רקע
ס. יזהר
עולם אחד שהיה עולם אחד שאיננו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר־השבוע; תש''ן 1990

לפני מאה שנה בא אבי זאב לרחובות. ולפני שמונים ושתיים שנה באה אימי מרים לרחובות. אבי בא עם אח־סבי, משה סמילנסקי (הדוד משה), ואמי באה עם אחיה יוסף (הדוד יוסף) – כך, שרחובות היא נקודת מוצא אמיתית לסיפורו של כותב שורות אלה, עד שגם לאחר שיצא ובא ובא ויצא – כאילו תמיד חי כאן, ושם משפחתו תמיד חי כאן, בין אם על שלטי כמה רחובות, בין אם על שלטי כמה בניני ציבור, ובין אם על כמה מצבות בבית העלמין הישן, ובין אם עדיין כמזהה כמה בני־אדם חיים של ממש, שמסתובבים ומתהלכים כאן, ברחובות העיר רחובות.

אבל הסיפור שיסופר כאן כעת לא יהיה עדותו של מי שעוד איננו מצבה, על מה שהיה וכבר חרוט על המצבות, ולא יהיה סיפור געגועים על מה שפעם היה ושכמעט ולא נשאר לו פֶה לספר, גם לא סיפור על תולדות אבות משפחתו, ואפילו לא קינה על מה שלא נשאר ממנו הרבה – אלא רק סיפור על שני עולמות, עולם אחד שהיה ונגמר, ועולם אחד שישנו ובעצם המשכו, ואיך מה שהיה – היה, ואיך מה שישנו – הנהו לפניכם, לטוב ולמוטב. וגם הסיפור על שני העולמות לא כאילו על עולם אחר שהיה כולו זוהר, ועל עולם אחר שכולו רק האפור המצוי, ובקצרה, לא סיפור על היה היה, ולא סיפור של מוסר השכל.

ומה בין תיאור, דלגני ולא מדעי, של עולם אחד שהיה, לעומת מראהו של עולם אחר שישנו, ושלא יתואר מפני שהוא כאן בחוץ, וכל אחד יכול לצאת, אם ירצה, להשוות השוואות ולהרהר הרהורים.

ומנין יודע המספר איך היה פעם העולם שנגמר ואיננו עוד? מזיכרונו הבלתי־מוסמך וממה שנדמה לו שהוא זוכר ולא ממציא, קצת מסיפורי אבותיו ובני דורם, אם אינו שם בפיהם דברים שלא אמרו, וקצת מגווילי כרך השבועון “הפועל הצעיר” משנת תרע“ג–תרע”ד (1914), שהוריד מן המדף הגבוה שבספרייתו, נישב אבקם ועלעל בהם, נסחף מפעם לפעם לסיפוריהם המצהיבים.

ועוד מלה מקדימה על השבועון הזה “הפועל הצעיר”, שהיה גם שם מפלגת פועלים אחת, שהיתה מתפלמסת בלהט עם אחותה מפלגת “אחדות העבודה”, ששם עיתונה היה כמובן “האחדות”, וששתיהן היו מתפלמסות בלהט עם עיתון “הקאפיטליסטים” שנקרא “החירות”, ואילו בראש “הפועל הצעיר” היתה מתנוססת בכתב רש“י “הפרוגרמה”, הקובעת החלטית כי “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”, שמסבירה, בין השאר למה אבי והדוד משה שאך ניצלו חיים מבעירת הקדחת בחדרה באו לרחובות. ואבי נולד בפעם הראשונה באוקרינה ב־1873 וכעבור שש־עשרה שנים שב ונולד בחדרה ובעוד שדודי הלך ונעשה איכר, הלך אבי ונעשה פועל, כזה שכל היום היה עובד בכרמים ובערב היה יושב לאור העששית וכותב חצאי לילות ל”הפועל הצעיר“, וגם יסביר מדוע אמי ואחיה הדוד יוסף, שעלו בוערי ציונות ובאו לרחובות, והדוד יוסף הלך לעבוד בכרמים ובלילה לאור העששית היה יושב וכותב חצאי לילות ל”הפועל הצעיר", כשאמי יושבת כל היום ותופרת כותנות, ובלילה אם לא יצאה לשיר על הגבעה, או להתווכח במטבח הפועלים, היתה יושבת וכותבת חצאי לילות להוריה בגולה ומחברת את הכפתורים, ובשקט משוררת את השיר הנצחי ההוא – “לבי מנבא אביב מזהיר, רענן פורח…”

ואילו בשבועון עצמו תמצאו עולם ומלואו, בעברית של אז, ובדפוס הידני של אז, כשרוב הנדפס אינו חתום בשם כותביו, אם לא רק באות אחת ובראשי תיבות וכינויי עט, הכל מרוב צניעות, ומרוב הכרה רצינית כי לא שם הכותב עיקר אלא התוכן.

