רקע
ס. יזהר
על השימוש הנלוז בסיפורים ובשירים

אל הסיפורים והשירים, אולי מפני שהם המילוליים מכל האמנויות, נטפלים, ובכמובן מאליו, שבלולים אין־קץ, מאלה שדרכם להיצמד לכל מה שצומח. וכך, לעתים, באביב, כשהצמיחה אך זה התחילה פורצת, באים הם בהמוניהם, מטפסים בריריהם ומכסים את הצמח עד שנראה כמין עמוד עשוי שבלולים, וכאילו לא טרח ולא צמח אלא רק כדי לשאתם ולהיעלם תחתיהם: שלד גדוּש שבלולים, טוטם שבלולי. מייד כשתם מיץ החיים מן הצמח מגיעה גם שעת גלגולם, והם נופלים ארצה חומרים חומרים, ריקים ומלבינים סביב. סמל השממון והיאוש. ואילו הצמח המצוּץ ההוא רק לעתים רחוקות, ובדי סבל, יתחזק וינסה להוציא עלה עקום פה עלה מעוך שם.

זה בערך הקשר שבין הספרות ובין ״תרבות״ השבלולים שנטפלת אליה ועוטפת אותה. וכך, וכאילו הוסכם מעולם שהספרות אינה אלא כדי לשאת עליה את כל מיני שבלולי התיזות המוכנות, כגון שהספרות היא כדי לתת איורים צבעוניים להיסטוריונים, או כדי לתת דוגמאות ציוריות לסוציולוגים, או כדי לספק ״מקרים״ עסיסיים לפסיכולוגים, ותמיד כדי להוכיח הוכחה מן החיים על־ידי הוכחה מן הספרות.

אלמלא שהספרות איננה החיים, ואיננה תעודה על החיים, ולא מסמך על החיים ולא ציור מן החיים. והחיים אינם אלא רק כמין מיכרה חומרים עשיר שממנו גוחנת הספרות ולוקחת לה אל הבצק שלה ואופה ממנו, לפי דרכה, דברים שבחיים אינם, כדרך הלחם, למשל, שמעולם לא צמח בשום שדה, אלא קמו וטרחו ועשו אותו מדברים שאמנם היו פעם בשדה אבל לאחר שעברו טיפולים וגלגולים והפכו לבסוף לכיכר של הווה שאין לו עבר.

אפילו ״שירים שימושיים״ אינם כמובן אלא רק מטאפורה להכעיס, ואילו ״ספרות שימושית״ זה כבר נשמﬠ כאינוּס הספרות לשמש שימוש שלא כדרכה. והנסיון הנפוץ להראות בעזרת הספרות איך חיו היהודים בגליציה לפני מאה שנה, או מה היה מראה הפלמ׳׳חניק ובלוריתו לפני חמישים שנה, או איך היתה תל אביב לפני שלושים שנה לפי יעקב שבתאי, או מה היה יחס היהודים אל הערבים ואיך השתנה מאז ועד אתמול – אלא שכל זה כמוהו כנסיון לתקוע מסמר בקיר בעזרת כינור.

כזה הוא גם הנסיון הרווח להבין את הפסיכולוגיה של הירשל מסיפור פשוט, או את קיפוחה של האשה משירי רחל, או את הפחדים הקיומיים משמחת עניים – וכיוצא בזה את היחס אל הביטחון או את שינוי האידיאולוגיה בישוב ובמדינה, לפי עדויות של סיפורים ושירים – זהו בדיוק הנסיון להחזיר את הלחם אל שיבולי השדה, כלומר, לﬠשות את ההיפוך הבלתי אפשרי, ולהשחית ככה את הלחם על לא ﬠוול בו. רק מפני שהסיפור נחשב כעוד כתבה בﬠיתון או כעוד מובאה מתעודה היסטורית, אם לא כמין איור מﬠושר שמחליף את דלות החומר המקומוני, ואת יובש המסמך המשרדי, מתוך הנחה שאת מה שהכתבה והמסמך אומרים פשוט ובמסירה ישירה, אומרת גם הספרות אלא שבהתחכמויות, ובתﬠלולי להטוטן או מוקיון או בכיין.

שתי טﬠויות נפוצות ביסוד התפיסה הרווחת הזאת. רווחת ﬠד שנראית כאילו היא באמת טבﬠ הדברים.

האחת – המלים. הכתבות והמסמכים כתובים במלים והספרות כתובה במלים, משמﬠ זו וזו מובנות כלשון אחת. אלא שבﬠוד שהכתבות והמסמכים כתובים במלים לשם תקשורת וכוחן לתקשר הוא ﬠניינן, הספרות כתובה במלים לשם גרימת נוכחות, וכוחן ליצור היﬠנות אישית מיוחדת – הוא ﬠניינן. אותן המלים ואותו מילון יוצאים בשתי שליחויות, שאין ביניהם תהום אבל יש ביניהם מרחק שלﬠתים אינו ניכר כמעט ולﬠתים הוא ﬠצום בריחוקו ובטלטלתו – מופלג משום דיבור לשם תקשורת.

והטﬠות האחרת, היא המימיזיס המפורסם, שאומר כי הספרות והאמנות הם תמיד חיקוי המציאות. וגם לאחר שרבים כבר זזו מזה, והבינו שהחיקוי הוא רק אמצﬠי ולא מטרה, עדיין רוב העולם מאמין, לומד ומלמד, שסיפור ושיר הם כדי ״לאמור את מצבו של האדם״ ולהציג במלים את מה שהמציאות מציגה בישנוּת הווייתה. וכך, אם הספרות מﬠתיקה את המציאות, מצלמת ומשכפלת אותה, ואפילו אם במידות מעוותות, למה לא ניקח את ההﬠתקה הזאת, את תצלומה או את שיכפולה, אפילו היא מעוות משהו, או מﬠורבת בבדיות ובהזיות, או ﬠמומה משהו, ולא בלי אותו סילוף רגשני, גם לאחר כל זה, ﬠדיין היא תיﬠודה של המציאות, ושיקופם של החיים, ולפיכך יש בהם תמיד גם היסטוריה, גם ביוגרפיה והם גם מסמך, ומאחר שהכותב היה כנראה אדם רגיש אולי גם אבחוניו רגישים, וגם אם הכל חשוד באי אמינות, עדיין הוא מסמך שווה ציטוט, ואולי דווקא בגלל הרתוריקה הסהרורית שלו.

קשה לﬠקור טﬠות אחת לא כל שכן שתיים. הקורא הרגיל לﬠולם לא יאמין שהסיפור אינו כתבה או איור למציאות, והקורא המיומן לא ירצה להפסיד מקור כתוב, שגם כשﬠקום משהו, פוטר מלהתחיל לרוץ אחר המציאות ולחפש בה ובנבכיה.

וכך, כשמבקש ההיסטוריון, למשל, לתאר תקופה, קל לו ללכת אל איזה רומן בן התקופה ואל איזה שיר בן הזמן – ושם כבר מוכן לו הכל כתוב יפה וכשר להירשם בביבליוגרפיה, במקום להתחיל לצאת החוצה לחטט בﬠפר המציאות ולפשפש בﬠכירות החיים.

בוודאי, אי אפשר להכחיש שבכל סיפור ושיר יש לקיחות מן המציאות וﬠדויות מן החיים, אבל מה שﬠושה אותו לסיפור או לשיר, אינו איך שיקם איזה מציאות אלא איך הוא, הסיפור, ﬠשוי: מה ﬠושה את הסיפור לסיפור. לא איך הוחזרה איזו מציאות שהיתה, אלא איך נבנתה מציאות חדשה שמעולם לא היתה ככה לצד המציאות שהיתה ככה – מין מציאות שנﬠשתה ﬠל־ידי מלים, על־ידי תיזמור חומרים, הן חומרי מציאות והן חומרי מיבדה, ועל־ידי צירופים ופירוקים, וﬠל־ידי הדגשים ומחיקות, וﬠל־ידי כל תחבולות הסיפר, ﬠד שהמציאות משתנה ויוצאת מתחומיה הריאליים, גם כשהיא נראית לכאורה כדיווח נאמן, ונשאר רק האופן המיוחד הזה שﬠושה את הסיפור לסיפור ומפלה בינו ובין כל דבר כתוב אחר. ולפיכך אין ﬠוד שאלה ﬠל המציאות אלא רק על האופן שהסיפור מסופר: איך הוא כתוב, זו השאלה, איך זה נאמר, בלי להניח מקום למחאה אם רק האופן לבדו ﬠושה סיפור ולא התוכן, מפני שאין בﬠולם אופן בלי תוכן כמו שאין צורה בלי חומר, וזה, האופן הזה, הוא השאור שבﬠיסה שﬠושה את הסיפור לסיפור, ולא לעוד דבר אחד מכל הדברים הכתובים שבעולם.

יוצא שהסיפור אינו נמדד לפי הצלחתו כשיכפול העולם, אלא בעיקר לפי איכות דיבורו. מין דיבור מיוחד שמלבד שעושה עולם חדש גם עושה לעתים לקורא שיוכל למצוא את הדיבור המוצפן של עצמו, ושכעת הוא נפתח אליו מתגלה מואר מן העמימות האפלה שבתוכה היה מקופל נידח.

התקשורת מוסיפה מידע, הנוכחות מעוררת אמפטיה שבונה את קשבו המיוחד של הנוכח, בתוך כדי היכנסו לעולם שהוקם לצד המציאות שנשארה לה בחוץ. כעת יכול גם להרגיש את הרווחה של היות יודע לדבר.

אולי זה נשמע מיסטי משהו ורומנטי מדי מהיות אמין, אבל מי שנפתח פעם לסיפור יודﬠ מה הדבר. ואילו לקחת סיפור ולהחזירו להיות תקשורת, זה כמו לקחת את הכד המﬠוצב יפה ולהחזירו אל בור הטיט שממנו נﬠצב, ומאחר שאי־אפשר להחזיר, לוחצים ושוברים את המﬠשה הגמור למכיתות – וזה בדיוק מה שﬠושים לספרות כשמשתמשים בה לשם התיﬠוד והמיסמכות.

הדוגמה המפורסמת של שימוש מפסיד כזה, היא דוגמת פרויד שהלך לראות את יצירות ליאונרדו דה־וינצ׳י או מיכלאנג’לו, ואיך התגלה שם ﬠוורנו של החכם וחירשותו של המקשיב לדיבור המיוחד של האמנות. לא היה בתגובתו שום יפה, שום התפﬠלות, שום נירגשות של נוכחות חדשה, שום היﬠנות של אמפטיה. דיבורה של היצירה נחסם בדיבורו המוכן מראש והפך להיות איור שימושי לאיזה תיזות מוכנות מראש שהיו לו.

וכולנו רואים יום יום איך בני־אדם אינם יודﬠים לדבר גם כשהם מדברים לרוב. מדהים למצוא איך כל־כך הרבה אנשים הם ﬠילגי דיבור, ואיך הם בורחים תמיד אל הקלישאות המתגלגלות ברחוב, ובאוויר, ובשיחות, כל אותם ה״משהו״, כל אותם ה׳׳ﬠשר!׳׳, ה״בוא נאמר״, ה׳׳לגבי׳׳, ה״כזה כאילו״, ״מﬠל־ומﬠבר״, ״אין לו אח ורע״, ״לא יﬠלה על הדﬠת״, ״כזה או אחר״, וכל שאר רזון השימושים שיש לאדם כדי להצליח להימלט מאין כוחו לאמור אמירה, והכל נישאר מקופל כﬠובר שלא יצא לאור.

תמיד יש באוויר זרﬠונים פורחים של קלישאות האופנה, פורחים לחלל מפי מﬠצבי אופנת האין־דיבור, פורחים ממדורי הﬠיתונים, מבדרני השידורים, מן המקומונים, מן המשא־ומתן היומיומי, וגם, בﬠקיפין ובמישרין, מפליטת איפיוני כתבני הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והמדﬠ להמונים. ורק בסיפור או בשיר, כשהם סיפור או שיר, ולא התחליפים התקשורתיים, מרבי העלילה השוצפת, ושופכי החומר לשיחות הרכילות, פתאום נפתח הדיבור הנכון. הדיבור המשחרר דיבור. שﬠליו אומר אדם, הלא לזה חכיתי כבר זמן רב. הלא את זה ידעתי ורק לא ידﬠתי לדבר. הנה כﬠת זה מתממש לו מן האמבר האפל של הלא מדבר ולא נשמﬠ, וכﬠת ﬠולה מן החדר האטום דיבור נכון.

הוסף ﬠל זה שהﬠולם לא מאמין שלסיפור ולשיר אין שום ״מסר״ למסור, ולא מאמין שאם יש ׳׳מסר״ הרי זה לא סיפור ולא שיר, אולי זו רק מודﬠה, פרסומת או תﬠמולה, מפני שלסיפור ולשיר אין שום מסר למסור ולא שום בשורה לבשר. פעם, לא מכבר, עוד התיימרו להתגאות שאכן כן, שיש בה בספרות מסר ויש בה בשורה לאדם, אבל זה מכבר חדלו מזה, והסיפורים והשירים חדלו מהיות נושאי דגלים ושליחי בשורות, ומצד זה אין עוד בהם שום הבאת תוﬠלת, לא שמץ נחמה ליגﬠ ולא כלום ﬠידוד לחרד, וכל מה שיש בהם בסיפורים ובשירים כשהם סיפורים ושירים, הוא רק אותו אופן מיוחד של אמירה, אמירה שﬠושה קשב, אמירה שמשמﬠותה נפתחת אחרת לכל אדם, ומתפרשת לו ככל חירותו לפרש. זה קשב לדיבור שאמינותו ניכרת בו, שיכול גם להעלות את דיבורו של הקורא, מפני שסיפור לﬠולם אינו רק זה שנכתב, אלא הוא גם זה שנקרא. והקורא, כשהסיפור כתוב טוב ונקרא טוב, מוצא בו גם את דיבורו שלו הבושש לבוא. פתאום וזה בא, שפתיו לא נﬠות והנה זה הולך ונאמר.

והדיבור, לא ﬠל־ידי הדהמה, ולא על־ידי הקסמה, וגם לא על־ידי החנפה, או המתקה בקצת קיטש לפתאים, אלא דיבור המתכוון לקורא שווה־ﬠרך, חכם כמוהו ויודﬠ לא פחות ממנו, דיבור שמוצא את האופן לפנות, את הטון הנכון, את הגודש המספיק, את המוסיקה ההולמת, ובﬠיקר את התיזמור של כל הדברים שﬠושים את הסיפור הזה, ואת סוד כוחו לתפוס את הקשב הנכון, לא את הקשב הדחפני של רודף הﬠלילה ושל השינויים המהירים, ולא את הקשב שמגרים בגירויים, ולא את הקשב המשתﬠשﬠ במה שנחשב משﬠשﬠ, אלא, בﬠיקר, את הקשב שﬠושה את מיטב ההיﬠנות לפניית הדיבור, ﬠד שיהיה אדם יודﬠ כי הנה כעת נאמר דבר, שהנה נמצא לו הדיבור שלו.

מפני שתמיד כל סיפור הוא של שניים, ואם הוא ביוגרפיה הריהו ביוגרפיה של שניים, ביוגרפיה שפוגשת ביוגרפיה, ושבלי הביוגרפיה השנייה, עם כל שונותה, נשארת הביוגרפיה הראשונה ﬠרירית, כתווים שאין מנגנים אותם או כשדה שלא היה ﬠליו גשם.

וכך, בתוך עולם של כתיבות וכתבות, ושל פרסומי מידﬠ ודﬠת, לרבות כל אותם ה״פייפרים׳׳ של האקדמיה, נשאר הסיפור ככתיבה של חירות, ואם לא חירות גמורה הרי חירות מרובה. ﬠוף נודד היא מחשבת האדם. הﬠולם דוחק בה להיכנס לכלובים המוכנים, על־ידי ה״חינוך׳׳. ההרגל והﬠצלות, אלא שכתיבה בדפוסי ״ההוראות למחברים״, אינה מקום לחפש בו מחשבה. למחשבה חיה יש גם דיבור חי. ואילו כל דפוס מוכן או דגם מופת או טופס מאושר – הוא זה שמביא לעולם את הניירות אין־סוף שאין לאיש חפץ בהם, ואילו רק בכתיבה בדיבור שעוד לא נשמﬠ כמוהו, ובסדר שרק כעת נוסד, אפשר לצפות למצוא מחשבה חיה שמביאה חיים. האם לא זו הסיבה למה הפּייפרים של האוניברסיטאות נידחסים בהמוניהם למיסדרי הבינוניות שסותמים את יכולת המחשבה היוצרת, ומשאירים את כל שיממון הכתבים של צייתני הכללים, כמצבות לזכר הבינוני האלמוני.

אבל, אולי גם לאחר כל ההסברים האלה, עדיין לא נתפס ברור ההבדל בין כתיבה שהיא סיפור ושיר, ובין כתיבה שהיא תיעוד ומסמך וטופס שימושי – ומהו, לאחר הכל, ההבדל בין כתיבה לשם התקשורת ובין כתיבה לשם הנוכחות, ואפשר שעדיין ההבדל נראה מתחמק, והסימן המפלה בין לשון זו ולשון זו אינו חד־ומובהק – מפני שיש באמת איזור משותף וחופף ביז שתי הכתיבות ואין הן חתוכות זו מזו. ואף־על־פי־כן, סיפורים אינם כדי לשחזר מציאות ואינם תעודות על החיים, אלא הם מקימים עולם מעשה ידי אדם לצד העולם מעשה ידי הבורא, עולם בדוי על־יד העולם הממשי, עולם של אשליה עשוי מדיבור, ודיבור שמחכה לדיבורו של הקורא כדי להרטיב את שושנת יריחו הסגורה עד למלוא היפתחה, ויחד להפוך את ההיפתחות הזאת לממשות ריאלית, באותה ממשות ריאלית שמתקיימת על־ידי המנגנים כל משך נגינת התווים.

ושמא אין טוב בנקודה הזאת אלא להסתתר מאחורי גבו של ת.ס. אליוט שנחשב בזמנו בר־סמכא מפוכח שלשונו ברורה ובהירה ולא חמקנית, ולהניח לו שיחזור ויאמר מה שכבר אמר לפני כחמשים שנה, ככה: ״בכל שירה גדולה יש דבר־מה שחייב להישאר בלתי־ידוע… משהו שאין להסבירו לגמרי על־ידי משהו שקרה קודם לכן…׳׳; וש״להבין שיר אין משמﬠו אלא רק ליהנות ממנו, מהסיבות הנכונותֵ.״; באופן שאם תשאלו ״מה תפקידה של השירה?״ – שאל אליוט והשיב – ״תפקידה הוא להביא הנאה. ואם תשאלו איזה סוג של הנאה? אוכל לענות רק: אותה ההנאה שמעניקה השירה״ וזה הכל.

שאומר, היזהרו לכם מהפוך את השירה לתקשורת שימושית, למיסמך על המציאות ולתעודה על החיים גם כשמתגרד לעשות כך, ויישאר כל ה״נאָרטיב״ להיסטוריונים, וכל ״השיח״ למבקרי האמנות, וכל ה״דקונסטרוקציה״ לספר הבדיחה והחידוד – ואילו הסיפורים והשירים יישארו לשימוש הבלתי נלוז, להנאה מהם ומדיבורם ומאיכותם ומעוצבם ומיופים – ותהיה לנו ספרות חייה בלי שבלולים נטפלים עליה.


יזהר סמילנסקי, דבר, 7.4.95

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות