רקע
ס. יזהר
שדה צמיחתו של מנהיג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: המדור לספרות ידיעות אחרונות; 1995

בחור שנולד בארץ בשנת 1922 מה מצא סביבו כשהוא בשנת 1942? מה היתה אז הארץ, מה היה פתוח לפני בן העשרים, מה חיכה לו?

ראשית הוא, כחבריו, מעולם לא עמדו על פרשת דרכים לבחור להם דרך אישית כבודדים. כל הזמן היו קבוצה שמסלולה כבר נקבע; להכשרה, לקבוץ ולהגנה. ההחלטה היתה של חבורה, והחבורה היתה חלק מציבור מרכזי והיתה גם חלק מאישיותו של כל יחיד. הם לא מצאו עצמם מתלבטים, ובלא פקפוק המשיכו תמיד בקו ישר אחד תמיד; בית החינוך, כדורי ויציאה להכשרה. מעטים חרגו מן הקו בשלב כלשהו, ורבים המשיכו בו כל חייהם. אנשים פטורי בחירה אישית. אנשי הקו הישר האחד. לעתים השתנה אופי הקו – מראהו אבל לא כיוונו; ומאז גן הילדים ועד הקורס בג’וערה היה מסעו האישי של כל יחיד כלול לגמרי בתוך המסע הכללי המשותף.

באותם ימים צריך היה להיות עז־נפש במיוחד ומרדן יוצא דופן, או כופר בעיקר או חולני, ואולי באמת “נמושה” עכברית, כדי לחרוג מן הזרם הגדול, וכדי להימנע מהצטרף אליו ולהישאר יחיד שמחליט לעצמו. כל הילדים הלכו יחד וכל הבוגרים הלכו יחד וכל המבוגרים הלכו יחד ובמין מובן מאליו מתרונן ומאמין אל מחוז חפץ אחד, שלרבים מהם נישאר אותו הקו האחד שלעולם לא זזו ממנו.

שנית, העולם שמצאו לפניהם היה ישוב קטן ומפוזר, מתגונן, חושש מן הבאות, מתחיל לשמוע זוועות מאירופה, עובד בפרך ובעיקר בחקלאות, ארבע חליבות ביום ועונת החריש והקציר די היה בהן כדי להרוג אדם מעייפות, הבתים היו עניים חסרי שום מותרות מעבר להכרחי המצומצם, חילוניים ברובם ומנותקים במופגן מכל סממני הדת, לא סידור בבית לא טלית ולא תפילין, שוללי הגולה שלילה גמורה שלילה שהיתה מנומקת בנימוקים אידיאולוגיים ובנימוקי שריפת הגשרים אל העבר, חיים בתחומי עצמם, ובין דור ההורים ובין דור הבנים לא היה תהום, אלא הבדלי סגנון וגינונים. הבנים לא היו מורדים באידיאלים אלא ממשיכים ובאים בעקבות אבותיהם, כמהדורה צעירה ומהדורה ישנה של אותו דבר.

כך, שהשאלה הידועה לאן? לאן אתה הולך איש צעיר? לא היתה שאלה. החבורה הצעירה ידעה, כמוה ככל החבורות. לכולם היו אבות פרטיים בצד אבות לא פרטיים, האבות הגדולים של התנועה, שסובבו וחיזקו את ליכודם האידיאולוגי. התקופה היתה אידיאולוגית, והססמאות נתקבלו ברצינות, והשירים ששרו והריקודים שרקדו והמכתבים שכתבו וגם חיזורי האהבה שחיזרו, כולם היו שטופי אידיאולוגיה.

איש לא ידע יותר מדי ידיעות, איש לא היה עמוס השכלה כבדה מדי, ואיש לא התעניין לדעת מה זו למשל יהדות, מלבד פרקי התנך שהוכיחו כי לנו הארץ, ואילו בין התנך ובין ביאליק לא קרה כלום, ובין בר־כוכבא ובין טרומפלדור לא היתה היסטוריה יהודית, מלבד היסטוריה של צרות ושל פוגרומים, גזרות וקידוש השם, ולא עוד, שכל הגולה, על פי עדות ההורים, ועל פי עדות הספרות העברית, שקראו באונס בבית הספר, היה ברור ללא ספק שלא היה בה בגולה שום דבר יפה, בין נהר סירחון והעיירה קבציאל, ובין כתרילובקה ובין מנחם מנדל, הכל היה בית שח ואם בוכיה, ובורוכוב העיד עליהם, וברל וטבנקין ויערי ובן גוריון, שלהיות גלותי זה להיות משלים עם חיי פרזיט מכוער, אלא אם כן היה מן החלוץ, ולהיות מדבר אידיש זה להיות מצחיק וגם לכפוף את הגוו הגאה והזקוף.