שימו לב, התוכן עיקר. כך שאת אבי תמצאו כ“ז”ס" וכ“בן ישראל” וכ“ב”י“, וגם כ”וופסי" (וולף סמילנסקי) ואת חבריו כ“מקומי”, או כ“תמידי”, או כ“ציוני”, או כ“פועל”, וגם כ“תושב”, וגם כ“ארעי”, ואת ברנר תמצאו כ“בר־יוחאי”, ואת יעקב רבינוביץ' כ“י.ר.” מלבד כל מיני “א.”, “ב.”, ו.“–ה.”, וכך גליון אחר גליון של אלמונים חסרי־שם שהליטו פניהם בציבור, אף־על־פי שהעולם הקטן של אז ידע בדיוק הכל, אלמלא שהצניעות מחייבת.

ואילו דווקא “העולם הקטן” הזה עשה את יחודו הבלתי חוזר, ואת אישיותו המובהקת של כל מקום ומקום: רחובות היתה אז רחובות, וראשון־לציון היתה ראשון־לציון, ונס־ציונה היתה נס־ציונה, ועקרון עקרון, בלתי ניתנות להחלפה או לטעות, כל אחת ואחת וצורתה שלה. לא כמו היום שאם תורידו אדם חבוש עיניים לתוך אחד הרחובות ותפקחו עיניו ותשאלו איפה אתה כעת – אין שום סיבה שיידע אם זו ראשון או רחובות.

ומפני מה ככה? מפני שאז היתה כל מושבה כמין אי, ממש אי, מוקף ים פרדסים, שהיו מוקפים ים ערבים, שהיו מוקפים ים של אין־כלום, שהיה מוקף אין־קץ מישורים בלתי נגמרים אלא בחולות ובים, או בגבעות ובהרים – ארץ ענקית, לא ידועה, וריקה־ריקה, ורק נמשכת אין־קץ ומקיפה הכל, כהקף האוקינוס את האי. ואמנם, אין כמו אי לשמירת אישיות עצמית. האי שומר תרבות פרטית, לאי יש “גאוות יחידה”, באי יושבים אנשים יחידים ומיוחדים, לאי יש פרטי נוף מיוחדים, יש מבנים מיוחדים וחקלאות מיוחדת – עד שרק ברבות השנים, לאחר שיובש הים והאי חדל מהיות אי, כשהכל נעשה ליבשת מחוברת אחת, מאוכלסת כולה מפה לפה, ואין עוד פרדסים סביב, ולא כרמים, ולא חולות ולא ערבים ואין עוד סביב חישוק עולם עוין, המאיים תמיד, כל מעגל הארץ האחרת, המפחידה בזרותה, כשם שגם קוסמת בלא־שייך שבה, ובלועז ובנכרי, והלא נודע.

ואילו מיד כשנגמרו כל האיים, נגמרה גם הארץ הישנה – והשיכון כבש הכל. בהכרח לא יגונה וגם בלא הכרח ובמגונה, שיכון ההכרח קצר הטווח, הפתרון הנחפז להיפטר, עם חכמת השכל הקצר, עם התכנון המספיק לקבצנים, עם ביצוע הקלקול הנמהר, ובית נוגע בבית, ורחוב ברחוב, ואין־חצר באין־חצר, זו לחוצה בזו, והתנועה נלחצת ביניהם, והחניה נלחצת ביניהם, וכלום לא ישביע את השיכונים הרעבים לעוד שיכונים: תל אצל תל, נוה אצל נוה, רמת אצל רמת, וראשון נוגעת בנס־ציונה שנוגעת ברחובות, ורחוב הרצל אחד רץ מחדרה עד גדרה, ורק הרחובות המצולבים לרחוב הראשי עוד נושאים פה־ושם לפליטה שמות פרטיים כבנימין, כיעקב וכעזרא.

