכב מיוחד כמו השמש והירח. צורתו היא כך, שאינו מתכנס בעיגול אלא משתטח ומתארך. אולם מסלתו אינה ניכרת, הוא עובר בעולמות עליונים ומופיע רק כשהוא מגיע במהלכו לשטח תחתון. גם אין לחשוב כי זה שנראה בימי קלודיוס530 הוא אותו הכוכב שנראה בימי אבגוסטוס, או כי זה שנראה בימי נירון קיסר531 והעביר החרפה מכוכבי־השבט, דמה לאותו הכוכב שהופיע אחרי רצח יוליוס האלהי ביום המשחק לכבוד האם וונוס בשעה אחת־עשרה ביום532. רבים הם ושונים, לא דומים בגודל ולא בצבע; ישנם אדומים ולא מזהירים, ויש לבנים, ואור זך ובהיר יוצא מהם, ויש כמו להבה, אבל לא טהורה ודקה אלא מגלגלת ניצוצות מעושנים סביב. יש אשר צבע דם להם והם מטילים אימה כי הם אותות לשפיכת דמים שתבוא. הם מרבים או ממעיטים את אורם כמו שאר הכוכבים, שהם יותר נוצצים בירידתם לשטח נמוך ונראים יותר גדולים למביטים מקרוב, ויותר קטנים וכהים כשהם חוזרים ומתרחקים.


יח

על זה יש להשיב תיכף כי אין כאן דמיון בין כוכבי־שבט וכוכבים אחרים. כוכבי־שבט הם ביום ראשון לצאתם היותר גדולים והרי היו צריכים להתגדל עוד במדה שהם מתקרבים, אבל צורתם נשארת כמו שהיא עד אפיסתם. מלבד זה יש להשיב על דעה זו כמו על הקודמות: אילו היו גם אלה כוכבי לכת היו צריכים להתנועע בגלגל־המזלות כמהלך שאר הכוכבים. אין גם כוכב מופיע מבעד כוכב אחר, אין מבט עינינו יכול לחדור בעד כוכב ולראות מה שלמעלה ממנו, אבל בעד כוכב־שבט יכולים להביט כמו בעד ענן, מכאן שאיננו כוכב אלא אש קלה מתהפכת533.


יט

זנון שלנו534 כך הוא סובר: מתקרבים כוכבים זה לזה וקוי אורם נפגשים; מתוך חיבור האורות יוצאת צורה של כוכב ארוך. אם כן535 יש חושבים כי כוכבי־שבט אינם אלא מראה מתחולל על ידי סמיכות כוכבים או חיבורם זה עם זה, בעוד אשר אחרים אומרים כי אמנם יש להם מציאות, אבל מהלכם מיוחד והם מופיעים בתקופות קבועות, ועוד אחרים אומרים כי אמנם יש להם מציאות אבל אין לכנותם בשם כוכבים, כי חולפים הם מהר ואינם מתקיימים זמן רב.


כ

הדעה האחרונה היא המקובלת אצל רוב חכמינו והם חושבים שאינה רחוקה מן האמת. הן רואים אנחנו צורות שונות של אש מתחוללות במרום, לפעמים השמים כמו בוערים באש, לפעמים

“רְצוּעוֹת אֵשׁ מֵאָחוֹר, לֶהָבָה מַבְהִיקָה נִמְשֶׁכֶת”536

ולפעמים אבוקות של אש כבירה מעופפות. גם הברקים, אף שהם במהירותם מקפחים ראות עינינו ותיכף מחזירים אותה, צורות אש הם מתוך אויר מתחכך בעצמו ברוב עוז. הם גם לא מתקיימים, וכמו שהם יוצאים מתוך דחיפה הם חיש כלים. לבות־אש אחרות יוקדות זמן רב ואינן חולפות עד שהן אוכלות כל מה שניתן להן למזון. ממין זה הן התופעות המפליאות אשר תיאר פוסידוניוס: עמודים ומגינים יוקדים ושאר צורות־אש מפתיעות, שלא היו שמים לב להן, אילו היו רגילים וחוזרים כסדרם, אבל הכל משתוממים כשמופיעה פתאם אש במרום, יהיה זה אור נוצץ וחולף או מחזה האויר הלחוץ ונראה כמו בוער – אם הוא רק דבר פלא. מה זה? הכי לא נקרע לפעמים האויר ונראה אור בהיר נובע מתוכו, על כגון זה יכלו לקרוא:

"רָאִיתִי נִפְתָּחִים שָׁמַיִם מִמַּעַל

וְכוֹכָבִים סוֹבְבִים בִּמְסִלָּה"537

הם יכלו להופיע פתאם בלילה ובאמצע היום. אבל זהו ענין אחר, שהם מופיעים באויר בלא זמנם, כיון שיודעים שהם נמצאים אף באין רואה אותם. רבים גם כוכבי־שבט שאינם נראים מפני שהשמש מחשיך אותם, ולפי פוסידוניוס קרה כי בליקוי השמש הופיע כוכב־שבט אשר היה מכוסה. רואים לפעמים גם בשקוע השמש כעין אש מפוזרה לא רחוק ממנה: מסתבר כי הכוכב עצמו התכסה על ידי השמש אבל קוי־זנבו נמלטו.


כא

ובכן חכמינו סבורים כי כוכבי־שבט כמו צורות־האש של חצוצרות וקורות ושאר הנפלאות בשמים מתוך האויר המתעבה הם נוצרים. לכן הם מופיעים ביותר מצד צפון, כי שם האויר שוקט ביותר. “ולמה אין כוכבים אלה עומדים אלא מתנועעים ממקומם?” כך אבאר: כמו כל אש, הם מבקשים את מזונם, ואם הוא חסר להם, אף אם דרכם לשאוף למרום, הם חוזרים ויורדים, וגם באויר אינם נוטים לימין או לשמאל, אין להם דרך קבועה אלא למקום שהם מוצאים בו חומר למחיה; אינם צועדים במסלה כשאר הכוכבים אלא לוחכים כמו אש אוכלת.

“ולמה הם עומדים זמן רב ואינם כבים מהר?” הן זה שהופיע בימי שלטונו המשמח־לב של נירון538 עמד ששה ירחים ונטה לצד מתנגד לזה שנטה אליו הכוכב בימי קלודיוס. זה התנשא מצד צפון למעלה ונטה כלפי מזרח בעוד שמראהו הלך וכהה, והאחר (של נירון) במוצאו היה שוה אבל נטה כלפי מערב וסבב לדרום ואחרי כן התעלם. עלינו לומר כי האחד מצא יותר חומר של עשן539 ומוכשר לשריפה. והאחר מצא מסלה יותר נאותה ומלאה טוב בשבילו. שניהם נתכונו לא לדרך אלא לחומר שמשך אותם, את זה מימין ואת זה משמאל. אבל כל שאר הכוכבים מהלכים במסלה אחת, מנגד לתנועת השמים540, כי זו היא ממזרח למערב והם מתנועעים ממערב למזרח. על ידי כך תנועתם כפולה: כפי שהם מהלכים וכפי שהם מטולטלים.


כב

אין אני מסכים לחכמינו אלה, כי אין אני חושב את כוכב־השבט לאש פתאמית אלא לפועל תמידי של הטבע. ראשית, הן מה שנוצר באויר אינו עומד זמן רב; הרי נוצר הוא בתוך דבר חולף ומשתנה, ואיך יוכל להתקיים דבר זמן רב כמו שהוא, אם האויר בעצמו אינו נשאר לעולם קיים? הוא שוטף תמיד ושאננותו קצרה. ברגע קטן מצבו נהפך ממה שהיה, הנה גשם, הנה שמים טהורים, הנה אויר מפוקפק. העננים הקרובים אליו וקשורים בו, כי הוא נכנס לתוכו ומתפרץ מהם, הם שעה אחת מתכנסים ובאחרת מתפרדים, אבל לא נשארים בלי נוע, אי אפשר שתהיה אש, קבועה בתוך גוף נודד ותהיה דבוקה בו בחוזק, אם לא עשה אותה הטבע כך שלא תתמוטט. מלבד זה, אילו היה הכוכב תלוי במזונו, היה צונח ויורד, כי האויר הוא יותר עבה בקרבת האדמה. אבל הוא אינו יורד למטה ואינו מתקרב לאדמה.


כג

איך שיהיה, האש נמשכת במהלכה אחר הטבע ועולה למעלה, או אחר החומר הנצרך למזונה. לתופעות הרגילות של אש השמים אין דרך עקומה. מסלת הכוכבים היא עיגולית, אם גם של כוכבי־השבט כך אינני יודע, אבל בזמננו שנים מהם הלכו כן. – עוד זאת: כל אש מודלקת מתוך סיבה חולפת, כבה מהר. כן אבוקות בשמים בוערות רק מדי חלפן, וכן הברקים רב כוחם ברגע שהם פוגעים, וכן הזיקין והכוכבים הנופלים העופפים לעינינו וחוצצים את האויר. אין לתופעת־אש קיום מחוץ לחוגו541, ואני מדבר על התופעות האלהיות הקבועות בעולם לנצח בהיותן חלק ממנו ומפעולתו. לכוכבים אלה יש תפקיד, הם מהלכים ושומרים חוקם ונשארים שוים. הן היו צריכים יום יום לגדול או לקטון, אילו היתה האש בקרבן מקובצת ונוצרת מסיבה פתאומית; קטנותם וגדלותם היתה תלויה במדת מזונם. כבר אמרתי כי לא תוכל להתקיים אש שהודלקה מתוך קלקול באויר. על זה אוסיף: לא תוכל אש כזאת לעמוד זמן רב, שהרי האבוקה ברקיע והברק והכוכב הנופל וכל אש דומה באויר נמצאת בבריחה ואינה נראית אלא ברגע הנפילה. אבל לכוכב־השבט יש מעמד לעצמו, אינו נדחף ממנו, הוא הולך בנתיבתו ואינו כבה אלא יוצא מחוג ראיתנו.


כד

אומרים: אילו היה מן הכוכבים התועים היה נמצא בגלגל־המזלות, אבל מי זה נותן חוק אחד לכוכבים? מי זה קובע גבולות צרים למפעל־אל? הן גם לאותם הכוכבים שחושבים לבדם כמהלכים יש מסלות שונות, ולמה לא ילכו עוד אחרים במסלות מיוחדות? למה נחשוב כי ישנם מקומות בשמים בלי מעבר? ואם גם תחרוץ משפט כי אי־אפשר לכוכב מהלך שלא יגע בגלגל־המזלות, הרי אפשר שיש לכוכבי־שבט מסלה כה רחבה שתגע גם בו בחלק ממנה; לא מוכרח הוא, אבל אפשרי. הכי אין זה יותר מתאים עם מרחבי השמים542 שנראה אותם מחולקים למסלות רבות ושלא תהיה בהם נתיבה אחת וכל השאר שומם. התאמין כי בבנין הגדול והנהדר הזה, אשר מעל לו כוכבים אין מספר נוצצים ומפארים את הלילה בכמה גוונים ואינם מניחים באויר מקום פנוי וחסר רוח חיים543, רק חמשה כוכבים לבדם הם שניתנה להם רשות לנוע וכל השאר הם המון עומד, דבק ולא זז ממקומו?


