רקע
ס. יזהר
על מילים אלימות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשנ''ב 1992

הסמל המובהק ביותר לאלימות הוא האגרוף. האגרוף איננו בשביל לקבל או לתת, ולא בשביל לעבוד או ללטף, האגרוף הוא בשביל להכות: כל האצבעות מלוכדות בו אז לגולה אחת של אלה חובטת. האגרוף הוא בשביל לאיים, בשביל לפגוע, בשביל לקצר תהליכי שכנוע, בשביל להוכיח בלי להוכיח, ובשביל להשיג מיד. אז מה עוד אפשר לעשות באגרוף הזה שבורא האדם עשה כדי שיהיה לו אגרוף?

ואילו המילה המובהקת ביותר לאלימות היא ה“ארור”, שהיא קללה על קיומו של המקולל, השבעה לשלילת קיומו, והכרזה על מחיקת זכותו להימצא חי, קללה על מי שמאיים עלי, על מי שלא נותן לי, על מי שמפריע לי להשיג, כדי שבבת־אחת ייעלם, ייכנע ויימחק, ואילו נעשתה המלה לגוף היתה הופכת מיד לאותו האגרוף או לאותה אלת החובטים או לכל מה שבכוחו לכסח סופית.

עוד לא תמו ימי גן־העדן וכבר נשמע ה“ארור” מפי בוראו של עולם, ועדיין כולו טרי, לרבות “ארורה האדמה” שזה עתה בראה מן התוהו. ועוד הוא מצווה בתכלית הקיצור ובלא לנמק “יהיה אור” וכבר הוא ניחם על העולם שברא ומצווה, עם נימוקים, על המבול שיבוא וימחה את הכל, מלבד את קצת הטובים, שמהם, כידוע, אנחנו כולנו, כל הטובים וכל הלא־כל־כך יושבים כאן היום. הכל במילים אלימות.

מילים אלימות אינן באות אפוא רק מחוסר מלים הולמות, או רק ממיעוט מילים רכות, ואינן רק פרי כעס, אכזבה, או רוע מלידה, ואינן רק מלים נמהרות, המוטחות בחומו של רגע – מלים אלימות גם בונות עולם, גם עושות תרבות וגם קובעות את תחזית מזג האוויר. הפקודה החד־הברתית “אש!” עושה דברים בעולם ובחיים והפקודה “חדלו” עושה דברים בעולם ובחיים, כדרך שגם פקודת האלוהים אל עם ישראל בעודו במדבר “קום רש!” עשתה דברים וגם הרחיקה לכת יותר מן המשוער, ומכל מקום, לא פחות מן הביטול שביטלה איזבל את המלך אחאב, כשהיסס אם מותר לו לרשת את כרם נבות – “קום רש!” נבחה אשת הברזל על לב הדונג של המלך, שירד מהר לכרם לרשתו, אלמלא עוכר ישראל, שליח אלוהים, הנביא אליהו, שבמילים האלימות שתכפו ובאו לאחר המילים “הרצחת וגם ירשת” – הובטח לו למלך להכרית ממנו משתין בקיר ולמלכה הובטחו הכלבים ללוק את דמה, והמילים גם נתקיימו במעשים שם בברכת שומרון, כשבאו הכלבים ללוק והזונות רחצו בדם המלך, וראו בספר מלכים א'.

מה זה “קום ורש”, או מה זה “בוא רש”? – זה, קח לך בלי רשות מה ששייך לאחר. אתה היורש, אף־על־פי שאינך היורש. אלא שכעת יש לך הכוח ואם לא תהסס תיקח. מסתבר שמי שחי כאן לפניך לא היה די צודק והסימן – שלא היה די חזק. ואין צורך להיות אָלים במיוחד כדי להודות שרק הכוח הוא הצדק, ושבעל הכוח איננו צריך לשום צדק נוסף, ושמסכן הוא מי שאין לו הרבה יותר אלא רק צדק. על שלט המלוכה הבריטי כתוב צרפתית “אלוהים וימיני”, לאמור, זרוע ימיני היא זרוע הצדק. אגרופי הוא צדקי וצדקי באגרופי וכך גם נבנתה האימפריה: באגרוף ברזל, ולא בצדק תירש ארץ כי אם באגרוף, וב“רק כך”!

אלימות היא גם המנוסה מן הפחד, היא גם פחדנותו של הפוחד, אבל קודם־כל היא ביטול האחר עד לאינותו, והיא חיסול ה“אני” של האחר והפיכתו ל“הלז” בטל ומבוטל, והיא שלילת היוולדו על־ידי שלילת מולידיו, בהוקעת ערוות אימו ופרסום קלון אביו, והיא דם ה־סְ־סְ־סְ המשתק של לחישת הנחש המופתע, והיא גם הטראח הגדול של מפץ מטען החבלה ו“מכונית התופת” שמן החדשות, ויותר מכל היא ההשבעה המאגית המזעיקה את הכוחות הדרקוניים ממעבה הזמנים והמעיזה אותם מחשכת השאול, לבוא מיד לסגור חשבון.

אבל אלימות היא גם שעת הלקיחה בלי לשלם, שעת ההזדמנות לחטוף בלי להיענש, שעתם הטובה של אוספי השלל, שעת הכושר לאנסים לאנוס, שעת בוזזי כל מלקוח חסר־כוח, ושעת המכים את הקשור, והדורכים על הרמוס. אבל אלימות היא גם שעת היציאה לשטח ההפקר מעבר לסייגים הבנויים, ופתאום והיא נעשית גם לשעת אמירת השחרור הגדולה, לשעת ההתנשפות של המרי, ולשעת דברי המחאה הגדולה.

מלים אלימות מחפשות להן קשב מהיר, מיידי, על המקום וכרגע. הן התפוצצות שעוצרת על המקום, והן הפנייה הקצרה להקשבה מיידית, בכל החושים, במין קשב אחר, חדש, מיוחד, לא נודע עוד, הן עיקוף כל הדיבור הרגיל, השכיח, המצוי, השתוק, והן אזניים חדשה, מבוהלת לעיתים, אל מה שכמוהו עוד לא נשמע, והן גיוס התבוננות חדשה, שחיכתה זה כבר לתגובה חדשה, אחרת, מיידית, כדי שלא יוכלו עוד לדלג ולפסוח על ההודעה החדשה הזו, ולא לחמוק מן המוכרחות של ההודעה הזאת, שיש בה דברים לא כתמול שלשום, ושהפעם הזאת ייאמרו הדברים וזאת הפעם בלי שיינצלו מהן ומתביעתן, ולא מילים כדרבנות נמלצות, אלא פשוט מלים כהפיכת השולחן, מילים כטריקת הדלת, מלים כפיצוץ הנימוסים, מלים שאי־אפשר עוד שלא לשמוע להן ולא להימלט מהן. מלים הקוראות שם למכוסה, החושפות את כל מה שמוסתר לא שזוף, ובזות לנשמר בצינעה. מילים הטוענות כח האמת הבוטה קודמת לכל – והנה, האמת על פניך.

מלים אלימות אינן טענות הזקוקות להסברים, לנימוקים או להתנצלות. הן הצמדת האקדח לרקה, הן פריעת הסדר, הן הנסיעה באדום, הן דיבורו של הילד הרע, של הדווקא, של תדעו לכם, ושל לא איכפת לי, ושתתפוצצו – אבל תשמעו. הן חילול הקודש במכוון, והן הכפירה ביקר לכולם ובמכובד על כולם. והן החזרה אל דלות האמירה ואל הפרימיטיבי, שכאילו כבר גדלנו והרחקנו ממנו, ואל החומר הראשוני ואולי גם הקמאי שכאילו כבר השתכללנו וחכמנו ממנו והלאה, ופתאום והן גם דגל המהפכה והן הקריאה למרד, כשם שהן הרשות לקחת בלי לשאול רשות, כשם הן הכפייה על הזולת להפוך מאדם ולהיות לאובייקט, ולהיות לרק מכשיר, לרק מביא סיפוק, לרק נותן שירות, ורק משמש מה שאסור לאדם לשמש.

הנה, עצור, כזה עוד לא שמעת, אלימות אדם כנגד עצמו סוערת כזו:

ארור היום אשר יוּלדתי בו

ארור האיש אשר בישר את אבי

לאמור: יוּלד לך בן זכר


או מילים מתאבדות, כעקרבים ההורגים את עצמם –

יאבד יום איוָלד בו

והלילה אמר הורה גבר

היום ההוא יהיה חושך

הלילה ההוא יקחהו אופל


או כל אותן מלים מפתיעות, המדהימות בלא יאומן ובאי־אפשר שבהן, נאמר כאילו דווקא הכל כרגיל, כמצוי כאילו וכאפשר:

במפתח שוודי לוטָה מסתרקת

שערותיה קפיצים

לובשת שמלת קורים

ויוצאת לה –


וכעת לא תוכל שלא לשמוע ולא תוכל לומר לא ידעתי כשתשמע אוהבת אחת פרועה כזאת:

עשה בי מעשים

למרות רצוני

הפוך אותי על בטני

משוך את ראשי לאחור

עד שאצווח מכאב


ולא תיפטר מזה במלים ידעניות ולא תחמוק מהר מדי אל ההסברים ההם הכמו אמיתיים, כאילו זה רק סאדו־מאזוכיזם מוּכר ושאר ברבורי הפסיכולוגיה – ולא תשתחרר מצפרני הפנייה הישירה והלא מתחנחנת הזאת הנאחזת בך –

אמשוך ואמשוך

עד שתצא נשמתך

עד שאחנוק אותך


שרה האוהבת באזניך הנדהמות, ומוסיפה ושרה בהתפעלות:

אם היו גדלים בך צימוקים מכף רגל ועד ראש הייתי תולשת אותם אחד אחד בשיני ומותירה עירום

את גופך הלבן והחלק והיית עירום,


או אוהבת אחרת ששרה ועד כלות כוחה לאהוב:

אני אשאיר אותך מֵת אצלי במיטה

ולא אתן שיקחו אותך ממני

ומבטיחה –

אני אגרום לך להתאהב בי

עד שלא תיוותר עוד אהבה


ובמילים הכי ישירות ובלי צביעות:

צבוט את הפטמות שלי, צבוט אותן חזק,

תסטור לי, תמזמז אותי

תלחץ אותי על הרצפה, תרכב עלי,

פתח אותי חזק

שבור לי את המשקפיים

עם ריר חזק ומדמיע

הו אלוף איגרוף שלי


על מין אהבה אחת כזאת לא פוסחים, לא קוראים עליה בנחת לאור הרך של הערב, ותשמע כעת כל עצמת המוכרחות סוף סוף, חזק, ישיר לגמרי ובמפגיע –

קח שירים ולא תקרא

עשה אלימות בספר הזה:

ירק עליו מעך אותו

בעט אותו וצבוט אותו


ובלבד שלא תהיה עוד קורא בוהה אחד נים ולא נים. ולא ברבע הרגש, ולא במחצית הקשב, ולא עוד דבר בין שאר כל מיני הדברים, אלא דבר כגרזן הקרח, כבשורת אסון, ולפחות כשמיעת אותה אמירה ראשונה ששמע העולם ביום הראשון כשנאמר יהי אור והיה אור, ובאותה עוצמה של ראשוניות הדיבור הראשון: אומר ונעשים דברים, מדבר ונעשה הדבר, אומר ויש.

אבל מילים אלימות, כדרך שפותחות דברים הן גם נועלות בהטחה אחת. אין להן כבוד לשומע, ולא שום התחשבות בו, יש להן כבוד רק למשמיע ולדבר שהוא הולך להשמיע. כאילו דברו חשוב לו מבני האדם ומרגשותיהם. כאילו דברו הוא מרכז העולם וההכרח לאמור נותן לו את כל הרשות לומר – אתם תשמעו ולא יעזור לכם כלום. אני וכאבי, אני ועלבוני, אני וכעסי – חשובים מכולכם. ואני אומר הפעם ואתם תשמעו.

האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כשבני האדם ממאנים, השמיים והארץ יישמעו ויכריחו אותם לשמוע ללא מפלט. הדבר ייאמר, וכשייאמר גם ייעשה. האלימות פעם היא כמין S.O.S, פעם כמין תוף גדול, אבל פעם גם כמו החוֹלד של קפקא, שסיפר איך הלך יום אחד עם כלבו כשאת הכביש חצה חולד והכלב התנפל עליו ולא היה לחולד לאן להימלט, הכביש היה אטום וחסום מכל צד והכלב כבר מעליו – קס־ס־ס עשה אז החולד קס־ס־ס־ס עשה אז החולד, קריאת הנואש לאחר יאוש. אחרון המעשים שנשארו.

אלא שבעוד שהמילים האלימות יוצאות ומתפוצצות ונגמרות, הרי המלים הרכות הן הולכות נמוך ונמשכות להן, מושכות מלמטה ונמשכות, מושכות ונמשכות להן ובלתי כלות, ויש גם מילים אלימות רק לשחרור הקיטור, רק לשם בריאות הנפש שלא תתפוצץ, לחרף ולגדף ולנשום עמוק – ולהישאר ולהישרד עד הפעם הלא־נסבלת הבאה. וגם זה, שלמפקפקים ולמהססים להם אין מלים אלימות, ולא להמלט המתלבט יש מלים בוטות בנאומיו, אלא למלך ליר ההחלטי יש כל הנאומים שוצפי האלימות על בנותיו, על השמיים והארץ ועל עצמו. רק להחלטיים יש בוטוּת, ולמהרהרים אין אלא האולי, אולי ועוד אולי ועוד אולי, והרבה שלוש נקודות והרבה התחשבות בכל ובשומעים, ואלה, אפילו כשהם בטוחים בטענתם, הם פותחים ב“הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר, אולי….”וב“אל נא ייחר לאדוני ואדברה, אולי…” ושוב: ב“אל נא ייחר לאדוני ואדברה אך הפעם, אולי…” – זו שיחה של זה עם זה, זו הודאה בשניים, זה אומר וזה אומר, ויש אולי ועוד אולי, והעולם מתקיים בזכות האולי, גם כשהעניין הוא פיקוח נפשות.

ואם בין אדם לאדם האלימות היא לקיצור הדרך, והיא כפיית הקשב, והיא בטול האחר ביחד עם ביטול סדרי השיחה, הרי בין דעות ואמונות האלימות היא כמעט סוד הנצחון – והאינקוויזיציה היא המצאת אנשי הרוח האידאולוגיים, וגלגל העינויים ומרתפי החקירות נוסדו והשתוללו לשם שמיים ולכבודו של האל האמיתי שאין בלעדיו, הרחמן והרחום, כשבחוץ הולכים ומערימים את עצי המוקד לשריפת עוד כופר חי.

וכשנמצא פתאם מישהו שאומר בקול את מה שרבים חושבים בשקט או רק מלחשים באפלה – רואים אותו כפורץ גדר וכמלעיז על ביתו וכמוציא דיבת משפחתו החוצה. פתאום ומושגים מיוחסים וחסיני ביקורת מתגלים מרוטי נוצות. פתאום וערכים מקודשים נחשפים ללשון השוק, […] אלימות רואה צד זה כמעשים במלחמת השחרור, ומה שצד זה רואה כמעשים במלחמתו נגד כיבושו, רואה צד זה כמעשים של איזה חיות טרף פרימיטיביות.

מטען החבלה, כידוע, אינו מכוון כנגד אדם מסויים אחד אלא כנגד שייכותו, והאלימות אינה באה אלא כדי לבטל את הלא שלנו, את הלא שייך לנו, ולמחוק את קיומו ואת זכות קיומו. האם האלימות הזו היא רק של צד אלים אחד כנגד הצד השני הבלתי אלים? או יש סימטריה באלימות אף כי לא באמצעיה? אלה נלחמים בסיסמאות על הקירות, ובטרור העושה שימוש קטלני בכל הנמצא להם תחת היד, ואלה נלחמים באמצעות כיבוש צבאי מקיף וכל־יכול כמעט. בין כך ובין כך, בין שני הצדדים האלימים המתנגשים כל הזמן זה בזה, יש תמיד עוד צד אלים שלישי שכל מה שהוא עושה – הוא שאינו עושה, שרואה ושותק, שיודע ואינו אומר, שמקבל את הדברים ואינו מתקומם, לא אם כן ביום שנפגע אישית, זה הצד הנצחי הרואה אלימות ומחריש, הצד השומע שוועות ושותק, הצד הקולט זעקות חמס ואינו זז. וזו אולי האלימות הקשה מכל, והיא זו שבגללה יכולה האלימות לחיות חופשי, והיא זו שעושה את השדה והיא זו שזורעת את נשדה ועושה את המימטרים עליו, ובדיוק היא זו שעושה שהאלימות תהא לא רק נסבלת אלא גם צומחת ומבשילה ועושה את הקמח המר.

כמובן, לא קשה להיות בין המגנים את אלימות הצד השני, וביתר שאט־נפש את כל מעשי הרצח בגרזן, בקילשון ובסכין ובחרב, ואת אח קם על אחיו ואת רצח אח את אחיו או את אחותו בגלל אבק חשדות, ולא קשה להסתייג מכל מעשי הקנאות העיוורת, ומכל האללה־הוא־אכבר והסכין הננעצת, ומכל מעשי הטירוף שטוּף הדם בידי איזה רעוּל פנים ונצור לב – אך קשה יותר ונדיר יותר לגנות אלימות אחרת, את האלימות המוסתרת במרתפים, האלימות שהכל יודעים עליה ומקבלים אותה גם כשהם יודעים שהיא חורגת מכל מה שמותר לה, אותה אלימות פרועה כלפי מי שכבר עצור ותפוש ונחקר, אותה אכזריות גסה בשם החוק ובידיעת החוק, מחוץ לעיני הציבור אבל במרכז העיר, ולא בלי ידיעת כולם וכנראה גם לא בלי הסכמתם.

מי כאן לא שמע על “הארון”, תא בגודל מטר על מטר וחשוך, סגור כמעט לחלוטין, שמכניסים לתוכו אדם וסוגרים אותו שם לשעות מרובות, כשאי־אפשר לא לעמוד ולא לשבת ולא לשכב, מסריח משתן וזוהם בצואת העצורים הקודמים. גברים נערים ונשים נסגרים בו; או מי לא שמע על “השק” שכופים לשעות ארוכות על העצור ועל הנער ועל העצורה, שק אטום ומסריח, כשידיהם כפותות לאחור; או מי לא שמע על “הפריג’ידר” החשוך והקר והמסריח שכולאים בו בין מכות למכות; ומי לא שמע על “הקשירות” שהחוקרים מומחים להן והנקשר הולך ומתמחה בהן, “קשר הבננה” וקשר הידיים למעלה, וקשר הכסא, והמכות נופלות כל הזמן, מכות מכל קטלוג המכות שהיכו מכים מעולם, וההרעבה וההצמאה וההשפלה – כשלעתים קרובות למדי, נשלח הנחקר מקץ הרבה ימי חקירה למעצר במחנות המפורסמים מחוסר ראיות קבילות למשפט, או לעתים אפילו משוחרר לביתו, כשלכל מרתפי העינויים האלה כולנו שותפים, ובשם בטחון המדינה אנחנו מרשים שיעשו שם את כל מה שעושים באין מכלים, ואנחנו שותפים שותקים כי ככה מבטיחים לנו את בטחוננו, וככה יש לכל חזירות אכזרית אשראי מובטח של שתיקה. וככה האלימות שהכל מדברים בגנותה – נעשתה מקובלת בהכרח לא יגונה.

כי מה בסך־הכל – “מוות לערבים” אלה רק מלים, ו“אללה־הוא־אכבר” אלה רק מלים, ו“בדם ואש” הם רק מלים, וגם “רק כך” הן רק מלים – עד שהמלים הופכות לדברים והדברים הופכים אנשים לדומן, והדומן הולך וממלא את חוצותינו, ומלים אלימות מתערבבות במעשים אלימים, והרשות להיות אלים, פרוע, והרשות למחוק את השני, ולמחוק את אפשרות הדיבור בין השניים ורק לכפות את האחד על השני, או שתקבל מרות או שתימחק – לא משאיר שום מגע דיבור בין השניים אלא רק מגע אגרופים ורק דיבור של אגרופים – עד שהעולם שלנו הולך והופך להיות עולם של רק נמצא אחד, רק אחד יש כאן, רק אחד רשאי להכות, רק אחד קובע תנאים, רק הכל כאן שלו, רק של אנשי שלומו, רק של השבט שלו – ואין עוד בעולם מקום לאף שני, אלא רק אני והדומים לי ורק אני והמשתייכים לי, ורק אני חי כאן ורק אני אחייה כאן, ומי שלא איתי – הוא נגדי.

איזה עולם אלים. בוקר בוקר איזה עיתון אלים איזה חדשות אלימות. סביב סביב ובוקר בוקר. מה עושים כנגד האלימות? מה אפשר לעשות? אבל עוד קודם: האמנם צריך לעשות משהו? והאם גם אנחנו? האמנם גם אנחנו אלימים ולא רק כל העולם שכנגדנו? והלא אנחנו לשלום, והלא ידנו כידוע מושטת כל הזמן לשלום – ומה פתאום אנחנו אלימים?

ובאמת, מה פתאום אלימים, אנחנו אלימים? כל מה שאנחנו עושים איננו אלא רק שאנחנו מושכים את הקרקע מתחת רגלי הפלסטינים שיושבים כאן, ורק מחכים מהם שיקבלו זאת ברוח טובה ולא יגיבו בכעס ובאבן ובסכינים, כי מה אנחנו עושים להם מלבד שמצפים שיקבלו בהכנעה את מה שלא היינו סובלים כאילו עשו לנו, ושאילו חכמו וקיבלו ברוח טובה את משיכת הקרקע מתחת רגליהם הלא מזמן היה כאן שלום ורעות ואחווה, למה לא, שואל השועל, כשידו מושטת לשלום ובפיו עדיין התרנגולת הטרופה, למה לא? מה כבר עשיתי – השיב קין לאל השואל אי הבל אחיך, מה כבר עשיתי, השיב אחאב לאליהו הכועס, והלא אני אעבד את כרמו באופן הטוב ביותר והכרם יפרח ויששום מדבר וציה.

ואם אמנם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו שואבת הארץ הזאת העייפה למלחמות את כל האלימות אין קץ המתמשכת אין קץ, ול[מ]ה הארץ כמהה בכולה לשלום והוא לא בא – צא ושאל מי כאן העם המושך את שאריות הקרקע מתחת רגלי העם השני? ואיזה עם בעולם היה מניח לקרקע שלו שתהיה נמשכת מתחת רגליו? ואם לא הגיעה העת, הגיעה גם הגיעה, לחדול סוף סוף ממשוך באלימות צינית את שארית הקרקע מתחת רגליהם, ובמקום שלא להודות בזכותו של השני לחיות כמוך – כן לבוא לקראתו ובוא נא נשב לדבר, בוא נמצא פשרה, ממש באותה לשון שרק היא, כמים השקטים היורדים למעמקים, תהיה עושה דברים שיהיו מתקיימים זה על יד זה ולא זה במקום זה.

אתה כמוני ומה ששנוא עלי לא אעשה לך. ובמקום אגרופי האלימות – בואו ותיפגשנה כפות ידי בני־אדם למגע אנושי.


יזהר סמילנסקי, דבר, כט אדר ב' תשנ''ב 3.4.1992: 27

[דבר המהדיר: מתוך דברים שנישאו במוזיאון תל־אביב, ב 27.3.92]

המלצות קוראים
תגיות