באופן שהיום אין עוד רחובות ואין עוד ראשון, ולחינם מנסים להבדיל ביניהן. הכל תל־אביב, הבולעת הכל, ממעכת את ייחודו של מקום, ומשאירה מעונות ללינת הלילה, זהים בחוצם וזהים בתוכם וזהים בריהוטם, וגם בבדל הגינון שמתחת לעמודי הבית. האם טוב שכך קורה? אין לזה תשובה. זו דרכו של עולם, כנראה. האדמה קצרה והצרכים רחבים, האמצעים קצרים והתביעות מרובות, והזמן לוחץ והדמיון העייף נלחץ – והשם רחובות שוב אינו אומר רַחבוּת, אלא רבע טיפת נוסטלגיה נעלמת והולכת, כי מרגע שנגמר בידול האיים, נגמרה גם אישיותם העצמית. התחילה גיאוגרפיה חדשה, היסטוריה חדשה, ורחובות חדשה – לטוב? למוטב? מי יודע.

נחשול בתי ראשון הנה כבר עולה ומציף לקראת נחשול בתי נס־ציונה ונחשול בתי רחובות הנה כבר קם ומציף לקראת נס־ציונה, ועוד מעט וייפגשו נחשולי הבתים, מכסים את הפרדסים שנעקרו, את הכרמים שנעקרו, ואת החלקות המעשיבות שביניהן, ואת גבעות השיחים שביניהן, על הסביונים ועל האיריסים ועל הקורניות ועל הלטאות, אשר כמובן אין להם ערך, והכל כבר מרוקע יפה וסלול יפה וכבוש היטב, ולגמרי.

אלא שגם עוד בימי היותה אי מוקף ים, לא היתה רחובות אחת אלא לפחות שלוש. היו כמובן האיכרים, שוכני הבתים, והיו הפועלים שוכני הזוויות, והיו התימנים שוכני החוּשוֹת, מלבד הערבים, כמובן, שהציפו את היום ונעלמו עם לילה. למעט אותם שהתגוררו ברפתות ונעלמו בשבתות.

כמובן, שאין איכר אחד ואין האיכר הטיפוסי, וכל “משפחות האדמה” שגרו ברחובות, היו זעיר אנפין של עולם ומלואו. החל באיכרים שרק איכרותם ומלחמת הישרדותם מילאו את חייהם מאופק עד אופק ובקושי – ועד כאלה שהלילה בא להציל להם את מחציתם השניה שלא מצאה ביטוי מושכל ביום: מכאלה שהספיקה להם יידיש, רוסית וקצת עברית, ערבית, ועד כאלה שמלבד עברית ורוסית גם קראו ודיברו צרפתית, גרמנית ואנגלית: היו אחרים שגררו לכאן מנסיעותיהם מעבר לים ארגזי ספרים כבדים, שפרקו אותם אל ספריותיהם הכבירות, והיו כאלה שרק הסידור היה להם הספר האחד והיחיד, פה ושם פרטו הבנות על פסנתרים, ופה ושם התיבבו בכלות הנשמה שירים רוסיים, אם לא סילסולי תימנים. אל הפרדסים רכבו על חמורים, ורק בודדים על סוס, ואת פרות כולם היה מכנס בוקר־בוקר הרועה הערבי, ומחזיר ערב־ערב, כשהוא צווח בקול מרוסק את שם האיכר שלשערו הגיעו, ומטיל במיומנות את מקלו בפרה סוררת ובקללה מהודרת.

האיכרים היו יסוד הכל, ומידם הקפוצה או הפתוחה ניתנה העבודה לפועלים האשכנזים, לתימנים וקודם־כל לערבים. הללו היו באים בוקר־בוקר במאותיהם, בעוד הפועלים האשכנזים נעו בין שמונים למאה, וכמותם גם התימנים, אלא שהפועלות האשכנזיות לא אבו לעבוד עבודה פחותה מעבודת האדמה, הכרם או הפרדס, בעוד הפועלות התימניות לא מאסו גם בעבודות הבית, כעוזרות המנוצלות היטב על־ידי האיכרות.

האיכרים היו בעלי המשק, בעלי הבתים, בעלי בית־הועד, בעלי בית־הספר, בעלי בית־העם ובעלי בית־הכנסת, והפועלים לאחר שהיו המומי עייפות יום העבודה, עייפי המעדר והמזמרה, שהיד הענוגה והלבנה לא התרגלה אליהם עדיין, התאספו לוויכוחים אל תוך הלילה איך יקום החזון, הגדול מן היש, ואיזה יפה יהיה האדם העברי החדש. בעוד הפועלים התימנים היו בלועים ראשם ורובם במלחמת הקיום השנייה, לאחר שסיימו את יום העבודה המפרך הראשון, כפופים בחצרם לעשות לבנים בלי חומר.

