רקע
ס. יזהר
שנה אחת ושלוש יריות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: [חסר]; 1996

קשה היה לשער כי באותו ערב כשירד יצחק רבין ממדרגות שירת השלום והרוצח קפץ עליו והרגו בשלוש יריות אקדח איזה מין שנה תבוא אחר כך, ואיך הלך ונתגלה יותר ויותר כי לא יחיד משולהב היה הרוצח, אלא היו מאחוריו ציבורים ציבורים גדולים, לא כולם מסכימים להרחיק לכת עד כדי רצח, אבל כולם בדרכים שונות מסכימים לנימוקי הצורך לסלק את רבין כדי לחתוך במכה אחת את מסלול השלום.

ואז באו הבחירות והראו למעלה מכל ספק כי מאחורי כמה יחידים קיצוניים וקנאים מטורפים שזממו והרגו את האיש המוביל, נמצאו רבים עד תדהמה שהיו מרוצים בדיעבד מן התוצאה ועצירת השלום זכתה לתמיכת קצת יותר ממחצית העם, באותו “קצת יותר” שהספיק כדי לנצח בבחירות. כך, שזה שרצח את נושא דגל השלום היה בעצם גיבור לאומי, מגונה אמנם בחצי פה, אבל מבטא, גם אם בקיצוניות, הלכי רוח של עם רב מאד המתנגד לשלום.

וכאן אנו עומדים שנה לאחר הרצח, וחדשים אחדים לאחר הבחירות – רגע לפני השלמת הסכמי אוסלו למעשה, רגע לפני פינוי חברון, רגע לפני השלמת גישושי שיחות השלום עם סוריה העקשנית, רגע לפני התחלת הנסיון לחדול לחיות כמדינת מבצר קיפודי, רגע לפני תום מארת הכיבוש ששיבש את דעת היהודי שנעשה למועל במורשת המוסר של יהדותו, רגע לפני שתתבטל האקסיומה הנוראה שעפר האדמה קדוש מכל חיי אדם, רגע לפני ששאלות הבטחון והצבאיות שתפשו את עיקר מעיניה ומעשיה של החברה הישראלית יפנו מקום לשאלות חיים חדשות, ממש רגע לפני המהפכה הגדולה — נפלו אותו שלוש יריות וכעבור זמן נפלה גם הכרעת הבחירות והכל נעצר – ואנו עומדים עתה בנצחונם של הלא מאמינים בשלום, ושל הלא מאמינים בהסכמים, ושל הלא מאמינים בזכויות זולתם, ושל אלה המאמינים שאפשר לעקוף זכויות על ידי דריסתן, ושל אלה שחושדים בכל ערבי כמאיים דמוני, שמתעלמים עדיין מעצם קיומו של העם הפלשתינאי היושב איתם ומעורב בהם – וכל כך עד שנראה כאילו חצי העם היהודי בישראל אינו מוכן היום לשלום, אולי היה השלום מוקדם מדי, אולי היה השלום מיותר מעיקרו, ומכל מקום השלום נראה להם כסכנה גדולה יותר מן הסכנה הצפויה להם בלי שלום.

וכך נעשה המרחק ביו שני חלקי העם גדול כל כך, עד שמותר גם לשאול שאלה מרחיקת לכת: האם עדיין הישראלים עם אחד? אם אין כאן לפנינו שני עמים שהחוטים האחרונים של השותפות ושל ההבנה ושל הדאגה ושל הסולידאריות, אם אין אלה הולכים וניפרמים כעת לﬠינינו? מצד אחד עומדים בעלי האקסיומה של הבעלות על הכל, מפני שהיהודי הוא תמיד מעל הכל, ומצד שני עומדים אלה המודים בזהותו השונה של האחר ובזכויותיו, ורואים בהסכמים תחליף ממשי למלחמות. ואם מצד אחד עומד עם שמתיר לעצמו לקיחה בכוח ודחיקת רגלי האחר, שבז לאחר ולכאביו ולפחדיו ולקדשיו, אבל את סמלי האתמול שלו הוא מקדש יותר מכל חיפושי הסיכוי לעתיד, הרי מצד שני עומד עם שמודה בזכויות האחר, בוחר לדבר איתו במקום להרוג ולהיהרג, ושסיכויי העתיד הם דוקא הגורם הראשון בשיקוליו – וכך חיים זה בצד זה שני עמים שמדברים בלשון אחת שתי שפות, שמגיבים בשתי תגובות שונות על אותם אירועים, שמפרשים אחרת את טעם היות המדינה ואת טעם יהדותם ואת טעמי חיי היום יום שלהם – ומה עוד נשאר מאחד אותם לעם אחד? מה עדיין משותף לכולם?