כה

אם ישאלוני, למה לא ניכרת מסלה לכוכבים אלה כמו לחמשת כוכבי־הלכת? על זה אשיב: יש דברים שאנחנו מכירים מציאותם מבלי לדעת איך הם. הכל מודים כי יש נפש בקרבנו, אשר פיקודיה מעוררים אותנו ועוצרים בעדנו, אך מה מהותה של המושלת והמנהיגה הזאת בתוכנו לא יבאר לך איש, כמו שאינו יודע גם את מקומה. יש אומרים שהיא רוח544, ויש אומרים שהיא כעין הרמוניה545, ויש אומרים שהיא כוח פועל לא־גופני; אף יש סוברים שהיא הדם או החום. עד כך נבצר מהנפש להכיר בבירור שאר דברים, שאף על מהות עצמה עודנה צריכה למחקר. איך איפוא נתפלא, אם כוכבי־שבט, מחזה בלתי רגיל בעולם, לא הושגו עדיין בחוקים קבועים ואין אנו יודעים תחלתם וסופם בהיותם מופיעים בהפסקות גדולות? לא עברו עדיין אלף וחמש מאות שנה מעת אשר נתנו היונים מספר ושמות לכוכבים546, ועד היום נמצאים עמים רבים היודעים את השמים רק לפי ראות עיניהם ונעלם מהם, מפני מה הירח לוקה ומחשיך. לא רב עוד הזמן משהחלו אצלנו לחשוב חשבונות ברורים על זה. יבוא יום, אשר כל מה שנעלם ממנו עכשיו יצא לאור, ושקידה במשך דורות תסייע בזה. למחקרים כה גדולים אין דור אחד מספיק אף אם יתעסק כולו בחקר שמים – והרי את שנותינו המעטות אין אנחנו מחלקים אפילו במדה שוה בין הלימודים ובין העוונות! לכן מסורת זמנים ארוכים תהיה נחוצה לביאור הדברים האלה. יבוא יום שישתוממו הבאים אחרינו על שלא ידענו אנחנו דברים כה ברורים. מה שנוגע לחמשת הכוכבים הללו המתיצבים לפנינו, מופיעים במקומות שונים ומכריחים אותנו לסקרנות, רק עכשיו מתחילים אנחנו להבין זריחתם בבוקר ובערב, מעמדם ומהלכם לפנים או לאחור; אם יופיטר שוקע או צונח לאט או צועד לאחור – לפי פעולה זו כינו אותו לפעמים – למדנו רק לפני שנים מעטות. היו מי שאמרו לנו: “טועים אתם במחשבתכם כי יש כוכבים עוצרים או משנים את מהלכם; גרמי השמים אינם עומדים ואינם פונים הצדה, הם תמיד מתקדמים והולכים לדרכם שניתנה להם; מרוצתם תמשך עד סופם. לכל היצירה הזאת הנצחית יש תנועה קבועה לעד, ואילו נעצרה, אז היו הכוחות, התומכים עכשיו בקיום ובשויון, נתקלים זה בזה”. אם כן למה הם נראים לפעמים כחוזרים אחור?547 על ידי פגישתם עם השמש נוצר מחזה מהלכם האטי, וגם על ידי טבע מסלותיהם וסיבובם, שהם לפעמים מתעים את הרואה. הלא כך גם אניות, אף כשהן ממהרות לנסוע, נראות כעומדות. עוד יבוא איש שיברר מה הן הנתיבות של כוכבי השבט, למה יש להם מהלכים כה נבדלים מאחרים, וכמה ואיך הם. נשמח נא על מה שכבר מצאנו, וישאר לדורות שלאחרינו להוסיף קצת על האמת.


כו

אומרים גם: הרי אין מבט עינינו חודר בעד כוכבים אחרים כמו בעד כוכבי שבט? – על זה נשיב בתחלה: גם באלה אין מבטנו חודר דרך הכוכבים עצמם והאש העבה המרוכזת בם, אלא במקום פיזור האש והתדלדלותה לשערות משתרבבות מתוכה; במקום ההפסקות ולא בגרעין.

אומרים גם: הרי הכוכבים עגולים ואלה הם ארוכים? לפי זה אינם כוכבים! – אבל, מי הגיד לך כי כוכבי שבט הם ארוכים? לפי טבעם הם כמו שאר הכוכבים, כדוריים, רק שזהרם משתרע. כמו שהשמש שולח קרניו למרחק ואין צורת עצמו דומה לצורת האור השופע ממנו, כן גם גופם של הכוכבים האלה עגול בעוד אשר זהרם נמשך יותר מזה של כוכבים אחרים.


כז

תשאל: “למה הדבר כך?” – שאל בתחלה, למה מקבל הירח אור שונה מזה של השמש, בעוד אשר מקורו השמש; למה הוא לפעמים אדמדם או חיור, ולמה הוא דוהה או אפל כשהוא מורחק מאור השמש? למה בכלל הכוכבים אינם דומים זה לזה בצורתם והיא שונה מזו של השמש? כמו שהם על ידי השינויים אינם פוסקים מלהיות כוכבים, כן אין השינויים מעכבים את נצחיותם ואת טבעם של כוכבי־השבט ככוכבים. הכי אין כל העולם, כשתסתכל בו היטב, מחובר מדברים מתנגדים? למה השמש במזל אריה בוער ומיבש בחומו את הארצות, ובמזל דלי הוא מביא כפור ומקפיא הנהרות? ובכל זאת שני המזלות השונים כל כך בפעולתם הם מטבעם דומים. בזמן קצר מזל טלה548 מתרומם, ומזל מאזנים מופיע לאט, בעוד אשר שני הכוכבים, המהיר והנחשל, הם מטבע אחד. איך מתנגדים זה לזה כוחות הטבע: בהם כבדים וקלים, קרים וחמים, יבשים ולחים. כל ההתאמה בעולמנו מצטרפת מניגודים549. תחשוב כי כוכב שבט איננו כוכב מפני שאינו דומה בצורתו לחבריו? ואותו הכוכב החוזר למקומו אחרי שלשים שנה דומה לזה שחוזר מסבובו במשך שנה אחת?550 אולם הטבע לא סידר את מפעלו בצורה אחת, הוא מתהלל בשינוייו. הוא עשה כוכב זה יותר גדול וזה יותר מהיר, את זה חזק ואת זה מתון. לפעמים הוא מוציא פרטים מתוך ההמון כדי ליחדם ולפארם, ולפעמים הוא מניחם בתוך הכלל של המרובים. אינו מכיר כוחו של הטבע מי שסובר כי אין ביכלתו לפעול מה שאינו פועל וחוזר עליו הרבה. את כוכבי־השבט איננו מראה לנו תכופות, הוא שינה אותם במקום, בזמן ובתנועה; גם באלה רצה להראות לנו את גודל מפעליו. צורתם יפה מכדי לחשוב אותם לדברים מקריים, בשים לב להיקפם ולזהרם העולה על זה של כוכבים אחרים. צורתם היא מצוינה ביותר ומיוחדה, לא מוגבלה ולחוצה במקום צר אלא מורחבה ותופסת שטח של הרבה כוכבים.


כח

אריסטוטלס אומר כי כוכבי־שבט מבשרים סערות ורוחות בלתי־מצויות ושטפי גשמים551. האין זה כוכב, אם הוא מבשר הבאות? אין זאת בשורה למזג האויר כמו שניתן סימן לגשם שיבוא:

גִּצִּים נִתָּזִים מִנֵּר, פְּתִילָה כְּפִּטְרִיָּה רוֹקֶבֶת552

או סימן לסערה בים:

עוֹף־הַיָּם בְּיַבַּשָׁה מְשַׂחֵק, וְאֶת הַבִּצָּה עוֹזֶבֶת

הָאֲנָפָה וּמִתְנַשֵּׂאת לְגָבְהֵי שְׁחָקִים מִמָּעַל553.

אלא כמו ששויון היום והלילה מורה את בוא תקופת החום או הקור, וכמו שלפי הכלדים הכוכב קובע את מזל הנולד לטובה או לרעה. עלינו להבין את הדברים כך, שאין כוכבי השבט מורים, כדעת אריסטוטלס, על רוחות וגשמים מיד, אלא נותנים הוראה על כל השנה. מכאן שאין בהם אותות מקרוב למאורעות קרובים אלא דברים יותר עמוקים ומשובצים בחוקי הטבע. כך מילא כוכב־השבט שנראה בימי הקונסולים וופיסקוס ופטרקולוס מה שחזו מראש אריסטוטלס ותיאופרסטוס: היו בכל המקומות סערות גדולות ונמשכות, ובאכיה ובמקדוניה נחרבו ערים ברעש האדמה.


כט

אומרים כי איטיותם של כוכבי־השבט היא סימן שהם יותר כבדים ויש בהם יותר מיסוד הארצי, וכן סיבובם, כי הם מתקרבים יותר לקוטב. אבל שני הדברים לא נכונים. ראשית: הכי סיבוב אטי הוא סימן לכובד? הכי סטורנוס, שהוא היותר אטי בכוכבים, הוא אטי? הלא קלותו ניכרת בהיותו למעלה משאר כוכבים. תאמר: סיבובו הוא יותר גדול, ומהלכו לא אטי אלא ארוך יותר. חשוב נא, כי גם על כוכבי־השבט אוכל להגיד זאת, אילו גם היה מהלכם יותר אטי. אבל גם זה לא נכון. הרי האחרון שראינו עבר חצי השמים במשך ששה ירחים, והקודם לו חלף בזמן יותר קצר. – “אבל מפני כבדם הם יורדים למטה”. – אבל לא יורד כלל גוף שהוא סובב; ועוד, האחרון שראינו החל תנועתו בצפון והלך למערב ולדרום ונעלם אחרי כלותו את מהלכו. הכוכב האחר בימי קלודיוס אף הוא נראה תחלה בצפון ולא חדל מהתנשא עד שנעלם.

כל אלה דברים בענין כוכבי־השבט שעשו רושם על אחרים או עלי בעצמי. אם נכונים הם, זאת יודעים האֵלים, שהם מכירים את האמת; אנחנו יכולים רק לצרף את התופעות ולגשש בהשערות ככל האפשר בערפל, לא בבטחון אבל גם לא בלי תקוה למצוא את האמת554.


ל

היטב אמר אריסטוטלס, כי צניעות יתרה יאתה כשמדברים על אלהים555. אם אנו נכנסים לתוך ההיכל ברגש, אם אנו משפילים עינינו בקרבנו למזבח ומכנסים את מעילנו ומתאמצים להתנהג ככל האפשר בענוה – איך לא נתאמץ עוד יותר כשאנו באים לדבר על כוכבים ומזלות ועל טבע האלים556, שלא נאמר דבר בקלות־ראש ובלי בינה557 ולא נוציא מפינו דברים בלי דעת, או בדעת וכנגד האמת. ואל נתמה, אם דברים שהם עמוקים כל כך הם קשים להשיגם. פנאֶטיוס558 וכל הסבורים שאין כוכב־השבט ככל הכוכבים והוא רק תמונה כוזבת, צריכים לחקור היטב אם כל תקופות השנה מוכשרות להופעתם וכל קצוי־עולם מסוגלים להם, ואם בכל מקום שהם דורכים שם הם נוצרים, ועוד שאלות כאלה, שאין להן מקום לפי השערתי כי אין אלה אורים מקריים אלא קבועים בשמים ומתראים רק לעתים רחוקות ותנועתם נסתרה מאתנו. מי יודע כמה גופים אחרים עוד סובבים שם ואינם נגלים לעין אדם, כי לא את הכל עשה אלהים בשביל האדם. מה קטן הוא החלק ממפעלו הרב אשר נתן להשגתנו: הוא בעצמו הנוהג את מפעלו, עושו ויוצרו ומכוננו מסביב לו והוא החלק היותר גדול וחשוב – הוא מסתתר מעינינו ורק השכל יתאמץ לראותו. יש גם דברים קרובים לאלהות העליונה וכוחם רב על ידי שהם שוכנים סביביו, והם נשארים בערפל, או – פלא יותר גדול – נראים לנו וחוזרים ומתחמקים, אם מפני דקוּתם היתרה הנפלאת מעין אדם או כי הודם חבוּי במקדש־סתר ונוהג עצמו בחביונו הנשגב ומתגלה רק (לפרקים) לרוח אדם. הנה אין אנחנו יכולים לדעת, מה הוא, אשר מבלעדיו אין אדם נברא – ואנו מתפלאים על שנעלמים מאתנו מאורי־אש קטנים בעוד שהדבר היותר גדול, האלהים, נפלא מאתנו! כמה בהמות לא ידענו בלתי בדורנו הזה! ויש דברים אשר גם דורנוּ לא יודע, יש אשר בימים הבאים יכירו אנשים לדעת את אשר נעלם מאתנו; שמורים כמה דברים לזמנים עתידים, כאשר לא יהיה עוד זכר לחיינו אנחנו. מצער ודל היה עולם זה, אילו לא מצאו בו כל בני עולם חלקם בבינה. ישנם דברים קדושים שאין מגלים אותם בפעם אחת. אלאוסיס שומרת סודותיה לחוזרים ובאים559; גם הטבע אינו מוסר סודותיו בזמן אחד, אנחנו רואים עצמנו כמתחנכים לפולחן ומחכים בפרוזדור, אין הסודות נמסרים לכל איש בלי הבדל, הם כמו מכוסים וסגורים במקדש. את קצתם יכירו וידעו בני דורנו ואת קצתם הבאים אחרינו.


לא

מתי נגיע לידיעות הללו? הדברים החשובים צומחים לאטם, ביחוד כשמתרשלים בעבודה. הרי אף בדברים שאנחנו עמלים בם בכל כוחנו לא הגענו עדיין לשלמות: עוד חטאינו משתלמים ומתעצמים560. רדיפת ההנאה מוצאת תמיד דברים חדשים לשגעונה, החציפות מוסיפה על כלמתה, החולשה מתוך התמכרות לבושת מוסיפה פינוק וסלסול הדוחים לאבדון. עדיין לא איבדנו כוחנו בדי מרץ ואנו מוסיפים למחות בנו כל מדה טובה על ידי פולחן חולשות הגוף, מטפלים בו כדרך הנקבות, והגברים מתקשטים בצבעים אף לא כנשים הגונות אלא כדרך הזונות, צועדים עקב בצד אגודל, לא הולכים אלא טופפים, מקשטים כל אצבע בטבעת ושמים נזם על כל איבר. חושבים מחשבות איך להכניע את הגברוּת, איך להפחיתה, כיון שאי אפשר לעקור אותה. יש עושה עצמו לסריס ויש נס ומסתפּח ללהקה נבזה של משחקים, משכיר עצמו למות ומזדיין בכלי חרפה561 למען ייקל לו למלאות תאוותיו החולניות.


לב

למה תתמה איפוא שלא הגיעה עדיין החכמה לשלמות, אם אף החטאת לא הגיעה לשיא, היא עודה צומחת, והרי בשבילה הכל עמלים, כל העינים צופות, וכל הידים עובדות. מי מוסר נפשו לחכמה, מי חולק לה כבוד, אם לא כלאחר יד? מי מבקש החכמה או המדעים החפשים, אם לא בין משחק למשחק או ביום גשם שכדאי לו לוותר עליו? לכן בתי מדרש לפּילוסופיה בטלים באין בהם ממלאי מקומות. אין יורשים לא לאקדמיה העתיקה562 ולא לצעירה ממנה. מי ימסור את דעות פיררהו563? לדעות פיתגורס היה לפנים ההמון שונא, עכשיו אין מלמד אותן. בית המדרש החדש של סכסטיוס, אשר נוסד ברומא ברוב מרץ, בטל מהרה564. לעומת זה, איך שוקדים לשמור זכר כל משחק בבמה! עומד וקיים בתלמידיו בית פילאדס ובתילוס565, לאומנותם יש לומדים ויש מורים, בכל העיר נשמע שאונם בבמות, אנשים ונשים רוקדים שם ומתחרים להפקיר עצמם, ואחרי שבילו זמן רב בלבושי מסכות הם הולכים לבתי־מרזח. מי זה יחשוב על פילוסופיה? לכן לא זאת בלבד שאין מוצאים פתרונים למחקרים אשר לא הגיעו בהם קדמונים עד תכליתם, אלא אף מה שגם כבר מצאו הולך ונשכח. בחיי, אילו יגענו בכל כוחנו, אילו שקד הנוער בתבונתו והצעירים היו לומדים מה שהורו האבות – היה קשה מאד להגיע בבקשת האמת עד היסוד אשר שם היא טמונה; ועכשיו הרי אנו מבקשים אותה רק בידים רכות על פני השטח.


  1. animosior  ↩

  2. ex lege fatorum aliquid deogare  ↩

  3. זו היא הבעיה שנתקלו בה גם התיאולוגים אצלנו ואצל הנוצרים אם לכבוד הוא לאלהים לחשוב שהוא צריך לנסים מבטלים חוקי הטבע אשר קבע.  ↩

  4. quam res est conempta homo, nisi supra humana surrexerit? זאת אומרת: אם אינו עוסק בבעיות כלל העולם. השוה מאמר הלל: וכשאני לעצמי מה אני?  ↩

  5. אין לך מצח של רמאי, non est tibi frons ficta  ↩

  6. ברומית לשון נופל על לשון: ad dignitatem – per indigna  ↩

  7. in consortium deorum השוה הרמב“ם, מו”נ, ג, נ"ד, כי המדות הטובות אינן המעלה העליונה, ולמעלה מהן היא השלימות השכלית אשר על ידה מגיעים להשגת השם כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו (והיא “קרבת אלהים”).  ↩

  8. הבלקנים.  ↩

  9. שם הנהר היה אז בחלקו התחתון איסטר ובחלקו העליון דנובא.  ↩

  10. it nigrum campis agmen ווירגיל, אנאידה ד, 404.  ↩

  11. levis  ↩

  12. divina delectant השוה: “ויחזו את־האלהים ויאכלו וישתו” (שמות כד, יא) לפי פירוש חז"ל, וגם: כן בקדש חזיתיך – – כמו חלב ודשן תשבע נפשי (תהלים סג, ג–ו).  ↩

  13. על האדמה. הקורא העברי נפעם משויון מהלך הרעיונות לזה של ישעיהו מ, כב–כו: היושב על־חוג הארץ ויושביה כחגבים – – שאו־מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם וג'.  ↩

  14. מכוון לסטורנוס (שבתאי) אשר לפי ציצרו (Nat. Deor. II, 20) סיבובו ל' שנה.  ↩

  15. sic demum nagnitudo sua filli reditur, qua nihil maius excogitari potest, si solus est omnia, opus suum et extra et infra tenet  ↩

  16. cum interim tantus error mortalia tenet – לא נכון שהמתרגם הצרפתי Oltramare מתחיל בזה פיסקא חדשה.  ↩

  17. inobsequens arti  ↩

  18. בקצת כ"י נוסף: sed haec deinde – אך על אלה – להלן.  ↩

  19. לא מדויק שאריסטו עצמו קבע את הכינוי עֵז, אלא שבספרו על המטאורולוגיה א, ד הוא אומר כי יש מכנים אותן עזים. – “גדיים” אינם מטאורים אלא שנים או שלשה כוכבים במערכת “העגלון”.  ↩

  20. מלך יון; הרומאים כבשו ארצו בשנת 168 קודם סה"נ.לפי ליוויוס היה רק ליקוי לבנה במלחמה על יד פידנא.  ↩

  21. prodigium – כעין המופתים בשמים אשר לפי יוספוס וסופרים אחרים נראו בזמן החורבן.  ↩

  22. בשנת 19 לסה"נ.  ↩

  23. ביאור כזה ניתן מאת אריסטוטלס.  ↩

  24. ווירגיל, אנאידה ה, 527.  ↩

  25. מטאורולוגיה, א, ד.  ↩

  26. algentia. וי"ג calentia – חמים.  ↩

  27. “הכלב”, canicula. גם אצל הורציוס, סטירה ב', ה, ל“ט, נקרא ”אדום".  ↩

  28. אולי השפיע זה על פירוש “לבנת־הספיר” תחת כסא הכבוד (מו"נ א', כח): “גשם המזהיר, נעדר המראים כולם”.  ↩

  29. מטאורים.  ↩

  30. אחי הילינה, לפי האגדה מגינים על נוסעי הים (הורציוס, שירים, א, ג, fratres Helenae, lucida sidera)  ↩

  31. בא משפרטא להגן על סירקוסה כשהיתה נצורה ע“י האתונאים (414 ל[פני] סה"נ) תוקידידס, ו', ק”ד.  ↩

  32. פליניוס מספר כי בימי הקונסולים מריוס עם וולריוס (בשנת 100 לפני סה"נ) ראו כתמונת מגן עובר ברקיע ממערב למזרח.  ↩

  33. עיר באֶפירוס, אשר שם התעסק כפי חפץ יוליוס קיסר בלימודי מלחמה, ושב משם 43 לפני סה"נ.  ↩

  34. corona  ↩

  35. הוא פירוש “האַלו”.  ↩

  36. המוסגר נמחק מאת המו"ל את היסוד הרומי האזע.  ↩

  37. אובידיוס, תמורות, 66–67, במעשה הארג באגדת השממית (ארכנה).  ↩

  38. אין הדבר כך בדיוק, כי המראות תלויים במקומות חלקי הבריכה.  ↩

  39. מטאורולוגיקא ג, ד, ב, אבל הוא אומר רק כי “מה שנראה היא תמונה נזרקת מן השטחים החלקים”, כמובא להלן, ואולי זאת בלבד כוונת idem iudicat – גם להלן המאמר מאריס' לא מדויק.  ↩

  40. שאול מן לוקרציוס ד' 438 כאן ובמכתבי מוסר, ע"א (ובעקיפין הגיע מזה המשל לרמח"ל, לישרים תהלה, עלילה ב: שׁוּר נָא קְצֵה מָשׁוֹט אֶל תּוֹךְ הַמָּיִם, / הֵן רַק מְעֻוָּת וּמְעֻקָּל תִּרְאֵהוּ.)  ↩

  41. מפרשים זה על סטורנוס הנזכר כבר לעיל בפתיחה.  ↩

  42. במדינת מיסיה (אסיה הקטנה).  ↩

  43. קונקבי.  ↩

  44. simulacra  ↩

  45. נירון קיסר, אשר אהב להתעסק בציור ובניגון, חיבר גם שירים (טציטוס, קורות השנים, יג, ג; יד, ט"ז).  ↩

  46. קיתרה, האי אשר בו הופיעה לראשונה ונוס־אפרודיטי, נעשה כינוי לאלילה זו.  ↩

  47. י"א כי כמיליאון הוא החרדון, אבל לדעת אחרים חרדון היא לטאה גדולה.  ↩

  48. פילוסוף סטואי, מורו של ציצרו. נזכר הרבה גם במכתבי מוסר (ד' וק"ד).  ↩

  49. על עבודת האדמה א, 380 – בכמה כ"י השורות שבסוגרים מן ut ait Vergilius עד permittunt נמצאות בסוף פרק ח' וחושבים שהובאו למקום הזה במקום הראיה החסרה כאן של סנקא. – ווירגיל מתאר את הקשת כאילו שותה היא מים. משוררים שונים חשבו אותה כסימן לגשם.  ↩

  50. substantia – מדובר בתמונה הנראית ע"י הקשת.  ↩

  51. י“ג striata וי”ג stricta  ↩

  52. בכ"י רבים ובמהד‘ האאזע: ex percussu וגי’ אולטרמרה: ex repercussu  ↩

  53. קונווכסים – המחבר אינו נותן תשובות על כל שאלותיו, ויש חושבים כי חסרים כאן דברים.  ↩

  54. כאן נמצאת בכ"י שונים הפיסקא שבסוגרים בפרק ו'.  ↩

  55. virga  ↩

  56. עליהם מדובר בפרק ב'.  ↩

  57. שהוא עיגול שלם.  ↩

  58. כן ליוויוס, כ"ח, יא (על שני שמשות), מא, כא (על שלשה) וציצרו (על הרפובליקא, ט"ו) מספר כי שמש כפול הופיע קודם מותו של סציפיו אמיליאנוס.  ↩

  59. גיאורגיקא, ב' צ"ה. המשורר מדבר על ענבי היין למיניהם. סנקא המצטט מן הזכרון את החרוזים טועה או משנה בכוונה, כי ווירגיל לא על השם מדבר, ולא אומר nomine אלא carmine (איך אשיר עליך).  ↩

  60. sub eodem libramento  ↩

  61. naturae solis אולי ביטוי רשלני, והכונה: טבע מוכשר לספוג אור השמש.  ↩

  62. candida, צחורות.  ↩

  63. סופר יוני מעיר סולי בקיליקיה אשר חיבר שיר בשם “תופעות” (פאינומנא) וציצרו תרגם אותו לרומית.  ↩

  64. βόθυνοι – אצל אריסטוטלס, מטיאורולוגיקא א, ה.  ↩

  65. “פיתוס” ביונית חבית או כד גדולה. מזה משנה כלים ג, ו, פיטסין. ובגמ' ביצה טו, ב, בעלי פיטסין. אולי התמונה זכריה יב, ו, ככיור־אש פירושה גם כן כעין חבית־אש משמים כפי המראה שהבחינו חוקרי הטבע הקדמונים.  ↩

