אנתוני סטור. תירגמה מאנגלית: אסתר פורת. הוצאת אחיאסף,

207 עמ', 46 שקלים

בני אדם שומעים כל זמן רעשים, חלק מהם הוא מוסיקה: ממתי זו המוסיקה? אין זו שאלה חדשה, היא אחות לשאלות כמו, ממתי זה הטוב, ממתי זה היפה, או ממתי זו האמנות? שאלות שימיהן כימות עולם ושכנראה יישארו לימות עולם. אגוסטינוס הקדוש מספר כי כל עוד לא שאלו אותו מהו הזמן, הוא ידע, אבל מרגע ששאלו אותו התחיל להסתבך, והלך והסתבך והסתבך והלך. הספר שלנו מנסה לעשות סדר בשאלה הנראית לכאורה פשוטה ומובנה מאליה – מה זו מוסיקה?

כי מעולם, הוא טוען, לא היתה המוסיקה נפוצה כל כך ובהישג יד קל כל כך מכפי שהיא היום.

ועם זה כשעוצרים, משום מה, להשיב לשאלה מהו בדיוק זה שעושה את המוסיקה למוסיקה, ומהו זה שמבדיל בין מוסיקה לבין לא מוסיקה, ואם יש כמה קריטריונים מובהקים, שנהיה בטוחים בהם שאכן הם מוצקים – מתברר, ובאכזבה הולכת ומתממשת, שאין כאלה בעולם ואיּן אף תשובה אחת שתהיה תשובת המחץ, וככל שמעמיקים יותר וככל שחוקרים יותר רק מסתבכים יותר, והמוסיקה רק בורחת לה מהיתפש בשום מלכודת אחת וסופית, ועדיין לא עלה אף לא ניסיון הגדרה אחד שלא העלה מיד דבר והיפוכו, ושבעצם כנראה ש“הכל הולך”, ושלכל אמירה יפה יש גם אמירה יפה שכנגד, כך שתמצית הספר היא: אין לנו אף הגדרה טובה, והכל פרוץ.

וכך אנו יוצאים עם המחבר למסע הרפתקאות נפתל לאורך הזמנים ולעומק המושגים, אלא שלמזלנו זה יהיה מסע נוח, מלווה הדרכה בהירה וקולחת מפי איש בקיא ויודע הרבה על שני הצדדים המעורבים, על המוסיקה ועל האדם. ובהדרכה המאירה שלו הופך מסע ההרפתקאות המסובך לטיול מוסבר נעים ועוקף מעקשי מקצוענות מכאן, ויבושת ידענים עם מלים מפחידות מכאן.

מה היתה “בראשית” המוסיקה? מה היה הצורך הראשוני שהניע כבר את האדם הראשון בעודו מתקשה לשרוד – לפצות פה ולשיר? האם תחילת המוסיקה היתה כחיקוי הצפורים, משבי הרוח ופכפוך המים? האם “הביולוגיה של המוסיקה” מקורה בצורך הידוע לסמן טריטוריה, לצודד לבב בת זוג, להביע רגשות סוערים או לתנות פחדים ומכאובים? או המוסיקה היתה כתרומה לדבק הקבוצה, כקריאה להתקבצות או להסתערות ולהכחדת היריב? או אולי עיקרה היה ביצירת קשרים בין יחידים לבין ליהוקם? האם המוסיקה היא פיתוחה של צעקת הכאב, ועידונה של תרועת הצייד?

ומהו למשל הקשר בין דיבור לבין מוסיקה? והמחבר, פסיכיאטר לפי מקצועו, מזכיר לנו כי ‘הלשון מעובדת בעיקר בחציו השמאלי של המוח ואילו המוסיקה נסרקת ומוערכת בחציו הימני’ (עמ׳ 41) כך, שהדיבור לחוד והמוסיקה לחוד. ומה, למשל, סגולתה של המוסיקה כמביאה רפואה ומזור לדיכאונות בעיקר, כפי שניגן דוד בשעתו לפני שאול, המנגב דמעה בשולי הווילון, רגע לפני שיטיל את כידונו במנגנו המיטיב עמו, כפי שאולי ראוי תמיד לגמול לכל מיטיב עושה טובות?

