¹

החורף בשנת תר"ח היה כבד בארץ.

גם עתה בימינו אלה אשר מעגל הברזל יחבּק בזרועותיו עולם והיו מוּטות כנפיו גם מלוֹא רוחב ארצנו, והולכי ארחות ינשׂאו בעשן רכבּוֹ ספוּנים במרכבות סגורות, וקו ינטה וקצה השמים עד קצהם והיה בדבּר המדברים רגע בכל הארץ יצא קולם ובקצוי תבל מליהם, – גם עתה עוד לא נצלנו בארצנו מצנים פחים ומכל תלאה בדרך, ועת חורף מצפון בא בה והגה ברוחו הקשה אוצרות שלג וגנזי קרח וקפאו הנוסעים בלב המרכבות אשר תרפינה גלגליהן וממקומן לא תמוּשינה, מכונת הקיטור תעמוד תחתיה ורעמה והתגעשה ולא תוכל מלט משׁא, וקו המדבר קולו כקול קורא במדבר יקרא לעזרה ואין, – אף כי בימים ההמה ובעת ההיא אשר כוח הקיטור לא נהיה ומעגל הברזל לא נהיה וקו המדבר טרם יהיה בארץ, מה רע ומה מר היה אז גורל הולכי על דרך, עוברי בעמק הבכא! כל מי שיצא לשוּק ראה את עצמו כאִלו עלה לגרדום; בכוָנה יתירה היו בעת ההיא הולכי דרכים מתפללים תפלת הדרך, ובכוָנה יתירה היו אומרים ג' פעמים בכל יום "אשרי יושבי ביתך "!

בעצם החורף הקשה ההוא, בראשית ימי שבט, ראינו המון אנשים באים בשערי העיר פאניוויז אשר בקאָוונאָ המדינה ומגמת פניהם אל בית פקידות העיר אשר נקרא בימים ההם בשם בית משפט לעם הארץ ( Земскій Судъ ). והאנשים לובשים בגדי אנשי חיִל בלים ומטולאים ונעלות בלות ומטולאות ברגליהם ותרמילם על שכמם. שמה במסדרון בית המשפט עומדים המה צפופים מן הבוקר עד הצהרים יום יום, עוטרים אל בעלי הפקידות המבקרים את כתביהם והכותבים את שמוֹתם על ספר אתם. האנשים ההמה הצובאים פתח בית הפקידות כל רואיהם יכירוּם כי אנשי חיִל המה השבים לצבא העבודה אחרי שלוחיהם. הימים ימי מלחמה, כי נמצא קשר בעמי ממלכת אוסטריא. ההגרים קמו וימרדו באדונם במלך אוסטריא ותהי ידם בעורף אדוניהם. ראה ניקולוס קיסר רוסיה ויאמר לצאת לעזרתו כי איש בריתו הוא. ויצו על צבאיו להחלץ למלחמה, והנה אנשי הצבא שבים איש ממקומו אחרי שבתם הביתה אם רב ואם מעט, והנם באים לבית-הפקידות להכתב במספר שמות איש על דגלו באותו לצבאותם. כל זאת ראתה עיננו ותבן לה, אבל זאת נפלָאת בעינינו ובעיני כל הרואים, כי בתוך המון האנשים הצובאים פתח בית הפקידות נראה איש עברי שׂב וזקן כבן שבעים, חלש ורפה-כוח. כפוף ורועד בכל עצמותיו, לובש סחבות ומלחים, מקלו ותרמילו בידו ועמו אשתו זקנה לימים כמוהו וגם היא פרוּפה ורעוּלה בסחבות ומראֶה מורה מאד. גם המה יבואו בתוך הבאים נצבים יום יום במסדרון בית-הפקידות. מה משפט האיש הזה ומעשׂהו? הגם הוא אחרי בלותו נקרא לבוא לצבא המלחמה? הגם אשתו באנשי החיל ועל ההגרים היא יוצאת?

נכספה נפשי לדעת מה משפט העברי הזקן ומעשׂהו במסדרון בית-הפקידות, ואשאל את פי אחד ממיודעי אשר היו לו מהלכים בבית-הפקידות וידיו רב לו לעיין במכתבים, וזה אשר ספּר לי ואספּרה גם אני:

שלשים שנה לפני זה, בקיץ תקע“ח, שב הקיסר אלכסנדר הראשון מחוץ לארץ אל ארצו ואל ממלכתו. הקונגריס בוויען – אשר עשׂה סדרים באירופה, תחת השמות והמהפכות אשר שׂם בה נפּוליון במלחמותיו – כלה את מלאכתו, ומלכי הברית בעלי הקונגריס שבוּ איש למקומו ואלכסנדר הלך בראשונה לונדונה, לראות את געאָרג מלך בריטניא ומשם שב אל עיר מלכותו אל ס”ט פיטרבורג ומשם אמר ללכת בקיץ תקע“ח לווארשא, בירת המדינה החדשה אשר נספחה על ממלכת רוסיה, לשׂוּם כתר מלכות פולין בראשו ולהראות פנים את מלך אוסטריא ואת מלך פּרוסיא אשר באו שמה לפקד צבא מלחמה. דרך המלך מפיטרבורג לנפות המערב נסב וירד בימים ההמה דרך ריגא, ווילנא. בלכתו על דרכו זה מריגא בא אלכסנדר ואחוזת שׂריו אתּו לבירז עיר מצער היושבת על גבול קוּרלאנד וליטהויען. העיר ההיא וכל סביבותיה היו בימים האלה קנין האצילים הפולנים בני טישקעוויץ; ואולם מאות שנים לפני זה היתה העיר ההיא אחוזת הנסיך יאַגעללאָ, המושל אז בליטהויען. עוד עד היום נראו בבירז חרבות היכל עתיק יומין, הוא היכל יאגעללא, וסביב להיכל שׂרידי דיק וסוללות ותעלה חפוּרה אשר נכזבו מימיה, כי בירז בישיבתה היתה עיר מבצר לנסיכי ליטהויען, אשר בה התבצרו נגד צבאות האשכנזים המשׂתערים עליהם מעבר קורלאנד ובראנדיבורג, היא פרוסיא. והנה במרוצת המלחמה אשר נלחמה רוסיא בנפוליון וצבאיו, אשר פשטו על הארץ בשנת תקע”ב, נוכחו שׂרי צבאות רוסיא בעלי תכסיסי המלחמה לדעת כי צורך גדול לבנות מבצר באחד המקומות אשר על גבול נפות המערב, להגן על הדרך העולה אל עיר הממלכה, כי ערוַת הארץ שמה. כי בימים ההם המבצרים דינאבורג ובּבּרוֹיסק טרם יהיו בארץ ולולא הנהיג נפּוליון את מחנהו למאָסקוי וישׂם אל פיטרבורג פניו ויט בכוח על ריגא העיר הבצורה האחת על דרכו, כי אז לקחה כנטות ידו ויבוא אל עיר הממלכה כמבוא עיר מבוקעה; על כן אמרו מתי סוד הקיסר המפקדים צבא מלחמה לקדם פני הרעה לימים יבואו ולבצר את הדרך העולה מגבול ים אל עיר הבירה, ויהי את לבם לחדש גם את מבצר בירז ולהשיבו לאיתנו הראשון, והקיסר מדי עברו דרך שמה ללכת לווארשא אמר לסוּר לבירז לראות בעיניו את הארץ.

אחרי אשר עשה הקיסר חפצו בבירז השכּים בבוקר הוא ושׂריו ההולכים אתו לעשׂות דרכם הלאה. הדרך הכבוּשה מבירז לווילנא תלָפת דרך ערי המבצר פאָסוואָל ופומפיאַן עד פוניוויז ועד ווילקומיר, אבל יש דרך אחרת קצרה הימנה, אף כי בלתי כבושה וסלולה כמוה והיא בקו ישר דרך וואָבאלניק והיער המשׂתּרע עד מקום הרצים (פאסטטאציאן) סצענסטליווקה אשר מעֵבר לשערי פוניוויז על הדרך העולה ווילקומירה. והקיסר אלכּסנדר אץ לבוא ביום ההוא להנכס טוביאני אשר על הדרך העולה ווילקומירה, היא אחוזת האפרתים מאָריקאָני בימים ההמה, כי כן מנהג הקיסר פעם בפעם בעלותו בדרך זו – ללון בטוביאני. ויוָעץ אלכסנדר וישלח את אחוזת שׂריו ומשרתיו והכבוּדה אשר אתם ויעברו על פניו בדרך הכבושה הארוכה לבוא ווילקומירה; והוא והשליש אשר הוא נשען על ידו ישבו במרכבה מרקדה וקלה רתומה לארבעה סוסים ואיוואַן רכּבו הנאמן נוהג בסוסים ולשׂמאלו ישב אחד ממשרתי הקיסר רואי פניו. ארבעתם יצאו מבירז אחרי סעדם את לבם פת שחרית וילכו בדרך הקצרה אשר אמרנו ויאמרו לבוא לטוביאני לעת האוכל בעוד היום גדול. והקיסר לא שלח מפקידי המקום לפנות דרך לפניו, כי אמר: אַל יוָדע לאיש כי בא אנכי. ויסעו.

כחצות היום עברו את העיר וואָבָלניק וישׂימו פניהם אל יער הבציר המשׂתּרע בין וואבאלניק ובין סביבות פוניוויז דרך שתי פרסאות. במקום ההוא הארץ ארץ כּבוּל ובלילה שלפני זה ירד מטר גשם מן השמים ויהפוך את כל הדרך ההוא לעריבה של בצק. רגלי הסוסים הטבעו בבוֹץ עד למעלה מקרסוליהם ובכל זאת ימשכו האבירים בכוחם וברעש וברגש יגמאו ארץ, כי רוח איוואַן תניחם וזרועו מושלה בם. ובכן באו בשעה השניה אחר חצות כעשׂרה מילין מעבר לוואבאלניק ויבואו ביער אשר על הדרך ופתאום נשמע קול שברים. הסוסים עמדו על מקומם כמסמרות נטוּעים והמרכבה התהפכה על צדה, כי נשברה אחת מידות האופנים. ותטבּע המרכבה בטיט.

רגע אחד נתן הקיסר בשׂחוק קולו וישׂחק על משבּתם; כי מקרה כזה חדש הוא לאלכסנדר. באירופא התהלך לארכה ולרחבה, בימי צר ומלחמה, ולא קרהו כזאת, ויקרהו זאת בארצו ובממלכתו בשלום ובשלוָה. ואולם כאשר קפץ המשרת מעל מושבו ויתבונן בינה אל שבר העגלה ויודיע כי נשבר קוטר המרכבה ובלי עזר חרש-ברזל לא יוכלו למוש ממקומם, אז החל הקיסר ושלישו לחשוב מחשבה כעת מה לעשׂות ומאין יבוא עזרם. ויעמדו על רגליהם במרכבה וישקיפו על פני הככר והנה המקום מקום שמם, שמים זועפים על ראשיהם וים טיט היון מסביבם; ויראו והנה מבעד סבכי היער על הדרך מהם והלאה נשקף כבית מלון אורחים בודד במועדו הרחק ממושבות בני אדם, ומן הבית יצא איש כבן ארבעים, לבוש מעיל שחרחר ירקרק וארוך עד קרסוליו, מצנפת עגולה על ראשוֹ כגגית כפויה, פאותיו ארוכות וזקנו מגודל. כל רואיו יכירוהו אי מזה עם הוא.

האיש הזה היה צבי מוואבאלניק, מחזיק בית-המלון אשר ביער. ובראותו בעד החלון את אשר קרה בחוץ על אם הדרך למרכבת הנוסעים יצא נצב על פתח בית-מלונו לראות מה יֵעשׂה בם. ויראוהו הנוסעים וינופף הקיסר ידו וירמוז לו ויגש אליהם ויאמר אליו בלשון פולנית:

– יהודי החביב, הלא תראה כי קרנו אסון, כי נשברה מרכבתנו בארץ-כבול זאת, ועתה אולי ידעת ויש בקרבת המקום חרש-ברזל אשר יוכל לתקן את הקוטר השבור.