  66. ווירגיל, גיאורגיקא א, 367 אולם שם לא נאמר כוכבים (stellarun) אלא flammarun – להבות אש.  ↩

  67. selas ביונית זוהר, נוגה (מזה: selene – ירח).  ↩

  68. tacta ויש גירסא tecta – בתים, והכינוי היוני astero plecta גם הוא מפוקפק לפי הגירסאות בכתבי־יד.  ↩

  69. dicendum – ידובר; וי“ג dictum – כבר דיברנו, וזה מתאים עם כה”י אשר בהם ספר זק המדבר על כוכבי־השבט הוא מן החלק הקדום של מחקרי־הטבע.  ↩

  70. פיטיים שבפרק הקודם (ראה הערה 47).  ↩

  71. כמו ליוויוס לא, י"ב.  ↩

  72. מקוצר. (המחבר חוזר על פרטים בתיאור הניוול מתוך נטיה לדברים פיקנטיים).  ↩

  73. מכאן שאף אצל הרומאים נחשב הראי ככלי מיוחד לקישוטי אשה.  ↩

  74. ווירגיל, אקלגא ב, כ"ה.  ↩

  75. השוה (נדרים ט, ב) “הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי”.  ↩

  76. ג"א: לא סייעו.  ↩

  77. כאן בכמה כ"י חסרה מלת ne (לא).  ↩

  78. דברים דומים לנאמר כאן נמצאים גם באגרת להלויה, י"ב.  ↩

  79. ג"א (במקום fecisset) cepissent – לא היו מקבלות.  ↩

  80. השוה (פסחים צד, ב) “ת”ר חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים". אבל גם אצל חכמי העמים היה הדבר ניתן לעיון.  ↩

  81. לא לפי כל כה"י.  ↩

  82. אובידיוס, מטמורפוזות א, נ"ה.  ↩

  83. או “רמות”, sublima  ↩

  84. res soli כנגד: “מטלטלין” (res mobiles)  ↩

  85. continuum–commissum, השוה מכתבי מוסר, ק"ב (בתרגומנו כרך ב‘ עמ’ 126).  ↩

  86. המלים חסרות בכ"י אחדים, וכל כל המלים להלן בסוגרים.  ↩

  87. nihil nascitur sine unitate  ↩

  88. כג' Olt. (Materia porro mundi propterea est tera)  ↩

  89. במקום אחר (ו, ט"ז) הוא מבאר כי הכוחות העולים מן הארץ חוזרים אליה מן הגופים העליונים.  ↩

  90. אַטוֹמים.  ↩

  91. לקרוא: tendi  ↩

  92. אריסטוטלס אומר, כי השמיעה נפעלת ע“י נקישת דברים בצורים זה בזה, ובאויר ”כשהוא נשאר במקומו בקבלו הנקישה ואינו מתנדף" (על הנפש, ב, ח).  ↩

  93. רומית circumstantia, יונית ἀντιπεριστασις.  ↩

  94. כנגד דמוקריט, אפיקור ולוקרציוס האומר (א' 382) aut esse admixtum dicundumst rebus inane  ↩

  95. כך לפי הפיסיקא העתיקה.  ↩

  96. להפיץ ריח טוב בתיאטראות ע"י מי־בושם.  ↩

  97. discus גם במדרשים.  ↩

  98. inter illios qui praeparant ignem אנחנו מפרשים (עם אולטרמרה qui affirment l'existence prealàble) על הראשונים והפעל “מכינים” כוונתו: אומרים שהיא מוכנה. הדיבור המליצי הזה הוא רגיל גם בתנ“ך: פועל עצמי ישר במקום השקפה על פעולה, כמו ”והצדיקו את־הצדיק" = יכירו שהוא צדיק; וטמאתם את־צפוי (ישעיה ל, כ"ב) = תשליכו כדבר טמא; את־שני בני תמית = תראה לפניך מתים (ולא שיעקב ימית אותם).  ↩

  99. מטאורולוגיקא ב, ט.  ↩

  100. או: ניצוצות (favillae)  ↩

  101. אין המלים האלה במהדורת האאזע.  ↩

  102. in adyto, ג"א in abscondito  ↩

  103. scrorpiones, בתור כלי מלחמה.  ↩

  104. לפי הגי' igneum spiriteum  ↩

  105. spiritus, רוח.  ↩

  106. מתוקן לפי מהד‘ אולטרמרה והערתו עמ’ 165, נגד גי‘ כ"י אנכסנדרוס ומהד’ האאזע: אנכסימנדרוס.  ↩

  107. במאה החמישית קודם סה"נ, אחד ממוריו של אפלטון.  ↩

  108. לפי הגי' color וי"ג calor (החום).  ↩

  109. השוה: “נתן הקב”ה דעה באדם הראשון, מעין דוגמא של מעלה, והביא שתי אבנים וטחנן (או: וטחן = טח אותן) זו בזו ויצא מהן אור" (פסחים נ"ד, א). אש שלנו דומה לאש של מעלה.  ↩

  110. או: “ואין זה רק בסערות לבד” (כוונת המאמר מפוקפקה, ויש מפרשים: “אלא גם בכוכבים… אבל אולי גם העננים” כהמשך המאמר).  ↩

  111. non natura sed servitus eius fit – ויש גורסים: sit, “יהי זה” (ל' תנאי), וגירסא אחרת עוד: iussit (לפי שולטס וגרקה) לא צוה הטבע וכ'.  ↩

  112. היתה זאת דעה של חוקרים סטואים (כריזיפוס) וגם תיאופרסט אמר כי אין חומר עלול לשריפה מבלי שנמצאת בו רטיבות.  ↩

  113. פילוסוף סטואי מפורסם, חי ברהודוס, היה מורו של ציצרו, נזכר הרבה גם במכתבי המוסר.  ↩

  114. שני איים קטנים התרוממו בין תירה ותירסיה בשנת 197 לפני סה"נ.  ↩

  115. בשנת 46.  ↩

  116. לפי הגי' summissae, וי"ג summae (גבוהים).  ↩

  117. superiora ויג"א inferiora, נמוך.  ↩

  118. שפל, grave  ↩

  119. cymbala  ↩

  120. במצרים, אשר כבש 525 לפני סה"נ (על המאורע המסופר כאן מדבר הרודוט, ג', 26).  ↩

  121. אולי בחלק שאבד מן הספר הרביעי של מחקרי הטבע, אשר קדם בזמן חיבורו לספרים הראשונים.  ↩

  122. spissitudo aeris crassi  ↩

  123. divina ac subtilis potentia  ↩

  124. כעין זה אצל לוקרציוס ו', 230 ואצל פליניוס, ב, 137 (רק הפעולה על היין שונה).  ↩

  125. כבר ציצרו בספרו De Divinatione א, ג, מעיד כי הרומאים למדו מהאטרוסקים את הניחוש ואצלם היה זה קשור באמונה אלהית. אבל התפשטות הניחוש מאותות השמים כבר בזמן הרבה יותר עתיק במזרח נודעה למדי מן האזהרה בתורה: לא תעוננו ולא תנחשו ומדברי ירמיהו: מאותות השמים אל תחתו.  ↩

  126. לפי דעת המתנגדים לאטרוסקים.  ↩

  127. השאלה הזאת העסיקה רבים גם לפי פליניוס (XI, 186).  ↩

  128. divinatio  ↩

  129. cuius rei ordo est, etiam pracdictio est  ↩

  130. טבעי העופות בהם.  ↩

  131. מרקוריוס, ונוס, מרס, יופיטר, סטורנוס.  ↩

  132. לפי גי‘ alium aliud aspicit וגי’ מהדורת האאזע alius adspice, העמק להתבונן.  ↩

  133. השוה, נגד הפחד מהשפעת הכוכבים, מכתבי מוסר, פ"ח (כרך ב', עמוד 51).  ↩

  134. rigida – הכוונה לחכמי הסטואים הרציונליסטים, בניגוד לשיטת פוסידוניוס אשר נטה כבר לאמונה סודית.  ↩

  135. excipiunt ומהד' אולטרמרה מוסיפה “risu” – לועגת לכל אלה (השקפה “משכילית”).  ↩

  136. ordinem fati rerum aeterna series rotat, cuius haec prima lex est, stare decreto  ↩

  137. לפי הגי' quaedam  ↩

  138. interrogatio  ↩

  139. בשאלה זו, איך נעשית הנהגת האדם לסיבה אמצעית פועלת כנגד הגזרה וההכרח, עוסק גם הרמב“ם מו”נ ב, מ, ומגיע למסקנא כי התורה אעפ“י שאינה טבעית יש לה השפעה על מהלך הטבע, על רעיון זה נסמך אבנר מבורגוש בויכוחו עם ר‘ יצחק פולגאר, ונגרר אחריו ר’ חסדאי קרשקש (אור ה' כלל ה, ב). באופן קצת דומה מסביר ר”י אלבו (עיקרים ד, ט"ז) את פעולת התפלה שהיא “מקנה לאדם הכנה לקבל את הטוב”, אי אפשר לכוחות העליונים לחול על המקבלים בזולת ההכנה אף אם השפע מגיע מצד טבע הכוכבים. קרוב לזה מה שאמר סנקא להלן.  ↩

  140. לפי הגי' disertus  ↩

  141. תנאי לעושר. כן דרשו גם: “לא מעבר לים היא – אינה מצויה בתגרנים”.  ↩

  142. השוה ר' עקיבא: “הכל צפוי והרשות נתונה” (אבות ג', טו).  ↩

  143. מידידי ציצרו, מחבר ספר על אמונות ודעות האטרוסקים.  ↩

  144. מן המצב השקט, status  ↩

  145. monitorium  ↩

  146. לפי פליניוס (ב, 138) האטרוסקים מאמינים בתשעה אלים מושלים בברקים במספר י"א, כי ליופיטר לבדו ישנם ג' ברקים.  ↩

  147. manubiae, כוחות של שלטון כובש ולוקח שלל; אבני־קלע.  ↩

  148. ציצרו “על טבע האלהים” ב', יג–יד. מבאר בארוכה איך אחד ממקורות דעת אלהים, לפי קליאנתס, הוא הפחד שמעוררים הברקים והזועות.  ↩

  149. השוה ירמיה י', יג: ברקים למטר עשה – – נבער כל־אדם מדעת; ושמ"א ב, ט: כי־לא בכוח יגבר־איש – עליו בשמים ירעֵם.  ↩

  150. השוה במשפט סדום, בראשית יט, כד, “וה' המטיר… גפרית”; בראשית רבה (נ"א) א"ר אלעזר כל מקום שנא‘ וה’ – הוא ובית דינו.  ↩

  151. poetica licentia  ↩

  152. אובידיוס, מטמורפוסות ג, 305.  ↩

  153. rectorem custodemque universi, animum ac spiritum mundi, operis huius dominum et artificem כעין זה בספר על החסדים ד, ז'.  ↩

  154. ex quo nata sunt omnia, cuius spiritu vivimus  ↩

  155. התשובה ניתנה במחברת “על ההשגחה” (שיחות פילוסופיות, כרך א').  ↩

  156. mitti – ויש גירסא בכ"י non mitti – אינם משולחים.  ↩

  157. השוה ביאור הרמב“ם, מו”נ א, ס"ט, לסיבות הרחוקות, וכי כל צורה בעולם וקיומה נסמך באחרונה אליו ולכן הוא נקרא חי העולמים.  ↩

  158. comprehensio. תפיסה מדעית.  ↩

  159. האטרוסקים.  ↩

  160. מורו הנערץ של סנקא (מכתבי־מוסר ק"ח, בתרגומנו כרך ב, 143).  ↩

  161. dentanea – מלה קשה לפרש; גרקה מגיה ostentanea  ↩

  162. לפי ליוויוס, א, ל"א, נפגע המלך טוללוס הוסטיליוס בברק מפני שהרגיז את יופיטר במנהגים שלא כשורה בעבודת הזבחים.  ↩

  163. כפי הגי' minus saevit  ↩

  164. parente artium (אין זה מתנגד לדעתו במכתבי־מוסר צ', כי artes – שם המלה במובן מלאכות ואומניות – אינן מהמצאת הפילוסופיה).  ↩

