ובכל זאת היא מתנוססת עוד, מושבה זו, על בתיה הפזורים במדרון הריה. גולשת היא על מפתנו של העמק הקטן, אשר גבעות בזֶלת סוגרות על אפקו. וכאילו גם עכשיו, כבימים ההם, אינה רוצה לראות מאומה מלבד מרחקים, גבהי שחקים, הכנען, החרמון. אותן הדאגות, אותם האנשים. הם רק נתכוצו, נתכופפו, קטנו, ופניהם כֻּסּוּ קמטים רבים כפרי אשתקד, שנשאר בעינו, אלא שנצטמק ונס ליחו. הנה הם הולכים לקדם את פני העדר בצעדיהם המרושלים. מפרישים הם מתוכו את בהמותיהם הרזות והשעירות, שנתיבשו גם הן כמו בעליהן. אוספים אותן אל תוך החצר, ונשמעות פסיעות רכות מאד, פסיעות-בוץ. כבר בא הערב. קש הגורן סופג וממזג בתוך זהבו את ארגמן השקיעה. העשן מִתַּמר ועולה מכל הבתים. זה עשרים שנה שהוא עולה על תבשיל עוני, על תקוות נכזבות ועל חרדת יום המחרת. הוא מתנדף ועולה, עולה ומתנדף כזיק החיים בעינים נדעכות אלו, המציצות בי מכל העברים.
הנה גם זלטה הפונדקאית, שהיתה מאכילה מרק-עדשים ומוכרת בהקפה יין-צפת מן המובחר, מתוק וחריף. לא זקנה זלטה. נתגלגלה לכאן, כנראה, רופאת שנים מִסכנה, ומלאה את פי זלטה שִׁנים זעירות, מבריקות וצפופות כמחרוזת פנינים. ועכשיו חיתוך-דבורה ילדותי, מגוחך ומעורר חמלה. והרי היא מקרטעת לקראתך, מדדה ובאה, שני הסרטים אשר על צעיפה מתנופפים ומדלדלים בגנדרנות גלילית. עיני העכבר הקטנות מתרוצצות וזעות בקצב אחד עם פיה, הפולט אמרים בלי-הרף.
“ומה שלום שרה?”
על שאלתי זו השיבה זלטה בתנופת-יד מיואשת, מבטלת, שהביעה גם בחילה מעטה – ולא יותר.
“אלך לראותה”.
אותה יד אחזה בי במגע-אם מזהיר ומעכב: “לעצתי שמע, לא תשבע נחת”.
שרה, אני זכרתיה. לפני חמש עשרה שנה באה פתאום אל בדידות חיינו: גבוהה, יהירה, עם שתי זרועות ארוכות כמהוקצעות שיש, עם צואר זקוף, חי, תוסס נוער, עם מצילת כסף מקסימה בקול ועם ברק מימי נהר דוֹן בעיניה החומות. עבדנו בקציר חטים כתף אל כתף. וכשהיתה מגישה לי את האלומות מלמטה, היתה מעלה לקראתי את פניה הפורחות, המוקפות שולי סודר לבן, ועיניה צפות ונמוגות בזהב שבלים ושמש.
דפקתי על דלתה. כמו בכל הבתים אשר האושר פסח על סִפם, היתה בראשונה הפסקה קלה, כאילו היו בני-הבית תוהים על עצמם ומטכסים עצה, אם להביא אדם מן החוץ אל חדרם פנימה. אחר נפלטה רשות-הכניסה בקול רם, רוגז ודוחה. נכנסתי. היו כאן הרבה ראשים של ילדים בני-גיל קרוב מאד. לפניהם עמדה אמם, כמגינה עליהם, לבושה בליות, פרועת-שער. אמרתי לה את שמי. העינים קמו, ושתי הידים התרוממו בבת-אחת אל הראש, משמשו בשערות, כמתקנות את התסרוקת, כמזכירות נשכחות. על המצח המכווץ, עבר ברק אור מיטיב, מרגיע. אחר נפלו הפנים, התכסו צל. היא חפשה בסקירה מפוזרת בארבעת הקירות, ואמרה בקול משונה, מעורב תרעומת, בטול, יאוש וגם מרי: “הייתי מבקשת ממך לשבת, אך הלוא תראה, מלבד ספסלים אלה, אין כסא בבית”. והיא נעלמה בחדר הסמוך.
כסא הוא דבר פשוט מאד: דף עץ על ארבע רגלים. אבל אם אינו נמצא בחדר, אין הדבר פשוט כל כך. מהרה שבה שרה, שמלתה ושערה עשויים קימעה, תינוק על זרועה. היא משכה אחריה ספסל-כובסים אכול עובש. ישבנו עליו. היא אמרה: “לא נשתנית בהרבה”.
הקול היה צרוד, רע, קול שהתרגל להשמיע נאצות. הרימותי עיני: מה זאת? קנאה? עקיצה? לא. לא לכך התכוונה. ההפך מזה. ראיתי כעין גיל סתר, הכרת-תודה, כי באתי וזכרתי ימים עברו. היא ספרה לי את כל פרשת חייה. פזמון ישן נושן: על אדמה קמצנית ואכזרית, הממאנת ליתן יבולה; על גשמים אשר לא יבואו בעתם; על עבודת-פרך, עוני, מחלות אדם ובהמה וחוסר-כל. שרה לא התרעמה כמעט. בקולה צלצלה לעתים קרובות נעימה יהירה, כבקול איש-צבא לִמּוּד-קְרָבוֹת, המספר על סבלות המלחמה ונוראותיה. היו גם נצחונות, התחלות, התאמצות לצאת מן המיצר. הם עלו בתוהו. אבל בשעתם נתנו ספוק. ויש גם עכשיו זיק תקוה, הבנים גדלו בינתים.
“ובכל זאת אפשר לחיות. הרי תראה, חיים אנו. וכמה שנים עברו מיום עזבך אותנו? חמש-עשרה. אמנם כן, שנת-נשואי. אלא זה ששה חדשים אני סובלת כאב משונה בכל השנים, בכל הפה. ביום אין דבר: אַתְּ עמלה, רצה, דואגת ומַסיחה את הדעת; אבל בלילות, גולגלתי עומדת להתפקע”. היא הרימה שתי ידיה אל ראשה ונשתתקה.
עכשיו הבטתי ישר בפניה. הסתכלתי בידים המעוכות והעיפות האלה, שהיו שרועות על ברכיה, ואשר אז היו שלוחות אל החיים, חמות ורועדות, כמתעתדות לחבקם. ראיתי את העינים האדומות והעטופות קרום ערפלי, רע, עינים אומללות, אכולות אבק גרנות, כעס ודמעות. הבטתי בצואר זה המתוח והמבליט אגודות עורקים מעובים ונפוחים – והיא היתה בעיני כאשה חולה מאד, – “ומדוע אינך מרפאה את שניך?”
מיד הרגשתי, כי הסתכלתי שאֹל. איך זה הסחתי את דעתי, כי מקור אחד לכסא הנעדר ולשנים שאין רופא להן. שרה לא השיבה דבר, היא קמה, העבירה ידיה על ראשי ילדיה, שישבו מסביב לה צפופים יחד, מזוהמים. היא השתמטה בדבריה: “אולי תסעד אתנו, יעקב הלך אל הטחנה וימהר לבוא”. –
והוסיפה: “ואתה מה מלאכתך? פקיד?”
הפעם שמעתי בקולה רתת רע, ספוג שנאה. ופתאום, כמו שואת-סתו, פרצה המפלצת ממחבואה. שרה חרפה, צעקה מתחילה על אחד הילדים, שקרע מכנסיו, ואחרי-כן השמיעה קולה, כנהמת בהמה, סתם, על לא דבר. היא פתחה את הדלת לרווחה, כאילו היה בחפצה, שהכל יקשיבו לזעם מררתה. היא דברה במהירות, בקצף רב על שפתיה הכחולות, ושלחה נאקתה החוצה, מעל לגגות, מעל להרים. שרה חרפה את הארץ, יושביה, כל האדם, השאננים והבוטחים. היא קללה באופן משונה מאד, בקללות בלתי שגורות, קללות ילידות-ביתה ודמיונה, פרי מחה הכואב, דולה אותן ממעמקי תהום צרותיה. הילדים התפזרו לכל רוח, מתוך הרגל, כזבובים ביום קָרָה. השכנים, שעברו במקרה, החישו צעדיהם והורידו ראשם. כאילו היה בחפצם, שמבול הגדופים, הפורץ מפתח הבית, ישטוף מעליהם והלאה. והשמש שקעה ואיננה.
קמתי ללכת, כי לא היה קץ לרוגזה. היא קפצה לקראתי: “אתה בורח, לא נעים לשבת בבתי עניים, הא?”
והיא עכבתני בכח: “חכה”.
שרה נעלמה, שבה מהרה, נגשה אלי ומלאה כיסי שקדים.
“קח אתך, מכרמי הם”.
ובתנועה זו צפה שנית משובת-העלומים מכבר הימים, כשהיתה משליכה בגורן, מתוך צחוק והוללות, שני חפניה גרעיני פולים בפני הבחורים.
*
ברדתי שלש המדרגות, ראיתי בקצה הגנה את בנה הבכור, נער חסון כבן ארבע-עשרה, מונה אל תוך כובעו את הצְרָעות, אשר המית והבריח מעל הכוורות. היה בבחור זה מעין המשך של שרה. הוא היה דומה לה בכל. מֵימי הדון שטפו גם בעיניו. החיים לא ידעו אפוא מרגוע. הם עשו את שלהם.
הסבתי ראשי. שרה עמדה בפתח-ביתה, ומבטה צמוד בחבה בבנה, הטורח על כוורותיו. אותה שעה לא עוררה בי כל רחמים. הרגשתי אליה רגש-מה הדומה אל הדרת-כבוד. פניה האפורים והכואבים היו מוארים זוהר מזהיב ומאדים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.