הם לא ידעו, משה דיין, יגאל אלון, יגאל ידין או יצחק רבין, מה זו חווית עם. כי מעולם לא ראו ולא חיו בתוך עם, היה להם ישוב דליל ונקודות מפוזרות, עד שמי שנסע מדגניה לתל אביב היה נדון לנסיעה מתישה וחניה באמצע בחדרה לשתות כוס חלב. ילד יהודי שגדל בוורשה באותם ימים ידע היטב מה זה עם, או ילד שגדל בברוקלין. ובחור יהודי היה קם בבוקר וסביבו היו מיליון מדברים ועושים וחיים כעם יהודי, ואילו להם היה ישוב, היתה להם תנועה, היה להם ארגון, ואיש המעלה שלהם, האדם לחיקוי היה הפלח, אחריו הרפתן ואיש ההגנה אחריו. מי שהיה חשוד שהוא הולך להיות עורך דין היה מוקצה, או בנקאי למשל, בוגד, או אפילו רופא, מלבד הווטרינר, או סוחר שנחשב כמשומד. אפילו חוקר באוניברסיטה היה צריך להצטדק, אלא אם כן היה בא בלילות למרתפי האימונים.

מה איפוא היה פתוח בפני בחור בן עשרים, בשנות הארבעים הראשונות? אם לא הלך להכשרה? לא הרבה. אולי מורה, אולי פועל בנין, אולי מקים משק עצמאי. רק אפיק גדול אחד היה פתוח לפניו, מכובד מאד מעניין מאד ומרתק וגם עונה למחפשי הרפתקאות ולתעלולי נעורים, אפיק הבטחון. וצריך גם לזכור שבאותן שנות הארבעים הראשונות על כל אפיקי המשק הכלכלה החברה המדיניות ומוסדות הישוב וההסתדרות, ישבו אז כבדים ובלתי ניזוזים אנשי עליה שנייה ובעיקר שלישית ושום כוח צעיר או ידע מקצועי לא יכול היה להחליפם או להעז למרוד ולבוא במקומם. הם היו דור ממשיכים מסכימים, שלכל היותר הצליחו להיות סגנים פה ושם. מה נישאר להם אפוא? נישאר הבטחון. וביחוד כשאותם המבוגרים הותיקים חששו באמת, יודעים שאינם יודעים ולא לפי כוחם לעמוד בעימות הצבאי, המשמש ובא, לא לפי גילם ולא לפי יכולתם, ומי שראה אותם ראה כמה היו מפוחדים בפחד נורא, מעבר לכל סיסמאות הגבורה שידעו.

בעוד שאלה בני העשרים היו כסייחים שובבים חסרי פחד ושואפי גבורות. הבדואי קסם להם, ובטקסיות עשו מדורות ושפתו “פינג’אן” כמוהו, סיפרו “צ’יזבאטים”, ושילבו “עלא כיפך” ו“סחבאק” ו“יאללה יה שאבב” בשיחות המדורות אין קץ וגם רקדו דבקה ושרו בסילסולים, הבדואי, חיית הבר, הסוסה האקזוטית, הנודד החופשי, היו להם כאינדיאני היפה, וכפרא האציל, הוא בן הארץ, הוא היליד, הוא הדוהר חסר התלבטויות ברנריות ובלי מחטט ביאושי יפי הנפש.

בני עשרים וארבע עשרים וחמש כבר הנהיגו פלוגות וגדודים, רבים שרתו בבריגדה ורבים שרתו בפלמח ובחיש ובמקביל גם בתנועות המחתרת האחרות. הם היו שם כבתוך שלהם. בהירים ונחרצים ונועזים ובלתי חוששים לא ממאמץ מסע מפרך, לא מחדירה מרחיקה ולא ממארבים בלב ארץ אויב, ולרבים מהם היה השירות המגוייס לא רק מקצוע משתכלל אלא כלי לביטוי אישיותם, להבעת זהותם העצמית. וליצירה אנושית, אולי כדוגמת יצירות למקהלה גדולה או ליצירות באדריכלות גדולה או ליצירות במחול גדול, גם המשוררים שביניהם כתבו אז פזמונים ומלים לשירה בציבור, או סיפורים מגויסים, ואילו את השיר הלירי, הרומנטי, את השיר האישי הצניעו חבוי ביומנים מוסתרים או במכתבים לאהובות, או ייבבו לנפשם בפגישה עם הנופים הגדולים או בנגינה לעת מועד. וגם אסור שלא להזכיר את הזמר הרוסי הגדול שעלה על גדותיו ומצץ את לבבות אלה שבעוד שש שנים יהיו חיילי מלחמת העצמאות, וששת אלפים מהם ייפלו בקרב, אבל אז עוד היו סייחים יפים וחסרי דאגה, אז עוד היו פצצות נעורים מחפשי עלילה, חבורות קשובות אידיאולוגיה, ומבטאי זן יהודי חדש, שההיסטוריה היהודית לא הכירה עוד כמוהו, זן יהודי חדש בנופי הארץ החדשים שהיו הולכים ומתגלים. באותה תמימות באותה אמונה זכה בעיניים זוהרות ובבלוריות מתנפנפות ובאותו קו ישר, שלפו שירה של רחל, כי רק זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום, ושלבחור של היום אולי נשמעת כשיר התעללות ביחיד ובזכויותיו, והתביעה להמשיך תמיד רק בדרך אחת, אולי נשמעת היום כהכתבה של דיכוי האדם הצעיר.

אילו רבין היום בן עשרים אין שום בטחון שהיה פונה לביטחון דווקא. אפשר לשחק באפשרויות שלא היו קיימות בשנות הארבעים, היה יכול אולי לעמוד בראש מפעל כלכלי, וייתכן שהיה מהנדס או אגרונום, ולא מובטח שהיה הולך דווקא לביטחון או לפוליטיקה ובודאי לא לדיפלומטיה. הוא פנה לביטחון כי זה מה שהיה פתוח אז לאיש צעיר, ונעשה למנהיג פוליטי מאחר שלא היה מעורב בין הגנרלים של יום כיפור. ואילו היום האופק לפני אדם צעיר רחב לאין שיעור, ההזדמנויות פתוחות לפניו לכל צד, האידאולוגיות שוב אינן גורם להתחשב בו, ולא הולכים עוד בחבורות צפופות, ואין עוד קוים ישרים בעולם, הכל יחסי וכל קו נפתח מיד להרבה קווים מתפרסים, ואיש לא מגויס לכלום לכל החיים, ובני הנעורים רבים מהם לוקחים תרמיל ויוצאים לחפש את עצמם ואת העולם, ואולי מתקרבת תקופת שלום גדולה וכל עניין הבטחון לא יהיה עוד אלא נחלת מי שמעוניין במקצוע צבאי, ולא שרים עוד שירים רוסים מוצצי לב, ולא רוקדים הורה, וגם הבדואי עבר העירה, והמדורה מזמן היא מנגל.

אלא שאם כך ואם כך, לכל מקום שהיה הולך יצחק רבין ובכל תקופה היה נישאר אותו איש ישר, ונאמן, ואחראי ומנתח בקור רוח את הרעיונות הפזיזים והצבעונים, ובאסתטיקה שלו היה נשאר תמיד בעולם הקו הישר ובגיאומטריה האוקלידית ובלוגיקה הקלאסית, לא היחסית, והיה מגיע תמיד למסקנות המחייבות מעשים. בכל זימרה בציבור היה מזייף בכיף באסי גדול, ובכל התקבצות היה בולט תמיד משכמו ומעלה בהנה האיש שלעולם ותמיד אפשר לסמוך עליו. כבר לא.


ס. יזהר, לזיסי סתווי המדור לספרות, ידיעות אחרונות, 1995.

המלצות קוראים
תגיות