  165. הובאה בפרק י"ב בשם אריסטוטלס.  ↩

  166. Clidemus חוקר הטבע אשר כבר אריסטוטלס מזכירו.  ↩

  167. באפסוס, בערך 500 לפני סה"נ.  ↩

  168. tonitrua  ↩

  169. fulgere תחת fulgēre  ↩

  170. אולי הושפע סנקא במחשבתו על כדור־העופרת המתמוגג במעוף, מחרוזי ווירגיליוס, אנאידה ט, 588: liquefacto plumbae lata ואובידיוס, תמורות, ב', 728: (plumbum) volat illud et incandescit eundo וכן י"ד 825: plumbae funda… intabescere  ↩

  171. mittitur (ג"א incendit)  ↩

  172. לפי הגירסא: obliquum esse iter, dum וג"א יש: obliquus – interduum  ↩

  173. השוה מכתבי־מוסר, נ“ח (כרך א, 135): ”אני מנסה להוציא מכל ענין לקח מועיל".  ↩

  174. גירסאות שונות (libidine; foribidine)  ↩

  175. corruitur (וי"ג: corrigitur)  ↩

  176. מקום פגיעת הברק נחשב כנקדש ושם קברו גם את הנפגע.  ↩

  177. לפי הגירסא deiectione, שלשול; וג"א: defectione חולשה.  ↩

  178. “הטוב באנשים”.  ↩

  179. “להניח להם אבני פנה”.  ↩

  180. לפי הגי' premat, וג"א remittat (היתה יכולה לפטור אותי).  ↩

  181. longe a domino iacentis נראה שאינו מכוון (כפירושו של אולטרמַרה) לנחלה אשר אולי היתה לו בקורדובה אלא שאין בכלל קורבה אמתית בין הרכוש ובעליו כעין מה שמבאר הרמב“ם (מו“נ, ג, נ”ד) על קנין אדם ”שאין דבקות בינו ובין האיש ההוא כלל", והוא דמיון גמור.  ↩

  182. ציצרו משתמש במשל זה במכתבו לאחיו קוינטוס, ספר ב, יג (ט"ו) במלים אחרות.  ↩

  183. לפי הגי' confirmatum  ↩

  184. adversus nemo deficiat – אולי זה גם פירוש “ואל תתיאש מן הפורענות” (ע"י הפורענות), אבות א, ז.  ↩

  185. alternae sunt vices rerum  ↩

  186. Rubri maris מפרשים על מפרץ־הים הפרסי וסוברים לפי ההמשך שהדברים רומזים למסעי הכיבוש של אלכסנדר.  ↩

  187. qua maior nulla victoria est: vitia domuisse ומתאים עם זה מה שמסופר בתלמוד (תמיד לב, א) שאמרו לאלכסנדר: איזהו גבור הכובש את יצרו, והוא גם מאמר בן זומא.  ↩

  188. בכל ההמשך praecipuum כאן אצל סנקא: הטוב העליון, ולא כמו אצל ציצרו De Fin. III, 52 הטוב היחסי.  ↩

  189. שיהיה המזל (fortuna) תלוי בו.  ↩

  190. או: בלי מתנגד, sine adversario  ↩

  191. כאן: spiritus  ↩

  192. השוה על המדות האלה מכתב צ"א (כרך ד, 71).  ↩

  193. in primis labris animam habere – להיות מוכן למות.  ↩

  194. in occultis exercitata sublimitas אפשר גם לפרש: החינוך המוסרי העדין בסתר; אולם קרובה גם הכוונה למחקר על מקורות המים להלן.  ↩

  195. מטמורפוסות ג, 407. fons erat illimis nitidis argenteus undis  ↩

  196. unde per ora novem vasto cum murmure montis / it mare praeruptum et pelago permit arva sonnanti  ↩

  197. לוציליוס (על חיבורו ראה מכתב ע"ט) על הנהר האלאי (אלפאוס) להלן פרק כ"ו.  ↩

  198. venae  ↩

  199. aluminosas  ↩

  200. עכשיו Lagodi Celano באברוצים.  ↩

  201. לפי הומירוס, איליאדה כ"כ 195–197, אוקינוס הוא אשר מתוכו כל הימים והנחלים והמעינות ניזונים, והיא גם דעתו של ר'אליעזר (תענית ט, ב): כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה.  ↩

  202. “המרירות”.  ↩

  203. הביאור הזה דוחה גם את טענת ר' יהושע (שם): והלא מימי אוקיינוס מלוחין (עכורים) הם.  ↩

  204. מעירים על זה, כי נכון היה רק באדמת אחוזתו של סנקא בנומנטום, עשרה מילין מרומא.  ↩

  205. כן אובידיוס בשם פיתגורס (תמורות, טו, 244).  ↩

  206. בספר “על המים” אשר אבד.  ↩

  207. בקיליקיה.  ↩

  208. לפי הגי' sunt־opinantur, וי"ג sicut־opinatur (בלי יחיד) וחוזר על תיאופרסט.  ↩

  209. הבלקנים.  ↩

  210. הגלים האלה באו שמה מפנוניה או איליריה בערך שנת 310 לפני סה"נ (על זה גם פליניוס, ל“א, נ”ג). קסנדר בן אנטיפטר מת 298.  ↩

  211. לא מפורש אם זו שעל נהר מאֶאנדר או זו שבארץ לוד.  ↩

  212. הפיסקא הזאת נמצאת בכתב־יד בפרק י"ד,אבל האאזע וגם גרקה קובעים אותה כאן.  ↩

  213. iners, אולטרמרה מתרגם inactif, אבל קשה לומר על הרוח הנושבת שאינה פועלת; אולי: לא פועלת מעצמה.  ↩

  214. השוה דעת ר‘ יוסי, חגיגה י"ב, ב’, כי עמודי ארץ עומדים על המים, שנא' לרוקע הארץ על המים.  ↩

  215. כאן בכ“י הפיסקא שבסוגרים למעלה פרק י”ב.  ↩

  216. המאמר נמסר בגירסאות שונות.  ↩

  217. venae  ↩

  218. כמו בחיי אדם.  ↩

  219. לפי הגי' humus (ג“א honos – ”כבוד" המתכיות).  ↩

  220. exsiccatur; וג“א: excaecatur ”מסתנוורים" ומפרש אולטרמרה לפי אובידיוס (Pont. IV, 2) venas excaecat in undis.  ↩

  221. לפי הגי' caveis (לא causis).  ↩

  222. talpae, כן אומר עליהן ווירגיל שהן בלי עינים, גיאורגיקא א, 183.  ↩

  223. מובא גם מאת פליניוס, ט, 176.  ↩

  224. להרואים בעיניהם גסיסת הדגים (מדובר כאן ולהלן על דג חביב לזוללים הנקרא ברומית mullus)  ↩

  225. יש גורסים animae deficientis וג"א (האאזע): sese affligenti  ↩

  226. quam aeaque – ג“א squamaeque ”וקשקשותיו".  ↩

  227. השוה ביצה כ“ד, ב, ”אפילו דגים המפולמין“ – שמפרשים ”לחים", והנכון הוא שהם דגים שניצודו מן הים, והמלה היא רומית, נמצאת אצל פליניוס (ט, מ“ז וקנ”ד) pulmo marinus (וכן חגיגה יב, אבנים מפולמות, פירוש: רטובות).  ↩

  228. anguilla  ↩

  229. מטמופר' ט"ו, 313, בסיפור על פיתגורס. הציקונים הם עם בארץ טרקיה על נהר הברוס.  ↩

  230. על חוף ים לא רחוק מרומא.  ↩

  231. אצל טיבולי.  ↩

  232. אובידיוס, מטמורפ' ט"ט, 321, על אגמים בארץ כוש.  ↩

  233. מטמורפ' ט"ו, 330.  ↩

  234. השוה מלכים ב', ב, יט “והמים רעים והארץ משכלת”.  ↩

  235. כן אפלטון, פיידון, ס' (112): כל אחד מהזרמים נעשה דומה בתכונתו לקרקע שעבר בו.  ↩

  236. פילוסוף באגריגנטום בסיציליה 434–494 לפני סה"נ.  ↩

  237. aere tenui  ↩

  238. לפי הגי' crede Baianis.על המרחצאות בבאיאֶ ראה מכתבי־מוסר נ“א, ועל סילון של צונן מתחמם בחמי טבריה (לפי הגמרא: “חולפים על פתח גיהנם” ז. א. מתחת לאדמה), שבת ל”ט.  ↩

  239. בסיציליה: פינטיאס, שמזכיר פליניוס (ל“א, כ”ב) בשם אפיון. ב“סוריה” מכוון לארץ ישראל ולים המלח, האספלטי, אשר כבר יוסטינוס (ל"ו, ג) מכנה “ים־המות”.  ↩

  240. פליניוס (ב, 209) מזכיר איים כאלה בשם “איי קולמיס” (Calaminae)  ↩

  241. Cutillae במחוז סבינא.  ↩

  242. באטרוריה (לפי ג"א שני איים שונים הם).  ↩

  243. כן פליניוס (ז, ל"ג) Fetifer potu Nilus וכן אתיניאוס (ה, ט) בשם תיאופרסט.  ↩

  244. לא נחשבה בין הסיבות: הפשרת השלגים, אולי מפני שלגבי הנילוס אינה באה בחשבון. אבל אנכסגורס ואחרים מחזיקים בסיבה זו (ספר ד, ב).  ↩

  245. אובידיוס, מטמופ. ט"ו, 276. – ליקוס הוא נהר בפריגיה. ארסינוס בארקדיה.  ↩

  246. ווירגיל, אקלוגא 4, X. בתולת־הים דוריס היא אם הנראידות, ושמה כאן הוא במקום הים סתם.  ↩

  247. אדמה בלוקיה וקאריה שנתנו הרומאים לבני רהודוס אחרי נצחונם במגנסיה.  ↩

  248. בצפון סיציליה.  ↩

  249. “השוורים של הליוס”, אודיסיאה, י"ד, 343.  ↩

  250. fatalis dies diluvii – השערה שהיתה רווחת, כי העולם יכלה במים או באש (אפלטון, טימאוס, 22). וגם ממנה ניכר, שלא היה דבר נודע ממסורת כה"ק כי המבול כבר היה בזמן קדום ולא יוסיף לבוא.  ↩

  251. nullo negotio  ↩

  252. illa necessitas temporis  ↩

  253. מן המליצים הסטואים, אשר סנקא מזכירו לתהלה בכמה מקומות (גם באגרת למרציה, 23).  ↩

  254. אולטרמרה משער כי כאן pabula laeta הוא ביטוי שאול מלוקרציוס (א, 15; ב' 317) וסנקא מוסיף aquis  ↩

  255. לפי הגי' in materia magna… cadaveribus (תחת: in miseriam… clarus)  ↩

  256. Rhone  ↩

  257. ne dolor quidem locum habebat, quippe vim suam perdit in eo, qui ultra sensum mali miser est  ↩

  258. כל החרוזים הם של אובידיוס, מטמורפוסות, א, 290, 285, 304, 292.  ↩

  259. אובידיוס, שם 272.  ↩

  260. לפי הגי': amoto malo  ↩

  261. תמונה דומה מאד לזו שמתאר סנקא בפרקים כ“ז־כ”ח ניתנה ממני בשיר “המבול” (בקיבוץ “צהרים”, תרס“ט, לפני זה בהאסיף, תרנ”ב, מבלי שידעתי אז את מחקרי הטבע של סנקא):

    מוסדי ארץ רגזו קדרו שמי מעל

    פרצים תצאנה תרוצצנה סופות סבוכות – –

    אי מוצאך, זרם? אי מקורכם מי זדון?

    אין איש יודע –

    ומצפון, מים, ממרום, מתחת

    אבדון נורא אחד, תהום רבה אחת,

    ערפל מחשכים, וזעם מטר סוחף,

    ארץ מתפוררת, יסודה מט, זע, רוחף – –

    אל דבר בקצפו למחות את אשר ברא –

    לא אשמת הגשם היא ולא עוון הסערה. –

    שם נדהם עומד אִכּר, נבוכים שרעפיו – –  ↩

  262. אין כוונת הפסוקים האלה ברורה, גם יש גירסאות שונות: plana eius או plana exiquo ולהלן a deo (מאלהים) או adeo “כבה”.  ↩

  263. לפי זה חושב סנקא כבר על כדור הארץ.  ↩

  264. cum deo visum ordiri meliora, vetera finire  ↩

  265. בירוסוס היה כהן וסופר כשדי אשר ביאר ליונים בזמן אלכסנדר הגדול את חכמת הבבלים מתוך רשימות בהיכל בּל. יוספוס, נגד אפיון א, י"ט, אומר עליו כי סיפוריו על המבול דומים לסיפורי התורה.  ↩

  266. סרטן הוא בחודש תמוז, גדי בחודש טבת.  ↩

  267. יש קובעים כאן את הפסוק מתחלת הפרק: “יש חושבים… מלאים”.  ↩

  268. השוה: “גלמי ראו עיניך ועל־ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו”, תהלים קלט, ט"ז.  ↩

  269. לפי הגי' aboleri ve  ↩

  270. לפי הדעה הקדומה שהאוקינוס סובב אותה.  ↩

  271. לפי הגי' debeat minui (ג"א habeat minus) וההשערה שבארץ עצמה מתחולל פרץ.  ↩

  272. לפי הגי' ora nacta (תחת: aura tacta)  ↩

  273. בין אפירוס ואקרנניה.  ↩

  274. השוה ישעיהו טז, יב: כי־נלאה מואב על־הבמה, ובא אל־מקדשו להתפלל ולא יוכל. non proderunt templa supplicibus nec summa  ↩

  275. השוה ישעיהו ב, טו־יז: ועל כל־מגדל גבוה – – ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים.  ↩

  276. “מאחדות חסרת־צורה”.  ↩

  277. לפי הגי' sed magis  ↩

  278. extinctisque feris, in quarum homines ingenia transierant – אין ספק שכתב סנקא הדברים האלה ברמז על עריצות נירון אשר גברה, ולכן כל הפלצות של המבול ותיאור הזרם הנוקם בעוצרים אותו ועומד להשתמש בחופש שימצא – אזהרה לקיסרים הפראים.  ↩

  279. virtus difficilis inventu est, rectorem ducemque desiderat; etiam sine magistro vitia discuntur  ↩

  280. אימפריום.  ↩

  281. לפי הגי' imperiosi (ואח"כ: ac molesti) של אֶרזמוס.  ↩

  282. singuli בלי הטרדות.  ↩

  283. לפי גי' כ"י recipiantur (תחת admittuntur)  ↩

  284. per ornamenta – התמונה שאולה מלבושי הגלדיאטורים.  ↩

  285. פלנקוס היה מדינאי, קונסול, בימי יוליוס קיסר. וויליוס לא נודע, אבל י"ג: וויטליוס, והוא היה מחונפי הקיסר קלודיוס וזמן קצר מלך אחרי נירון.  ↩

  286. היה בעל דודתו של נירון ואח"כ בעלה של אגריפינא אמו, ונרצח על ידה.  ↩

  287. מן הציניים.  ↩

  288. שני גלדיאטורים.  ↩

  289. לוציליוס.  ↩

  290. הוא נובאטוס, אחיו הבכור שנתמנה לשליט במדינת אכיה, ואשר לו הקדיש כמה מספריו ואותו הוא מזכיר גם במכתב ק“ד בכינוי ”אדוני אחי".  ↩

  291. לפי הגי' mallet (מהד' אולטרמרה). ingenium maximum יהיה כאן מעוף הרוח לגדולות, דבר אשר גליון אינו רוצה שיחללוהו זרים בדברי שבח.  ↩

  292. לפי גי' גרקה: veri auctoritas (תחת veritas)  ↩

  293. כל שליט רגיל לשמוע כאלה.  ↩

  294. salutare  ↩

  295. פקיד רומי בגרמניה, חביב גם בתוך הצבא, משכיל וכותב שירים. קליגולא היה עוין לו וציוה להמיתו.  ↩

  296. כך מגיהים במקום מסַלא שבהרבה כ"י. הכוונה לאשתו השלישית של קלודיוס המפורסמת ביפיה ובפריצותה.  ↩

  297. עבד משוחרר של קלודיוס שהיתה לו משרה חשובה. עליו ועל מסלינא: סווטוניוס (קלודיוס, 39) וטציטוס (קורות השנים י“א, ל' ול”ז; י"ג, א).  ↩

  298. cervicem pro fide opposui “את צוארי פשטתי בעד נאמנותי”.  ↩

  299. או: כנשים.  ↩

  300. מובן כי כל המדות המתוארות כאן אינן אספקלריה ללוציליוס כדי שיתהלל בהן, אלא תמונת איש משכיל סטואי אמיץ־לב בכלל, והוויתור על תחבולה להנצל מיד תקיפים נראה שנכתב בימיו האחרונים כשהיו חייו בסכנה מצד נירון.  ↩

  301. למען התאבד.  ↩

  302. הפניה להערה שלפני הקודמת – פב"י.  ↩

  303. כפי הגי' sine teste (אולטר').  ↩

  304. אנאידה, ד, 373, דידו אומרת כך לאיניאס העוזב אותה.  ↩

  305. תמורות, א, 242, מדברי יופיטר קודם המבול (השוה “כי־מלאה הארץ חמס”, בראשית ו, י"ג).  ↩

  306. מחבר דרמות שנשארו מהן רק קטעים.  ↩

  307. לפי הגי' subinde te (ג"א dubium viae) באבדך דרך.  ↩

  308. אנטוניוס, אבגוסטוס ולפידוס בתור “בני הברית המשולשת”, וסכסטוס פומפיוס אחרי מות יוליוס קיסר. לוציליוס יחשוב כך על סיציליה שהוא מושל בה.  ↩

  309. אשר עבר לפקודת אוקטביאנוס אבגוסטוס.  ↩

  310. הרודוט, ד, מח, ג'.  ↩

  311. זמן caniculae כוכבי־הכלבים או: סיריוס הוא בסוף תמוז (יולי).  ↩

  312. אפשר גם כי הפתגם הנזכר הוא מתוך שיר של לוציליוס.  ↩

  313. טעות של זכרון היא, כי החרוז הוא של טיבולוס, א, ז, 26.  ↩

  314. לפי התקון: [herbisque in] gentibus  ↩

  315. על גבול ארץכוש.  ↩

  316. החיילים, רובם יהודים, שנשלחו שמה והם יושבי אלפנטינה אשר מכתבי תלונותיהם מזמן הבית השני על הרדיפות שהם סובלים מצד עובדי האלילים התגלו בדורותינו.  ↩

  317. antistites  ↩

  318. הרודוט (ד, כח) כותב כי סופר היכל במצרים סיפר לו על מקורות הנילוס: שני צוקי סלעים הם בין סיאֶני בתיבאיס ובין אלונטיני, שם האחד קרופי ושם השני מופי. המקורות הם עמוקים מאד ויוצאים מתוך הצוקים האלה, המים זורמים בחציים למצרים, לצפון, ובחציים לארץ כוש, לדרום. עומק המקורות נודע למלך פסַמטיך מתוך נסיון: הוא השליך שמה חבל ארוך אלפי אמות ולא הגיע עד היסוד. כשמעי הסיפור עלה בדעתי, אם אמת הדבר, אזי מפני נבכי המים העזים ומשברם בתוך ההרים לא יכול החבל להגיע עד היסוד (השוה בסיפור רבה בר חנה, ב“ב עג, ב, על גרזן שנפל למים ולא הגיע ליסוד ”לא משום דנפישי מיא אלא דחריפי מיא") לא מפני שהמים מרובים, אלא שהם שוטפים במהירות.  ↩

  319. שליט רומי במצרים בשנת 55 לספה"נ; נראה שכתב ספר על נפלאות הארץ (פליניוס י"ט, ג).  ↩

  320. שני מקומות הם, הרקליאום וקנופי, כל אחד אצל שפך נילוס, והוא נקרא על שמו, זה של הרקליאום הוא המערבי.  ↩

  321. מקום בקרבת תיבי במצרים (עכשיו: דנדרא).  ↩

  322. הן השנים 41–42 קודם סה"נ. היא נישאת לאנטוניוס בשנת 37 ואחרי מלחמת אקטיום בשנת 30 אנטוניוס ממית עצמו ואחריו מתאבדת גם קליאופטרה, על זה מוסב הנאמר להלן.  ↩

  323. משורר אלכסנדריני, חי בקיריני בערך 310 לפני סה"נ.  ↩

  324. auster  ↩

  325. Rhone  ↩

  326. דאנוב.  ↩

  327. הנהר מאריצה על יד הבלקנים (תרגמנו לפי הגי' Hebrus subjacens Haemy)  ↩

  328. במדינת קולכיס, בקוקז.  ↩

  329. דנייפר.  ↩

  330. היא מרסיליאה על חוף ים התיכון. אותימנס חי בערך 500 לפני סה"נ. אולי נסע בים האטלנטי עד שפך נהרי סנגאל וניגר.  ↩

  331. של אותימנס.  ↩

  332. לפי הגי' initium Nili (ג"א nun caeruleum Nilum שיש לו מראה תכלת).  ↩

  333. והיו צריכים להתמעט אילו היו מים מתוקים ולא לגרום לגאות הנילוס.  ↩

  334. רבים חשבו בזמן עתיק כי מוצא הנילוס מאפריקא המערבית (פליניוס, ה, 51).  ↩

  335. בן דורו של אנכסגורס, את ביאורו לגדות הנילוס מזכיר גם דיודורוס (א, 41).  ↩

  336. גם הוא מזמן אנכסגורס. מהפילוסופים היוניים.  ↩

  337. לפי הגי' undique  ↩

  338. ברומית: פונטוס.  ↩

  339. לפי הגי' quoniam pertusa sunt  ↩

  340. גיאוגרף מתלמידי אריסטוטלס.  ↩

  341. כן סלוסטיוס, מלחמת יוגורטהא, י"ז.  ↩

  342. אובידיוס, אמנות האהבה, א, 475 (בעצה טובה שלא יתיאש האוהב אם לא נקל לו לכבוש את המצודה).  ↩

  343. לוקרציוס א, 314 (השוה: אבנים שחקו מים, איוב יד, יט).  ↩

  344. לדעה מיוחדה.  ↩

  345. גיאורגיקא, א, 313.  ↩

  346. etsi vincunt, litigant  ↩

  347. כך מפרשים in Care על פי פתגם יווני. היוונים הקאריים היו גסים ביותר.  ↩

  348. במחוז ארגוליס ביון.  ↩

  349. ביוונית χαλαζοφύλακες  ↩

  350. למעלה בספר ב, ל"ז, הוא מסביר איך תפלות ונדרים יכולים לפעול לטובה. היו על זה דעות שונות בין החכמים.  ↩

  351. גם פליניוס מזכיר דבר זה, כ“ח, י”ז וכ“ט, ואבגוסטינוס Civ. Dei י”ט.  ↩

  352. דבר זה נזכר כבר בספר ב, ה'.  ↩

  353. אריסטוטלס קיבל מדמוקריט את החוק הזה ומוסיף: כי לכן החיות היותר נוטות לכעס הן אלה אשר דמן יותר עבה (De part. anim. II, 4)  ↩

  354. miliaria  ↩

  355. “הם מנוצחים או נוצחים”.  ↩

  356. בחלק החסר על העננים הציע השערתו כי הענן נוצר מן האויר העבה העמוס חומר יבש ולח, בהתקררו מעט הוא נעשה לגשם, בקור בינוני – לשלג או קרח לבן, בקור חורף – לברד. בשלג ובקרח לבן כמות האויר יתרה על המים, לא כן בברד.  ↩

  357. השוה מכתב ק“ו (כרך ב', 140): ”להבל הוא כל הפלפול החריף. אין הגיונות כאלה נותנים לנו מדות טובות כי אם למדנות“, ודומה לזה במכתב קי”ז (עמוד 175). גם על קוצר החיים, סוף פרק י"ג. על פני כל מחקרי המחבר מרחפת התכלית: להשכיל ולהיטיב.  ↩

