רקע
שלמה צמח
שלומית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים, ראובן מַס; תרצ"ט 1939

הוא ישב וספר:

הבתים טרם נבנו. תושביהם טרם התאזרחו בהם. רק לפני שבועות מספר הופקעה האדמה מידי בעליה הראשונים ועברה לרשותנו. המערערים והבאים בטענות רבו מאד. תגרות-שכנים על סכסוכי גבולים המסכנות את נפשנו, היו מסתערות עלינו לעיתים תכופות. מסביב הכל שומם, ורק אהלי בדוים רחוקים נראו באופק. צריף-קרשים, מכוסה רעפים אדומים, התנוסס על אדמתנו. הוא היה בולט בקומתו על פני הבקעה הרחבה והשטוחה, שהשתרעה מגדות הירדן מזרחה ועד לרגלי הגלעד הנשא, שבחורף הוא מוריק ועטוף אדים סגוליים, ובימי קיץ בהירים מטולא בכתמי צללים כהים.

בצריף גרנו אנו וכל אשר לנו. שני שלישיו הוקצו לבהמות-העבודה והנותר­ – לנו. ומָעוֹן זה, ששמש רק מלון לילה, היה מלא חבילות וצרורות, כרים וארגזים, מחצלות ורובים. ומן הצד, במקום שעמד מזנון מלא אוכל, קדרות, מכונות-פרימוס, ושאר כלי-בישול, היתה מחיצה קטנה, כעין פתח מכוסה וילון אפור. מאחורי אותו וילון ישבה שלומית בת-משק ביתנו, בת-חיל, שלא ידעה פחד ודאגה. היא היתה עלמה צעירה, כבת עשרים. מגדות הדוֹן באה אלינו עם קומתה הישרה והיהירה. פניה היו קטנים, ושערה המורד עוד הקטין אותם. עיניה החומות נשקפו מתחת לעפעפים כהים וארוכים מאוד, שהיו מתרוממים במהירות, בהסתכלה בפני המדבר אתה. רק ידיה המפונקות והענוגות, אשר היו רכות ומחודדות בקציהן, נסדקו, נתכסו שרטות מרוב עבודות-הבית. ובסדקים נשתמר שחור-הפיח של הקדרות.

ואנו דיירי הצריף, אהבנו אותה. תריסר בחורים יחפים היינו, שזופי שמש. העבודה הקשה, התגרות התכופות, כלי-הזיין שלא ירדו מעל כתפנו, תנאי חיינו המצומצמים, בדידותנו הנוראה עשו אותנו לקשי-רוח וקלי-דעת כאחד. ואף על פי כן אהבנו את שלומית על טוב-לבה, התמסרותה ועל הנעימות המיוחדת, שהויָתה היתה מַשְרָה בצריפנו הקודר.

ובאחד הימים, שקעה לנו השמש בשדה. אספנו את הכלים ושבנו הביתה. הרובה על השכם, הרסן ביד, הרגל נתונה בין חבלי הרתמה, והעין תלויה בגעגועים אל הגג המאדים באופק, גג צריפנו. רכבנו בחבורה ובקול על הסוסים היגעים מעמל היום, משאירים מאחורנו ענני אבק כבדים. על יד הצריף נתעכבנו ירדנו מעל הסוסים בקפיצה ופָנינו לאורוה, עליזים ושמחים. והנה בא חברנו עמרם, שתורו היה באותו יום לסיע לשלומית במלאכתה, ואמר:

“אל תרעישו, שלומית חולה!”

מיד פרחה לה כל השמחה. “שלומית חולה” – זה כבר חששנו לכך. יפה ראינו את גופה הענוג הולך ומצטמצם לעינינו, לחייה מתחורות ועיניה מתכסות ערפל רחוק. אולם בידי שלומית עלה למחות כל דאגה מלבנו בצחוקה הצלול והטוב, שהיה מִדרדר בין כתלי הצריף.

הכנסנו את הסוסים לאורוה ואחר פָנינו אל מְדוֹרנו. ניכרים בו היו אותות מחלתה של שלומית. גדול היה אי-הסדר ורב המחנק. על השלחן היו מונחים עוד שיירי הסעודה מיום אתמול. הקדרות עמדו מפוחמות ומפיצות ריח חמוץ. בחשאי, על ראשי בהונות הרגל, נגשנו אל הוילון, הרימונו אותו וקרבנו אל המטה לשאול בשלום שלומית. היא שכבה שרועה על מיטת-הקרשים הדלה, מכוסה בסדין דק, כי גדל החום בחדר וגם בגופה. לחייה החורות פרחו עתה בסומק תוסס, ובת צחוק מעווה וקלה רחפה על שפתיה הצורבות והיבשות, כמתאמצת למעט את הפחד, שתפס לב כולנו.