ומי מבין כל מרכיבי המוסיקה, המלודיה, המקצב והתזמור, הוא הגורם המכריע במוסיקה? או איזה מבנים סולמיים משפיעים יותר על מי? ומהו הקשר בין מבני המוסיקה לבין טבע העולם – האם הם מבנים מלאכותיים או אורגניים? ובקצרה, מה בדיוק עושה את המוסיקה ואת השפעתה המיוחדת? ומה יש בה במוסיקה שעושה אותה כל כך חשובה ומרכזית לאנשים, עד שלא מעטים מהם מתמכרים לה בהתמכרות אין סופית? מי יודע.

ואולי דווקא המלחמות הן, ככלות הכל, שהיו ההזדמנות לעשיית המוסיקה והמארשים הם עיקר כוחה, והמוסיקה על כן היא תמיד כדי להעיר ולעורר, אם לא להיפך, שדווקא שטיחות מצבי השלום המתמשכים חדגוניים הם הם המבקשים מוסיקה? והאם בראש כל המשוררים לא בא תמיד משורר המקדש, החזן והאימאם או העוגבן שבאפלת הקאפלה או לא כך, והכל תמיד מעורבב וכל הסיבות משמשות כאחת, בהדגשים מתחלפים, וכל מוסיקה לשעתה, וכל מוסיקה למטרתה, וזו כבר אמירה שנראית כמין התחמקות קלה. ואז באה, ובגאווה, אותה המוסיקה המתנערת בכל כוחה משום שליחות שמחוץ לה, ושמצהירה שמוסיקה אינה לא לשם מחאה ולא לשם תיקון וגם לא לשם עילוי, אלא היא רק לשם עצמה: בלי אף משימה מוגדרת או תפקיד מוכן. “אני שר כשם ששרה ציפור” שר פעם משורר גדול אחד, בלי לזכור כי ציפור שרה בעיקר לשם תכלית עסקית.

יותר ויותר מתברר, עם קריאת הספר, כי המוסיקה היא משהו כגון עשיית תבניות, שהיא עימות בין תבניות ושהיא תזמור של תבניות. ומיד גם מתברר כי כל הסולמות, למשל, אינם אלא המצאות שרירותיות, רק כדי להקביע אותם בתוך מסגרת האוקטווה, וכי הדיסוננס, למשל, והקונסוננס אינם מן הטבע אלא רק מן המוסכמות התרבותיות, וכי הסצנה המתנשאת שהטונליות המערבית יסודה בחוקי הטבע ולכן היא אוניוורסלית היא טענה שאין לה על מה לסמוך, ושעל כן “אין שום סוג אחד של מוסיקה המעוגן בטבע הדברים יותר מסוג אחר” (עמ׳ 68), ושכפי שהלשון היא הדרך לארגן מלים לתבנית, כך המוסיקה היא הדרך לארגן צלילים לתבנית, ושזו וזו עומדות רק על נטייתו הטבעית של האדם לנסות ולהביא סדר באנדרלמוסיה.

האם יוצא מכאן שהמוסיקה היא רק בריחה מן המציאות והתכוונות לעשות, במקום המציאות שישנה בחוץ, עוד מציאות שישנה בתווים, והיא כבר מציאות של סדר ושל מקצב ושל ארגון מתוזמר? או המוסיקה היא זו שיוצרת תמיד מיני מתחים שיודעים להגיע לידי פתרון, בניגוד למתחים הפרועים המצויים בעמק הבכא של המציאות שבחוץ, והם אינם מתאזנים כל־כך. והאם הממד הנוסף שמביאה המוסיקה לאדם, אינו השיתוף הזה שהיא משתפת את נפשו בעשיית ארגונו של הלא מאורגן, בסידורו של הלא מסודר ובמסגורו של הלא ממוסגר? הפסיכואנאליזה, למשל, מזכיר הפסיכיאטר שלנו, רואה את המוסיקה ממש “כבריחה מן החיים או כנסיגה לינקות” (עמ' 114), פסיכולוגים אחרים מדגישים את כוחה של המוסיקה להקל על מצבי בדידות, לפחות לזמן מה, ועוד אחרים משערים שהמלחינים מצדם משקיעים את רגשותיהם ביצירה וזו מעבירה אותם במישרין אל המאזין, כך שבטהובן מסיח היישר עם שומעו המתנחם.

ויש גם הסבורים כי המוסיקה הגדולה היא תמיר אוניוורסלית ותמיד היא ביטוי רגשות אוניוורסליים ולא אישיים, ושעל כן, צריך לדבר על המוסיקה במונחים ארכיטקטוניים צורניים, לעומת מפרשים אחרים, שאינם סובלים שום דיבור על המוסיקה אלא רק במונחי ההזדהות האישית והאמפתיה הגחמנית, ולעומתם שוב יש המפרשים הידועים שאין להם אלא תמיד רק מונחים חברתיים אידיאולוגיים, ואחרים שאין להם אלא רק ההתעוררות ההיא שמתעורר השומע להגיב באופן יצירתי. במה דברים אמורים, כמובן רק בתנאי שהמוסיקה היא חלק קבוע מסביבתו הרוחנית של השומע.

בחלקו האחרון של הספר דן המחבר, באריכות מה, בשופנהאואר, בניטשה ובווגנר, כמי שעיצבו והשפיעו במידה מרובה על תפיסת המוסיקה של היום. אף על פי שגם לשאלות על התכנון המוקדם ועל המחשבה המקדימה את עשיית היצירה, וגם לשאלות ההפוכות על הספונטניות ועל התגובות היצריות האישיות – לאלה ולאלה אין אף תשובה מכרעת. בין כך ובין כך, עובדה היא שהמוסיקה היא מין אמירה שלעולם איננה טוענת טענות, ולא מניחה הנחות, ולא מחקה את הטבע, כדרך כלל, ולא מציגה תיאוריות וגם לא סותרת מידע על החיים או על […] האסתטית הלא תמיד יציבה.

כך, שאת הקשר בין צלילי המוסיקה לבין נפש השומע, קשר שאין ספק בו, לעולם לא ניתן לצייר בתמונות ולא לאמור במלים (עמ' 149), ואי אפשר לאמור מה שאומרת המוסיקה על ידי מלים גם כשהמקהלה והסולנים שרים במלים. ואת אמירת המוסיקה אי אפשר אלא רק לשמוע את בשורתה בקולה, ונראה איפוא שהמוסיקה היא אמנות שעושה לאדם מה ששום תמונה ושום מלה לא יודעים לעשות כגון, שהיא עושה לו את החשק לרקוד, והוא שומע ומניע גופו. ובין אם היא מהללת את החיים או מבכה אותם, המוסיקה מנסה תמיד להעלות את החיים מעל לטרגדיה הטבועה בהם.

כך שאלה שהמוסיקה היא חוייה משמעותית בחייהם, אינם מחכים ממנה שתהיה מפיצה תורה, או שתהיה מטיפה אמונה, והיא מנותקת ממשמעויות נאמרות מלים, ושגם אם אינה בסך הכל אלא אולי רק מיני “צורות טונליות נעות”, או רק מיני ארגוני מתח כלשהם של התנסויות, גם לאחר כל אלה, המוסיקה, ולא למעטים בלבד, היא ממש ה“דבר שלמענו כדאי לחיות” (עמ׳ 186) וההארות המרובות בספר, המובאות מדעות שונות, והדיונים מצדדים שונים שלעתים נקלעים גם לסמטה ללא מוצא – אין חשש, בכל מקום עומד המחבר וידו מושטה לעודד ולהשתדל עד שלבסוף תהיה האופטימיות גוברת. ואולי אין יפה מסיים פה בעוד מובאה אחת (עמ׳ 105), שלאחר כל מה שנאמר ולאחר כל מה שנכתב על המוסיקה ולאחר כל מה שנסתבכו הדיונים – תמיד נשאר לנו הסיום הפשוט הזה, ש“אנחנו אוהבים לרקוד, ואנחנו אוהבים לשיר ולנגן”, הללויה.

יזהר סמילנסקי, הארץ ספרים: 8, 9.4.96