רקע
ס. יזהר
הקדמת ללכת, למדן

בכל פעם שקראתי על י. ח. ברנר כיצד הוציא את ״המעורר״ שלו אל מעט קוראיו, הוא המחבר, הוא המדפיס, הוא השולח, הוא המוציא והמביא את בשורת שליחותו, וכיחידי וכאחרון נאבק על נפש דורו – הייתי רואה לפני את יצחק למדן. אלא שברנר היה גוץ וחסון, ״סבר של רוב און״, כפי שמעיד הוא עצמו במקום אחד: ולמדן לא היה אלא תמיר ושביר, עד כי פלא מרובה כיצד הצליח לעמוס על שכמו משא שליחותו, עשרים ואחת שנות ״גליונות״, ומאז ״מסדה״, ויחיד במערכה.

גליון לגליון, בנין רם. מעשה גבורה, נפתולי איש, הרפתקאות רפסודאי, אשר במקום שאחרים, חזקים ומרובים, נפלו ללא קום, נפל הוא וקם, שבעים פעם נפל וקם. נואש ומאמין, בשקידת נמלים קטני־ארץ, ובכוח־התמדת ענקי־הגבורה, הציב שרטון והקים את אי הגליונות שלו בים זה של כתבנות, של כיתתנות, ושל חטפנות.

וכל אותו נקיון שלו. המתחיל בכתב־ידו המצויר ברור ונקי, עובר אופן עריכת החוברת עד מוגמרותה, ויוצא אל רשות הרבים בפלס שלו, המעוין לפניו בקפידה, הרחק מכבישי מצעד המפלגות, קשוב אל קולות צנועים של שירה ושל הגות־אמת, תר בין משעולים צדדיים, מציץ מעבר לגדר דחויה, בודק אם לא נותר דבר מאחור, לוקט, אוגר, בוחן, מתבונן, אוסף הביתה, כל דבר במקומו וכסדרו.

ובביתו הוא כהן גדול ונער שליח. מעלה הקטורת ומדשן אפר המזבח. הוא הקורא לאלוהים, הוא המטאטא אחר צאת הבאים. הוא הבודד בנכזבותו והוא הגרעין לחבורת מייחלים. מחוץ לאבק הזירה, אך לא מחוץ למעגלה. לא סגור ולא פרוש. מתבונן אך גם מתערב.

קורא תגר על כיעור ועל גסות; מתריס על בגידה ויציאה לשמד; פונה להתקדשות־אמת, מתמרמר על קטנות הדור ואויליות דבּריו, אבל תמיד נושא בחוליי הדור הנלבט הזה ואינו מנער חצנו מזוהמתו. ותמיד לפניו הקו המאוזן שלו, החותר לנקודה, למעלה ממה שאפשר לקװת בטלטלה הזו ובתדחפה הגדולה שלנו.

וכך היו אותן כתפיים צנומות עומסות לבדן הכל, לבדו פולס, לבדו חוצב, לבדו לש ומקושש ומלבן ובדמו מערב.

קשה לשכוח כל פגישה עמו. אותה ריגשה מקדמת פניך באבהות, עם משהו שבכמעט תוכחה, לא מכבידה אבל תובעת התנצלות־מה, היכן היית כל העת הזאת: פיסולי פניו וחקוקיהם העשירים, ההוגים, עם ארשת סגופה משהו, של כזה שיש מאחריו דבר שאבד, ועקשות־מה בהבלט השפתיים, נושבות פיית הסיגריה, המתבטלת עם כל חיוך ונעשית מאור פנים, והקול הנמוך רווה העשן; סבר של עייפות ועם זה בהירות טובת־לב; הסקרנות לדעת עוד, להיות כאן, להבין לב מתחיל, לכבד גם שגיונותיו, אך לא לוותר עם־זה על הפלס במאוזן, כל הדברים הטובים שיש עמו להגיד, אופן ההבטה המיוחד לו: עצבות מי שיודע שאת עיקר הדבר לא יספיק ולא ימצא להגיד, ובכדי חולפים ימים, השתקפות אי־מנוחה, ואיזו תעיית־מבט אל מעבר, עגמה שעושה אדם קשוב יותר אל קולות חשאיים, רגש אל כל משב אמונה. תמיד היית יודע כי אי־כאן יש למדן, והוא בפינתו לא יכזיב, ידע לשמוע, יקשיב וישמע ולא יחטיא.

עתה פתאום נסתלק. מי יהיה לנו במקומו, באבק ובמחנק ובשאון גסות המרפקנים. מי יעמוס משאו שנפל; את ענווה מי ואת אמונת־מי נזכור וננוחם לעתים. הקדים למדן ללכת.

בלכתו נתברר עד היכן רם ורחב היה המקום שמילא אותו יחידי.


גיליונות כרך לא (1954/5), 287

המלצות קוראים
תגיות