בבת-אחת שאלנו:

"שלומית, זו מהי? ומה ראית פתאום?

– אין דבר, רק קדחת קלה – ענתה בתנופת-יד של ביטול".

עמדנו ושתקנו. הלב נתמלא כאב לראות יצור נעים זה, שהיה מפזז תמיד בין כתלי הצריף, כסנאית בין ענפי הצנובר, מוטל עכשיו חדל-אונים.

פעם הרוממה מעט ואמרה, כחומדת לצון לה:

“ואם אמות?”

אחד החברים הפסיקה: “הבלים!”

אך היא המשיכה: “והרי אפשר הדבר. והנה בקשתי האחרונה, אך אל תצחקו לי, לקברני בתל החביב עלי”.

היא אמרה את הדברים האלה בתמימות רבה, ובקולה היה כל כך הרבה כליון-נפש, עד שנרעש הלב בנו. אולם עמרם, זה הבחור הגבוה וכְבַד-התנועה, התחיל מנפנף ידיו באויר וקורא בקול גס:

“איזה תל! איזה מוות! פטפוטים! מחר, שלומית, אל הכיריים, אל הכיריים!”

ונבואתו של עמרם לא נתקימה. למרת לא שבה שלומית אל עבודתה. אחר חצות-הלילה הורע מצבה. החום גבה, ועיניה בערו כגחלי אש. מתחילה הסתובבה באי-מנוחה על מטתה, ונדנודי מטת-הקרשים התערבו יחד עם לעיסות הסוסים שמעבר לקיר. אבל אחרי כן התיגעה וצנחה כבדה וחסרת-תנועה. חושיה התחילו להתבלבל עליה, והיא מפליטה קטעי-מלים שאין להן שחר. היינו אובדי-עצות. לא ידענו במה לפתוח. רצנו פזורים וטרודים. – שלומית שכבה כמתעלפת ופניה מעווים ונדמה, האש הבוערת בה אוכלת אותה עד תומה. החילונו לשים מטליות טבולות במים קרים על ראשה. היא הראתה לנו תחילה סימנים של נחת-רוח. אולם מיד היה גם זה לשוא. שלומית נתמלאה רוגז, אי-מנוחה וכעס רב, ואת המטליות היתה מורידה בכח מעל מצחה וזורקת אותן ישר אל פרצופינו.

כל הלילה לא ירד חומה, ואנו עמדנו על רגלינו ושמשנו לפניה בסירוגין. לפנות-בקר, כשעה לפני עלות-השחר, הונח לה מעט. החמימות רפתה, ודעתה ומנוחתה החלו חוזרות אליה. היא צחקה לנו, הסבה ראשה אל הקיר ונרדמה. אמרנו, עבר המשבר והיא תשוב מהר לאיתנה.

עם צאת השמש הלכנו רק שבעתנו לעבודה. השאר היו עם שלומית, ועמרם ביניהם. אחד הלך לטבריה להביא את הרופא. יצאנו לשדה באי-רצון. אולם לא היה בחפצנו לעורר שימת לבם של שכנינו, שהיו בוחנים שבשע עינים את כל העובר בצריפנו. היה יום מעונן, אבל לגשם לא חששנו. עמדנו בתקופת אב, והעננים הכבדים שהגיחו מפאת דרום, רק אדי נילוס היו, שעלה על גדותיו והשקה אדמת מצרים המבורכת. חרשנו אז את השדות הקצורים, שדות-שלף אפורים, וכנף המחרשה היתה מפזרת את אבק הרגבים מסביבנו. אדמת עמק הירדן צרבה ואכלה את הפרצוף המכוסה זיעה, והרוח המטורפת דקרה את העינים. לא היינו עוד רגילים לאקלים מטריד וקשה זה, וחכינו בקוצר רוח לשמש השוקעת. מהרנו הפעם לשוב הביתה. ובעוד השמש בשפולי הרקיע, ואנו עם סוסינו בקרבת הצריף. השאלה הראשונה היתה: “ושלומית?”

עמרם נענע ראשו ושתק. נכנסנו שוב לבקרה. היא שכבה כבדה לצונחת תחת לחץ גופה, וכל שנוי לטובה לא נראָה. פניה נפלו מאוד והביעו קהות וחוסר-אונים. הרופא נתן פקודותיו, השאיר סמי-מרפא וצוה במפגיע שתצא את המקום לאחר שהחום יעזבנה. בשעה שבקרה הרופא, ספר עמרם, היתה שלומית שקטה מעט והיא לגלגה על דבריו: “כשיוטב מצבי, כאן אשאר, אל הכיריים, אל הכיריים!”

עם חשכה הורע שוב מצבה. שוב התלקח החום, וצמאונה גדל. היא שתתה את המים המוגשים לה במהירות ובתאוה רבה, כששפתיה מרתתות. שוב נטרפה עליה דעתה, ורקותיה והגומות אשר מאחורי אזניה הלמו והשמיעו דפקן במהירות יתרה.

קשה היתה השעה. הרופא אמר, שאין זאת קדחת רגילה, ושבץ הלב עלול להפיל את שלומית ברגע אחד. ומידי פעם בפעם לקחנוה, אנו הבחורים החזקים, על זרועותינו וטלטלנו את גופה הרך והענוג שהיה בוער באש, באלונטאות טבולות מים קרים, כפי מצות הרופא. אולם לשוא. כחותיה עזבוה והאש שבקרבה כאילו היתה מתגברת ושורפת אותה. בכל רגע היתה מתעוררת ומלפפת את צאורה ומשמיעה כעין נהימה נוחרת: “מים, הוי, מים!”

לאחר חצות הורגעה קמעה. זיק תקוה הֵחֵם את לבנו. שלומית שכבה בלי-נוע, אבל נשימתה שקטה ולא היתה מהירה ומקוטעת כבראשונה. פעמים אחדות פקחה גם את עיניה, סקרה אותנו סקירה ארוכה, קופאת ומרוחקת אבל לא אמרה דבר. היא לקחה גם את יד עמרם ובלחש ובקושי הביעה מילים מספר: “למה תעמדו עלי, הרי הוטב לי!” ראשה צנח על הכר והיא נרדמה לשעה. פתאום קפצה מתוך שנתה, כנדחפת בכח רב, פרשה זרועותיה, ישבה על המטה, הסירה בכעס את הסדין ונסתה לקום על רגליה. אבל כחותיה עזבוה ושנית נפלה על משכבה, חנקה את צוארה בשתי ידיה, השתרעה על מטתה באלכסון, פלטה נאקה קלה – ונאלמה דום.

איש לא ידע בברור מה אירע. אחד החברים נגש אליה, לקח ידה ומשש דפקה. היד היתה חמה, אבל הדפק לא השמיע הלמותו. הוא נפחד, נרתע לאחוריו והרפה מן היד, שצנחה באין-אונים כאבר מת. כשראה זאת עמרם, התחיל דוחף אותנו לצדדים, יצא החוצה, לקח שני סוסים מתוך האורוה, הזדיין ברובהו, וכחץ מקשת, אבד בחשכה.

כעבור שעתים ומחצה שב והרופא אתו על-גבי שני סוסים שטופי-זיעה. הרופא נכנס לחדר שלומית, הסתכל בפניה, הראה בידו על הקוין הכחולים לאורך צוארה, קרא את שם המחלה בלשון זרה ואמר: “באתי לאחר זמן!” אחר רגע הוסיף: “ולהיכן תובילוה למנוחות?”

– עמרם ענהו: "כאן.

– אפשר אשלח לכם אנשים מן העיר?

– אין צורך, כל המוטל עלינו נעשה בעצם ידינו."

הרופא נשתתק. דומם ישב אתנו כל הלילה. וכשהאיר הבקר נפרד ממנו ויצא לדרכו. דרך החלון הרחב פרצו קוי אור ראשונים. מעבר הוילון המורד שכבה שלומית וישנה את שנתה האחרונה. ישבנו שעה, שעתים ולא זזנו ממקומנו. מעבר למחיצה השמיעו הבהמות את געיתן, תבעו בפה את המספוא, אולם איש לא השגיח בהן. ישבנו כמאובנים, העין תלויה בוילון כמצפה לדבר-מה. ויש שהמבט היה חסר כל רגש, ומתוך אדישות היה מונה את מספר הפרחים המצוירים לאורך הוילון. והנה קם עמרם והכריז:

“מי הולך אתי אל התל?”

שלשה חברים, ואני ביניהם, נגשנו אל עמרם. יצאנו החוצה, לקחנו מעדרים ופנינו לתל. הגבעה הקטנה היתה כולה מוקפת זרמת הירדן, שהיתה מתפתלת סביבה כנחש. שיחי הרדוף ואשל הֵצֵלו על המים, וגלי הירדן השתעשעו למרגלותיהם. החילונו בעבודה. היא נעשה בזריזות ובתנועות מדודות. מומחים היינו לחפירה. לאלפי עצי-זית ותפוחי-זהב כרינו בורות בעצם ידינו. המעדרים הורמו, נצנצו לאור החמה, אחר הורדו, נתחבו בעבי הקרקע הרכה והרטובה. רגבי אדמה שחורים ודשנים, מכוסים דשא כפלחי קדקוד מגודלי שער, נזרקו הצדה במהירות, זה אחר זה. והבור הלך ועמק מרגע לרגע.

לאחר גמר העבודה שבנו אל הצריף. שררה בו שלות יגון רכה. המטות הוצעו, הרצפה היתה מכובדת, וחברינו ישבו וחיכו לבואנו. איש לא נתן פקודות. ואף על פי כן נעשו הדברים מתוך סדר ומשמעת. מי שהוא הביא מים, השני יצא לפרק גדר ולהרכיב אלונקה, והשאר טפלו מתוך הכנעה שלימה בהכנות לקבורה. ובבואן לידי גמר, נגש עמרם ראשון אל המחיצה, הרים את הוילון וקרב אל מיטת הנפטרת. באנו אחריו. הלבשנו את שלומית בגדי יום-טוב, עטפנוה בסדין לבן, שמנו אותה על האלונקה ויצאנו החוצה.

אחד החברים העיר: “נקח את הרובים אתנו, על כל צרה שלא תבוא.”

עמרם ענהו:

“יפה, שכנינו חוזרים סביב צריפנו ומריחים ככלבי-ציד לטרפם.”

הרובים הוצאו והושמו על השכם. אחר כך הורמה האלונקה עם שלומית העטופה לבנים, והלויה יצאה לדרכה. הלכנו בצעד בטוח, מתוך יהירות רבה, כאילו היינו נושאים שלל נצחונות על הכתף. איש לא הוציא הגה מפיו. האלונקה עברה לסירוגין, מכתף לכתף, עד בואנו אל התל. שם הורדנוה אל תוך הבור הרענן, המשחיר בין ירק העשב אשר מסביב. כולנו אחזנו בסדין הלבן והורדנו אל חשכת הקבר את גופה, הצונח ונשבר תחת ידינו. אחר החילונו לכסותו באדמה שבצד, וכעבור רגעים מספר התנוססה גבעה קטנה וכהה. שם נחה שלומית לעולמים.

הרגב האחרון כבר הושלך וננעץ הציון. המעדרים היו מונחים ככלי אין חפץ בו. ובכל זאת נשארנו עומדים במקומנו, עוטרים את קבר שלומית. החמה עמדה בקצה השמים. הכנרת נצנצה כולה בזהב השקיעה הקרבה. גלי הירדן השחירו בצלי השיחים המאהילים היה שקט מסביב. ואנו עמדנו במקומנו אובדי-עצות ולא ידענו אנא לפנות.

והנה התחילו כתפיו של עמרם מרתתות. הרובה שעל שכמו התחיל מנתר וזע. הוא פרץ לו מעבר בינינו, נגש את הקבר ופתח בקול חנוק-דמעות:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא!”

* * *

וכששבנו הביתה לא יכולנו לשבת בצריפנו. הוא נתרוקן. יצאנו החוצה וישבנו קודרים בשממוננו כפעוטות עזובים ואין אוסף. החשכה כסתה את הכל מסביב. הרי הגלעד נעלמו. עופות ליל יצאו בכנפיהם הכבדות. מרחוק עברה אורחת גמלים והשמיעה את צליליה. המית הירדן היתה נעימה וספוגה יגון רב. וכל המישור הזה, ההרים העוטרים אותו, הנחלים, היאור הגדול הזה שבתוכו – הכל נתחבר אל הנפש, והעין היתה מלטפתו מתוך אהבה רבה. ויש שהמבט היה נתלה בגעגועים ובחנינה אל המקום הזה, חודר את האפלה החודרת אותו ומבקש את התל הקטן שבין שיח הרדוף ואשל, את קברה של שלומית, קברנו הראשון.


המלצות קוראים
תגיות