  358. שזוללים בולעים לעונג.  ↩

  359. מוסב על בעל ההנאה. אבל יש מפרשים hac diligantia על תכלית החקירה.  ↩

  360. כמו של המים.  ↩

  361. מאכלים בתפריטי המשתאות (מדרש איכה ג, ויגרס בחצץ); המלה יצאה מן fercula.  ↩

  362. comessatio מיוונית κωμάζειν, תהלוכות הצעירים ההוללים אחר המשתה לפגוש מיודעים ברחוב וללכת עמם לסבוא. מטעם זה אמרו לצעירים במשתה הפסח: אין מפטירין אפיקומן.  ↩

  363. י“ג alimenti decoxerat, וגרקה משער שיש כאן רמז לזוללות נירון קיסר, אשר המציא משקה מיוחד, נזכר אצל פליניוס, תול' הטבע, ל”א, ד.  ↩

  364. specularibus מפרשים: חתיכות אבנים דקות נוצצות (מתוארות מאת פליניוס, ל' 160).  ↩

  365. ex abdito, נראה שהיה כמין “פריג'ידור” שומר הקרח.  ↩

  366. או: חלודה של כלי מתכת.  ↩

  367. לשון שבועה.  ↩

  368. אולי רמז למנהג נירון שמספר עליו סוטוניוס (כ"ז) כי אחרי המשיכו משתאותיו עד חצות הלילה רחץ בבריכה במי שלג.  ↩

  369. ווירגיל, אקלוגא, ב, 26.  ↩

  370. אטומים (לוקרציוס ב, 113).  ↩

  371. formula  ↩

  372. יש מפרשים quniam hoc negas fieri בשינוי: “כיון שאינך מכחיש, כי נוצרים הם”.  ↩

  373. inertem et inagitabilem  ↩

  374. כה חשב גם ר‘ אלעזר, אשר ר’ אבהו אומר בשמו כי סלמנדרא היא תולדת האש (חגיגה כז, א).  ↩

  375. antelucani  ↩

  376. אֶנקולפיאַס.  ↩

  377. etiamnunc, יש מפרשים: “גם שם” בסמיכות למאמר הקודם.  ↩

  378. הקייטניים הנושבים בים התיכון בקיץ מצפון, בחורף מדרום.  ↩

  379. ימי “הכלב הקטן”, קניקולאֶ.  ↩

  380. הוא נובאטוס אחי סנקא, אשר את תהלתו הרבה הוא מספר בפתיחה לספר ד'.  ↩

  381. לפי הגי' comminueret  ↩

  382. ציקלון. turbo אבל יש חושבים כי כאן ליקוי והיה מדובר על הסער הנקרא ביוונית טיפון, τυφων  ↩

  383. πρηστῆρα  ↩

  384. לפי הגי' armenta. וי"ג armamenta, מפרשי הספינות וכלים שבהן.  ↩

  385. spiritus  ↩

  386. modus  ↩

  387. מתוך מליצה דומה של אובידיוס, מטמורפ‘ א’, 388.  ↩

  388. בספר ששי. – השוה גם מכתב ע"ט על התענינותו בהר אֶטנא והתפרצותו.  ↩

  389. תלמידו של פוסידוניוס, נזכר למעלה בספר ב', כו.  ↩

  390. המוקדוני, אבי אלכסנדר.  ↩

  391. לפעמים סנקא משבח את הימים הראשונים כימי צדק (אגרת להלויה, י': אבותינו, שעד היום הזה עוד צדקתם עומד לנו בעוונותינו) ולפעמים הוא מתנחם, שגם הקודמים חטאו, השוה גם “על החסדים”, א, י'.  ↩

  392. מול הכוכבים ad sidera erectum  ↩

  393. את הזהב.  ↩

  394. אפשר לפרש גם: למען בקש.  ↩

  395. אובידיוס, מטמורפ' א, 61–66.  ↩

  396. ווירגיל, אנאידה, א, 85 (בשיר אפשר לחברם ולא רק בטבע).  ↩

  397. רוח צפון.  ↩

  398. מ. טרנציוס ווארו, מלומד גדול, כתב גם על הרוחות והספנות.  ↩

  399. ἀφηλιώτης – רוח שמשי, וכן subsolanus  ↩

  400. י"ג גם ליוויוס (מדובר על מלחמת קנאֶ Cannae בספרו, כ', 43).  ↩

  401. או: אין מטלטלים ממקום למקום non transmittunt  ↩

  402. Iapyx (הורציוס, שירים, א, ג).  ↩

  403. ג"א crageus לא נזכר במקום אחר.  ↩

  404. pegrescere  ↩

  405. folliculi  ↩

  406. Quae nos dementia exagitat et in mutuum componit exitium! vela ventis damus bellum petituri et periclitamur periculi causa  ↩

  407. ג"א vos – אתכם.  ↩

  408. אולי זוממים רעות.  ↩

  409. stolidissimus על כסרכסס, ולדעת רבים הוא אחשורוש אשר גם בעלי אגדה שלנו נתנו לו הכינוי הזה.  ↩

  410. בשנת 55 לפני סה"נ; שתי שנים אחרי כן (53) היה מנוצח ונהרג בעיר קארהי (Carrhae) על נהר פרת; לפני צאתו למלחמה רבו בעם המתנגדים לה והטריבונוס מטלוס קילל אותו לפני המזבח. גשר שעשה נהרס בברק.  ↩

  411. כן אמר כבר לפניו פליניוס (ב, 157): הארץ הוציאה לנו תרופות ואנחנו עושים אותן לרעל בחיים, nos illud vitae facimus venenum  ↩

  412. vitae parari in quae vita consumitur (כעין זה “על קוצר החיים”, תחלת פרק ט').  ↩

  413. כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  414. עכשיו Sorrento גם Castellamare di Stabia  ↩

  415. בשנת 64, בחיי סנקא, והריסת כל העיר בהתנגשות הר אֶטנא היתה זמן רב אחרי כן בשנת 79. – תיאור סביבות פומפאי, שלא היה נחוץ בשביל לוציליוס היודע היטב את העיר, מורה שהספר נכתב בשביל קוראים סתם.  ↩

  416. Nonis Februariis  ↩

  417. Nucerinorum colonia  ↩

  418. לפי הגי' prorutae  ↩

  419. penates, התמונות המגינות על הבית.  ↩

  420. כן גם במכתב ל' (כרך א, 71) על יסוד הצדק בטבע שעשה המות שוה לכל.  ↩

  421. fortuna  ↩

  422. רעש אדמה בצוֹר לא ידוע, ויש חושבים שהוא רומז להריסות צור על ידי אלכסנדר (קורציוס, ד, ד).  ↩

  423. שנת 60 (לפי ספר ז, כח). רעש גדול באותו פרק נזכר גם במעשי השליחים, טז, כו.  ↩

  424. circuit fatum  ↩

  425. ווירגיל, אנאידה, א, 353, מדובר על איניאס בכיבוש טרויה.  ↩

  426. היכולה בתור סיבה קטנה לגרום לקיפוח חייו.  ↩

  427. לא נודע עליו דבר ממקום אחר.  ↩

  428. כאן רצון האֵלים (הנחשב למוסרי בכל זמן, שלא כהשקפת המשוררים האלילים על יצרי מעללי השוכנים באולימפוס) נבדל ממעשי הטבע על פי סיבות שבחומר. “מפי עליון לא תצא” הגזירה הרעה. מצד אחד השקפה זו היא יותר פילוסופית מהסיפור על אֵל כועס ועונש ומתנחם, ומצד אחד היא פחות פילוסופית, מפני שהיא מבטלת את האחדות בקוסמוס.  ↩

  429. numinum  ↩

  430. religio סתם ברומית היא זו שאין עמה שכל צופה ליסודי הדברים.  ↩

  431. diligentia – בחיבור שהוא מזכיר מנעוריו, ושאינו ידוע, השתמש בודאי בתור חומר והשקיעו בתוך הספר שלפנינו.  ↩

  432. אין זה בדיוק גיאוגרפי אלא במובן מדיני.  ↩

  433. לפי הגי' omnes (וי"ג origines, המקורות).  ↩

  434. למעלה בספר ג' פרק כ"ו הוא מביא דבר זה רק כהשערה אגדית, כי סרחון המים במעין ארתוסא הוא מן השופכין המסואבים של הזבחים במשחק האולימפיאדות באכיה, המתגלגלים לסיציליה.  ↩

  435. Nero Caesar, ut aliarum virtutum ita veritatis amantissimus – או שנכתבו הדברים האלה בשנות מלכות נירון הראשונות בעודנו תלמיד הגון של סנקא ומושל צדק, ונשארו בספר בלי שינוי גם כשנעשה הקיסר רשע ורוצח מנוול, או שנכתבו בסוף ימי סנקא, והם אירוניה, או מס של הכנעה מפחד העריץ.  ↩

  436. על זה ועל שאר ההשערות בדבר הנילוס מדובר בהרחבה בספר ד (חלק א), פרק ב'.  ↩

  437. מה שהוא מוסר כאן בשם אנכסגורס שונה ממה שנמצא אצל אריסטוטלס בשמו (Met. II, 7, 3) כי האתר הוא בהתרוממו הגורם לרעש הארץ.  ↩

  438. לא מוסכם אם זה ארכלאוס תלמיד אנכסגורס ואחד מרבותיו של סוקרטס (אריסטוטלס אינו מזכיר אותו בין הכותבים על רעידת האדמה) או חוקר אחר בשם זה שכתב על האי אוביאה (Euboea).  ↩

  439. לפי אולטרמרה אחר admodum raro – הפסק.  ↩

  440. לפי הגי': infernum  ↩

  441. מטיאורולוגיקא, ב, ח, ד.  ↩

  442. זה פירוש השם “תיאופרסטוס”.  ↩

  443. ראש בית מדרשם של הפריפּטתיים אחרי תיאופרסטוס, בשנת 281 לפני סה"נ, רבו של המלך תלמי פילדלפוס.  ↩

  444. אנאידה ד, 256. הציטטה כאן הוא מאמר מוסגר מאת סנקא.  ↩

  445. כן משוה גם אריסטוטלס את האדמה לגוף אדם, מטאורולוג' ב, ח, ט"ו.  ↩

  446. דיוגנס מאפולוניה (למעלה ספר ד, ב).  ↩

  447. discessio היא הסכמה בסוף מועצה (כמו אצל טציטוס, קורות השנים, ג, סוף ס"ט). – הדעה היא של חכמי הסטואים.  ↩

  448. ווירגיל, אנאידה, ח, 728, ארכסס, נהר כביר בארמניה (עכשיו: אראס), אינו סובל גשר על גבו.  ↩

  449. לפי הגי' בכ"י: vim ruina sua parat  ↩

  450. באי אוביאה, לפי סטראבון (א, נח) הרעש הזה הוא גם שהרס את צור (ספר ו', כד). – דמיון זרמי האויר לזרמי מים בפרק זה הוא כמו בספר ה' פרק י"ג.  ↩

  451. נזכר כבר ב, כו; ה, ט"ו.  ↩

  452. אנאידה, א, 55.  ↩

  453. spiritus vero invicta res est  ↩

  454. luctantes ventos tempestatesque sonoras / imperio premat ac vinclis et carcere frenet אנאידה א, 53–54.  ↩

  455. השוה קהלת ח, ח: אין אדם שליט ברוח לכלוא את־הרוח.  ↩

  456. תלמידו של דמוקריטוס, בערך 330 לפני סה"נ (נזכר אצל ציצרו, אקדמ. ו, ע"ג) כתב ספר על הטבע. הוא היה מאנשי שיטת הספקנות (סקפּטיציסמוס) באמתת הרגשת החושים.  ↩

  457. sententiae loco  ↩

  458. superveniente gravitate – אינו מבאר איזה כובד ואם זה של החלק האחר מן המים.  ↩

  459. inertes sunt, נטולי עצמה.  ↩

  460. מדובר על זה גם למעלה ספר ד, כו, ופליניוס בתולדות הטבע ה, פ“ז; ד', י”ב מזכיר גם הוא את התחוללות האיים.  ↩

  461. succussio  ↩

  462. inclinatio  ↩

  463. tremor  ↩

  464. vibrantur  ↩

  465. אנאידה, ח, 525.  ↩

  466. rara, רופפת, לא סמיכה.  ↩

  467. סנקא הבז לכל העריצים ואנשי הכוח רגיל לחרף את אלכסנדר המוקדוני (כמו “על הכעס” ג, י“ז, ובמכתב צ”ד, ראה “מכתבי מוסר” כרך ב, 93 בהערה). קליסתנס היה מהחשובים שבידידיו ומתוך כעס פתאומי המית אותו. יש חושבים כי הגידוף הנמרץ כלפי אלכסנדר על פשעו כנגד ידידו החכם, מכוון בעקיפין לנירון קיסר.  ↩

  468. ברעידת אדמה בשנת 373 לפני סה"נ; הערים במדינת אכיה, היו קרובות לים.  ↩

  469. כמו שהים מזעזע הארץ.  ↩

  470. ἐνοσίχθων איליאדה ז, 445; אודיסיאה א, 74.  ↩

  471. כמו שמבואר למעלה בפרק י"ח.  ↩

  472. בדברי ימי מלחמת פלופונס, ג', 89, תוקידידס אומר רק כי זרם עבר על האי.  ↩

  473. סטראבו מביא בשם פוסידוניוס כי שני שלישים מהעיר צידון נחרבו ועיר קרובה לה שקעה ע"י רעידת האדמה.  ↩

  474. על זה: הרודוט, ז', 129 וסטראבו, ט, ח, ב. – תסאליה הרים סביב לה (פליון, אוסה, אולימפוס, פינדוס, אותריס) ובתוכם זורם נהר פניאוס.  ↩

  475. במדינת ארקדיה.  ↩

  476. כשלש מאות קילומטר.  ↩

  477. באכיה, על מפרץ קורינת.  ↩

  478. או: “רק שמעה”, לפי הגירסא audisse בלי nihil  ↩

  479. אודיסיאה, ד, 355–537 נאמר כך על האי פארוס (הקרוב לאלכסנדריה ואשר בו ישבו לפי האגדה שבעים הזקנים מתרגמי התורה), אבל בימי יוליוס קיסר (מלח‘ אזר’ ג, קי"ב) היה רק במרחק 900 פסיעות מהיבשה.  ↩

  480. אנאידה, ג, ע"ז על האי דאלוס.  ↩

  481. credula natio – כך מדבר סנקא באירוניה על “הפילוסופים” שהם אנשי הספרות בכלל.  ↩

  482. המשורר, אצל סטראבו, י', שי"ג.  ↩

  483. ב, ח.  ↩

  484. בשנת 373.  ↩

  485. על האי קפריסין.  ↩

  486. במדינת אפירוס, נוסדה ע“י אבגוסטוס לזכרון הנצחון באקטיום. במקום nobilis (מפורסמה) נמצא בכ”י אחד: mobilis (קל להתמוטט).  ↩

  487. tristitia loci crevit in vitium  ↩

  488. ווירגיל, אנאידה ג' 414–419 על ניתוק סיציליה מיבשת איטליה, בין סצילא לכריבדיס:

    Haec loca vi quondam et vasta convolsa ruina

    (tantum aevi longinqua valet mutare vetustas)

    dissiluisse ferunt, cum protinus utraque tellus

    una foret, venit ingenti* vi pontus et, ingens

    Hesperium Siculo latus abscidit aruaqueet urbes

    aequore* diductus angusto interluit aestu.

    (שני שינויים ישנם בציטטה של סנקא: ingenti במקום medio, ובשורה ו' aequore במקום litore)  ↩

  489. לפי הגי' macerias של גרקה (ג"א: materias)  ↩

  490. bonis artibus  ↩

  491. שארית החיים.  ↩

  492. אולי הוא זכרון למה שקרה לאמיליוס לפידוס (קונסול בשנת 21 קודם סה"נ) כי בצאתו מחדרו נתקל בסף ונפל ומת.  ↩

  493. אולי כאן זכרון חרוז מווירגיל, אנאידה, ח, 243:

    Si qua pentius vi terra dehiscens

    Infernas reserat deses et regna recludet.  ↩

  494. להסתיים. anima in expedito est habenda  ↩

  495. exeuntem hortari et cum bonis ominibus emittere  ↩

  496. למקום שיצאת משם: redderis – רעיון חוזר אצל סנקא ואצל מרקוס אבריליוס. ג"א reddideris – אתה מחזיר (מה שניתן לך).  ↩

  497. magni est, modicum fuisse  ↩

  498. הוא הידוע משיחתו של ציצרו “על הידידות”.  ↩

  499. כעין זה בסוף מכתב קי"ד ללוציליוס (מכתבי מוסר, כרך ב‘, עמ’ 166)  ↩

  500. בכמה כ“י הכתובת De Cometis ”על כוכבי־שבט".  ↩

  501. prodigium  ↩

  502. תליס ממילטוס.  ↩

  503. פה, וכמה פעמים בהמשך זה: mundus  ↩

  504. בין חכמי יוון העתיקים אשר קדמו בדעה זו לקופרניקוס נחשב אריסטרכוס מאי סאמוס (300 לפני סה"נ).  ↩

  505. תלמידו של אפלטון אשר ליווה אותו במסעו למצרים.  ↩

  506. קונון מאי סאמוס, מתמטיקון, חי באלכסנדריה באמצע המאה השלישית.  ↩

  507. peritissimus inspiciendorum natalium  ↩

  508. סטורנוס.  ↩

  509. מארס.  ↩

  510. כל זה מהשערת אפיגנס, אשר סנקא בא לסתור להלן.  ↩

  511. חוקר בלתי נדוע ממקום אחר.  ↩

  512. לפי הגירסא et niti donec (ג"א ex nitido, ne ex – לגרשו מן המקום המזהיר עד שלא ישוב).  ↩

  513. verticosus. בספרו ד, כ"ח, משתמש סלוסטיוס במלה זו על כאריבדיס.  ↩

  514. mundi, “העולם”, כמו למעלה. מזמן אנכסגורס היתה ההשערה כי גלגלים סובבים בשמים.  ↩

  515. sideraque alta trahit celerique volumine torquet, אובידיוס, מטמורפוסות ב, ע"א.  ↩

  516. תנועת כוכבי השמים. כבר כריזיפוס בספרו על ההשגחה ראה בשמים מפעל אלוהי, והפילוסוף פוסידוניוס מורו של ציצרו מדבר על “מלכות העולם שבשמים” τὸ ἡγεμονικὸν τοῦ κόσμου (דיוגנס לאארציוס, ח', 139).  ↩

  517. לפי הגי' ut nomen  ↩

  518. אריסטוטלס, מטאורולוגיקא א, ז, ג, מבדיל רק בין שתי צורות.  ↩

  519. לפי הגי' inferiora (ג"א interiora)  ↩

  520. שבעה כוכבי לכת לפי המסורה הבבלית, והחזיקו בה הפיתגוראים בהעריצם את המספר שבעה.  ↩

  521. אמנם הדעה כי השמים הם בצורים היא עתיקה והיא גם זו של אמפדוקלס ושל אנכסגורס. לא כן איוב כו, יא־יג: עמודי שמים ירופפו – – ברוחו שמים שפרה. להלן נזכר גם כי אין לומר שישנם כעין עמודים לשמים.  ↩

  522. compacta  ↩

  523. הפיתגוראים.  ↩

  524. דמטריוס סוטר, מת 151 לפני סה"נ.  ↩

  525. אשר בסופה נחרבה ארץ יון, 146 לפסה"נ.  ↩

  526. אולי השלישי, 133–138, אשר הוריש את מלכותו לרומאים.  ↩

  527. אֶפורוס מעיר קומאֶ (אֶאוליס) תלמידו של איסוקרטס, חיבר ספר היסטוריה. פוליביוס (ו', מ"ה, א) מכבד אותו.  ↩

  528. de tota natione, על כל “האומה” ההיא.  ↩

  529. religiosissimae fidei  ↩

  530. בשנת 54.  ↩

  531. בשנת 60, ועל כוכב זה אומר טציטוס שהיה מזהיר ביותר וחשבו שהוא מבשר שינויים במלכות (אננ. י“ד, כ”ב) ואולי לזה מכוון “הסיר החרפה”.  ↩

  532. יוליוס קיסר התיחס לפי האגדה על אֶניאס ועל האֵם וונוס (Venus Genetrix).  ↩

  533. tumultuarius  ↩

  534. מראשוני הסטואים, באי קפריסין, 264–336 לפני סה"נ.  ↩

  535. סיכום ג' דעות: 1) של אנכסגורס, דמוקריט וזנון, 2) של אריסטוטלס, 3) של אפולוניוס.  ↩

  536. longos a tergo flammarum albescere tractus אנאידה א, 367 (ראה גם למעלה ספר א, יד, ובהערה 35).  ↩

  537. אנאידה ט, כ. – השוה גם יחזקאל א': “נפתחו השמים ואראה מראות אלהים”.  ↩

  538. כיון שהיה זה כבר בימי רשעותו של נירון צריכים לראות את הכניעה הזאת (לא כמו השבח האמתי מתחלת שלטונו באגרת “על החנינה”) כמליצה ריקה, כי לפי סוויטוניוס (36) הרג אז נירון באכזריות, בפחדו מפני אות הכוכב, רבים מאצילי הרומאים.  ↩

  539. לפי הגי' fumidiora (ג"א humidiodra – יותר לח; ועוד גי' humiliora יותר נמוך).  ↩

  540. או: העולם, mundo  ↩

  541. nisi in suo  ↩

  542. או: העולם mundi  ↩

  543. iners  ↩

  544. אריסטוטלס מדבר על רוב תיאוריות הנזכרות כאן בספר הנפש (περὶ ψυχῆς) וציצרו ב“שיחות טוסקולנום” א, ט־י, והדעה היותר חשובה אצל סנקא היא שהנפש חלק אלוהי.  ↩

  545. concertus, התאמת קולות שירה.  ↩

  546. לפי ווירגיל, גיאורגיקה א, קל“ז, אחד הספנים היוונים הבחין לראשונה בין ”עש כסיל וכימה" וספר את הכוכבים Navita tum stellis numeros et nomina fecit והיה זה חלק מחינוך העולם לתרבות בזמן קדום על ידי יופיטר אבי האלים.  ↩

  547. לפי הגירסא: redire  ↩

  548. aries, איל, בטרמינולוגיה העברית טלה.  ↩

  549. tota haec mundi concordia ex discordibus constant. כן אובידיוס, תמורות, א, 434: Quid premat obscurum Lunae…Quid velitet possit rerum concordia discors  ↩

  550. הכוונה לסטורנוס ולוונוס.  ↩

  551. באמת אריסטוטלס, מטאורול' א, ז, אומר שהם מבשרים שנה שחונה. ואפשר שהחליף סנקא בזכרונו את הדעה בזו של פוסידוניוס.  ↩

  552. ווירגיל, גיאורגיקה א, 392: scintillare oleum et putros concrescere fungos  ↩

  553. שם, א, 363–364.  ↩

  554. nec cum fiducia inveniendi neque sine spe  ↩

  555. verecundiores esse  ↩

  556. לפי הג'' deroum  ↩

  557. לפי הגי' imprudenter (ג"א: impudenter – בחוצפה).  ↩

  558. מחכמי הסטואים, מורו של פוסידוניוס, אשר ציצרו מזכירו בספר על החובות המוסריות (ראה במאמרי “יהודה ויון” כנס ד', תרצ“ט, 352, השערתי שהוא ”בן פטורא").  ↩

  559. המתקבלים למסתרי אלאוסיס היו צריכים אחרי חינוך ראשון לחכות שנה תמימה ולחזור אז לחינוך החגיגי השלם.  ↩

  560. אירוניה, התלונה כעין זו הבאה להלן על שחיתות המדות נמצאת גם במכתב קי"ד.  ↩

  561. לפי הגירסא infame armaturae genus, in quo (לפי ג"א: אף העני מוצא דרך). ההסתפחות ללהקת משחקים אולי מתכוונת להוללות נירון.  ↩

  562. של אפלטון.  ↩

  563. מיסד הדעה הסקפטית, מת 275 לפני סה"נ.  ↩

  564. הנה כאן תלונה דומה לקינת משוררנו על בית המדרש הישן אשר חרב – אבל בלי נדר מעודד להקימו מחדש.  ↩

  565. משחקים בבמה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות