רבים הגיבו על מאמרי “על המתאבדים” ("הארץ׳׳, 18.4). לא אוכל כמובן להשיב לכל הטענות, ולאחדות מהן לא אצליח להשיב גם אם אשיב. היו כמובן האזהרות מפני הכללות שתמיד הן מכשילות, ומפני התנשאות והטפת המוסר של מי שאינו בא דווקא מצד שכולו תכלת.
והיו גם האנלוגיות למסתערבים שלנו, למרתפי השב"ב, ולשאר מעשיס יפים שלנו.
לימדו אותי שבמלחמה כמו במלחמה, שאין מלחמה בלי מעשי זוועות, ושאין נקי מזוועות, גם לא אנחנו. לימדו אותי, כי בנסיבות של ייאוש ואין מוצא מתפרצים גם מעשים חריגים מידי כמה קיצוניים המכתימים את שם כולם. ושמכל מקום, אין כאן שום עדות לא לתרבות ולא לאיכות הדת או המסורת – ושמלחמת הישרדות – אינה בדיוק מלחמת אבירים. והתכוונו כנראה לכך, שמאחר שהיהודים אינם צדיקים גדולים, מותר לערבים לזבוח ילד.
כשמחליט אדם להתאבד הוא מחליט על עצמו. אבל כשאדם אחד שולח אדם אחר להתאבד – הוא מבטל את אנושיותו. זו לא שליחה לסכנה, זו הקרבת האחר. ועם כל ההצדקות ועם כל ההסברים – זה ששולח אדם להתאבד מוציא עצמו מכלל הצופן האנושי שעושה את האדם לאדם.
אי־אפשר להסכים שיש נסיבות שמתירות לשלוח ילד להתפוצץ. יש דברים שבני־אדם לא עושים, בדיוק מפני שהם בני אדם, ואם עושים, הם לא בחזקת בני אדם. ואם עושים והחברה שסביבם מקבלת בלי גינוי – זה כתם מבחיל על החברה ועל מאבקה לשחרור. אין כאן שאלה פוליטית, ולא חברתית או אסטרטגית, זו ההכרה הבסיסית שלמעשי בני אדם יש גבול.
ואילו הגבורה לקחת ילד, או מבוגר, לחבוש אותו בקור רוח בחומר נפץ, לטמטם ראשו בשקרים כגון כבוד או גן העדן, ורק עוד להשאיר בו בינה קצת יותר מאשר לחמור שחבשו נפץ על גבו, כדי להשיג הולכה מדויקת אל היעד והפעלה נכונה – בדיוק אז מתגלה גם נורא מכל: ההסכמה הכללית למעשה הזה. ממש כאן מתחילה הבהלה. מן ההסכמה הנוראה הזאת.
הלגיטימציה של השילוח להתאבד. השחצנות שלנו מותר להפוך ילר לחומר גלם מתפוצץ. שלנו יש רשות לאיין את זכותו לחיים – ועוד לראות בזה ערך מכובד, או לוחמה מוצלחת. ולא די להזכיר שפה ושם היה מישהו שגינה בשפה רפה, או שהיה איזה קול יחיד שאמר משהו כנגד. צריך לצטט במפורש אם אסרו מכאן ולהבא על השימוש בהתאבדות כבנשק, אם נידו והוקיעו את לוחמת ההתאבדות, אם כוהני הדת חדלו מהבטח את גן העדן למתאבדים. האם החברה הפלשתינית משלימה (ואולי גם מתגאה?) ורק מתחמקת במלים סתמיות כלפי חוץ?
והאם האפשרות הנוראה הזאת עדיין נשארת, לאחר הכל, לאפשרות אפשרית? זו השאלה. וזו הבהלה מפני תשובת השתיקה.
אין טעם להמשיך עוד. אלה שיכולים לשלוח ילד שיהפוך עצמו לפצצה חיה, לשם קידום מטרה צבאית או פוליטית, או לשם שחרור תסכולי מצבם, הופכים את הבהלה לרתיעה גמורה. ואין לנו אלא לחכות, בקשב רב, לקול של גינוי אמת, לקול של הסתייגות נחרצת, לא בגמגומים ולא בהסברים מתחמקים ולא בפרשנות זועמת על הזרים שאינם מבינים. רבים מחכים כאן כעת לקול פלשתיני, קול ישר, גלוי ובהיר – כל קול כזה יהיה מעורר, וכל אין-קול כזה הופך הכל לבלתי נסבל.
[הכותב הוא סופר ומחנך]
יזהר סמילנסקי, הארץ, 16.5.1995
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.