א. בשפלה תשפל העיר 🔗
העיר בית-חורון אשר אנהגך אביאך היום אליה, קוראי הנאמן ההולך אחרי בכל אשר אלך, איננה העיר העתיקה בארץ אחוזת אבותינו על גבול אפרים ובנימין אשר בנתה שארה בת אפרים ושב ובנה אחריה שלמה המלך, כי אם עיר חדשה בגבול מושב בני ישראל בארץ מולדתנו. כבית-חורון הישנה כן גם בית-חורון החדשה יושבת במורד הר תלול ונחלקת לשתי ערים סמוכות ונראות זו לזו. העיר האחת הנקראת בית-חורון עליון מַגבהת לשבת בראש ההר, כחייט שעלה לגדוּלה היושב בכותל מזרח, ומַשפלת להשקיף על אחותה הכורעת לרגליה בתחתית ההר ונקראת בית-חורון התחתון. מדוע נקראה בשם בית-חורון העיר הקדמונה? אם מאשר היו בה חורי עפר הרבה או מאשר היו כל יושביה חורים. או אם מאשר החורים ישבו בה לפני? פשר הדבר הזה לא אדע, יען כי מעודי לא הייתי בעיר ההיא; אבל בעיר בית-חורון החדשה אשר בשעריה אתה עומד עמדי היום, הקורא, בה הייתי ונהירין לי שביליה כשבילי דאַשרי ואוּכל להעיד כעד ראיה ששמה נאה לה והיא נאה לשמה, לפי שרוּבּה כּכוּלה מלאה חורים אשר יתחבאו שם בני ישראל. אמת כי בעיר העליונה יתנוססו בתי אבן אחדים בעלי קומה ובעלי צורה בנויים לתלפיות מעשׂי ידי אמן: בבתים ההם ישבו “פני העיר”, הם הקצינים אשר שׂמלה להם; אבל בתי מספר ההם בטלים בששים בהמון בתי החומר אשר בעפר יסודם הנמשכים כקני עופות בצלע ההר מזה ומזה ויפוצו לרגליו. ואִלו היה בית-המקדש על מכונו וכהנים בעבודתם היה הכהן הגדול מתפלל גם על יושבי המקום הזה שלא יֵעשׂו בתיהם קבריהם.
במורד הר בקצה העיר התחתונה נמצאה ברכה קטנה המספקת מים לכל יושבי העיר, כי משם יעלו שואבי המים את מימי הברכה בחביות, בעגלות או בדליים במוטות על כתפיהם והביאום בכל בתי העיר. אל הברכה ההיא בנות אנשי העיר יוצאות לכבס את חתולי ילדיהן ולטבל את כליהן. על יד הברכה חצר קטורה או קרפף שהוקף לדירה מלא בנינים שונים, בניני עץ ובניני חומר, בתי מעון לעניי העם, כי יושביהם רובם שואבי המים אשר שתוּ קן למוֹ סביב הברכה, כי ממנה פּריָם נמצא. הברכה הקטנה הזאת נקרא בפי אנשי המקום בשם הגדול “ברכת המלך” וגם “ים המלך”. במה זכתה ברכת הכובסין זאת לשם גדול ונכבד כזה? על שם איזה מלך נקראה אחרי אשר לא היתה בית-חורון מעודה עיר מלוכה ולא ישב מלך בתוכה? על זאת יעמדו משתאים כל התרים וכותבי הארץ ולא ידעו פשר דבר; ועוד יוסיפו להתפלא כי גם הקרפף המוקף וקבוצת בתי ההרס אשר בתוכו יקרא בשם הכבוד “חצר המלך”; וגם בית הרחיִם על שׂפת הברכה נקרא גם הוא “רחים של המלך”; ולא עוד אלא שגם מין ריפות וגרשׂ כרמל אשר יטחנו ברחיִם ההם נקרא ריפות המלך וגריסין של המלך; ולא עוד אלא שגם בית-הכנסת העומד בחצר יקרא אף הוא “בית-הכנסת של המלך”. אולם אם נפלא הדבר בעיני חכמי האומות יודעי גלילות הארץ לא נפלא הוא בעיני בני ישׂראל באי שער העיר בית-חורון, כי – סוד ה' ליראיו. ועל כן כולם יודעים למגדולם ועד קטנם כי “המלך” אשר השכּין את שמו במקום הזה הוא – ר' מלך הקבלן אשר העמיד את בית-הרחיִם על שׂפת הברכה והקיף את הקרפף דיורין והעמיד בית-הכנסת בתוכו, ולכן נקראו גם הברכה גם הקרפף גם בית-הכנסת על שמו בישׂראל עד היום; ולפי שהרחיִם ההם היו מוציאים מין מיוחד של ריפות וגריסין טחוּנים היטב כזרע גד לבן, נקראו גם הריפות ההנה על שמו: “ריפות המלך”.
ר' מלך זה היה בשעתו אחד מעשירי בית-חורון והיה עוסק במלאכות הממשלה ומספיק קמח ללגיונות המלך החונים בבית-חורון וסביבותיה, ולצורך זה בנה את בית-הרחיִם על שפת הברכה התחתונה והקיפה דיוריון לגור בם האנשים העושׂים במלאכתו כי רבים הם. ימים רבים הצהילה ההצלחה פנים לר' מלך ואז היה ביתו פתוח לרוחה ככל נדיבי עם אלהי אברהם אשר בטוב להם לא ישכחו את אחיהם האביון, ויהיו עניים בני ביתו והוא נותן לחם לרעבים ומשפחות רבות מתפרנסות על ידו במלאכתם אשר הם עושים אתו. בימים הטובים יסד ר' מלך גם את בית-הכנסת לחברת שואבי המים וטוחני הקמח אשר ישבו במקום ההוא. ויהי שמו מבורך בפי כל וישאר לברכה לדור אחרון. ואולם לא לעולם חוסן בין עשירי ישׂראל, כי לא שורש בארץ עשרם, על כן אין מזלם קבוע והגלגל לעולם חוזר: ויש אשר יהפך לילה וידכּאוּ וירדו מעשרם ומגדולתם. ראה ר' מלך כי השעה משׂחקת לו ויוסיף לשלוח ידו בעסקי קבלנות אחרים ובאחד מהם נכשל כי הפסיד בו הון רב. קבל ר' מלך מאת הממשלה לבנות בית-סוהר בעיר טראסקון, אחת מערי השׂדה אשר בנפת בית-חורון, ולא השׂיגה ידו להשלים הבנין כאשר נטל עליו ונאנס לפשוט את הרגל לנושיו ולהבריח את התשלומין; ואז לוקחו מאתו בתיו ובית-הריחיִם בבית-חורון התחתון, אשר עשה אותם לאפותיקי ולערבון בידי הממשלה, ונמכרו במעמד של פומבי לאנשים שונים; והוא יצא נקי מנכסיו ומת בעוני ובדוחק ובניו יצאו ונתפזרו איש אל עבר פניו ולא נשאר בבית-חורון בלתי אם זכר ר' מלך על הקרפף אשר הקיף לדירה ועל בית-הכנסת אשר יסד, על בית-הרחיִם אשר העמיד ועל הגריסין הנטחנים בם.
במורד הקרפף הנקרא בשם הגדול “חצר המלך” בתוך שאר בתי הרס אשר התעתדו לגלים נשקף בית אחד גדול מעט במדתו מן הבתים אשר סביב לו. בתמונתו החיצונית אין הבדל בין הבית הזה ובין יתר הבתים, כי גם גגו רעוּע ועשׂבים עלו בו, גם חלונותיו שבוּרים ובמקום שברי הלוחות החלונות פקוּקים בכרים ובלוֹיי סחבות; גם כותלי הבית עקומים כגב בעלי חטוטרת וקורותיו השחורות מזוקן יש מהן שקועות ומראיהן עמוק משאר הקורות. רצפת הבית בפנים אינה ישרה כרצפת שאר הבתים הבנויים באנך ובקו המדה, כי אם הולכת בשפּוּע הלוך והשפּל ממפתן הבית עד הכותל השני לעומת פניו. או שקרקע הבית לא היה מתּחלה מיוּשר על המחוּקה והבונים לא עמלו בו לישרו ולהחליקו בטרים רצפוּהו ויכסוּהו קרשים, או כי התמוטט יסוד הבית אחרי כן ויט מעט אל צדו האחד ועמו שקעה ונתעקמה גם הרצפה. אם כך ואם כך נראה עין בעין כי האדריכל אשר בנה את הבית לא היה חכם גדול בחכמת הבנין, כי מלבד המעוּוָת הזה אשר הזכרתי היו לבית עוד מגרעות אחרות סביב. את התנור העמידו לא באמצע הבית כי אם סמוך אל אחד מכותליו החיצונים וע"י זה לא היה חום התנור מספּיק לחמם את בית-מדות זה כולו, ומחצית החום עלתה השמימה ואבדה בתוהו; וזולת זה עשׂה האדריכל את התנור קטן מכדי מדת הבית והשפתּיִם אשר בין התנור ובין הקיר רחבי ידים; וקרע לו חלונים לא במרחק שוה ואיש מאחיו על פני כל קיר הבית, כי שלושת חלונותיו הקטנים היו מצומצמים בצד אחד בקרן מזרחית דרומית, וקרן מזרחית צפונית היה קרן אפל ולא זרחה השמש עליו בלתי אם משמשות הצוהר הקטן אשר מעל למשקוף הפתח: וגם הצוהר הזה היה שקוּף אטוּם בזכוכית כהה ירקרקת ודרך בו יחדור בבית אור קפאון אשר לא יתן ליושבים בו להכיר בין תכלת ללבן ובין זאב לכלב.
אל הבית הזה ירדו במדרגות אחדות, כי רצפת הבית שפלה ממעבה האדמה מסביב; ופתח הבית אשר דרך בו יבואו קטן וצר והמשקוף נמוך ושפל, והנה כל הבא אל הבית יכוֹף כאגמון ראשו ועבר שלום, ואשר לא ידכה ישוֹח ופגע בו המשקוף וישׂים לו אות על מצחו לזכּור את מצות חז"ל כי אסור לילך בקומה זקופה.
הבית אשר אתה מָראה בזה, הקורא, איננו בית-דירה של קבע לדיורין, כי אם תעיף עיניך בו ובכלי תשמישו אשר בתוכו ונוֹדע לך רגע אחד מה הבית הזה ומה מטרתו. הבית הזה בית-הכנסת ומקדש מעט הוא, והוא הנקרא בית-הכנסת של המלך, לפי שידי ר' מלך כוננוהו בשכבר הימים, אף על פי שעתה הוא בית-תפלה לחברת שואבי המים. בבואך הביתה תראה את הבימה והשולחן לימינך באמצע הבית ואת ארון הקודש והעמוד הנשען אליו אל מול פניך בצד מזרח; וסביב הקירות מזה ומזה ספסלים מחוּבּרים אל הקיר לשבת עליהם המתפללים, איש ועמוּדו לפניו; ומשׂמאל הבית אצל התנור עומד שולחן ארוך כשולחנות החייטים וכרעיו מתחת עשוּיות כעין בדי המספּריִם, ומשני צדיו מזה ומזה ספסלים מטלטלים ועל דף השוּלחן מלמעלה מצוּמדות בשני טוּרים לארכו שפופרות של פחי ברזל מלאות סביב חֵלב מהוּתך ונקפא. השפופרות ההן מנורות הנה, בתים לנרות החלב אשר יתקעום בם השמש בהתאסף בני החברה אל השולחן הזה אשר לפני ה' לשמוע אַלשיך ועין-יעקב מפי ר' יצחק מטראסקון –המגיד אשר מנוּ להם להגיד להם דבר ה' בשעה שהם בטלים ממלאכתם.
