א    🔗

בכל הדרך־ארץ והענווה ובלי לרצות חלילה לפגוע בכהוא‏־זה בחגיגת העלאת הזכרונות היפים משנות החמישים היפות, שהחברים היפים מן השנים היפות ההן מבקשים להעלות כעת את הגעגועים היפים אל הנעורים היפים ממרחק ארבעים שנים, יפות ולא כל־כך, ולכבד ככה את זכרו היפה של ילקוט הרעים היפה – למה לכם, חברים יקרים, שנות החמישים והספרות, למה לכם הספרות המקומית, ולמה לכם הספרות הילידית, ולמה לכם הכותרת המטעה הזו כאילו יש בעולם איזו ספרות מקומית, או כאילו יש איזה קשר בעולם בין איזה שנות חמישים כלשהן, בארץ או בעולם, ובין הספרות?

אלמלא שכולנו יודעים, כי אופן הבנת הספרות עדיין לא עלה בידיו, לא כאן ולא בשום מקום, להיחלץ מאחיזת הצבת של האופן האחד והעתיק מכולם, למרות כל דברי הביקורת וההסתייגויות למיניהן, והוא הוּקבּע עלינו וכנראה יישאר קבוע עלינו לעולם כאופן האחד והיחיד הזה: המימזיס. וכך אפוא מוסכם, למרות כל אי־ההסכמות, שהספרות היא שיקוף המציאות, חיקוי המציאות, ביטוי החיים, פה לחיים, מבע להוויה המקומית, מוצא לבעיות התקופה, לרבות הוויכוחים עם המציאות, אם כדברי תוכחה ואם כדברי ניחומים, עד שנדמה כאילו באמת יש איזו ספרות מקומית, ספרות ילידית, או איזה ספרות שנות החמישים המהוללות.

מי עוד זוכר את אופני עקירת היבלית מן המטעים: בשארית כוחם ובדקדקנות צייקנית היו רודפים אז אחר שארית השורש האחרון, או בדל פרק הקנה השברירי, חופרים ועוקרים וחופרים ותולשים, אלא שלשנה הבאה די שיציץ פרק שורש אחד של האינג’יל הסרוח הזה, וכבר הוא חוזר ומכסה את פני הקרקע כאילו לא נעקר מעולם. סיפרו עליו, על א. ד. גורדון, שהיה גאון עוקרי היבלית בפתח־תקווה, סמל למסירות ולדיוק ולאחריות, לולא שפרדסי פתח תקווה, אלה שנשארו, מכוסים לאחר כל עבודתו, עבודת הקודש, במרבדי יבלית רעננים עד היום.

לא נפטרים אפוא מן המימזיס, וככל שרבו המורדים בו עדיין הוא קיסר הבנת הספרות. גם לא נפטרים מן ההסכמה לדברי המשורר, שכאילו האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, גם כשהעיט והפרדס והעשתורת לא היו לו כלל בתבנית נוף מולדתו. אלא שבלי לזלזל בכוחן של מראות התשתית – לא המראות הן השיר, ולא המולדת היא נושאו, ואפילו אם לא יחדל האדם מהתגעגע אל נוף מולדתו – השיר גם לא מתחיל להתגעגע, וככל שיש בידכם רבבות שירי מולדת – לא המולדת היא השיר.

ביסוד המימזיס קבועה לתמיד ההנחה, שהמקום – גופו של המקום והאנשים החיים בו – הם סיבת היצירה, הם תכליתה והם שולחיה, וקבועה גם ההנחה, שאין סיפור או שיר בעולם שלא צמחו מן המקום, זה המקום היקר שנושאים אותו פנימה גם כשמפנים אליו גו ושלאחר שהופכים את המקום למילים בא קורא המילים וחוזר והופך אותן למקום – ושב המקום למקומו, יהא שם המקום מבורך. אין פלא אפוא, שמקובל עלינו כי מי שמבקש לרדת לסוף דעת הסיפור או השיר, ייצא ויתחיל מן המקום שלו וייצא ויתחיל מן התקופה שלו, מאותו בית־גידול שבאותה תקופה, שסימניו כבר טבועים בו כדי־כך עד שהמקום והתקופה הם גוף הסיפור והם נפשו, הם הנושא והם המושא, והם הם המכפלה שסכומה הוא הסיפור הזה.

כל־כך החלטית והכרחית היא התפישה הזאת עד שרק קל־דעת או קשה־עורף ירהיב עוז להטיל בה ספק. והצהרה כגון, שהמקום והתקופה, למרות הכל, אינם עושים את הסיפור, ושמכפלת המקום בתקופה אינה טעם היות הסיפור – הצהרה כזאת לא תיאמן אלא כדברי שובבות אם לא כהקנטת מקנטר. לא כל שכן הכתובת הזאת המרחפת מעל ראשינו, כאילו יש אמנם בעולם איזו ‘ספרות התקופה‘, או כאילו יש אמנם בעולם איזו ‘ספרות ילידית’, ושמתקבלת, ככל הנראה, כאמת פשוטה מוכחה מאליה, בלי לשאול מה פתאום מקום ותקופה עושים את הסיפור, ומה פתאום ספרות היא תולדות מקום/תקופה, או פה למקום/תקופה, כשלספרות אין שום עסק עם מקום/תקופה אלא, לכל היותר, כיחס בין יבואן העצים, למשל, אל חרש־העץ המקומי.

ראשית כל, טוענים, הלשון: הלא הלשון כולה היא בת מקום/תקופה. ואם הלשון היא התקשורת ואם הסיפור הוא תקשורת, משמע הסיפור הוא בנם של מקום/תקופה. עד שדי גם בקצר שבסיפורים כדי לדעת ממנו ולזהות הרבה, כמו אותה מכיתת כד עתיק, שדי בה כדי לדעת ממנה ולזהות עלילת מקום/תקופה.

ושנית הלא הכל מתחיל מן ההתחלות וכל ההתחלות מתחילות בבית־הגידול, ולדעת את בית־הגידול זה ממש לדעת את מהות היצירה שנוצרה בו וממנו. וגם הסוציולוגיה של בית־הגידול וגם הפסיכולוגיה של יושביו כבר הן ערוכות וממתינות כאן מוכנות על כל כליהן ומילוניהן להבנת המכפלה המבוקשת של מקום/תקופה, שסכומה הלא היצירה שלפנינו.

שתי צרות כאן. אחת, שלשון הספרות איננה תקשורת, ולפחות לא כולה תקשורת. והשנייה, שלא בית־הגידול המתואר ולא האמצעים שהכינו להבנתו, אינם תורמים לא להבנת הולדת היצירה ולא להבנת היותה. אדרבה, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה הן בין האחראים העיקריים לסילוף הבנת יצירת האמנות ולשיבוש דעת טיבעה. הבנה כהבנתן יכולה להסביר יפה מוצרים, אבל היא כושלת ומכשילה כשמסבירה יצירות, וגרוע מזה, היא־היא ההבנה שמשחיתה את האמנות והופכת אותה לטריוויה מוסברת. ולא עוד אלא שמתיימרת כאילו ההסברים שלה חשובים כיצירה, אם לא יותר ממנה, וכאילו ‘הקונצפציה' המהוללה של המסביר חשובה מכל.

חוששני שלא יסכימו לדברי, מה פתאום, ולא יקבלו כי הדחף ליצור אמנות אינו מוסבר אלא במלים שנשמעות כמשהו מיסטי, מלים כמו ‘הדוּאנדָה' או ‘הצלילים השחורים' של לורקה, או ‘החשמל שבדם‘, או הגָנים שבמיצי החיים, ויותר מכל, אולי, כאותו ניצן מקופל שכבר ישנו מוכן עוד לפני שיש לו שום ביוגרפיה רשמית, כך שאין בעולם שום ‘ספרות מקומית’, כפי שאומרים ולא שום ‘ספרות ילידית' כמו שהמתקדמים אומרים, ושרק אי־הבנה מולידה מיני מלים ריקות כאלה. ובעוד סופרים מקומיים יש, ואולי גם סופרים ילידים, ובוודאי שספרים הכתובים בלשון מקומית או ילידית יש – הרי ספרות מקומית, אם זו ספרות – אין; או ספרות, או מקומית, ושלכל היותר יש ספרות הנוטלת חומריה ממקום ומתקופה, נוטלת ויוצאת ועושה מהם ספרות, כשם שאין ציור מקומי ואין מוסיקה מקומית, אלא רק באותו מובן שהן נוטלות להן לצרכיהן מן החומרים המקומיים ויוצאות ועושות מהם יצירות אמנות. מעבר לשום מקום.

“כשגרגור סאמאסא פקח עיניו בוקר אחד מצא עצמו במיטתו והנה הוא ג’וק” – אינו מותנה בשום פראג ובשום אבא קשוח ובשום תסביך בעל שם מיתולוגי, ובשום היות יהודי בין הגויים, בשום פרוס המאה העשרים – והיו שם באותה פראג באותה תקופה כל־כך הרבה צעירים שכל הסימנים האלה היו גם בהם, ואדרבה, הם היו מוכשרים יותר מקאפקא, משכילים יותר, יודעי הליכות עולם יותר, וגם כתבו ספרים הרבה יותר ובוודאי רבי־מכר יותר, וכולם טיילו באותן סימטאות רווּיות תרבותה של פראג, וכולם דנו באותם בתי־הקפה בכבשונם של החיים החדשים ושל הספרות החדשה, ולכולם גם היו רומאנים בכתב ובמעשה עם נערות נדהמות או מעשיות, ולאחרים גם היו סכסוכים חולניים עם אביהם הקשוח – ואף אחד מהם לא עלתה על דעתו ייתכנות משפט כזה. לא כמטאפורה על החיים, ולא כסמל ללבטי האדם החדש, ולא כמבטא את סיר־הלחץ של ערב מלחמת העולם הראשונה, והם הלא כתבו וכתבו ממש על הנושאים האלה שירים וסיפורים ומחזות – ולפתוח ככה סיפור באופן הזה, בפשוט המדהים הזה, באמירה הזו שאינה נמחקת עוד מעל קירות העולם, שכבר ניסו לפרשה באינספור דרכים מקובלות ומהפכניות, שרובן ככולן דבר אין להן ולספרות, והפסוק הפשוט הזה, שלכאורה אין נהיר ממנו, נחלץ מציפורניהם ונשאר בלתי־נגוע, מובן לגמרי וכלל לא מובן, כקסם שאין לו נוסחת מעבדה.

וככה, במקום לפנות אל המיוחד החד־פעמי, שאין עוד אחד כמותו, מה עושים – חוזרים אל המשותף שהיה בפראג תמיד ואל המשותף שהיה לכולם בתקופה ההיא, וטורחים ומעלים באוב את חיי האנשים של פעם ואת שיחם ושיגם ואת זרמי המחשבות שזרמו מתחת תלתליהם, ואת הגות הפילוסופים המדוברים או הצוללים ומעלים תעודות ותמונות וראיונות עם שרידי הזוכרים שעוד לא כמשו, כששום דבר מערמות התיקים הנערמים שלהם לא יודע לומר כלום איך פתאום נמצאה הפתיחה המיוחדת הזאת בפשטותה המטרידה הזאת ובקלותה הבלתי־נסבלת הזאת ובאינסוף הזה שהיא קורעת במפתיע, שעד שתופש אדם מה, כבר היא בתוכו. ובמקום לספר מה קרה לו לקורא כשקרא ומה עשה לו הדבר שקרא, מוסיפים מה היו המעשים שעשו כל מיני אנשים שאיש לא צריך להם ולא יזכור אותם, בהיפוך המבדח הזה שאין עצוב ממנו – במקום לראות את הדבר שלפניהם הם בורחים אל הדברים שהיו מסביבו, שכולם כבר נגמרו, ובמקום לשמוע ולמצוא את עצמם, הם מוסיפים וטורחים ומחפשים ומוצאים את כל מה שלא נוגע בהם ואת כל מה שלא מעלה ולא מוריד.

לא מהו המיוחד, הם שואלים, לא מהו החד־פעמי, ולא מה כאן היוצא־מן־הכלל, אלא, ובכל השקידה, מהו המשותף, מה הכולל, מהי החבילה: ובמקום לעצור על יופיו של היפה שבמבט המיוחד הזה, הם נתקעים בבירור הקשרים והשייכויות של בני קבוצה כלשהי, כאותה חותנת שלא יפי החתן מעסיק אותה אלא מי אביו ואמו וכמה יש להם בנכסיהם. ומסתבר מהר שחוקרי ספרות אינם יכולים אלא רק לעשות תמיד חבילות חבילות כל חייהם. למצוא הרבה כל מיני דברים דומים ולעשות מהן חבילה אחת. ובכוח החבילה להוכיח איזו קונצפציה מוכנה. ולעסוק הכפייתי המשונה הזה קוראים עיסוק בספרות. וכך עושים את חבילת שנות החמישים ואת חבילת ‘ילקוט הרעים‘, עם כל הכבוד לה, ואת חבילת דור הפלמ"ח ואת חבילת בית־הקפה ‘כסית’ ואת חבילת העתון ‘הדים' או ‘טורים', או כנענים ושמאלנים, כאילו יש משהו חשוב שיהיה מתברר כך כשיניחו לפניך מין חבילה ארוזה אחת כזו, וכאילו בלעדיה מה עוד יש לחפש בספרות. סופר משכמו ומעלה וזוטי סופרים שצייצו וקולם אבד עושים חבילה, אריה אחד וכמה חתלתולים עושים חבילה, וגם חצי אריה עם ערמה של עכברונים, ועגנון אחד ואין עוד אחד איתו עושים חבילה, ואלתרמן אחד והרבה כל מיני מתחת לכנף בגדו עושים חבילה, או ביאליק אחד והרבה בני דורו, שמי יודע מי היו, בוודאי שעושים חבילה ומכובדת.

ולמה לא ישאירו את כל החבילות המכובדות האלה להיסטוריונים, לספרני הספריות, לשוחרי התרבות ולמשמרי המצבות, מה התאווה הזאת לעשות חבילות חבילות, ולמה לשבש את הספרות בכל ערמת החבילות האלה, עם כל ציוני ההיכר המתוייגים עליהן, לרבות החברתיים, התקופתיים, הפוליטיים והרכילותיים, כשכל היותה של הספרות היא תמיד רק יצירה אחת, ובמרחק מה ממנה עוד אחת, והלאה שם עוד אחת, כל אחת מיוחדת לעצמה רק היא, אחת ואין בלתה להמשילה ולהחבירה, כולה עומדת כפלא או נס, שמנסים כעת לכפות עליו את החוקים הקלים של חבילות ממויינות מודבקות תוויות כעצת הסוציולוגים והפסיכולוגים והאידאולוגים למיניהם, שאין להם מושג מה זו ספרות, אלא שקל לעסוק בספירה ובתיוק ובציטוט ובצילום, וקשה קשה לעמוד חשוף ולהודות כי אתה אחד ושמך אחד.

ב    🔗

אלמלא שאת מה שעושה הספרות לא הצליחו מעולם להסביר כל הסוציולוגים והפסיכולוגים והאידיאולוגים וכל שאר בעלי הסטאטיסטיקות והתיקים והביביליוגרפיות. מפני שהם אינם מבינים את הערך המוסף שיש בספרות מעל המימזיס המשקף אוזו מציאות. מפני שהם דנים את הספרות כדרך שהם דנים את המציאות. גם כשהספרות איננה המציאות ולא שיקופה ולא בבואתה, אלא היא היצירה שיצאה ובנתה את היותה שלה, אמנם מחומרי המציאות אבל לא לשם המציאות ולא עוד נופך המציאות, וכשהיא ספרות היא משיגה מציאות שאיננה במציאות, שאיננה שייכת לא לאדיפוס לא למחלת הנופלים ולא לילדות העשוקה ולא לחולות הזהב ולא להיפך, לערבות השלג – כי היא מציאות אחרת בצד המציאות, כי היא מציאות בדוייה, שהוקמה על־ידי זה שארגנו את חומרי המציאות שבממש בארגון חדש ומיוחד, ושהארגון החדש הזה, התזמור המיוחד הזה וההפיכה הזאת ממה שהיה פעם מציאות למשהו שהוא מציאות שלא היתה עוד, מציאות עשויה על־פי צירופים חדשים ועל־פי אכפתים אחרים, לא אותם האכפתים השוררים במציאות ההיסטורית, אלא איכפתים שעושים משהו שלא היה כזה בהיסטוריה, שעושים עולם שלא אלוהים בראו אלא אדם אחד בראו, כדי שאדם שני כשיהיה נוכח בו יהיה תופש אז משהו אנושי שבלעדיו לא היה תופש ומכיר דברים שבלעדי גישה זו לא היה מכיר, או רק במעומעם ורק בנכסף להיות יודע לאמור אותם פעם.

למעשה המיוחד הזה אין הספרות צריכה לשום ידיעת תולדותיה ולא לשום הבנת תקופותיה, ואין לכל הידיעות האלה הרבה חשיבות, או לכל היותר כמעט חשיבות שעד הקרסוליים, ואין טעם לידיעת כל מי שכתב וכל מה שכתב, ולא לידיעת מי כתב למי ומה כתב על מה, מפני שהידיעות האלה יודעות רק עד לפני הפתעת המהפכה שעשה הסיפור הזה, ומפני שהמהפכה לא היתה מהפכה בתכנים אלא באופנים, באותם האופנים המיוחדים שלפיהם קם הסיפור הזה, ובהצגה החדשה של היותו המיוחדת, בפתיחה כגון: “בחזירתו מצא את ביתו נעול”, אין כל חדש בתוכן ואילו באופן הצגתו איש לפניו לא ידע לאמור ככה, וזה פלא איך פתאום נודע והיה אפשר לאמור כל כך, עולם ומלואו באופן המיוחד הזה ודווקא בו. מין דווקא שאינו מוסבר בידיעת מקומו של המחבר ולא בבקיאות באירועי תקופתו, כי הוא פסוק מוסיקאלי, והוא פסוק קיומי, והוא מחריד באמת הפשוטה שבו והוא מפליא באיזון האמירה שבו, והוא גם ניצחון של כתיבת העולם על גרגיר אפונה. באיזור הזה של היצירה אין המקום ואין התקופה אלא, כאמור, רק מכרה החומרים שמהם יעשה היוצר את היצירה. וכשתעמוד זו גמורה תהיה מעבר לגבולות המקום ומעבר למסגרת הזמן, כך, שפוקנר אינו בן מדינות הדרום של אמריקה אלא הוא בן מקומי, ורילקה הוא בן מקומי ובקט הוא בן זמני והסיני ההוא, שכחתי שמו, הוא שכני לשכונה, ומה שעושה את בסופרים האלה אינו תלוי באיזה פינה בעולם חיו, ולא באיזו פינה בעולם חי הקורא אותם, אלא באופן הזה שגלגלו ועשו ככה את ארגון הנאמר, את איזון המסופר, את מתח הרצאת הדברים, את פשטותם המדומה ואת סביבותם שלפי שעה, ואת האמת שהיתה מוכרחה להיאמר כך, ואת הקשב המיוחד שהם מעוררים בנו, את הקשב הזה שלנו שהסיפור מעצב לנו, שכאילו היה מוזמן על־ידי אופן היאמרו, ואת אותה הסופיות שבה הוא אומר ואת אותה ההתחמקות שהוא מתחמק משום סופיות אחת וניצחת, אלה וכאלה הם הדברים ההכרחיים, ושאין בינם ןבין שום חבילה של מקום וזמן ולא כלום.

וכזה הוא גם הנושא המרתק של חיי המחבר. אלמלא שעל חיי המחבר ועל תחלואיו קל לאסוף חומר ולעשותם מחקר, בעוד שעל ייחוד יופיו של השיר קשה עד אי־אפשר לומר משפט נכון, ונמלטים אפוא ומתבזבזים על איתור הז’אנר, על זיהוי האיקונוגראפיה ועל פתרון חידות הסימבוליקה, ורצים אל המשפיעים ואל ההשפעות ואל מצוקות האדם כעת ומעולם ואל כל שאר סעיפי ההבדל של העיסוקים הבאנאליים – ואת יופיו של השיר דוחים בצדה, כעיסוק לא אקדמי, ומעלימים כי הוא כל הדבר וכי הכל עומד על דבר היותו יודע לעורר בקורא קשב מיוחד, דבר קשה להגדרה ולמיון, ששום עמל וחריצות ושום מסירות ושקידה, הראויים תמיד לכל שבח – לא יועילו כאן הרבה. מפני שכאן צריך אדם את שיעור קומתו, מפני שכאן נחשפת נוכחות אישית וגילוי אישי, והיפתחות אישית והיענות אישית. ולא לומדים כאן ולא מלמדים. ממש כמו במכריעים שבאירועי החיים, וכמו שלא לומדים לא אהבה ולא מוות.

וכך, במקום להודות שהעניין העיקרי שבו נמדדת יצירה הוא כוחה לעורר באדם את הקשב הראוי לה ושהקשב הזה הוא כל הנושא, וכך, במקום לראות כי הקשב עושה נוכחות, והנוכחות עושה מוכנות, והאנשים נפתחים אז גם להיזכר בדברים שהיו וגם לדמיין דברים שיכולים היו להיות, ובמקום לערב את עצמם, ולבוא ולהיות במשהו שותפים על־פי כוחם ועל־פי דרכם, ובמקום שיימצא להם אז פתאום איך לומר את מה שהם היו מבקשים לומר כבר ימים רבים, ולגלות איך לומר את עצמם טוב יותר משידעו, ובמקום שמשהו יהיה זז אז בהם, והכל הלא עומד על ה“זז בהם” הזה, שפתאום זז בהם ונעשה קשוב להם ואיכפת להם, ובמקום שישרור בין השניים שהסיפור ביניהם מתח של חיזור ושל התקרבות ושל התוועדות יחד, של פניה מכאן ושל היענות מכאן, ובמקום שתהיה יצירת הספרות עניין שבין שניים, עד שבהעדר אחד מן השניים אין כלום – במקום כל אלה יש חיי המחבר ומאורעות הזמן וכמובן המסר, הוי המסר, המסר הזה, המסר והכוונה והבשורה ודבר המציאות וסיכום החיים – גם כשכולם יודעים היטב, שלעולם אין בספרות שום דבר שנקרא ‘מסר‘, ולא שום רצון המתנשא ‘להעביר מסר’ מצד לצד, אלא רק השניים האלה ישנם שנקשרו יחד בעשיית ההתהוות הזאת והנוכחות הזאת, וזה הכל, ואין למעלה מזה. מין נוכחות מעולה כזו שמי שיודע אותה, שמי שזכה וידע אותה, לא יטעה עוד בה ולא ימיר אותה בשום דעתנות וידענות שהיא, באותו מרחק אין־קץ המשתרע עד יאוש בין לדעת על האהבה – ובין לאהוב.

וכבר נאמר, שהיותו של היוצר ליוצר אינה תולדות מקרי חייו. אף כי מקרי חייו יכולים להאיץ או לעכב וגם לסלף ולעוות. וכי אין אי יכולת שרק קרקע מסוימת מגדלת, או יש רק תנאים מוגדרים. אלא שאם קרקע מסויימת מגדלת, או רק תנאים מוגדרים. אלא שאם היתה בימיו מלחמה יקח מן המלחמה, ואם היה שלום סביבו יקח מן השלום, כאותו הקדר שאם היתה האדמה אדומה יהיה הכד שלו אדום ואם שחורה שחור, לא הלקיחה עיקר אלא מה שעושים ממנה. יש אחד שנזכר באמו ומספר אימי זכרונה לברכה, ויש אחת שנזכרת באביה ומספרת לפני כמה חודשים הלך אבי פייפן. זה מתאר אותה: צדקת היתה חיננית היתה, וזו מתארת אותו: האיש הזה, אבי, הפרייר הזה. ואופן הגדת הסיפור הוא שעושה את הדבר ולא המציאות, שכידוע היטב היא תמיד נייטראלית, תמיד עד להתפקע ואדישה לכל, תמיד.

מסתבר אפוא, שהסיפור אינו כפי שמלמדים כאותו חלון שרואים דרכו את המציאות, פעם דרך חלון עכור ופעם דרך חלון צלול, ורואים את המציאות ומשווים, פעם מהללים את המחבר על הדיוק ופעם באים אליו בטענות למה סילף את המוכר להם ומה היו מניעיו, והסוציולוגיה והפסיכולוגיה מגידים אז מיד מלוא חופניים סעיפי הסברים מוכנים וגם האידיאולוגיה והפוליטיקה אינן מפגרות, והם מלמדים בזעף, שבאמת לא ככה חיו האיכרים, ושבאמת לא כאן עמדו התותחים, ושעל צד האמת לא היו כלל ביצות בעמק יזרעאל – ואילו אם אמנם צריך דווקא שיהיה לנו דימוי החלון, הרי זה חלון הקתדראלה הגותית, שאיננו כדי לראות דרכו אלא כדי לראות אותו. לא את המציאות שבחוץ אלא את מראהו שמבפנים, והרוזטה הגדולה הזאת והצבעונית מכתיבה אז לאור החודר מבחוץ, לאור הנייטרלי, האדיש, את היראותו החדשה במציאות אנושית חדשה, שאיננה עוד תחנה אחת בין כל תחנות מסע העין הרואה, אלא היא סוף המסע והיא תכליתו המבוקשת, והאיכפתית.

בדרך זו עושה יצירתו של האדם סביבה מוגבלת של איזה דווקא בתוך הסביבה הגדולה של לא־איכפת. סביבה אחת מוגבלת, הנשלטת על־ידי רצונו של האדם ועל־ידי כוחו לקחת וליצור דברים, מיני דברים שאינם קיימים אלא רק אם נמצאים בני אדם הקושבים להם ושבלעדי קשבם היוצר הזה לא היו הדברים מתקיימים אלא בייתכנות שלא נתממשה, רק קשבו של האדם, רק קישבו של האיש השני, לאחר שהראשון יצר יצירה, הוא סוד קיומה של היצירה. כך היוצר וזו של הקוֹשב הנענה לה, ואין האחת מספיקה כדי שתהיה המוסיקה וצריך מי שינגן את הכתוב בתווים, ושינגן היטב, וכידוע אין נגינה אחת לאותם התווים והיצירה על־כן היא תמיד של אותם השניים השונים, המשלימים ועושים שתהיה, ואם חשובה הביוגרפיה של קאפקא להבנת יצירתו, חשובה לא פחות גם הביוגרפיה של הקורא שלה כי בשניים תיעשה היצירה. כמו באהבה.

הספרות איננה אפוא היסטוריה מאויירת ולא סוציולוגיה מודגמת, אלא היא זו שלוקחת מן הממשות חומרים ועושה בהם שימושים לפי צרכיה. וחיי האנשים וגורלותיהם הם רק כאותם הדוגמנים המשמשים לצייר כדי לעשות מהם תמונה, לא לשם הדוגמנים אלא לשם התמונה. ולא הצייר גוחן ומשרת את המציאות אלא המציאות היא שגוחנת ומשרתת אותו, כדי שיקח ויעשה ממנה משהו שמתחרה באופן הקודם שלפיו היתה בעולם, על־ידי ארגון חילופי ועל־ידי עקרון ארגון אנושי הפונה אל אנשים כדי שיגיבו, לא כהגיבם על הטבע הסתמי אלא כהגיבם על פניה אנושית. הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן נלקחה מטבע מסויים, ממקומיות מסויימת בתקופה נתונה, אבל גם אם תזהה את קול הקוקיה ואת ציוץ הציפורים ואת הסערה, אין הכרח לחזור דווקא ליערות וינה בפרוס המאה הי"ט, מפני שמה שיש לפניך הוא ארגון ששילב חומרים מזוהים במערך הדיבור המוסיקאלי שלו והטמיע אותם לאיכויות חדשות: או תזכרו למשל את סזאן כשהציג את תמונותיו החדשניות בסאלון של פאריס וזוג מבקרים נבוכים עבר שם מציור לציור, פעם מציץ בקטלוג כדי להוושע ופעם מציץ בתמונה כדי להתבלבל, ואחר קורא אז את שם התמונה, ‘מאדאם סזאן', ובת זוגו נבהלת: “אלוהים, איזו מכוערת”, והפנו עורף לאחת התמונות היפיפיות.

מחקר הספרות והאמנות הוא אפוא אחד המבצרים האחרונים לתיאוריות המארקסיסטיות והפרודיאניות. ועדיין טורחים שם כפופים לאסוף ממצאי קש שאינם מעלים ואינם מורידים להבנת הספרות והאמנות. עדיין לא מקובל אצלם, שלא המציאות לפניהם ולא תיעוד המציאות ולא תיאור קליני של סבכי נפש האדם, אלא שזו שלפניהם היא יצירת אמנות, והיא מציאות אחרת, הקוראת לנוכחות אחרת, כדי להשיג משהו שאינו מושג ישירות מן המציאות שבחוץ. מהו המשהו הזה – תמיד כמעט יודעים לומר ותמיד מפספסים, תמיד כמעט צדים אותו ותמיד הוא מתבּרֵחַ לו וחומק. משהו, אולי, המפרפר בנשימה שבין שני אנשים, זה קורא וזה בא, או מתחיל לבוא. לא שחזור של החיים שהיו, ולא שיקום ההוויה שהיתה, אלא תפישת סודו של איזון אנושי מבוקש מאוד.

אבל, במקום שאתלבט בהגדרות, למה לא אחריש סוף־סוף, ומישהו שנחשב ומקובל כמוסמך לדבר יאמר בלשונו, וגם לא אשאר לבד כל־כך בין לא מסכימים מרובים כל־כך. הנה אפוא קטעים קצדים אחדים בקולו של ת. ס. אליוט מלפני כארבעים שנה:

להבין שיר אין משמעו אלא להינות ממנו מסיבה נכונה, […] להפיק ממנו את ההנאה הזאת שהוא יכול להפיק […] (כי השירה) אינה צריכה […] לפסיכולוגיה או לסוציולוגיה או ללוגיקה או ל[…] או לאיזה מחקר אחר […] מפני שכל ידע שהוא יכול להוביל אותנו רק עד הדלת. את הדרך פנימה עלינו למצוא בעצמנו […] ולחשוב לשחרר עצמנו מן המגבלות של […] [כדי שנשיג] את החוויה שהיא משותפת לכל יצורי אנוש בני תקופות שונות ודוברי לשונות שונות […] (וחשוב מכל) להיות יכולים להסתכל בדבר־מה שלא הסתכלנו בו קודם־לכן, או שהסתכלנו בו בעינים מעורפלות דעה קדומה, ולהעמיד אותי פנים אל פנים מול דבר זה, ואז להשאירני עמו – מכאן והלאה עלי לסמוך רק על רגישותי, על האינטיליגנציה שלי ועל יכולתי להיות חכם…

(‘על השירה', תרגם יורם ברונובסקי)

ואם עדיין הדברים עמומים משהו, אני מוכן, אם אתם מוכנים, לחזור ולקרוא הכל שנית. ומכל מקום, אם כך ואם כך, למה לכם ספרות שנות החמישים?

יזהר סמילנסקי, דבר, ד סיון תשנ''ב 5.6.1992: 28

הרצאה בכינוס על התגבשותה של ספרות ילידית באוניברסיטת חיפה ב־12 וב־13 במאי 1992