עם אחד מדמה כי הוא נוסע כעת בספינה משורינת ומונפת דגלים אל ישמור האל, ועם שני רואה איך כולנו מוסעים כעת בלי מצפן ובלי הגה אל האבדון, ועד כדי כך, שיש כבר רבים שמתפתים לחשוב כי בין הים והירדן יושבים היום שלושה עמים: העם הפלשתינאי, ועוד שני עמים יהודים, נבדלים זה מזה, כפי שהולך וקורה היום בירושלים.

היום זו כבר אינה שאלה של שכנוע, או של עוד הידברות אחת לקירוב הלבבות, הכל כבר נאמר והוסבר וחזר ונשנה ונישלש בנימוקים ובהוכחות ובדם ואש, ויש כנראה משהו יסודי בכל צד שלא מקבל את דברי הצד האחר, וכל צד מבין אחרת, מרגיש אחרת ומסיק אחרת, עד שמה שלאחד נחשב כהישג נחשב לאחר כהפסד, ומה שנחשב לזה ככבוד נחשב לזה כאי־כבוד, ומה שמלהיב את אלה מדכדך את אלה – וכמעט שלא נשאר עוד גשר ביניהם ורק שני עמים שהיו פעם עם אחד, וכעת הם שני עמים בוהים ברגע היסטורי שביר כל כך.

האם יכול היה יצחק רבין, אלמלא נרצח, לעשות משהו מיוחד שהיה עוצר את ההתפלגות חסרת התקווה הזאת? או שהרצחו רק חשף את מה שהיה מפﬠפע כל הזמן מלמטה בבסיס מחצית העם ונתן לו, לאחר עבור הבהלה הראשונה, רשות גלויה להחריב את כל מה שרבין וחבריו ניסו לבנות בכל מאדם? או, האם היה רבין מניח לבחירות להיות מופסדים ככה כפי שהופסדו בחוסר אנרגיה וברפיון ידיים, האם היה מניח להביא עלינו את האסון הזה של הפסד הבחירות? מי יודע. הוא נרצח.

וכﬠת אנחנו בתוך תקופה שאם לא נדע מהר ולא נעשה מהר לשנותה, היא עשויה להיות לא רק תקופת התפלגות הממלכה, לפי דוגמאות כתובות על ספר דברי הימים שלנו, אלא תבוא עלינו תקופת הקרח הגדול. מפני שלא מחזירים גלגל לאחור בהיסטוריה, אלא או נתקעים כלומר מפסידים הכל, או שוב מתחילים לזוז, כלומר מרוויחים הכל.

אם ההולכים בדרכו של יצחק רבין והמאמינים באפשרות שכן יהיה שלום של הסכמים – אם הם אינם מתעשתים כעת, ואם מה שנקרא “השמאל” אינו מתחיל כעת לגלות אנרגיה סוערת, ולאחר שאסור היה לו בשום אופן להפסיד אסור לו עוד יותר להישאר מופסד, והכל עומד כעת רק על האנרגיה שיידע לגלות, ורק על הגיוס הכללי של כולו, כדי להדיח את הממשלה הזאת וכדי לשנות מהר כיוון, אם ציבור ממשיכי המהפכה שנחרבה, לא קם כעת בכל מקום ומקום ומתנער בכל כוחו להיאבק – אם חצי העם הזה רק יוסיף להשפיל ראשו אל עיסוקיו ורק יוסיף להיות נמוך רוח, ורק יתגלה בשפל ידיו ורק יהיה מקונן ומייבב, בﬠוד שחצי העם האחר יהיה מוסיף להתרוצץ שופע אנרגיה קולנית דתית לאומנית – הרי שאותן שלוש היריות שרצחו את יצחק רבין לפני שנה, הרחיקו לכת הרבה יותר ממה שעלה על דעתנו בגרוע שבחלומות.

הקריקטורה שבה רואים את עם ישראל כדמות לא גבוהה במיוחד אבל שמנה למדי ולה יד ימין ארוכה מתנופפת בעוז, ויד שמאל קצרה ומקופלת נכה באין אונים, אם לא נשנה אותה עכשיו מקצה לקצה – עשויה זו להיות לאנדרטא שלנו.


יזהר סמילנסקי, נובמבר 1996

המלצות קוראים
תגיות