אין לך בעולם ציור יותר מהודר במסגרת יותר מכוערת מן הציור הזה שנגד עינינו. ראֵה נא אלה הפנים כעלה נבל וכפשתה כהה, לחיים צומקות ויצוריהם כצל כולם, ובעיניהם – נר אלהים בוער באש יקרות ונותן נשמה ורוח באף המתים-החיים האלה. האנשים האלה עובדים כל היום עבודה גדולה, עומסים בסבל להעלות ההרה את החביות ואת הדליים להספיק מים לכל בני העיר וברגעי מנוחתם המנויים לא יבואו בבתי מרזח לפכּח צערם ולחַזק כוחם בכוס יין מלא מסך, כי אם ילכו לבקש את ה' לחַזק את לבם באלהים. מה רמה ונשׂאה התמונה הזאת ומה דלה ושפלה מהסגרת אשר סביב לה! כל חיי האנשים האלה, עָניָם ומרוּדיהם בביתם במאכלם ובמלבושיהם וגם העוני והמסכנות אשר שתו קן למוֹ במקום קדוש זה – כשאלה בתוכחות על עווֹן יקראו אל אלהים בחזקה: " זו תורה וזו שׂכרה?!". אכן הכי בגלל זה יִדל כבוד התמונה המפוֹארה, יען כי שׂמוה במסגרת מכוערה? יבוא היוצר וצר וצור ויתבע עלבונה מידיד עושׂי המסגרת!
במוֹרד הבית לרחבו בקרן מזרחית צפונית עומד ספסל אחד משונה מעט בתכוּנתו ובתבניתו משאר ספסלי העץ המהדרים את בית אלהים, זה שכּל הספסלים עשויים מקרשים מהוקצעים במעצד ומחוּברים לכרעיִם זקופות' שש כרעיִם שש כרעיִם לאחד ככרעי החרגול, שתים מעבר מזה מימין ושתים משׂמאל ושתים באמצע, ומקום מונח לספסלים בין הדף האופקי לרצפת הבית, והספסל הזה העומד בקרן מזרחית צפונית עשוי כמין תיבה ארוכּה, צלעותיו סגורות והדף העליון אשר עליו יסוֹב על צירים, יסגר ויפתח. הספסל הזה איננו רק מושב לשבת עליו כי גם מטה לשכב בה; ובלשון חכמים נקרא ספסל כזה בשם – דולפקי.
בשעה הזאת שאנחנו מביאים את קוראֵנו אל הבית הזה הדולפקי, הוא הספסל העומד בקרן האפלה, פתוּח וכרים וכסתות מוּצעות בו אשר לא ידעו מעגילה ולא עלה עליהם הכובס מימיהם. סביב הדולפקי עומדת מחיצה מטלטלת להגן מפני הרוח הקר הנושב מן הפתח בהפּתחוֹ, ובדולפקי מוּטל איש זקן חולה חולי כבד מאד. פניו רזים ודלים, בשׂרו כחש ושוּפו עצמותיו; שערותיו הלבנות פרועות כאניצי פשתן סביב מצחו המכוסה מלמולי זעה קרה; עיניו האדמדמות הטרוּטות סגורות עד חצין כאִלו מתנמנם הוא ונוטה לישון; שפתותיו הירקרקות כשעוָה רועדות לרגעים וקול אנחה חרישית יוצא מביניהן.
הנני רואה את הקורא הקפּדן משתאה לי מחריש לדעת מה לזקן וחולה אנוּש זה ולבית-הכנסת? המבלי אין בית-חולים בבית-חורין כי הביאו את הגוֹוע הזה להתהפך בציריו על משכבו ואולי גם למות בבית-הכנסת במקום קדוש על פני כל העם? או אולי משום עגמת נפש הביאוהו הלום כדי שיראהו העם ויבקש עליו רחמים?
כי יפּלא בעיניך, קורא היקר, הדבר הזה – אל יפּלא. הזקן השכיב-מרע אשר לפניך – הוא שוכב חולה בביתו, על מטתו, כי שם ביתו והוא התושב האחד הדר בבית הזה דירת קבע, הוא ר' יצחק מטראסקון מגיד מישרים בביהכ“נ לחברת שואבי המים בק”ק בית-חורון התחתון. ובשמעך את השם הגדול הזה הארוך כאורך שמות גדולי ספרד אל נא תבּהל מפניו ואַל יעלה על לבך לחשׂוב כי מגדולי ספרד ר' יצחק זה ומשם בא לגור לבית-חורון ועל כן קופה של תוארי כבוד תלויה לו מאחוריו, כי ר' יצחק דנן בימי גדולתו היה מלמד בטראסקון ונחשב בין המלמדים היותר חשובים; ובעת אש בנה ר' מלך הקבּלן בהרשאת הממשלה את בית-הסוהר בטראסקון לקחהו אתו אחר כבוד לבית-חורון ללמד תורה לשני בניו, אשר מקודם לזה כבר עמלו בם כל גדולי המלמדים מבית-חורון העליון והתחתון ולא הועילו מאומה; וישלך ר' מלך את יהבו על ר' יצחק מטראסקון אשר יצאו מוניטון שלו כבעל פועל גדול. וכאשר מך ר' מלך ומטה ידו בעסק הקבלנות ולא השׂיגה ידו להשלים את הבנין כאשר קבּל עליו וביתו וצרו ובית-הרחַים שלו, אשר עשׂה אותם אפּוֹתיקי למלכות, לוּקחו מאתו וירדו לטמיון ור' מלך יצא נקי מנכסיו ובניו יצאו באשר יצאו לבקש להם לחמם איש באשר ימצא – אז כלשל עוזר ונפל עזוּר ונעשׂה ר' יצחק למגיד בבית-הכנסת לחברת שואבי המים וטוחני הקמח בבית-חורון התחתון, והיה מגיד “עין יעקב” פעמַים ביום, בבוקר בבוקר בסוף האשמורה השניה לטוחני הקמח, לפי שאז הם מביאים שקיהם המלאים בר לבית-הרחַים ובטרם יטחנו אותו לקמח הם נאספים לבית-הכנסת לשמוע דבר ה' מפי המגיד עד הנץ החמה, ולשואבי המים אשר מלאכתם נעשׂית בשעות הבוקר היה המגיד מסַדר שעורו ב“עין יעקב” בין הערבּיִם בין מנחה למעריב. אלה ואלה היו נועדים לפניו מדי שבּת בשבתן בימות החמה קודם תפלת שחרית ובימות הגשמים אחרי סעודת ערבית והוא היה קורא ומתרגם להם סדר פרשת השבוע עם פירוש אַלשיך. זאת היתה חובת המגיד, ובשׂכר זה היה מקבּל מאת אנשי החברה פרס קבוע שהיה די לו לשכור מקצוֹע באחד הבתים הקרובים ולקנות לו כף חרובין שבּו היה מתפרנס מערב שבת לערב שבת; כי צרכי ר' יצחק היו מועטים, ומלבד ימי תעניות צבּוּר הידועים היה ר' יצחק מתענה גם בכל תעניות הצדיקים, בכל ימי הסליחות ובעשׂרת ימי תשובה, בבה“ב ובשובבי”ם ת“ת, בט”ו כסליו ובז' אדר, בשעת עצירת גשמים ובשעת רבּוי גשמים; ובימים שלא היה מתענה היה מסתפק בכף חרובין, כמו שאמרנו; וליום השבת היה קרוּא תמיד לאכול על שולחן גבריאל הסיידן. הוא גבריאל אשר זכר את ר' יצחק עוד מימי גדולתו. כי בבנות ר' מלך את בית-הסוהר בטראסקון קבּל גבריאל הסיידן עליו לסוּד אותו אחרי הבּנותו ואחרי הטוֹח, ולרגלי זה היה גבריאל יוצא ונכנס בבית ר' מלך ורואה את ר' יצחק יושב ומלמד תורה לבני הגביר; וכשנהפך הגלגל על הגביר ועל ביתו ור' יצחק ירד גם הוא ממדרגה אחת קטנה ונעשה ממלמד – מגיד, שמר לו גבריאל הסיידן את הברית זאת החסד ויקראהו לאכול על שולחנו תמיד בשבתות וימים טובים.
ככה חי ר' יצחק המגיד מטראסקון חיים של טובה, חיים של חלוּץ עצמות במשך עשׂר שנים, עד אשר בשתים שלוש שנים האחרונות נהפך הגלגל לרע על בני בית—חורון התחתון וירדו רבים מהם מנכסיהם וממעמדם ועמם ירד גם ר' יצחק המגיד עוד מדרגה אחת.
“עוד מדרגה אחת!” יקרא קוראי המשתומם. עד מתי עד אנה ירד היורד? הכי יש עוד בעולם מדרגה יותר שפלה מן המדרגה אשר עמד עליה המגיד הזה מטראסקון?
יש יש, ידידי הקורא! מאד עמקו אשפות האביון וכי יחל לנפּוֹל נפוֹל יפול מבלי מעצור. עת תשׂחק לאדם השעה – מעלותיו הררי אל, ועת יבעתוהו כמרירי יום – מורדותיו תהום רבה. סבּת השעה הדחוּקה אשר עמדה לבני בית-חורון תחתון היא התגברות ההשׂכלה והתפשטות חרושת המעשׂה בין בני האדם. דבר שהוא לשאר בני אדם עליה היה להם ירידה להתכלות. כי נמצאו אנשים אשר חפרו תעלות ושיחין והמשיכו את מי הברֵכה התחתונה בביבין אל העיר העליונה והביאום בצנורות בבתי העשירים אשר השיגה ידם לשלם בעד זה במיטב כספם; ובהפּתח הצנורות ההם מסתתמו צנורות הפרנסה לשואבי המים, כי לא היו לעשירי העם עוד צורך בהם ומצאו חַית ידם רק בבתי העניים והבינונים. וכן קרה גם למשרתי בית-הרחַיִם כי בא איש אחר והעמיד רחַיִם של קיטור במגרש העיר העליונה ועל ידי זה מעטה המלאכה בבית-הרחַיִם של “המלך”; ומשתי אלה נתדלדלה קוּפּת החברה ולא השׂיגה ידם לשלם למגידם גם הפרס המצומצם שהיה מקבּל עד כה, ונמנו וגמרו לקפּח מהיום ולהבא את שׂכרו ולתת לו תחתיו מקום דירה באחת הפּנות בבית-הכנסת בעצמו ולהאכילהו לחם על שולחן “בעלי-הבתים” בית איש יומו. ככה יגור ר' יצחק מראשית ימי החורף במקצוֹע צפוני-מזרחי בבית-הכנסת במטת הספסל, הוא הדולפקי אשר העמידו שם לצרכו. לעת האוכל, אם לא היה היום ההוא יום תענית להמגיד, תשלחנה הנשים הרחמניות או תבאנה בעצמן אשה יומה את ארוחת המגיד אליו לבית-הכנסת, כי זקן האיש ורפה כוח מלכתת רגליו ללכת פעמים שלוש אל בתי בעלי-הבתים המפרנסים אותו, זולתי בשבתות וימים טובים היה בא לסעוד על שולחן גבריאל הסיידן כמקדם, ובזה יהדרו אנשי הקהלה את פני הזקן וישׂימו פדוּת בינו ובין שאר הבחורים והלומדים העניים הנהנים גם הם מיגיע כפם של העניים שאינם לומדים.
ואולם בימים אחרוני האחרונים ירד המגיד גם מגדולתו זאת. גג בית-הכנסת היה מלא בקיעים ואיננו עומד בפני הגשמים ויד החברה שנתדלדלה לא השיגה לתקנו ולחַזק את בדקיו; וגם להכין להסקת בית-הכנסת די צרכוֹ לכל ימי החורף לא השׂיגה ידם, ולכן היה חיים השמש אנוּס לצמצם בעצים ולהסיק את התנור לסרוּגין, ובהיות המגיד זקן בא בימים אחזתּו צנה ויחַל. בתחלה היתה מחלתו קלה ואמר בלבו גם הוא גם הגבּאים גם כל הבאים לראותו אך חולי הוא וישׂאנו, ובכל פעם ופעם כשהיה הצבּור נכנסין להתפלל היה מתחזק וקם ממשכבו וגם קורא לפניהם את שעורו כפעם בפעם, ואולם זה כחמשה ימים תקפה עליו חולשתו עד כי ראוהו מתפלל גם שמונה-עשרה מיוּשב; אז ידעו הגבּאים כי חולה מסוּכּן הוא וישכּיבוהו על משכּבו ויעמידו את המחיצה סביב מטתו לבלי תשלוט בו רוח סוֹעה וסער; ויצוו את השמש להסיק את התנור בכל יום, ובכל זאת לא התעודדו לקרוא אליו רופא, כי מי ישלם לרופא בעד טרחתו? והרופא לא ילך לרפאות חנם אין כסף; ובכן הסתפקו לרפּאוֹתו בסגוּלות שונות. אביגדור האומן מקיז דם הושיט לו ביום הראשון אפיקטויזין ולא הועיל להפיק טוי זן, לפי שהיו בני מעיו של החולה ריקים ולא היה בהם כל מיני זן. ביום השני הושיב לו אספלנית של חרדל על קבּוֹרות ידיו ורגליו; ביום השלישי באה מאטלע אמו של חיים השמש ותלחש עליו באמרה כי עין רעה אכלתהו; ביום הרביעי הביאה לו קמיעא עשׂויה מדפתרא בתבנית לביב משולש וכתוב עליו השם עבּרא-בּד-עבּרא המסוגל לקדחת רביעית. ואולם כל זה לא הועיל למחלתו; ובראות הגבאים ואשת גבריאל הסיידן בראשם כי החולה כאשר שכב לא יוסיף לקום והקדחת תאכלהו כאכול קש לשון אש נמנו וגמרו סוף סוף לשלוח את אביגדור האומן לקרוא לו את הרופא – מאַריץ פיילכענטהאל.
ב. הוא מרומים ישכּון 🔗
מאַריץ פיילכענטהאל הוא הרופא היהודי האחד בכל בית-חורון. המעשׂה אשר אני מסַפּר היום קרה לפני שלושים וחמש שנה, בעת אשר רופא יהודי היה עוד דבר יקר וחזון בלתי נפרץ ולא נראה בכל גבול ישׂראל רק אחד במדינה ושנַים בממלכה. גורל חכמת הרפואה בקרב בני ישׂראל כגורל בני ישׂראל בקרב עמים רבים. עד כמה נחרבה ונבנתה, גלתה והוחזרה ליושנה. בתחלה לא היו רופאים לישׂראל, לפי שנאמר להם “אני ה' רופאך”. נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, וראה הכהן את הנגע, והסגירו הכהן, וטהרוֹ הכהן, וטמאוֹ הכהן. כי יצא הקצף החל הנגף, ויתן את הקטורת ותעצר המגפה, ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. ובהתפקד העם למלחמה רואים אנחנו בם רוכבים ופרשים ורגלים, שולפי חרב ונושקי רומי קשת, אבל רופאי חולים וחובשי נפצעים איננו רואים; ובלי ספק מספר הנפצעים היו החללים הנופלים במלחמה, כי כל פצע וחבּורה ומכה לא זֵרו ולא חבשו, ואיש שכב ולא יקום כי אין רופא להקימו. לאסא מלך יהודה בחלותו ברגליו נחשב לעווֹן “כי לא דרש את ה' כי ברופאים”, וכשגנז חזקיהו ספר הרפואות הודו לו חכמים, עד שבּא דבי ר' ישמעאל ותנא: ורפּא ירפּא – מכאן שנתּן רשות לרופא לרפּאות. מני אז הותרה הרצועה ונעשׂית חכמת הרפואה חביבה על חכמי ישראל ואסרו לדור בעיר שאין בה רופא, והגיעו ימים אשר מספר הרבנים היו הרופאים, כי בעת שהיתה התורה להם לעטרה להתגדר בה היתה חכמת הרפואה להם קרדום לחפור בו. עד שבאו צרי עין הצוררים לישראל וחלקו על דבי ר' ישמעאל ואמרו שלא ניתן רשות לרופא לרפּאות, וגרשו את חכמי ישׂראל מהסתפּח בנחלתם זאת וסגרו לפניהם את בתי החכמה וגנזו מפניהם את ספרי הרפואות. וכן היה האור גנוז מפניהם ימים רבים ועתּים רחוקות עד אשר הפך אלהים אל העמים לב אחר, לב בשׂר תחת לב אבן, ולא הגיפו עוד הדלתות לפני נערי בני ישׂראל ולא סגרו להם כל בית-ספר מבּוא; אז שבו היוֹנים אל ארובּותיהם ובני ישראל אל בתי החכמה והמדע מַשׂאת נפשם. ואולם בשוּב היוֹנים אל ארובותיהם תהי ראשית מלאכתם לחפור אוכל לנפשם; גם בני ישׂראל בשוּבם אל גן העדן אשר גוֹרשוּ ממנו בעטיו של נחש, בסור הכרובים ולהט החרב המתהפכת מעל פתחוֹ, נתנו אל לבם באכלם מעץ הדעת לשמור את דרך עץ החיים, להיות להם פרי עץ הנחמד להשׂכּיל – טוב גם למאכל. ראו בני ישׂראל בעיניהם אשר בראשם כי כל עצי עדן – עצי יער הם להם ולא ישוו למוֹ זולתי העץ אשר עלהו לתרופה הוא יהיה פריו להם גם למאכל; על כן בראשית בואם אל הגן עלו כולם בעץ הזה ויאחזו בסנסניו. בארצנו נסתלקו הכרוּבים מעל פתח הגן לפני שנים ארבעים וחמש, על כן היה בימים, אשר בו קרה המעשה אשר אני מסַפר היום, רופא יהודי דבר יקר וחזון בלתי נפרץ ומאריץ פיילכענטהאל היה הרופא היהודי האחד בכל בית-חורון התחתון והעליון.
מי היה מאריץ פיילכענטהאל, מה שמו בלשון הקודש, אֵי מזה בא, מי היו אבותיו ומה משפחתו בישׂראל – את זאת לא ידע איש בכל בני חורון, אף כי מאד נכספה וגם כלתה נפשם לדעת כל אלה. כי בימים הרחוקים ההם לא היו עוד תעלומות סתרי כל חי גלויים וידועים לכל החפץ לדעתם כאשר בימינו אלה; בימים ההם רכב הברזל המדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות איננו, הטיליגרף והטיליפון, אשר עתה בכל הארץ יצא קוָם ובקצה תבל מליהם, טרם יהיו בארץ, גם כתבי-העתים, אלה בעלי הכנפים המוליכים את הקול, לא נראו עוד בכל גבול בני ישׂראל להשׂבּיע נפש בני ישׂראל השוקקה במאד מאד לדעת כל חדש תחת השמש. אמת כי רוחות מסַפרות היו באות ומגלות אוזן היושבים לפני ה' בבתי-כנסיות ובתי-מדרשים ובת קול יוצאת ומַכרזת להם מעשׂי עולם ושמועות רחוקות, ובין ההיכל ולבּימה יספרו הבחורים איש אל רעהו חדשות חדשות מחדשות שונות ובין קבּלת שבת ל“ברכוּ” ישׂיחו גם בעלי-הבתים בהוָיות העולם; אפס כי כל אלה לא היו רק נבואות קטנות והשערות תלוּיות בשׂערות ולא הניחו את רוח החפצים לדעת דבר אמת לאמתּו, כי גם בימים ההם כבר נמצאו בעמי אנשים אשר נפקחו עיניהם ואזניהם לדעת כי – אין משגיחין בבת קול וכי הרוחות המסַפרות השוא ידבּרו, ומיום שנאמר “מיום שחרב בית המקדש נתּנה הנבוּאה לשוֹטים” באה השמש על הנביאים ובושו החוזים מלהתנבּאות, ואבדה ונכרתה גם האמונה בנבואות קטנות. לפני שלוש שנים בבוא הרופא היהודי ראשונה לשבת בבית-חורון היה הוא לשיחה בין יושבי בית-המדרש ויושבי קרנות. בתחלה נחלקו פרחי ההוראה: הרואה את הרופא היהודי איזו ברכה מברך עליו – ברכת שחָלק מחכמתו או ברכת משנה הבריות? כי יותר שהיה הרופא חכם היה גם משונה מכל הבריות, כלומר מכל היהודים היושבים בבית-חורון. זקנו היתה גדועה; מַדוָיו כרותים בחצי עד שתוֹתיו: דבּר ידבּר אמנם יהודית אבל בלעגי שׂפה ובלשון אחרת ידבּר וקורא קמץ במקום פתח ופתח במקום קמץ. כשוֹך המחלוֹקת הזאת ופסקו שמשוּם ספק כל הבא אל הרופא לספוֹר לו את אגורות כספו יספור בלא ברכה, התחילו להתחקות על שרשיו, על מוצאו ומקורו: מאַין בא? מה משפחתו? ומה שמו בישׂראל? – שהוא בא מטפּה סרוחה ואיננו חוטר מגזע משפחה מיוחשׂת – דבר זה לא היה מוּטל אצלם בספק, כי מי מאצילי בני ישׂראל ערב את לבו בימים ההם לשלוח את בנו אל בתי-הספר? ואם כן לא יוּכל הרופא להיות בלתי אם מבני העניים ובוז משפחות. וזולת זאת חזוּתו של הרופא ומנהגיו עם הבריות העידו בם לבלי לשוּם במורם קנוֹ אש ממנו יצא האפרוח הזה. פיילכענטהאל איש כבן שלושים שנה היה איש בריא מאד, לחייו מלאות ואדמדמות ובריאות בשׂר; ומי בבני התענוגות אשר ידי אמות רחמניות טפּחום ופנקוּם מנוֹער יערוך לו? מי ידמה לו בבני אלים, אשר זה כל כבודם ותהלתם להיות ילדיהם רכים וצנומים, דקים ככפוֹר ועינם כעין הבדולח? גם מנהגו לא היה מנהג תלמיד-חכם, דבּוּרוֹ לא היה בנחת עם הבריות, וביחוד עם בני דלת העם, כי אהב לדבּר עמם גבוהה גבוהה ולהוציא עתק מפיו. “מה שמו בישׂראל?” הנקל היה להם לדעת דבר זה אִלו היו שומעים את השם אשר בו יקָרא לעלות לתורה– אבל עד כה לא ראה איש את פיילכענטהאל עולה לתורה וגם לא ידע את בית-הכנסת אשר הוא מתפלל בו; ובעלי לשון הרעה הוציאו את דבּתו כי איננו נכנס להתפלל רק ככהן גדול – אחת בשנה ביום הכפּוּרים, וגם אז הוא יוצא קודם קריאת התורה שחרית ושב אחרי הקריאה במנחה. ומה הוראת השם מאָּריץ ומאַין נגזרה המלה הזרה הזאת? ראש הישיבה אומר כי הוא קצור הם “עם-הארץ”, אבל דבר זה לא נתקבל על דעת בני הישיבה, כי היתּכן להיות איש קורא לעצמו בשם חרפּה ובזיון כזה? ולא עוד אלא שרבּים מבני העיר, אלו העשירים אשר היה להם שׂיג ושׂיח עם הרופא והם יודעים ומכירים אותו מקרוב ולא מרחוק, יתנו עֵדיהם כי הרופא היהודי איננו עם-הארץ, וכי הוא להפך יודע ספר ובר אורין, ובסוד שיח רואי פניו הקרובים אליו לפעמים מפיו דברי תורה יהלוכו ומלין דרבנן יתמלטו, אשר על כן היה הרופא פיילכענטהאל בראשית שבתו בבית-חורון כחידה סתומה בעיני יושבי הקרנות וחובשי בית-המדרש, וגם האנשים המעלים פילא בקופא דמַחסא וכל רז לא אנס להם, היודעים לפרש כל כלומר ברש“י וכל ודו”ק במהרש"א, גם הם נלאו למצוא את פתרון החידה הזאת ולא יכולו.
ופיילכענטהאל בעיני עצמו לא היה חידה, כי נפשו היתה יודעת מאד את אשר לפניו ואיכה יהלוך עם החיים המתהלכים אתו בבית-חורון. מראשית בואו לשכוֹן כבוד בעיר הזאת שׂכר לו בית מדות במרומי העיר העליונה, בית אבנים חזה לו וימַלאהו כל יקר ושׂכיות החמדה. הבית מלא כלים יקרים, מטות ושולחנות וכסאות מעץ שמן מהוּקצעים מעשׂה חַרשים כולם, מצוּפּים משי ברקמה; מַראות גבוהות כקומת איש וסגורות במסגרות מָזהבות עומדות בין החלונות. על חלונות הבית הפונות אל הרחוב הוריד יריעות שש, מעשׂה אורגים חורי ודקות כקורי עכביש ועליהן מרוקמות מקלעות פרחים ופטורי ציצים; ועל הפתחים קלעי משי ברקמה במראה צפּוּי הכסאות. זה הוא החדר הראשון – חדר קבלת הפנים אשר לו. והחדר השני, חדר היחוד, גם הוא חדר רחב ידים ומלא חפצים יקרים ומסולאים מן הקצה אל הקצה. בין החלונות לרוחב החדר עומד שולחן גדול מצוּפּה בגד כליל תכלת ועליו על רקוע שיש טהור כלי המכתב מזכוכית מלוטשת כעין הבדולח, ומעשׂי צעצועים וכלים מכלים שונים מנחושת מוּצהב ופעמון זהב בתוכם מלאים את השולחן; ושולחנות ומסעדים וכנים ובסיסים בכל פנות שאתה פונה בחדר ועליהם כמכוֹנות ממכוֹנות שונות ובקבוקים וצנצנות מלאות סמים, ומדוּכות ומכתּשות וספות ומזרקות ויעים ומנקיות ופוֹתות ומלקחים וצבתים וכל כלי ברזל עשות להעלות אונקלי ולהחזיר את השבר ולהכין תחבושת וחתּוּלים, וכאלה רבות. אל הקיר אשר לנוכח פני איש בבואו עומד ארון עץ אגוז מפוּתּח ומהוּקצע מגיע עד תקרת הבית, וארבע דלתות לארון על גלילי עץ שמן, ממוּלאות לוחות זכוכית שקוּפים אטוּמים, ובעדם נשקפו על פני כל שׂדרות הארון ספרים רבים בתכריך ארגמן וגביהם מצוּפים זהב. ועל יד הארון על כן אבן גזית עשׂוּי לדבר עומדת גוּלגולת אדם נוראה למראה, חלקה למשעי בקרחת ובגבּחת, עיניה נמַקו בחוריהן והנה פתוחות וצופות כאִלו שאול ואבדון נשקפים מבּעדן. איש אשר לא נסה לראות כזאת יתנודד בראותו בה.
על דלת פתח הבית מחוץ קבוע לוח נחושת קלל וחקוק עליו שם הרופא וכנוּיו ורשימת השעות הקבועות בכל יום לקבּל חולים בביתו. ועל יד הפתח מצלַה לצלצל בה, והיה בבוא איש ומשך במצלה ופתח לו את הפתח שומר הסף לבוש בגד שרד, ופשט את בגדיו במסדרון הבית וישב לו בחדר הראשון לחכות להרופא בין כל חוֹכי לו עד אשר יגיע פרקו, ואז יקָרא ויכּנס לפנַי ולפנים לחדר היחוד.
זאת תורת הבית אשר בו מרוֹמם ישכון הרופא היהודי פיילכענטהאל וזה דרך קבּלתו את חוליו הבאים לשאול בעצתו אליו אל ביתו. ובצאתו שער עלי קרת לבקר את חוליו בבתיהם גם אז בסוּפה ובשערה דרכּו ביקָר ופאֵר יתראה. מעולם לא ראוהו הולך ברגליו כי אם תמיד נוסע במרכבה, בכרכרה גלויה בימות החמה ובעגלת צב בימות הגשמים, רתומה לסוס אביר ורכב לָבש בגדי חופש נוהג בו.
את כל הכבוד הזה יָגע ועשׂה לו פיילכענטהאל מראשית בואו לבית-חורון בעבוּר יראה העם את כבוד עשרו ואת יקרת תפארת גדוּלתו וגם בו וחכמתו יאמינו לעולם. כי ידע פיילכענטהאל מאד את רוח בני העם בערי השׂדה בימים ההם ואת מחשבותם על הרופאים הרופא השוכן בהיכל עונג ונוסע במרכבה – רופא מומחה הוא בעיניהם, וחלו פניו רבים וּשׂכרו אתו ופעולתו לפניו; והיושב במעון צר והולך ברגליו – לו הם אומרים: מה יושעינו זה?
למוֹתר יהיה לי להגיד כי כל מה שעמל פיילכענטהאל עם הצבור לא עמל לשם שמים כי אם כדי להעלות מהם שׂכר הרבה ולמַלאות כיסן, והאמת בחוץ תקרא כי פיללכענטהאל היה חַרש וחושב במלאכה הזאת. דרך הנהגתו עם הבריות שמענו מפי חובשי בית-המדרש ודבריהם מקצתם קרובים לאמת. הוא היה מחלק את כל העם לשלש מפלגות: לנדיבים, לצייקנין ולעניים, וקו המדה היה לו – השׂכר אשר היו שוקלים על ידו. עם העשירים הנדיבים דבּר חלקות ודברי רצון; בבואם אליו לשאול בעצתו לא נתנם לשבת ולחכות, כי אם הותירם לטוב ויבכּרם על פני האחרים המיחלים לו, לקבּלם קודם להם אף על פי שלא הגיע פרקם, או כי קבּלם לבדם בביתו בלא עת, לא בשעות הקבועות: ובבואו אליהם אל ביתם לא הסתכל בכל רגע ורגע במורה-השעות ולא היה נבהל לצאת, כאשר היה עושׂה בבתי העניים; ועם רבּים מהם התרועע וכרע וכאח עמם התהלך. – עם הצייקנין שבהם היה מדבר בגאוַה ובגודל לבב ולפעמים גם זורק בהם מרה; ועל בני דלת העם ועל העבדים והשפחות הבאים לקרוא אותו היה גם צועק בקול ומבטא דברים קשים כדי להביא מרדוּת בלבם. חוק חק לו פיילכענטהאל לבלי ירפּא לאיש חנם, וכל הבא אליו לשאול בעצתו, יהיה מי שיהיה, לא יראה פניו ריקם. העשיר הבא אליו לא ימעיט לו משקל כסף, והקורא אותו אליו ישלם שנַים או יותר; ואפילו עני שבישׂראל לא יפחות לו ממחצית השקל בקע לגולגולת; ולא בוֹש לעת הצורך מתּבוע בפה את שׂכרו, אם ראה שהוא ממון המוטל בספק; ואשר לא יתן וקדש עליו מלחמה לכל הנצבים עליו ויקרע את העלה לתרופה אש כתב וישלחוֹ מעל פניו בחרפה, וכל העם ישמעו וייראו. וכי יוכיחהו איש מקורביו על אבירוּת לב כזאת היה מַרגלא בפוּמיה תמיד, אסיא דמגן מגן שוייה. וכן היה רגיל על לשונו להשמיע תמיד: כבד את רופאך עד שתצטרך לו. ומי מן השומעין ערב את לבו להתנגד אל הכללים הגדולים האל הנאמרים בגמרא? ואלה הם דברי החכמים ומילי דרבנן אשר הראו ליושבי הקרנות עין בעין כי הרופא בר אורין הוא, כאשר אמרנו למעלה.
יודעי נסתרות – הם נערי החייט אשר תפר בגדים להרופא – גלו הרז לברואים כי שני כיסים של עור היו תפורים לו בבגדו העליון, עמוקים ויורדים עד ברכיו. בם היה זורק את אגורות הכסף ואגורות הנחושת אשר היה קובץ על יד מאת החולים אשר הוא בא אליהם לראותם, ובמלאת הכיסים ומהר אל ביתו ויריקם אל הארגז וישוב לסובב על החולים עד אשר ימלאו הכיסים שנית ושלישית, ככה יעשׂה פיילכענטהאל כל היום.
לא היתה תחבּוּלה אש ר שׂגבה ממנו לצבור כסף ולאסוף הון. במרוצת הזמן בא בקנוניא עם הרוקחים המכינים סמי הרפואה והיה לוקח מהם רבּית קצוצה מכסף פדיונם בעד הרפואות, וכל המַרבּה לתת לו היה הוא מַרבּה לשלוח אליו לקחת מסַמי רפואותיו באמרו כי סַמיו טובים משל אחרים; ובבתי החולים העשירים היה כותב במתכוין רפואות יקרות ומצוה לקחתן בבתי-המרקחת בעלי בריתו כדי שירויחו מהן הרבה. ואוי לו למשרת באחד הבתים האלה אשר לא שמע בקולו והלך ולקח בבית-מרקחת אחר אשר לא צוָה הרופא! כי אז בבוא ביום השני היה קוצף קצף גדול על האשמים בדבר ומקלל אותם בקללות נמרצות, ויש אשר בקצפו היה מנפּץ את צנצנת הרפואות אל קרקע הבית וקורא כי מות בה. ומעֵין זה היה עושׂה אם לא מלאוֹ ספקוֹ באחד הבתים במשכורתו, או אם קרהו איזה פגע רע או איזה מקרה בלתי טהור קטן או גדול וכל דבר אשר לא יִישר בעיניו והוציא את כל רוחו בלי מעצור, והתקצף וקלל ושפך חמתו על כל הבא לפניו ראשונה, על כל עובר לו יהי.
ואם יתפלא המתפלא איכה יכול רופא גס רוח כזה להצליח בדרכיו ולמשוך אחריו רבים להתרפאות אצלו, ולמה לא עזבוהו וילכו אחרי רופאים אחרים? המתפלא על זה אות הוא לו כי לא ידע את נפש המון בני ישׂראל בערי השׂדה לפני כמה עשרות שנים. עלובי הנפש ההם הסכּינו כל ימיהם להשתחווֹת שבע השתחוָיות ולהתרפס לפני כל נושׂא כובע אדום וכפתורי נחושת קלל, ולכן לא הבאישה גסוּת הרוח של הרופא את ריחו בעיניהם ואל נקעה נפשם ממנו; ונהפוך הוא, כי הוסיפו עוד לכבדו ולירוא מפניו, באמרם אל לבם: מדחציף כוּלי האי שמע מינה גברא רבּה הוא. ההנם הולך הוא מגוּלח זקן וקצוץ בגדים ומדבּר פתחין במקום קמצין? – בודאי קרוב למלכוּת הוא! ובהיות פיילכענטהאל עונה לקוראיו בכל עת ובכל שעה ביום ובלילה, ובהיותו דובר עמהם בשפתם ובלשונם והם שומעים את דבריו בלי מליץ בינותם, נוסף לזה, בהיותו גם יודע את אשר לפניו ומצליח ברפואותיו, ועל כל אלה – בהיותו סוף סוף הרופא היהודי האחד בכל בית-חורון התחתון והעליון וישׂראל אף על פי שחטא ישׂראל הוא, על כן דבקו היהודים אחריו להתרפאות על ידו, עד כי כמעט לא היה בית ישׂראל בבית-חורון אשר לא היה פיילכענטהאל רופא את חוליו.
זה הוא מאריץ פיילכענטהאל הרופא היהודי אשר שלחו גבאי בית-הכנסת של שואבי המים וטוחני הקמח בבית-חורון התחתון לקרוא לו לבוא ולרפוֹא את מגידם ר' יצחק מטראסקון השוכב חולה נוטה למות אתם בית-כנסתם.
ג. זכרונות משלי אפר 🔗
בדיוטא התחתונה שבתחתונות הזאת, בעמקי הדולפקי אשר בירכתי בית-הכנסת העומד במורד החצר אשר בתחתית בית-חורון התחתון, מתהפך בציריו על משכבו ר' יצחק המגיד מטראסקון ונושׂא את מכאוביו ברוב כוח ובסבלנות עזה כגבּור למוּד מלחמה מנעוּריו, אשר ביום נפלוֹ לא יצעק ולא יאָנח ולא תבוא דמעתו. איזה דרך עבר רוח הגבוּרה ואומץ הלב על הזקן ורפה כוח הזה, אשר בעודנו בריא היה מראהו כקנה רצוץ וכפשתה כהה אשר אם יעבור זבוב והדפוֹ ממצבו? הן אמת כי כל ימי העני המדוּכּא הזה היו ימי מלחמה; אבל לא מלחמת תגרה ותחרות האוזרת את הנלחמים בגבוּרה ולאין אונים עצמה תרבה, כי אם מלחמת העומד על נפשו, מלחמת נס ונמלט הנלחם לחוֹם ונסוֹג אחור, אשר כל פסיעה ופסיעה נוטלת אחת מחמש מאות מאור עיניו. מקור גבוּרת צדיק תמים זה באמונתו ובבטחונו באלוהיו. יודע הוא אשר לפניו ולאן הוא הולך, יודע הוא כי הצור תמים פעלו לא יתן חסידיו לראות שחַת. לא למקום רמה ותולעה הוא הולך, לא בתוהו יעלה ויאבד; נאסף הוא אל עמיו, בא הוא אל אבותיו בשלום. הן הוא משוֹש דרכו! שם ישוב ויראה את כל מחמדי לבבו אשר כולם קדמוהו במות וישאירוהו ערירי בעולם השפל והאפל הזה זה שנים רבות. שם ישוּב ויראם ויחדה בשׂמחה את פניהם ויתעלס אתם באהבים. שם יקדמו ישרים את פניו, יביאהו בקהל חסידים ובמושב זקנים יושיבוהו. שם על שולחן בן ארבע רגלים, על השולחן אשר לפני ה‘, בסוּכּת עורו של לויתן יאכל לשׂבעה מנה יפה מבּשׂר לויתן. אמת כי בשׂר הדגה הזאת המלוּחה ומוּנחת מששת ימי בראשית ממולח מעט יותר מן הראוי, אבל מי ימנעההו מלשבּור צמאונו מקנוקנות היין המשומר ולשתות ממנו לרוָיה?! ובשׂר שור הבּר? וגדפא ואטמא דהני אווזי דקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו? האם לא טוב טוב כל זה אפילו מן המקפה של גרוסות ודשושות אשר אשתו של גבריאל הסיידן שופתת לו מדי שבּת בשבתו? אמת גם זה כי המתפלספים אומרים כי אין בעולם הבא לא אכילה ולא שתיה; אבל מי יאמר שהלכה כמתפלספים? והלא ר’ יהושע בן לוי אשר עלה שמים וירד מסַפר לנו שבעיניו ראה את רשב"י “יתיב על תלת עשׂר תכטקי פיזא”, וכלום יש לנו עדות נאמנה יותר מעדוּתו של עד ראִיה כזה? ולכולא עלמא אין ספק ששם ימצא מנוחה שלמה מן הדלף הטורד היורד מן המַעזיבה שנפחתה ומן הקור והצנה השׂורר בבית-הכנסת אף על פי שיסיקהו עתה השמש בכל יום בקש ובגבבא, וגם מן הפשפשים והפרעושים אשר שתוּ קן למוֹ בנקיקי הכותל ובסדקי הערֵבה אשר הוא שוכב בה מקופל ומוּנח כעובּר במעי אמו.