ויבט היהודי ויתבונן על מקום השבר ויאמר: אדוני, חרש חכם אין בכל המקום; כשנים שלשה מילין מזה יש כפר קטן ובכפר חרש-ברזל; אבל הוא לא יוכל לתקן את שבר מרכבתכם; ועוד הֲלוֹ תעָגנו עד אשר יבוא, ובטרם נקראהו ונשובה אליכם ורד היום, וגם הוא יעשׂה מלאכתו כיום תמים.

– הבה אפוא עצה ודבר הלום, מה נעשׂה כיום ונחָלץ מן המצר?

– אין טוב לכם, אדוני, בלתי אם שׂוֹם תשׂימו מוטת עץ תחת מוטת הברזל השבורה לארכה ונחזקנה בחבלים אל המוטה אשר על גבה ואז תוכלו לשׂרך דרככם לאטכם עד בואכם אל בית הרצים, ושם תמצאו חרש-ברזל חכם אשר יתקן את שבר מרכבתכם על נקלה.

– אבל מי יחַזק את מוטת העץ תחת מוטת הברזל השבורה, ולנו אין כל?…

– בדבר הזה אוּכל אנכי, אדוני, להיות לכם מביתי לעזור, אני ומשרתי חוטב עצי. חכו נא כמעט רגע, אלכה נא עד כה ואקרא לנער ואשובה אליכם.

כמעט רגע שב היהודי ונערו חוטב עציו אחריו וקרדומו בידו ומוטת עץ על שכמו; ואיוואן הרכב ומשרת הקיסר עזרו וירימו את האופן הטבוע בבוץ וישׂימו תחת השבוּר מוטת עץ לארכו ויחזקוהו בחבלים חזק ואמיץ מאד, וכעבור חצי שעה נתּרו הסוסים ממקומם וישׂאו את המרכבה וילאו. לנער משרת בית-המלון נתן הקיסר שקלי כסף אחדים על טרחו ועל עמלו ואת שם היהודי בעל-הבית צוָה הקיסר לשלישו ויכתוב בספר זכרון לפניו ויאמר כי ישלח לו משׂכּורתו מביתו. והיהודי לא ידע ולא עלה על לבו מי הוא האיש אשר עשׂה עמו היום וידמה כי אחד משׂרי פולין הפרתמים הוא ההולכים במקום הזה הלוך ושוב איש אל ביתו ואל אחוזתו. ושׂמח וטוב לב על אשר אִנה המקרה לידו להיות לעזר לאחד השׂרים, אשר הבטיח לגמול לו חסד לעת מצוא, הרים היהודי את מצנפתו ויברכם וילכו מאתו בשלום.

עברו שלשים שנה כימי דור אחד. במשך הזמן ההוא לא עמדה מרכבת השמש וגלגליה לא רפו במרוצתם. הימים וקורותיהם עברו מאליפות ומרובבות על ראשי בני חלוֹף. הנחלים הלכו אל הים ובתים ומשפחות רבות נאספו אל אבותם. נאסף אל אבותיו גם השׂר הנוסע אשר נשברה מרכבתו אל פתח בית-המלון ביער וואבאלניק; בא קצו בעיר רחוקה מביתו ומעיר מושבו וכבר קם אחר תחתיו וישפוך ממשלתו על הארץ. צבי מוואבאלניק עודו בין החיים, אבל פקודת כל הארץ נפקדה גם עליו; כבר זקן ויבוא בימים, זקנו השחור נהפך ללבן ועיניו כּהוּ מראות; עמו זקנה ובלתה גם אשתו עקרת ביתו אשר היתה עזר כנגדו בכל הדרך הגדול והנורא אשר עבר בו. ובזקנם וירוששו וימעטו וישוֹחו מעוצר רעה, כי קורות כקורות בית הבד עברו על צבי וידכאו לעפר נפשו בתוך שאר אחיו בעלי משלח ידו. בשנת תקצ"ה נתּנה הדת לגרש את היהודים מן הכפרים ולאסור עליהם למכור מיני משקה בבתי-המלונות אשר על הדרכים. לרגלי הפקודה הזאת הכרת מפי צבי אוכל לעת זקנתו ויטוש את בית-מלונו אשר ישב בו עשׂרות שנים על יד אחד מבני הנכר ויקבע לו מקום לשבתו בבית קטן וצר בקרבת בית-המלון ההוא; שמה מכר מיני מזון לעובר ושב וימצא לו מזה לחם צר לנפשו ולנפש אשתו. וברבות הימים אזל כוחו גם לפקח על משלח ידיו זה וימשוך ידיו ממנו, ויצמצם את מקום דירתו הוא ואשתו במקצוע החדר אחורי התנור; לא נשאר להם מכל מעמדם שהיה להם בימי קדם בלתי אם עז חולבת וממנה פריָם נמצא, כי מחיר חלב עזם היה המקור האחד לפרנסתם. וכן שכב צבי רוב יומו למַעצבה אחורי התנור; זכרונות ימיו הראשונים כחלומות חזיוני לילה עברו משׂכיות לבבו, ובתוך זכרונותיו אלה יש אשר רוח על פניו יחלוף ותמונת השׂר אשר עבר עליו לנגד עיניו ודממה וקול ישמע את הבטחתו אשר הבטיח לו. נעימים היו לו לצבי הרובץ בין הכּירים זכרונותיו אלה כמראה הקשת אשר יהיה בתוך הענן, אבל מנוגה הקשת לא יהיה דשא בארץ ושלל צבעיו לא ביד יוקחו. וברוב שׂרעפיו בקרבו ישעשעו את נפש צבי מזמורי תהלים או פרק משניות אשר יהגה בם יומם ולילה ויחכה מיום ליום לביאת השמש מבית-דין של מעלה להוליכו בדרך כל הארץ. ולא עלה על לבו ולא שער בנפשו כי עוד בוא יבוא לקרוא לו – שמש מבית-דין של מטה.

ביום סגריר אחד בראשית שנת תר"ח נפתחה דלת הבית אשר במקצועו גר צבי ואשתו, ושומר הכפר בא ויקרא: צבי! קום ורדה מתנורך כי קרוּא אתה אל שׂר בית-הפקידות בפוניוויז.

ואזני צבי כבדו מזוקן, לא הכּיר את קול הקורא ויתחזק על ראש משכבו וישאל: מי אתה קראת לי? הנני!

– אנכי סטיפאן שׂר העשׂרות! ענה השוטר. הטרם תכּירני, צבי! קום ושׂא רגליך ולך לך לפוניוויז אל שׂר בית-הפקידות, כי דבר לו אליך.

שמע צבי ויבּהל ולא קמה בו רוח! שׂר בית-הפקידות יקראהו אל עיר המחוז! מעולם לא היה לו דבר עם שׂר בית-הפקידות, כי היה ירא את בעלי הפקידות ובורח מפניהם כמפני האש, אף כי עתה אשר דבר אין לו עם איש זה כמה ולא יביט אדם עוד עם יושבי חלד. לא עשק ולא רצץ, לא צעק ולא צעקו עליו חמס לפני שׂר בית-הפקידות ולמה זה יקראהו? אין זה כי אם טעות הוא בידי השוטר, ובין צבי לצבי נתחלף לו.

– אדוני השוטר, חנן צבי בקולו, אל תטריחני לעת זקנה, ככלות כוחי אל נא תנידני בדרך רחוקה כזו.

ולסטיפאן שׂר העשׂרות לב רך כדונג וחומל דלים, ובהריק צבי אל כפו את האגורות האחדות אשר נשארו לו בכיסו סר מעליו ויניחהו לנפשו ויענה לשׂר בית-הפקידות כי לא מצא את צבי בביתו; ויוֹשע את צבי ביום ההוא.

עברו כשני ירחים ימים ויוסף שׂר בית-הפקידות לצווֹת את שׂר העשׂרות לשלוח את צבי מוואבאלניק אליו. ויבוא שׂר העשׂרות שנית ביתה צבי ויגד לו את מצוַת שׂר בית-הפקידות. שמע צבי ויוסף לרגוז תחתיו.

– ולמה אנכי מובא אל שׂר הפלך? – שאל צבי בחרדת לבו.

– לא ידעתי גם אני, אמר שׂר העשׂרות, כי לא פורש הדבר במכתב אשר קבלתי ושם נאמר כי דבר מלכות לו אליך והוא דבר סתר.

כשמוע צבי כי “דבר מלכות” אליו ויחרד חרדה גדולה עד מאד, ויאמר צבי בלבו: אך העלל העלילו עלי עווֹנות חרב וחייבתי את ראשי למלך, ועל כן אנכי מוּבא לפני נציב הפלך להתנפל עלי ולעשוֹת אותי כלה בחטאתי.

ויוסף צבי לחלות את פני השוטר ויבך ויתחנן אליו לבלי ירגיזהו ממנוחתו ולבלי יענה שארית כוחו בדרך רחוקה בימי סגריר אלה; ויוציא צבי את כרו מתחת לראשו ויעביטהו ביד בעל בית-מלונו לכפר את פני השוטר בכסף הפדיון. והשוטר טוב הלב נפתה גם הפעם לבכי צבי וישׂים את דמעתו בנאדו ויענה לשׂר בית-הפקידות כי צבי חולה ולא יוכל לענות כוחו בדרך בימי הגשמים.

ואולם שׂר בית-הפקידות לא שקט ולא נח וַיוסף לכתוב אל השוטר וידבר אתו קשות ויגער בו ויאמר: ראה כתבתי אליך שלישים, ועתה אם לא תשלח את צבי מוואבאלניק אלי כבוא הספר הזה לידך גרש אגרשך ופקודתך יקח אחר.

ראה השוטר כי רעה נגד פניו ויבוא ויעמוד לפני צבי ויאמר, כי עתה חזקה עליו מצוַת פקידו ולא יוכל למוּש צוָארו ממנה, על כן אנוּס צבי לרדת מתּנוּרוֹ ולעלות לראות את פני הנציב, ואם לא – ישלחהו בחזקה.

ראה צבי כי אין מפלט ויט שכמו לסבול את אשר נטל עליו וירד הוא ואשתו וימכרו את עזם במחיר אשר נתנו להם למצוא כסף להוצאות דרכם וילבש את סחבותיו, ויקל מקל בידו וילקוטו שׂם על שכמו וישׂם שם את לחם צידם אשר הצטידו לדרכם וביום אחד מימי שבט, בזמן שהגוף נהנה מן הגוף, בזמן שהחורף ישליך קרחו כפתּים ולפני קרתו מי יעמוד עזב צבי ככפיר את רבצו ויצא הוא ואשתו ללכת רגלי עירה פוניוויז, ויבואו עיר פוניוויז בימי אספת אנשי הצבא המוּפטרים לביתם המוּשבים עתה איש על דגלו ועל מחנהו.

ובכן ראינו את צבי ואשתו עומדים במסדרון בית הפקידות, לבוש בגדי מלחים וארכובותיו דא לדא נקשן מקור ופחד, כי טרם ידע על מה הוא מובא בית-הפקידות, כי מרוב עבודה וטרדתם באנשי הצבא לא יכלו בעלי הפקידות לעיין בדברו ויענוּהו תמיד לך ושוב ומחר נשמיעך פשר דבר.

יום ילד יום ולכל מחר יש מחרתו; ככה הלך צבי המוּדח ועלוב הנפש חמשה ימים רצופים וישקוד על דלתי בית-הפקידות; ביום החמישי מצא ראש הסופרים לו ידים לעיין בדבר צבי ויוציא מכתב מגנזי לשכת הסופרים ויקרא מעליו באזני צבי לכל הנצבים עליו כדברים האלה לאמר:

“ביום… בחודש… בשנת תקע”ח בלכת הוד מלכות הקיסר אלכסנדר הראשון למסעו דרך היער אשר על יד העיר וואבאלניק נשברה מרכבתו בדרך ויעזור לו היהודי צבי מוואבאלניק מחזיק בית-המלון בדרך ההוא; ובכן הואיל הדר מלכותו לשלוח דברו זה להכיר תודה להיהודי צבי מוואבאלניק על פעולתו ועל עבודתו".

שמע צבי ולא הבין ויהיה הדבר בעיניו כספר החתום, כי בימים האחרונים גם לא זכר עוד את דבר השׂר אשר עבר על ביתו וישכחהו, וכבר אבד עליו כלח ולא עמד טעמו בו להוקיר את ערך התודה המוּבאה לו בשם מלכּו; וגם מה יעשׂה כיום בהכרת תודה זאת? והוא מבית-מלונו גורש זה רבות בשנים ונוּטל מבית חייו, כר משכּבו נתוּן בעבוֹט, עזו מכורה לצמיתות, רוחו חוּבּלה ימיו נזעכו ומה יעשׂה כיום בהכרת תודה ודבר שׂפתים, אף כי באה לו בשם מלך אדיר כעשׂרים ושלש שנה אחרי מותו?

ככלות ראש הסופרים לקרוא פקד על צבי לחתום את שמו על הספר לפניו ויחתום צבי את שמו בכתב עברית ובידים רועדות; ובאמור שׂר בית הפקידות אליו כי יוכל לשוב לביתו, דלו עיניו למרום ויאמר: ברוך שפטרני והוציאני מן הבית הזה בשלום בלי פגע, ויצא צבי ואשתו לחזור על הפתחים ולגווֹע ברעב ובחוסר כל, וישׂמח בהיות לו נפשו לשלל.

הדבר אשר ספּרנו בזה איננו פרי כחש ויליד הדמיון, כי אם מעשׂה שהיה ושקרה במציאות. לא ידענו מדוע בושש דבר המלך לבוא, ומדוע אחרו פעמיו שלשים שנה תמימות? כפי הנראה לא היה זה בימים ההמה מן הדברים המפליאים; כי השומעים את הדבר הזה אז לא התפלאו על התמהמה הדבר לבוא, כי אם דרשו וחקרו לדעת הסבּה אשר הניעה את נציב הפלך למהר הדבר ולהאיץ בשׂר העשׂרות לכלותו; ובזה נתחלקו אז הדעות לשתים. יש אשר אמרו כי לרגלי המלחמה אשר משמשה ובאה אמרו כי בוא יבוא אחד הפקידים הגבוהים לראות את הארץ ולבקר את מעשׂי פקידי המלך, ועל כן מהרו לגמור את הדברים העתיקים ולהוציא ישן נושן. ויש אשר אמרו, כי יען אשר התעתד בית-הפקידות להשתנות מעיקרו לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת באה הפקודה לגמור את כל הענינים אשר עוד לא נגמרו עד כה ולגנזם בגנזי הכתבים; ובהחל בעלי הפקידות לבער את הענינים הרבים אשר השׂתרגו עלו שמה מצאו גם את הפקודה על דבר צבי מוואבאלניק וימלאוה ככתוב. ויהי איך שיהיה ותודת אלכסנדר הראשון נקראה באזני צבי מוואבאלניק כדין וכמשפט, אף כי שלשים שנה אחרי עשׂות את פעולתו ועשׂרים ושלש שנה אחרי מות המכיר טובה.

מן העת ההיא עברו עוד שלשים שנה ימי דור אחד. דור הלך לעולמו ודור אחר בא על מקומו. צבי מוואבאלניק איננו עוד בין החיים, גם בית-מלונות אשר גם שם אולי כבר נכחד מן הארץ; עתה לא יעברו עוד הולכי ארחות דרך היער אשר על יד וואבאלניק ולא תתמהמהנה פקודות המלך בלכתן שלשים שנה תמימות; גם סדרים חדשים וטובים נעשׂו בארץ ובית-הפקידות שנה את פניו ואת שמו ותחת היותו נקרא אז בית משפט לעם הארץ ( Земскій Судъ ) הנהו נקרא עתה בית-פקידות השוטרים Юлицейское Управленіе. אבל עוד חיים בקרבנו היום אנשים אשר עין בעין ראו את צבי מוואבאלניק בבואו לפני שׂר בית-הפקידות ובצאתו, ועוד מונח עד היום הכתב הנוגע לדבר הזה בגנזי הכתבים (ארכיון) אשר לבית-הפקידות ההוא והחפץ להתחקות על שרשי המקרה הזה משם יחפשׂ ולקחוֹ.