שלשה מעגלים היו שם, שכמעט לא התערבבו זה בזה, ואף־על־פי שהיו משולבים זה בזה כל היום הארוך, הלילה הבדיל ביניהם. אלה חזרו אל נווה ביתם ואל שולחן בית־האב, מתחת למנורת הנפט הגדולה, ולהלכות בית כבדות מסורת, ובין בית לבית מפרידה החשכה; ואלה נתלקטו במטבח הפועלים או מתחת לשמי הכוכבים, לאכילת הרבה לחם, לשתיית הרבה תה ולפתרון הרבה משאלות העולם; ואלה שקעו בדחקות צפיפות קיומם, שפועים בו תינוקות ומהסות אותם אמהות טרודות, ונר מבליח עליהם.

ואילו אותם הפועלים שנדחקו זה לזה במעגלם תחת שמי הכוכבים – הם דווקא ראו עצמם כמרכז הכל ובלב העולם. נבדלים גם מן האיכרים נותני העבודה וגם מן התימנים אחיהם לעבודה. נלהבים לצדק החברתי, תובעי העבודה העברית, וחוזי עולם השוויון, אבל לא חולים ולא מתרגשים משכר התימני שעבד על־ידם, שהיה תמיד נופל משכרם, ומאליו מובן ששכר הערבי נפל משכר כל יהודי. זה דווקא נראה כסדר מובן והכרחי. הצדק לא צעק והשוויון לא שיווע, והאדם החדש של החברה החדשה לא התרגש מן החוק שהאשכנזי הרווק יהיה משתכר עשרה גרוש תורכי, התימני המטופל שבעה, והערבי כמובן רק חמישה, כשהוא מבוגר, והנער כמחציתו. הפלא הוא שהתימני ידע לחסוך גם משכר הרעב, והערבי ידע לחסוך גם מפחות ממחצית השכר, ואילו הרווק היחפן, גואל העולם, ששכרו היה גבוה משל כולם, הוא בקושי התקיים מן היד אל הפה. וכך, עובדים יחד ביום העבודה, היו נפרדים עם לילה, וכל קבוצה לעצמה נשארת מוקפת בחשכה שלה, מדברת אחרת, חולמת אחרת, סובלת אחרת, שרה אחרת, ומקווה אחרת ליום יבוא.

רבים סיפרו על יום העבודה במושבה בימים ההם. מפעמון השחר עד פעמון הערב. אבל מעט מדי סיפרו על הלילה. לא ליל המחולות על הגורן, או ליל האזעקה הסגרירי, אלא הלילה הרגיל של כל השנה. איך רחובות החול, אם לא היו מרובצי מרבדי חושך, ולמה ההליכה לישון היתה מוקדמת והקימה בבוקר היתה מוקדמת, ורק לא להישאר בחושך הארוך. חושך הפריד בית מבית, ורק עששית הנפט דלת האור היתה מקבצת סביבה את בני הבית. ומיד היה מתחיל האומץ – לצאת אל השירותים שבחוץ היה מבצע של אומץ, ולחזור מביקור שכנים היה מרוץ בהול בחול. חושך היה בכל, מדבר חושך בלתי נפסק המכסה כל, אור מבליח מחלון כלשהו, ועוד הבהובי כוכבים רחוקים, היו כל מה שנשאר מן העולם. חושך ושקט, אין סוף חושך ואין סוף שקט, מלבד פה ושם פרה, או פה ושם חמור, או פה ושם תנים, שהעזו להתקרב מרוב רעב, או הצבוע לעתות בָּלהה – שקט ללא קרקעית וחושך ללא גבול.

כל בית – אי אחד מוקף חושך וכל המושבה – אי אחד מוקף חושך, סביב, סביב, הפרדסים – חושך, ואדמות הערבים שמעבר – חושך, והאדמות של אף־אחד שמעבר לכל – חושך, וקשה להאמין שאי־מתי ייגמר החושך, או שאי־פעם יאיר איזה אור. אין כלום. גמור. ולכל צד. חושך. כמו רק איזו ספינה קטנה נשארה שכוחה בים של זוועת חושך. וכל־כך שקט עד ששומעים את דכי הים מעבר לקירות הדקים.

אבל, כמובן, לא כולם ולא הכל. יש תמיד גם גיבורים בלתי נכנעים לשום חושך, לא רק השומרים המכורבלים באדרותיהם, המשרוקית קפואה בידם זו והמקל קפוא בידם זו – אלא הנה למשל טוביה מילר בביתו המיליונרי בן הקומותיים, עדיין בכורסתו, המנורה מרובת הקנים מעליו והספר שאך זה הגיע פתוח לפניו, ואצבעות ידו תומכות מצחו הגבוה; או הנה משה סמילנסקי, המנורה המסוככת כחול מעליו, והוא יושב לשולחן טובל עטו והעט יוצא ורץ נייר אחר נייר, פה סיפור מחיי ערב, פה מאמר לעיתון החירות, פה מכתב למערכת הפועל הצעיר, ופה שרטוטי־חפז של כמה הרהורי לב כואב. ופה ושם גם רישומי געגועים מתפייטים שהם; או הנה אל שולחן המטבח, במבנה הקטן שבירכתי חצרו של הנפח קריבצ’נקו, עששית הנפט הקטנה לפניו רכון לו ז“ס, בשקט־בשקט שלא להעיר את מרים או את ישראל הקטנטן, וכותב בַדקות שבאותיות מה אפשר ללמוד מן ההתיישבות בארגנטינה – ומניין לו לז”ס לדעת על ארגנטינה, אם לא מחבילת הספרים שהגיעה ומצרור העיתונים שהגיעו, בגרמנית וברוסית, והוא לומד מהם ורושם בפנקסיו ובדקות שבאותיות, רשימות מחכימות וטורי מספרים אין קץ, ומסכם לטובת חבריו הפועלים, מה ניתן ללמוד מן ההתיישבות הרחוקה ההיא; או, הנה דוד שמעונוביץ שלא נח לבו, וחוזר ובודק לאור מנורה גבוהת רגל את ניקוד האידיליה “ביער בחדרה”, ואינו מרוצה עדיין מן ההקסמטרים שבסוף הפרק; מי עוד? גם ד“ר מוסקוביץ, שהשאירו לו נר דולק במסדרון, שלא יגשש דרכו בשובו עמוק בלילה מביקור החולה שהוזעק אליו; אולי עוד אור פה ושם, אל ילד בוכה? אל פרה ממליטה לאור מנורת שדה מעשנת? או זה המקובל התימני שקם לקרוע חצות בסילסוליו המתכרכים אין־קץ אל קץ הפלאות? אלא שלבסוף, תמיד, בפלא חוזר, מתחילים פאתי השמיים להווריד והאור החיוור מתחיל לחלוץ גושים מן האפלה. עוד לא בוקר וההתעוררות כבר עוברת מקצה לקצה, מתעוררת לה משפת האדמה, קולות קוראים וקולות חוזרים, חולבים את הפרות, ומקוששים גבבא להדליק את הטאבון שבחצר, ובבית המלון החדש של אפרים חרל”פ כבר אפשר לבוא ולהשוות את מה שפורסם השבוע ב“הפועל הצעיר” על מלונו “המתנוסס על הדרך”, אם אמנם הוא “ערוך ומסודר בטעם אירופי עם אמבטאות ומזרקי מים”, ואם אמנם כה טוב האוויר אצלו והוא אכן “אוויר טהור ונעים וגם מענג ומשעשע”, האוויר, כשם שאפשר להיכנס ולטעום את “המאכלים המצויינים” שהבטיח. מתעורר וכבר מקיש בפטישו הנפח פריגוז’ין החסון, מתעוררת גם האלמנה בתיה מקוב, זו שגרשה את בעלה שלא רצה לעלות ארצה, וכעת לבדה ובגבורה היא נאבקת להישרד, ויוצא לו גורדייסקי ומתפהק ברעש ובעסק גדול לפני שירתום את הפרדות וייצא לכרם. וזיידין יוצא להשקות את משתלת החושחשים שלו, ופאדובה לפתוח את המכולת עם החלבה והלחם והדג מלוח, והפועלים מתעוררים קפואי טל, והלילה לא היה בו די לחילוץ אבריהם העייפים כממולאים עופרת. ועוד רגע הפעמון, ויוצאים לעבודה.

אבל אסור שיתקבל הרושם שרחובות שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה אופרטה של י־חלי־לי, י־עמלי־לי. החיים היו קשים לרוב האוכלוסיה, גם האיכרים וגם הפועלים עסקו בבת־אחת גם במוצקות החיים היום־יומיים וגם באיזו תלישות אוורירית שהיתה להם בלתי־נגמרת, הכל היה שם תמיד ערב קריסה, הכל היה שם תמיד מתמוטט והולך, תמיד היתה דאגה, תמיד אח־ווי, תמיד איומים על עצם הקיום, ותמיד גם סדר־יום שנראה איכרי ומבוסס. האם המוצק הזה היה האמת־מארץ־ישראל? או האווריריות הזו והמשבר? האם מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז וידיו על ראשו, או מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז ולבו גַאָה? בין כך ובין כך, מי שהיה יורד ומבוסס בחול של רחוב יעקב למשל, ופניו מזרחה לעבר בית־העלמין, היה רואה לפניו את מוצקות המפה החקלאית, את איתנות מעגלי סדר השנה, פרדסים עמוקי ירק, וגמלים נושאי תיבות הדר, כמצויר בתמונות, או בקיץ הגמלים הנושאים הרי שקדים לקילוף בחצר האיכר, מבעיתים להקת תרנגולות מנומרות אדום וזהוב, ומפריחים ענן יונים מפחי השובכים הצמודים לקירות, או העגלות השוקעות עד סרניהן מכובד הסלים השחורים הממולאים ענבים זבי צוף שחור מעוטר דבורים עליזות, ופמפום פריטות המנועים כפעמת קלרינטים, וכל תרבות בתי האריזה, או בערב כשהעדר היה חוזר גועה ומטריז טפיחות לחות של פרש, וגופי פרות גדולות נדחקות במהומה שהרועה במיני גרגורים ושריקים השתלט עליה, מוליך כל שתי פרות או שלוש לחצר בעליהן: או בלב החורף בשבט, בוקר אחד וענני פריחות השקדים העטיפו לפתע את המדרונות ההם, ענני פריחה שמי שנשם אותם והוא ילד, כלום בעולם לא יוכל לבוא במקומם ליופי ולהתרוננות, או פריחת ההדרים בפרוס הפסח, שעד היום לא צלה המגומד והעקום עוד עוצר אנשים לנשום חריפות ריחה ולהיאנח.

הקיץ היה קשה והחורף היה קשה, וקשה מכל היה העתיד: מה יהיה? שלוש האוכלוסיות לא היו בטוחות בכלום: לא ברווחי החקלאות, לא ביום העבודה מחר, וגם לא די לחם לרעבים. מפעם לפעם ירד היאוש וכמעט כיבה הכל. ומפעם לפעם יצאה הרינה כי הנה תהיה אולי תקווה חדשה. לא זו בלבד, אלא שכל קבוצה חיה לבדה ובינה לבין עצמה. פולמוסי העבודה העברית הפגישו לעתים את הקבוצות לריב מר. שכר העבודה הדחוק ליום עבודה אין־סופי המריד את אלה נגד אלה. הפועלים בעיני האיכרים היו “שמנדריקים” יחפנים, פורעי המידות הטובות ומופקרים ללא מסורת, והאיכרים בעיני הפועלים היו קמצנים צרי־מוח שהתעלמו מחזון התחיה. והתימנים שהיו סבלנים כלפי חוץ, אגרו יותר ויותר זעם על תחתית המדרגה שהודחקו אליה.

באסיפה גדולה (יותר ממאה משתתפים) וסוערת של האיכרים יצא משה סמילנסקי (פברואר 1914) והוכיח את חבריו שעליהם לזכור כי הם לא באו לארץ כדי להרוויח כסף, שכסף אפשר לעשות הרבה יותר בחוץ לארץ, ושמי שבחר לחיות בארץ בחר בה כדי להשתתף בבניינה, ואפילו אם יקריב קרבנות – ואילו מי שחרד על הפרוטה הוא לא ראוי להיות בין בוני היישוב, ושאסור שכל מה שאינו בדל“ת אמות ה”קַבָּק" יהיה חסר־ערך בעיני המתיישב, ויזכור שקימוץ בפרוטות אינו מדיניות.

ואל הפועלים פנה מ.ס. (מאי 14) ותבע מהם שלא לנהוג בחוסר אחריות, שלא לנהל דמגוגיה מפלגתית, ושעבודה פירושה עבודה, ובלי שביתות, בבקשה, ובלי איבה לנותני העבודה, ובלי לשכוח שהיישוב צריך להיות מאוחד בכל הנוגע לבניין הארץ. כמובן גם האיכרים ענו לו, כמובן גם הפועלים ענו לו, כמובן גם הוא ענה, גם לאלה וגם לאלה, כל אותה שנה, וכל השנים הבאות, ועד היום.

ושוב ירד הלילה, והחשכה הטביעה הכל, ומי שניצל והתכנס אל משפחתו, ומי שניצל והתכנס אל עדת חבריו במטבח הפועלים, כדי שלא לטבוע בחושך. על מה דיברו סביב שולחן המשפחה לא נודע, אף כי אפשר לשער, אבל מה דיברו במטבח הפועלים מפורסם וגם כתוב ב“הפועל הצעיר” ובשאר כתבי העת: פעם אחת בא יעקב רבינוביץ ודיבר על “הספרות העברית החדשה בתור ספרות התחיה”, ופעם אחת בא פיכמן ודיבר על “הכוח והצירוף בשירה”, ופעם אחת היה זה א. ציוני שדיבר על “מן הפועל אל העובד”, כי העובד הוא בעל ההכרה והפועל הוא רק האדם כמכשיר, או שלמה צמח שטען יום אחד לפני חבריו הנבוכים, כי אי־אפשר שכל האידיאה הגדולה תתבטא לבסוף רק בכך, שהיהודי יהיה משתווה במעדרו עם הערבי הזה, וקמו אז עליו וענו לו מכל צד, וגם אהרון דוד גורדון קם וענה לו, והוא ענה לו ולכולם, כל אותו היום, והם ענו לו כל אותו הלילה, גם הוכיחו לו וגם כמעט ניצחו אותו ואת החושך ואת הלבד.

אבל כמה מן האיכרים היו נאותים לבוא ולשמוע שיחות על דוסטוייבסקי? או על מרקס ועל קרלייל ועל “המשתה” לאפלטון? או על חיי גיתה, או על תרגומו של ש. בן־ציון ל“אטא טרול” של היינה? שלא להזכיר שיחות על “תולדות הקולוניזציה”, או על “כוחו של ההמון העובד” – מי מן האיכרים היה לו ראש או לב או עברית – לכל מיני שכאלה, מלבד אולי נער פה ושם או נערה, לחרדת לב אמה, שלבה הלך שבי אחר הרוח החדשה וגם אחר איזה נער מתולתל אחד בוער עיניים?

בעצם, שלוש תרבויות נגעו פה זו בזו ולא נגעו, לא רק שלוש קבוצות משקיות, ולא רק שלוש אידאולוגיות חברתיות מסורתיות או לשוניות, אלא ממש שלוש תקוות שונות, מעבר לחזון המשותף על תחיית היישוב החדש. לאיכרים היתה המושבה התחנה האחרונה, וסוף המסע בארץ, ומשם היה להם אופק החיים. אבל לפועלים האשכנזים היתה המושבה רק כמין תחנה אחת בדרך להתיישבות, שם באיזה עמק רחוק, וגם ההתיישבות ההיא רק כסדן ליהודי החדש, ורק כקטע בבניית העולם החדש, ואילו התימנים עוד היו המומים מן השינוי שנפל כאן על חייהם ונואשים ממלחמת הקיום מיום ליום. בעוד שהקבוצה הגדולה מכל, זו שבאה מצדו השני של הגבול, קבוצת הפועלים הערבים, הם עדיין לא התבררה להם אפילו הבעיה הפלשתינאית, אף כי כבר התחילה מעסיקה ומטרידה את הערבים שבעיר, ותהיה הולכת להיות חומר־נפץ.

וכך, בתרדפה סיזיפית אחר המיפרק האחרון של היבלית באדמה הבתולית שעליה יינטע הפרדס המפונק, הצמא תמיד לעוד השקעות עד שזהבו יימכר וייהפך לזהב, בחציבה פראית בקרקע הטרשית בכוח מעדר כבד ובידים חלושות אבל רצון נחוש, חפרו האשכנזים ובסוף המענית כשנפלו שדודים הרימו עצמם בכוח כדי להמשיך בוויכוח שמן הלילה על עולם המחר, והמים בכד וחופן הזיתים וקרע הלחם עם החלבה, נבלעו מפני שהם היו צעירים, אבל ללא שום חשיבות, מפני שכאלה הם חיי החלוצים. גם התימנים דלי הבשר וארוכי הפיאות חפרו ולא פיגרו, ובהפסקה מילאו פיהם במין עשב חריף ללעיסה, ותמהו לוויכוחים המופלאים מהם, וכן הערבים, מן הצד, בצעו מפיתם, כלל לא מותשים ורק מגחכים להם אל שפמיהם לשמע הקולות והברקים של חיוורי הפנים ורכי הידיים שבאמצע.

מעליהם, קצת מן הצד עמד המשגיח, נאמנו של האיכר, משתדל להיות גם נחמד אל כולם וגם קשוח, והפרדסן עוד מעט יגיע על חמורו לראות על מה יוצא כספו המעט, שכה קשה להשיגו, ויעיר ביידיש למשגיח ויחטט בקצה מקלו בעדור אם לא נתעלם שם איזה פטר זנב יבלית, שיקום בלילה ויכסה מחדש את כל אדמת הפרדס – תקוות איכר עני, תקוות עם עני, כי הנה מעדר אחר מעדר, הולכת וקמה מן השממה ארץ הפרדסים, כולה משקה – וזהב יהיה בארץ.

אבל לא רק זהב. כי מה שחסר מכל היתה המוצקות, שתהיה כאן סוף־סוף מוּצקות: אדמה מוצקה ומציאות מוצקה ועולם מוצק. שיהיה באמת יציב, בלתי מוטל בספק, בלתי מפחיד באי־הוודאות הנצחית, בלי המה־יהיה מה־יהיה הניצחי, ושלעולם הסובב יהיה מרכז ממשי, ושיהיה בטוח, אלוהים אדירים, שיהיה בטוח, ושהארץ המובטחת תהיה אמנם בטוחה, מוצקה ויציבה. ושלאדם היהודי הזה יהיה מקום בטוח בעולם מוצק, וכי אי־אפשר שיהיה במקום כזה? הו, אשרי מי שעשה לו מקום ויש לו, אשרי מי שהשריש שורש של קיימא במקום בטוח.

ואחר כך נגמרה השנה, והיתה מלחמת העולם הראשונה, וגם בא הארבה, ואחר־כך באו האנגלים, ובאה העליה השלישית ועמק יזרעאל נגאל, והיה חוסר עבודה והיו מאורעות, וחולדה נשרפה והאירה את חצי השמיים, ובאו עוד עולים, והשקדים נעקרו ונהפכו לפרדסים וכרמי ענבים נעקרו ונהפכו לפרדסים, וכבר מזמן איש לא היה מגדל טבק, והיקב לא עשה יין, ורק עוד מעטים עוד היו מגדלים ירקות או פרות או תרנגולות, והכל נעשה גדול יותר, סלול יותר, כבוש יותר, מתוחכם יותר, ומכון ויצמן והפקולטה, וכבר לא נוסעים לרחובות ברכבת, ומקרטעים משם בחולות העמוקים אל המושבה, וגם “דרום־יהודה” נעשה לאגד, ונעקרו הפרדסים עושי הזהב, ונעקרו משוכות האקציות עם פרחי הזהב, ונתערער ללא שוב איזה שווי־משקל מיוחד שהשיגה הווית המושבה. ואחר־כך נגמרה המושבה בעלת השם והצורה האישית, והלכה ונעשתה לעוד סתם עיר, עוד סתם מקום חסר צורה ופרצוף אישי, עוד סתם מקום אחד חסר אישיות.

ואחר־כך היתה מלחמת־העולם השנייה והעולם נשתנה, ושמועות נוראות על שואת יהודי אירפה, ומלחמות קודם המדינה בערבים ובאנגלים, וההגנה ואצ“ל ולח”י, ומחביאים נשק בסליקים, והרחובות כבר סלולים ויש מדרכות ובתים ישנים מפנים מקומם לחדשים מהם, גבוהים מהם, סתמיים מהם, ופתאום וכבר יש מדינה ובית־קברות צבאי, וכל האיים של המושבות הים שביניהן יובש, והיו ליבשת רצופה אחת, ותל־אביב כבר שולחת זרועות תמנון אדירות התופסות כל חלקה טובה, וכל חלקה נטועה וכל חלקה פרועת אקליפוסים אחרונים, או ג’וּמזים יתומים, וכל חלקה שהיתה נושאת בית אחד, שהיה שונה מבית אחר – והכל, כמתוך ממלחה גדולה, אחת, הלך וניזרה על הכל, הלך וזרע את ממלכת השיכון השלמה.

ורחובות? איפה רחובות? אתם יודעים? צאו, שאו עיניכם, הביטו סביבכם – איפה היא רחובות?


יזהר סמילנסקי, דבר־השבוע, ד ניסן תש''ן 30.3.1990: 8–10

(הערת המהדיר: דברים שנאמרו ביום־עיון למאה־שנות רחובות, שנערך במכון ויצמן)

המלצות קוראים
תגיות