הנה גם עתה הוא מתחיל לטעום מעט מטעם גן-העדן ולשׂבּוע בהקיץ מן התענוגים הצפונים לו שם, תענוג בשׂר ותענוג רוח. מה ינעם לו לראות את רחמי בני הקהלה החרדים עליו ודואגים לו אחת שבע על אשר עד כה; כמה בעלי-בתים חשובים ונכבדים יבואו יום יום לקיים בו מצוַת בקוּר חולים, ואין ספק שבחשק כזה ואולי עוד יותר מזה יבואו לקיים בו גם מצוַת הלוָית המת, אם חס ושלום נגזרה עליו שלא יקום מחָליו זה. ואל תדמו בנפשותיכם כי בלב הזקן המדוּכּא הזה עבר ובטל חוש אהבת הכבוד ואין לו שום דמיון כלל ממנו. לא כן הוא הדבר; גם נפשו תערוג ללוָיה גדולה, גם לו יש קורת רוח בידעו כי עשה יעשׂו עמו החסד של אמת ויחלקו לו במדה גדושה את הכבוד האחרון. וכמדומה לו שבאחת מן השעות הטובות, אשר רפתה מעליו יד הקדחת ורוחו הצלולה שַבַה אליו, שמע מאחורי הפרגוד המקיף את מטתו – את הצבּוּר מתפללים וקוראים תהלים בעד רפואתו, ולבו נכוֹן ובטוח שלאחר מאה שנים, ואולי גם פחות מזה, יאמרו אחריו קדיש, אחרי אשר אין לו בן, וילמדו גם משניות על סדר ראשי התיבות של שמו. אלה המה התענוגים אשר נשמתו מתענגת עליהם, ולא נופלים מהם גם תענוגי הגוף אשר סובביו ממציאים לו לעדנוֹ ולפנקוֹ בעת הזאת. הן עתה כלו לו ימי הצומות וסגוּפים. “מלכּה” אשתו של השמש מכינה לו יום יום נזיד גריסין מגריסי “המלך”; “דוואָשע” אשת הסיידן שולחת לו מביתה מאשר הכינה ליום תנאֵי בתה מעט אתרוג ומעט קרושטומולין מטוגנים בדבש להשיב נפשו; ובהביא דוואשי את דבשה ומַלכּה נכנסת והמרק החם המבושל בחמאה בידה – ריח גן-עדן נכנס עמהן והחולה טועם טעם אחד מששים (ואולי עוד יותר) מטעם עולם-הבא. וזה יום או יומַים אשר איננו מרגיש גם את עקיצות הפרעושין והיתושין, שכניו הרעים אשר הרגיזוהו וימררוהו כל ימי חּליוֹ הראשונים, ועתה אחרי אשר לא נשאר בו קורטוב של דם אחד עזבוהו וירפו ממנו. האין זה לו אות אמת כי כבר רצה אלהים את מעשיו, כי “ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו – לרבות פרעושין ויתושין”.
מלבד התקוה לעתיד לבוא ומַעדני המלך וכל תענוגות בני אדם אשר הקיפו עליו עתה, עוד החיו את רוחו ויחַזקו את שארית כוחו זכרונות מאז, מימי חייו הראשונים – “ימי נוער, ימי תקוה, ימי חלומות נאים”. בפאת מטה ובדמשׂק ערשׂ הוא שוכב והוזה. חיים השמש ואשתו מלכה ואמו מטאלע שומרים לראשו חליפות. לרגעים יבואו מאנשי המקום זה בכה וזה בכוה לשאול בשלומו או להניח איזה ברכה ומַתּת אל ביתו! ובבוא איש וקם השמש וקדם פניו ויוֹר לו באצבעו אל פיו לאמר:" הס, אל תשמיע קולך כי – ישן הוא וייקץ".
והוא לא ישן אף אם שמוּרות עיניו אחוזות. כחלומות עפים, כצללים נסים חולפים ועוברים זכרונותיו לפניו; לא שלמים ותמימים יצאו, כי אש הקדחת המסכסכת בראשו מהבהבת אותם, על כן הם יוצאים מקוטעים ושבורים, שׂרופים באש וכסוחים; – זכרונות משלי אֵפר! ואולם גם באכול האש בבתי נפשו עוד נשארו בו שׂרידי ידיעה והכּרה פנימית ועקבותם נודעו על פניו; ובעלות על לבו זכרון טוב ופקודת ישועה ורחמים יצהלו פניו ונהרו; ובזכרו דבר עצב או מקרה בלתי טהור והנה פניו זועפים.
זוכר הוא את ימי ילדותו, ראשית רשוּמי כוח זכרונו. זוכר הוא כי את אביו לא יזכרו אבל תמונת אמו נצבת לנגד עיניו כמו חיה. “חיה”! כן, כשמה כן היא; חיה היה שמה ואשה חיה רבת פעלים היתה. עניה היתה בנכסים אבל עשירה באהבתה אליו, כי רך ויחיד הוא לה וכבבת עינה נצרתהו. פרנסתה היתה ממסחר עוופות וכן קראו לה “חיה האַוזית”, כלומר הסוחרת באַוזים. וכך היתה עושה: היתה קונה בשוק אוָזים ובני-אוָזים רעי המרעה ודקי הבשׂר ומפטמת אותם עד שישמינו ומוכרת אותם חיים או שחוטים לבעלות-בתים. ולרגלי מסחרה זה היתה סובבת כל יומה בשוָקים וברחובות לקנות ולמכור, ובלילות היתה יושבת לאור הנר ומורטת נוצות ומוציאה גם אותן לשוק למכור למַלאות בהן כרים וכסתות. משׂכרה זה הקטן החיתה חיה את נפשה ואת נפש בנה וצמצמה פרוטה לפרוטה לשם שכר למודו לפלטיאל המלמד… לא, לא לפלטיאל כי אם לר' פלטיאל המלמד, כי ידעה אמו כי איצעלע בנה “נער טוב” הוא ולא נתנַתהו לאחד המלמדים הפשוטים כי אם לר' פלטיאל המלמד המפורסם ולא הסה עיניה על שׂכר הלמוד אשר היה הוא לוקח יותר משאר המלמדים. זוכר הוא את פניה היפות בהרכינה את ראשה אליו לסרקו ולרחצו, להלבישו ולהנעילו ולשלחו אל – החדר. באהבה רבה היתה מלפּפתו ומעטפתו בימות הגשמים שלא תאחזהו צנה ושׂמה לו בחיקו ככר לחם קטנה ובתוכה זנב דג מלוח או אָסוך חמאה כביצת החרגול לסעודת הצהרים, ותולה לו בימי החוף נר של חלב בחגורתו אשר במתניו, ובימות הקיץ מַענקת לו לפעמים פרוטה אחת או שתים לקנות לו מפרי העץ. זוכר הוא בזכרון טוב כי פעם אחת הניחה לו בצלחתו עטוף בנייר נקי – קורקבן של אַוז צלוי!
זוכר הוא… כמה שנים היו לו אז איננו זוכר, אבל זוכר הוא כי עוד לא היה מניח תפילין, וכבר היה בקי בכל סדר נשים וגם למד אבן העֵזר…. בעת ההיא לקחתהו אמו מן החדר ותתנהו אל הישיבה, כי קצוֹר קצרה ידה משלם את שׂכר הלמוד, כי בחורף שלפני זה מצאוה צרות רבות ורעות: יותר מעשׂרים אַוזי מַרבּק מבכוֹרות אוָזיה ומחלביהן נמצאו – טריפות. מדוע נתרבו הטריפות בחורף ההוא? אם באמת היתה אז מגפת האוָזים או מאשר קם בעת ההיא על טראסקון מורה-הוראה חדש אשר חפץ להראות את עושר כבוד תורתו ואת יקר תפארת חומרותיו – את זאת איננו זוכר, אבל זוכר הוא כי מאד המו מעיו לו על אשר לא היה הוא אז בקי בהלכות טריפות במקום הלכות אישוּת, כי אולי היה מוצא צד הכשר וכוחא דהתירא להציל את אמו העניה מרעתה. – ותדל “חיה האַוזית” בעת ההיא עד מאד; ובגלל זה היתה אנוסה לקחת אותו מן החדר ולהעלותו אל הישיבה. מאליו מובן שלא נתנה את בנה לישיבה של מטה כי אם לישיבה של מעלה, וגם לא לישיבה של מעלה כי אם לישיבה של ר' מעלה, היא הישיבה היותר חשובה והיותר מפורסמת בעיר. אבל גם שם חלילה וחס לה לתת את בנה את יחידה אשר אהבה את יצחק לצפות לשולחנם של אחרים, כי את שארית כוחה חגרה ואת הפרוטה האחרונה מן הכיס הוציאה לתת לבנה היושב לפני ה' לאכול לשׂבעה ולמכסה עתיק.
אבל מדוע זה פני אמו הטובות והיפות הולכות מיום אל יום ודלוֹת? מדוע קומטו ולא עת? מדוע קפצה עליה זקנה והלבּינו שערותיה. הכי יש להזמין קפיצין כי מקפּץ הוא על השנים ומדלג על החדשים ועובר בטיסה אחת עשׂרים שנים בעשׂרים ירחים? – בזכרון הזה רגז החולה ופניו חָורו מאד ועל עפעפיו עלתה צלמות. השומרים לראשו זעו גם הם ויחרדו אליו, אבל בשמעם קול אנחה חרישית יוצאת מעומק לבו נחוּ שקטו על מושבותם, כי ראו כי עוד נשמת רוח חיים באַפיו. זכר החולה כי בשנה ההיא החל לאמור קדיש אחר אמו אשר לוּקחה מעל ראשו בלא עת בדמי ימיה. אז בא גם הוא במספר הבחורים העניים “אוכלי הימים”, אבל בהיותו מבּחירי בני הישיבה וכבר יצא שמעו לעלוּי, היו נותני לחמו רבים ולא ידע מחסור בימיו.
והנה עברה העננה מעל מצח החולה ופניו צהלו, זכר את ימי שבתו בבית חותנו על סיר הבשׂר אוכל ויושב לפני ה' ועוסק בתורה. זוכר הוא איזה הדרך עלה והגיע למרום הצלחה זאת: ר' גימפל מחזיק בית-מלון-אורחים על הדרך העולה לגבול פרוּסיא, איש עתיר נכסין רחים ומוקיר רבנן, בא לטראסקון עיר ואם בישראל לבקש לו חתן לבתו שהגיעה לפרקה; ויסר אל הישיבה של ר' מעלה, ויהלל ראש הישיבה אליו את הבחור יצחק ויאמר כי ראוי הוא תיכף ומיד להיות רב מורה- הוראה בישׂראל. וישׂא יצחק חן בעיני ר' גימפּל ויקחהו לו לחתן רק בתנאי שישבע לו שלא יקבּל עליו רבנוּת בימיו כי אם יאכל עמו להם על שוּלחנו כל ימי חייו, כי חפץ ר' גימפּל להיות חתנו – גדוֹל מרבּן שמו. וישבע לו יצחק על הדבר הזה. – עודנו זוכר את חליפות הבגדים בגדי המשי ומצנפת הזנבות אשר נתן לו מחוּתּנו ביום בוא אליו בפעם הראשונה לבקרו. עודנו זוכר את יום התראותו פנים ראשונה את כלתו – כלה נאה וחסודה; זוכר את יום חתונתו ושׂמחת לבו; גם הדרוּש אשר דרש בעת המשתה עוד לא נכחד ממנו; עמודיו עשׂה “חטין שירדו בעבים”, רפידתו – “שיראי פרנדא”, מרכבו – “שור הנסקל” ותוכו רצוף – “מכליא קרנא”. לזכרונות האלה עמדה על לחייו החִורות כעין בהרת אדמדמת משמחה ומטוּב לב. הימים ההם היו באמת הימים הטובים בכל בכל ימי חייו, ימי הנוער והתקוָה והחלומות הנאים! אולם מדוע זה תעבור האדמומית פתאום מעל לחייו ונהפכו כל פניו לירקון? זכר ר' יצחק את ימי עניוֹ ומרודיו הארוכים והרבים אחרי הימים הטובים המעטים; זכר כי אחרי ימי “החסין שירדו כעבים ושיראי פרנדא” באו ימי “מכליא קרנא ושור הנסקל היוצא ליהרג”. הבטח הבטיח לו חותנו ארוחת תמיד כל חייו! היוכל איש יהודי להבטיח לכל ימי חייו? היש לו לעצמו בטוחות ליום מחר? היודע הוא מה ילד יום ואם לא בן לילה יקוֹט כסלוֹ ויבוֹש ממבטיו הוא וכל הבוטחים בו? – שבע שנים תמימות ישב ר' יצחק בבית חותנו על התורה ועל העבודה ועל סיר הבשׂר, ותכלינה שבע שני השׂבע ותחלינה שני הרעב לבוא. איה בית חותנו ואיה ארוחת התמיד כל ימי חייו? הה, פקודת כל ישׂראל נפקדה על חותנו! באה הפקודה להוציא את כל היהודים ממושבותם במרחק חמישים מילין מן הגבול ור' גימפל יצא בראש גולים. ובהגלוֹתוֹ הורַס ביתו כבית עכביש; הנושים נקשו את כל אשר לו והוא יצא נקי מנכסיו וילך הוא והטף אשר ברגליו אל ארץ אחרת; ור' יצחק שב לאל העיר אשר יצא משם במקלו ותרמילו, ועוד זה כל ישעו וכל אשרו כי בנים לא היו לו, כי אשתו החולה ורפת כוח היתה יולדת וקוברת.
החולה ירגז ויתהפך מצד אל צד; הקדחת תגבר בו ומוח ראש יִקד כיקוֹד אש וישליך מעשׂים ומאורעות כפתּים, זכרונות כאֵפר יפזר. אשתו הרכה והענוגה יושבת על כיור אש בחנות קטנה ומוכרת מיני מזונות, והוא יושב אחרי התנור וכירים בבית מדרשו של החסיד… אשתו מוּכּת שחפת נופלת למשכב יורקת דם ומתה… הוא נעשׂה – מלמד. מדוע לא נעשׂה רב ומורה-הוראה? אם משמרוֹ את השבועה אשר נשבע לחותנו, ותלמיד-חכם שנשבע אפילו על תנאי חייב לקיים, או מפני שלא בחרה בו שום קהלה לרב עליה? את זאת לא יזכור. זוכר הוא כי ארכו שנות מלמדוּתו הרבה מאד כעשׂר שנים ויותר. תלמידים יוצאים ותלמידים באים ועניותו לעולם עומדת. בכל זמן וזמן חייו תלויים מנגד. בקיץ יאמר מה יתן חורף ובחורף – מה יתן קיץ. זוכר הוא כי חדרו הלך הלוֹך ודל ותלמידיו הולכים וקטנים. בתחלה למד גפ“ת ואחר כך התחלת גמרא ואחר כך נעשה מַקרי דרדקי. זוכר הוא את היום אשר בא ר' מלך אליו ויקחהו לבית-חורון; זה היה אחרי השערוריה אשר נעשׂתה בחדרו על ידי הריש-דוכנא מענדל. – את השערוריה ההיא הוא זוכר בכל פרטיה ודקדוקיה, לפי שהיא אָכלה חצי בשׂרו ובגללה כמעט קרבה לשחת נפשו. מענדל זה היה אחד משארי-בשׂרו הרחוקים, יתום מופנה משני צדדדיו, אין לו אב ואם, והוא נער חרוץ וזריז ומתפרנס מיגיע כפיו. כמה מלאכות ואוּמניות ידע הנער החרוץ הזה?! ל”ט אבות מלאכות עם תולדותיהן ותולדות תולדותיהן; כל ימות השנה היה סובב בעזרות בבת-כנסיות ובתי-מדרשים ומוכר ציציות וגם קושרן ותולה אותן לכל מי שנפסלה ציציתו. בחנוכה היה מוכר נרות חנוכה של שעוָה ויצק גלילי עופרת ובדיל לצחק בם בפורים היה נושׂא “משלוח מנות”, בפסח היה יוצק מים על ידי העורכת ומקטפת בבית אופי המצות; בל"ג בעומר היה עושׂה קשתות וחצים, ובתשעה-באב חרבות עץ לנערים; באלול היה תוקע בשופר ובערב יום הכפורים מסייע לשמש בית-הכנסת להלקות את בעלי-הבתים; בערב החג עושׂה מיני ציורין והדוּר לנוֹי סוּכּה, בחג נוֹשא ארבעת המינים לברך עליהם ועושׂה דגלים ונסים לשׂמחת-תורה. כל הנערים ידעו את מענדל ויאהבוהו, כי על כל שׂכיות החמדה אשר היו לו היה יודע לספר ספּוּרים ערבים ומילי דאגדתא המושכים את הלב. זוכר ר' יצחק את היום אשר בו ראה את מענדל ראשונה בקנותו מאתו חבילה של ציציות כפולות שמונה; וייטב הנער בעיניו וכשמעו כי עצמו ובשׂרו הוא לקחהו אתו לו לריש-דוכנא. שלש שנים עשה מענדל עמו בחדרו ורוחו היתה נוחה הימנו, כי הילדים אהבוהו ותדבק נפשם בו ובשעה שהיה לפעמים ר' יצחק מניח אותם ויוצא היה מענדל משעשע אותם ומתעסק בהם והם אינם פורעים פרעות לשמצה בין שכניהם. ויהי היום ואחת השכנות עלתה על עלית המקרה לבקש את תרנגלתה האובדת לה ותבוא ותפתח את הדלת בלאט ותרא את מענדל יושב וקורא בהחָבא בספר קטן מלא אותיות זרות ומשונות, ותבין כי ספר טריפה- פסול הוא ותצא ותסַפּר לחברתּה בשוק וחברתּה לחברתּה ופתאום עברה הרנה במחנה כי בחדרו של ר' יצחק מלמדים לילדים – דברי מינוּת. ויגיע הדבר לאזני ר' יצחק ויחרד האיש וילָפת ויתן אל לבו לחקור ולדרוש היטב ויעשׂה בערמה, וכדין מסית ומדיח שמערימין עליהם, פתח את ארגז הריש-דוכנא בסתר, ואהה – אמת נכוֹן הדבר, נעשׂתה התועבה הזאת בביתו! בארגזו של מענדל מצא חבילה של ספרים חיצונים כתובים בלשון אשכנזית של הגלָחים. ברגע ההוא נגזרה הגזירה מאת ר' יצחק להתעלם מבשׂרו ולגרש את מענדל מביתו ולא תחוס עינו עליו. ובשוב מענדל החדרה והוא לא שמע ולא ידע את כל אשר נעשׂה, ור' יצחק קם בחמתו ויגיח אליו לעיני כל תלמידיו ולעיני השכנות הנצבות עליו ויכהו על הלחי מכה רבה ויתן עליו בקולו קול עז: צא טמא, שקוּץ משוֹמם! את ביתי אתה מטמא, אל תוסיף הצג כף רגלך על סף ביתי!!
הזכרון האחרון הזה, המאורע הנורא אשר קרה לו לפני עשׂר שנים ויותר עם מענדל ריש-הדוכנא שלו, הרגיז כל כך את לב החולה עד כי בעלותו על לבו נדמה לו כאילו עתה המעשה ההוא נעשׂה. ויחרד וילָפת ויתחזק וישב פתאום על המטה וילטוש את עיניו הטרוטות ויחל לקרוא בקול פחדים את הקריאה אשר קרא אז על מענדל הנגרש. כשמוע שומרי החולה אותו קורא: “צא טמא, שקוּץ משוֹמם!” ותאחזם פלצוּת ותסמר מפחד בשׂרם: “אהה, קראה מטלע, אויה לי כי נדמיתי כי את הבעל – דבר ראו עיניו!” ומַלכּה חרדה אליו, אל החולה, להרגיעו ותדבּר אליו דברים טובים, דברים נחוּמים: “אלהים עמך, ר' יצחק, מה לך כי נזעקת? הלא אין איש אתנו בבית! שוב וּשכב!” בדבריה אלה התאמצה היא וחיים אישה עמה להניחהו על משכבו ולמחות את אגלי הזעה הקרה אש פרצו על מצחו. לקול הזעקה פרצו ובאו רבים מן העומדים בחצר אל הבית, כי אמרו: המגיד מת, מצוָה להיות בשעת יציאת הנשמה. וברגע הזה נשמע ממרחק קול שוט וקול רעש אופן ואביגדור האומן מקיז דם פרץ גם הוא אל הבית בחפזון ויקרא אל הנצבים שם: “פנו מקום, פנו מקום, פנו מקום! הרופא בא! הרופא בא!”
ד. עשיר ורש נפגשו 🔗
לא על נקלה צלחה בידי גבאי בית-הכנסת להביא את הרופא אל מגידם החולה. ממעלה בית-חורון העליון עד מורד בית חורון התחתון דרך רחוקה היא. מפני מה נקוד על ה' של רחקוה? סמויה לה' מהכא! לאמור לך לא שהדרך היתה רחוקה אלא שהוא היה רחוק, כי בלי חפץ ובמוראים גדולים היה פיילכענטהאל בא למבואות האפלים האלה. יודע הוא שבחצר “המלך” במורד העיר התחתונה גרים בני עניים שמהם לא תצא משׂכּוּרתו שלמה, ואיש לא יביא בפריוֹ אלף כסף; ולא עוד אלא כשהרופא בא אל חדר החולים אשר בשכונה ההיא ויצאו מן הבתים ומן החצרות הקרובים אל החולה כל איש מכאובות וידוע חולי, כל אשה קשת רוח והטף והגר ההולך בקרבם, זה בא בכנו וזה בא בבתו וזה יוצא בשן ועין וכולם יסבּוּהו כדבוֹרים ויקראו בחזקה: אנא רפא נא לי! ושׂכר לא יהיה לו בעמלו כי בידם אין לפורטה, אפילו שוה פרוטה. מלבד הטעם הזה התלוּי בכיס היה עוד טעם אחר התלוי בלב אשר בשבילו הלך פיילכענטהאל בלי חמדה למשכּנות מסכּנוּת אלה; הוא בעצמו היה מבני עניים ומַרבית ימי נעוריו נבחן ונצרף בכוּר עוני, ומתחתיו צמח וכוחו ועוצם ידו עשׂה לו את החַיִל לעלות מאשפות ולשבת עם נדיבים, על כן בזה ושקץ ענוּת העניים המרודים ולא יכול לראות חייהם המרים, שבשפלותם זכר גם את עניוֹ ומרוּדיו אשר היו בימי קדם, ימי הרעה אשר אין לו בהם חפץ. על כן השתמט תמיד בכל אשר יוכל מבּוא בעמק עכוֹר זה לראות צאן ההרגה; ושלש שנות שבתו בבית-חורון לא ראוהו בחצר “המלך” – בלתי אם שתים או שלש פעמים.
כבוא אביגדור האומן לקרוא לו היתה שאלת פיילכענטהאל הראשונה: מי ישלם?
– גבאי בית-הכנסת ישלמו, ענה אביגדור בקידה ובהשתחויה.
– גבאי בית-הכנסת רבּים הם וקדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא, ענה הרופא. הן לא בפעם אחת ולא בשתים ירָפא החולה; מי ידוע אם לא ימים ושבועות ימשכו בטרם אקימהו ממשכבו, הכי אוּכל ליגע לָריק? או אם אחזיר אחרי כן על פתחי הגבאים להיות להם כנושה וכל אחד מהם ישלחני אל חברו לאמר: לך אל הזרזיר, לך אל הארנבת!?
אביגדור האומן ידע את נפש הרופא הרחבה ולא התפלא על דברי חן אמרות טהורות אלה ולא ענהו רק על אחת מני שאלותיו הרבות.
– לדעתי, ענה אביגדור בנחת, לא תמשך עוד מחלת החולה לימים ושבועות…
פיילכענטהאל התבונן בפני אביגדור ויבן אל מה ירזמון מליו ויבוש מקשי-לבו וישנה טעמו ויאמר:
– ומי הוא החולה אשר אליו אני קרוא?
– אדם קדוש, אדם צנוע הוא, ענה אביגדור; יקר בעיני כולנו המותה לחסיד זה ובמותו יתאבלו העם עליו מאד.
פיילכענטהאל החשה רגעים אחדים ויוציא את מורה-השעות מחיקו ויבט בו ויאמר: לך הגד אל גבאי החודש – השומע אתה? אל גבאי החודש! מי הוא גבאי החודש עתה שם?
– כמדומה לי, ענה אביגדור, גבריאל הסיידן…
– כי עתה לך אמור אל גבריאל הסיידן כי יחכה לי בעוד שתי שעות על פתח חצר “המלך” וגם אתה שם עמוֹד עמו.
– כדבריך, אדוני הרופא, כן יהי, ענה אביגדור ויפן לצאת; וכהפנותו את שכמו הוסיף פיילכענטהאל בשׂפה רפה: אין רע אם תאמר לסיידן כי פחות משקל כסף לא אקח בעד כל פעם אשר אבוא אל החולה.
אבידור יצא ושׂחוק בזיון וקצף על שׂפתיו; ויאמר אביגדור בלבו: כן, כן, אדוני הרופא! הכּוֹן והכן לך כיס עמוק ורחב לשׂים בו את השקלים. “בעד כל פעם!” ספק גדול בידי אם תרבינה הפעמים אשר תבוא לראות את השכיב מרע הזה, אשר הוא כבר חציוֹ בשׂר וחציו אדמה ואינני יודע אם יוציא את השבוע הזה.
עברו כשתי שעות ופיילכענטהאל נראה באמת מרחוק יורד במורדות בית-חורון התחתון וסובב את הברכה לבוא עד שער חצר “המלך”; והוא יושב על מרכבתו כפעם בפעם, נשׂא על סוסו האביר כעל עב קל. אבל הדרך היורדת לחצר “המלך” איננה דרך המלך כי אם הדוּרים ומהמוֹרות בצאת וגְבָאִים, ובמקומות רבים היא משׂוּכת הדק, כי בימי ר' מלך התחילו לתקנה ולא כלוּ. והכרכרה בהנשׂאה תחוג ותנוע כמו על שׂבכה תתהלך ותטלטל טלטלה גבר את היושב בתוכה ויהי כמפזז ומכרכר בעיני רואיו. ופיילכענטהאל יושב מלא חימה ומקלל דרך לא סלולה זאת.
– הס, הס, טריפון, עצוֹר לי לרכוֹב! הוא מהסה את רכּבו לרגעים – נהג ולך לאִטך כי גם את מרכבתך תשבור בישימון דרך זאת.
– בדרך משׂוּכת חדק אין ללכת אט, ענה הרכּב, פן יאָחז הסוס בסבך ברגליו ותעצר המרכבה.
– כי עתה עמוֹד וארד מעל המרכבה, צוָה פיילכענטהאל, כי טוב לי לטבוע בבוץ מלהיות נדון ברסוּק אברים.
– ימאסם אלוֹה! – קרא ברדתו מעל המרכבה ובהשקיעו את רגלו באחד הגְבָאים. כעטלפים בחוֹרים התחבאו, תחת שוֹאה התגלגלו!
כן אהב פיילכענטהאל לחרף ולגדף את מערכות ישׂראל באזני טריפון עבדו הרוסי, למצוא חן בעיניו וכדי להוציא מלבו שאדונו גם הוא איש יהודי כשאר היהודים.
וגבריאל הסיידן ואביגדור האומן עומדים על פתח שער “המלך” כאשר פקד הרופא; וכראותם את פיילכענטהאל בא בוער ממרחק רץ אביגדור אל בית-הכנסת לבשׂר לחיים השמש את בוא הרופא, כאשר שמענו, ומשם שב לקבּל הוא וגבריאל את פני האדון אשר הם מבקשים. ברגע הזה נגש פיילכענטהאל רגלי אל שער הקרפף חצר המלך ומנעליו ושוּלי מכנסיו מלוכלכים ברפש וטיט; ויחרדו גבריאל ואביגדור לקראתו ויקראו לו לשלום.
– שלום?! שלום?! ענה הרופא חציוֹ כמהתל וחציוֹ כזועם; אין שלום בעצמי מפני דרכיכם הרעים, רוצחים! כמעט הייתי בכל רע בתוך רחובות קריה; כמעט לשׂעיר עזאזל דמיתי והתפרדו כל עצמותי. ישָׂתרו לכם עפוֹלים! אנה נחבּאתם לשכּוֹן, העמקתם לשבת! דמיתי כי אל קצוי הרים ארד, עד עמקי שאול קראתוני. איה בית-כנסתכם ואיה מגידכם האהוב והחביב הנחמד והנעים?
הנשאלים הורו לו מנגד באצבע אל אחד הבתים אשר בירכתי החצר.
– שם בשפּוּלי החצר על-יד ערמת הזבל? קרא הרופא. עוד לי לעבור אלת כל הקטפרס הזה ואני כבר מלוכלך כחזיר! האין פה בית אשר יש בו יעה או מַגרפה או סמרטוט או אלוּנטית כדי לנגב את מנעלי ולהעביר את החלאה מעלי?
– סורה נא, אדוני, רגע אחד אל מסדרון הבית הלזה מימין, אמר גבריאל, ושם אצוה לשרתך באשר תחפוץ. סמרטוטין תמצא בזה ככל אוַת נפשך.
– ומי יגור בבית הזה? שאל הרופא.
– ומי לא יגור בבית הזה. ענה גבריאל; זרח החיים ופנחס הסבלן, שמשון טוחן הטאבאק ומאיר השומר בלילות; גם לאה העגונה, גם יענטע המוכרת שוּמן. הכל שבע משפחות בבית אחד. כולם עשירים גדולים מגבירי ישׂראל!
פני הרופא צהלו מעט ממַהתלות גבריאל ויסר אל מסדרון הבית ויביאו לו מַטאטא ויגרד בו את רגליו להעביר את הטיט מעליהן ואביגדור מקנח בסמרטוט את שוּלי מכנסיו. והנה נפתחה הדלת ואשה עיניה לובשת בלויי מלחים נגשת אליו ותאמר? אדוני הרופא, יגָלו נא רחמיך על מדותיך ותכּנס עמנו אל ביתנו. בני הקטן מוטל בעריסה והוא חולה זה ימים שלשה. אנא רפא נא לו!
עב הענן שב אל פני הרופא ויקרא בזעף לבו: מה? בנך חולה? כמעט ראית את הרופא נעשׂה בנך חולה! ומה עשׂית לוּ לא באתי הלום היום, ואִלו לא טבעתי במי מַדמנה וסרתי אל מסדרון ביתך להנקות?
האשה העלובה לא ענתה דבר כי אם עמדה דומם ועיניה זלגו דמעות.
– אדוני הרופא, אמר גבריאל בלָאט, האשה הזאת – ביילא המטבלת. בנה באמת חולה זה ימים. הואילה נא סוּרה ושׂים עיניך עליו. הלא רגע אחד הוא!
– האם תוסיף לי עוד רבע שקל. שאל פיילכענטהאל גם הוא בחשאי.
גבריאל הסיידן נענע בראשו מלמעלה למטה, לאמר": הן! הרופא נכנס והאומן אחריו וגבריאל הלך לבית-הכנסת לחכות שם עד בוא הרופא. בין כה נשמע הקול בחצר “המלך” כי הרופא בא וכי סר אל ביילא המטבלת ויוָעדו יחדיו מיושבי החצר אל מסדרון הבית כל איש או אשה אשר בו נגע או אשר חולה וכואב בביתו, ויבואו האנשים על הנשים לשאול את פי הרופא. עברו רגעים עשׂרה והרופא יצא המסדרונה והאומן אחריו והנה המסדרון מלא מפה לפה, ויקרא בקול גדול: אבדתי אבדתי. עלי היו כוּלנה!
– אדוני הרופא! התנפלו אליו כל הנאספים איש מעֵבר פניו; אנא רפא נא לוי! “חולה מעים, לא עליך, אני!” – “שן רועה לי ותדד שנתי מעיני!” – “כף רגלי צבה כי עלה בה חוֹח!” – ויגיחו אליו מכל צד זה בכה וזה בכה.
– גשו הלאה, ריקים ופוחזים! קרא הרופא אליהם בקול נגיד ומצוה. אני ידעתי את דרככם ומזמות עלי תחמוסו, שמעו כי באתי ויקראו עלי מלא; ולמה לא שלחתם לקרוא לי מביתי?
– עניים מרודים אנחנו, ענה אחד מתוך הקהל, ואין סיפּק בידינו לכבּד את כבודך כראוי לך.
– ועתה כי על כן באתי ברפש חצרכם תחפצו כי ארפּא את כוּלכם, חנם, אין כסף. הרוֹמו מעלי ותנו לעבור, אסיא דמגן מגן שויה!
עניי ישׂראל כשהם נעלבים אינם עולבים לעולם, שומעים חרפתם ואינם משיבים. אף כי דחה הרופא את מבקשי פניו בשתי ידיו וגם חתה גחלים על ראשם בכל זאת לא המרו את פיו, ובקראו אליהם לפנות לו דרך נסוגו אחור בפחי נפש ויתנו לו ידים לעבור; והוא מהר לעבור ביניהם וילך מהרה בפסיעות גסות אל בית-הכנסת ואביגדור האומן אחריו. – כגשת הרופא אל בית-הכנסת נפתחה הדלת לפניו ואביגדור הרופא קרא מאחריו: “אדוני, הרכין ראשך כי המשקוף נמוך”! – אבל פיילכענטהאל בזעפו ובמהרו ללכת לא הספיק לכוֹף קומתו כראוי ויגע במגבעתו אל המשקוף ותפול מעל ראשו ותצנח לארץ.
וימהר אביגדור ויזנק מאחוריו וירם את מגבעתו מעל הרצפה, ובין כה לא נזהר הרופא ברדתו מעל המדרגות ויכשל במדרגה תחתונה וכמעט נפל גם הוא לארץ, לוּ לא מהר חיים השמש לקראתו ויתפשהו בזרועו לתמכו ולא נתן למוט רגלו, כי כן נסה לעשׂות כזה עם ברוך החזן בשעה שהוא אומר “ואומרים ברוך” והוא סומך אותו תחת מרפקו להרימו מבלי שיזוז ממקומו. – מאליו מובן כי כל ההרפתקאות הקטנות האלה העלו את חמת הרופא עד להשחית, וכעט אמר לשוב בדרך אשר בא בה לולא ראה באותו רגע בימין גבריאל הסיידן חתיכת נייר לבן מקוּפלת ויבן כי בה מונח הכסף המתוּכּן להבליעו בכפו בצאתו, כמו שעוֹשׂים בנוהג שבעולם לכל הרופאים כדי שלא לביישם בפני הנצבים עליהם. כראותו זאת נח מעט קט מזעפו; אבל לפטוֹר אותם בלא כלום אי אפשר, ויגער בם לאמר:
– ימח שמכם, בני אדם יושבי חושך וצלמות! למה תשׂימו דמים בביתכם? מדרגות נכונות למועדי רגל, משקוף עשׂוי לרוצץ גוּלגלות! יקחכם אופל אתכם ואת החוֹר אשר נחבאתם בו! איה החולה? הדליקו את הנר! – – –
כבוא הרופא אל בית-הכנסת היה החולה נרדם וישן כי עיפה נפשו מזכרונותיו משלי האֵפר; וכאשר גבר עליו זכרונו האחרון – הוא המאורע אשר קרה לו לפני עשׂר שנים ויותר עם מענדל ריש-הדוכנא שלו ונדמה לו כאִלו המעשׂה ההוא נעשׂה עתה לנגד עיניו ויחגור שארית כוחו ויקרא בקול פחדים: “צא טמא, שקוּץ משוֹמם!” – אחרי הקריאה הגדולה הזאת ואחרי אַמצוֹ כוחו מאד שב ונס לחו ושארית כוחו עזבתהו ויפול על המשכב ותרדמה גדולה נפלה עליו, עד כי דמוּ סובביו כי מת הוא, וכבר נוֹעדו עליו אחדים מן השכנים החרדים על המצוָה להיות בשעת יציאת נשמה: ואולם בהתפרץ הרופא אל הבית ויעמד קול שאון החל החולה הנרדם מעט מעט להנער ותשב רוחו אליו.
חיים השמש מהר למַלאות פקודת הרופא וידליק נר במנורת נחושת ויאר את הדרך לפני הרופא אל אחורי המחיצה, אשר שם החולה מוטל על ערשׂו ערשׂ-הדוי. הרופא התאפּק לבלי דבר אל החולה ברוגז קולו ויגש ויצנח על המטה ויאמר: מה לך, זקן נכבד, כי הֶחלית? מה יכאב לך? הבה הראה לי את לשונך! תנה ידך לי ואמוש את דופקך!
החולה שב והתחזק וישב כמעט על ראש המטה; אבל את לשונו לא הראה ואת ידו לא הושיט להרופא, כי לטש עיניו לו ויסתכל בפניו, וכמו רגע נהפכו פני החולה כמו אש ויחרד ר' יצחק חרדה גדולה עד מאד ויתן בקולו קול עז: “מענדל!!”
– “רבי!” קרא הרופא אף הוא בקול פחדים ופניו הלבינו כמת מחרדת נפש ומתמהון לבב.
כל הנצבים עליהם השתוממו לקול הקריאות האלה ויתמהו איש אל אחיו כי – יען אשר לא קראו את ספוּרי זה לא ידעו פשר הדבר; ואולם הקורא אשר קרא את הפרק הקודם בספורי נכוֹן לבי בטוח כי הוא ידע את פתרון החידה הזאת ויבין דבר מתוך דבר – כי מאריץ פיילכענטהאל הרופא הוא הוא מענדל שהיה ריש-דוכנא בחדרו של ר' יצחק מטראסקון – הוא ולא אחר.
– – – – – – – –
ככה נפגשו עשיר ורש בפעם האחרונה בימי חייהם! העשיר אשר במרומים ישכון וזורק מדה בכל בני העיר הוא אשר עמד לפנים לשרת את פני הרש אשר שלָחתו מעל פניו בחרפה ואשר הוא מוצא עתה בדיוטא התחתונה בשפלת העיר ברגעי חייו האחרונים! אמנם כן הוא, התמלטו מפי מלים “רגעי חייו האחרונים” ולא אוכל להשיבם אחור, ידידי הקורא. ידעתי כי גם אתה כמוני ככל איש יהודי רחמן אתה ומעיך כמעי יהמו על גורל הצדיק הזה האובד בצדקו; ומאד נכספה וכלתה גם נפשי להקימהו מחָליוֹ, להוסיף ימים על ימיו ולשׂמחהו כימות עניתיו – אבל מה אעשׂה וכבר נגזרה גזרה ואין להשיב. פסא די ידא כתבה, ודנא כתבא די רשים: מנא מנא תקיל ופרסין! ימי ר' יצחק חרוצים; המטה אשר עלה עליה לא ירד ממנה, כי – מות ימות.
רגעים אחדים עמד הרופא תחתיו כתומר מקשה ויחשוב מחשבות על דבר הגלגל החוזר בעולם ועל דבר עליונים למטה ותחתונים למעלה, אולם לא דבּר דבר לבלי הוסיף להלאות את החולה בשאלותיו, כי ראה כי קשתה המחלה עד לאין מַרפּא. ולא יכול עוד להתאפק ויתן את קולו בבכי לכל הנצבים עליו: אוי לי, רבי, שראיתיך בכך! אולם רבּוֹ לא שמע עוד את קול בכיתו כי תקפתהו חולשתו ויתעלף. וכל הנצבים עליו כשמעם את הרופא אביר-הלב בוכה עמדו מרעידים ויבכו גם המה ותבכינה כל הנשים ויהי כל הבית לחרדת אלהים. ויתאפק הרופא ויצא אליהם ויהס את העם ויאמר אל גבריאל הסיידן: דואג אנכי פן אֵחרתם לקרוא אותי. אבל לא נאמר נוֹאש כל עוד אשר רוח חיים באפו. כל אשר בכוחי לעשׂות אעשׂה. ואתה אביגדור, זאת עשׂה: רכב על מרכבתי ולך מהרה אל בית-המרקחת והביאה משם יין קונדיטון וימרחו בו את החולה ותשוב רוחו אליו ואז תתן לו את הסמים אשר אכתוב לו לפניך בזה, ומשמר תשׂימו עליו כל הלילה להשקותו את הסמים מפקידה לפקידה לחַזק את כוחו העוזב אותו. ומנוחה שלמה ודממת השקֵט תהיה לו מסביב; אל תאָספו הלום להתפלל ואל תשמיעו קול שאון בבית ובחצר, כי בנפשו הוא. מחר בבוקר אשובה הלום ואחוזת מרעי הרופאים אתי ונמתיק סוד יחדיו נדעה מה נעשׂה לו.
לדברים אלה יצא פיילכענטהאל וכל הנאספים יצאו אחריו, לא נשאר בלתי אם חיים השמש ואשתו השומרים לראש החולה. בפעם הזאת יצא הרופא בקומה כפופה אף כי איש לא הזכירהו, ולא נגע בראשו במשקוף, אף לא שׂם לבו אל גבריאל הגבאי לקחת מידו את שׂכרו אשר אתו. בצאתו החוצה צוָה פיילכענטהאל לרכּבו להוליך את אביגדור מהרה אל בית-המרקחת ולשוּב אליו לקחתו הביתה. “ועד שוב הרכּב – הוסיף פיילכענטהאל בשׂומו אל גבריאל פניו – הבה אבקר את הנשים הצובאות ואת ילדיהן החולים. לכה נא עמדי”.
כל השומעים השתוממו לראות כי הרופא נהפך פתאום לאיש אחר. מרצון עצמו בקר את החולים העניים ויכתוב להם עלים לתרופה; ויהי המעט לו כי לא דרש ולא לקח מאתם מאומה בשׂכרו כי גם התוה תו על עלי התרופה לתת להם מבית-המרקחת שקוּי וסמים למַרפּא חנם אין כסף. ובשוב אביגדור ויין הקונדיטון בידו שב הרופא אל מטת החולה ויעזרוֹ להפוך משכבו ולמרוח ביין את כל בשׂרו, ולא מש משם עד שוב רוח החולה אל קרבו – אז שב ויצו עליהם במפגיע לבלי ירגיזוהו ולבלי ישמע קול שאון והמולה מסביבו, ואחר יצא וילך וישב אל ביתו.
בלילה ההוא נדדה שנת הרופא. בראותו את ר' יצחק, שאֵרוֹ האחד הקרוב אליו, אשר בימי ילדותו היה לו כאָב ובביתו מצא שנים רבות מנוח לכף רגלו ושם חדל להיות נער משוּלח ונעזב ויחל לבוא באנשים, בראותו את האדם המעלה והצדיק התמים הזה נעזב ומוטל בדיוטא התחתונה שבתחתונות וגוֹוע בלא יומו מעוֹני ומחוֹסר כל – נהפך לבו בקרבו וגם בלילה לא שכב לבו. ביום השני למחרתו אסף שלשה מראשי רופאי העיר ויחדיו המתיקו סוד על מטת הגוֹוע. בבואם מצאו את החולה עודנו חי, כי אחרי החתּוּלים אשר שׂמו לו שב רוח אפו אל קרבו, אבל רוח בינתו לא שב וכל הלילה היה הוזה וחוזה משאות שוא ומדוחים ממשׂאת הקדחת הקודחת בקרבו. כשעה וחצי ישבו הרופאים אל מטת החולה, דבּרו הרבה בשׂפת רומי ומאומה לא הועילו. נמנו וגמרו כי חסרון כלכלה טובה בימי חָליוֹ והדירה הסרוּחה שהוא מוטל בה הם המה שהוציאו את האדם הזה מן העולם, ואִלו היה בית-חולים לבני-ישראל בבית-חורון והיו מביאים את החולה שם בעוד מועד, קרוב לוַדאי שהיה קם מחָליוֹ זה; אבל עתה עבר הזמן כי כבר החלה הגסיסה. פיילכענטהאל יצא אבל וחפוּי ראש כי מרה לו נפשו מאד על נפש יקרה זאת, וכאשר שאֵלוּהו הגבאים בצאתו מה דבּרו הרופאים ומה יעצו עקם עליהם את תשובתו ואמר כי מעתה יוכלו לבוא ולהתפלל בבית-הכנסת כאשר עד כה. הגבאים הבינו אל מה ירמזון מליו ובראותם כי הרופאים נואשו – הם לא נואשו, ויחליטו לנסות עוד את התחבולה האחרונה אשר יש להם לעתות בצרה כאלה. וכעלות המנחה ביום ההוא התפללו בעד החולה וקראו נדבות השמיעו, כי כל איש אשר יקר בעיניו המותה להמגיד יבוא וינדב לו איש מחייו כפי נדבת לבו. לב התמימים האלה היה בטוח כי צדקה כזאת בוַדאי תציל ממות וכי סופרם של בני מרום יושב וכותב וסופר ומונה אם הרגעים והשעות והימים אשר כל אחד ואחד מתנדב והקב“ה יצרף את הפרוטות לחשבון גדול ויוסיף שנים על שנות החולה. ויהיו העם מַרבּים להביא. זה מנַדר מספר רגעים וזה איזה שעות, וזה גם יום או יומים או גם חודש ימים. ויהי בעת העם עומדים בתפלה ומתנדבים איש יומו ואיש מספר רגעיו והנה ירוחם שואב המים בא ושואג בקול: " ר' יצחק מנדר אנכי לך עשׂרים שנה!” – “ירוחם! האם יצאת מדעתך? אמר אליו גבריאל הסיידן. מאין לך הפזרנות הגדולה הזאת? האם חייך עליך למעמסה?” – “לא משֶלי, ענה ירוחם, אני נותן כי אם משל אשתי הארורה, תקצורנה שנותיה!” – ואולם גם הסגולה הבדוקה הזאת לא הועילה הפעם וגם בצדקתו של ירוחם לא ירוחם ר' יצחק. עוד בלילה ההוא בא קצו. שעות אחדות לפני יציאת הנפש שב רוח בינתו אליו ויתודה על חטאותיו וכעלות השחר עלתה רוחו הטהורה אל האלהים אשר נתנה.
למותר יהיה לי להגיד כי עוד ביום ההוא קברו אותו המקברים, וכי קברו אותו במעלה הקברים, וכי כל בני העיר התחתונה והעליונה הלכו אחרי מטתו; אבל לא למוֹתר יהיה להגיד כי הרופא מאריץ פיילכענטהאל, אשר עד עתה נו-דע לכּל כי שמו העברי הוא מענדל, אמר קדיש על קברו, וכי מן העת ההיא נהפך פיילכענטהאל לאיש אחר; לא נהג עוד ברמה ולא היה נבהל להון ולא הוביש עוד פני דלים הבאים לבקש עזרה מאתו. ולא עוד אלא שהשתדל ויסד בבית-חורון התחתון בית-חולים לעניי ישׂראל ויקרא את שמו “בית-יצחק” על שם ר' יצחק המגיד; ועל יד בית-החולים יסד בית-מקלט לזקנים ודלים ויקרא לו על שמו “מעון-דל”.
ככה המסבּות מתהפכות והמעשׂים נעשׂים תחת השמש! זה בא ללמד ונמצא לַמד, וזה בא לרפוֹא ונמצא נרפּא. פיילכענטהאל בא לרפּוֹא את החולה ולא רפאהו והוא בעצמו נרפא ממשוּבתו. גם זו לטובה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות