רקע
ס. יזהר
התקציב הראשון של משרד התרבות

כנסת נכבדה. מכל עניני התקציב אני חפץ לדבר על ענין אחד בלבד, על ענין התרבות. ישנן הגדרות שונות למושג תרבות. אחת מהן – וחוששני שלא האחרונה בהן – היא, שהוא ראשון לנאומים ואחרון לתקציבים. מה לא שמענו בשנה האחרונה על הרוח, על גדולת הרוח ועל כוחה של הרוח כנשק צבאי. מה לא נשמע ומה לא נאמר בענין זה.

בעלון שהוציאה “נגבה” בימי הקרבות: “קול נגבה”, נכתב בעצם אחד הימים הקשים ביותר של ההתקפה, כי נשק חשוב אחר בלבד היה להם, באותם הימים שלא היתה כברת־עפר שלא הכאיבה אותה עופרת, והוא: ההכרה והרוח. באותם הימים שהוליכו מולנו טאנקים ואווירונים, אמרנו, שלא המכונה היא הקובעת הצלחה, אלא האדם היושב בה וכוחו לעמוד נגד האויב. אמרנו, כי הדבר הזה הוא אחת הסיבות להסברת הנצחון, להסברת ה“נס”, כפי שקוראים לו.

כתוצאה מהכרה זו אנחנו מוצאים בתקציב המונה לפנינו סכום של 100 אלף ל"י לקליטה תרבותית של 250 אלף עולים שבאו השנה ארצה, לאמור סכום שווה לכל נפש של 400 פרוטות לאיש. סכום זעום כזה רוצים לתת במחיר אותו דבר, שציינו אותו כאחד מכלי־הנשק המשובחים שבמדינה. דומני, שבתוך אוצר הנשק של ישראל, אין הרבה כלי־נשק חשובים במחיר זול כל־כך. אמנם מדינה צעירה היא זאת, מדינה צעירה שרובצות עליה משימות כה רבות היכולות להכריע תחתיהן מדינות גדולות ומבוססות ממדינתנו. מכיון שהמדינה אינה יכולה לשים את לבה לכל, לשאת בבת אחת ולהרים את כל המשא, היא בוחרת להקל בשטחים ידועים ולהכביד בשטחים אחרים, נכבדים יותר – אולם בה בשעה שפלוני היחיד עושה לעצמו חשבון, בשעה שכיסו ריק ותקציבו מעורער, ומרשה לעצמו למחוק בשורה ראשונה את הספר, את התיאטרון ואת הדברים הנחשבים, מתוך קוצר־ראותו, לתרבות־של־מותרות, דומני שמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס בקוצר־ראיה כזה, בשם שעושה היחיד. מדינה צריכה להרחיק ראות ולחשוב על הנוער שבה, ועל המבוגרים שבה, ועל חייהם התרבותיים, ומתוך חשבון זה עליה להעמיק ראות, שאמנם באמת לא על הלחם לבדו יחיה האדם.

דומני, שכל נאום ודברים על תרבות ועל ערכה ועל הרוח ומקומה, למותר הם בבית זה. דומני, שאהיה כמכניס תבן לעפריים, אם אנסה לומר בזה משהו יותר ממה שנאמר במשך השנה האחת האחרונה. אולם למרות זה, אנו עומדים בפני תקציב לעניני הרוח שהוא עלוב ומקופח עד שכמעט לא נותרה בו רוח.

מטעמים מובנים צירפו את אגפי התרבות והחינוך למשרד אחד, בבחינה אחים שמקורם אחד ותכליתם אחת. אך בעוד שהחינוך, כל כמה שמחסוריו גדולים, בעוד שבחינוך הבנין בנוי ועומד ויש רק לתקן בו פה ושם, ואולי יש להשלים בו מדור זה או אחר, הרי אגף התרבות הוא אח מסכן וחורג, שאין לו כל אחיזה ואין לו כל נדבך תחתון שעליו אפשר יהיה לבנות ולשכלל.

ומשום שחינוך המבוגרים והנוער אינו נכבד פחות מחינוך הצעירים, יש לעשות בענין זה, והנה עתה באה התרבות לבקש את חלקה, בתקופת רזון. ואי־אפשר לפטרה באמירה, שדוקא התרבות צריכה לחכות עד שירחיב, צריכה להמתין עד שהמדינה תצא למרחב. על־כן אני רוצה להרחיב עכשיו את הדיבור ולברר מה מוטל עלינו לעשות בנושא זה של תרבות.

על שלושה דברים עומד אגף התרבות: (א) על קליטה תרבותית של העליה; (ב) על תמיכה במוסדות תרבות ואמנות קיימים; (ג) על פעולות שונות לטיפוח התרבות, הספרות, המדע והשכלת העם.

הענין הראשון – הוא אותו דבר שנקרא קליטה תרבותית של העולים. דומני, שאין בפי אף מלה שלא נאמרה על נושא רחב זה: דומני, שכל אחד מחברי הכנסת, כל אחד מהכותבים בעתונות, כל אחד מאלה שדיברו בשאלה כואבת זו, לא חסך מלים מפיו כדי לתאר את ההזנחה הנוראה ואת המתהווה בשטח התרבות בתוך מחנות העולים. מ־50 ארצות, בערך, באו עולים אלינו. ב־30 לשונות, בערך, ידברו ביניהם. כל אחד מאתנו מצביע על בבל זה, על המטען השונה של רמות תרבות, של אקלימי־חיים שונים, אמונות שונות, שלל מאוויים סוציאליים, ארחות חיים מגוונים זה בצד זה.

ועל כל אלה מרירות ואי־אמון וקשי־גורל וקוצר־רוח מתערבלים בנפש של יחיד ובחזותו של ציבור וגלים עולים וגלים יורדים. וכל אלה אינם בנויים על גבי נדבך תחתון, שהוא כבר כליל השלמות; שהרי נדבך תחתון זה ועוד לפני שנה ולפני שנתיים נראה דומה (אם לא בהיקף ובחומרת הבעיות – הרי בטבע הבעיות) לזה של העולים שבאו בשנה האחרונה. כולנו יודעים מה מידת התרבות, מה רמתה ומה תפוצתה בתוככי הדור של היום.

כל הדברים האלה תובעים מאתנו משהו, תובעים מאתנו פעולה שתשתווה לגודל הבעיה. תובעים כלים ותובעים עושים בכלים האלה; תובעים תכניות של חינוך ועיצוב פני הדור; תובעים מיזוג של זרמים ואקלימים למשהו מוצק יותר, אחיד וחיובי, דומה יותר לעם ופחות לבבל־גלויות. כיון שתפקיד זה עצום לכשעצמו והוא יכול להכריע לבדו את מרבית התקציב, לא ביקשנו להקיפו ולמצותו עד תום. ברור, שכאן הכוונה להרבה פחות מזה; הכוונה היא שהמדינה תשים לבה ותדאג בראש וראשונה לתנועה בעם, תנועת התנדבות של הנוער שלנו, תנועות הנוער, שתקיף את גדולינו ואת קטנינו, להפנותם לישובים ולמחנות, ובכוחם, בכוח התרוממותם, לעשות את המעשה בהיקף גדול ובממדים אשר כל תקציב לא ישא ולא יעמוד בהם. עלינו לעורר תנועת עם, וביחוד בין משכילי העם, אשר ישמשו מנוף וכלים בהם יעשו לעזרת העם. בחירי העם, הטובים והגדולים ומורים ונוער ותנועות נוער – ייצאו ויעשו את המלאכה! כדי שזה יוגשם, עלינו להקדים ולתת כלים בידי העושים. אני אזכיר אחדים מהם.

אחד מהם הוא עתון מנוקד. המדינה עצמה – או מישהו אחר בשמה – חייבת לעודד הוצאת עתון מנוקד לעולה, עתון עממי, עתון פשוט, שיקרב את האנשים האלה אלינו, שיפתח דלתות, שיפחית זרות ושיעשה אותם, הזרים כביכול, קרובים אלינו. יחד עם זה חייב אותו התקציב לפתח בתוכם את הביטוי העצמי שלהם, את עידוד הכוחות הפנימיים שלא מצאו להם עדיין ניב, שלא מצאו עדיין פורקן ופתחון־פה. צריך לפתוח סמינארים למדריכים. שיאפשרו לעשות את הפעולה הזאת מתוך הכשרה מתאימה ומתוך כיוון נכון ומתוך גישה בריאה. צריך לפתוח בפני האנשים האלה את שערי תרבותנו, ספרותנו ואמנותנו. ובענין זה של ספריות: הרי אנו יודעים על ישובים רחוקים שבספר, ישובי הנגב, ישובי הגליל, מקומות שלא יגיע אליהם בנקל הישוב וערכיו התרבותיים, מה אנחנו עושים למענם? במח אנחנו פוטרים את עצמנו מתביעותיהם של אנשים אלה, לתת קרקע, קרקע רוחני, קרקע בריא לאנשים אלה! ענין זה של ספריות, פתיחת ספריות שונות במקומות נידחים, בשיכוני עולים; פתיחת ספריות שבהן יוכל אדם להיזון ממה שנעשה בתוך העולם הגדול יותר, הרחב יותר – זה מוטל עלינו.

ענין אחר הוא ענין של חגי־עם, פיתוח חגי־עם, העלאת האנשים מתוך החולין של יום־יום למשהו גדול יותר, נשגב יותר, פורה יותר. וענין אחר הוא ענין של התערות האנשים בתוכנו. הוותיקים שבתוכנו, הוותיקים פחות והוותיקים יותר, חייבים לראות את עצמם אחראיים ולחשוב על הדבר הזה. יש לפנינו עוד מדורים ממדורים שונים. וכי על מי נשאיר את ענין הספרות והמדע בארץ? זו לא רק שאלה של העולים, הרי לא נוכל להוריד את רמת־התרבות שלנו כדי להתאים את עצמנו לדרגתם, אלא עלינו להתאימם אל דרגתנו, (ככל שיש לנו ביקורת עליהם) ולהרים אותם לקראתנו. את כל הדברים האלה – ורק מעט מניתי – מתכוון התקציב לפתור על־ידי הקצבה של 100 אלף לירות? דומני שזה צחוק מר. אני מציע לכנסת לחשוב, אם לא כדאי לשלש את הסכום הזה ולהעמידו על 300 אלף לירות, משום שתפקיד זה בלבד של קליטה תרבותית של עולים, ראוי הוא לתפוס את מקומו לפחות כמו כל סעיף אחר של פיתוח. כשם שיש לדאוג לפיתוח שממות הארץ, כך יש להקדיש תשומת־לב להון, למחשבה ולאנשים לפיתוח השממות האלה, השממות הרוחניות.

עם כל זאת, אל נשכח את העזובה ואת צרכיו של הישוב הקיים, וביחוד בפרברים שונים ובשכונות נידחות, יש להקים מפעל השכלה־לעם שירצה להקיף ולתת משהו מעודד, לחדש את טריות אותו דבק התרבות, שבו אנחנו רוצים להצמיד את האנשים האלה אלינו, להחיות את הכוחות הגנוזים, לקרב לבבות ולצרף את המחנה ולחזקו מקצותיו. ככל שנרבה כאן בסעיף זה של התרבות, כן תקטן העזובה בשטחים אחרים. וכל שתקטן העזובה – ימעטו גם סעיפי הוצאות בתקציבים אחרים המכבידים עתה פה ושם, בתקציבי המשטרה, הבריאות, הסעד ועוד ועוד. לסעיף זה מוקצבים 30 אלף ל"י בלבד. אולם בסעיף זה יש צורך להקציב לפחות 50 אלף לירות, אם אין אנחנו רוצים לעשות את עבודת ההשכלה־לעם לדבר ארעי או חיצוני בלבד.

סעיף־ההוצאות הגדולות השני באגף התרבות הוא סעיף התמיכות במוסדות תרבות ואמנות. והכוונה כאן היא למוסדות כגון האוניברסיטה, הטכניון, והתיאטרונים השונים, התזמורת, בתי־נכאת וכו'. בשטח זה – אומרים לנו – אין כל הצדקה להגדלה לעומת אשתקד. אומרים לנו שבשנה הראשונה לקיום המדינה, אין לנו אפשרויות לעודד ולפתח דברים נוספים מחוץ לדברים המכבידים ביותר.

אולם אל יישכח הדבר שאנחנו בארץ הזאת נותרנו כמעט יחידים לתרבות ישראל, שאנחנו בארץ הזאת נותרנו כמעט יחידים לספרות עברית, לאמנות עברית.

אינני אומר אמנות יהודית באופן כללי. יש מקומות שונים בעולם, שגחלת ישראל עדיין לוחשת שם, אבל אם מכאן, מהמקום הזה, צריך לצאת משהו לקיומה של תרבות ישראל, הרי עלינו לעשות משהו בשטח זה, לפתח משהו. היא הנותנת: דוקא שנה ראשונה למדינת־ישראל, דוקא שנה ראשונה היא המחייבת, דוקא הקמת המדינה, הקמת ממשלה והקמת כנסת מחייבת. אי־אפשר שכל אלה קמו ובעולם התרבות שלנו לא יוכר הדבר. לא ייתכן שנרד עכשיו מרמת תרבותנו, כשם שלא ייתכן שנרד מרמת־חיינו הכלכלית. תפקידנו להרים את העם אל הישגינו ולא לשתק את יכלתנו התרבותית, או לסגלה לרמה נמוכה וזולה יותר. טובה לא הצמח מכאן לאיש.

עוד אני רוצה להזכיר את האוניברסיטה והטכניון. הכל יודעים מה עבר על האוניברסיטה בשנת החולפת, כל מה שעבר על תלמידיה ועל מוריה. ולאחר כל תרומותיה שתרמה באנשים וברוח אי־אפשר שהאוניברסיטה הזאת תסתפק בפירור, ואשר לשאר נגיד לה: לכי ו“שנוררי”, לכי חזרי בעולם ותמצאי לך: ידנו קצרה מהושיע לכם. תלמידי האוניברסיטה כיום הם ברובם בני הארץ. לא נוכל לומר לאוניברסיטה לחזור על פתחי נדיבים. אנו חייבים לתמוך בה תמיכה של ממש, בה ובטכניון. אני מציע להקציב לסעיף זה 200 אלף לירות, על מנת שהוועדה תחליט באופן מדוייק, למי ולמה יחלקו את הסכום.

השגיאה העיקרית היא לדעתי הגישה לתרבות כלדבר של לוקסוס, כלדבר של מותרות. על מי שמביא לארץ כינור מוטל מס־מותרות. ודאי שלחם מצרך חשוב הוא יותר מכינור, אולם יש אנשים המוכנים לרעוב ובלבד שלא לוותר על תרבותם ואמנותם. ואין הדברים האלה בחינת מותרות.

כל הדברים האלה היו קיימים בתקציב של השנה החולפת, תקציב אשתקד, אם כי בדוחק. אך אשתקד לא היה משרד מיוחד לחינוך ולתרבות. השנה קם המשרד הזה, ותכניות לו להרחיב דעת ולהעמיקה. הוא מתכוון למפעלים שונים, יזומים על־ידו, שבכוחם תעודד הספרות העברית והיצירה העברית ותצא מקרן זוית של לבטי כל אחד וכל קבוצה לנפשה, שבכוחה המועט תקום או תיפול – לקראת דרך סלולה יותר, בטוחה יותר, שבסופו של דבר תוציאם למרחב. ואין זה מוגזם, לדעתי, אם למטרה זו של קרן לספרות ולמדע, ליצירה בשדה האמנות ובשדה הרוח, יוקצב סכום, סכום מועט זה של 20 אלף לירות, שנמחק בתקציב ושאין לתאר כיצד תוכל המדינה לנער את חצנה ממנו.

זמני לא יספיק לי עוד להתעכב על שני סעיפים חשובים שרציתי לדבר עליהם: המחלקה לעתיקות והחינוך הגופני בארץ. אולם אם אמנה את כל מה שפירטתי כאן, ואם אבוא להציע כמה דרוש, לפחות, לענין התרבות, כמה דרוש כדי שנקים לא רק איזה דבר חיצוני, איזה דבר שפוטר ממחשבה, מעין זריקת פרוטה לקבצנים המתחננים על נפשם, דומני שהסכום המועט ביותר שאפשר לעשות בו משהו, הוא כשש מאות אלף לירות, ולא אותן שלוש מאות אלף לירות המוצעות בתקציב. וסכום זה הוא מינימאלי, סכום זה הוא סמלי, סכום זה הוא סכום שיספיק רק להתחלת דברים, לסימון תחומים ולדחיפה ראשונה. ואידך זיל גמור.

אינני יודע מי מכם, חברי הכנסת, היה מקבל על עצמו להקים תרבות לישראל בישראל (ותרבות לישראל לאו מילתא זוטרתא היא, אינה דבר של מה בכך), מי היה מקבל על עצמו להקים תרבות לישראל בסכום של שלוש מאות אלף לירות? הסכום שהצעתי אני נותן אפשרויות מינימאליות. הוא עושה משהו. בלעדיו, חוששני לומר שמוטב להודות בפירוש, שאין לנו כוח לפי שעה לקיים תרבות, מאשר להסתפק ביצור אומלל זה חסר דמות היש שיהיה למטרה לחיצי כל, ותועלת לא יביא.


י. סמילנסקי (מפא"י) דיון בכנסת בחוק התקציב, תל־אביב, 18.7.1949

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!