כנסת נכבדה. מכל עניני התקציב אני חפץ לדבר על ענין אחד בלבד, על ענין התרבות. ישנן הגדרות שונות למושג תרבות. אחת מהן – וחוששני שלא האחרונה בהן – היא, שהוא ראשון לנאומים ואחרון לתקציבים. מה לא שמענו בשנה האחרונה על הרוח, על גדולת הרוח ועל כוחה של הרוח כנשק צבאי. מה לא נשמע ומה לא נאמר בענין זה.

בעלון שהוציאה “נגבה” בימי הקרבות: “קול נגבה”, נכתב בעצם אחד הימים הקשים ביותר של ההתקפה, כי נשק חשוב אחר בלבד היה להם, באותם הימים שלא היתה כברת־עפר שלא הכאיבה אותה עופרת, והוא: ההכרה והרוח. באותם הימים שהוליכו מולנו טאנקים ואווירונים, אמרנו, שלא המכונה היא הקובעת הצלחה, אלא האדם היושב בה וכוחו לעמוד נגד האויב. אמרנו, כי הדבר הזה הוא אחת הסיבות להסברת הנצחון, להסברת ה“נס”, כפי שקוראים לו.

כתוצאה מהכרה זו אנחנו מוצאים בתקציב המונה לפנינו סכום של 100 אלף ל"י לקליטה תרבותית של 250 אלף עולים שבאו השנה ארצה, לאמור סכום שווה לכל נפש של 400 פרוטות לאיש. סכום זעום כזה רוצים לתת במחיר אותו דבר, שציינו אותו כאחד מכלי־הנשק המשובחים שבמדינה. דומני, שבתוך אוצר הנשק של ישראל, אין הרבה כלי־נשק חשובים במחיר זול כל־כך. אמנם מדינה צעירה היא זאת, מדינה צעירה שרובצות עליה משימות כה רבות היכולות להכריע תחתיהן מדינות גדולות ומבוססות ממדינתנו. מכיון שהמדינה אינה יכולה לשים את לבה לכל, לשאת בבת אחת ולהרים את כל המשא, היא בוחרת להקל בשטחים ידועים ולהכביד בשטחים אחרים, נכבדים יותר – אולם בה בשעה שפלוני היחיד עושה לעצמו חשבון, בשעה שכיסו ריק ותקציבו מעורער, ומרשה לעצמו למחוק בשורה ראשונה את הספר, את התיאטרון ואת הדברים הנחשבים, מתוך קוצר־ראותו, לתרבות־של־מותרות, דומני שמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס בקוצר־ראיה כזה, בשם שעושה היחיד. מדינה צריכה להרחיק ראות ולחשוב על הנוער שבה, ועל המבוגרים שבה, ועל חייהם התרבותיים, ומתוך חשבון זה עליה להעמיק ראות, שאמנם באמת לא על הלחם לבדו יחיה האדם.

דומני, שכל נאום ודברים על תרבות ועל ערכה ועל הרוח ומקומה, למותר הם בבית זה. דומני, שאהיה כמכניס תבן לעפריים, אם אנסה לומר בזה משהו יותר ממה שנאמר במשך השנה האחת האחרונה. אולם למרות זה, אנו עומדים בפני תקציב לעניני הרוח שהוא עלוב ומקופח עד שכמעט לא נותרה בו רוח.

מטעמים מובנים צירפו את אגפי התרבות והחינוך למשרד אחד, בבחינה אחים שמקורם אחד ותכליתם אחת. אך בעוד שהחינוך, כל כמה שמחסוריו גדולים, בעוד שבחינוך הבנין בנוי ועומד ויש רק לתקן בו פה ושם, ואולי יש להשלים בו מדור זה או אחר, הרי אגף התרבות הוא אח מסכן וחורג, שאין לו כל אחיזה ואין לו כל נדבך תחתון שעליו אפשר יהיה לבנות ולשכלל.

ומשום שחינוך המבוגרים והנוער אינו נכבד פחות מחינוך הצעירים, יש לעשות בענין זה, והנה עתה באה התרבות לבקש את חלקה, בתקופת רזון. ואי־אפשר לפטרה באמירה, שדוקא התרבות צריכה לחכות עד שירחיב, צריכה להמתין עד שהמדינה תצא למרחב. על־כן אני רוצה להרחיב עכשיו את הדיבור ולברר מה מוטל עלינו לעשות בנושא זה של תרבות.

על שלושה דברים עומד אגף התרבות: (א) על קליטה תרבותית של העליה; (ב) על תמיכה במוסדות תרבות ואמנות קיימים; (ג) על פעולות שונות לטיפוח התרבות, הספרות, המדע והשכלת העם.

הענין הראשון – הוא אותו דבר שנקרא קליטה תרבותית של העולים. דומני, שאין בפי אף מלה שלא נאמרה על נושא רחב זה: דומני, שכל אחד מחברי הכנסת, כל אחד מהכותבים בעתונות, כל אחד מאלה שדיברו בשאלה כואבת זו, לא חסך מלים מפיו כדי לתאר את ההזנחה הנוראה ואת המתהווה בשטח התרבות בתוך מחנות העולים. מ־50 ארצות, בערך, באו עולים אלינו. ב־30 לשונות, בערך, ידברו ביניהם. כל אחד מאתנו מצביע על בבל זה, על המטען השונה של רמות תרבות, של אקלימי־חיים שונים, אמונות שונות, שלל מאוויים סוציאליים, ארחות חיים מגוונים זה בצד זה.

ועל כל אלה מרירות ואי־אמון וקשי־גורל וקוצר־רוח מתערבלים בנפש של יחיד ובחזותו של ציבור וגלים עולים וגלים יורדים. וכל אלה אינם בנויים על גבי נדבך תחתון, שהוא כבר כליל השלמות; שהרי נדבך תחתון זה ועוד לפני שנה ולפני שנתיים נראה דומה (אם לא בהיקף ובחומרת הבעיות – הרי בטבע הבעיות) לזה של העולים שבאו בשנה האחרונה. כולנו יודעים מה מידת התרבות, מה רמתה ומה תפוצתה בתוככי הדור של היום.

כל הדברים האלה תובעים מאתנו משהו, תובעים מאתנו פעולה שתשתווה לגודל הבעיה. תובעים כלים ותובעים עושים בכלים האלה; תובעים תכניות של חינוך ועיצוב פני הדור; תובעים מיזוג של זרמים ואקלימים למשהו מוצק יותר, אחיד וחיובי, דומה יותר לעם ופחות לבבל־גלויות. כיון שתפקיד זה עצום לכשעצמו והוא יכול להכריע לבדו את מרבית התקציב, לא ביקשנו להקיפו ולמצותו עד תום. ברור, שכאן הכוונה להרבה פחות מזה; הכוונה היא שהמדינה תשים לבה ותדאג בראש וראשונה לתנועה בעם, תנועת התנדבות של הנוער שלנו, תנועות הנוער, שתקיף את גדולינו ואת קטנינו, להפנותם לישובים ולמחנות, ובכוחם, בכוח התרוממותם, לעשות את המעשה בהיקף גדול ובממדים אשר כל תקציב לא ישא ולא יעמוד בהם. עלינו לעורר תנועת עם, וביחוד בין משכילי העם, אשר ישמשו מנוף וכלים בהם יעשו לעזרת העם. בחירי העם, הטובים והגדולים ומורים ונוער ותנועות נוער – ייצאו ויעשו את המלאכה! כדי שזה יוגשם, עלינו להקדים ולתת כלים בידי העושים. אני אזכיר אחדים מהם.

אחד מהם הוא עתון מנוקד. המדינה עצמה – או מישהו אחר בשמה – חייבת לעודד הוצאת עתון מנוקד לעולה, עתון עממי, עתון פשוט, שיקרב את האנשים האלה אלינו, שיפתח דלתות, שיפחית זרות ושיעשה אותם, הזרים כביכול, קרובים אלינו. יחד עם זה חייב אותו התקציב לפתח בתוכם את הביטוי העצמי שלהם, את עידוד הכוחות הפנימיים שלא מצאו להם עדיין ניב, שלא מצאו עדיין פורקן ופתחון־פה. צריך לפתוח סמינארים למדריכים. שיאפשרו לעשות את הפעולה הזאת מתוך הכשרה מתאימה ומתוך כיוון נכון ומתוך גישה בריאה. צריך לפתוח בפני האנשים האלה את שערי תרבותנו, ספרותנו ואמנותנו. ובענין זה של ספריות: הרי אנו יודעים על ישובים רחוקים שבספר, ישובי הנגב, ישובי הגליל, מקומות שלא יגיע אליהם בנקל הישוב וערכיו התרבותיים, מה אנחנו עושים למענם? במח אנחנו פוטרים את עצמנו מתביעותיהם של אנשים אלה, לתת קרקע, קרקע רוחני, קרקע בריא לאנשים אלה! ענין זה של ספריות, פתיחת ספריות שונות במקומות נידחים, בשיכוני עולים; פתיחת ספריות שבהן יוכל אדם להיזון ממה שנעשה בתוך העולם הגדול יותר, הרחב יותר – זה מוטל עלינו.

ענין אחר הוא ענין של חגי־עם, פיתוח חגי־עם, העלאת האנשים מתוך החולין של יום־יום למשהו גדול יותר, נשגב יותר, פורה יותר. וענין אחר הוא ענין של התערות האנשים בתוכנו. הוותיקים שבתוכנו, הוותיקים פחות והוותיקים יותר, חייבים לראות את עצמם אחראיים ולחשוב על הדבר הזה. יש לפנינו עוד מדורים ממדורים שונים. וכי על מי נשאיר את ענין הספרות והמדע בארץ? זו לא רק שאלה של העולים, הרי לא נוכל להוריד את רמת־התרבות שלנו כדי להתאים את עצמנו לדרגתם, אלא עלינו להתאימם אל דרגתנו, (ככל שיש לנו ביקורת עליהם) ולהרים אותם לקראתנו. את כל הדברים האלה – ורק מעט מניתי – מתכוון התקציב לפתור על־ידי הקצבה של 100 אלף לירות? דומני שזה צחוק מר. אני מציע לכנסת לחשוב, אם לא כדאי לשלש את הסכום הזה ולהעמידו על 300 אלף לירות, משום שתפקיד זה בלבד של קליטה תרבותית של עולים, ראוי הוא לתפוס את מקומו לפחות כמו כל סעיף אחר של פיתוח. כשם שיש לדאוג לפיתוח שממות הארץ, כך יש להקדיש תשומת־לב להון, למחשבה ולאנשים לפיתוח השממות האלה, השממות הרוחניות.

עם כל זאת, אל נשכח את העזובה ואת צרכיו של הישוב הקיים, וביחוד בפרברים שונים ובשכונות נידחות, יש להקים מפעל השכלה־לעם שירצה להקיף ולתת משהו מעודד, לחדש את טריות אותו דבק התרבות, שבו אנחנו רוצים להצמיד את האנשים האלה אלינו, להחיות את הכוחות הגנוזים, לקרב לבבות ולצרף את המחנה ולחזקו מקצותיו. ככל שנרבה כאן בסעיף זה של התרבות, כן תקטן העזובה בשטחים אחרים. וכל שתקטן העזובה – ימעטו גם סעיפי הוצאות בתקציבים אחרים המכבידים עתה פה ושם, בתקציבי המשטרה, הבריאות, הסעד ועוד ועוד. לסעיף זה מוקצבים 30 אלף ל"י בלבד. אולם בסעיף זה יש צורך להקציב לפחות 50 אלף לירות, אם אין אנחנו רוצים לעשות את עבודת ההשכלה־לעם לדבר ארעי או חיצוני בלבד.

סעיף־ההוצאות הגדולות השני באגף התרבות הוא סעיף התמיכות במוסדות תרבות ואמנות. והכוונה כאן היא למוסדות כגון האוניברסיטה, הטכניון, והתיאטרונים השונים, התזמורת, בתי־נכאת וכו'. בשטח זה – אומרים לנו – אין כל הצדקה להגדלה לעומת אשתקד. אומרים לנו שבשנה הראשונה לקיום המדינה, אין לנו אפשרויות לעודד ולפתח דברים נוספים מחוץ לדברים המכבידים ביותר.

אולם אל יישכח הדבר שאנחנו בארץ הזאת נותרנו כמעט יחידים לתרבות ישראל, שאנחנו בארץ הזאת נותרנו כמעט יחידים לספרות עברית, לאמנות עברית.

אינני אומר אמנות יהודית באופן כללי. יש מקומות שונים בעולם, שגחלת ישראל עדיין לוחשת שם, אבל אם מכאן, מהמקום הזה, צריך לצאת משהו לקיומה של תרבות ישראל, הרי עלינו לעשות משהו בשטח זה, לפתח משהו. היא הנותנת: דוקא שנה ראשונה למדינת־ישראל, דוקא שנה ראשונה היא המחייבת, דוקא הקמת המדינה, הקמת ממשלה והקמת כנסת מחייבת. אי־אפשר שכל אלה קמו ובעולם התרבות שלנו לא יוכר הדבר. לא ייתכן שנרד עכשיו מרמת תרבותנו, כשם שלא ייתכן שנרד מרמת־חיינו הכלכלית. תפקידנו להרים את העם אל הישגינו ולא לשתק את יכלתנו התרבותית, או לסגלה לרמה נמוכה וזולה יותר. טובה לא הצמח מכאן לאיש.

עוד אני רוצה להזכיר את האוניברסיטה והטכניון. הכל יודעים מה עבר על האוניברסיטה בשנת החולפת, כל מה שעבר על תלמידיה ועל מוריה. ולאחר כל תרומותיה שתרמה באנשים וברוח אי־אפשר שהאוניברסיטה הזאת תסתפק בפירור, ואשר לשאר נגיד לה: לכי ו“שנוררי”, לכי חזרי בעולם ותמצאי לך: ידנו קצרה מהושיע לכם. תלמידי האוניברסיטה כיום הם ברובם בני הארץ. לא נוכל לומר לאוניברסיטה לחזור על פתחי נדיבים. אנו חייבים לתמוך בה תמיכה של ממש, בה ובטכניון. אני מציע להקציב לסעיף זה 200 אלף לירות, על מנת שהוועדה תחליט באופן מדוייק, למי ולמה יחלקו את הסכום.

השגיאה העיקרית היא לדעתי הגישה לתרבות כלדבר של לוקסוס, כלדבר של מותרות. על מי שמביא לארץ כינור מוטל מס־מותרות. ודאי שלחם מצרך חשוב הוא יותר מכינור, אולם יש אנשים המוכנים לרעוב ובלבד שלא לוותר על תרבותם ואמנותם. ואין הדברים האלה בחינת מותרות.

כל הדברים האלה היו קיימים בתקציב של השנה החולפת, תקציב אשתקד, אם כי בדוחק. אך אשתקד לא היה משרד מיוחד לחינוך ולתרבות. השנה קם המשרד הזה, ותכניות לו להרחיב דעת ולהעמיקה. הוא מתכוון למפעלים שונים, יזומים על־ידו, שבכוחם תעודד הספרות העברית והיצירה העברית ותצא מקרן זוית של לבטי כל אחד וכל קבוצה לנפשה, שבכוחה המועט תקום או תיפול – לקראת דרך סלולה יותר, בטוחה יותר, שבסופו של דבר תוציאם למרחב. ואין זה מוגזם, לדעתי, אם למטרה זו של קרן לספרות ולמדע, ליצירה בשדה האמנות ובשדה הרוח, יוקצב סכום, סכום מועט זה של 20 אלף לירות, שנמחק בתקציב ושאין לתאר כיצד תוכל המדינה לנער את חצנה ממנו.

זמני לא יספיק לי עוד להתעכב על שני סעיפים חשובים שרציתי לדבר עליהם: המחלקה לעתיקות והחינוך הגופני בארץ. אולם אם אמנה את כל מה שפירטתי כאן, ואם אבוא להציע כמה דרוש, לפחות, לענין התרבות, כמה דרוש כדי שנקים לא רק איזה דבר חיצוני, איזה דבר שפוטר ממחשבה, מעין זריקת פרוטה לקבצנים המתחננים על נפשם, דומני שהסכום המועט ביותר שאפשר לעשות בו משהו, הוא כשש מאות אלף לירות, ולא אותן שלוש מאות אלף לירות המוצעות בתקציב. וסכום זה הוא מינימאלי, סכום זה הוא סמלי, סכום זה הוא סכום שיספיק רק להתחלת דברים, לסימון תחומים ולדחיפה ראשונה. ואידך זיל גמור.

אינני יודע מי מכם, חברי הכנסת, היה מקבל על עצמו להקים תרבות לישראל בישראל (ותרבות לישראל לאו מילתא זוטרתא היא, אינה דבר של מה בכך), מי היה מקבל על עצמו להקים תרבות לישראל בסכום של שלוש מאות אלף לירות? הסכום שהצעתי אני נותן אפשרויות מינימאליות. הוא עושה משהו. בלעדיו, חוששני לומר שמוטב להודות בפירוש, שאין לנו כוח לפי שעה לקיים תרבות, מאשר להסתפק ביצור אומלל זה חסר דמות היש שיהיה למטרה לחיצי כל, ותועלת לא יביא.

י. סמילנסקי (מפא"י) דיון בכנסת בחוק התקציב, תל־אביב, 18.7.1949

חברי הכנסת. לא אעסוק עתה לא ב“צפור הקטנה” שהפחידה כל כך את חברת־הכנסת פרסיץ, וגם לא בקינתו הדמוקרטית של חבר הכנסת ברמן על “המשטר הקיים”. חוששני שלא אדון עתה גם בסעיף שנראה כמרכזי ושעד עתה דיברו עליו: הרכב המועצה. אנסה לברר שני תחומים אחרים: מי הם הלומדים באוניברסיטה ומה לומדים בה היום, ומה לציבור, ולמועצה המוצעת, ולענין זה.

השכלה ומדע אינם דווקא תחומים שהתועלת המעשית, המופקת מהם קובעת ערכם. אין להעדיף, בדרך כלל, סוג מדע על פני מדע אחר, ואין מקצוע יוחסני ממקצוע. אין חקר לרוח האדם ואין גבול לשאיפת הדעת, ולעולם לא תדע מאיזו קרן־זוית עלולה לבקוע קרן־אור. איזה אפיק יוליך לפתע ברכה גנוזה. אינני בא, על כן, בדברי הבאים להגביל או לצמצם את ההשכלה למקצועות ידועים, שכדאי שילמדו אותם בתקופה זו ולחייב רק אותם בגלל נחיצותם לחיי המעשה, או מפאת הסברת פנים שנוהגים בהם בקהל, או שיש להם מהלכים כלשהם בציבור מתוך שרבים נוהרים לשמוע אותם. גם אינני בא להגביל את חירותו של כל אדם לחפש נתיבות כפי שליבו מושכו. במה דברים אמורים: כל עוד אינו תובע מן הכלל לתמוך בחיפושיו או בנהייתו. מאותה שעה ניתנת רשות לאותו כלל לשאול: על מה ולמה, וגם להצביע על נושאים אלה ואלה שהם חיוניים לו יותר, ועל מקצועות אלה ואלה שהוא זקוק להם יותר. מתוך כך, השעה מכתיבה את הצורך – וכפי השתנות הצורך – השתנות התביעה. מהנדסים, חקלאים, רופאים, מורים וכל היוצא באלה, אינם עדיפים ממשכילים אחרים, ומי שאינו מנוי עליהם – אינו פסול או מוקצה מחמת תלישות, רחיקות ובטלנות גרידא, אלא שמי שחפץ בהם, יבוא ויעדור בחלקתו בכוחו, ומי שבא לעסוק במה שהציבור צריך – יסייע עמו הציבור, לפי שהוא צריך לו.

אינני קובל גם על הלומדים מקצועות נדירים או בלתי ניתנים היום לשקילת ערכם, אלא על ריבוי הלומדים מקצועות שלא תמיד אפילו הרחבת הדעת גרידא מונחת ביסודם, אלא תשלום אחר, ממשי יותר, ותכוף יותר. כל הכבוד ללימודי חוק ודין, אך כשמנין הלומדים מגיע למאות מרובות כל כך, והוא בונה חלק נכבד מציבור הלומדים, אומר הדבר דרשני. לשם מה כל אותם לגיונות משפטנים צעירים? וכך גם לנוכח הרבה ממוכתרי תארים למיניהם, מתעוררת לפעמים השאלה אם לא כדי להאדיר את מלאי האינטליגנציה של סרק הם באים – אותה התרברבות בנוצות ובגינונים של חשיבות, אותה משכילות תלושה מקרקע, מורשת גלות, פרי קרתנות ותפארת מפוקפקת להתנאות בה. אותו לימוד מקצוע לתועלתו במובן המצומצם, מקצוע “רזה”, נטול ליח, רחוק מקשר לשטחי תרבות ומרקע של הרחבת אופקים, ממש קרדום צר ביותר לחפור בו – וגם אלה באים ותובעים מן הציבור תמיכה ועידוד! וגם ציבור לומדי הספרות, כשהוא כה גדול, לא תמיד הוא סימן דוקא ליפי נפש השומעים, אלא לעתים – דווקא לדלדולם ולאיסטניסיות דילטנטית וקלושת־דם, ופעמים רק עדות לצורך בבילוי זמן בנעימים. ייתכן אפילו שזוהי רעה חולה בכל מקומות העולם. מכל מקום, בתנאים שלנו ובנסיבות שלנו, אין הדבר ניתן להמשך מבלי שיהיה בעוכרינו, ועל כך אני מבקש לעמוד.

משום שכשאתה מעלה על הדעת שהלומדים הללו יש בהם קצת שנטשו מפעלים, ויש בהם קצת שהשתמטו מכל מפעלי התיישבות מלכתחילה, ויש בהם כאלה שעיקר סגולתם היא שהם בני טובים, עוללי טיפוחים שכיסו של אבא ורחמיה של אמא ועידודם של דודים ודודות הכריעו שבאו לבלות בכתישת תרבות, בלא הבדל־מה. וכשאתה מעלה על הדעת כמה הם אלה שבאמת הענין ראוי להם והם ראויים לו, ושוב, כשאתה מעלה על הדעת כמה זכות גדולה היא בתקופה זו לשבת ללמוד, ועוד יותר ממנה כמה כבדות החובות המוטלות על אדם צעיר, חובש ספסל לימודים בתקופה הרת־עולם זו – האם לא מתעורר עתה רצון לשאול: לאן אתה, איש צעיר?

לא רבות הן התקופות בהן זקוק העם למבחר בניו הצעירים, בהן מעשה הבניה משווע כל כך אל כל כוח רענן, משכיל, נבון־מעשה ורב־תנופה – כתקופה הזאת, וקשה למצוא תקופה מאכזבת ממנה. כי היכן הוא הנוער היום, בשנה החמישית למדינת ישראל? היכן הוא ברבבותיו המרובות? מה הוא עושה היום? היכן הוא יושב? מה רובץ על כתפיו ועל אחריותו? מה מעיק על לבו? במה הוא שותף לעניין הגדול? וכן, ממה הוא ניזון לעצמו, מה מפרה את נפשו, מה בינו לבין 12.5 מליון דונם שמדרום לבאר־שבע? לא מוסדות ההשכלה בלעו אותו דור בני ה־20–30, לפי שאין בכל אלה בכל הארץ אלא אלפים אחדים בסך־הכל. בוודאי לא תמצאו אותם גם בהתיישבות הצעירה או בתפקידי שליחות קשים אחרים מפני שכאן מספרם עוד מועט מזה. לא תמצאו אותם בגבולות, ולא בכביש לסדום, ולא בדרך לאילת, ולא תראו אותם משנים פני תבל בחולה. לעומת זאת – משק צעיר אחר משק צעיר, ללא הבדל תנועה, השקפה או זרם התיישבותי – אין בו אלא קומץ עשרות אשר ייספרו באצבעות הידיים, וגם יד אחת בלבד. מדוע משק אחר משק רק שליש מאוכלוסייתו הן בנות, ויתר בנותינו רכות הן וענוגות מדי, משכילות מדי, אוהבות תיאטרון ושיחות על אמנות מלשבת לחלוב פרות? או מדוע אין התיישבות חדשה באזורים חדשים, באופקים חדשים, אלא תעודה המוטלת על עולים חדשים זה מקרוב באו, שאת פיהם אין שואלים כלל? מי בא לתפוס את הנוער בציציות ראשו, לנערו ולשאלו: עצור! לאן פניך?

מנין אותה תאוות מרגוע, התלהבות להסתגרות פרטית, יאוש מכל שליחות, בריחה מכל מה שאין שכר בצדו, שכר גבוה, גבוה מאוד (ופטור ממס הכנסה), שכולו רווח ואין בו הפסד, ולא יגיעה, ולא טרחה, ולא ביקורת יתרה, ובקצרה: קל ונעים מאוד. מדוע אץ ככה הנוער ברבבותיו אל הבעל־ביתיות, בעל־ביתיות בחומר וברוח, אל הסתפקות בקב חרובים של יצירה, ובלבד שתהיה לו פינה משלו, מסודרת לפי טעמו, ערוכה לפי הגיונו, ופטורה מחובות וממצוות. כישלונו של מי הוא אם במקום לצאת היום אל המערכה בוחר הנוער לשבת בין המשפתיים בנחת? במקום לרשת מרחבים חדשים ולתת כנפיים לדמיון, ליוזמה, לכוח מעשה, ליצירה אדירה, ליצירה שאין למעלה ממנה לשלום, במקום אלה הוא בוחר לשבת בפינת קפה, להירגן, להשתעמם, לברוח מבילוי אל בילוי, ובמרפקים ובקנאה להידחק עוד דרגה אחת למעלה בדרך אל הכלוב הבעל־ביתי הקטן, המחניק, באחד מרחובות תל אביב?

ודאי יש כאלה שיש להם אשם מסויים לכל אלה, אשם אחד וברור, כתובת נצחית לטענות על כל ירידה שהיא בציבור. אלה פטורים ונקיים ורוחצים ידיהם מכל אשמה. אך האם בית הספר שלנו פטור? האם המורים שלנו פטורים? וההורים? האם מוסדות ההשכלה הגבוהים שלפנינו פטורים? ודאי, לא הם ולא בהם הקולר כולו, אך מה היה פועלם של אלה כמוסדות של חינוך? כלום אין בהם לפעמים מקלט מעגן לעריקים, מקלט לאלה שברחו מעבודה, משמש, מרחיקות, מחברה קטנה הנלחצת אין אונים ועזובה לנפשה? ודאי, מדינה בהתפתחותה רעבה לאנשים, לאנשי מקצוע משכילים. אך האם אין זה ברור שחקלאי ופועל פשוט – צורך קודם הוא לכל משכיל, כאויר לנשימה, כלחם ומים? בלעדיהם אין כל, והכל נופל.

וכשאנו באים אל מוסדות ההשכלה הגבוהה ומניחים כי הכל פתוח לפני הכל ללמוד, ואין מקצוע עדיף על מקצוע, הרי זה טוב ויפה. אך מניין תיקח המדינה את הדרוש לה, מצד אחד, ומי יהיו אלה שתתמוך בלימודיהם מצד שני – זאת בעיה המושמת על המועצה להשכלה המדוברת. לא שעליה לחסום בפני אנשים את לימודיהם כאשר לבם חפץ, אלא שהיא צריכה לעודד את אלה המתכוונים לשירותה, בפרס, בתגמול, בעבודה, בשיכון וכו'. וכל הבא לשכשך להנאתו על שפת ים המדע – יעשה זאת מכוחו שלו, ולא יבקש מן הציבור מה שהוא אינו מוכן לתת לו.

אך אין בזה די. מחובת המועצה להשכלה לתת דעתה על בעיה נוספת, חיונית לא פחות. לא ייתכן הדבר שכל מי שבורר לו דרך חיים של שליחות, מתיישב על הקרקע, מקבל על עצמו כל דחקות שהיא בחומר, יהיה גם מפסיד ברוח, ואליו לא תגיע ההשכלה, ועליו תפסח המדינה. לא ייתכן שרק בעיר הגדולה יוכל למצוא מזון לנפשו. חובה היא על מוסדות ההשכלה הגבוהים לעשות הכל כדי שהם יצאו ויבואו אליו, אל מקומו, לא רק באורח ארעי, חד פעמי, אלא כענין של שיטה וכבנין של קבע, ולזכות אותו בכל הטוב שהמדע וההשכלה יכולים להעניק, בהיותו ראוי לכך.

יש להקים מוסדות השכלה גבוהה ולחייב את הקיימים לקיים שירות של קבע באזורי ההתיישבות החדשה. יש להקיפם באקלים תרבותי חי ומפרה, ולא יקום כל בעל נפש לעזוב הכל וללכת לירושלים משום שרק שם אפשר לו לשבור את צמאו. יש להקים שם ספריה ומעבדה, ושיעורים של קבע – חובתנו היא לגבי המגשימים. ולא רק זאת, אלא שרוח רעננה תבוא מכאן אל כתלי מוסדות ההשכלה, ולא יימצאו המקבלים עליהם שליחות – מפסידים.

ולפיכך אחת ממטרות המועצה להשכלה גבוהה ומדע לדאוג להפצת קניני הדעת עד גבולות המדינה, לא לתת להם להסתפק ולהצטמצם בין ד' כתלי העיר. לעודד את העושים בשליחות זו ולשתף עמהם, להיבנות מהם, לעודד את לימוד המקצועות החיוניים. לפתח בהם הכרת יעוד ושליחות. לחזור ולהדגיש בכוחה של המדינה, שלא כל מי שחפץ בא ונוטל לו ועוד תובע סיוע, אלא שהוא חייב קודם כל להיות ראוי לכך ונכון לשאת בכובדה של המדינה.

דרך ההשכלה אל קצות המדינה ואל תכלית קיומה. והברירה כפולה: מי ומי הלומד, מה ומה ילמד.

יזהר סמילנסקי, דברי הכנסת, ישיבה ק‘, ז’ תמוז תשי"ב 30 יוני 1952 – חוק המועצה למוסדות ההשכלה הגבוהה והמדע

חברי הבית. על אף ארבעת טעמיו של חבר־הכנסת חזן, ועל אף מטרותיה של חברת־הכנסת רזיאל־נאור באמיתות החוק, חוששני שגם טעמיהם וגם נוסח דבריהם לא חידשו בוויכוח הישן הזה: הכל היה צפוי. טוב יותר שנבדוק את החוק לגופו ולתכליתו.

אם נסיר מן העיקר את כל מה שנטפל אליו בימים האחרונים, בין מה ששייך ובין שלא, לא נמצא לפנינו חידוש אחד בהצעת החוק שלפנינו, אלא בנסיון ובהזדמנות לעצב אדם עובד בן־חורין על־ידי חוק חינוך לכל בתי־הספר במדינה, לכל הילדים, לכל המורים, לכל האומה – וזוהי משמעותו המובהקת.

כי חינוך אינו תעמולה – זה נשכח לעתים בסערת הוויכוח, וערבוב תחומים רחוקים כאלה הוא לא רק בעוכרי הציבור, אלא בעיקר בנפש הילד. המורה העושה את החינוך המסור לרשותו למכשיר בידי קבוצות מבוגרים לתכסיסיהם – משחית במו־ידיו אוצר, ובסופו־של־דבר אינו משרת אפילו את צרכי ציבורו.

היש שפה משותפת בינינו בענין החינוך? המסכימים אנו, שנפש הילד אינה ענין למיקוח של נצחנות או מקור לרווחים פוליטיים או אחרים? האם מסכימים כולנו לכך, שאזרח העתיד יהא בריא יותר, בן־חורין יותר, ישר־לב, עז החלטה, רחב־לב, נכון למעשה: הנסכים לכך, שאין אנשים אומללים וחברה נפסדת מאלה שבניהם גדלו משועבדים־לדעת, רפי־רצון וחסידים מראש למי שהשעה משחקת לו?

הנסכים לכך, שלעולם אין בטחון, שמה שזרעת בלב חניכך מתוך כוונה בת־שעה – לא יקצור דווקא יריבך בשעה הבאה? אם יש בינינו הסכמה על כך – נהיה פתוחים יותר להבין את יסודות החינוך. כי מי שמאמין בפיטום דעות – אינו מאמין בחינוך. ובאותה מידה, מי שטוען לחינוך ואינו מתכוון לכך שבית־הספר יהיה המכשיר היסודי והיעיל ביותר למען קידמת החברה, למען תיקון החברה, ושדגלו המונף עליו יסמל את השאיפה המפורשת בהצעת החוק שלנו: הכשרה חלוצית וחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות – אינו יודע מה הוא סח, על־כל־פנים, לא על בית־הספר ולא על עתיד הילד הוא דן, כי אם על עצמו, על נוחיותו, ועל הדרכים לרכוש לעצמו ההשפעה.

כי החינוך הוא למען הילד, זה החי לפנינו בהווה, כפי טיבו שלו, כפי עולמו שלו. לא דרך הטלת רעיונות ואמונות ודעות מושלמות ומוחלטות, ולא על־ידי אילוף למנהגים קבועים מסויימים, אלא על־ידי השפעות על הילד כך, שיהא בכוחו להגיב כראוי על השפעות אלה גופן, ועל השפעות אחרות, מתוך עמידה על רגלי עצמו.

מי ייפה את כוחנו להגביל עתידו של הילד רק לנושא מסויים דווקא? מי ייפה את כוחנו להשריש בו דעה מוקדמת על ענינים שלא נולדו? – למה לא נניח לו, לאזרח של כעבור עשרים־שלושים שנה, להכריע מתוך שיקוליו החופשיים, בלא שיינקו דווקא מסכסוכים ותכסיסים בני רגע? למה לא לעודדו לפתח בהדרגה כוחות, שבסיועם יעמוד בבוא היום על משמעות החיים ויגיב עליהם מעשה אזרח חופשי בעמו, ולא כאנוס לעמדות שכפו עליו בקטנותו מתוך שעקמו נפשו והירגילוה רק לנעלים בנות־מידה אחת?

תפקידנו לשתף את הילד ככל אוצרות המורשה שברשותנו, ולא רק בחלק מן המורשה, הנוח לנו והטוב בעינינו.

הוא לא יודה לנו על היותנו בוררים לו במקומו. אם יש צדק בדרכנו – יפעל עליו הצדק בבוא הזמן. אל נכווץ אותו ככה, שימצא חן בעינינו ושיחייב באין מנוס ללכת בעקבותינו. בין כך ובין כך לא יועיל הדבר ולא יעלה בידינו.

בית־הספר שאני מדבר עליו הוא בית־הספר הפתוח. פתוח לכל ילד, לכל עדה ולכל מעמד. אבל פתוח גם לרוחות מחשבה, לזרמים זורמים, לחיים כפי שהם בתסיסתם ובחיוניותם. בית־ספר פתוח לשאלות ולא רק לתשובות, שחובתו לא רק לפרש ולמצות את הדין ולדעת הכל, אלא – ואין זה מעט – גם להקשיב לשאלות, לתת מקום לשאלה, לעודד חיפוש, להראות דעות שונות; כי לכל מטבע שתי פנים. לא להיחפז בהכרעות, לא לפסוק בהלכות דעות ואמונות, לא לירא גם מפני כפירה, ולא מפני מינות, לא לחשוש להודות בשאיננו יודעים, לא למהר לפרוש לפניו שולחנות ערוכים מכל וכל, שהכל כבר נמצא בהם, מפורש ומסויים וגמור ומוגמר, גם לא לחמוק מפני כך, שיש מציאות שאור וחושך משמשים בה בערבוביה. – בקצרה: לתת לו לנער, המאמין בנו וסומך עלינו בתום־לבב שלא נוליכנו שולל, – לתת לו להכיר את עצמו, את מקומו בעולם מתוך הפעלת כוחותיו, כל כוחותיו.

לכן אין לנו להיתלות בשום סיסמה אחת ואחידה. לא בשום “רק־כך” שהוא, לא אדום ולא שחור ולא כחול־לבן. לא להיות אפוטרופסים יחידים לכבשונו של עולם. אין בית־ספר חממה סגורה, ששום רוח שאינה מצויה לא תחדור אליו, ואם תחדור – תגורש מתוכו. כל הבא להפוך את העולם בתוך ביתו – רק את ביתו שלו הוא הופך. והדוגמאות ידועות.

משום כך מושם עלינו להרגיל את הילד לבדוק קליפות אם יש בהן תוך, ולדעת מהו בדיוק תוך זה, ושאין קדושה שאסור להרהר אחריה, לא אל, לא מלך ולא גיבור, לא שום אדם יחיד, לא שום מנהיג – ויהא גבוה משכמו ומעלה כמה שיהיה. יהא אזרח בן־חורין גדל לפנינו.

מותר לנער להביט למקום שנפשו מבקשת; ואסור שיהא רשאי להתבונן רק במה שהורשה. אין הוא כפרד סכוך עיניים, הרואה רק את שבעליו מניח לו לראות. זכות גדולה לו – הזכות להביט ולהפנות מבטו ולבו כרצונו. שום אורתודוכסיה בבית־הספר, שום דפוסים קבועים מראש לא אמונות ודעות. בית־הספר אל יפברק לנו טופסי אדם. לא עוד בתי־ספר של קטנות־מוחין, בתי־ספר יבשים ומיובשים, בתי־ספר של שממון. לא עוד חניכים ככלים ריקים, שכל החפץ בהם ימלא אותם במה שהוא חפץ, ובלבד שייחפז ויקדים את יריבו. אין הצימוק מחנך, ולו גם שבע תיף עטיפתו. בתי־הספר לא ייהפכו למנזרים רוחניים, כיתתיים, מיוחסים פחות או יותר, וסגורים מכל מקום לכל החשוד שאינו משל אנשי־שלומנו.

ועם זה על בית־הספר להיות בן מאוויי דורו. כל דורו. מבטא תקוות ורצונות הדור. פרי התקופה ויונק מקרקעה הממשי. לא רק שאיננו פטור מהסבר לחניכו את מה שהוא שואל, מהעיר תשומת־לבו לבעיות שלא נתן דעתו עליהן מאליו, אלא עליו גם להניח תמיד מקום לשאלות נוספות ולהרהורים נוספים ולספקות לא משוערים מראש. אין עליו לאוץ ולסלק מבוכות. אסור לו להשתיק בבית־הספר מה שהחיים צועקים בחוץ. אבל ממש כך אסור לו לכוון את הנפש הרכה שרק צעקות החוץ יגיעו אליה, אלא גם – ואולי ביתר תוקף – להפנות שימת־לב הצעיר באמצעי החינוך שבידו אל קולות חרישיים, אל קול ענות חלושה. וגם אל קול דממה דקה. בית־הספר יהא פתוח למתרחש בחיי הדור, ער וקשור ונותן דעתו על הכוחות הפועלים ועל המגמות המסתמנות לפני הדור בנפשו הוא.

ואין לדור שלנו, אם נרצה ואם נמאן, לא מגמה אחרת ולא כוח פועל אחר אלא: העם העובד. תהא דעתנו חלוקה על מעשיו ועל מידותיו, על מפלגותיו ותכסיסיו למעשה ולהלכה – לא נוכל להכחיש את עובדת היותו הכוח והאידיאה, תנועה יחידה במינה, ולא רק כאן אלא אולי יחידה בעולם.

כל תוכן אחר שננסה להציג בפני בית־הספר – ישתדף מאליו. וכי מה אפשר להביא זולתו? ברל כצנלסון אמר: “לא ביגיעתם של אחרים ולא בעמידה על גבם של אחרים ייגאל עם. ולא תרבות פלנטאטורית תקים תרבות־עם”. והדברים כוחם נתעצם היום פי־כמה, וזה יסוד מוסד. והוא מוסיף ואומר: “הזרע אשר נזרע בבילו נבט וצץ בפועל החלוצי”. והפועל החלוצי הלא הוא האדם היהודי בן־החורין, החי מיגיע־כפיו.

וכי על איזה ערך אחר אפשר להראות? מה גדול מזה, מה חיוני מזה, מה אנושי מזה, איזו תכלית של הדור ושל הדורות נעלה ממנו? מצווה ראשונה היא וחובה ראשונה: שכל אדם בישראל יעבוד בידיו שלו, הוא ובני ביתו. ההכרה שעבודת־כפים הפשוטה ביותר, המבטיחה רק מעט ותובעת הרבה, היחס הנכון, הטבעי, הישר לעבודה, לטבע, לאדם ולחברת־האדם, יסודות העזרה ההדדית, אי־ניצול אדם את אדם, דרישת הצדק, פריחת התרבות – כל אלה מסתכמים באחת: לך ועבוד!

לא עבודה היוצרת את הפרוטה, גם לא עבודה העושה לנו תקציב טוב, אלא עבודה כביטוי האנושי העמוק ביותר, כהתחדשות החיים, חיי הפרט כחיי העם כולו, בחינת הכרת החיים, בחינת חזון וסולם מוצב ארצה, עבודה בחינת אחריות, אחריות לאושר או לאבדון, לעבדות או לחירות, ליצירה או לניוון. ואין תחיה לאומית בלי עקירה מיסוד של פאראזיטיות. כי לא בפרקי לימוד בהיסטוריה או בתנ"ך או בחשבון ייבחן בית־הספר, אלא ביציאת חניכיו־בוגריו והליכתם להגשמת תורתו. עדות להצלחת בית־הספר הממלכתי: התמעטות בני הנוער מתל־אביב: הפיכת גבם לחיי תל־אביב: בחירתם החופשית במרחב גדול, שיש בו כדי השבעת תיאבון־יצירה: שנאתם הלוהטת לריקנות; רצונם העז להילחם בשלוש השממות הארורות: שממת־אדמה, שממת־עם ושממת־תרבות: להשליט רצונם מתוך עבודת יום־יום על ההיולי ולהפכו בכוח מסירות ואהבה ומאמצים מרובים לנוף־אדם חדש.

חוק זה צריך לחסל בכוח מורים מחוננים את בתי־הספר מעוטי הדם, המצויים אצלנו פה ושם, הגונחים מלבם, היראים מכל משב רוח איתנה. היראים את ההעזה והחומדים את השאננות – אלה שרק אנשי־שלומגו יושבים בהם ומחככים את רכרוכיותם זה בזה; בית־ספר שאולי הוא אך טיפת חיים קטנה אחת, אבל כזו, שהשמים משתקפים בה.

טיבה של הצעת חוק זו הוא איפוא: הפיכת כל בתי־הספר במדינה לבתי־ספר להכשרת עם עובד – ובנו תלוי הדבר ובאמונתנו, ביכלתנו לעשות. נסיונות החינוך הפנימיים של העובדים יוצאים היום למרחב העם. אולי נוח יותר לגדל משתלה צפופה; קל יותר להקיפה, לשמרה, לטפל בה; אך יבוא היום והשתילים יצטרכו לצאת אל השדה, כי רק שם, בשדה הגדול – מול חמסין ורוחות – ובצמיחה באדמה כפי שהיא, יגדילו את נופם ויעשו פרי.

יש להתגבר על פחד השתילים מן המרחב, ולצאת ולכבוש.

יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברי הכנסת, כז, מושב שני, 22–24 יוני 1953. עמ' 1668–1669

חברי הכנסת. חוששני שאינני מן הנלהבים לחוק זה, לא בגלל הרכבו של הוועד; תפקידיו או סמכויותיו. אלא משום שאינני בטוח בעצם טיבו של מוסד זה, בעצם נחיצותו, ודווקא בשעה זו ובזמן רותח זה. ואולי את חששותי אציע מפי אחר, ממאמר שכתב בשעתו חיים נחמן ביאליק, בשם “חבלי לשון”, שהייתי מציע לכל חברי הבית לקרוא אותו שנית ולהתרענן מקריאתו. הוא מתכוון לענין זה, שבו אנו עוסקים עתה.

במאמר זה שאני רוצה להביא ממנו קטע, אומר ביאליק: “כבוד והדר לבלשנים, אבל במקום שהם שומעים קשקוש עצמות של השלד הדקדוקי והפילולוגי בלשוננו, היוצרים והאמנים רואים ומרגישים עדיין את רעידת הנוצה מתחת נשמת אפה החמה.” והוא מוסיף: “אינה דומה אומנת לאם, ואינה דומה בקיאות וידיעה גרידא לבקיאות וידיעה בצירוף חוש נאמן של לב קרוב ונשמה חיה ואוהבת”. ולהלן הוא אומר: “לשון חיה, בית היוצר שלה הם החיים וספרות של חיים”. וכשהוא מדבר על המילון המכנס, שלמעשה הוא דומה לעניין זה של אקדמיה ללשון, הוא קובע: “רשימת כתבי־יוחסין ולידה לכל ולדות הלשון לאחר לידתם” – וההטעמה היא על “לאחר לידתם” – “הם מתפקידיו של מוסד זה”, ולא משהו אחר שרמזו עליו היום. והוא שואל הלאה: מי צריך לעשות את המלאכה? – ומשיב: “דבר כזה לא ייעשה, כמובן, אלא בהשתתפות יוצרים אמנים שצופים בחושם הפנימי לחדרי חדרים של הלשון ומטפטפים חיים במה שחשוב כמת לגבי כל המומחים”. ותנאי אחד הוא קובע, שלא יהפכו את המילון ההוא, האקדמי, לבית־חרושת למלים חדשות.

ובכן, לא הייתה אצה לי הדרך להקים אקדמיה ללשון מתפתחת ומתהווה, שעודה בעצם התהליך של התפתחות והתהוות. עוד הכל בבחינה של צומח, עוד היום מתהווה, עוד האדמה המעובדת מתהווה, הלשון עדיין מתהווה והכל נמצא במצב התהוות.

אולם דבר אחד ותופעה אחת של ימינו אלה מחייבים אותי לבדוק את הדבר בדיקה חדשה. והוא, נסיונות פה־ושם לחייב את הציבור לשימוש מסויים במטבעות לשון, בתעתיק מסויים, לחייבם לתחביר, לפיסוק, לדוגמה של כך־ולא־אחרת, בכתב או בעל־פה, ברדיו, בעתונות, במבטא, בהגייה ובהטעמה. מכאן הצורך במוסד בעל סמכות שיהיה הוא הקובע ולא ההמלצות של איזה יחיד, ויהא מומחה כמה שיהיה. ביאליק מוסיף עוד במאמרו ואומר: “אין לך עוון פלילי מזה שייכנס מי־שהוא, אפילו מר בר רב אשי בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה”.

אני כשלעצמי אינני נבהל משפה המונית, לא משפה גסה ולא משפה מחוספסת. במעיהן ספוגים עוברים בריאים ומרובי דם; וברבות הימים מי יידע אחריתם. אינני חושש גם לשפות זרות ולהשפעתן, אם רק קליטתן תהא מכוח קליטתה של השפה על־פי טבעה ועל־פי מהותה. עלי לומר, שלעתים קרובות בריא חוש העם יותר ועדיף מחכמתו של המדקדק.

לדעתי, תפקידה של האקדמיה הזאת אינו להיות יולדת, אלא רק מיילדת; עליה לעמוד על האבניים ולא להיות אבן־נגף; עליה לפסוק רק במה שהחיים מגישים לה לגבייה. בשאלות כגון “מוזיקה” או “מוסיקה”, “פיזיקה” או “פיסיקה” וכיוצא באלה, דברים שיש תומכים בהם ויש כופרים בהם, ויש המוחקים אותם מעיקרם.

על אקדמיה זאת להיות רגישה ביותר לכל מיני גוונים ובני־גוונים, ביחוד בתקופה זו של קיבוץ גלויות. כל עדה שבאה לארץ יש לה אימרות־לשון מיוחדת וגווני־הבעה אופיינים, וכן גם לוותיקים, ואי־אפשר שיהיה מישהו שיפסול אותם מחמת זרותם לאוזן. נניח את הדבר הזה לזמן שיעשה את העבודה, ולא אנו נהיה הרשות המוסמכת הקובעת מה טוב, מה עדיף, מה קיים, מה לא קיים, בין שכבר ישנו ובין שהוא בבחינת שאיפה.

חוק זה יהיה לברכה רק אם המוסד המוצע לא יחרוג מגבולותיו, לא יתפרץ אל אשר לא לו: אם יידע לעשות רק במקומו ולא במקום החיים עצמם, החיים בשאונם, בריתחתם, בהווייתם, בשפלם ובגאוותם, בכל המלוכלך והנשגב שבהם. אין לי אלא לקוות, שחששותי ביחס לזה יתבדו. אני רוצה לקוות שאם תקום אקדמיה – ואני בעד אקדמיה ובעד השם “אקדמיה” – היא לא תנסה לקצור ולערום ולאסוף הגורנה – בטרם הבשילה הקמה.

יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברי־הכנסת, ישיבה רס"ט, 14.7.1953

יזהר סמילנסקי (מפא"י):

גברתי היושבת־ראש, כנסת נכבדה. רביעית האוכלוסיה בישראל יושבת בבתי־הספר: רובה – תינוקות של בית רבן, ומיעוטה – נוער מתבגר ערב צאתו לצבא. אך בעוד שגיל בית־הספר היסודי מרוכז כולו ביד אחת וכלול במסגרת החינוך הממלכתי, הרי החינוך העל־יסודי מתפצל, וידיים רבות מנסות לאחוז בו, ואחוז לא־מבוטל נשמט מאחיזת כל יד שהיא. שלושה סימנים, כידוע, בנוער שבגיל החינוך העל יסודי: הראשון – הוא העומד על סף הכניסה לחברת המבוגרים; השני – הוא הנושר ביותר מכוח השפעתנו; והשלישי – הוא הזקוק ביותר לתשומת־לב חינוכית־חברתית.

והמציאות מהי? כי זו שכבת הגיל המרוחקת ביותר מאתנו, שאין לנו בדרך כלל נתיבות ללבה, שאין אנו יודעים בדיוק מה ראוי לתת לה, ומה טוב ונכון שיקבלו מאתנו, ומה וכיצד ניתן גם לאלה ששיחק להם מזלם והם סמוכים אל ספסל לימודים כלשהו.

אלא שהשאלה נעשית קשה יותר כשנבחן את פני החברה אשר אזרחים צעירים אלה עומדים להיספח אליה. חברה סוערת ונסערת. מכוח תהליכים הסוחפים את בני הדור הזה כולו, בכל פינה בעולם שמאורעות ההווה גואים לשפתה; מכוח תהליכים שחברה חדשה רבת צבעים וניגודים, זרה ומוזרה לעצמה, מתאקלמת בנוף חברתי ופיסי חדש; מכוח מעמדה המיוחד של המסגרת המדינית האופפת אותם בסכנות אין ספור, בתביעות אין־מנוח; מכוח התנגשויות אין־חסך בין עבר והווה, סדר ופריעת סדר, שלמות והיקרעות לקרעים.

אחד הסמלים המובהקים להוויה מזועזעת ונרעשה זו הוא הבית. ביתו של אדם… בית אבא המתפורר, שולחן בית אבא הנשבר, סדרי בית אבא המתפרעים. מעמד דברים מוצקים תמול שלשום שנתבחשו בתבחשה איומה, וערכים ואידיאלים מתמול שלשום ומנהגים ומסורת מדורי דורות, ונימוסים והליכות, וטוב ורע, וצריך ושאינו צריך מתערבבים זה בזה בסחרחורת שאינה ניתנת לפיקוח כמעט. לבנה אחת שנתערערה מסיבה זו או זו, התנגשות עדתית, או לשונית, או תרבותית, או כלכלית, או אקלימית, או כלשהי, או כולן כאחת והתערערות גדולה מתחוללת. שרשרת של מפולות, לא צפויות כולן, ולא חזויות מראש, באות ונופלות זו על גב זו. דיו לעתים בשינוי בתפריט סעודת המשפחה, או שינוי במעמד האשה בבית ובמשק המשפחה, או מעבר לסוג עבודה חדשה למפרנסי המשפחה והבית מתחיל מזדעזע.

אך, לא רק בית עולה חדש, זה מקרוב בא, הוא במת חזיון לשידוד מערכות הכוח והמשפחה, לפי שאין לך בית כמעט שגורל זה אינו חל עליו במעט או בהרבה. כמעט כל בית עומד היום במבוכה מול תביעות חדשות, ורוחות עזות מכפי מה שיש בכוח התריסים הישנים לעמוד בפניהם.

ובית הספר, שחניכו בא מן הבית המזועזע הזה בבוקר, ושאליו הוא חוזר כתום לימודיו, דרך רחוב העיר הסואן או דרך נוף הכפר החדש והחשוף – בית הספר עומד לא פעם אובד עצות נוכח שאלות שלמעלה מכוחו להשיב. ואילו מן הדין היה, שכל כמה שהבית קצרה ידו מעשות או מתת, כל מה שהיה בגדר תפקידיו, חובותיו וזכויותיו – ואולי גם חוויותיו של הבית – אם מעטה ידו של הבית מתת לצעיר הגדל בו כמוטל עליו מימים ימימה, הכרח הוא שיהיה מישהו זולתו לקחת ולהעניק ולטפח ערכים או כשרים מופסדים אלה. כשהאם יוצאת אף היא לעבודה, ואין שעתה מספיקה לאמן בניה בהליכות הבית, צריך מישהו לקבל וליטול על עצמו מה שאמו שמטה מידיה. שאם לא כן, מגיעה מורשת דורות עד אפס. ואין אחר סביב סביב, אין אלא אך בית הספר, אם ירצה ואם ימאן, אם מרצון או בעל כרחו, אם הוא מוכן או בלתי מוכן – בית הספר חייב להיות פתוח לתביעות שהשעה גזרה עליו.

בית ששולחנו נתערער והסעודה המשותפת גלתה מעליו בית הספר חייב להציע סעודה משותפת זו בכל המשתמע ממנה; בית ששמט מידיו נוי של חג וחדווה של מועד בית הספר חייב לבוא ולהחזיר לחניך את החג העשוק. וכיוצא בזה בכל שטח ושטח בחייו.

יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל):

איך?

יזהר סמילנסקי (מפא"י):

ואם בגיל בית הספר היסודי, כשהנער רך ואץ לו מקום שיספוג קצת נוי, קצת מגע של יפה, קצת תרבות של צוותא, דרך של שירה או התקשרות למעשים הקטנים והמרובים, שהחיים בנויים מהם ועומדים עליהם יוצא הוא כבעל מום, עשוק ילדות, עורג, נעצב ואינו יודע לומר הרי בגיל העל יסודי ייהפך כל זה למרד ולבעטנות, והשממה שבנפש נעשית דגל גדול שצועקות מעליו סיסמאות ביקורתיות וכל מיני ניסוחי הבל־הבלים ותאווה אחת בוערת: להיות מחוץ לתביעות שמבפנים ושמבחוץ, להיות שייך רק לחיים העליזים, הלא משעממים, לחיים שמלה אחת חוזרת ותופפת בהם על כל תופי הביטוי למיניהם: בידור, בידור, בידור בעיר ובכפר, במעברה ובשכונה, הרחק וקרוב, בידור קודם כל ולאחר הכל. תרבות של בידור, של התראות חיצונית, של חיקוי, של כל מיני נוצץ ופרוע, ודברי מרדנות, ואין קץ לבטים, וסחור סחור, ובלבד שלא לעמוד לנוכח פני המציאות והשאלות הקשות.

ונודה על האמת: בית־הספר שלנו לא רק שלא מצא בדרך כלל תשובה לשאלות אלה, אלא שמעיקרו גם אינו עשוי, או אינו פנוי או מעונין, בצורתו של היום, לשמוע את השאלות. חרש הוא לשאלות, ולא ייפלא שאילם הוא לתשובות.

כלום צריך להכביר מלים שמצב זה בנפשנו הוא? שלוש השאלות העומדות איפוא לפנינו להבא, הן הבאות: הראשונה, הקץ לפיצול הטיפול בגיל החינוך העל יסודי. ריכוז כל הטיפול בכל הנוער שבגיל החינוך העל יסודי ביד רשות אחת. שלא יימצא נער פטור מתשומת לב חינוכית, בין לומד, בין עובד, בין עלום ונעלם. שלא יהיה נער אובד מאתנו בין הסדקים (והם אלפים רבים), ובין האצבעות הרבות. שיהיו כל הכוחות והאמצעים המוגבלים שברשותנו נחלקים מתוך ראייה כללית. שמשרדי החינוך, החקלאות, העבודה, הבריאות ואחרים לא יהיו מקיימים בתי־ספר לעצמם ובינם לבין עצמם, עסוקים רק במנת חלקם ופטורים מדאגת הכלל, ומוכנים להטיל את אשר אינו שלהם על כתפי יהיה אשר יהיה, אלא שרשות חינוך אחת תפקח על כל גיל החינוך העל־יסודי, הוא הגיל הנושר מידינו, והוא הגיל הזקוק לנו ביותר.

ובשאלות החינוך היסודיות אין טעם שיתלבט כל משרד לנפשו. הגיל הזה קובע את פני החברה כולה. זה גיל עיצוב פני האזרח, שלא להזכיר אפשרויות חסכון, קימוץ ויעילות יתר כפרי אחידות זו.

שלב קודם לכל יהיה איפוא: רשות חינוך אחת וכללית לנוער, בין לומד, בין עובד, בין במסגרת משרדי הממשלה, בין במסגרת עליית הנוער, לרבות הנוער שמחוץ לכל מסגרת ומחנה. רשות חינוך כללית ואחת שתקבע מדיניות לחינוך, מטרות ודרכים, כלים ושיטות, תפקח על הכשרת המורים, ותציע תכניות מגוונות ושונות למטרות השונות ולתפקידים השונים. ריכוז המאמץ ואיחוד המחשבה והתכנון וסגירת כל הפרצות שדרכן נשמטו הנשמטים. והמקום הטבעי ביותר למיקום רשות זו אינו אלא כמובן במשרד החינוך.

והשאלה השניה הדחופה היא: גורלם של אלה שאינם, מסיבה זו או זו, אם מתוך נחשלות חברתית, אם מתוך נחשלות כלכלית או אחרת שאינם בכל מסגרת לימודית שהיא.

אין זה חזיון שלילי כלל היות נוער עובד. אך חזיון מדאיג הוא קיומו של נוער תלוש, חסר בסיס, בלתי־שלם עם עצמו, שנועד להיות אבק החברה, אשמתה ושייריה.

אין בכוחה של המדינה לגדל בקרבה נוער חסר כושר יסודי לחיים תקינים. מוטל איפוא עלינו תפקיד דחוף לטכס עצה ולדאוג לתכניות לטיפול באותן רבבות בני נוער שמחוץ לכל מסגרת לימודית שהיא, שיהיו משוייכים ולא מנותקים, כדי לעקוב אחריהם, כדי למשוך אותם ולמצוא דרך שימשיכו בצורה זו או זו, במעט או בהרבה, בגבולות האפשר, במועדון או בכיתת־לימוד, בלימודים ובהשכלה, ולא ייעקרו בעודם בעצם צמיחתם ובטרם בגרו מהמשך התפתחות תרבותית וחברתית מתוקנת. בקצרה: שלא יימצא נער בגיל נלהב ומסוכן זה מחוץ להישג ידי המחנכים.

והשאלה הדחופה השלישית היא דמותו של בית־הספר התיכון העיוני. לא שהוא קודם או נעלה משאר בתי־הספר, אלא שהוא, חוששני, מפגר מכולם. בית־הספר החקלאי והמקצועי, אף כי עודם מגששים בשטחים אלה או אחרים, הרי הם יודעים, במידה זו או אחרת, את אשר לפניהם, את אשר הם מבקשים מחניכם. ואילו בית־הספר התיכוני העיוני אינו יודע את נפשו. מי ילמד בו? מי ילמד [ל' פתוחה] בו? ומה צריך ללמוד בו – שאלות יסוד אלה הרי הן לא פתורות, או בשלבי גישוש ראשונים.

במדינה המתאמרת, חזור והדגש, כי רק באיכותה – תקוותה, ורק על רמתה סיכוייה, מופנות אל בית־הספר התיכון תקוות כה מרובות, עד כי בלי שים לב הוא נשמט מכולן, ותחת להיפנות לתעודתו עוסק בית־ספר זה בשגרה מונוטונית בהכנה לתעודת בגרות ערטילאית. ופרשת היחסים בין לקוחותיו – התלמידים, ומספקיו – המורים – אינה אלא פרשה של ציונים מסומנים בספרות אלמוניות, כתכלית כל הטוב והרצוי.

צאו וראו כמה קשה להגיע ללימוד בבית־הספר התיכון, וכמה מעט קונים בו. אנו תולים בבית־הספר משימות של מנהיגות, משימות של מדע והשכלה, הנחלת מורשת תרבות העם היהודי כולו, תקוותו ומשושו, ורק 15 אלף שלומדים בו, 15 אלף מכלל תלמידי המדינה ו15 אלף יהודים צעירים מכל העם היהודי כולו, שלומדים בבית־הספר העברי, ואיזה כתרים איננו תולים לראשם בתקופה זו, במעמד המיוחד הזה, נוכח ההוויה המיוחדת הזו, ומה מתחולל שם בין כתלי האולפנות ומה קונים ומקנים להם שם?

מי הרהר ומי קבע אם כזו תהא דרכו של בית־הספר התיכון: להורות מעט על הרבה, להזכיר שמות ולמעט בתכנים, לחבוק זרועות עולם ולשמוט כל אחיזה שהיא? לשווא תחפשו מה הרעיון המונח לפתחו של בית־הספר שלנו, לא רעיון ולא אידיאה אלא ערבות חבוטות ומליצות ישנות, פשרות בין שבעים ושבע חכמות דרושות ובלתי־דרושות, אשר מחוסר פנאי ומרדיפה על צוואר מלעיטים אותם, מתוך אבוס של הרצאות מוגיעות ובאיומים של ציונים שליליים, ופוסחים על כל תשומת־לב שהיא לאדם המתפטם בדייסה זו; בית־ספר לתורות שדופות המתכחש לאדם שבו, חסר לב לצעיר על שאלותיו, חסר פנאי אליו, חסר סבלנות, חוזר ומטיל את הנער השואל אל ביתו הריק והמאכזב ויוצא ידי חובתו בהספק של “חומר” חיצוני, יבש ומיובש, צמוק ומצומק, נעורת מנעורת. ולמי, ריבון כל העולמים, חפץ בכל זה?

חברי הכנסת, הבדקתם מימיכם את רמת הלימודים ואיכותם של אלה המכונים “הומאניסטיים”, או “קלאסיים” או “ספרותיים”? נמהר ונוציא מן הכלל כמה מורים טובים וכמה בתי־ספר בודדים והתמונה הממוצעת שתתקבל מציודו של הבן הבוגר שלנו ברוח ובתרבות, לא תהיה אלא טיח תפל, קורי עכביש דאשתקד. מזלנו שהנערים הללו יפים ובריאים ותוססים ומענינים מכדי שייחנטו בעובש הזה.

רבותי, הלשאת עתה קינה על שפל מקצועות הרוח, נכסי גדולת האדם ועשרו בדור זה של הערצת המכונה והטכניקה, בדור זה שהספוטניק מאיר את שמיו? האם נתפלא על שהכוח בא קודם לצודק, על שהמרפק והזרוע יפים מן ההצנע לכת? צאו ובדקו מה מטען ההיסטוריה, מה הספרות ומה התנ"ך, מה היהדות ומה התרבות, מה ערכם ומה משקלם המוטבע בנפש הבוגר הצעיר הזה, ואיך רוח כלשהי מפריחה את כל ניירות הצבעונין הללו כבתום חגיגה! כלום תתמהו שהתביעה להעלאת השכר תקדם בפיהם לתביעה לדעת ולמחקר? שהצווארון הלבן יהיה סימן לתביעות נוספות ורק מעט עדות להתמסרות אנושית נוספת לקידום, להתייצבות ולמעשה חלוצי?

תכנית בית־הספר התיכון זקוקה לשינוי יסודי, זקוקה לתיקון מראשיתה. רק כשליש מן הנכנסים זוכים ומשלימים חוק לימודיהם, אבל בדקו נא מה באמתחתם של קומץ היהודים הצעירים הללו, מה אספו ומה יש להם; ושאלו נא טובי המורים בבית־הספר התיכון ובאוניברסיטה ומצאו לאי מתי אנו דוחים ולידי מי אנו דוחים פתרון שאלה פשוטה זו: אנה מועדות פני התיכון העיוני, מה מושם עליו? איך עליו לעשות? ומה מקום בו – וזה העיקר – לאדם הצעיר, בן הדור הזה, ולשאלותיו ולצרכיו ולספקותיו וללבטיו – ומי יאזין לקולו וינסה להדריכו?

האם אני מפריז כאשר אני בא וטוען כי בענין תכנו של בית־הספר התיכון העיוני, הממוצע, להוציא כמה דוגמות בודדות, יוצאות מן הכלל, הרינו מאחזים, בדרך כלל, עיני עצמנו – אין בבתי־ספר אלה מה שמדומה לנו כי יש בהם, ואין בהם מה שאנו משלים זולתנו להאמין כי אפשר להשיג בהם. הרי אלה, בדרך כלל, מוסדות קשיחים, שקועים במ"ט שערי שגרה מונוטונית, חסרי ציוד והכנה, כמעט בלא ספריות ומעבדות ראויות לעבודת לימוד, ששוררת בהם, לעתים, אווירה דוחה של יום הדין הוא יום בחינות הגמר, שמבלים בהם זמן יקר על תכניות לימודים קפואות, נוקשות, דחוסות, המעניקות יותר מכל קליפות ריקות, ובעיקרו של דבר הרי אלה מוסדות בלתי־מעונינים או בלתי־מסוגלים להיות מעונינים באדם הצעיר המתחנך בהם. דרושה בחינה מדוקדקת ונועזת של תכנית הלימודים, למקצועותיהם ולתכליותיהם, של הווי החיים והלימוד והיחסים בבית־הספר, של סיגול בית־הספר להיות קשוב גם לצרכי הדור וגם לאישיות האדם המתחנך בו, כשם שנדרש סיגולו להיות כלי המנחיל מיטב ערכי דורות עבר ומעוררו לשאיפות קידמה, ומכינו לקראת חייו האמיתיים ולמילוי התפקידים הממתינים לו. חובה לערוך מחדש סדר יום של בית־ספר תיכון זה, לנצל מיטב הדוגמות והנסיונות הברוכים שיש לנו, ולהיות פתוחים לשינויים נוספים המתבקשים, אם אמנם מתכוונים אנו לאותה איכות ולאותן סגולות של רוח נכונה ואיכות גבוהה שאנו מאחלים לחברה הנוצרת והולכת. בימים שהכל כה רופס בהם ומשתנה, שהכל בסכנת מפולת ודחיית הקץ, שהכל, על־פי ההרגשה, כעל צלע וולקן נרגז, שמי יודע מתי הוא מתפוצץ ופורץ – כלום מוגזם הוא לומר כי קשה לתאר מאמץ שיהיה יקר או כבד או נבצר מדי, מתת לנוער הגדל בארץ, אשר הקשות שבתביעות, ולעתים הנוראים שבתפקידים ממתינים לו לפניו – לתת לו את מנת חלקו הפשוטה והיסודית: שעה יפה של חינוך אמת.

היו"ר ב. אידלסון:

הישיבה הבאה בשעה 20.00. ישיבה זאת נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 18.56.

ח“כ יזהר סמילנסקי, דברי־הכנסת, ישיבה תל”ח, כ“ז אדר תשי”ח (19 מארס 1958)

גברתי היושבת־ראש, חברי הכנסת. לא מגני ענין התודעה היהודית ולא מגיניה אינם יכולים להצביע על עובדות או על חידושים שנתגלו בתוך שתי שנות ביצוע רעיון זה, שיכולים היו להצדיק התאספות הכנסת לחמש שעות דיון בשאלה זו, שכבר תפשה והעסיקה לא אחת ולא שתיים את הכנסת בזמן האחרון. לא נתגלו נימוקים חדשים ולא ראיות חדשות, לא לשוללים ולא למחייבים, אלא שוב ומחדש כל אותם דיבורים ידועים שכבר חזרו ונשנו כאן ובמקומות אחרים חזור ושנן, עד כי לכאורה רק קליפות ריקות הן.

זו ועוד. דומני כי נתבדו גם החוששים הגדולים שיצאו בשפתם והזהירו על סכנות איומות הצפויות לבית־הספר ולחברה אם תיכנס התודעה היהודית לתכנית הלימודים. וגם הנלהבים הגדולים שהפריזו וניבאו רנסאנס גדול ושידוד מערכות ביהדות; אלה כאלה הפריזו, והענין הולך ונקלט לאטו, בבטחה וביתר הבנה, ותופס מקומו בתכנית הלימודים מתוך נסיונות, שינויים וגישושים מחוייבי המציאות, הרואים לפניהם גם את בית־הספר, גם את כוח המורה לתת, גם את כוח התלמיד לקבל. ולכאורה היה צריך להמתין ולראות תקופת שנים אחדות עד שיגיע נושא זה לגמר בשלותו ויקבל את פרצופו הנכון ואת מקומו הראוי לו בבית־הספר ובחברה. ולפיכך אין לחפש, כמדומני, את טעם הדיון של היום בשיקולים חינוכײם או תרבותיים, אלא בפוליטיים. הרי זו הזדמנות נוספת לפרוע שטרות פוליטיים, להצהיר איש איש ״אני מאמין" נצחי שלו, בלתי־משתנה, ידוע ברבים בדרך כלל, ולחסידיו בפרטי פרטיו, ולהתנאות בקשיחות העמדה הבלתי־פשרנית, כאילו קשיחות זו היא האות לנאמנות לערכים. אינני יודע אם תרוויח הפוליטיקה מהזדמנות זו. החינוך, מכל מקום, אינו יוצא נשכר בדרך כלל מזיווג כזה.

ולפיכך מכל השאלות הרבות שיכולות להתעורר בקשר עם נושא ידוע זה, נדמה לי כי אל לכנסת להפליג לים של פרטים, בין בדוקים כל צרכם ובין שאינם בדוקים כל צרכם, אלא להשאיר תפקיד זה לגופים מצומצמים יותר ומומחים לדבר, ולהסתפק בעיון מחדש, כיוון שנקראה לכך; בעיקרים ובנקודות־המוצא, ולתת דעתה אם אלה עודם תופסים אם אין; אם אלה תקפם עודו בהם אם אין; ולאשר מחדש סמכותם ולהניח את כל שאלות הגשמת עיקרים אלה והוצאתם אל הפועל לבתי־הספר, למחנכיהם ולחניכיהם. וחזקה על האחראים למערכת החינוך שיתנו את הדין בשעתם, על כל משגה או משוגה.

והשאלה הראשונה המתבקשת לבדיקה זו אינה אחרת אלא: מה פתאום? למי ולמה נתבקש פתאום חידוש זה של התודעה היהודית? מה קרה שלפתע קפץ משרד החינוך וזרק לחלל, שאינו חסר כל מיני מזיקים, תודעה יהודית זו להרגיזנו? והתשובות כמובן, באות מיד מכל פינה. אחד אומר: תודעה יהודית היא, אלא אות לבגידה בחלוציות, שמבקשים למלא את חללה בקש דתי. או: את המשבר בחזון לעתיד מבקשים בגעגועי־סרק על העבר. או מצד אחר: את הבגידה בערכי המסורת אתם באים לשלם בהתגנב, בפיצוי של כלום ולהשקיט מוסר כליותיכם היהודי. וכולי וכולי וכיוצא באלה, כידוע וכמפורסם לכל.

ואילו האמת היא, כי את ענין התודעה היהודית העלתה על סדר יומנו המציאות; מציאות העם היהודי כפי שהיא לאחר קום מדינת ישראל, ומציאות מדינת ישראל כפי שהיא לאחר שיושבים בה שני מיליון יהודים. מציאות זו היא שגרמה.

אולי אפשר היה להתחזק ולא להשיב על השאלה, להקשות פנים ולטעון כי יש הרבה שאלות אחרות קודמות יותר, בוערות יותר; אך המציאות כפתה כאן את עצמה, ואך קוצר־דעת או השתעשעות בשווא יכולים היו למנוע את ההידרשות לתביעה זו שהוצגה בכל תקפה, עד כי אי־אפשר היה עוד לחמוק ממנה על־ידי שמצביעים על דברים אחרים טובים יותר ונחוצים יותר, שיש לכל אחד מאתנו להציע, או אף לכולנו כאחד.

קודם הקמת המדינה היה בית־הספר בארץ ישראל, והחברה כולה עמו, עומד בכמה שליחויות, ואחת הנכבדות שבהן, אולי הנכבדה שבהן היתה: האדמה, האדמה כערך בפני עצמו וכערך יהודי מיוחד, כנושא הגאולה, כסמל מפרה: קרקע, ארץ, נוף והאדם היהודי המתחדש בהם. בית־הספר כולו היה מופעם ועונה לנושא זה, בכל שטחיו ומקצועותיו, וזה היה חותם בית־הספר ותפארתו עד התרוממות הרוח.

נושא זה עדיין נכבד הוא, עדײן לא נתקהה וכולו עודנו בתקפו; אלא שנוסף עליו מידי המציאות נושא חדש, נושא שלא היה בלתי־ידוע קודם, אלא בלתי־לוחץ; לא שהיה בלתי־נחשב קודם, אלא שהיה רחוק. ונושא חדש זה שתקף את הארץ, את הישוב ואת בית־חספר, והציף – היה העם.

אינו דומה בית־הספר הלומד על העם, אם כה ואם כה, לבית־הספר החי בתוך הויית התכנסות העם. מה גם בתוך הווית העם היהודי המתכנס. מיד נסתבכנו בשלל שאלות ללא מפלט, שתמול שלשום לא היו אלא עיוניות ומסתפקות ב“צריך עיון” כללי וכולל. מיד קם העם היהודי, שאינו בארץ, והעם היהודי שכבר נתאסף בארץ, ומכה על פתח בית־הספר ואומר: פתחו, כאן אנו.

הנה כי כן ניצבו לפנינו שאלות כגון: מהו העם היהודי הזה,ִ מיהו היהודי הזה, מה לו ליהודי בכללו ולמעשה הנעשה בארץ, מה לנעשה בארץ וליהודי בכללו – והפכו יותר ויותר, לשאלות יסוד שאין לדחותן עוד ואי־אפשר.

די להזכיר כמה ביטויים קיצוניים כדי להבליט את חומרת השאלות. אחד מגיבוריו של חיים הזז פוסק במקום אחד דבר מעין: "הציונות, היא סופה של היהדות׳׳. לאמור, אין המפעל הציוני בארץ המשכה, מסקנתה וכותרתה של תנועה, אלא ייסוד התחלה אחרת, היסטוריה חדשה על חורבות אחרת שנגמרה, שהגיעה עד חדלונה. לא רציפות אחת כאן הפושטת צורה ולובשת צורה אלא מהפכה מעיקרה, גאולה על חורבות הגולה. תורה ויהדות ורבנים עד כאן, ומשיח וגאולה וחלוצים מכאן.

יוזפא, הגיבור במחזה “קץ הימים” טוען “לשכוח, לשכוח, לשכוח. לעקור את העבר מן השורש – לעקור ולהרוס. מה שהיה, היה ואיננו”. “הגאולה היא תשנה הכל מתחילה ועד סוף, מיום שנברא העולם ועד כה! שלא כדיניכם דיניה, ולא כאמיתכם אמיתה, ולא כצדקכם צדקה”. ולבסוף: “נעקור את הגלות מן השורש! יסודותיה למעלה ופניה למטה! פינה ויתד לא נשאיר בה! אבן על אבן! אין גלות במלכות המשיח!”. ותהא דעתכם כאשר תהא על ניסוח זה של השאלה – השאלה על פתח לב נערינו דופקת.

במה אנו יהודים? במה היהודי – יהודי הוא? מה טיב יהדותו של היהודי? ומה לו ולנער הישראלי ולנער היהודי ההוא שמעבר לאוקיינוס; ומה לההוא ולו, ומה לו לבן ותיקים בארץ ולבנו של עולה חדש אשר תמול שלשום בא ואשר לא אבותיו נפגשו ולא אבות אבותיו נפגשו עם אבותיו ולא עם אבות אבותיו?!

או: לעתים קרוב הנער יותר לשֵבֶר כד חרס טמון עפר מלפני אלפיים וחמש מאות או שלושת אלפים שנה, או מלהיבה אותו מטבע שחוקה כלשהי יותר מכל גווילי הספרות, כתבי החכמים, עיטורי הציורים ותפילות העם שמלפני אלף, חמש מאות ושלוש מאות או מאה שנה? מדוע זה נאה – וזה מוקצה?

או שאלות המנסרות בפירוש בחלל עולם צעירינו, וכשאלות על העולה החדש שהזכרתי, על מנהגיו הזרים והמוזרים, על לבושו המשונה ועל ניבי לשונו הרחוקים – מה לו ולי, האומנם בנים שנינו לעם אחד? לעתיד אחד? במה? כיצד?

או שאלות בשטחי התרבות שלנו, מקורותיה, יניקתה, סמליה, נושאי חיקוײה, תפילתה וקינתה, חגה ושבתה – אינן עוד ממין השאלות שבדרך כלל ולעתיד לבוא, אלא נעשו שאלות שבתוקף מציאות חיה וסוערת, שאינה משתתקת כשגוערים בה ואינה מסתפקת בגניחות או בהטפות מוסר להועיל – אלא שאלות הן שבזרוע נטויה.

ובדרך זו הוקפנו שאלות, אשר בתנאים אחרים, אילו הותר לנו לבחור, מוטב היה לתיתן להמתין אי בזה עד שיבוא אליהו.

שאלה אחת כזו, כמובן, היא שאלה הדת במדינה. שאלה קשה וסבוכה, שהיה נוח יותר אילו לא פתחה היום דווקא את דלתנו והתײצבה לאמור: הנני. התייצבותה, שלא מכוח פעולת מפלגה זו או זו, ולא מהתערבות עסקנים אלה או אלה – אלא מכוח מציאותה כאן, ברגע זה, בהזדמנות זו ועל פרשת הדרכים שאנו עומדים בה.

שוב אין זו שאלה בגדר העיון המטפיסי, או בתחום החוויה האישית, אלא אחת משאלות המדינה. בשעה זו, שאלת כל מי ששואל בענין התחדשות העם היהודי בארצו, שאלת כל מי שפונה אל העם היהודי, כל מי שתובע מן העם היהודי כפי שהוא כיום, בכללו; ובעיקר – שאלת כל מי ששואל על מראה פניו של העם המתהווה והולך כאן, אם אמנם קום יקום כאן עם אחד.

היש לכל השאלות הללו היתר כניסה לבית־הספר, גם קודם שתהיה תשובה אחת וכללית בידנו, או שהן מחוץ לתחום? העדיין הן גזורות להישאר באותו “צריך עיון” שמלפני קום המדינה? עדיין תוכל תכנית הלימודים להישאר בלתי־נפגעת משאלות אלה של המציאות הקשה, או שחובה על בית־הספר להיפתח כדי שהמציאות ושאלותיה ייכנסו פנימה?

וכל האומר “הן”, אין לפניו מנוס מאמור הן לצורך שצריך בית־הספר את ה“תודעה היהודית”.

ומכאן והלאה אין לפנינו אלא דיון על “כיצד” ו“עד כמה”, או “עד היכן”, על “מה קודם ומה אחר־כך”. אך מנוס אין מהתייצב מלוא שיעור קומתו מול שאלות העם היהודי, לא כפי שטוב היה ורצוי שיהיה, אלא כפי שהוא, וכפי שהוא הולך ונוצר ומשתנה, אתנו כאן ובתפוצות העולם.

ולפיכך, אף כי חשובות בעיני תרומות ה“תודעה היהודית” בשטח הסקירה על יהודי התפוצות ובשטח לימוד פולקלור של עדות ושבטים, חשוב מכל ונכבד מכל בעיני הענקת ממד הזמן לבית־הספר. הקניית תחושת הזמן לבן הארץ בן ההווה. תחושת עומק הרבדים שתחת רגליו ודשנותם. סילוק כל מיני מפריעים ומניעות כדי שיוכל במגע עם כל העושר הגנוז הזה שצברו הדורות. כדי שיראה את ממד הזמן הזה לא כפרי אמצאה של מישהו שהרבה לחשוב ומצא מה טוב – אלא כפרי התבוננות בדברים שכבר היו, שכבר נעשו, כפי חותם הדורות עליהם. וחובה להיות פתוחים לקרוא ולדעת ולבחון מחדש את אשר צבר היהודי במהלכו ההיסטורי. כפי שצבר, בדרך שצבר, בלשונו בסגנונו, בסמליו ובנוסחיו.

אלא שכאן נפלה אימה על חלק מן הציבור: דת עליך ישראל! וקשה מזה: כופים עליך דת מוסווה במסווה ולא קוראים לה בשמה.

אני איני איש דתי. איני מתײהר בכך ולא מתמעט בכך, אין לי אפשרות אחרת אלא זו, להיות חפשי. גם: איני מצפה ואינני מבקש מידי התודעה היהודית, ולא מידי היהדות המסורתית, לפתרון. המשבר שאנו חיים בעיצומו, אינני בטוח אם אין זה מעבר לכוחה של הדת לפתרו. הוא משבר האדם החפשי, משבר חירותו.

אבל רוח חפשית משמע – רשות לתהות לפנים ולאחור לחזור ולבדוק אמיתות חדשות כישנות. ובשום פנים לא סגרות נצחית בין אנשי שלומי, קהל חסידים. בשום פנים לא היתר רעייה רק בשדה האחד המקובל על אנשי שלומי והשאר – פסולת ושטות ולא כלום.

לפיכך אינני שותף לחששות המציעות. אינני חושש מן הדת ואינני חושש מן הפגישה של התלמיד עם התפילה ועם המסורת, עם הניגון. ולמה לא? אינני יודע מה רעה עלולה לבוא מפגישה זו. איני חושש שמא יתפתו כביכול, או ימצאו דרכם שלהם, כשיגיעו לכלל עמידה עצמית, שהיא נושא החינוך האמיתי. ממש כשהם או הוריהם, לרבות אלו שכפרו והתפקרו, ידעו לעשות, אם לטוב ואם לרע, כשהגיעו לכלל עמידה עצמית. אין באלה של עכשיו פחות ממה שהיה באלה של אז. חזקה עליהם שיהיו מה שיהיה בכוחם להיות.

איני יודע מה הפחד מן הסידור ומן התפילה. גם איני חושש לקונפליקט, לפי שהקונפליקט הזה – אם אמנם יגיעו לכלל כך (וספק רב אם יגיעו – לפי שהפגישה שטחית למדי) – קונפליקט זה לא יהיה אלא רקע פורה, רקע מחנך מאין כמוהו. זולת אם אין החינוך אלא אך אבוס של דעות גמורות וקש לעוס. זה כזה פסול בעיני: נטילת החירות מילד להורים דתיים להחליט על רצונו ועל שײכותו לעולמו הרוחני, וכפייתו, ככל שידם משגת, להכרעתם שלהם והטוב בעיניהם הוא שיהיה טוב בעיניו; ממש כמו נטילת החירות מילד להורים [לא־]דתיים להחליט על רצונו ועל שייכותו לעולמו הרוחני (מתוך סגירתו בתחומיהם וזלזול ובערות באשר מחוץ לתחומם). זה כזה אינו חינוכי: שילד להורים דתיים אין לו ברירה אלא להיות דתי, ושילד להורים לא־דתײם אין לו ברירה אלא להיות לא־דתי. הכרעת התלמיד יקרה בעיני מהכרעת מחנכיו. אם אמת בדרכם, ממילא יכריע כמותם. אך זכותו היא ללעוס במו שיניו את מנת גורלו.

בית־הספר בעיני הוא מקום פגישה בין שני דורות ואשר עצם מהותו היא ליצור אווירת סקרנות לדעת, הזדמנות ליצירה ולביטוי עצמי, מתוך הרגשת חירות וסובלנות, מקום שהשאלות לגיטימיות בו, הוא בית־הספר. אשר לתשובות, בית־הספר הוא מקום שהאדם הצעיר לומד לדעת ולהרהר בשיקולי בחירתו. והואיל ועל־פי תפיסתי אין דרך פשוטה לחזור אל האמונה שהיתה, אינני שותף לבהלת המציאות.

חמור מזה, דומני, להיות הולך קדימה ומביט אחורה כאשת לוט – כאשר יש ממליצים כאן לפנינו. אך לבוא ולומר: העולם מתחיל בך, שמשמעו: אין אמת אלא האמת שהראיתי לך – זה מחנק. מי שבועט בגיטו, אל יעשה גיטו לילדיו. ואין הבדל בענין זה היכן הוא אותו גיטו שמדעת – אם במאה שערים אם בעמק יזרעאל.

הכנסת ממד הזמן לבית־הספר פירושו – תרבות, פירושו: פגישת דורות. פירושו: פגישת מרחקים. פירושו: דשנות הקרקע. הספרות זקוקה לזה, האמנות זקוקה לזה, כשם שמעשי יום יום זקוקים לזה. כדי לינוק, לעכל, לקבל מה שמקבלים ולא לקבל מה שאין מקבלים. לא תמיד ברור כיצד עושים פגישה זו שתהא לחיוב ולטוב, כיצד שומרים שלא תבוזבז, שלא תיהפך לענין של סרק, נטול אותה חיוניות של שיחה כנה; שלא תהיה זיוף וצביעות ודיבור בקול לא טבעי. אך הנסיון והמחשבה ישלימו זה את זה בחיפושי הדרך ובהתאמתה, ואין כאן דרך קצרה.

אך הבל הוא לבוא ולתבוע מידי רעיון התודעה היהודית את עלבונה של החלוציות. ממד זה של הזמן אינו עומד ואינו עשוי לעמוד כנגד הקריאה לחלוציות או במקומה, כשם שאין בו השתמטות מעמידה נוכח שאלות הזמן והמציאות; אלא אדרבא, הוא הוא העמידה האפשרית. ולא תיתכן עמידה של שיעור קומה בהתעלם מממד זה או בפחד זה מפני השרשים, פחד ההבטה לעומק.

אדרבא, יבואו ויכניסו לבית־הספר כל אותם כתבים ויצירות פרי כל הדורות, פרי כל המחשבות, החלומות והשאיפות, אשר חכמה בהם, אשר שירה בהם, אשר שאר־רוח בהם, ותמצית הגות דורות וכאבם – אם אך לפי כוחו של התלמיד הם – ותהא נא פגישה מתוך ראײה חפשית, פטורה מדעות קדומות, גם מהתיהרות גם מהתבטלות.

כדאי גם לשים לב אל זה: זרות מולידה איבה. במקום שאין נפגשים – עולים עשבים שוטים, בין דתײם לשאינם דתײם, אם לא תתקיים – בדרך זו או אחרת – פגישה של סובלנות, תתהווה ביצה דלוחה לחיידקים רעים בדמות דעות קדומות ולגלוג מתוך התנשאות.

לא קשה ללמוד היסטוריה כך שהתלמיד יוודע לו כי עד אתמול היה העם היהודי שוגה באמונות הבל והולך בחושך, שקוע כולו בשלילה, בכל הווײתו, בכלכלה, בתרבות ובמנהגים – ואילו החל מבוקר זה נגה אור עליו, נתגלתה עליו אמונת אמת ודרך רחבה לחיים; באופן שמקץ שיעור מחכּים זה ידע הנער לומר כי היהודים של עד עכשיו שוטים, תועים בחושך היו, וכי היהודים שמבוקר זה ואילך נפקחו עיניהם לחכמה ולהליכה קוממיות.

קל מזה להפוך את כל מנהגי היהודים המסורתיים לחוכא ואיטלולא, או לפחות להצביע עליהם כאילו לא היו הללו אלא אוכלסי מוזיאון להסתכל בהם בתמיהה: מין בני אדם!

כשם שאין צורך ומאמץ כדי לצייר בעיני ילד דתי את הלא־דתי כמפלצת אין לב, שאינה אלא מחישה את החורבן – ורק הוא ומסורתו עומדים להציל את העולם מפורענות.

לפני שנתיים־שלוש אירע שהנוער הישראלי גילה כי עם יהודי מוסקבה משיחין בבית־הכנסת אם רוצים להשיח עמהם. אין עמי הצעה לחזור לבית־הכנסת –– אלא שלא לעשותו מראש לעומד מ“חוץ לתחום” לבר־דעת. בקראך עמו בסידור התפילה אינך מתבקש אלא ליטול את אימת הזרות, את האיבה, ולהאזין לנאמר, כאשר אתה מאזין, פה ושם, לשירה, לניגון וגם, – ולמה לא, – כאשר אתה מאזין לתפילה. אינך מחייב אותו, לא קושר אותו – אתה מגלה לו, מרחיב דעתו. והוא ברשות עצמו. בבוא שעתו – יכריע. בינתיים ידע, ישים לב, ושרשים עושים אדמה.

אגב כך, אתה מציב גשר להבנה בהווה, אתה מפנה באר עתיקה מסתימותה ומפנה לך את מעמקיה, וכפועל יוצא אתה מניח אחת מאבני הפינה לבנין העם.

יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברי הכנסת, ישיבה תרמ“ח, ז' סיוון תשי”ט (9 יוני 1959)

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה. אין קץ שאלות, תביעות וקשיים לפני התוהה על דרכי החינוך, אלא שאם יסכם כולו, לא ימצא לפניו אלא נושא אחד: המורה, הכל עליו, ממנו ובו.

הכל יודעים מהו בית־ספר. אך לאמיתו של דבר, אפשר גם שיהיה בית־ספר בלי בית ובלי ספר, אם אך מורה בו. אם מורה כאן, הכל כאן. כשגזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו בתורה, היו חכמים מקהילים קהילות, בין התחומים, בין ההרים, ועוסקים בתורה, אפילו מסמיכים הסמכות.

בלעדי המורה, אם אכן מורה הוא, גם הנאים שבבתים והמשובחים שבספרים – לחינם. ודוגמות לבתי־ספר גדולים מצויידים בשפע והמוני צעירים בהם – ועם זאת ריקות בהם ושממון־למכביר, והדברים ידועים. ולא רק במקומות רחוקים מאד מבדילים בין בתי־ספר שונים. ושמא כדאי גם לשים לב כי יש בית־ספר שטוב לו ויש בית־ספר שלא ניחא לו. איזהו שטוב לו? זה שאין לו. איזהו שלא ניחא לו – זה שיש לו. כל עוד אין לבית־ספר מעון נאה, לא ציוד נאה, לא ספרים די צרכו, לא כלי שימוש הכרחיים – טוב לו. לאלה – יש פתרון. ובמוקדם או במאוחר יתמלא מחסורו, חסרון כזה יש לו תיקון, והתקציב קובע קצבו. אבל בית־ספר שכבר מעון לו, ציוד לו, וספרים לו וכלי שימוש נאים – לזה לא ניחא. שכן הוא ניצב עתה פנים אל פנים אל השאלות האמיתיות והיסודיות של החינוך. וכאן לא רק קשה, אלא קשה ומסובך, והספק מרובה על הוודאי. אך גם שאלות סבוכות אלה, ובהן מן החמורות ביותר הקובעות פני הדור הממשמש ובא – גם כשמסכמים שאלות אלה עד תמציתן, מגיעים שוב עד הנושא האחד: המורה, האדם המחנך.

לא יעלו ולא ישנו גם היפים שבפתרונות. לא מהפכה בשיטות החינוך, ולא תיקונים להיטיב, לא תבניות חדשות ולא רעיונות נכוחים, לא סדרים ולא סידורים, לא אומנות ולא חזון – כשהאדם המחנך הזה נעדר. וכל הבא לעשות בחינוך ואין עמו תשובה כיצד לעשות את המורה שותף פעיל מתוך רצון יצירה – לא עשה ולא שינה כלום.

לפיכך מצב כזה אשר בו המורים, בין מקצתם בין רובם, חלוקים על שליחי הציבור – סותם כל דיון אחר, נכבד או דחוף ככל שיהיה – מצב חנק הוא. אין חינוך ואין מדיניות של חינוך – כשהמורה מנגד.

אפשר במקום הזה לעצור ולתאר מה מקומו ומה ייחודו של החינוך בכלל ובישראל בפרט – לולא הדברים כה ידועים וכה מפורסמים, עד כי נראים מיותרים, או כמליצות סרק. הכל יודעים מהי מדינת ישראל, מי היא אוכלוסייתה, מה טיב העם הזה, מה כוחו, מה חולשותיו, מה הסכנות ומה הסיכויים שלפניו, – ומה גודל התקוות שהכל תולים בחינוך – אשר יש מרחיבים: רק על פיו יקום או יפול הכל, ויש המגבילים וטוענים: הבטחון והחינוך כאחד הם הקובעים פני העם, אם כה ואם כה, אין חולק כי משבר בחינוך הוא מן החמורות שבתקלות. והרי זה משבר בלתי־פוסק. זה יוצא וזה בא, פעם משככים משבר בכך ופעם דוחים אותו בכך, ותמיד הוא חוזר ומתגלה, ומדי פעם ביתר חריפות ובחומרה נוספת.

מן הראוי להעיף עתה מבט של חטף על פני אותו ציבור של מורים. כעשרים אלף מנין המורים והמורות. בבית־הספר היסודי כ15000 ובתיכון כ2400, בבתי־הספר המקצועיים כאלף, בחקלאיים כ־500, והגננות הן כאלפּיים. 65% ממורי בית־הספר היסודי הם מורות, ואילו בתיכון להיפך: 60% הם המורים. במחזור המסיים השנה את בתי־המדרש למורים (כ 1500) – רבע הם בוגרים, ושלושה רבעים – בוגרות. 26% ממורי בתי־הספר הממלכתיים אינם מוסמכים, ובממלכתײם־דתיים 36%. מחצית מורי התיכון הם אקדמאיים (1,160 איש), ועוד 705 בעלי תואר אקדמאי בבתי־הספר היסודיים.

עיון בתיאור סטטיסטי זה מכאן – ובתקציב המדינה מכאן – מגלה את שדה המחלוקת: בין האפשר ובין המבוקש. בתיאור סטטיסטי זה רמוזות גם שאלות אחדות מן הכואבות והנכבדות ביותר, הנוגעות להכשרת המורים, להתמחותם, למצב ההיצע והביקוש למורה הטוב, ליחס שבין מספר המורים והמורות בכל אחד משלבי בית־הספר, ועל המשתמע מכאן בחינוך. וכן גם רמוז כאן משהו על – ײתכנות שינוײם קרובים. אולם נכבדה מכל כאן העובדה כי ציבור המורים, ציבור בן שתי רבבות, משתכר מידי משלם המסים.

והנה, מעולם לא היה שציבור בן רבבות המשתכר מידי משלם המסים יוכל לצפות לשכר דומה לשכר הרווח בשוק העבודה הפרטי, לא כאן ולא בארצות אחרות ואף־לא בעשירות שבהן. לעולם שכרו של עובד הציבור נחות משכר זולתו, גם כשהכשרתו דומה – וזה בלי להזכיר יתרונות וזכויות שכנגדם, שיש כידי עובד ציבור על פני עובדים אחרים.

אם נבקש איפוא למשוך לחינוך כוחות חדשים, הרי רק מכוח התגמול הכלכלי – לא נוכל לעמוד בכך, ולעולם לא נוכל להתחרות, גם אילו אוצרות גדולים בידינו. אלא אם כן תוצע שיטה שלפיה רק קבוצות מסויימות מצומצמות, המצטײנות במה שהציבור מודה ביקרו, רק הן לבדן תזכינה, או יוצעו כללים לגמול ליחידים על־פי טיב שירותם.

אבל אולי זו השעה לעצור ולתהות רגע על טיבו של המורה. מיהו זה המורה, ובמה כוחו גדול: במה ניכר המורה הטוב, מה הם סימניו? יש מונים כאן, איש לפי טעמו, איש לפי השקפתו, שבחי הכשרון והכושר, או מהללים את המקצועיות ואת ההתמחות, או שתובעים קודם כל חריצות ומסירות – כולן כמובן מידות נאות ודרושות תמיד לכל אדם בכל מקום; ואילו, לאמיתו, התכונות הראשונות שמורה צריך להצטיין בהן הן כמדומני שלוש: אהבת אדם, אהבת אדם, אהבת אדם. אהבת האדם הצעיר שלפניהם. ורק עתה אפשר להוסיף את סגולות אומנותו, את כושרו, את יושרו בעבודה, את תרבותו, את מרצו, את יזמתו, את נלהבותו ודבקותו, ושאר מעלות טובות.

אין מורים לשם המקצועות. מורים לשם האדם. לשם הילדים. הם הסיבה, הם התנאי, הם התכלית. והנושא שם הכשרותיו בראש – כאילו לא אמר כלום. קשר האדם אל אדם, זיקת המבוגר לצעיר ממנו, העין הטובה, הלב הטוב, החברות הטובה, חכמת האדם – הם בראש, ובלעדי אלה אין המורה כי אם אימום ריק, כלי שאינו מחזיק, פיגום בלא בנין.

אין חפץ במורים אשר תורתם קודמת, והאדם בעיניהם היינו הך. הללו הם בבחינת מכשירים מפיקי ידיעות. כמין אוטומט העונה תמורת פרוטה. בריות שאינן אלא מחברת ישנה על שתיים, אצה נחפזת ממקום למקום, לפזר אין־חפץ חכמה מיובשה – אחת מיהו המקבל, ובלבד שישלם. אילו היה אפשר לסמן בטורי מספרי המורים סימן “צמוקי נפש” – היינו נחרדים עד מאד.

לשווא כל כוונות של תיקון, כל משאת־נפש חברתית, כל שכלול בשיטות וכל האדרת הכלים – אם אין כאן אדם הרוצה בחינוך, אדם הרואה לפניו בני־אדם צעירים, הזקוקים לחכמת אדם מבוגר ומנוסה מהם, ולקרבתו.

נכון הוא, כי מורה טוב – חסד הוא; ואילו רוב ציבור – המורים, כרוב האדם – אנשים רגילים הם, ממוצעי מעלות. זכה אדם והיה לו מורה מחונן – עולם שונה ממתין לו בדרכו. אך, מכל מקום, אי־אפשר להעלות על הדעת, מורה ראוי לשמו שאהבת האדם אינה ראשונה וטבעית לו, קודמת לכל שאר חכמותיו, ידיעותיו, הכשרותיו ומחברותיו הטובות להועיל.

משמע הדבר הוא, כי יש דרכים שלפני כל אדם הן פתוחות, ולפני המורה הן חסומות; ועל־פי מיטב הרגשתי, הרופא כמורה – מנועים מן השביתה. מחוץ לכוחם המוסרי, מחוץ למהות מעשיהם. יש מקצועות שלפניהם השביתה היא אי־אפשר, ששביתה היא סתירת מהותם, ולפיכך מחוץ ליכולתם. כל שכן, כשטעם השביתה אינו בבית־הספר. אדרבא, כנגד מי שובתים השובתים אם לא כנגד משלמי שכרם, או כנגד חבריהם בהסתדרות המורים? ועל זה ילקו הילדים וייחנק החינוך.

אני בטוח שאין שום צורך לתאר לפני המורים חובת אחריותם, טיב מעשיהם והשפעת פעולתם בעם, לטוב או לרע. הרי הם יודעים כל צרכם מה זו ישראל הצעירה, במה כוחה והיכן תורפתה; הם רואים יותר מזולתם סכנת העזובה, הלבנטיניות, גסות־הרוח, עם־הארצות, הריקנות והחטפנות. ידוע להם מה זה רחוב ומה עולה לילדים נטושים לרחוב – ולפיכך מותר לתבוע מידיהם יותר מידי זולתם. זו אחריות שאינה נרפאת על נקלה. ואסור להניח למורים להיסתר גם מאחורי הצודקות שבטענות או הנכוחות שבתביעות. קודם כל: בית־ספר פתוח. ואחר־כך: לחפש מוצא. יהא שכל תביעותיהם מוכחות ונכוחות והכרחיות, ורק בעלי דברם רשעים – גם אז בית־הספר חייב להיות פתוח. וכשבית־הספר פתוח – להוסיף ולחפש מוצא. מתוך אורך־רוח ובהודאה בקשיים, בראיית הכלל כולו ולא רק הצד הנוגע להם, וצריך שיהיה ברור כי לא יהיה מנוס מפשרה.

תהא הממשלה איזו שתהיה, בפעם הזו או לעתיד לבוא – לא יהיה מוצא אלא בפשרה, כזו או אחרת. ואוי לה למדינה אם ינצחוה. אוי למורים אם יכריעו את המדינה ברך, אם יכניעוה. ואם יש סבורים כי בכוח השביתה מייקרים המורים את מעמדם המקצועי – צריך שיהיה ברור כי מוזילים הם עד תחתית את ערכם החינוכי.

אין מנוס מפשרה. אין מנוס ממשא־ומתן, ארוך ומײגע ככל שיהיה, ובלבד שלא יוצג מופת לפריעת אחריות, לאמור:

שכר עיקשות – יתרון של רווח. חובה היא כי כל הצדדים החלוקים יודו ביתרון האינטרס של המדינה על האינטרס של קבוצה קטנה או גדולה של מורים. וביתרון השלם על החלק צריך שתודה הסתדרות המורים לא רק בריבה עם ארגון המורים, אלא בעיקר בדינה ובתבעה מאת שליחי המדינה. הודאה זו תקל ממילא מציאת שפת־הבנה.

שולחן עגול הוא לפיכך מוצא. ויתעסקו ויריבו, ויתפשרו, וימצאו דרך – במוקדם או במאוחר – אך לא במחיר שילוח הילדים מבית־הספר. כשסוגרים בית־ספר, חדלים המורים מהיות מורים, וכל טעם טענותיהם נכרת. אי־אפשר שיהיו המורים משוחררים מן ההכרה, מן הידיעה, מן החוויה, כי במדינה מסויימת, בשעה מסויימת, בתוך כדי קשיים ומאבקים מסויימים – הם חיים. כי מדינה זו היא מדינת פיתוח, כי במדינה זו כרבע מיליון מתוך 2 מיליון נפש מתקײמים ב־150 ל׳׳י לחודש, כי כ־80 אלף נפש נתמכים בקיצבת הסעד; כי כל הידוע על בטחון, על קליטה וכו׳ – אינן מליצות של סרק או תעמולה לפתאים, על מנת להיפטר מתביעותיהם. ובעיקר כי אין הם מורי ארגון המורים, או מורי הסתדרות המורים, אלא מורי העם. מורי העם – קודם כל.

אני נזכר פסוק מתוך “הלכה ואגדה” לביאליק. כך הוא אומר קרוב לסיום מאמרו: “הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל־פה ורוח־שפתיים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית, – אבל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות – מה מחירה של חיבה אווירית,” – שואל ביאליק. “חיבה” – הוא קורא – “אבל החובה היכן? ומאין תבוא?”

חובה, רבותי המורים, מישהו צריך להתחיל בה, ובעולה ובכבדה כמופת לאחריות. חובה שאפשר יהיה לעשותה כנקודה ארכימדית במדינה בכל הנוגע להטבות של כת אחת, של חוג אחד, או גוף אחד חזק־יותר או חזק־פחות. שכן היום כל כת בפני עצמה, חרדה בעיקר שלא ייצמדו אליה שותפים, לבל יתחלק השלל בין רבים. כל כת וכת בפני עצמה לתבוע לה זכויות, לא עד כמה שאפשר לה לבקש, אלא עד כמה שכוחה חזק לתבוע. צדקה – הוא כוחה, וכוחה – הוא עצמת פגיעת שביתתה. אלה ישביתו 20 אלף, ואלה ישביתו כמחצית המיליון, ועליך לבחור נשקו של מי מוחץ יותר, כבד יותר – וכלל לא: עקרונו של מי אמיתי יותר, ערכי יותר. נזקו של מי כבד יותר – זו השאלה. ועלובה המדינה שנדחפה לברירה זו.

יוצא שהחיבור אינו ערך לעצמו, אלא מכשיר לשיפור השכר, נשק לאיים בו – כלי להטבת תגמולים. יוצא שמדיניות השכר נוטלת עקרונות המוסר לעשות מהם מקל חובלים מקצועי, למי שהשעה משחקת לו – והמדינה זקוקה לו. זה שייך כמובן לכל אותה התפתחות, החוגגת עתה שלטונה בחברה שלנו, כי הטוב אינו כי אם המועיל, כי היפה אינו כי אם המהנה, או המכור, כי אין רצון אלא יש צורך, כי החירות במידה שהיא הגבלה עצמית צריכה לפנות מקום לחירות בחינת הכל מותר, כי העומדים בראש מחנות עובדים, סמכותם נודעת מכוח תיתם, מכוחם לרוץ לפני אנשיהם, ולא מאומץ לבם לעמוד לפעמים בפניהם, להגביל, לרסן, לאסור, לומר: עד כאן, שמא יירמסו, ותבען גדול מהם יבוא תחתיהם, לספק רצון הצרכנות – זו שכל עקרונותיה ותרבותה אינם אלא אך פרכוס וכסות דקה על פני “הבו לי, מגיע לי”. או: “למה ‘הם’ השיגו יותר”. ותמיד יש "הם׳׳ להצביע על יתרונם ולקנא בהם.

מי יהיה הראשון להתעלות על פני מציאות זו? מי יתן אות? אני חש כי המדינה הזו מקשיבה לכך בכל כוחה. האמת היא כי תיקון התגמול של עובדי החינוך – הוא הצעד הקל ביותר, הפשוט ביותר, אשר במוקדם או במאוחר, יבוא על סידורו, אף כי לעולם לא ישביע רצון, ולעולם תישארנה התביעות רעבות, ותביעות יבואו אחר תביעות, וטבעי הדבר כי לא יהיה לכך קץ, ואין שום תמיהה, אלא אם כן לא יאפיל מהלך זה על העיקר שחסר: על מעשה החינוך עצמו, אם לא ישלול זה את עצמו, אם לא יכרות את הגזע של אותו אילן שעל פירותיו נחלקו.

רע הדבר שיש מדמים כאילו ענין שכר המורים הוא הדבר, וכל השאר ממילא, או אחר כך. אילו גם יכולנו להוסיף כמלוא הבקשה – כלום היה אז החינוך נושע? כלום תרבה אז שקידת המורה, יגברו מאמציו, ותחדלנה מן הארץ אותן ריצות לעוד חצי משרה אי־כאן, ויימצא פתאום פנאי ולב למועצה פדגוגית בטלנית, ולשיחות של מחנך עם חניך, עלה ורדת, ולטיפול מתוך זיקת אדם לאדם?

יותר מדי מונח היום על כתפי המורה העברי, כובד תפקיד נורא וגדול עליו ועל ראשו, – מהיותו רשאי לפטור עצמו ולראות את סיפוק תביעותיו החמריות הצודקות כתנאי ראשון, וכעילה לסגירת בתי־הספר. אין לו למורה מנוס מאחריותו. גם כשהשלטון יהיה בעיניו רע ורשע.

ועל השאלה כיצד מושכים מורים צעירים להוראה, צריך שנדע כי לעולם לא נוכל להבטיח להם תגמול כלכלי גבוה. וצריך שנדע כי צעירים שאינם נוהרים להוראה – מכת עולם היא. לפני צעיר הפונה לחינוך גבוה יש תמיד מגנטים אחרים. אם מחקר והוראה – המחקר קודם. מדע והוראה – המדע ראשון. עשייה והוראה – העשייה עדיפה. כשהברירה בידי הצעיר, יבחר בכל ובלבד שלא במלמדות. אלא אם כן יראה בה שליחות, אלא אם כן למרות שכרה הלא־גבוה, טיבה יקסום לו, מגע האדם ימשוך אותו, אהבת האדם ודרדקי־בית־רבן – ידברו אל לבו, ומעשהו ביניהם יעשירהו, יעוררהו וירחיבו לבו.

אלמלא נוכחות השביתה שאין לה פתרון אלא שולחן דיונים וסבלנות, היינו פנויים לדון במה שנראה בעיני כשאלות הראשונות־במעלה, החמורות ביותר בשעה זו. שאלות האדם, החברה והחינוך אצלנו. אנו עומדים בתוך כדי שינויים מכריעים בעולם ובנופו. העולם עומד בתוך כדי מהפכות סוערות. שינויים בחומר, ולא פחות מהם תמורות במושגים. לא רק במה שנוגע למשטרים ולמבנה חברות האדם; לא רק בנוגע למהפכה המדעית העולה עתה על פני מה שהניחה המהפכה התעשייתית; לא רק ביחסי עמים וסיכויי שלומם, קיומם ותקוותיהם – אלא גם במבחן האדם בתמורות הזמן, והשתקפות כל אלה בבית־הספר ובמה שאנו רוצים לראות בפני הדור הצעיר.

כך בעולם כולו, ואצלנו ביתר תוקף – כפועל יוצא ממצבנו ומגורלנו המיוחד. וצריך להתריע על סכנות. צריך להצביע על מקומות תורפה בהווייתנו. יש לראות נכוחה ולחפש תשובות, אך כל זה אפשר ככל שירבו לעם בישראל שליחי מיטב רצונו בבית־הספר, דרוכים לעשות שליחותם.

יזהר סמילנסקי (מפא"י), דיון בכנסת על תקציב משרד החינוך, 1961

רבותי חברי הכנסת. נטלתי רשות־הדיבור, להעיר הערות אחדות שאינן אולי מתחומי משרד ראש הממשלה לבדו, אבל הן בכלל תחומיו. שאין הוא לבדו מופקד על פתרון כל השאלות שאשאל; אבל הוא בין העוסקים בשאלות אלה, ומכל מקום כשאחרים אינם פנויים להן, מידיו יידרש ועליו לפתוח ולנצח על מלאכה זאת.

חוששני כי הנושא שאני מבקש להסב תשומת־לבכם אליו, ייראה תמוה, וכאילו שלא מן הענין, ואף־על־פי־כן אינו אלא: מראה פני הארץ מחר. רצונכם: הנושא הוא: השחתת נוף הארץ; רצונכם, הוא: פיתוחה של הארץ.

הרי זו ארץ כה קטנה שדי בשתיים־שלוש שגיאות גסות, וקלסתר־פניה מושחת – אלה השגיאות שהן מן המעוות אשר לא יוכל לתקון. וגם אם בתום־לב, או מחפזון להושיע, עשו מה שעשו – לא רק שחכמה לא היתה בהן, אלא סכנת ניוול פני הארץ נשקפת מהן, ואם לא נדע לעצור, סכנה של ממש היא שיגדל כאן דור אזרחים צעירים בלא חיבה יתרה לארץ, ובלא מגע הזדהות בלתי־אמצעית עם הווייתה.

אין אני מתכוון כאן לאותו עיסוק חשוב בטיפוח אתרים שונים בארץ או בשיפור פינות נאות שונות להנאת בני הארץ ולהנאת תייריה, כי אם לעיוות מראה פניה ולבזבוז אוצרות יופיה כפי שהיא, כפי כוחה להיות וכפי ייחוד טבעה. עד שאנו באים לשפר פינה זו או זה משתמט נוף הארץ מידינו, עד שאנו נותנים דעתנו, כבר לקח מישהו ונטה ידו ו“פיתח” אזור מסויים, פתח והשמד, הכה ופצוע: ללא מתום. עד שבאים להוסיף פינת נוי אחת, מקדים “מתכנן” זה או בעל־גוף אחר ומשחית את יסוד הארץ במחי־יד, חבלי ארץ, הר שלם, מעיין או יער, בלי לדבר על צמחים וחיות־בר; בהשחתה כה גורלית שלא רק שקשה לתקן, אלא שתיקון כזה רק ירבה קלקול. צריך איפוא להציל אוצרות טבע אלה קודם שיבוא בעל־מלון זריז ויקנה נוף בפרוטות, ונמצא הציבור מרומה.

כלום צריך להוסיף כי אי־אפשר לאדם בלי שיישאר לו מרחב בלתי מתוקן בידי אדם, שאי־אפשר להתקיים במקום שהכל כבר אורגן ותוכנן עד גמירתו, עד מחיקת כל צלם דמות הווייתו הראשונה, הטבעית, האורגנית של מסד הארץ? הכרח שיהיה לאדם מקום ללכת ולהתנער ולהתרענן מן העיר, מן הבנוי, מן הסגור והשגור, ולאגור לו מגע מרענן עם הראשוני, עם הפתוח, עם הטבעי, עם לפני היות האדם.

ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב־רוח פתוח, בלתי־מופרע, תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכל בה כביש ומדרכה והרגשת הכל־גמור־לי־כאן תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. ואילו חורף חורף הולכים ומושמדים פרחי הבר בארץ ביד גסה ורחבה – לא יארכו הימים וכלנית ורקפת ונרקיס, מן הרגילים והנפוצים והאופייניים ביותר לארץ – ייעלמו ויישארו רק כמוצגי מוזיאון. כמה מיני אירוס כבר נשמרו. צבעוני הגבעות מושמד והולך. עיר שכותרות עציה נכרתים מדי שנה בצד אחד של הכביש, כדי שלא להפריע לקווי החשמל, אינה רק מתכערת אלא שלא ייפלא אם ילכו בה בניה בכתף אחת מוגבהת וכתף שניה שפלה. עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בנין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בנין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ואנדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר־הכנפיים. הרי זה בוז גמור לכל מה שאינו “סעיף הכנסה”.

יש המתרצים עקרות־ראייה זו וסירוס־לב זה בחסרון כיס. כל שיכון מבוהל וקבצני מוסבר תמיד בנימוקים קצרי נשימה, ואילו האמת שלא תמיד חסרון־כיס כאן. לעתים חסרון דמיון כאן או חסרון לב. לא קבצנות בממון אלא קבצנות האנושיות, או תלישות מעפר הארץ.

כלום רק מקבצנות נטלו והשחיתו בקוביות של כיעור חלק מפניה של צפת? כלום אין את מי לתבוע לסדר להבטיח לבל יניפו תנופות “פיתוח” כאלה שאין אחריהן חרטה? כלום יש עוד צפת אחרת? או הר מירון שני? כלום יש שני הרי הכרמל בארץ: שאפשר לקחת אחד מהם ולתיתו הפקר לכל קונה קרקעות משלם במזומנים, או לכל מתכנן עשוק חכמה, ולעשות מטבע כליל ייחוד שכונות מכוערות או ארמונות פרטיים הגוזלים מן הציבור רשות בן חורין על הר הכרמל שלו? את מיטב הפסגות, את הנאות שבחורשות, את החבויים שבגיאיות – להפוך לסחורת קרקע נמכרת כאמה מרובעת, ולצאת ידי חובה בשיפור סביבת מעיין קטן אחד?

או חוף הים? למי הוא חוף הים בארץ זאת? לכורי הזיפזיף המשחיתים את קו החוף הקצר שלנו לבלי רחם ולבלי תקן? לפרטים או לחברות הסוגרים נתח אחר נתח ורואים רשות הים כרשות הפרט וגובים מס על חופש הכניסה לים? קו ים כה קצר אצלנו – ורובו כבר סגור או מושחת או בלתי־כשר לרחיצה מעיקרו? האין זה עיקור הרגשת חירות האזרח – רשותו לבוא ולצאת כרצונו ולטבול בים, לשחק ולבלות על שפתו בלי לשאול פי איש? מחובתו של מי לפתוח בפני האזרח כברות ים משופרות, מתוקנות, מבוטחות ולכל דכפין? האם אין זה מיסוד שמחת החיים הראשונה המכפרת על הרבה רגשות טרוניה?

תקצר השעה מלפרט כל המקומות שהושחתו בעבר ושעומדים להיות מופסדים מחר־מחרתיים, עם כל תכנית פיתוח נפסדת, עם כל העברת קרקעות. אם לא ייעשה בעוד מועד, יתברר שהרוצה ליהנות מיפי יער בהר – יסע לחוץ־לארץ. הרוצה לרחוץ בים מסביר פנים – יסע לחוץ־לארץ. הרוצה לנשום נשימת רווחה וירוקה בארץ רעננה – יסע לחוץ־לארץ.

אינני מדבר היום על שגיאות ומשוגות בשיכונים ובערים, בגלל דלות ראיית מתכנניהם. זו שאלה קשה בפני עצמה וראויה לדיון ממצה. אבל ימי המדינה הקצרים הספיקו כבר לשתי נפלאות, של פיתוח יפה שיש להתגאות בו ושל עיוות וקלקול מרובה במקומות אחרים. דומה כאילו אי־אפשר עוד בלי התערבות, בלי חוק מתאים שיגביל ויאסור על כל תקיף מקומי לעשות בטבע הארץ כבתוך שלו, שלא יהיה זה דן יחיד בענין הנוגע לרבים והפונה אל זמנים רחוקים. יש למנוע ריבוי נורא זה של רשויות מתרוצצות, כשזו סותרת מה שזו בונה – יש לעכב בנייה בהולה. אין להביא יד אדם במקום מה שעשה ריבון העולם מימות עולם, בידי אותם כוחות הבונים עולם כדרכם.

אבל חוק לבדו לא יספיק כאן. פעולת הסברה רחבה, ענפה ויסודית צריכה להיעשות בכל מקום ומקום, ובכל דרך חינוכית; בבתי־הספר, ברדיו, בעתון, בקולנוע ובכל פנייה שהיא. שלא יוכל איש לקטוף פרח בלי נקיפת הרהור. שלא יוכל כל מיישר חלקת אדמה להרוס, לעקור ולהשחית מה שקוצר־דמיונו אינו משיג, ולקלקל בתנופת דחפור אחת מה שנוצר קו לקו כל ימות עולם, זו ארץ קטנה, חלקה הגדול שומם ושרוף־שמש. עודה מתפתחת וגדלה – אם לא נדע לכלכל מעשינו בזהירות, באהבה ובראייה למרחוק – נשאיר אחרינו מעוות מרחיק כל לב־צעיר. מי יאהב ארץ לא־יפה? ארץ דוחה בקוצר נשימתה, בפזיזות תכנון ובמועקת ארגון כפוי מתוך קבצנות של דמיון?

איני בא לגרוע ממעשי המחלקה לשיפור נוף הארץ ולא לחסוך דברי שבח על כמה וכמה מפעלי שיחזור אתרים היסטוריים והקמת גנים ציבוריים. אלא שלא זה נושא דברי. נושא דברי אינו “שיפור” כי אם “קיום”. עד שאנו באים לשפר, צריך לשמור שהקיים לא יאבד, לא יופסד ולא יוצא לבטלה. אין שיפור בידי אדם יכול להתחרות בקיום היפה שבא מידי בורא העולם, בבריאתו, בדרך חירותו, בהפקרו או בסדריו, ובאותו שיווי־משקל אורגני, מופלא ורב־הוד. לא על שיפור פינה בכרמל אני מדבר, אלא קודם כל על שמירת הכרמל ככרמל. קודם שייהפך כולו, על פינותיו המקסימות ביותר, לסגור מפני כלל הבריות, או לשפוך־שיכונים בהולים על מיטב חלקותיו. כלום צריך לומר שאינני כנגד בניית שיכונים? אבל אין זה הכרח שבניית שיכון תהא ממילא למחריבת עולם או למשחיתת צורתו הטבעית. פינות של ייחוד בארץ, שהתמידו דורי דורות, נהפכות על־פיהן להיות גרוטאות של תכנון פגום. באיזו קלות נוטלים אילן בן מאות ומדחיפים אותו למדחפות כדי לעשות שם משהו נוצץ שאפשר בלעדיו, או שיוכל לעמוד לו ימינה או שמאלה מזה.

כבל שהארץ מצטופפת – שאלת המרחבים הפתוחים, הפראיים, התמימים, נסוכי־השקט, שלא נוגעו בידי אדם – שאלה זו נעשית דוחקת יותר. צריך לזכור ששום מגרש־משחקים עירוני, משופר ככל שיהיה, לא יוכל לבוא במקום יציאה למרחב. צריך לפנות אל טובי נותני הטעם: ציירים, משוררים, אדריכלים, אנשי מדע, חובבי טבע, אגודות אזרחיות, שלבם פתוח לכך, כדי שיסייעו למצוא דרכים לעשות שיער־הבר בהר מירון יישאר שלם בהווייתו התמימה, שנאות־מדבר, או ציבור חולות או מעיין נידח, לא יישמדו באין חל ובאין מרגיש. לקיים כפי שהם – אזורים שלמים, שאפשר לעבור בהם מבלי לראות ומבלי להיתקל לא במיתקני אדם ולא בפליטת עסקנותו. מקומות שהטבע שבהם נאמן עד כדי כך שיהיה דולה את הנאמן שבאדם. שיהיה לו מגע טבעי ותמים עם החי והצומח במקום היותו הנכון.

השאלה שאני שואל, אפשר תיראה תמימה מדי או צדדית מאד. ואף־על־פי־בן היא נראית בעיני נכבדה ביותר: איך ייראה קו־האופק שבתחומיו חי האדם? מה יראה האדם כשיפתח בבוקר את חלונו? איך תהא נושבת רוח הים על פניו? מה משקל הירוק במערכת בית גידולו? מה תחושת חירותו לנוע ולקלוט כחפצו במגע ראשוני ובלתי־אמצעי? לאן יוכל להיפלט כשחיי העיר הסגורה יכלו בו כל חלקה טובה?

ובקצרה: מה מוטל על מדריכי העם לעשות כשאיכפת להם שיהיו בני הארץ אוהבים את ארצם?

יזהר סמילנסקי, דיון בכנסת על חוק התקציב, משרד ראש הממשלה, 12.6.62

גברתי היושבת־ראש, חברי הכנסת. דומני כי לא אטעה אם אומר כי חוק זה בשלה שעתו לבוא וכמעט ואיחר.

מידותיה של הארץ מזה, קצב פיתוחה מזה וייחוד טבעה מזה – הגיעו עד מקום שקשה להמשיך בו במעשים כרגיל.

ארץ מכוערת תוליד אנשים מכוערים; אנשים מכוערים יולידו עולם מכוער, ועולם מכוער לא יוליד עוד, אלא יחנוק.

הרי זה מושכל ראשון שחוק זה בא להרחיק מקצת חזות קשה זו ואשר התפתחות בלתי־מרוסנת מאוּימת בו.

שני צדדים צריכים לחוק הזה: צד הציבור מזה, וצד הטבע מזה, אלא שהאחרון אילם. קל יותר לנסח משאלות הציבור, והן גם אמורות יפה בדברי ההסבר: נוף, בידור, לימוד וקצת שלווה. ומי שמשרת את הציבור בכל השאר, ישרתנו גם באלה. אולם מי יהיה צד הטבע? מי יהיה לו לפה? מי יבטא כאבו של חוף ים מופסד בשיטתיות, כמובן לטובת הציבור המשתכן ומפעלי הפיתוח, אך לרעת הציבור המייחל לים משלו, ים מסביר פנים. מי יעמיד, על פי חוק זה, בקשה זו וצורך זה מול צרכים דחופים ודוחקים, שהכל מסכימים להם, ואף כי לא הוכח לאיש שרק בדרך הרס אפשר לספקם?

מי יעכב פיתוח פזיז שלא יהיה מחבל לבלי תקן? מי יהיו על פי חוק זה אלה שיילחמו על כבודו של אילן כבד בשנים ועל יחוסו כנגד חשבונות וצרכים שמשרתי הציבור בשליחותם רואים כחובה קודמת וכערך בעל משקל יתר?

יתר על כן, מי יהיה במועצה הזאת לוחם לזכויותיהן, שאולי נראות כמגוחכות, של לטאות, חיפושיות שכמעט וכבר נשמדו, או מי על־פי חוק זה אמור להיות קשור יותר לצורך דוחק של רשות ציבורית פלונית כמקור הכנסה רב פיתוי ועוצמה. רק דונמים אחדים למכירה, ומצוקה מדכאה נפתרת, ויוצאים למרחב, מי יעמוד בפני פיתוי זה – השליחי אותה רשות ציבורית, או שכניהם למצוקה מימין או משמאל? מי יהיה על פי חוק זה רואה למרחוק, צופה לבאות, פטור משקול הכרח של רגע לוחץ ומיבלת מטרידה בנעלו?

זה איפוא לדעתי הפגם הראשי בחוק רצוי זה, כשערכי נוף וטבע כה רבים כבר קולקלו. שכן גם המועצה המוצעת פה, וגם רשות הגנים העתידה למשול בו, אין בהן פתחון פה לצד זה, שהוא למעשה רוח אפיו של החוק, מלבד משהו לצאת ידי חובה. שישה־עשר נציגי מוסדות נוגעים בדבר, מול ארבעה, אשר שר הפנים יחשוב כי יש להם ענין בחובבות טבע. ורבות מחשבות בלב השר על חובבים ועל טבע. הרי זה עיוות כל מאזן.

מועצה כגון זו המוצעת יפה היתה אילו היה מושם עליה רק לשמור מה שכבר נגדר, ולקיים מסורת שמירה נאותה שנקבעה לאחר נסיון רב, לימוד והקשבה מדוקדקת. ואילו כאן – שהכל בחינת מעשי בראשית, כשהיא נקראת להתחיל ולייעד שטחים, וזה למעשה כל תפקידה המוצע לה – אין למועצה הזאת בני פלוגתה, אין להם עם מי להתווכח, אין גם מי שיגן, בלא שום טובת הנאה אישית או חוּגית, על זה שאותו באים לשמור ועליו מתכוונים להגן. להגן על מה? כל אלה כוחם יפה יותר לענות כיצד להגן. כל אחד מהם יודע את פרקו: בטחון, בריאות, חקלאות, עתיקות וכו', ולשם כך הוא מצוי שם, אך מי מהם קרוב אל הדבר מצד עצמו, מצד מהותו, שאם היא מעיקרה אינה נכונה – לשם מה לשמור ולהגן עליה?

חסרים, ובאופן בולט, ולא כזוכים מן ההפקר, שימצאו חן בעיני שר שיקבע אם אמנם יש להם ענין בחובבות הטבע – חסרים כאן אנשים שהטבע להם חזות הכל, שליבם פתוח לזה קודם כל ויותר מכל, חבורות אזרחים העוסקים בכל מאודם ואפילו מאורגנים לשם כך באגודות ובחברות, כגון החברה לשמירת הטבע, החברה לבוטניקה, החברה לזואולוגיה, החברה לגיאוגרפיה, החברה לגיאולוגיה, החברה לארכיאולוגיה. כשם שאזרחים שהכשרתם ועיסוקם מעניקים להם כוח ראייה יקר לענין זה: אדריכלים, ציירים, פסלים, ואולי גם משוררים, ולא אחרונים בשורה – אנשי מדע שהטבע הוא ספר יומם. בלי כל אלה אין המועצה מועצה, שכן במי תתייעץ? בכל אותם נציגים ונבחרים שנשלחו והוראות חשובות ונחוצות בידיהם מה לשמור ואיך לשמור את הנורמות המוקצבות על־ידי שולחיהם? מעשה זה של ייעוד שטחים, או ביטול שטחים אחרים שלא ישאו שם גן לאומי לשווא – הוא מעשה קובע עתיד. מקום בו למומחים ולחובבים, לבעלי השקפות פורחות באוויר כלבעלי השקפות מאוששות על מהו יפה ומה ערכו של קו מיתאר, של אופק, כנגד כל משקל ההון והנכסים האחרים, ולבעלי השקפות מסויימות במה מתחילין בהתחלה ובמה ממשיכים לעתיד לבוא.

אין במועצה המוצעת אנשים שסימנם היחיד הוא: טעם ליפה, ושאינם משלימים עם כיעורו של שיכון; או שיפי הארץ יהיה נכס לשיקול כלכלי בלבד, או שייחשב כנכסם הלבדי של יושבי אותו מקום או של פרנסיהם, אין בה אותם אנשים שהשקפתם איתנה כי נוף אינו דבר מותנה ברשות כניסה, אלא שזכותו של כל אזרח, – ולשם כך קיימת לו מדינה – לתיתו נשימת רווחה דרך חירות.

חוששני שמציעי הצעה זו לא דקו בהבדל שבין שתי גישות: האחת – שיפור נוף הארץ; והשניה – שמירת נוף הארץ. כאן הדגש שיפור, וכאן – שמירה. זו באה להציל את שיווי המשקל השורר בפיסת עולם קטנה אחת, וזו באה בראש מורם לשכלל, לייעל ולמסחר את הקיים, לתת לו “צורה” ו“טעם”. מכאן חרדה לקיים, שאין לו תמורה, וליתן זכות חיים גם לנמושות שבחיות; ומכאן יודעים יותר טוב איך הטבע צריך להיראות כדי שימצא חן, יהנה. בכל מקום שנושא השמור הוא מעשי אדם, כמצוי לרוב בארכיאולוגיה, יש מקום לטפל ולשפר, ואדם יכול ללכת, על אף הרבה הסתייגויות, בעקבות אדם אחר, קודם לו. אך רעיון שיפור הנוף, אם לטבע הכוונה – הרבה פליאות יש בו, נוסף על היהירות, ורבה החכמה הנדרשת מתי להרים יד ולא לגעת. כביש תמים ונחוץ שסוללים אל תוך תחומי הר נידח – משהו מרוויחים בו ומשהו מפסידים. או אנטנה של אלחוט שתוקעים על שיא הר, משהו מרוויחים בה ומשהו מפסידים.

היכן ישקלו זה כנגד זה? ויכוח זה עיקר נחוץ הוא. וצריך שיהיה אפשר לשני המחנות להתנצח דרך חירות ומתוך שווי ערך, שיחה בשני קולות בעלי זכות שווה, לא אלה בפנים ואלה צועקים “חי־וקיים” מבחוץ, אלא אלה לומדים לכבד עקרונותיהם וגישותיהם של אלה ככל שניתן.

זה ועוד זה: כמובן, שמורות טבע, גנים לאומיים וכו' יהיו אבן שואבת לתיירים. אבל תכונה זו הרי היא כה מובנה וגלויה עד כי מעמידה לפעמים בצל, חוששני, כי לא רק הם וטעמם הקובעים – אלא גם צרכיו של כל דכפין, ואולי האחרון ראשון. והכל כדאי בעיני למען משוטט שתרמילו על גבו. והנה בעוד שתיירות תשמש תמיד גורם מדרבן לקום ולעשות; הרי אותו נודד סתמי, אותו סתם הלך משוטט – מי יהיה לו לפה? שיהיו ערכים בארץ, כנוף, כים, כמרחב, כמצפורים בראשי הרים, או כהשתרכות בגיא נעלם – שאין בצדם שום עסקת חליפין, (ולפחות לא תמיד ולא בכל מקום) לא שלם וקח, אלא קח משלך מלוא חופניך. גם נושא זה שנוי במחלוקת. ומי במועצה המוצעת, ויותר מזה ברשות הגנים המוצעת – יטען טענות אלה? ומה יהיה משקלו של מי שדעתו אחרת, בטל בששה־עשר במועצה, וכלל לא מובטח ברשות הגנים.

אם יתוקן מעוות המועצה, בדין הוא שגם רשות הגנים תהיה מותקנת, ובפירוש, לא בלי מחצית אנשי ציבור. שלא מישהו יחליט על חובבותם, אלא שכל אחד מהם מכוחו הוא שם, ונקרא בשמו, שכן הוא בא מן החברה לבוטניקה, או מן הציירים, או שהוא חוקר טבע ידוע, שבלעדיו מחקר זה מתרוקן.

הרי זה חוק לבלימת היצר הפזיז לקבוע עובדות גמורות, ששכרו בצדו, בחינת מתנה מן השמים. הרי זה חוק שלא תעשה כל רשות מקומית בערכי יפי הארץ שבגבוליה כבתוך שלה. שתקשה על כל עסקת רווח, שבסיבתה יתכער העולם או שיישלל מן הציבור עולם של יפה.

כל מערכת היחסים בין מועצת הגנים הלאומיים ובין רשות הגנים אינה נהירה. כלום אין שום יחס ותלות בין השתים, והראשונה באה רק לייעד שטחים או לבטלם, והאחרונה תשלוט בשטחים בלי למסור אפילו דין־וחשבון לאיזו מועצה ציבורית, אלא לשר הנוגע בדבר או לשליחיו? או שמא נכון יותר שיהיו יחסי גומלין בין השתיים, ושהרכב הרשות לגנים יהיה כדוגמת הרכב המועצה, או שתנאי יהיה כי המועצה תציע למי שימנה את חברי הרשות רשימה שמתוכה ימנה? או שמראש נקבל סייג, כי לפחות מחצית חבריה יבואו מן הציבור?

מנסיוני למדתי כי לענין זה יש הקשבה רבה ורחבה ואמיתית, עולה על מה ששיערתי. נכונות מרובה מתגלה להתייצב ולסייע כדי להצליח במעשה גדול זה, שיציל לנו פינות לנשימה רווחה יותר. לאחרונה שמענו כי בעין־גדי, שנפתחה לרשות טיילים משנסתיימה סלילת הכביש, שוקק אדם רב – ובחג הסוכות האחרון ביקרו בעין־גדי כ־25,000 מטיילים, וכל העם הרב הזה נוהל והודרך בעיקר על־ידי מתנדבים, חובבי טבע ואוהבים לעין־גדי. האין בזה אות נוסף כי חוק זה צריך להיות פתוח ככל האפשר לשיתוף הציבור, מטפח ככל האפשר זיקת גומלין זו, שיהיו אזרחי הארץ עושים באהבה כל דבר שחוק זה בא להטיל עליהם?

אני מקווה כי הוועדה שתדון בחוק זה – ולפי טעמי היא צריכה להיות ועדת החינוך והתרבות – תתקן את הנחוץ כדי שיהיה חוק זה עושה נאמנה בשליחותו.

יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברי־הכנסת, קריאה ראשונה של חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, ישיבה 191 של הכנסת החמישית 11.12.1962

היו"ר נ. ניר־רפאלקס:

רשות־הדיבור לחבר־הכנסת סמילנסקי, ואחריו – לחבר־הכנסת שחור.

יזהר סמילנסקי (מפא"י):

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. הוויכוח שאנו עומדים בו היום, חוששני ייראה אולי בעיני מסתכל מן הצד כעשיר באבק. הרבה טענות של אבק, הרבה ראיות של אבק, איומים של אבק, ובעיקר – הסתתרות צדקנית בשם ערכים חשובים מאחורי אבק של “תרבות”, שבהתפזרו קצת מתגלה החשש: דאגה לשימוש פוליטי חד־צדדי במכשיר אחד רב־רושם, שהגיע עד ספנו.

למעשה, שני ויכוחים עמנו. זה אוחז בעקב זה, הוויכוח על התכנית המעשית לנסות מכשיר זה בתחומי בתי־הספר, ועל התכנית המשוערת להרחיב רשתו על פני כל הארץ. וצפוי מראש שגם כאשר ידברו על הראשון, יתכוונו בעיקר לשני, לטלוויזיה לכלל העם שתצמח כמשוער כפועל יוצא.

ואומר מיד כי ביחס לטלוויזיה הלימודית, קשה למצוא נימוק למה לא ינסו אמצעי זה שתי שנים, בתחומי קבוצת בתי־ספר, להיווכח מה טוב בו, מה אינו טוב, מה אפשר להפיק ממנו, מה אי־אפשר, מה טעון תיקון ומה פסול מעיקרו. כיצד לשלב מכשיר זה עם שאר מכשירי בתי־הספר להועיל. מורים, שידם לעתים קצרה מהבא לפני תלמידיהם מראות, דוגמות והמחשות שונות – יהא זה בא לשרתם ולשמשם. סטנדרטים בעלי רמה יוצבו לפני המורה לשיפור ולהישג לימודי. ולעתים תהא זו מראה מוצבת לפני המורה: לראות בה עצמו ולהעריך כוחו, להוציאו מבדידות מאמציו הכלים בין כתלי כיתה נידחת.

קשה איפוא למצוא טעם של ממש, למה לא ינסו מכשיר זה, שארצות אחדות שניסו בו מעידות שגם נשאו פרי ישווה לו. ובידוע, מקום שאינו מנסה – אין בו חיים, קל וחומר בית־הספר. מדוע, איפוא, מכל שאר אמצעי הלימוד בבית־הספר המצוייד כהלכה, דווקא אמצעי זה פסול, ועליו כל הקצף, כאילו סימל את תכלית השלילה והירידה?

דומני, כי אין בינינו אדם, וגם בין מצדדי הנסיון הנלהבים, הסבור שהנה הפעם מצאנו רפואה לכל כאבינו בבית־הספר. האומנם נמצא בינינו מישהו הסבור כי מכשיר מחוכם כלשהו יוכל אי־פעם להחליף את המורה, את מקומו ואת מעשהו? כשם שזה עצמו אינו שולל את כוח סיועו האפשרי של מכשיר למי שיודע להשתמש בו כהלכה, ובתנאי שלא יתגדל המשדר על מניפו; ואם יהיו מורים חסרי־נסיון, הנפוצים היום בישובים קרובים ורחוקים, מסתייעים בו, ופה ושם תידלק בלב אדם יזמה, פה ושם יגורה דמיון, ירחב לב לראייה נכוחה ולאופק רחב יותר, למה למנוע?

אילו היה כל הדבר דיון על הנסיון בבתי־הספר, איני יודע איך לא היה תם הוויכוח ב“ננסה ונראה”. והיד והטעם והרעיון שאנו סומכים עליהם בכל מעשי החינוך בארץ – הם שיעשו גם בשטח זה, ואין טעם לפקפק בהם, דווקא כאן. או שאינם טובים בכל השאר, או שהם טובים למדי גם כאן, ואם יזיקו כאן, הרי חמור יותר שהם מזיקים כל ימות השנה בכל בתי־הספר שבארץ תמיד.

מן הראוי איפוא, בבואנו לדון היום בנושא הטלוויזיה, להרחיב דווקא ולהתמודד עם סברת הטוענים שלא הנסיון במכשיר לימודי נוסף הוא הנושא האמיתי שלפנינו, אלא השאלה מרחיקת הראות: האם להביא עלינו צרה זו, או להימנע, לדחות ולהינצל? נושא זה קשה להימנע ממנו, וגם לא צריך, כשם שחובה למצוא עוז ולדון בו, פטורים ככל האפשר מכל אותן הכללות מוכנות מראש, מנותקות מכל ראייה של ממש, ושואבות השראתן מפחדים שונים מפני חדש, מפני חידוש ומפני עצמה בלתי־מוכרת. אבל כלום שמתם לב, חברי הכנסת, כי אנחנו מדברים לא על דבר משוער שאיננו עוד, ושרק על־פי החלטתנו היום יבוא בקהלנו או יישאר מחוץ, שכן הוא כבר כאן. לא רק בגלל אותם עשרת אלפי מכשירים שכבר מצויים ברחבי הארץ ושרבבות לא מעטות, גדולים וקטנים בכפר ובעיר כבר ניזונים דרכו מפסולת ומשיירי ארצות השכנים, ונוספים עליהם יום יום רבים להנאה הרסנית זו – –

חיים כהן־מגורי (תנועת החירות): האם הם לא ימשיכו בזה גם אחר־כך?

יזהר סמילנסקי (מפא"י): ייתכן, אבל כדאי שיהיה להם גם מקור שכנגד, חשוב יותר.

– – אלא מפני שהטלוויזיה, כפריט אחד המייצג משהו בנוסף חברתי־מעמדי וכשותף־תאום למושגים, לכלים ולאמצעים ייצוגיים שונים, הרי הוא כבר כאן, וכמעט אין ציבור או חוג בארץ פטור מזה, כחלק מן האפנה, מאופני הבידור, מחיתוך הדיבור, מן הפרסומת, מן הדברים שלהוטים אחריהם ומוכנים אף לשקוע בכל חוב שהוא ובלבד שלא לפגר, שאפילו אם מסך הכסף הזה עצמו עוד לא הוצב בכל “סאלון” משפחתי, כבר הוא מיוצג שם כהלכה בכל שאר הפריטים זולתו, ואין שום טעם שיסביר במה ייפלא הוא משאר כל אחיו בני סוגו בריהוט, בסגנון, בתאווה, בנופש, בבידור ובהשתוקקות המטריפה להשיגם.

מאוחר מדי להניח לכל אלה האחרים להגיע לכל בית “מצליח” ולכל בית שואף הצלחה, ולעכב רק את הטלוויזיה.

רמת החיים לא תיראה ירודה יותר או פחות שאפתנית כשרק סימן שובע זה לבדו יהיה נעדר. גם קשה לשער כיצד נוכל אנחנו כאן, כפי שאנחנו כיום, למנוע מה שלא מנעו כל האחרים בכל חלקי העולם, ושאליהם נושאים רבים בתוכנו עיני קנאה, בין למזרח ובין למערב.

מונים לפנינו לכאן ולכאן את ערכי הטלוויזיה לשבח ולגנאי. הכל מודים בעצמת מכשיר זה, שדרך ראיה ושמיעה הוא עלול להגיע עד ממדי כוח מבהיל ביכולתו. אני עצמי רואה בטלוויזיה סימן למצב התרבות והחברה – אבל לא גורם. סימן מדאיג ומעורר חששות.

במשפט אחד הייתי מנסח: גם הטלוויזיה היא ביטוי צרחן לאדם הצרכן. האדם הצרכן, הפאסיבי, הקונה את חייו, את יומו ואת תכניו, שאינו נדרש אלא לקלוט, אפילו לא לעכל, שכן זה כבר מעוכל בשבילו, ממותק, לעוס, נמס ורק לבלוע מתוך נמנום, ובלי שים לב כי כבולעו כן פולטו.

מיד באים המקטרגים ומוסיפים ומצביעים על היות הטלוויזיה מכשיר אלמוני המסיח עם אלמונים שאינו יודע עליהם, המסיח עם ממוצע סטאטיסטי ולא עם אדם מסויים. האינדיפרנטיות שבו – אליך היושב ממולו.

ויש בו, במכשיר, מה שיש, ולא מה שאתה מבקש, וזה כפוי וחובה עליך, ואתה חייב לפעור פה ולבלוע. קול דובר לא אל איש, אלא אל המאסה, פונה אל כלל הציבור שהשיג שליטה ברמת טכניקה, גידול בשעות הפנאי, בהכנסה, עלה קצת בהשכלה, ודחוף־הכרח לעשות משהו בכל זה. הרי זו חרושת מפותחת בעולם, המכסה בכנפיה קהל עצום. אלא שמי הוא בעל החרושת הזו ולטובת מי הוא עמל? כלום הציבור הוא רק שוק קונים לו? או שהוא בא להיות משרת הציבור, כמורה, כרופא, כשוטר?

הרי זו פנייה אל בסיסה הרחב ביותר של החברה, לאמור – אל המשטח הנמוך ביותר, הזקוק שיעשו לו הכל פופולארי יותר, מובן יותר, מוחשי יותר, פחות טורדני, טוענים כי “המוני העם”, במקום שינצלו זמנם הפנוי לטוב ולמוטב, ללמוד היסטוריה ופילוסופיה – כחלום אחדים –, או ליצור להם בכוחם תרבות עממית – כחלום אחרים –, פונים הללו אל הנאות קלות ופחות יומרניות, משתרעים להנאתם ומאגאזין קל בידיהם, או נופל על חטמם, להרדימם; או נוהרים לקולנוע ולשאר שעשועים ובידורים, ועתה הנה תתווסף הטלוויזיה על שונאיו.

טוענים איפוא כי הטלוויזיה מעודדת צרכנות חומרית, מציגה לפני הבריות אמת־מידה של כוח צריכה ראוותני, של כוח חמידה וולגרי, הערצת הצלחה, היגררות להרפתקנות חסרת דאגה או כמעט מופקרת, השחתת טעם הכלל על־ידי דוגמות חסרות־טעם ותכנים נדושים ונמוכי קומה.

אומרים שכל טלוויזיה היא קטע משיטת פרסומת שמציגה בפני העם, מדעת או מבלי דעת, סטנדרטים בינוניים של הכל: של תרבות, מדע, בידור, חכמה, טיפשות, הוללות, ויוצרת בשיטה המונית את הטוב ואת הרע המקובלים ברבים כדעות מוסכמות. וכתוצאה מכל אלה מתגלם הפאסיבי שבאזרח, השוקע בכורסה כדי לקבל ולא לתת, ובמקום פעילות של תרבות הרי הוא נרדם ומפסיד חירותו לבחור, חירותו לחשוב, חירותו להתנגד וחירותו להתערב. שכן הטלוויזיה כאילו כפוייה לספק את המכנה המשותף הנמוך של הטעם, להגיש את התכניות הרווחות ביותר על דעת הבינוני ביותר ולקהל המרובה ביותר. ואת הנטיה הטבעית לברוח מן המאמץ אל הקל, אל הטריוויאלי – את זאת הוא מעודד עד לשכרון.

אפשר להוסיף ולהוסיף ביתר חריפות וביתר צבעוניות ולתלות קולר כל הרע בצוואר שידור נחזה־נשמע, ואולי גם לחכמה ייחשב לנו קטרוג זה. אבל האמת הפשוטה היא, כי הטלוויזיה לעצמה היא גולם – גולם מיכני לטוב ולרע. אמנם זה מכשיר רעשני, מחוק־פרצוף, מטרטר וולגרית, נוגד למסורת הטובה, אבל אין בו כלום שאין בבעליו. כמוהו כבעליו, הרי הוא אספקלריה של החברה, של הישגיה ושל מידותיה. לא המכשיר אשם.

יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל): תחכה עד שהאספקלריה תהיה טובה.

יזהר סמילנסקי (מפא"י): מכשיר זה איננו נותן מה שרוב הציבור אינו משתוקק אליו. וכל ערך שהיה נושא של רמה – נגזר עליו להשפיל במעט או בהרבה כשמופץ אל הרבים, כשתו הייצור בהמון מוטבע בו.

אכן, הרי זה גולם שאם תולים עליו שם מפורש הוא אחד, ואם אין תולים עליו – הוא אחר. הרי הוא מכשיר תקשורת, אבל לא יחידי במינו כי אם אחד בין רבים המקובלים בינינו, ולא ברור למה הוא מכולם נבחר להיות שעיר לעזאזל. הקולנוע איננו אחר.

יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל): אני מסכים לאסור הקולנוע.

יזהר סמילנסקי (מפא"י): ספרים שונים ותרבויות שונות, ואפילו רבי־מכר, אינם שונים. וגם, לעתים קרובות, העתונים שבידכם, ובעיקר רבי־התפוצה, הם ממש כאלה. כל מה שאמרנו למעלה על הטלוויזיה, כוחו יפה גם עליהם. אף הם שייכים לתרבות שמותר לקרוא לה: תרבות של אריזה. כל מה שהם יודעים באמת לעשות הוא, לתת לא דעת כי אם כותרת קולעת, לעתים כותרת מובהקת לרחשים קיימים, עמומים או מוגדרים. לעתים קרובות יותר כותרת חסרת־תוכן, שיוצרת בועה בחלל, משחק מלים ותוכן להעמדת פנים ושיחות, באסיפות ובנאומים רבי־רושם.

מכשיר הוא גולם – כן, אך הוא יהיה כפי שנהיה אנחנו. גם הוא, גם הבמה הקלה, הקולנוע, העתון, הקפה, הרחוב, הכל – כל אלה מאוחדים לתת לקהל מה שהוא רוצה, וקוראים לכך: הצגות קופה. תאמר: לא לתת לקהל מה שהוא חפץ – תהיינה אלה הצגות של כפייה.

והעתונים הנפוצים, הנחטפים על־ידיכם, יודעים נפש קוראיהם ועושים להם מטעמים כאשר אהבו, בארשת פנים צדקנית, ומרקחת קלושה זו שלהם נגמעת בצמא בלי לעורר קול חרדה מצד איש מן החרדים אשר התעוררו כאן היום.

מה ההבדל בין דייסה קלושה וממותקה של עתון רב־דפים וצרחן כותרות ותמונות, ובין דייסה דומה על המסך הביתי?

בעלי טעם זורקים את זה וסוגרים את זה. אלא שלא הם מיטב קוני הסחורה ולא על פיהם יחיו העתונים.

אבל מן הראוי ליתן את הדעת על שיעור כוחם האמיתי של אמצעי התקשורת להמון, שהזכרתי. בעלי הדבר עצמם, העתונים, הרדיו, הקולנוע וכו', נוטים ומתאמצים לנפח חשיבות עצמם ומעידים הם על עצמם כי הם הציבור, הם דעת הצבור והם הם ביטוי הציבור, ושכוח עצום בידיהם להטות את לב הבריות לכאן ולכאן, אם בעסקי פרסומת מסחרית, אם בעסקי פרסומת פוליטית או “מעין תרבותית”.

ואילו עיון במחקרים שנערכו בנושאים אלה מראה כי אף כי אין כל אלה נטולי השפעה, אין השפעתם למעשה אלא מוגבלת. השפעה נוראה בשעות היסטריה ציבורית, אבל קלה יותר בכל שאר ימות השנה, ויותר משזה מלאך חבלה הרי זו תעשיה קולנית, לא תמיד נאה, אך לאושרנו לא משחיתה מאד.

אינני בא להקל ראש בסרטי קולנוע גרועים ובהשפעתם על ילדים, למשל, או במחקר שנערך באוכספורד ב־1958 סיכמו המחברים כי השפעת הטלוויזיה, הקולנוע וכו' על חוג התענינותם, על ידיעותיהם, על השקפותיהם ועל ערכיהם של הילדים – השפעה זו נתגלתה בסיכומו של מחקר ככלל לא מרעישה ולא דרמטית, כאשר היה מדומה מראש על פי ההשערות שרווחו בציבור. מחקר אחר שנערך לאחרונה באנגליה מסכם לאמור, כי שום אמצעי תעמולה, בכל צורה שהיא – לא הוכח בוודאות כוחו המשפיע. לא הוכח קשר גומלין חיובי בין התנהגות הבריות ובין לחץ התעמולה, על כל צורותיה – לא בתחומי המדיניות בכללה ולא בבחירות כלליות. וכי אין אנו זוכרים כי אך תמול שלשום 100% מן המאגאזינים הנפוצים, 80% מן העתונים הגדולים ו־80% מחברות השידור שבארצות־הברית היו בידי הרפובליקאים שעה שנבחר קנדי לפני כשנתיים? וגם בשעה שכל אמצעי התקשורת כולה היו מונופולין בידי הממשלה – הרי לא הונגריה בשעתה, לא פולין בשעתה ולא מזרח גרמניה בשעתה, לא נתגלו כשלולי דעת או כוח אמירה ועשיה שכנגד, בשעתם. או, עליית הליברלים באנגליה לפני כשנה נעשתה בלי שהיה להם עתון לעצמם ולא שום כוח השפעה בשירותי השידור.

מסתבר איפוא כי כוחו של אדם להיות מה שהוא על־פי טעמו ועל־פי יכולתו – עצום ורב פי כמה וכמה מכל מה שהיינו נוטים לקבל מראש. אין מאזין בא לשמוע חדשות כלוח חלק, ולעולם אינו קולט חסר־דעת, גם כשהרבה אינו יודע לאשורו.

על־פי מיטב ידיעותינו, הרי אין אמצעים אשר בכוחם אפשר למנוע את חירותנו לבחור לנו ולהכריע על הטעמים ועל הערכים אשר ביקרם נחפוץ. זו תגלית גדולה, חשובה ומשחררת. ולפיכך גם טלוויזיה, למרות שהיא סימפטום מרגיז למצב חברתי שהגדרתי כ“ביטוי הצרחן לאיש הצרכן”, אין היא כשלעצמה לא שד נורא המחשיך את אור היום, כקטרוג המתנגדים, ולא שום מלאך נפלא הנושא עמו אור וקידמה, כהמלצת הסניגורים. היא גולם טכני, שיכול לסייע או להפריע תהליכים באדם או בחברה, על־פי מה שהם. החברה קובעת ערך הטלוויזיה, העתון, הקולנוע וכו', שלהם היא נזקקת.

בני־אדם הם חופשיים ובעלי דעה מסויימת הרבה יותר משסבורים לעתים קרובות, ודווקא זה מחייב ופותח אפשרויות חיוביות. לא שהשפעת הטלוויזיה מבוטלת מעיקרה, אלא שהיא אינה כוח מסתורי. כל אמצעי התקשורת והתעמולה – התקנה הטובה למנוע את נזקיהם הוא חינוך יסודי טוב. אין השפעתם ניכרת מיום ליום, לא השחתה ולא הטבה מבוקר עד ערב, אלא פעולה למרחוק, איטית, בחינת אבנים שחקו מים. וכל תפיסה אחרת אינה אלא קוצר ראיה שיש לה, משום־מה, הרבה מעונינים להתפאר בה, כאילו היתה תכלית החכמה.

אפשר שתרבות של אמת לעולם לא תהא אלא נחלת מעטים. במה דברים אמורים – כשיהיו אלה המשפיעים על הרבים. ואם בידי אלה יינתנו הכלים להפצת רעיונות ודעות, אולי יוכל לעשות הגולם גם לטוב ולמוטב, כגון נסיונות לטפח את הטעם הטוב על־ידי הצגה מתמדת של ערכים אמנותיים מובחרים, שכוחם להם להשפיע מתוך מגעם, כמין זריעה לא־פוסקת ועקשנית לתוך הבצורת הכללית; לטעת את ההכרה כי יש מעולה יותר, יש יפה יותר, יש ראוי יותר; תכניות שאולי יצליחו לעודד קריאת ספרים (שהרי הטלוויזיה לא רק עוקרת ילדים מקריאה, היא גם עוקרת ואולי עוד יותר, קלפנים מתוך קלפיהם, ומבלי עולם מבזבוזם); שתביא קריאת ספרים בלי שתבוא היא במקומם, שיעודדו צעירים ומבוגרים לבקר בתערוכות או בקונצרטים בלי שיבואו במקום הביקור וההאזנה! שיעודדו לדון בשאלות שונות שעל פרשת הדרכים, ולא שיבואו במקומן בהצעות גמורות והחלטיות. שיעודדו דיון פעיל של כל יחד וכל חוג, של אמון בנקיטת אמת־מידה רחבת־לב, הרואה משני צדי הדבר, שמודדת בעין יפה השקפה מנוגדת ולומדת לפגוש דרך חברות, גם יריב בדעות, ולהכשיר ויכוח של רמה בכל נושא שעל הפרק.

לעולם אין לראות בטלוויזיה חזות הכל. אין היא כלל מין מושיע כל־יכול, אלא רק אמצעי עזר נוסף, המשלב חזות עם שמיעה, וניתן להכוונה ממרכז רב יכולת ואמצעים, אל אזור דל ומרוחק משפע התרבות ומפלאי העולם, הנותן למורה פלוני אמצעי נוסף בשביל בני כיתתו – על־פי מידותיו, על־פי המרצתו ועל־פי כוחו האישי ומגעו האנושי, כאדם המכוון מכשיר, ולא ככורע תחתיו.

הנכבד שבמכשיר זה הוא ההזדמנות ליצור גשר של היכרות עם כל קבוצה, עם כל חברה, עם כל אזור, עם כל בעלי דעה, להודות ברשותם ולהיראות לפניהם בהיווכחות של אמת, להחליף דעות, להתקשר זה עם זה, מעבר לחומות, גלויות כסמויות, כהות כבהירות, בנויות או פרוזות, מעבר למחיצות מסתגרים או סוגרים – של עמידת נוכחות אחת של בני־אדם פתוחים זה אל זה ומחפשים בכל יכולתם האנושית – זו אשר התעמולה אפסה על סיפה – את הטוב יותר ואת המאיר יותר.

יש בינינו חוששים מפני כל זר בתחום שלהם, מפני דעה כחולה במקום שהכל ירוק, מפני ביקורת במקום שניסו להימנע ממנה או להסוותה. כאן כוחו של אמצעי תקשורת, ועיקר כוחו ליתן הזדמנות נאותה לראות איש את אחיו כפי שהוא ולרמז לכל אחד כי יש גם יותר ממה שיש בידו, ניצוצות שיפה לטפחם, בדרך של הוראה פה ושם, בדרך של מגע אנושי מפרה. וכוחו של הכלי כרוחו של בעליו.

דיון במליאת הכנסת, 1.1.1963

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. מעשה השיכון והדיור הציבורי בארץ שלושה פרקים לו: קודם, בשעת ולאחר. בכל אחד מאלה, הכל מודים בהתקדמות יפה, לעתים מהפכנית ולטובה, אף כי שום התקדמות לא תוכל לבוא ולכפר על כל החטאים והמשוגות שכבר נעשו בכל אחד מפרקים אלה אך זה תמול שלשום. שכן עדיין גרים בהם.

דומני כי אני פטור מלפרט כאן את הסיבות שדחפו בשעתן לעשות כפי שעשו ולהשיג מה שהשיגו. כולנו זוכרים יפה למה נעשו השיכונים בבהילות; מה הוא שלחץ ועד כמה לחץ זה לפתור בחפזה, ומה הוא שעיכב אז מהרבות בשאלות ספקניות ובהקדמת הרהורים גדולים למעשה הנחרץ, ואיך חסרון פנאי וחסרון כיס הפכו אותן שאלות להרהורי סרק נבובים, בטלים בפני גזירת המציאות: בחינת מעשה הצלה. וגם אין אנו עוסקים היום במה שכבר נעווה, אלא במה שעתידים לתקן מכאן ולהבא, לאחר שלמדו לקח טוב מן העבר, שעוד לא עבר כולו. אף על פי כן אין כל זה מקל מעל ממשות התוצאה שנקבעה ברוב כוח והוטחה על מפת הארץ ונופה, ולא עושה תוצאה זו פחות חמורה ולא מסלק אותה מסדר היום. שיכוני קבע לא מעטים, גדולים וקטנים, בכל רחבי הארץ, שהוקמו בשעתם, נראים היום – ואל אחטא בשפתי – כמין מפלצות של דלות בכל מובן שהוא, לרואה אותן מרחוק, לעובר בתוכן מקרוב, ויותר מכל לגר בהן פנימה, גם כשאינו יודע לומר, ושאי־אפשר להשלים עם הווייתו הזאת. לא במובן החברתי, לא במובן התרבותי ולא במובן הפשוט מכל: כמשכנות לגור בהם, לאורך ימים ולמורשה. נבראו אצלנו שיכונים – ואני אומר: שיכונים ולא מעברות, כי למעברות יש תקווה – שיכונים אשר בבואך אליהם אתה נוכח כי הרעיון המבוטא בהם אינו אחר אלא: אכזבה ושממון. קוביות בטון של בינתיים. בינתיים נצחי ומלך מלכי המלכים על כל הליכות אדם וחייו. בינתיים כחותם היכר וכתעודת זהות דבק בכל: במראה, בלבוש, בשפה, במנהג; בקשרים, באיכפת ובלא־איכפת ובשמחת החיים. בינתיים של מה לנו כאן, מי לנו כאן. הכל זמני, ארעי, עוד מעט אשוב, או עוד מעט אצא. מציאות שככל שניכרים בה יותר הצבעים החדישים והמרהיבים, סימני ההנדסה, התכנון, הסרגל הישר וקווי האנך של מחשבת יוצריה – הרי היא נעשית חסרת חנינה יותר, עירומה בעליבותה וריקותה מפהקת מכל זווית. ובתוך אווירת האדישות – לא שלנו, לא אנחנו, ואיננו אשמים בכלום – השפוכה שם על הכל, מתבלטת אז ביתר שאת הבהילות האחת, שהדריכה בשעתה את מנוחת יוצרי אותו שיכון, והיא: לא לעבור על התקציב. והצלחה אחת זו, המבוטאת שם בחומר ובלבנים, היא הצלחה עד כדי שצריך היום למצוא עצה כיצד להעבירה מהעולם ולפטור עצמנו מכיעור שאין לו תקווה, שהושלך פעם, בצוק העתים, על מדרון גבוה אחד או אל אמצע מישור אחד, כמין: הרי לכם, כאן תעשו חיים!

ככל שהארץ נעשית נושבת יותר: מלאה יותר, הרי שאלת המשך הבניה; איתורה, אופיה, תכנונה, יחסה אל סביבתה ופתרונותיה החברתיים והאישיים – שאלה זו נעשית דוחקת יותר ומכבידה יותר. מעתה כל שגיאה שתיעשה קודם שיונחו היסודות, תהיה מעוות חסר כפרה. שכונה כעורה, זרה לסביבתה, עויינת ליושביה, רומסת כל מאמץ של כל חינוך שהוא, ושום בית־ספר טוב שהוא לא יוכל לעשות בתחומיו כל כך כדי ליישר מה שהשכונה בהווייתה היום־יומית רומסת תחתיה; מה גם שכלל איננו כה גיבור ונצחני, בית־הספר שבאותה שכונה.

ולפיכך כה חיונית ההקפדה למסור את ביקוש הפתרונות לשאלות יסוד אלה בידי הטובים ביותר שאפשר למצוא בינינו, ושאינם רק אנשי בנין בלבד. והציבור יכיר טובה אם יציגו לפניו את האחראים לתכנון השיכונים, אותם מניחי יסוד למראה הארץ ולרווחת האדם בה. והייתי מציע לפרסם בראש כל שיכון ושכונה את שם האדריכל אשר יצרה. למען ייזכר וייפקד לדורות. מברכיו יברכוהו, ולאחרים תהיה כתובת.

ואינני בא היום לחזור אל מעשים שהיו כשהקימו שיכונים על אדמה עידית טובענית כשמנגדה גבעות חול או זיבורית של כורכר. את אדמת הפלחה השמנה כיסו בטון עבה ואת החולות יזבלו וידשנו היטב כדי שיפרחו. ואילו צד הזכות היחיד ליצירות בנאות עלובות אלה – הוא התפוררותן המהירה, מחמת בניה דלה ורשלנית – לו יתפוררו! – וגם היינו־הך להתחקות על עקבות אותם אדריכלים רזי דמיון ושונאי אדם שזו יצירתם. חשוב מזה לשאול על העתיד, מכאן ולהבא.

עתה, כשמלאה סאת האפשרות לשגיאות נוספות ואין עוד מקום פנוי בארץ לנסיונות נפל, ובהבטה כזו לעתיד שני נושאים לפנינו: החדש שעוד לא נבנה, ואותו חלק מן הישן שחבל שנבנה ככה, ושאסור שיהיה סוף פסוק.

אזרחים פרטיים, שכספם וטעמם להם, גם הם נכשלים לעתים ומשיגים במחיר רב קלקלה גדולה למגוריהם; אך שיכון ציבורי גדול אינו נושא ונותן עם נקודה אחת ולא בא להטיל כתם אחד בתמונה גדולה. שיכון הוא התמונה כולה.

הוא שינוי בנוף בבת אחת, במרחב שמאופק עד אופק, ולעתים הוא שינוי סדרי בראשית, הוא קביעת עובדה חומרית, כלכלית וחברתית, כשם שהוא קביעת עובדה ניצחת בטעם, בסגנון, בהליכות חיים מכוח מעשה חד־פעמי שהוליד מיד עובדות נוספות בהמון, ושינה פני האזור, קבע אמות־מידה ונעשה, מדעת או שלא מדעת – הוא והתעסוקה – לגורם החינוך העז ביותר: שבית־הספר בצידו אינו אלא פרט אחד ממנו.

שיכון, על כן, אינו שוליים במציאות שלנו, הוא האמצע, הוא מסכת האריג שעליה נרקמים פרטי החיים. אין הוא חישובי תקציב וכמויות חומרי בנין, ולא בסיס מרובע לרצפת מגורי משפחה, הוא מסר להשקפת עולם ולהליכות חיים, ובו בזמן שיכון הוא בחינת בגד אחיד ומחוייב לבישה לאנשים שונים בצעדיהם הראשונים בחברה ובארץ.

ולפיכך אין התנופה הממלכתית העצומה במעשה השיכון יכולה להסתפק בפתרון חלוקת שטח מוגבל פלוני ליחידות כאלה או אחרות, אלא היא שקובעת את פרצוף כל הבניינים, את מערכת היחסים בין מבנים אלה לבין מבנים אחרים, את חלוקת האוויר והאור, הגובה והרוחב, החלל כולו, השקט והרעש וגדלי היסוד שעליהם ילד גדל. היא היא המעמידה את יסוד המגע והקשר בין אדם לאדם במסלולים, בכבישים, במדרכות. היא המציבה ומייסדת את מוסדות הציבור ואת מקומם, את חזותם ואת כושר שימושם. בקצרה, אין זה תא שנבנה שם, כי אם הגוף כולו, ולא לשעה קלה, כי אם לדור ולדורות. אין זה דבר־מה בין דברים אחרים: זה ממש יסוד מוסד.

ולפיכך הרי זו קריאה לא רק לכשרונם הטוב של אדריכלים מובחרים, אנשי בנין ולבנים, אלא לנסיון הסוציולוגים ולראיית המחנכים, ולראייתם למרחוק של אנשי רוח שונים. שכן מתמעטים המקום והיכולת לעשות שגיאות של בהילות, והעדרם של אלה האחרונים עלול להיות גורלי. וגם אין זה ענין של תקציב בלבד, אף כי כמובן הרי זה ענין של תקציב כבד שבלעדיו דבר לא יזוז. אך יותר מאשר ענין של תקציב, זה ענין של אנושיות. בו, בתקציב, אפשר לעשות כיעור ואפשר לעשות אחרת. זה נקבע לדורות וזה נקבע לדורות. למה לא להתאמץ איפוא ולהטות לצד היפה יותר? וצריך, על־כן, שיהיה מישהו ער וקשוב ורגיש, שלא יניח ולא ישלים עם פתרונות של אץ־קוצץ. ופרטים של מה בכך, כביכול, כגון צבע הכתלים או צבע הפתחים אלה מול אלה, או מראה הכניסה וחבלי הכביסה, והכבסים שבלי חבל, מעל חזית הבית, ושל דודי השמש על הגגות, והפתרונות או אי הפתרונות לפחי האשפה – הופכים כשהם נכפלים פי מאות, ובמתכונת דומה, לערכים מכבידים מנשוא, שאילו פרעו האחראים להם תחת נטל עולם, לא היו יכולים לא לנוח ולא לשקוט ולא לקבל עליהם שום דבר שבראיה ראשונה, או בנגישת הממונים עליהם, נראה כפתרון קל. אל הקל הזה מתנפצים ערכים כבדים וחמורי תוצאות. וקודם כל: יחס אדם אל בית חיותו.

ויפה אולי גם שידע הציבור ויכיר את מי שקובע לו את כל אלה. ושיהיו אלה טורחים ובאים ומגינים ברבים על הכרעותיהם ביחס שבין ציבור–בתים ובין קו האופק הטבעי, והיחס שבין אוויר פתוח ובין חלל סגור וכבוש, ושיהיה שיתוף פורה בין אלה שמתכננים את החיים כמקום שמכינים למענם, לבין אלה שיהיו חיים באותם מקומות מגורים, כשיוכנו.

כדאי להרחיב רגע בנקודה זו. שתי דרכים הן: לתת הכל בידי מומחים לדבר, הם יחליטו ואנחנו נחיה בפרי הכרעתם; או לבקש מן המומחים שיעשו לנו כיד חכמתם כפי שאנו רוצים לחיות. בדרך האחת אנו נותנים הכל בידי אלה, שגזירה שהם באמת חכמים מאתנו, מנוסים מאתנו ויודעים יותר מכל מה יפה לנו. ולפיכך אנחנו בעיניהם איננו כי אם קליינטים, צרכנים דוממים, שחושבים תחתיהם, מחליטים במקומם ופותרים למענם, בלי להיזקק לחיווי דעתם. משל היה המשתכן כמין חפץ חי לשבצו פנימה, חסר ערך להישאל ולהשיב. חובה עלינו ככל האפשר וככל שניתן לשתף את המשתכנים בכוח, גם כשהם מגמגמים, בדיון על רעיונות היסוד וההכרעה על הפתרונות שמציעים לשיכון שהם יגורו בו. חובה לא לקבוע להם מחוץ לכוחם לבחור יותר מדי. חוששני, שאנו נוטים בחברה המודרנית לתכנן כדרך שעושה רופא החיות: מרפא בלי לשאול, חותך בלי להסביר, וגוזר בלי להתנצל, כמובן לטובת החיה המסכנה. דרך זו לא רק עזות פנים בה, אלא שתוצאותיה, הישירות והעקיפות, מרחיקות לכת יותר מן המשוער והרסניות.

כל זה נוגע למה שעוד יבוא, ושקיצורו הוא כי יפה שיקום גוף ציבורי בעל ערך, שיראה את התמונה בשלימותה, שלא יפסח על האדם שבה, ושיהיה עשוי לפתור מתוך עושר דעת, אף על פי שיעלה, ככל הצפוי, על כושר היכולת שתעמוד לרשותנו, לעשות הכל, אבל שימנע רעות חולות.

אבל מכולם נוראים הם השיכונים ה“זקנים” כני עשר השנים. די להתהלך בכמה רחובות מאותם שיכונים, או שכונות ש“בגרו” מהר מאד וכמשו בעודם באיבם, ולהיווכח איך שכונות חדישות חזרו ונעשו ואדי־סליב ומוצררה, בעוד צבען טרי עליהן (ואדרבא, הדיסוננס רק צוחק למשובתנו), מראה עלוב של התמוטטות, של מוזנחות ושל אזלת יד, ומה שגרוע מכל: של התרגלות למצב מעורער ודל זה, כאילו כך הוא ואין להשיב. לא יצאו שנה או שנתיים וכל המבנה החדש, שכה שקדו עליו בוניו, נראה כמין חורבה, שהכבסים על החזית המטופחת ועל מיטב חלונותיה ומרפסותיה מפרסמים הרבה דלות בכל מיני צבעונין. כלום אין פתרון אחר לכך? או אילו דר המתכנן עמהם, כלום היה משלים עם זאת, אם נניח כי רק שוגג או פליטת־שכחה היה זה?

או שמא יפה שבכל שכונה יישאר עם הבתים הנגמרים, הנמסרים לבעליהם החדשים, גם מדריך או חצרן, שלא יניח לדיירים הללו להזיק, וסמכויות יהיו בידו להקפיד ולקרוא לסדר מי שאינו יודע חובה כנגד זכות.

או עצים. בתים שאין צל עצים עליהם – הם מעברה, גם כשבנויים בטון קשוח ובקומות גבוהות. כעומק שרשי העצים שסביב הבתים וביניהם – עומק קשר האזרחים לחצרם, לביתם, למקומם ולארצם. ואולי אפשר שלא לסיים בית ולמוסרו לבעליו בלי לתת עמו לפחות ארבעה עצים מצלים בכל פינות הבית?

ונקיון החצר על מי? או דודי־השמש, כלום חובה שיהיו תקועים פרע בראש כל גג, או אפשר שיהיו מתוכננים שם שלא כמין שיניים תותבות.

אבל מסתבר כי שברון מראה הבית החדש בלא עת אינו פועל יצר־הרס, אלא בעיקר פרי חוסר־דעת; אין הרגלים, אין אכפת מחייב ואולי גם תוצאת רכישת הדירה בחצי חינם? קופסה נאה שאין יודעים איך לקיימה – האם על־ידי פריטה על נימי הבעלות: זה שלך? או על־ידי פריטה על נימי האזרח: זה שלנו? או על־ידי קריאה לחוש היפה: אל תשחית? או על־ידי הטלת מרות ביד זועמת? ומכל מקום לא להשאירם לבדם בתיבות הנוצצות החדשות שקיבלו. מישהו צריך להישאר עמהם להדרכה, לחינוך ולטיפוח.

עד שבונים שיכונים נוספים, חובה להציל את השיכונים הקודמים מכלימתם, לנסות להצילם מחובת ההתכערות בלא עת והחזרה המבישה על שכונות עוני. שלא יהיו עוד שיכונים בני עשר שמראיתם כגרוטאות מחלידות, אין חפץ. ככל שבונים שיכונים נוספים, יפים ומשופרים כל צרכם, חובה לחזור אל אותם שנבנו אז בחפזה ובבהילות, ולהיות נכונים לשאת בקצת מן ההוצאות, שרובן כמובן על התושבים עצמם, ולתכנן חידוש פניהם על־ידי נטיעות שיכסו מומים פה ושם, על־ידי שיפורי מבנה, תוספות ושינויים, בין במגע קל ובין במגע יותר מקל, על־ידי הדרכה, על־ידי עמידה על המשמר, ולא לתיתם להתרגל לעזובה, שהיא אם כל חטאת.

מכוח עצמם לא יוכלו להיוושע יושבי שכונות שהוזנחו. וחובה לסייע עמהם, לא בהטפת מוסר, אלא במציאת דרכים מעשיות שתבאנה בהדרגה גם את ההתחלות הראשונות ההן להטבה. גם מה שבא באשמת קוצר ידם וקוצר רוחם של מייסדי אותו שיכון, וגם מה שבא באשמת רשלנותם ושמיטות ידיהם של הדיירים. יחזרו נא הבונים והמתכננים המנוסים אל השיכונים שבחזקת גמורים, ולא יניחו להם לחזור אל מיטמוט מגורי עוני. לא תמיד עוני כלכלי הוא. לעתים קרובות הוא עוני חברתי, עוני חינוכי, עוני במושגי יסוד של אזרח בן־חורין. לפיכך גם בית־ספר מעשי זה של אי־ההשלמה עם עזיבות ושממון – חיוני הוא ומוטל עלינו, כאותו הכרח של חינוך חובה לתינוקות של בית רבן. אף כי כאן אולי לא לחינם, ורק כחובה הדדית. שום רשות מקומית לא תעמוד בזה לבדה, כשעודנה כורעת תחת כל צעד וצעד, אלא יש להוסיף נטל על האחראים למעשי השיכון: תיקון מעוות החיפזון של ימי החירום, ככל שניתן.

כי לא נצא ידו חובתנו אם לא נאשים מישהו בהזנחה זו ונעזבו לנפשו. פה ושם הרי זו שפלות ידיים, אבל בדרך כלל הרי זה קוצר דעת: או אולי קוצר המצע? דירה שאינה מכילה את יושביה, ולפיכך הם פורצים את מה שגבל המתכנן ויוצאים מגדרם כפי מעט כוחם: בקרש ישן, בפח מחליד, בארגז נוסף, בבלויים על החדש, או שמנסים למתוח הרגלים ישנים על פני מציאות חדשה ושונה בתכלית, והכל מתבלבל בידיהם, הישן עם החדש, וזה גם מראיתם.

אם כה ואם כה הילדים הגדלים ברחובות המזוהמים, בבתים שנתמרטטו, בחצרות השוממות, ובעירום חסר הצל של השכונה – הם ודאי זכאים ליותר מזה.

מלה על צפת, על צפת העתיקה. בעוד שמשליכים על הרי צפת המופלאים קוביות שיכונים חורגות לאלוהים, הרי צפת העתיקה מתמוטטת. מבנים בזה אחר זה, והשכונה כולה, נפסדים והולכים, ואין להם תמורה. בתי כנסת, מסגדים, מעונות מגורים, שחותם כבוד שנים ודורות עליהם, ויפי התואם בין מעשי אדם לקורות העתים – מתמוטט. נכון שצפת בכללה צריכה לתעסוקה, לתעשיה, למסחר ולכל פיתוח שהוא, אך צפת העתיקה, עם אלה ובלי אלה, בתיה נופלים תחתיהם. אם לא יעשו מעשה עתה, מיד, יאבד ערך שאין לו חילופין. היש מישהו שיתעורר לעשות מהר שצפת העתיקה לא תימחה?

יזהר סמילנסקי (מפא"י), דיון בכנסת על תקציב משרד השיכון, 5.3.1963

(דברים שנאמרו לרגל “שנת ראשונים”)

לפני 50 שנה התפרסם סיפור עברי, שנתקבל מיד בעין זעומה, על חיי ארץ ישראל של אז, והוא עשוי כמין דפים מפנקסו של צעיר עברי המנסה למצוא מקומו, לבדוק חשבון זמנו ולשער אנה כל זה מוליך.

החשבון הוא ישן – הוא כותב שם – במקום האמונה באלהים שאבדה לכולנו, המציאו איזו אמונה חדשה עיוורת כוחות לאומיותנו הגדולים, שהם הראו ויראו נפלאות, “ונוכחתי – הוא מוסיף שם – כי עתה חייו של עם ישראל ודאי אינם חיים. ראיתי את תפקידו העלוב עד לבלתי נשוא של היהודי הממלא את כל הארצות. צעקתי הראשונה והאחרונה היתה: יסוד אחר, יישוב יהודי קרקעי עומד ברשות עצמו אם יש בנו עוד איזה כוחות. רק זה יכול להצילנו מחרפת חיינו ההווים. זו היא התקווה האחרונה”.

ובתקווה אחרונה זו הוא יוצא לנוד על פני הארץ ורואה את אשר לפניו. והשנה תרע“א, 30 שנה לאחר שנת תרמ׳׳ב, שנת הראשונים. והנה פרורים־תיאורים אחדים ממה שראה אותו מחבר: מושבה ביהודה – הוא רושם בפנקסו – עושה כולה רושם של קבצן שמן השואב מן הקערה בידיו המגואלות… פקידי המושבה – חזירים מפוטמים; ילידי הארץ – ערומים, נשחתים ונרפים, מדברים בז׳אַרגון, ובסך־הכל עיירה יהודית ליטאית משמרת, ורק 'פריץ׳ אין לה. עיקר עבודת החיים עושים זרים. יש גם מספר פועלים עברים אידיאליסטים עלובי נפש, אלא שציצים מלאכותיים – הוא כותב – לא יעשו פירות. חיים חנוקים, התרשלות, ובחילה שפוכות על הכל. חיי ארעי, הזיות ופריחה באוויר. תכניות של מוחות מיוגעים, געגועים של לבבות קרועים וטענות של פועלים בפי לא פועלים. הוא עצמו – מספר המחבר להלן – כבר ויתר על המעדר. עורו רך מדי, ידיו צבו ורגליו נפצעו. מגעו באילן רק משחית, מקלקל בגפנים, וכי בין כך ובין כך ייעקר הכל בעוד שנה… ועל השאלה הנוראה – ובכן: – באה התשובה הנמרצת: “במר רוחו ובזוב דמו – פאַרפאַלן!” כואב הוא משוטט לכאן ולכאן, בא ונכנס ב”בתים הקטנים׳׳, “שמדברים בהם כל כך הרבה על אידיאלים, אבל מרבים עוד יותר בחקירה ודרישה כמה נוטל בשכרו פקיד פלוני ביפו וכמה אלמוני בירושלים. וכאן הוא מגיע מיואש אל היצירה היישובית החדשה ביותר אז, אל מושב העובדים הראשון, אל עין־גנים. וזה מה שמצא: במציאות – הוא רושם – היה שם רחוב אחד משומם. בתים בלי חצרות, שדות בור מעטים, והכל עשה רושם אוירי. המתישב היה – הוא מספר – אדם המצטיין בחופש מחשבה וברוחב הלב, אבל יחד עם זה תועה כצל, קצוץ כנף וקל כנוצה, תמיד כאילו רימוהו. וכל החזיון הזה נראה כל כך אי טבעי, כל כך בלתי אפשרי, עד שמתבקשת לך מסקנה נוראה אחת: ״מאכסטרן לא ײעשה פועל”.

פועלי כל הארצות – הוא מסביר – חיים בדרגה הפחותה של סולם החברה והם מבקשים לעלות משפלם; ואילו החלוץ האידיאליסטי היהודי יכול לקוות לכל היותר לעליית נשמה לשעה, ואילו הזיעה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס המשפיל מצד הסביבה, ההתנכרות וכו׳ מביאים בהכרח למחשבה הפסימית, כי כל ישוב של ארץ־ישראל אינו אלא: עוד ישוב גלותי כאן. מה ארץ ישראל – הוא שואל והוא משיב – באופן היותר טוב: חלום רחוק.

וכשנופלת רוח השומעים לו, והם כיבדו דבריו מאד, הוא מוסיף דברים אחדים שקורא להם בשם: “וזוהי צוואתי האישית”: “לעם ישראל: מצד חוקי ההגיון, אין עתיד. / צריך, בכל זאת, לעבוד. / כל זמן שנשמתך בך. / יש מעשים נשגבים, יש רגעים מרוממים. / תחי העבודה העברית האנושית”.

על פי חשבונות, איפוא, אין תקווה. הכל משאיר רושם אוירי, קל כנוצה, אכסטרן חולם, גלות נצחית, אלא, בכל זאת כל החשבון עוד לא נגמר. ואולי יש עוד משהו למעלה מן החשבון? ובכך הוא חותם את לבטיו מכאן ומכאן: על פי ההגיון – מוות. מצד הכיסופים האויריים, המיסטיים – אולי. אף־על־פי־כן, של רגעים רוממים בודדים.

לא יבשה הדיו של המחבר יוסף חיים ברנר, וכל העולם, קרובים ורחוקים, יצאו כנגדו: עוול, עיוות, פסימיזם, כפירה ו"דרך־ארץ׳׳, “עוכר ישראל”. הגדיל מכולם א. ד. גורדון לא רק בדברי התוכחה: "קריקטורה גרועה אינה הערכה עצמית׳׳, כי אם בהדגשת מה שנראה לו עיקר, נשמת הדבר, שנסתר מעיני הפסמיסט הנורא, “והוא דווקא חיוב אנושי חדש שאינו כתוב בשום תורה של אחרים”. “אנחנו לקינו בעבודה, ובעבודה נרפא” – כתב גורדון – “אלא שרעיון העבודה דורש הרבה מן האדם. הוא דורש הכל. את כל החיים הישנים תמורת החיים החדשים. אם אין אדם נותן לו את הכל, הרי אין הוא נותן לאדם כלום. זכה – הרי הוא שותף לטבע במעשה בראשית ובחיי עולם, לא זכה – הרי הוא עבד אדמה ועלוב החיים”. ומכאן אל הקריאה הידועה: “הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים המשקיעים את יאושם בבניין”. ובמקום אחר: “באנו לארץ־שראל לבקש מה שאינו מן המוכן, שאין עוד דרך סלולה לבקשו. לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך גם מה שאין לנו – בני אדם”.

“ולפיכך – האומר כי פה אין די מרחב אנושי עולמי, כי פה החיים לא די עשירים, מוציא משפט על עצמו ולא על מה שיש פה; פה יותר מדי מרחב בשביל מי שאינו עומד איתן; פה הקרקע יותר מדי שמן, ומי שאין כוח יניקתו גדול – נובל. פה העלייה יותר מדי זקופה ומי שאינו עולה – יורד. כל כוח יכול למצוא פה את מקומו, להקלט ולחיות. לחיות לעומק, לגובה ולרוחב. אבל את זה – הוא מסיים – שוב קשה לבאר”. אמונה לוהטת, איפוא, אלא שאותה קשה לבאר.

אולי עתה נוכל לתפוס ביתר חיות משהו שבאמת קשה למדוד באמות המידה הרגילות המשומשות שבידינו. בואו נא, נצא רגע בעקבות סיפורו של חלוץ אחר המספר על ימיו הראשונים, אמנם לא משנות ה־80 של המאה הקודמת כי אם מן העשרת הראשונה למאה שלנו, אלא שבעיקרו קרקעם אחד וזמנם אחד.

מעשה בפלוני, צעיר יהודי, אחד ממאות, שלום ליש שמו, שמסתובב בפתח־תקוה מחוסר עבודה ככולם, שוקק כוחות עלומים לא נדרשים, זומם לכבוש את הארץ על־ידי כיבוש עבודה, וחש עם זה עצמו כוח בלתי נדרש וכמין גיבור שלום־עליכמי, בודד בתור מחנות ערבים, הזורמים פנימה, מהם למכור תוצרתם החקלאית, מהם לעבוד אצל חקלאים, כשבעלי הבתים, לבושי חליפות אירופיות וכובעי שעם לראשם רוכבים על אתונות ועובדיהם רצים אחריהם.

ערב אחד מציעים לו עבודה מיוחדת במינה. חלקה אחת של “אדמת מיר”, קרוב לירקון, צריך היה לעקור מעליה קבוצת אקליפטוסים גדולים, כדי לטעת פרדס תחתיהם. עקירה זו עבודה קשה היא מאוד. גם יהודים, גם ערבים כבר ניסו כוחם בה ועזבוה. האדמה שם היא נחושת, והאקליפטוסים עבותים. היא נמסרת בקבלנות למי שירגיש עצמו חזק למדי. היאבה לקבלה? – כמובן.

וזורח בוקר קיצי אחד ושלום ליש והמכוש והגרזן בידו, וכן גם אותו כלי הכרחי ששמו לבדו נתעשר והפך סמל, שכל תודעת ההיפוך שבהתקדשות אדם יהודי צעיר להיות חלוץ מוסר־נפשו – נתכרכה בו, באותה תקופה של טעימה ראשונה של אותן שתי התיבות הידועות, על כל חריפותן, מרירותן ושכרותן: “אדמה׳׳ ו”עבודה׳׳ – זה הכלי ההכרחי שלא נודע אז בשם עברי, כי אם בשמו הרוסי – “פיוש”, או בשמו הערבי “טוריה”, השאול מפי אותם שמהם למדו לעבוד אותם בחורי הישיבה שחייבו ידיהם הענוגות להחזיק בפיסת מתכת רקועה זו שלובת ידית־עץ וללכת “בתלם” סגורים מרצון במשולש שכבר לא היה מליצה: אדם, אדמה, עבודה.

האדם – ובכן, בחור רזה זה ובודד, שלא ניסה כוחו בזה מעולם, לא הוא ולא אבותיו הבוכים עליו מרחוק, אבל עקשן גדול; האדמה – כאמור, קשה, דרוכת עדרים, יבשה ומרוקעת, שגם המכוש המבתר מעליה ואינו מעלה אלא פירורים פירורים; עקשנית גם היא.

והעבודה – מעולם לא ראה איך היא נעשית, אלא רק כבזכרונות ילדות; את כל חריפות שכלו התלמודי מזה ואת מלוא מה שנמצא בשריריו המסכנים מזה, שלא הורגלו לשום מאמץ כזה – השקיע במערכה. גופו מרד, כל מכשול גרם יסורים, כאבים ללא נשוא; וכאבי נפש, נוסף עליהם, על חולשתו, והחלטה: איש אַל ירגיש, אַל ירחם עליו.

לעת ערב, מתוך הליכה איטית והתאמצות שלא לעוות פנים, שלא להיראות גונח, הגיע למושבה, הזדחל לבית־האוכל, חסר תיאבון, התקשה לקחת את כף המרק בידו, וכשנטלה התקשה להרימה, והתקשה לחזור ולקום לשוב אל חדרו, אל מצע הקרשים הדל שלו, נושך שפתיו שלא להאנח, וצונח, בודד, בלתי מרוחם. בבוקר הכל כואב מחדש, קשה כל תנועה, כפות הידים נסגרות בקושי ובקושי נפתחות. קשה להתלבש, הוא חייב להכניע כל אבר מורד מאבריו, לשבר כל כאב מתחנן על נפשו, לבדו יכין ארוחתו, מחריש ולא לתנות מכאוביו. כל קובלנה רק תחליש כוח רצונו. ולאור השחר, כמתגנב, כדי שלא יראוהו גם הטובים שבחבריו, בהליכתו המשונה, המסכנה, כשסל המזונות נראה מכביד ללא נשוא, כשכל כף היד בוערת, והוא שונא את מכאוביו, את חולשתו, את הליכתו המשתרכת, סביבו ערבים בריאים וצוהלים, זריזים ומרובים, והוא חומק נכלם ביניהם אל מקום המערכה שלו, אל הר המוריה של עקידתו מרצון, על שפת הירקון. עשרה ימים – ששה־עשר אקליפטוסים. בדידות מוחלטת. סגור בהחלטתו, כאבים בלתי פוסקים, הבועות הופכות מוגלה, אחיזת כלי־העבודה – יסורים בלי גבול ועקשנות גדולה עוד יותר. הידים נפוחות ודלוקות והוא ממשיך, חופר ועוקר עץ אחר עץ, יחידי במערכה. עם כל הפסקה קלה היה מחזיק ידיו מול פיו ונושף עליהן לקררן, מחתלן בלח עד שיחזרו לכוחן להחזיק. אבל כשנופל העץ העקור האחרון – אי־אפשר עוד להסתיר. חבריו מושכים אותו אל הרופא. הלה נדהם. מנתח וחובש שתי ידיו עד כי אינו מסוגל לשירות הקל ביותר לעצמו. שלושה שבועות מאסר ידים. “ואחר־כך – אומר הרופא – כשיירפאו ידיו, קחו והכניסו אותו לבית המשוגעים, אולי עוד ירפאוהו משגעונו”; ושלום ליש יוצא, ארבעה נפוליאונים בכיסו – שכרו, וששה־עשר עצי ענק כרותים. ולהוריו בגולה ולאמו השולחת לו ה' רובל כסף, שמא הוא זקוק להם, הוא מחזיר את השטר ומוסיף כי בנם הרחוק מתהלך בעקבות האבות הקדמונים ואולי גם באותם השבילים עצמם שבהם התהלכו הנביאים…

דומני כי כאן הכל: ברקע, בגבורים, בהוויה, בקונטרסטים, בהרמוניות, בהעפלה זו, בנקודת השיא ובשתיקה המופלאה גנובת הדמעה שבסוף.

כלום יש צורך להצביע על גבורת גיוס כל האדם, כל האנושי המורד בחוקי הכובד ועולה מכוח רצונו ומעלה עצמו, מעל לחשבון, מחוץ לתחומי האפשר – האי אפשר של יום־יום. יחיד וזר במקום שאינו מקבלו במעשה שאינו ערוך לו, בלי שום חנינה או המתקת הדין. זרות זו, עלבונה של זרות במקום הקדושה שלך – האדמה הנכריה, הקשויה, הקשוחה, רעת הפנים, הבלתי נעתרת, והבדידות, בדידות מרצון, בדידות זאבית, שלא להראות בחולשה, שלא ליתן פרצה או מקום תורפה לנחשול חמלת אמו, חמלת נוחיותו, חיסת ערכו המקופח, החשש ששמים וארץ, אחיך ורעיך ילעיגו לך; ההיזרקות הזאת, ההיזרקות שאדם זורק עצמו מרצון, לא מאי־דעת, אל המצב הראשוני: רק אתה ויצירתך. סגורים מפני כל השאר, מבודדים בכבשון האבקותם, ולא לגבוה, ולא לתת לשברון הנפש לתפוס בך. כי מה שבחוץ – כבר קבע את הכרח הכשלון, רק מה שבפנים יכול עוד להציל. מחוץ לכל חשבון ויותר מכל חשבון, וההרגשה שהכל יצליח או יפול אתך, בגללך. ולפיכך אינך כאן רק בשמך, לא רק בן לאמא אבא, לא רק רע לידידיך, לא רק אוהב אהבותיך – אלא שליח הכל, בעול השליחות; חוּדוֹ של המאמץ הכללי, של רצון העם, של בינת כל הימים – זה אתה, ועל פיך ממשיך הכל, קם או נופל. ושריפת הגשר לאחור, אל רחמי אם, אל אהבה, – ורק הניחו לי להיות כל מרום מה שאוכל. כאילו כל מהלך היסטוריה היהודית מיצה והביא והחביא ניצוץ מיוחד זה בלב, ואתה שם מול האקליפטוסים, אתה הוא נושא הניצוץ, ובידו, ועל פי התנהגותו, לא על פי הטפתך או על־פי סברתך, אלא ממש על פי כוחך לשאת ולעשות – יכבה הניצוץ או יעלה. ואל תדבר – אם תדבר תבכה. אם תבכה – תפסיק, אם תפסיק – תיפול.

והטוהר הזה, המצניע לכת, פת הלחם הזו ובקבוק החלב, נקיון ההליכה ההיא בצדי הדרכים, הטוהר העושה את היפה מכל, הבורא את אותו המיוחד שהיה להם ושפוחת והולך מידינו – והלא הוא: המגע. המגע הראשון, מגע אדם במעשהו, זיקת הגומלין המפרה, מגע האדם עם תולדותיו, מגע האדם באין שום מחיצה עם הארץ בטרם לבשה תרבות, מגע על־פי הכרעת־רצון, על־פי בחירה, על פי החלטת אהבה. מגע שכבש לנו כה הרבה, וגם השם לנו כה הרבה, שכבש את האפשר הזה שאנו בו מידי האי־אפשר ושהשם את אותה רציפות לעומק הדורות ונתן עליה אות הפסק – עד כאן, ומכאן ולהבא. ולזה ולזה תוצאות הכרחיות ומרחיקות לכת אשר לא שוערו אז.

וההרגשה הרליגיוזית, תחושת היקום, תחושת השחר, הקיץ, הטל, הערב, החום, האדמה, האלימות, והחשוף שבטרם כלום, בטרם דבר, בטרם פרדס, בטרם יער בטרם בית: הכל בפתוח. וגם האילנות היהודיים הללו שהנה תמול נטעו והיום כבר עוקרים בשביל פרדס, שייעקר מחר בשביל טבק, שייעקר מחר בשביל שקדים, שייעקר מחר בשביל גפנים, שייעקר מחר בשביל פרדס, שייעקר מחר בשביל שיכון ופניו לא יהיו לו עוד.

ורוממות המציאה שמצא האדם בחיים שהוא עצמו עושה לו, מהתחלה. מהראשית, לפרט קטן ולפרט גדול, מהאכילה, שתיה ולינה, ממצע הקרשים, מריהוט פחי הנפט, מן הלשון המעורבת, עברית, ז׳רגון, רוסית, ערבית, בניגון הגמרא, והדיסקוסיות אין קץ עם העבר על העתיד, עם התורות, עם האמונות והדעות, והכוח להיות ולא להידחות, לא להגמר ולא להזרק, לא להפוך את היאוש למציאות, ושלא עפרון חכמת בעלי החשבון הוא שיקבע מידות, אלא עקרון הליכת הרוממות: רוממות תחושת המקום; רוממות תחושת הנוכחות ועוד רוממות אחת – שאי־אפשר שלא להבליטה: שאף על פי שההתחלה כאן – הרי זה המשך; שכל מה שהיה החל באי־שם בימי האבות והנביאים, מגיע כאן לשלימותו, סוגר את תהום הזמן – זו תחושת ההתפקדות: דור אחר דור כאן בא, מתייצב ואומר: הנני, כאן אני. ועד אותו אפרוח של אמא־אבא העומד ומנקר על קרקע נוקשה וסרבנית זו של אמא־אבא מופשטת שהיא, ומעז, כשהכל מכחישו לומר אף הוא בקולו: הנני, הנני, כאן אני; – מתפקד בטור האחד שלהם. והפאתוס המופלא ביותר: להתחיל מן הקשה ביותר – מהכנעת עצמך. מצד זה רוממות: לבדי, אני, בי זה מתחיל; מצד זה האימה: האם הכל הכל עלי, אני לבדי?

אולי מיטב משמעה של עליית ראשונים היה הוויתור. הוויתור מרצון כדי להשיג. ההתנזרות, מ’אפשר' מפתה, כדי להשיג. אי־אפשר מרומם, ופותח מרחבים חדשים, ושכל מה שהיה אז לא היה אידיליה, אין גם צורך לומר: בדות היא. והוויתור, לעולם קשה הוא לבליעה מרצון. ושום אידיליה לא היתה אז, מן היום הראשון לא. מן המגע בחוף יפו לא. דפדפו ועברו עדות אחר עדות מן הימים ההם תמצאו כי הפגישה תמיד היתה מכה, שאמנם ידעו להתגבר עליה או לדחותה או לסלקה לצדדים. שום סיפור מתוק לא יוכל לבוא ולהסתיר את ההלם ההוא שנהלם ראשו ולבו כולו של הבא. מכת התפכחות: כלום כך זה הדבר?

יש שהמציאות בילעה אותם, שיתקה, הלמה הולם, חיסלה ומחתה פיה; ויש מי שהמציאות נתקעה בו כמין קריאת מדון: ובכן, אני אכניענה, אני אעשה מציאות אחרת. בין כך ובין כך: הלב ההומה על גלי הים עד חופי יפו, מנפצי הגלים מכאן, ומה שנתגלה מרגע דרוך כף הרגל על אדמת יפו מכאן, היה מכת התוודעות מנפצת ובלתי ניתקנת ואותותיה – עד היום. מי שאש יקדה בלבו – לא יכול, מיהר, בו ביום או למחרת, לבוא פנימה, אל הארץ החדשה – אל מקווה, ראשון, פתח־תקוה, לנשום שם את הראייה הנכונה יותר, המטהרת, המפוללת.

“עמד לו יצחק קומר על אדמת א”י שנתחמד לה כל ימיו לראותה – מספר ש׳׳י עגנון – למטה מרגליו סלעיה של א׳׳י ולמעלה מראשו יוקדת שמש של א"י, ובתיה של יפו צפים ועולים מן הים כגדודי רוח, כענני הוד, והים מרתיע ובא לעיר, ולא זה בולע את העיר ולא זו שותה את הים. לפני שעה שתי שעות היה יצחק על הים, ועכשיו הוא ביבשה. לפני שעה שתי שעות היה שותה אוירה של חוץ לארץ ועכשיו הוא שותה אוירה של א׳׳י, לא הספיק לצרף מחשבותיו עד שעמדו עליו הספנים ותבעו ממנו ממון. הוציא ארנקו ונתן להם. חזרו ותבעו ממנו ממון. הוציא ארנקו ונתן להם. חזרו ותבעו עוד. לסוף בקשו בקשיש׳׳.

האיש מן הים הגיע אל היבשה. וזו, המוכרה והנחמדת כל הימים – מגלה פניה. גדודי הרוח וענני ההוד הופכים מהר לפראים צועקים ותובעים עוד ועוד. ולמעלה, כמובן, השמש. זו הפגישה עם השמש. מה לא אמרו על השמש, מה לא שרו מרחוק, ופגישת השמש – באין חנינה, באין ריכוך, עומדת למעלה ושורפת למטה. המון שמות מוכנים לך, המון ידיעות מראש מה תראה, המון תפילות ממתינות לרגע הזה, המון כינויים למה שצריך היה לבוא, המון קלישאות נפלאות לביטוי הדבר הזה המפולל – ומכל זה נופלים עליך – השמש היוקדת מלמעלה וקהל הצועקים “עוד ועוד” מלמטה. מציאות שהיא ליעוגו של הדבר הקדוש – בקשיש בקשיש: השתקפות הרוממות בהיפוך עולם. לא על כל מחפשי אידיליות ושרי שירי “היו זמנים” – כעמידה הלומה זו. אבל כאן, דוקא מרגע זה, דוקא מהיתקלות זו של לידה אל ה"אמת מא׳׳י׳׳ – דוקא כאן מתחיל הדבר: גיוס כל עצמך. הפיכת כל האמירה הנוזלת־אוירית למוצק ולחובה. כאן מתחיל הדבר חסר הביאור: “ובכל־זאת”. והוא הדיבור האנושי ביותר. ומרגע זה והלאה, מסת־המבחן.

כשעלה ברל כצנלסון לארץ, ב־1909, והוא “מבוגר׳׳, בן 23, וכבר ידע לומר בפאתוס, עוד בטרם הגיע לארץ, כי “א”י היא החוף האחרון וחוף אחרון אחר לא יהיה”, וחבריו שנתפעלו מדברים כל כך יפים, וידעו לחזור ולומר כנגדו דברים לא פחות יפים, ולשיר בשירים, וגם לרקוד, – כשירד אברך זה מן האניה אל תוך יומו הראשון בארץ, הוא מספר כעבור זמן, כי כל מה שהתרחש באותו יום כאילו בא לומר לו: “בן־אדם, אסוף כל תקוה!”

אבל הכוח לקוות באין תקוה, לא כמליצה, לא כהטפה, לא כמימרה הזוכה לתשואות הוא הוא דוקא זה שמכבשונו אנו קיימים כאן עד היום ובזכותו.

העלייה הראשונה, שלא היתה למעשה, אלא אך פלג דק מן הזרם היהודי הגואה, שנהר אותה שעה ממקום מקווהו במזרח אירופה, אל מעבר לים, נדחף מתוך זעזועים קשים, כלכליים, חברתיים ולאומיים, וזרם במליונים מערבה, אל העולם החדש, ופלג דק אחד, בן מאות ספורות נדד מזרחה אל העולם הישן שלעולם לא נכחד מן הלב ומן התפילה של כולם, בחזון עתיק ולו גם עמום, על שיבת־ציון, קיבוץ גלויות וימות־המשיח; ממוזג, זה מקרוב, עם רעיונות מהפכניים וחדשים על מולדת, על חיי שדה ועל דפוסי חברה הדשים.

תנועה כבירה זו – שפנתה בנהר גדול מערבה ובפלג דק מזרחה – היתה מכוונת עם שעת ההתעוררות מבית: כשיוצאי חומות ירושלים וצפת מייסדים את פתח־תקוה לשפת הירקון, ואת גיא־אוני אצל ראש־פינה, ומקוה־ישראל כבר ממתינה לבאים, אצל יפו, ועוד נקודה או שתיים, נאחזות כאתחלתא דיישוב; ועומדים לפגוש כאן, בלא צפוי כלל, אחים שהיו רחוקים מתודעתם וממהלך חייהם דורות מרובים – והם עולי תימן, שראשוניהם מגיעים ממש אז אל אותו חוף, הנה זה באו, נרדפים, ערומים ויחפים אבל דולקי גאולה.

מתפתה בי כעת דבר שאינו ברשותי, לקחת זמן ולספר לפניכם, ולהוסיף, על הפגישה הזו של “אכסטרן” פלוני, או אברך דבית־תלמוּדו אלמוני, או בן טיפוחי־אמא פלמוני, עם האדמה החדשה, לקרוא לפניכם, דרך משל, סיפור פגישתו של אחד בחור עם אדמת מטולה. איך היה מתאמן לחרוש בצמד שוורים, בדחילו ורחימו, כלעבודת הקודש, מתבטל־מתפעל מיכולת החרתים המנוסים מימינו ומשמאלו, מעוּדד בעצות יגאל הטוב והמיטיב, ואת כל נפשו ואת כל מאודו, את כל כוח משמעת אופיו הוא הופך לקשב: להיות יכול אף הוא. עד בוא היום, שפורצת בו הקריאה, לא תובן לזר, קריאת "מצאתי׳׳ נרגשת:

"כבר אני יודע לחרוש!' – כך קורא שם צבי נדב, מאצל הסינסלה, לצלע הבוסתן, בואכה ראש־פינה – “מה מאושר אני! ערכי עולה בעיני!” – ולהלן: כבר יודע אני לחרוש בכל סוגי האדמות: אדמת סיד לבנה וקלה, אדמת חמרה כבדה, ואדמה שחורה דשנה, יודע לעקוף סלע – ולא שברתי אף חלק מן המחרשה! – כך נפעם לב אדם ביופיו.

סיפורי חלוצים ופיונרים מכל העולם ידועים למדי, ודומני, כי אין אנו יחידים ומופלאים בפיונריות, אלא שכל הייחוד שלנו הוא ייחוד ניגונו של האף־על־פי־כן שלנו. הלא־יאמן שבמראהו של מי שהולך לעשות את הלא־יאמן. הניגון היהודי שמקורו ייחוד ותפילתו ייחוד; ושטעמיו לא תמיד זר יבין להם. מלבד משהו שבדיבוק, שבשגעון אותו שגעון שרופאו של שלום ליש רצה לרפא. אולי ייחוד כזה שברל כצנלסון סיפרו ככה:

“אחרי העבודה… אתה יוצא לעין גנים והליכתך אטית מאוד, אטית ביותר, ואתה מתמתח על הארץ בחוץ ואין לך כל צורך אף לא בספר ולא בדיבור – ותוקפת אותך הרגשה כל־כך טובה שגם אם תהרהר הרהורים מרים ואם תהיה נתון בתוגה עמוקה מאוד למשמע שיחתו של ברנר, וגם אם תראה כל הסובב אותך, והנה הוא רע מאוד, וגם המעשה הנעשה בך בעצמך רע הוא מאוד – בכל זאת טוב לך טוב בתכלית. אין מלה לבטא אותה”.

שוב על גבול הדיבור, ועל סף התחושה הרליגיוזית מיסתורית של רוממות חדשה: חסרת ביאור, אבל קיימת. מוחשה גופנית שהיא רוחנית, שהיא הזכּוּת הגבוהה ביותר של הממשי.

לא בלא יודעין היו כל המובאות שהבאתי בפניכם ממה שנכתב שלושים שנה לאחר ההתחלה הראשונה. הראשונים לא השאירו אחריהם ביטוי כה מפורט, או שהחוויה היתה נשגבה מכוחם, או שכוחם לא היה פנוי, או ששפתם לא היתה בביטוי כזה דווקא, ואולי משום שלנו הוא נהיר פחות. – אבל ההוויה, זו שאת ביטויה אנו מחפשים היום, לא היתה שונה מאוד, ובעיקרו של דבר הווית ראשונים נצחית היא מעל מקומה, מחוץ לזמן היא עומדת, מופלאה.

וגל גדול זה של אמונה ושל תקווה – אך עלה ומייד נתקל במציאות שהיתה לפניו שם, קשוחה מכל צדדית ואכזרית בגילוייה. הישוב הקיים שהיה דל כוח, המשטר התורכי שהיה רקוב ועצל, והאוכלוסיה הערבית הפרימיטיבית – ליוו כל צעד וצעד מצעדי הבאים בחשד ובהתנגדות גוברת, נוסף על פגעי האקלים והטבע, שנפלו על תמהונים אלה, הלובשים לבוש זר ומוזר לאקלים ולנוף, המעלים בחריפותם אמצאות לרתום גמל לעגלה ולנסוע ליפו, זה מכאן, ומכאן העדר הרגלי עבודה, כרוכים בהרגלים נושנים של בני בעלי הבתים מתמול, ועל הכל הדלות המחפירה באמצעי היישוב – כל אלה וכיוצא באלה – הכריעו עד מהרה את ההתחלה הנלהבת, עד לשברונה כמעט – לולא הנדיב, והדברים ידועים (לחשוב, כי בימינו וּבאמצעים שברשותנו, היינו צריכים לעשות את כמות ה"יש׳׳ שנוצר אז – הרי זה לעג לרש, כבאפס־יד ובנקיפת אצבע היה היום כל משקה הכמותי של העליה הראשונה: פחות מרבע מיליון דונם היו במה להצגה מופלאה זו, ופחות מ־50 אלף נפשות השתתפו בה (אידיש כלשון עיקרית) – בפרוס העשור התשיעי למאה הקודמת; ואלה עצי־הבער הראשונים למדורה הגדולה שלנו…).

כ־20 אלף יהודים הגיעו בין 1882–1890. והעולים שבעין לא היו, כמובן, אלא אפס קצה־המחנה. התעודות שבידינו אומרות, כי כ־500 בני ביל׳׳ו היו מייחלים אותה שעה בחוץ לאות עלייה שיבוא אליהם מאת כ־50 חבריהם שבארץ, ואף מקומץ זה – שהוא תפארת ביל׳׳ו – לא נותרו בעבור שנתיים אלא מקצתם. המוני העולים, מחוסרי אמצעים ועזובים ליאושם נתלבטו באין דואג להם. ה“ישוב הישן” – חרד, כנראה, למנת "חלוקה׳׳ שלו, עד כדי משטמה שלא תיאמן אל הבאים “לחון עפר הארץ”. רוב העולים – חזרו ונפלטו. והברירה האכזרית מי יישאר ומי יעזוב נתנה בנשארים חותם כוויה: חולם עקשן, או: עקשן חלום.

דברי אותם ימים ידועים למדי, כמדומה, ואין אני בא להרצות כאן היסטוריה, (אף כי מובטחני, שפרקים גדולים ומופלאים יש לשנן לרבים־רבים מתושבי הארץ של היום בכל דרך שהאדם רואה, שומע וחש). אילו זמני אתי הייתי הולד צעד אחר צעד עמכם אחר אנשי ביל׳׳ו הראשונים. תנועה, שכולה ייחוד וככל שסיפרו בה לא אמרו עוד החצי.

אבל פרט אחד, אופייני לטיבם הייחודי, רציתי להזכיר היום, והוא דווקא שעורר עליהם בשעתו את חמת הנדיב ופקידיו; ועל כל שאר מכות ראשונים לקו הם בו שבעתיים.

תקנות חברת ביל"ו משנת תרמ׳׳ב פותחות בהכרזה הבאה: “מטרת החברה היא תחיה מדינית, כלכלית ולאומית־רוחנית של העם העברי בסוריה ובארץ־ישראל”.

“כדי להגיע למטרה זו שואפת החברה – נאמר בתקנות – לעורר אנשים ללא הבדל מעמד ודת (!), להתאגד לשם הגשמת הרעיון הנעלה והקדוש הזה”.

ולהלן: “את כל אשר יעשה האדם, יעבוד בזיעת כפיו וימצא מחייתו לנפשו ולנפש ביתו – מבלי דרוש לעזרת אחרים”. ולפיכך אומרים הם להקים מושב אחד לדוגמה, מרכז לכל עבודת ביל׳׳ו; מחצית חברי ביל"ו יהיו מחוייבים תמיד להתעסק רק בעבודת האדמה והם מקבלים על עצמם כזאת: “המושב הזה כל אחד יוכל לומר, כי שלו הוא, וכל אחד לא יוכל לומר, כי לו שם אף כברת ארץ קטנה ככף איש׳׳. התלהבות כנה זו לרעיון חברה שיתופית־חקלאית, לנבט של קומונה בת־חורין של אכרים – הוכתה מיד בשלושה מברקים שבאו מפריס: מאת הבארון, מאת כי”ח ומאת הרב צדוק הכהן – לפטר את הניהיליסטים הללו מן העבודה. ומכאן ולהבא עוין הבארון אותם, את גדרה שלהם ואת כל הליכותיהם. והתרחקות זו מאתם משאירה אותם לא רק בודדים וחשופים, אלא מופקרים בפועל, באין תומך כמעט – (זכור לטוב הרב יחיאל מיכל פינס).

המלים “המושב המרכזי – קנין של החברה הוא, אין לשום איש דבר השייך לו לעצמו, כי קודש המושב הזה להרעיון הנשגב הקדוש וביכורי החברה הוא” – מלים מופלאות אלה הן שנראו בחילול הקודש בעיני שומרי קודש הרכוש.

"מלחמת קודש׳׳ אחרת נתחוללה בתרמ׳׳ט, שהיתה שנת שמיטה, וקומץ האכרים, שעוד לא הכו שורש, נתבעו לתת את מלוא הקדושה, ולשאת את השמיטה בידיים ריקות, בלחץ אכרזות, חרמות ונידויים; וקול גדול, יצא נגדם, לא תמיד מתוך מניעים קדושים מאוד, והפתרון היה אחד: יעבדו נכרים ויתקדשו היהודים.

עזיבותם של הביל׳׳ויים, עזיבותה של גדרה שלהם, עזיבותו של חלומם, הפקרתם מחוץ לתחום הסיוע, נתנו בהם אותות – אבל לא רק לנפילת הרוח.

כותב דב אריאל (ליבוביץ): “כל המרירות הזאת אשר מיררו את חיינו בטלה מפני רוח השירה אשר סבב ומילא את חיינו… כי בהתקרבנו אל הטבע התענגנו על מראותיה הנחמדים כחבורת ננסן בים הקרח בשעתה, וכל חפירה וכל צמח וכל אשר מצאנו בהרי גדרה השוממים, העסיקו אותנו והיה לנו לחומר רב ערך לשיח בו בערב, אחרי הסעודה, להתווכח עליו. ותחזק עלינו יד השירה הזאת אז, עד כי לא נמחו עקבותיה ימים רבים, גם בהשתנותם בהמשך הזמן מן הקצה אל הקצה”.

אכן – נשתנה הזמן מן הקצה אל הקצה, אך עקבות השירה הזאת בנו הם, ולולא שירה זו מי יודע מה היה בידינו היום. השירה ההיא, התום ההוא, המגע הקרוב אל ההתחלות; ככל שמעטים הכלים והנכסים, כן קרוב יותר האדם אל מקור השירה; ושולחנם, שולחן החבורה הקטנה, חבורת ננסן המוקפה קרח משטמה סביבה היה שולחן קודש עד מדרגה שבאמת לא תוכל לספרה אלא שירה בלבד. “חדר צר – מספר אחד מהם – 10 אנשים יחד, ערירים, רווקים, ובליל התקדש החג – היה לנו הלילה תמיד”.

זה מכאן. ומכאן – בראשון־לציון תובע אז הירש, פקיד הבארון, לגרש מגדרה את משפחות הממרים. וצריך שירוצו שתדלנים ומליצי יושר ומעבירי רוע הגזירה וכו' וכו' – והדברים ידועים.

ידועים פחות הם מעשי אותו חוג של ביל׳׳ו שנתקרא שה׳׳ו – שבות החרש והמסגר – שישבו בירושלים מתכוננים לפתח תעשיה ומלאכה כבסיס חדש לכלכלת הארץ. כל כולם תשעה חברים. חבל שאין ביכולתי כעת לספר עליהם רבות, אבל איני רשאי לפסוח על סיפור אחד זה. תשעה חברים היו וחמשה נתגוררו בחדר אחד גדול וארוך ששימש גם סדנא וגם מגורים.

“מחצלת על הארץ – מספר דוד יודלביץ – וספסל ארוך אצל השולחן הלבן; על כסת אחת שהבאתי אתי מחוץ־לארץ, ישנו כולנו. הכסת באמצע המחצלת, וראש כל אחד נשען עליה. הרגלים של זה לצפון, של זה לדרום, של זה למערב,ְ ושל זה למזרח, והחמישי – ישב על יד השולחן וכתב מאמר ל”ראסזוויט׳׳ הרוסי. הוא כתב, יען כי לא היה לו מקום לישון. ובכל שתי שעות קם אחר לכתוב מכתבים ומאמרים למכתבי העתים, ויתן מקומו להכותב שקדמהו, שהלך לישון, וייקץ השני ויכתוב ל“רוסקי עברי”, וייקץ השלישי לכתוב ל“המליץ׳׳, והקודם שכב לו על מקומו של זה. וכך בילו גם הרביעי והחמישי את יתר שעות הלילה”.

משה ברסלבסקי, בספרו “פועלים וארגוניהם בעליה הראשונה”, מעלה בחישובו כי מלבד האיכרים, היו באותו פרק זמן (בין 1882–1891), כ־10 אלפים פועלים יהודיים אשר עברו, נדדו, על פני הארץ מהכא להתם, ומהתם להכא. מיעוטם נקלט ורובם נפלט.

מחנה רב זה, על פני שדות כל כך מעטים ואפשרויות כה מוגבלות, גם בשעה שבראשון־לציון לבדה – כפי שמספר יהודה גרזובסקי, ב־1890 – יצאו כאלף עובדים ערביים יום־יום בעונת החורף לעבוד אצל איכרי המושבה אשר 40 היה מנינם. אי־אפשר היה שלא ישאיר מהלך זה רישומו העמוק. 10 אלפים עובדים. אנשים זרים ומוזרים. מהם רודפי משא קודש, מהם נפעמי חזון מהפכה חברתית ופאתוס תסיסות רבולוציוניות. מהם אורחים פורחים, יחפנים ותמהונים למיניהם. מהם מחפשי מזלם, ומהם שאינם יודעים לשאול אלא רק לתת את כל אשר להם, את נפשם, וזה כל אשר היה להם.

על אודות המושבות, מאבקן ומפעלן, גאות ושפל, נכתב הרבה, וידוע למדי. אך לא על תנועות הפועלים, אגודות פועלים אשר נוסדו לזמנים קצרים ושבו וקמו בצורות שונות, מחליפות פנים כשהן מתגבשות לאטן, ותמיד יש בגרעין הוויתן: כוח אחדותו של הפועל, עזרה הדדית, מוסדות עזר וסעד משותפים, וכלים משתכללים לקליטת העובדים החדשים, ותמיד כוח רעננות בהם, ואותה שירה – שעיקר השראתה כיסופי מהפכנות ברוסיה, – ועליית נשמה חסידית. כשם שירידה בצדה, ונפילה למפחי נפש, ליאוש ולהתפזרות. אפוטרופסות הבארון דיכאה יוזמה, הרדימה כוחות, ורק תסיסת הפועל, ויכוחיו, להטו, רעבו ויחפותו, הסתערותו על הנבצר ממנו, הדריכו מנוח והאחיזו אש נעורים רעבים.

בשלהי העשור השמיני נתדפק על שערי הארץ נחשול מוגבר של עולים, גדול פי כמה מכוח קיבולה של הארץ, וכוח קיבולה היה כדי כוח משקה, וכוח משקה, היה כדי כוח הרצון של העם היהודי בעולם לעמוד לישע המתיישבים, ככל שכבר היה רצון יהודי זה מאורגן – ומתברר, כי תנופת רצון זה היתה דלה עד כי לא תיאמן. מחשבי חשבונות מצאו, כי עד 1890 אספו כל אגודות חובבי ציון ברוסיה ובאירופה באותן שמונה שנים נוראות הוד, כדי 87,000 לי׳׳ש, ואילו הבארון, כדי שהקיים ההוא לא יתמוטט והחלום לא ייבש, השקיע במחצית אותו פרק זמן פי 20 – 1.6 מיליון לי׳׳ש. אלו שקלו במאזנים ישאו יחד, את כובד כל הדברים, הדיבורים, האספות, הכנסים, המיטינגים, חשאיים כפומביים, ה"דיסקוסיות׳׳ למיניהן, הדרשות ההטפות ההלכות הפסוקות וההלכות לימות המשיח, הכתיבות והמכתבים ומכתבי־העתים ועושר כל מליצותיהם בשפת עבר ובשאר כל לשונות, של חובבי ציון על כל פלגותיהם באשר הם – כי אז הלא היה מראה ציון שכה חבבוה וכובד כל ישותה – בלא נחטא בשפתינו… עם מופלא העם היהודי חם־הלב, אשרי מי שיכול להגאל קודם שיגאלו כלל העם.

תר׳׳ן ותרנ׳׳א שנות התעוררות: רוסיה התנערה ממרבית יהודיה, והללו, במוט הקרקע תחת רגליהם – וכששמע הישוב הצעיר בארץ האבות פותח מעינות בלבם – נתעוררו, נדחפו לבוא במחנות גדולים למצוא מחייה באותן נחלות קטנות שהיו לפניהם קודם שידעו הם כל צרכם וידעה הארץ כל צרכה – מה עושים וכיצד.

לא אבוא לספר היסטוריה מופלאה אף כואבת זו, או לחפש עקבות הזמן האבוד. אני עומד כאן כדי לראות את הזמן שעבר בתוך היום הזה, כמקור, כמורשה וכאות, ואולי תבינו לרוחי אם אטול לעצמי רשות עתה למגע פרטי יותר, שכן ההיסטוריה שלי בארץ־ישראל, מתחילה באייר תרנ׳׳א – כשעלה אבי על חוף יפו, וצמיחתי על קרקע זו פותחת באב תרנ׳׳א, כשהתנחל אבא עם אחיו ואחיניו על אדמת חדרה, והקימו להם שם “סוכת קרשים” על מגרש פתוח מכל עבריו, “לקליטת אויר חופשי – מספר אבי בזכרונותיו – פתוח ללטיפת קרני השמש”. (על היתושים נודע מיד אחר־כך). (מחציתי האחרת, מצד אמא, נשתלה בתמוז תרס"ח, כשאמי מרים ואחיה יוסף ויץ הגיעו ארצה).

כלום תהא זאת פריצת תחומי היאה – אדוני היושב־ראש – אם אטול לעצמי רשות לספר לכם, כי חמשה היו הסמילנסקאים הללו שהתישבו על אותה קרקע, מואסים לגור בחאן המפורסם: "מזוהם ללא נשוא׳׳, "פעור פה כשל חיה רעה׳׳, “הקודר והמלוכלך והסגור מכל צדדיו”, כאשר תיארו מבנה ידוע זה איש איש מהם לפי דרכו. הלא הם: המבוגר בהם, זאב – אדם בן 17 עובד מסור ושתקן. אחריו, רב פעלים וקודם לו בארץ בחצי שנה, אף כי צעיר ממנו בחצי שנה – משה. דוד, הנקי והשקדן היה בן 15, ומאיר, הרך והענוג, הוא בן 15, ועוד האחות – שפרה, בוערת באש טולסטוי – כולם מנוחתם שלום.

שנה קודם לכן ביקר בארץ הסב – שמעיה סמילנסקי, אשר כ־50 אלף דונם מאדמת אוקראינה היו נחלתו, ולא חסר לו בה ולא לבניו ולבני־בניו מאומה, לא בנכסים ולא בתורה. אך בהמלצת טיומקין קנו להם נחלה נחלמת בארץ האבות. אדמה ירוקה – ספרו תחילתה – קרובה לים, ונהר עובר בקרבתה… כולה עידית להזרע חיטים, ושחור הקרקעות מזכיר שחור קרקעות של נוף הילדות…

בסוכת הקרשים והמחצלות, על גבעת החול, הופרש מדור קטן לאחות. אך החום, הקור, הגשמים והחול הפורח, לא שעו לקירות וחדרו בנקל, ואתם כל השרצים האפשריים, ועל כולם היתושים.

המים הובאו מן הבאר, דלוחים ומרופשים, על ראש ערביה; הלחם אפוי בזכרון־יעקב, ולא היה במי לתלות אשמת כתמי העובש הירקרק שפשו בו. קמח, סוכר ושמן הובאו מיפו. מן הצ׳רקסים קנו חלב, חמאה, עופות וביצים, ולעתים היה בא הרופא.

הידענים הסבירו כי המלריה הנוראה, מקורה בעיקר בעיפוש האויר. פתחו איפוא חלונות; הרבו אור, הרבו אויר, ותבריאו!

היו אמנם שתלו את המלריה באכילת אבטיחים יתר על המידה. אחרים התלוננו על המים, הם המאררים. ואלו היתושים, לא היו אלא בין טרדנים מציקים, ותמימים למדי בכל השאר.

אלא שהקדחת לא היתה תמימה. בני ה־15 ובני ה־17, החלו נוכחים מיום־ליום בבוא המוות. על ימינם ועל שמאלם התהלך המוות, לא פוסח על איש, לא על גיל, לא על זכויות, ולא על צדקת אדם. קראו לה קדחת רגילה, קדחת ירוקה, קדחת צהובה, והיתה שם כמובן גם קדחת שחור השתן. בתי העלמין בזכרון־יעקב, ביפו ובחדרה עצמה לא ידעו שבעה. עובדים, שרים, חורשים, מקווים לבנות בתים כשיגיע הרשיון, ואפילו בלעדיו – אלא שהמוות מלווה ומקיף סביב. צללים רועדים מתהלכים שם קודחים, בוערים, שיניהם צוללות.

קרובים ורחוקים התחילו מתערבים, נוזפים במתיישבים. אלה קוראים להם “ילדים” ואלה – “מטורפים”. ושני הכינויים אמת.

הרבו אויר רענן, הסתלקו מן הטחוב – והנצלו. אכלו היטב – והנצלו.

גורו לכם על שפת הים מול הרוח – והנצלו. אבל המוות היה חזק מדי, ואין ניצל מידיו. עוברים ושבים סבבו סחור סחור חדרה, שלא לבוא עד תחום המוות.

שממון ושעמום וקדרות בין צריפי המתיישבים. הרוח היתה עוד רעננה בעד המחצלות – אך רוחם של אותם שגדלו בינתיים בשנה, וכבר היו בני 16 ובני 18 – היתה נמוכה ביותר. אחר־כך בא היורה. הקדחת קצת רפתה. אבל גם כוחות המתישבים, והונם שיצא לא לברכה מרובה – ובראש כבוש הם נוסעים למצוא מנוחת מה בראשון־לציון, ואגב, שמועה אומרת כי בונים את רחובות.

הסיפור לא תם. רק התחיל. גם התלאות וגם הפלאות. אבל די בזה. הלא כל בר־בי־רב יודע היום כי לא אויר טהור בחלונות סוכת הקרשים החולמת ידביר את האנופלס מחולל המלריה. כל כך אנו יודעים זאת, עד כי שוכחים כי אכן דוקא האויר ההוא, הטהור, העלומי, החמים – הוא שעשה כל זה. בצריף הדל, המחופה ענפים על גבעת החול, מוקפים לא־כלום, עומק שממה אשר לא שיערו גודלה (אילו תפשו – אולי לא יכלו לעמוד בידיעתם הנוראה הזו). נערים רכים, תמימי מבט, כשמכאן הקברים התחוחים הנוספים יום יום, ומכאן אין קץ הלא נודע ולא נכבש, ומעבר מזה הירוקת הכוזבת של הביצות. להיות בלב כל זה, הרחק מאמא־אבא, להתהלך עם המוות בחדרה, ולשאת עינים תמימות אל המופלא – זה הדבר אשר כל ביאור לא ידלנו, וכל פירוש לא יכילנו, אלא רק אולי לפתוח ולשיר, או אולי להחריש ולקשוב.

אהה, מי יתננו כאן, כעת, קצת מאותה רוח שנשבה אז בפתח סוכת קרשים אחת ישנה, רחוקה, שם על גבעת החול.

הפועל הצעיר כרך ל"ד, חוברות 11–12

דברי־הכנסת, ישיבה קפ“ח, ז' בכסלו תשכ”ג, 4 דצמבר 1963

דבר המהדיר: אלו דברים שיזהר חזר אליהם שוב ושוב, עד שחתמם ב“צלהבים”

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. פריט אחד בתקציב משרד ראש הממשלה הוא זה המפרנס את המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח ורשומים בו השנה כ־5 מיליון לירות לעומת קצת למעלה מ־3 מיליון ל“י אשתקד ולעומת קרוב ל־2 מיליון ל”י שהוצאו למעשה בשנת 62/63, הרי שיש כאן גידול לא מוכחש כלל, אלמלא שגם הסכום הגדול האחרון הוא נכס כחוש, אם אמנם מתכוונים לערך של ממש.

שכן, אם אין במועצה לאומית זו אלא רק פריעת מס לקיומה ולרוח הזמן – היא מחווה יקרה מדי; אבל אם מבקשים כאן אות למדיניות ולתפיסה חדשה המבינה למהפכת הזמן שלנו – הרי אין הזול שבה אלא, חוששני, קוצר השגה ואזלת־יד.

ביטוי זה “מהפכת הזמן שלנו” ריח מליצה בו; אחת מן המצויות בשפע בזבוני אצלנו – מליצות תחת אמונות – אילמלא שהוא שאול כמות שהוא מכתב שנתפרסם זה לא מכבר בידי תנועה שסגנונה המתעב כל דבר־מליצה הוא מוניטין שלה ושל אישיה; הריהו לקוח ממשפט הפתיחה של מצע מפלגת הלייבור הבריטית, לאחר ועידתה השנתית בסקארבורו השנה, הפותח ואומר כזאת: “סימן ההיכר המובהק לעולם שלאחר מלחמת־העולם השניה היא המהפכה המדעית. אם בקצב מהלכה ואם בתחומי התפשטותה, הרי עלתה זו ועברה הרבה את מיטב חלומות דורות שעברו. תגליות חדשות ואמצאות” – הם אומרים שם – “הניפו, תוך כדי חמש או עשר שנים, תנופה שקודם־לכן נדרשו לה שנות מאה. מהפיכה מדעית וו מתגשמת לראשונה בתולדות האדם, כדי להדביר מחסור וחולי, לקדם דעת בעולם ולהשיג לכל העמים רמות מחיה שעד עתה לא היו אלא נחלת יחידי סגולה”.

עד כאן דבריהם, ונוח לי שיהיו הם האומרים דברים אלה ואני רק מניע ראש ומציע לכל לקרוא בעיון קול קורא זה, להתעכב על הפסוקים האומרים כי בכל העולם חדל הנושא: כיצד יחולק עושר העולם בין האומות, מהיות נושא מרכזי, ובמקומו צף ועולה הנושא איך יפוקחו ויבוקרו אותם כוחות ששיחרר המדע החדיש, על מנת שיהיו מופעלים לטוב, לתעסוקה מלאה, לניצול שעות הפנאי שיתרבו, ואיך תהיה החברה המתועשת יותר מסייעת עם זו הנופלת ממנה. לפקוח לב כי השינוײם המואצים שחלו בתעשיה וכי דרכיה תובעים תפיסה חדשה גם מן ההון, גם מן העובדים, גם מן החברה בכללה. כל אלה מולידים שאלות לא ידועות בעוצמתן על אודות סמכות המומחה והמיקצוען ומציגים בעיות לא מנוסות עדיין לפני החברה הדמוקרטית. להטות אוזן לביקורת ולתרעומת – המובעת שם – כי בריטניה של שנות החמישים החמיצה בבורות את המהפכה ואת האתגר שבה, לא שיערה כוחה של מהפכה זו ולא ניחשה כוחן של הבעיות שיצוצו עמה. כי השמרנים – לדעתם – הניחו כוחות חדשים אלה בלתי־מתוכננים וכו', ופחות מדי תעשיינים הבינו מה מתרחש סביבם במדע ובטכנולוגיה, ואיחרו את המועד הן בפיתוח מקורות־ייצור חדשים, הן בהליכים חדשים בייצור, והן בדרכים משופרות יותר לניהול עסקיהם – עד שמגיעים בעלי המצע האמור לקריאה המסכמת: ככל שהמהפכה המדעית תלך ותתקדם, כן תעלה עמה עוצמת המדינה ועושרה, וכן תוכל המדינה לא רק להיטיב לעצמה אלא לתרום מכוחה לכל נצרך בכל מקום, וכי הסיכוי שפותחת לפנינו המהפבה המדעית הוא סיכוי לחיים של עמלנות מעניינים יותר ומוגנים יותר בתחומי חברה, שמכונות משרתות בה את האדם. ולפיכך: קודם כל, החלטה נחושה של הממשלה לעשות הכל ולהפשיר את האומה מקפאונה על שמריה.

מי שמדבר איפוא על מחר והוא מפגר במהלך המהפכה הזו, נושא עליו אחריות חמורה. ואם התקציב הוא הביטוי למדיניות, הרי התקציב לפנינו חוששני אין בו עדיין בשורת שינוי־ערכין, ולא הד שופרה של מהפכה. אמנם יש בו תרומה גדלה והולכת, אלא שהיא בשולי כל השאר, ואין בה כדי כוח בונה עולם.

רגיל אצלנו שסוחרים יכול שייהפכו לתעשיינים בנקיפת אצבע, ולפיכך, סבורים כי בבוא היום יהיו אלה עושים ומתעסקים בנקל בפירות המהפכה המדעית, אלמלא שזה מעבר לכוחם, לא לפי מושגיהם, לא לפי אופק עולמם, הרוחני והמשקי, ולא ערך העולה מנסיון חייהם. וקרוב יותר שיביטו הללו בחשש ובחשד, ואף ינסו לעכב, ובלבד שלא יעמדו פתאום במבוכה, ושמרנותם המיטיבה להם תימצא נכזבה.

ואם אמנם מהפכה משמעה סיום פרק וראשית פרק, מסתבר כי את האופקים הנרחבים ביותר לפרק הבא, לבניה כשם שלהרס, פותח היום המדע, בין במחקר עיוני, בין בפיתוח מעשי, בין בהגשמה טכנולוגית, ומי שאינו מכשיר עצמו מבעוד מועד, יימצא במהרה מפגר, ניזון משײרי אחרים כיתום המחיה נפשו בפאה, בשכחה ובלקט בשדות לא לו.

איני מתעלם כלל מכך שסכומים ניכרים פזורים בכל סעיפי התקציב שלפנינו למדע, מחקר ופיתוח, ומהם גם סעיפים נכבדים שמשקלם הכללי כמעט 21 מיליון לירות, שאיננו כלל סכום של מה־בכך (וזה מלבד מה שיש בתקציב הבטחון), אך גם סך־הכל הזה הוא רב־רושם כל ימות השנה, אבל כמוהו כשוליים בתיכנון מדיניות חדשה למחר. אין בו אלא משום – “מהיכא תיתי”, ולא משום “דווקא” ו“קודם כל”. והוא מתעלם מן המהפכה הסוערת המתדפקת לפתחנו.

לקמץ כאן – משמע לא להתחיל. משמע – לא בתנופה. כלומר לפגר, לסגת ולהפסיד מקום וזמן – מפני שעסק זה אין פירותיו באים אלא לאחר שנים רבות של צמיחה, ומי שאינו רואה את הנולד ולא ישתדל היום, לא יקטוף בבוא העת, וישלם תשלומי כפל, שבת ובושת.

יותר מדי ידועים בתוכנו מדריכי־עם המנסים לעשות להם קפנדריה ולקבל החלטות ולקבוע להם מדיניות בלי שיהיה בידיהם מכשיר מדעי מוסמך להחלטה, וקיצורי דרך אלה גורמים לארוכות שבדרכים; ואילו הנושא שלפנינו הוא שינוי מדיניות מעיקרה, לא תרומה כלשהי למחקר ולפיתוח, אלא שינוי מדיניות מעיקרה. מדיניות חדשה שמהפכת המושגים שנתחוללה תעצב דמותה. ואילו האמת היא כי בתכנון מדעי וטכנולוגי אנו עדיין בלתי־מוכנים. ובשטחים אחדים אפילו פחות מזה: עוד לא התחלנו דבר, אפילו לא לחשוב. עוד לא סיגלנו לעצמנו “מוח” שיחשוב. והרי זו דרגה מדאיגה ביותר. לא רק שתהיה לנו בשל כך תעשיה מונוטונית ומדשדשת על מקומה, כשהכל סביבה תוסס שינוי, פורה רעיונות ומעשים מתחדשים בעוצמה, לא רק שהחקלאות לא תהא בת התחרות כל עוד לא תדע את סוד הזינוק קדימה, אלא שגם עצם המימשל, המשטר ופני החברה, חברת עמלים בני־חורין, העושים במלוא יכולתם הגנוזה בהם, גם זה נעשה אז מסופק – כי מדינה שאינה צריכה לשינוי המרכזי שאירע בדור האחרון, מוטלת עליה אחריות מרה להתנהלות בעוורון ובהפסד זמן, וממחישה סכנת אבדן חירותה, אבדן מחייתה, ואבדן חיותה של אותה חברה.

הייתי מעז אפילו לומר כי ממדי ההוצאות שמוכנה מדינה להוציא על מחקר, פיתוח וקידום – יהיו כממדי האמונה שמדינת זו מאמינה בעתיד האומה, בחירותה ובאושרה, ויבוא עלי אם חטאתי בשפתי. אני מדבר איפוא על התחלה חדשה, על תפיסה חדשה, על אופקי חײם חדשים, והדגש אינו על חדשים, אלא על חײם.

כלל לא על איזו השבחה או הטבה פה ושם, של סעיף זה או זה בתקציב, אלא על זווית־ראות אחרת. אני חש כי קצב גידול עוצמתה היצירתית של מדינה הוא פועל יוצא היום מפעולתה החינוכית, המדעית והטכנולוגית, והוא הקובע את כושרה להתנהל במירוץ ההתחדשות והשינויים.

גם הסתכלות שטחית של חובב תוכל להעיד כי השינויים שנתחוללו לאחרונה בכימיה, בפיסיקה ובביולוגיה – הולידו בעולם כוחות כה עצומים, שכל שנוצר ושוכלל בידי כל האמנויות האחרות, ההנדסות המיכניות והתעשיות השונות למיניהן – לא עלה גם בחלומם.

ואם נכון הדבר כי שום תעשיה לא פתחה לפניה אופקי קיומה כל עוד לא עמד לפניה ובראשה מדע משגשג – באה מיד השאלה כמה תורמת היום התעשיה הישראלית למחקר ולפיתוח? משהו סביב אפס־ואין – בעוד שבכל מקום ומקום שתעשיה ראויה לשמה שוקקת בו, היא תורמת ממיטב כוחה והונה ועד כדי 10% ממחזורה השנתי, ובכמה מקצועות, כגון האלקטרוניקה, גם למעלה מזה. התעשיה רודפת שם אחרי המדע ומחזרת אחר המדענים, ואילו כאן היא בורחת מפניהם ודוחה אותם. ארצות־הברית הקציבה בשנת 1962 10 ביליון דולר למחקר ולפיתוח; ב־1963 – 12 ביליון; ל־1964 – 15 ביליון. איני נדהם כאן רק מגובה הסכומים אלא מצביע על ההתקדמות הקופצת בהתמדה מדרגה לדרגה, משנה לשנה: 10, 12, 15, ועוד ידם נטויה.

אבל, כאמור, אין זו רק שאלה של ייצור מתקדם, של חקלאות רבת־תנופה ושל תעשיה שתחדל מהיות מוצר קל של סוחרים שעושים כשהשוק מפנק אותם. השאלה נוקבת מזה; שכן, אי־אפשר, לדעתי, לנהל כיום חברה בלי שלימין מנהיגיה יכונו קבוצות בעלי דעת וידע להימלך בהם, קודם הכרעה, בשעתה ולאחריה, לנסח עמהם את השאלות הנכונות ולהתוות מכוחם את התשובות. לא שהמומחה יבוא, חלילה, במקום רצון החברה שהמנהיג מבטא אותה, אלא שמי שיודע יותר את פרקו, יהא מסייע לעשות נכונה בשליחות רצון הציבור.

הנהגת המדינה וחברה בתנאי המהירות של ימינו, בסבך המורכב של ההתרחשויות, בתלות המורכבת בגורמים שונים וסותרים זה את זה לעתים, ובהיצע המסחרר של פתרונות – כמוה כניהוג בלא מכשירי עזר, כמוה כטיסה עיוורת: מהר אל מסוכן.

נדמה לעתים קרובות כי לתעשיה שלנו אין חפץ רב במחקר ובפיתוח. פשוט אינם זקוקים לסחורה זו ולא לרעיונות מחדשים. ולפי שהם מערבבים חכמה בידע, דומה עליהם כי יש להם כל צורכם, מלבד שאפשר, לדעתם, – תעשײנים, חקלאים, ופקידים – לייבא ידע מן החוץ מוגמר, בזול ובשפע, ארוז ומוכן לצריכה. די להם בטכנאים ובתוקעי מסמרים בארונות גמורים. ובכן, מי צריך כאן אצלנו לחילם של מדענים ולכוחם? אפשר כמעט בלעדיהם, והמסקנה: לאווירונים אנשי המדע. אל מעבר לים. יקומו ויפוצו לאוניברסיטאות, למכונים ולמשק המחכה להם שם: מחקר ופיתוח – שם, משכורות משופעות – שם, גם מעבדות, ציוד – שם. ושם גם יימצא לבסוף מקום לגאון היהודי – ואת אשר יצליחו שם נקבל כאן אולי כתרומת נדבות.

וכי לא ידוע הוא כי המדען הישראלי, כמו המוסיקאי, כמו הצײר, אין לו הרבה מקום בביתו אלא רק לאחר שכיבדוהו מעבר לים, אז תפוג קצת האדישות, אבל גם אז לא תינתן לו אחיזה של ממש בביתו, אם לא איחרו כבר את המועד. וביתו של אותו מדען או אמן כבר הוקם מעבר לים, מחוץ לכאן, ומחוץ לחכמת חכמי הכאן. ורק מוניטין של ישראל ײקבע על מזוזתו, לצדקה. ורעיונות חדשים נדחים בלך ושוב, וגם בלך ואל תשוב – ובלבד שהשמרנות הנהנית ממה שיש לה, תחוג את עולמה, ותראה בצרוּת־הדעת מין דגל של שמירת הערכים. אבל כשמתברר שהעולם חולק כבוד או הודה ביכולתו של זה שנדחה מפנינו – אז נבוא לחקות את שכבר קיבל גושפנקה בחוץ. דוגמות? למותר. בכל פינה. בכל מקצוע. ולעתים – עד יאוש.

קונים, איפוא, ידע בחוץ ומכווצים את כוח־היצירה שלנו. ויותר ידע כשמובא מבחוץ, הוא כמוכן פחות יצירה מבפנים, ופחות יצירה שלנו. זה יותר היפוכה: לא שלנו. מה לא דחו כבר אצלנו, ומי לא נדחה? וחסרון בדמיון־יוצר נעשה לעתים ציון־לשבח אצלנו. ועושר בקטנות־מוחין – עדות לחכמת מעשה מחוכמת.

נסו נא לעשות רשימה מה קירבה ומה ריחקה התעשיה הישראלית, אמונה על שמרנות ועל חשד במה שהוא חוץ לאופקיה, ועל סוגי ײצור מסולקי חזון, הנה הם תלויים כמלוא חבל הכביסה אצל עקרת־הבית בירכתי החצר, מסתבר עוד, כי גם אותם אנשי מעשה מתקדמים שחשים בפרוס מהפכה זו, הריהם מודים בה ואינם מודים, הן ולאו ורפיא בידיהם, סומכים ואינם סומכים, ורק מוסיפים ותובעים השכם ותבוע עוד הוכחות כי אמנם כוחו של המדע גדול ושימושי הטכנולוגיה בידיו לאלתר; מנסים אותו: אם יוכל בתוך כדי השעה הזאת להוכיח נפלאותיו – מוטב, ואם לאו – אין צורך בו. חכמת אנשי המעשה אינה זקוקה כלל לתוספת חשודה זו של מדע, מידי תמהוני המעבדות. וכשם שכבר עשו גדולות בימיהם, כן יעשו וכן יוסיפו מכוחם, בלי מדענים, גם להבא.

צריך לדעת גם זה: כי ידע מדעי צריך ידע מדעי כדי להפעילו. מי שבא להיעזר במחשב אלקטרוני צריך ידע כדי לשאול, וידע כדי להיענות, וכן כל הפונה אל מחשבה מדעית צריך שיהיה מחונן בידע די הצורך כדי לשאול וכדי להיענות.

ומכשירי־ביניים אלה שבהם שואלים ומהם נענים, הם סוג מיוחד של מדענים אשר אינם מרובים אצלנו כלל. ולפי שהסבלנות לדרך המדע קצרה, הרי יש ממליצים לנהג את הספינה לא על־פי מכשירי ניווט כי אם על־פי מסורת וחוש הריח.

אנשי רצון טוב לעולם רצויים, אך בלא ידע והכשרה יהלכו ברצונם הטוב ערומים ויחפים. ואילו מטרת כל חינוך היא לחשל כוחות ולהפעילם. ואותה הסבלנות שמראים כשמחכים חמש שנים עד שיניב עץ הדר פריו, מתבטלת כמעט כשבוחנים לתנובת מעבדות המחקר ומכוני הפיתוח. מחקר ופיתוח הם כצנוניות בעיניהם, שהיום אדם זורע ולכמה שבועות מחתכן לסלט. זאת ועוד: מהפכת המדע אין פירושה שנצביע בסיפוק כי פה ושם, בירכתי משרד זה או אחר, הנה יושבים כבר אנשים טובים ומנסים במעט אמצעים להצדיק קיומם, עיניהם כלות לתקציב, והממונים עליהם עינם צרה גם בלחם חסד זה. מהפכה זו משמעה, בתכלית הקיצור: כי לפני כל עשיה ועשיה שעושה הממשלה, בכל תחומי החיים, יצא חלוץ של מחקר וסוללים של ידע. ומחקר ופיתוח אין פירושו חקירה מה שכבר ידוע וניצול שימושים שכבר הוכרו, בתיקון ובהגהה כלשהי, אלא מחקר ופיתוח של הלא־נודע, הלא־מוכר, שגם מחר לא תדע עליו הרבה ואולי רק מחרתיים. וכדאי להשקיע ולהוסיף כוחות שברוח ועמל שבגוף, ברי לעמוד בחזית זו שממול הלא־ידוע, ולקשוב על ימין ועל שמאל בעולם, כדי שיום אחד יבוא גם פרי ישווה לשקידה ממושכת זו. לחפש ולחפש ולחפש, בדרך המלך, ובעיקר מחוץ לכל הדרכים הסלולות: זה טעם כל הדבר.

כי התמדה בדרכים של תמול שלשום היא היא המוליכה אל סוף הדרך. אופקים חדשים נקרעים לפני המשק היוצר ואנחנו עדיין בטכסטיל, ביהלומים, ובצמיגים, נוסף על תפוחי הזהב – בלא לזלזל בכל אחד מאלה – כלום לא בשלה העת לנסות, נוסף על הצרכים האמורים, לתהות ולהשקיע כל מה שאפשר ויותר מזה על מנת להעמיק חריש בשדות שהיום נראים בלתי מצמיחים כלום ולמחר הם אולי מרכז היצירה הלאומית. ואילו מחקרים כגון אלה המנויים להלן, כלום אין בהם בשורה חדשה לארץ קטנה שאמצעיה הגולמיים וכוחה היוצר חנוק?

מה עשינו למשל בתחום המחקר בפיסיקה של המצב המוצק ובכימיה של המצב המוצק? מחקר שהוא אבי הרעיונות על אנרגיה שתופק אולי מן האור, ושבשולי גלימתו כבר משובצים כל אותם טרנזיסטורים, ידועים ולא ידועים, שנעשו כמעט חזוּת פני הדור וסיסמתו? כמה השקענו והיכן פעלנו ומתי בשׂדה זה? או כמה מדעתנו ומכוחנו נתנו למחקרים המתקדמים בביולוגיה, ובעיקר בשדה התורשה – שדה פורה רעיונות נועזים ביותר לא רק ברפואה אלא גם, ובדחילו ורחימו, בנסיון להשתלט ולכוון את התורשה הטבעית, מתחילה בצמחים ובחיידקים, ואחריתו מי ישורנה?

או, למשל ענין כזה: מחקר החקלאות הימית: מחזור החיים בים; פוריותו, הצמחית דווקא, ושימושה כאוצר לא נחקר ולא מנוצל בעיקרו עד היום, אם למזון, אם לחומר גלם, ואם למי יודע מה, כלום אמנה כאן כל מחקר מגשש שהוא לעומק ולגינה ולמרחב, גישושים תוהים כאלה, המגלים לעתים מטמון, אבל שגם בעצם היותם גישושים – הם מקנים עושר: קליטת האינפורמציה המדעית מרחבי העולם לשירות תהליכים כלכליים, לייעוץ משקי בכל השטחים, קליטת רעיונות מקו החזית של התקדמות המדע, ותרגומם לשימוש המעשי, רעיונות שלא ײמסרו אלא למי שהוא עצמו תורם בהם, ושגם שם אין “קח” בלי "תן׳׳. ומי שלא יפתח היום, בעוד עשר שנים ידיו ריקות, והוא בחוץ. מחקרים העשויים להיהפך לתעשיות, אשר איש בינינו אינו משער עוד אופקיהן. מדענים לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. בכל האומץ, הנמרצות וההחלטיות, ואפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, שהיא אם לתהליכי ײצור ברוקחות ובמזון, או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא. בקצרה צריך שתהיה לנו, בהקדם הקרוב ביותר, הצעה למדיניות חדשה לרשות מרכזית למחקר ולפיתוח. השהייה או אי־ניצול נכון – הם בחזקת איבוד סיכוי.

חלילה לי למעט כלום מזה שכבר עושים אצלנו בשטחים אלה, הן במשק הבטחון והן במשק השלום, וחס לי לזלזל בכל התחלה שהיא, אף־על־פי־כן מידת היושר לומר כי בדרך כלל אנו מפגרים פיגור –מדאיג, וכי התעשיה שלנו לא כל־כך איכפת לה, ידיה קמוצות וליבה לא פנוי לקידומה. בעיניהם טוב המדע רק כדי לרפא יבלותיהם המציקות להם מתמול.

אם לא נעמוד בהקדם בין שאר חוקרי סודות הבריאה – ואני בטוח כי יש לנו כוחות לכך –, נהיה מחוקים במהרה מתודעת העולם, זכות אבות לא תסײע כאן. ויש לנו כוחות לא מבוטלים להיות דווקא בין חלוצי החיפוש הזה. ואסור שדווקא כאן, בדיוק במקום שם “הגניוס” היהודי מתגלה בייחוד הבונה – דווקא כאן נקפוץ יד ולב. אנחנו עם קטן בארץ קטנה ולא עשׁירה, ורק זכות היותנו כוח יוצר ובורא – מקנה לנו ערך, ולא עוד אלא שמשום־מה מחכים מצדדים שונים ומצפים שבשׁדה־אדם זה נתגלה מחר, וצריך להתחיל היום.

צריך שנרגיש מועקת מעילה בשליחות, כל עוד לא שלחנו חלוץ זה ליום מחר. ועיני הדור הצעיר בנו. ואילו במדיניות האומרת כי אפשר לייבא מחקר מוגמר במקום לפתחו על קרקענו – קוטלים את הצמיחה בעודה באיבה. אילו קיבלנו שיטה זו, כי אז דבר לא היה נוצר במדינה דלה זו, לא החקלאות, לא התעשיה ולא כל דבר שיש.

מחלקות מחקר ופיתוח בכל משרד ומשרד אינן איפוא מותרות אלא סימן חיות. ורשות מרכזית כזו, שתעמוד בראש כלל מפעלי המחקר והפיתוח והידע, היא כורח שדחיפותו נעשית קריטית משנה לשנה וכמעט מחמיצים את השעה.

מופלא נראה הדבר כי אפילו אחוז אחד למאה אינו מוקדש מתקציבנו, במרוכז ובמגובש למטרה אחת זו – 26 מיליון מתוך 3,500 מיליון, (מלבד הוצאות משרד הבטחון) – ליצירת גרעין מדעי לכלל מפעלי המדינה, התעשיה ותכנון, והקמתם מהיום למחר.

וצריך לזכור כי מדענים משמע מעבדות, ומעבדות פירושן תקציבים, ולא קלים כי אם כבדים דווקא ומאד. אפשר כמובן לחסוך כאן – כדאי אז לחסוך יותר ולא להתחיל. חוששני, כי לעתים קרובות מדי היה אצלנו התואר “אקדמאי” שם נרדף לתביעות שכר, לרדיפה אחר עמדה וכבוד והתחרות על ראש התור, ואילו אני כלל אינני מדבר לא על משכורות ולא על זכויות. אני מדבר על חובות ועל שליחות, קודם כל.

לעתים תוהים הבריות: כיצד להעריך הישגי מדענים אם אין הללו באים מדי בוקר וחידוש גאוני נוסף בידיהם – וקשה עליהם אורך־הרוח להמתין שנים לא מונחות עד שיביאו טרף עלה זית, ומתבקש לפיכך קצת לדגדג להם לאותם “עכברי מעבדה”, להפעיל עליהם קצת לחץ, וקצת תרעומות וקצת טיפול המינהלה לאמור: תוצאות, תוצאות, תוצאות, כל בוקר עוד תוצאות, ורשום בכרטסת, והוכח לעיני כל – הספקים על הספקים, ובלעדי אלה – עפרון המחיקה של הגזבר. חובה להציל את המדע מלחץ נבער זה של השגות שווה פרוטה.

אגב כך, יפה שיזכור כל אחד מאתנו זכור היטב, כי הילד שנכנס היום לבית־הספר היסודי לא ימצא בצאתו מבית־הספר התיכון אף אחד מן המקצועות המשקיים הידועים היום, כשם שחברו שנכנס לבית־הספר בשלהי מלחמת־העולם לא שיער הוא ולא שיערו הוריו ומדריכיו לטוב־ולהועיל – כי הפלאסטיקה, האלקטרוניקה, ומנגנוני האוטומאציה – יהיו עמודי השורה למשק של היום. ואילו המשק שלקראתו טרחו לחנכו נמצא כבר מיושן וחסר משמעות כמעט, ולפיכך אופקי הידע של החברה הם שיהיו גבול בעוד עשר עשרים שנה לעוצמת הציבור וליחידים שבו, והם שיתנו מחנק או מרחב חיים. די להזכיר כאן שליטה באנרגיה גרעינית, ואפילו שליטה יחסית, כדי לראות עד היכן הדברים מגיעים וצפויים לשינוי.

מוכרחים איפוא להתחיל היום להוציא את המדע ואת המחקר משכונות העוני בתקציב ומפרברי תשומת־הלב. לקחת דוגמה מטובים וחזקים מאתנו, שנוכחו ולמדו והסיקו מסקנות. אין ממשל נאור יכול להתקיים כיום בלי צוות מוחות מתחומי מדעי הטבע והחברה, נוסף על משרתי הציבור ונבחריו, נושאי רצונו החופשי. מראש הממשלה ועד מנהלי האגפים השונים – כוחם לעמוד במבחני העתיד הקרוב מותנה כולו בהכנות הממשיות שיעשו היום להפעיל כוח גדול זה, שאינו קל כלל להפעלה, שאינו פשוט ולא פשטני, אך שבלעדיו הכל יהיה מפושט טעם, פרימיטיבי, אם לא מחטיא את המטרה מכל וכל. לא קל להפעיל צוות מדעי. והוא גם אינו בר־ציות. אלא שבזה דווקא כוחו. מדע הוא בלתי־תלוי, בלתי־כפוף. לא לשר, לא למפלגתו ולא להשקפות יפות מסוג זה או זה ולא לסדרי המנגנון הרגילים.

מצד שני אסור לתת לשום מומחה שבעולם בשום מקצוע מן המקצועות לנהג את רצון החברה ולהכתיב לה מטרות ויעדים. עליו לעשות בשליחות החברה ולשרתה במיטב ידיעותיו, ונבחרי כלל הציבור המה גם שליחיו שלו. במה דברים אמורים? כשניתן לו, בשטח שלו, לעשות במלוא כל כוחו, בלתי־תלוי, עצמאי, ופתוח־מוח־ודמיון, לחשוב, לפקפק, לאשר, לערער, לנסות ולהסיק ביושר ובאומץ, ובעיקר דרך חירות, ככל שיימצא נכון לפניו, ואולי המיוחד לנו שנוכל לתרום כאן משהו אופײני לנו, והוא – תחושת שותפות לעובד בשדה ולעובד במעבדה. (אף כי המדען לעולם משהו של בדידות עוטף אותו). לא כשתי דרכים, אלא כדרך רחבה לצעידות שונות. שום נסיון לקידום החברה לא יוכל היום לעצום עיניו מפני האמת, כי ההזדמנות היפה ביותר לקידמה (כמו להרס) נתונה היום בידי המדע והטכנולוגיה, שעה שהם עולים בקנה אחד עם רצון האדם החופשי ומאוויי החברה בת־החורין.

כוחה של הארץ הגיע, כמדומני, עד הגבול שרק ידע חדש ותנופה לא שיערנו יוכלו לקרוע לפנינו אופקים להמשיך מעשה היצירה, ועלינו לשמוע ולעשות. אחד מנכסי היסוד לעושר העמים כיום, בדומה למקום שהיה תופש תמיד ההון, חומר הגלם, או מכשירי הייצור – נעשה בזמננו הידע המדעי. וככל שיהיה הידע עמוק יותר, משוכלל יותר ומקיף יותר – יהיה מעשיר יותר את החברה בכוחות משקיים ובנכסי חיים. יתר על כן, כל היודע יותר מחברו להיות יוצר הידע – ולא צרכנו –, יהא בן־חורין מחברו ומאושר ממנו, וכל שקיימו תלוי בידע חברו – חשש הוא שגם יהיה תלוי בידיו וחירותו בידיו והדברים ידועים ומוכחים יום יום. ולפיכך חינוך והקניית ידע הם במרכז. רבבות בני נוער מוכשר, מזה, ואוצרות פתוחים בידע, מזה – קוראים לתנופה שורשית ויסודית כדי ליתן בפרוס השליש השלישי למאה הזאת את כוחנו ואח חיובנו לטוב, ולהשקיע כל מה שאפשר כדי ליצור התחלות שרק להן סיכוי של קיימא לעצמאות, ולעולם של ערך.

על הממשלה להיות כאן מופת וחלוץ לכל האחרים שיבואו ויעשו בשלהם – פרטים, ארגונים, תעשײנים כחקלאים, מוסדות כלכלה כמפעלי פיתוח – כשמחקר, מדע וחינוך בראש דאגתם. בלעדי זה הכל לא רק קופא על מקומו, אלא נסוג מפיגור לפגור, מנחשלות ברעיונות עד נבערות העובדים, ואילו התנופה סחוף תסחוף עמה אדם ועם. וצריך להתחיל מיד.

בשטחי הייצור העיקריים של העתיד הקרוב עוד לא נגענו. עוד לא התחלנו להתכונן, כמעט לא נקפנו בהם אצבע. הכרח הוא שהגוף המרכזי שליד משרד ראש הממשלה יהיה גוף חסון ורב עוצמה לעשות, ושלא יהא משרד במשרדי הממשלה שלא יהיו בו קבוצות מדענים לשירותו. כדי שידע להיות בן זמנו ולא מפגר מאחור ונחשל. בערות בשימוש הכוח המדעי היא לרועץ לא רק למשק ולביטחון אלא לעצם הקיום.

אולי לא למותר יהיה להצביע כאן על מאמצי עמים אחרים, ובעיקר על מאמצי עמים שכנים לצאת למרחב בסיוע המדע, בין לצורכי שלום ובין – מה שקרוב יותר – שלא לצורכי שלום. כדאי שנעיף מבט, במספר אחד מן המספרים הרבים שנתפרסמו בענין זה, במצרים, בכל הנוגע לעידוד המערך המחקרי באסיה. בתכנית החומש האחרונה הקציבו כ־60 מיליון דולר לסעיף אהד, והוא – מילגות ומענקים ללימוד של מצרים במצרים, של מצרים בחוץ־לארץ, ושל לא מצרים שילמדו במצרים למצרים. ואצלנו? כמה הוקצב אצלנו למילגות ולמענקי לימוד גבוה, בין בארץ ובין בחוץ־לארץ? וזה רק פרט וסעיף אחד ממערך שלם הבא לקדם מדינה ולתת לה תנופה שתשנה מחר פניה ללא הכר. או כלום צריך כאן להוכיח כי רמת חיי מדינה תואמת את רמת הישגיה החינוכײם ואת שיעורי פיתוח יצירתה? אנחנו כאן אומה קטנה, אבל אומה שסיכוייה כאן יפים למדי, שקשרים לה שאין כדוגמתם אל אישי מדע ואל מוסדות מדע, וגם יכולת אינטלקטואלית מוכחה וחוזרת ומוכחה, ואסור שנחמיץ שעתנו. אסור שנדחה, אסור שנקמץ דווקא בסיכוי מרהיב זה. או נבערוּת תהא זו אם לא נדע להפעיל את המובחר שיש בכוחנו ולאלתר, בלי לדחות למחר.

ויהי רצון שלא נצטרך להתפלל ליום אשר מישהו מכל שכנינו יצליח בו ויפריח משהו לחלל – כדי שניווכח ונתחיל לספוק כף אל ירך, ונפתח אז בבהלה, כביום מר ונמהר, את כל אוצרות הארץ ויפוזר הכל כדי להספיק לעשות משהו מיניה וביה, או לחטוף ולקנות מחר מבחוץ ובכל מחיר ובלבד שנינצל מהרגשת הסתחפות הקרקע שתיפול עלינו משמיים בהירים.

אבל אינני רוצה להעמיד כל זה רק בצל התחרות־איבה זו ובלהט קנאת יריבים, השואפים לכלות זה את זה. הענין שלפנינו הוא יסודי ומעמיק מכל זה. הוא תנאי להתקדמות ולעיצוב דמות החברה בימות השלום וככל הימים. הוא גונז בו מרחב להשתמש בתנופה בידע באמצעות הכוחות הגנוזים בקרבנו.

האם צריכה היום הממשלה והמדינה להשתמש במדע ובמחקר בהחלטיות, בנמרצות ובאומץ, כדי להרבות יצירה ולהרחיב עולם, ולהינשא בכוח זה, שאם אינך אדון לו אתה נרמס תחתיו? ויפה שנתחיל היום.

‬יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברים שנאמרו בדיון בתקציב משרד ראש הממשלה, ינואר 1964

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. פריט אחד בתקציב משרד ראש הממשלה הוא זה המפרנס את המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח ורשומים בו השנה כ־5 מיליון לירות לעומת קצת למעלה מ־3 מיליון ל“י אשתקד ולעומת קרוב ל־2 מיליון ל”י שהוצאו למעשה בשנת 62/63, הרי שיש כאן גידול לא מוכחש כלל, אלמלא שגם הסכום הגדול האחרון הוא נכס כחוש, אם אמנם מתכוונים לערך של ממש.

שכן, אם אין במועצה לאומית זו אלא רק פריעת מס לקיומה ולרוח הזמן – היא מחווה יקרה מדי; אבל אם מבקשים כאן אות למדיניות ולתפיסה חדשה המבינה למהפכה הזמן שלנו — הרי אין הזול שבה אלא, חוששני, קוצר השגה ואזלת־יד.

ביטוי זה “מהפכת הזמן שלנו” ריח מליצה בו; אחת מן המצויות בשפע בזבזני אצלנו – מליצות תחת אמונות – אילמלא שהוא שאול כמות שהוא מכתב שנתפרסם זה לא מכבר בידי תנועה שסגנונה המתעב כל דבר־מליצה הוא מוניטין שלה ושל אישיה; הריהו לקוח ממשפט הפתיחה של מצע מפלגת הלייבור הבריטית, לאחר ועידתה השנתית בסקארבורו השנה, הפותח ואומר כזאת: “סימן ההיכר המובהק לעולם שלאחר מלחמת־העולם השניה היא המהפכה המדעית. אם בקצב מהלכה ואם בתחומי התפשטותה, הרי עלתה זו ועברה הרבה את מיטב חלומות דורות שעברו, תגליות חדשות ואמצאות” – הם אומרים שם – “הניפו, תוך כדי חמש או עשר שנים, תנופה שקודם־לכן נדרשו לה שנות מאה. מהפיכה מדעית וו מתגשמת לראשונה בתולדות האדם, כדי להדביר מחסור וחולי, לקדם דעת בעולם ולהשיג לכל העמים רמות מחיה שעד עתה לא היו אלא נחלת יחידי סגולה”.

עד כאן דבריהם, ונוח לי שיהיו הם האומרים דברים אלה ואני רק מניע ראש ומציע לכל לקרוא בעיון קול קורא זה, להתעכב על הפסוקים האומרים כי בכל העולם חדל הנושא: כיצד יחולק עושר העולם בין האומות, מהיות נושא מרכזי, ובמקומו צף ועולה הנושא איך יפוקחו ויבוקרו אותם כוחות ששיחרר המדע החדיש, על מנת שיהיו מופעלים לטוב, לתעסוקה מלאה, לניצול שעות הפנאי שיתרבו, ואיך תהיה החברה המתועשת יותר מסייעת עם זו הנופלת ממנה. לפקוח לב כי השינוײם המואצים שחלו בתעשיה וכי דרכיה תובעים תפיסה חדשה גם מן ההון, גם מן העובדים, גם מן החברה בכללה. כל אלה מולידים שאלות לא ידועות בעוצמתן על אודות סמכות המומחה והמיקצוען ומציגים בעיות לא מנוסות עדיין לפני החברה הדמוקרטית. להטות אוזן לביקורת ולתרעומת – המובעת שם – כי בריטניה של שנות החמישים החמיצה בבורות את המהפכה ואת האתגר שבה, לא שיערה כוחה של מהפכה זו ולא ניחשה כוחן של הבעיות שיצוצו עמה. כי השמרנים – לדעתם – הניחו כוחות חדשים אלה בלתי־מתוכננים וכו', ופחות מדי תעשיינים הבינו מה מתרחש סביבם במדע ובטכנולוגיה, ואיחרו את המועד הן בפיתוח מקורות־ייצור חדשים, הן בהליכים חדשים בייצור, והן בדרכים משופרות יותר לניהול עסקיהם – עד שמגיעים בעלי המצע האמור לקריאה המסכמת: ככל שהמהפכה המדעית תלך ותתקדם, כן תעלה עמה עוצמת המדינה ועושרה, וכן תוכל המדינה לא רק להיטיב לעצמה אלא לתרום מכוחה לכל נצרך בכל מקום, וכי הסיכוי שפותחת לפנינו המהפבה המדעית הוא סיכוי לחיים של עמלנות מעניינים יותר ומוגנים יותר בתחומי חברה, שמכונות משרתות בה את האדם. ולפיכך: קודם כל, החלטה נחושה של הממשלה לעשות הכל ולהפשיר את האומה מקפאונה על שמריה.

מי שמדבר איפוא על מחר והוא מפגר במהלך המהפכה הזו, נושא עליו אחריות חמורה. ואם התקציב הוא הביטוי למדיניות, הרי התקציב לפנינו חוששני אין בו עדיין בשורת שינוי־ערכין, ולא הד שופרה של מהפכה. אמנם יש בו תרומה גדלה והולכת, אלא שהיא בשולי כל השאר, ואין בה כדי כוח בונה עולם.

רגיל אצלנו שסוחרים יכול שייהפכו לתעשיינים בנקיפת אצבע, ולפיכך, סבורים כי בבוא היום יהיו אלה עושים ומתעסקים בנקל בפירות המהפכה המדעית, אלמלא שזה מעבר לכוחם, לא לפי מושגיהם, לא לפי אופק עולמם, הרוחני והמשקי, ולא ערך העולה מנסיון חייהם. וקרוב יותר שיביטו הללו בחשש ובחשד, ואף ינסו לעכב, ובלבד שלא יעמדו פתאום במבוכה, ושמרנותם המיטיבה להם תימצא נכזבה.

ואם אמנם מהפכה משמעה סיום פרק וראשית פרק, מסתבר כי את האופקים הנרחבים ביותר לפרק הבא, לבניה כשם שלהרס, פותח היום המדע, בין במחקר עיוני, בין בפיתוח מעשי, בין בהגשמה טכנולוגית, ומי שאינו מכשיר עצמו מבעוד מועד, יימצא במהרה מפגר, ניזון משײרי אחרים כיתום המחיה נפשו בפאה, בשכחה ובלקט בשדות לא לו.

איני מתעלם כלל מכך שסכומים ניכרים פזורים בכל סעיפי התקציב שלפנינו למדע, מחקר ופיתוח, ומהם גם סעיפים נכבדים שמשקלם הכללי כמעט 21 מיליון לירות, שאיננו כלל סכום של מה־בכך (וזה מלבד מה שיש בתקציב הבטחון), אך גם סך־הכל הזה הוא רב־רושם כל ימות השנה, אבל כמוהו כשוליים בתיכנון מדיניות חדשה למחר. אין בו אלא משום — “מהיכא תיתי”, ולא משום “דווקא” ו“קודם כל”. והוא מתעלם מן המהפכה הסוערת המתדפקת לפתחנו.

לקמץ כאן – משמע לא להתחיל. משמע – לא בתנופה. כלומר לפגר, לסגת ולהפסיד מקום וזמן – מפני שעסק זה אין פירותיו באים אלא לאחר שנים רבות של צמיחה, ומי שאינו רואה את הנולד ולא ישתדל היום, לא יקטוף בבוא העת, וישלם תשלומי כפל, שבת ובושת.

יותר מדי ידועים בתוכנו מדריכי־עם המנסים לעשות להם קפנדריה ולקבל החלטות ולקבוע להם מדיניות בלי שיהיה בידיהם מכשיר מדעי מוסמך להחלטה, וקיצורי דרך אלה גורמים לארוכות שבדרכים; ואילו הנושא שלפנינו הוא שינוי מדיניות מעיקרה, לא תרומה כלשהי למחקר ולפיתוח, אלא שינוי מדיניות מעיקרה. מדיניות חדשה שמהפכת המושגים שנתחוללה תעצב דמותה. ואילו האמת היא כי בתכנון מדעי וטכנולוגי אנו עדיין בלתי־מוכנים. ובשטחים אחדים אפילו פחות מזה: עוד לא התחלנו דבר, אפילו לא לחשוב. עוד לא סיגלנו לעצמנו “מוח” שיחשוב. והרי זו דרגה מדאיגה ביותר. לא רק שתהיה לנו בשל כך תעשיה מונוטונית ומדשדשת על מקומה, כשהכל סביבה תוסס שינוי, פורה רעיונות ומעשים מתחדשים בעוצמה, לא רק שהחקלאות לא תהא בת התחרות כל עוד לא תדע את סוד הזינוק קדימה, אלא שגם עצם המימשל, המשטר ופני החברה, חברת עמלים בני־חורין, העושים במלוא יכולתם הגנוזה בהם, גם זה נעשה אז מסופק – כי מדינה שאינה צריכה לשינוי המרכזי שאירע בדור האחרון, מוטלת עליה אחריות מרה להתנהלות בעוורון ובהפסד זמן, וממחישה סכנת אבדן חירותה, אבדן מחייתה, ואבדן חיותה של אותה חברה.

הייתי מעז אפילו לומר כי ממדי ההוצאות שמוכנה מדינה להוציא על מחקר, פיתוח וקידום – יהיו כממדי האמונה שמדינת זו מאמינה בעתיד האומה, בחירותה ובאושרה, ויבוא עלי אם חטאתי בשפתי.

אני מדבר איפוא על התחלה חדשה, על תפיסה חדשה, על אופקי חײם חדשים, והדגש אינו על חדשים, אלא על חײם.

כלל לא על איזו השבחה או הטבה פה ושם, של סעיף זה או זה בתקציב, אלא על זווית־ראות אחרת. אני חש כי קצב גידול עוצמתה היצירתית של מדינה הוא פועל יוצא היום מפעולתה החינוכית, המדעית והטכנולוגית, והוא הקובע את כושרה להתנהל במירוץ ההתחדשות והשינויים.

גם הסתכלות שטחית של חובב תוכל להעיד כי השינויים שנתחוללו לאחרונה בכימיה, בפיסיקה ובביולוגיה – הולידו בעולם כוחות כה עצומים, שכל שנוצר ושוכלל בידי כל האמנויות האחרות, ההנדסות המיכניות והתעשיות השונות למיניהן – לא עלה גם בחלומם.

ואם נכון הדבר כי שום תעשיה לא פתחה לפניה אופקי קיומה כל עוד לא עמד לפניה ובראשה מדע משגשג – באה מיד השאלה כמה תורמת היום התעשיה הישראלית למחקר ולפיתוח? משהו סביב אפס־ואין – בעוד שבכל מקום ומקום שתעשיה ראויה לשמה שוקקת בו, היא תורמת ממיטב כוחה והונה ועד כדי 10% ממחזורה השנתי, ובכמה מקצועות, כגון האלקטרוניקה, גם למעלה מזה. התעשיה רודפת שם אחרי המדע ומחזרת אחר המדענים, ואילו כאן היא בורחת מפניהם ודוחה אותם. ארצות־הברית הקציבה בשנת 1962 10 ביליון דולר למחקר ולפיתוח; ב־1963 – 12 ביליון; ל־1964 – 15 ביליון. איני נדהם כאן רק מגובה הסכומים אלא מצביע על ההתקדמות הקופצת בהתמדה מדרגה לדרגה, משנה לשנה: 10, 12, 15, ועוד ידם נטויה.

אבל, כאמור, אין זו רק שאלה של ייצור מתקדם, של חקלאות רבת־תנופה ושל תעשיה שתחדל מהיות מוצר קל של סוחרים שעושים כשהשוק מפנק אותם. השאלה נוקבת מזה; שכן, אי־אפשר, לדעתי, לנהל כיום חברה בלי שלימין מנהיגיה יכונו קבוצות בעלי דעת וידע להימלך בהם, קודם הכרעה, בשעתה ולאחריה, לנסח עמהם את השאלות הנכונות ולהתוות מכוחם את התשובות. לא שהמומחה יבוא, חלילה, במקום רצון החברה שהמנהיג מבטא אותה, אלא שמי שיודע יותר את פרקו, יהא מסייע לעשות נכונה בשליחות רצון הציבור.

הנהגת המדינה וחברה בתנאי המהירות של ימינו, בסבך המורכב של ההתרחשויות, בתלות המורכבת בגורמים שונים וסותרים זה את זה לעתים, ובהיצע המסחרר של פתרונות – כמוה כניהוג בלא מכשירי עזר, כמוה בטיסה עיוורת: מהר אל מסוכן.

נדמה לעתים קרובות כי לתעשיה שלנו אין חפץ רב במחקר ובפיתוח. פשוט אינם זקוקים לסחורה זו ולא לרעיונות מחדשים. ולפי שהם מערבבים חכמה בידע, דומה עליהם כי יש להם כל צורכם, מלבד שאפשר, לדעתם, – תעשײנים, חקלאים, ופקידים – לייבא ידע מן החוץ מוגמר, בזול ובשפע, ארוז ומוכן לצריכה. די להם בטכנאים ובתוקעי מסמרים בארונות גמורים. ובכן, מי צריך כאן אצלנו לחילם של מדענים ולכוחם? אפשר כמעט בלעדיהם, והמסקנה: לאווירונים אנשי המדע. אל מעבר לים. יקומו ויפוצו לאוניברסיטאות, למכונים ולמשק המחכה להם שם: מחקר ופיתוח – שם, משכורות משופעות – שם, גם מעבדות, ציוד – שם. ושם גם יימצא לבסוף מקום לגאון היהודי – ואת אשר יצליחו שם נקבל כאן אולי כתרומת נדבות.

וכי לא ידוע הוא כי המדען הישראלי, כמו המוסיקאי, כמו הצײר, אין לו הרבה מקום בביתו אלא רק לאחר שכיבדוהו מעבר לים, אז תפוג קצת האדישות, אבל גם אז לא תינתן לו אחיזה של ממש בביתו, אם לא איחרו כבר את המועד. וביתו של אותו מדען או אמן כבר הוקם מעבר לים, מחוץ לכאן, ומחוץ לחכמת חכמי הכאן. ורק מוניטין של ישראל ײקבע על מזוזתו, לצדקה. ורעיונות חדשים נדחים בלך ושוב, וגם בלך ואל תשוב – ובלבד שהשמרנות הנהנית ממה שיש לה, תחוג את עולמה, ותראה בצרות־הדעת מין דגל של שמירת הערכים. אבל כשמתברר שהעולם חולק כבוד או הודה ביכולתו של זה שנדחה מפנינו – אז נבוא לחקות את שכבר קיבל גושפנקה בחוץ. דוגמות? למותר. בכל פינה. בכל מקצוע. ולעתים – עד יאוש.

קונים, איפוא, ידע בחוץ ומכווצים את כוח־היצירה שלנו. ויותר ידע כשמובא מבחוץ, הוא כמוכן פחות יצירה מבפנים, ופחות יצירה שלנו. זה יותר היפוכה: לא שלנו. מה לא דחו כבר אצלנו, ומי לא נדחה? וחסרון בדמיון־יוצר נעשה לעתים ציון־לשבח אצלנו. ועושר בקטנות־מוחין – עדות לחכמת מעשה מחוכמת.

נסו נא לעשות רשימה מה קירבה ומה ריחקה התעשיה הישראלית, אמונה על שמרנות ועל חשד במה שהוא חוץ לאופקיה, ועל סוגי ײצור מסולקי חזון, הנה הם תלויים כמלוא חבל הכביסה אצל עקרת־הבית בירכתי החצר. מסתבר עוד, כי גם אותם אנשי מעשה מתקדמים שחשים בפרוס מהפכה זו, הריהם מודים בה ואינם מודים, הן ולאו ורפיא בידיהם, סומכים ואינם סומכים, ורק מוסיפים ותובעים השכם ותבוע עוד הוכחות כי אמנם כוחו של המדע גדול ושימושי הטכנולוגיה בידיו לאלתר; מנסים אותו: אם יוכל בתוך כדי השעה הזאת להוכיח נפלאותיו — מוטב, ואם לאו – אין צורך בו. חכמת אנשי המעשה אינה זקוקה כלל לתוספת חשודה זו של מדע, מידי תמהוני המעבדות. וכשם שכבר עשו גדולות בימיהם, כן יעשו וכן יוסיפו מכוחם, בלי מדענים, גם להבא.

צריך לדעת גם זה: כי ידע מדעי צריך ידע מדעי כדי להפעילו. מי שבא להיעזר במחשב אלקטרוני צריך ידע כדי לשאול, וידע כדי להיענות, וכן כל הפונה אל מחשבה מדעית צריך שיהיה מחונן בידע די הצורך כדי לשאול וכדי להיענות.

ומכשירי־ביניים אלה שבהם שואלים ומהם נענים, הם סוג מיוחד של מדענים אשר אינם מרובים אצלנו כלל. ולפי שהסבלנות לדרך המדע קצרה, הרי יש ממליצים לנהג את הספינה לא על־פי מכשירי ניווט כי אם על־פי מסורת וחוש הריח.

אנשי רצון טוב לעולם רצויים, אך בלא ידע והכשרה יהלכו ברצונם הטוב ערומים ויחפים. ואילו מטרת כל חינוך היא לחשל כוחות ולהפעילם. ואותה הסבלנות שמראים כשמחכים חמש שנים עד שיניב עץ הדר פריו, מתבטלת כמעט כשבוחנים לתנובת מעבדות המחקר ומכוני הפיתוח. מחקר ופיתוח הם כצנוניות בעיניהם, שהיום אדם זורע ולכמה שבועות מחתכן לסלט. זאת ועוד: מהפכת המדע אין פירושה שנצביע בסיפוק כי פה ושם, בירכתי משרד זה או אחר, הנה יושבים כבר אנשים טובים ומנסים במעט אמצעים להצדיק קיומם, עיניהם כלות לתקציב, והממונים עליהם עינם צרה גם בלחם חסד זה. מהפכה זו משמעה, בתכלית הקיצור: כי לפני כל עשיה ועשיה שעושה הממשלה, בכל תחומי החיים, יצא חלוץ של מחקר וסוללים של ידע. ומחקר ופיתוח אין פירושו חקירה מה שכבר ידוע וניצול שימושים שכבר הוכרו, בתיקון ובהגהה כלשהי, אלא מחקר ופיתוח של הלא־נודע, הלא־מוכר, שגם מחר לא תדע עליו הרבה ואולי רק מחרתיים. וכדאי להשקיע ולהוסיף כוחות שברוח ועמל שבגוף, כדי לעמוד בחזית זו שממול הלא־ידוע, ולקשוב על ימין ועל שמאל בעולם, כדי שיום אחד יבוא גם פרי ישווה לשקידה ממושכת זו. לחפש ולחפש ולחפש, בדרך המלך, ובעיקר מחוץ לכל הדרכים הסלולות: זה טעם כל הדבר.

כי התמדה בדרכים של תמול שלשום היא היא המוליכה אל סוף הדרך. אופקים חדשים נקרעים לפני המשק היוצר ואנחנו עדיין בטכסטיל, ביהלומים, ובצמיגים, נוסף על תפוחי הזהב – בלא לזלזל בכל אחד מאלה – כלום לא בשלה העת לנסות, נוסף על הצרכים האמורים, לתהות ולהשקיע כל מה שאפשר ויותר מזה על מנת להעמיק חריש בשדות שהיום נראים בלתי מצמיחים כלום ולמחר הם אולי מרכז היצירה הלאומית. ואילו מחקרים כגון אלה המנויים להלן, כלום אין בהם בשורה חדשה לארץ קטנה שאמצעיה הגולמיים וכוחה היוצר חנוק?

מה עשינו למשל בתחום המחקר בפיסיקה של המצב המוצק ובכימיה של המצב המוצק? מחקר שהוא אבי הרעיונות על אנרגיה שתופק אולי מן האור, ושבשולי גלימתו כבר משובצים כל אותם טרנזיסטורים, ידועים ולא ידועים, שנעשו כמעט חזות פני הדור וסיסמתו? כמה השקענו והיכן פעלנו ומתי בשדה זה? או כמה מדעתנו ומכוחנו נתנו למחקרים המתקדמים בביולוגיה, ובעיקר בשדה התורשה – שדה פורה רעיונות נועזים ביותר לא רק ברפואה אלא גם, ובדחילו ורחימו, בנסיון להשתלט ולכוון את התורשה הטבעית, מתחילה בצמחים ובחיידקים, ואחריתו מי ישורנה?

או, למשל ענין כזה: מחקר החקלאות הימית: מחזור החיים בים; פוריותו, הצמחית דווקא, ושימושה כאוצר לא נחקר ולא מנוצל בעיקרו עד היום, אם למזון, אם לחומר גלם, ואם למי יודע מה, כלום אמנה כאן כל מחקר מגשש שהוא לעומק ולגינה ולמרחב, גישושים תוהים כאלה, המגלים לעתים מטמון, אבל שגם בעצם היותם גישושים — הם מקנים עושר: קליטת האינפורמציה המדעית מרחבי העולם לשירות תהליכים כלכליים, לייעוץ משקי בכל השטחים, קליטת רעיונות מקו החזית של התקדמות המדע, ותרגומם לשימוש המעשי, רעיונות שלא ײמסרו אלא למי שהוא עצמו תורם בהם, ושגם שם אין “קח” בלי "תן׳׳. ומי שלא יפתח היום, בעוד עשר שנים ידיו ריקות, והוא בחוץ. מחקרים העשויים להיהפך לתעשיות, אשר איש בינינו אינו משער עוד אופקיהן. מדענים לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. בכל האומץ, הנמרצות וההחלטיות, ואפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, שהיא אם לתהליכי ײצור ברוקחות ובמזון, או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא. בקצרה צריך שתהיה לנו, בהקדם הקרוב ביותר, הצעה למדיניות חדשה לרשות מרכזית למחקר ולפיתוח. השהייה או אי־ניצול נכון – הם בחזקת איבוד סיכוי.

חלילה לי למעט כלום מזה שכבר עושים אצלנו בשטחים אלה, הן במשק הבטחון והן במשק השלום, וחס לי לזלזל בכל התחלה שהיא, אף־על־פי־כן מידת היושר לומר כי בדרך כלל אנו מפגרים פיגור מדאיג, וכי התעשיה שלנו לא כל־כך איכפת לה, ידיה קמוצות וליבה לא פנוי לקידומה. בעיניהם טוב המדע רק כדי לרפא יבלותיהם המציקות להם מתמול.

אם לא נעמוד בהקדם בין שאר חוקרי סודות הבריאה – ואני בטוח כי יש לנו כוחות לכך –, נהיה מחוקים במהרה מתודעת העולם, זכות אבות לא תסײע כאן. ויש לנו כוחות לא מבוטלים להיות דווקא בין חלוצי החיפוש הזה. ואסור שדווקא כאן, בדיוק במקום שם “הגניוס” היהודי מתגלה בייחוד הבונה – דווקא כאן נקפוץ יד ולב. אנחנו עם קטן בארץ קטנה ולא עשירה, ורק זכות היותנו כוח יוצר ובורא – מקנה לנו ערך, ולא עוד אלא שמשום־מה מחכים מצדדים שונים ומצפים שבשדה־אדם זה נתגלה מחר, וצריך להתחיל היום.

צריך שנרגיש מועקת מעילה בשליחות, כל עוד לא שלחנו חלוץ זה ליום מחר. ועיני הדור הצעיר בנו. ואילו במדיניות האומרת כי אפשר לייבא מחקר מוגמר במקום לפתחו על קרקענו – קוטלים את הצמיחה בעודה באיבה. אילו קיבלנו שיטה זו, כי אז דבר לא היה נוצר במדינה דלה זו, לא החקלאות, לא התעשיה ולא כל דבר שיש.

מחלקות מחקר ופיתוח בכל משרד ומשרד אינן איפוא מותרות אלא סימן חיות. ורשות מרכזית כזו, שתעמוד בראש כלל מפעלי המחקר והפיתוח והידע, היא כורח שדחיפותו נעשית קריטית משנה לשנה וכמעט מחמיצים את השעה.

מופלא נראה הדבר כי אפילו אחוז אחר למאה אינו מוקדש מתקציבנו, במרוכז ובמגובש למטרה אחת זו – 26 מיליון מתוך 3,500 מיליון, (מלבד הוצאות משרד הבטחון) – ליצירת גרעין מדעי לכלל מפעלי המדינה, התעשיה ותכנון, והקמתם מהיום למחר.

וצריך לזכור כי מדענים משמע מעבדות, ומעבדות פירושן תקציבים, ולא קלים כי אם כבדים דווקא ומאד. אפשר כמובן לחסוך כאן – כדאי אז לחסוך יותר ולא להתחיל. חוששני, כי לעתים קרובות מדי היה אצלנו התואר “אקדמאי” שם נרדף לתביעות שכר, לרדיפה אחר עמדה וכבוד והתחרות על ראש התור, ואילו אני כלל אינני מדבר לא על משכורות ולא על זכויות. אני מדבר על חובות ועל שליחות, קודם כל.

לעתים תוהים הבריות: כיצד להעריך הישגי מדענים אם אין הללו באים מדי בוקר וחידוש גאוני נוסף בידיהם – וקשה עליהם אורך־הרוח להמתין שנים לא מונחות עד שיביאו טרף עלה זית, ומתבקש לפיכך קצת לדגדג להם לאותם “עכברי מעבדה”, להפעיל עליהם קצת לחץ, וקצת תרעומות וקצת טיפול המינהלה לאמור: תוצאות, תוצאות, תוצאות, כל בוקר עוד תוצאות, ורשום בכרטסת, והוכח לעיני כל – הספקים על הספקים, ובלעדי אלה – עפרון המחיקה של הגזבר. חובה להציל את המדע מלחץ נבער זה של השגות שווה פרוטה.

אגב כך, יפה שיזכור כל אחד מאתנו זכור היטב, כי הילד שנכנס היום לבית־הספר היסודי לא ימצא בצאתו מבית־הספר התיכון אף אחד מן המקצועות המשקיים הידועים היום, כשם שחברו שנכנס לבית־הספר בשלהי מלחמת־העולם לא שיער הוא ולא שיערו הוריו ומדריכיו לטוב־ולהועיל – כי הפלאסטיקה, האלקטרוניקה, ומנגנוני האוטומאציה – יהיו עמודי השורה למשק של היום. ואילו המשק שלקראתו טרחו לחנכו נמצא כבר מיושן וחסר משמעות כמעט, ולפיכך אופקי הידע של החברה הם שיהיו גבול בעוד עשר עשרים שנה לעוצמת הציבור וליחידים שבו, והם שיתנו מחנק או מרחב חיים. די להזכיר כאן שליטה באנרגיה גרעינית, ואפילו שליטה יחסית, כדי לראות עד היכן הדברים מגיעים וצפויים לשינוי.

מוכרחים איפוא להתחיל היום להוציא את המדע ואת המחקר משכונות העוני בתקציב ומפרברי תשומת־הלב. לקחת דוגמה מטובים וחזקים מאתנו, שנוכחו ולמדו והסיקו מסקנות. אין ממשל נאור יכול להתקיים כיום בלי צוות מוחות מתחומי מדעי הטבע והחברה, נוסף על משרתי הציבור ונבחריו, נושאי רצונו החופשי. מראש הממשלה ועד מנהלי האגפים השונים – כוחם לעמוד במבחני העתיד הקרוב מותנה כולו בהכנות הממשיות שיעשו היום להפעיל כוח גדול זה, שאינו קל כלל להפעלה, שאינו פשוט ולא פשטני, אך שבלעדיו הכל יהיה מפושט טעם, פרימיטיבי, אם לא מחטיא את המטרה מכל וכל. לא קל להפעיל צוות מדעי. והוא גם אינו בר־ציות. אלא שבזה דווקא כוחו. מדע הוא בלתי־תלוי, בלתי־כפוף. לא לשר, לא למפלגתו ולא להשקפות יפות מסוג זה או זה ולא לסדרי המנגנון הרגילים.

מצד שני אסור לתת לשום מומחה שבעולם בשום מקצוע מן המקצועות לנהג את רצון החברה ולהכתיב לה מטרות ויעדים. עליו לעשות בשליחות החברה ולשרתה במיטב ידיעותיו, ונבחרי כלל הציבור המה גם שליחיו שלו. במה דברים אמורים? כשניתן לו, בשטח שלו, לעשות במלוא כל כוחו, בלתי־תלוי, עצמאי, ופתוח־מוח־ודמיון, לחשוב, לפקפק, לאשר, לערער, לנסות ולהסיק ביושר ובאומץ, ובעיקר דרך חירות, ככל שיימצא נכון לפניו, ואולי המיוחד לנו שנוכל לתרום כאן משהו אופײני לנו, והוא – תחושת שותפות לעובד בשדה ולעובד במעבדה. (אף כי המדען לעולם משהו של בדידות עוטף אותו). לא כשתי דרכים, אלא כדרך רחבה לצעידות שונות. שום נסיון לקידום החברה לא יוכל היום לעצום עיניו מפני האמת, כי ההזדמנות היפה ביותר לקידמה (כמו להרס) נתונה היום בידי המדע והטכנולוגיה, שעה שהם עולים בקנה אחד עם רצון האדם החופשי ומאוויי החברה בת־החורין.

כוחה של הארץ הגיע, כמדומני, עד הגבול שרק ידע חדש ותנופה לא שיערנו יוכלו לקרוע לפנינו אופקים להמשיך מעשה היצירה, ועלינו לשמוע ולעשות. אחד מנכסי היסוד לעושר העמים כיום, בדומה למקום שהיה תופש תמיד ההון, חומר הגלם, או מכשירי הייצור – נעשה בזמננו הידע המדעי. וככל שיהיה הידע עמוק יותר, משוכלל יותר ומקיף יותר – יהיה מעשיר יותר את החברה בכוחות משקיים ובנכסי חיים. יתר על כן, כל היודע יותר מחברו להיות יוצר הידע – ולא צרכנו –, יהא בן־חורין מחברו ומאושר ממנו, וכל שקיומו תלוי בידע חברו – חשש הוא שגם יהיה תלוי בידיו וחירותו בידיו והדברים ידועים ומוכחים יום יום. ולפיכך חינוך והקניית ידע הם במרכז. רבבות בני נוער מוכשר, מזה, ואוצרות פתוחים בידע, מזה – קוראים לתנופה שורשיה ויסודית כדי ליתן בפרוס השליש השלישי למאה הזאת את כוחנו ואח חיובנו לטוב, ולהשקיע כל מה שאפשר כדי ליצור התחלות שרק להן סיכוי של קיימא לעצמאות, ולעולם של ערך.

על הממשלה להיות כאן מופת וחלוץ לכל האחרים שיבואו ויעשו בשלהם – פרטים, ארגונים, תעשײנים כחקלאים, מוסדות כלכלה כמפעלי פיתוח – כשמחקר, מדע וחינוך בראש דאגתם. בלעדי זה הכל לא רק קופא על מקומו, אלא נסוג מפיגור לפגור, מנחשלות ברעיונות עד נבערות העובדים, ואילו התנופה סחוף תסחוף עמה אדם ועם. וצריך להתחיל מיד.

בשטחי הייצור העיקריים של העתיד הקרוב עוד לא נגענו. עוד לא התחלנו להתכונן, כמעט לא נקפנו בהם אצבע. הכרח הוא שהגוף המרכזי שליד משרד ראש הממשלה יהיה גוף חסון ורב עוצמה לעשות, ושלא יהא משרד במשרדי הממשלה שלא יהיו בו קבוצות מדענים לשירותו, כדי שידע להיות בן זמנו ולא מפגר מאחור ונחשל. בערות בשימוש הכוח המדעי היא לרועץ לא רק למשק ולביטחון אלא לעצם הקיום.

אולי לא למותר יהיה להצביע כאן על מאמצי עמים אחרים, ובעיקר על מאמצי עמים שכנים לצאת למרחב בסיוע המדע, בין לצורכי שלום ובין – מה שקרוב יותר – שלא לצורכי שלום. כדאי שנעיף מבט, במספר אחד מן המספרים הרבים שנתפרסמו בענין זה, במצרים, בכל הנוגע לעידוד המערך המחקרי באסיה. בתכנית החומש האחרונה הקציבו כ־60 מיליון דולר לסעיף אחד, והוא – מילגות ומענקים ללימוד של מצרים במצרים, של מצרים בחוץ־לארץ, ושל לא מצרים שילמדו במצרים למצרים. ואצלנו? כמה הוקצב אצלנו למילגות ולמענקי לימוד גבוה, בין בארץ ובין בחוץ־לארץ? וזה רק פרט וסעיף אחד ממערך שלם הבא לקדם מדינה ולתת לה תנופה שתשנה מחר פניה ללא הכר. או כלום צריך כאן להוכיח כי רמת חיי מדינה תואמת את רמת הישגיה החינוכײם ואת שיעורי פיתוח יצירתה? אנחנו כאן אומה קטנה, אבל אומה שסיכוייה כאן יפים למדי, שקשרים לה שאין כדוגמתם אל אישי מדע ואל מוסדות מדע, וגם יכולת אינטלקטואלית מוכחה וחוזרת ומוכחה, ואסור שנחמיץ שעתנו. אסור שנדחה, אסור שנקמץ דווקא בסיכוי מרהיב זה. או נבערות תהא זו אם לא נדע להפעיל את המובחר שיש בכוחנו ולאלתר, בלי לדחות למחר.

ויהי רצון שלא נצטרך להתפלל ליום אשר מישהו מכל שכנינו יצליח בו ויפריח משהו לחלל – כדי שניווכח ונתחיל לספוק כף אל ירך, ונפתח אז בבהלה, כביום מר ונמהר, את כל אוצרות הארץ ויפוזר הכל כדי להספיק לעשות משהו מיניה וביה, או לחטוף ולקנות מחר מבחוץ ובכל מחיר ובלבד שנינצל מהרגשת הסתחפות הקרקע שתיפול עלינו משמיים בהירים.

אבל אינני רוצה להעמיד כל זה רק בצל התחרות־איבה זו ובלהט קנאת יריבים, השואפים לכלות זה את זה. הענין שלפנינו הוא יסודי ומעמיק מכל זה. הוא תנאי להתקדמות ולעיצוב דמות החברה בימות השלום וככל הימים. הוא גונז בו מרחב להשתמש בתנופה בידע באמצעות הכוחות הגנוזים בקרבנו.

האם צריכה היום הממשלה והמדינה להשתמש במדע ובמחקר בהחלטיות, בנמרצות ובאומץ, כדי להרבות יצירה ולהרחיב עולם, ולהינשא בכוח זה, שאם אינך אדון לו אתה נרמס תחתיו? ויפה שנתחיל היום.

‬יזהר סמילנסקי (מפא"י), דיון בכנסת על תקציב משרד ראש הממשלה, 13.1.1964

חבר־הכנסת י. סמילנסקי שאל את שר החקלאות ביום כ“א בשבט תשכ”ד (4 בפברואר 1964):

חלקת הזיתים סמוך לאדמות המושב אחיסמך, ממזרח לכביש לוד–רמלה, היא חורשה עתיקת יומין ובעלת מוניטין, ומצויים בה עצים שאומדים גילם בהרבה מאות שנים. לאחרונה נעקרו שם כ־1000 זיתים כבדים בשנים כדי לפנות קרקעם למטרות אחרות, יעילות יותר.

ברצוני לשאול:

1. מי אחראי לעקירה זו?

2. האם היה לפני האחראי, מלבד השיקול המשקי, גם שיקול ייחוסם של זיתים עתיקים אלה, וגם הבנה כי יש בעקירתם משום פגיעה ללא תקנה – במשהו שמשקלו, בחשבון מרחיק ראות, אינו נופל ממשקל הנכס המשקי שיקימו תחתיהם – והוא ערך של שרשיות רצופה ועמוקה, ושל תרבות שדברי ימי הארץ שלובים בה?

3. האם נבדק למדי, קודם עקירה, היכן לעקור, והאם לא השאירו שם את הזיתים המדולדלים ואילו את היפים והעתיקים שבהם בחרו ועקרו?

4. כלום לא יבינו מעקירה במהרה זו מושבי הסביבה, היושבים שם חשופים ודלים, כי הכל אמנם ארעי, הכל בר תלישה, הכל וגם קיומם שם לטווח קצר, ושום קשר של קיימא אין אצלם, לא בשלהם ולא בנוף מחייתם, והכל רק “צבע טרי”?

5. האינך סבור כי נכון להתקין תקנות שעצים עתיקי יומין אסור יהיה לגעת בהם לרעה, לא לפרט ולא למוסד מיישב, קודם שהרשות לשמורות הטבע תוכל להתערב; ולמנוע, עד כדי הענשה, כל עקירת עץ עתיק, בין בתחומי ישוב ובין מחוצה לו?

6. מה אומר השר לעשות כדי שלא תיווצרנה עובדות של עקירה קהת־חושים כזו? וכלום לא יקרא לסדר את האחראים שהרשו לעצמם את שאין להם רשות – עקירת זכרון הארץ ומחיקת מוניטין שלה?

שר־החקלאות מ. דיין:

עקירת עצי זית חייבת על־פי הוראות פקודת היערות בקבלת רשיון מוקדם מפקידי היערות שהם כיום עובדי הקרן הקיימת לישראל. הפעולה הנזכרת בשאילתה נעשתה לפי הוראתם ושיקול דעתם.

שאילתא לשר החקלאות, כ“א בשבט תשכ”ד 4 בפברואר 1964

גברתי היושבת־ראש, חברי הכנסת. אני בא לפניכם היום לגלות אמריקות אחדות:

האחת, כי עומדים אנו בפרוס השליש השלישי למאה העשרים, אשר אחד מסמני זהותו: המהפכה המדעית.

השניה, כי בעיקר, אם על פי מצבנו ואם על פי עולם מושגינו ומקורות ההשראה – עודנו יושבים בשלהי המאה הקודמת עד ראשית הנוכחית; ולא זזנו משם הרבה בעקרונות מדיניות המשק והחברה, ועודנו משתהים, על כן, במקום שהוא קודם ההתחלה.

השלישית, כי לא רק שאין היום בידינו די ידע להיות משק מתוקן וחברה בת זמנה, לא די הון, לא די חומרים, לא די מכשירים, ולא די ידי־אדם מאומנות לכך – אלא עדיין לפני כל אלה: עוד אין לנו ראש פקוח לחשוב על הדבר, לא לב נכון לרצות בו, וגם לא הנהגה שתדע לקרוא למאמץ הגדול הזה, להיקפו, לעומקו ולגובהו.

אופקי המשק הישראלי, חוששני, חסומים היום בתפוזים, יהלומים ומיני אריג. כבודם במקומם הראוי, אך מתחייב מזה כי מראה החברה שלנו, משאבי כוחנו ואף יעדי החינוך שלנו – יהיו נגזרים ומוכתבים על ידי תפוזים, יהלומים וטכסטיל, ככוחם יהיה כוחנו ועל גבולם גבולנו.

שנים רבות היו אלה כמין יעוד של הישג נכסף, ויום אחד הפך קו ההישג הזה והיה קו של הסגר בולם, שחובה לפרוץ ממנו והלאה, להתאזר ולא להישאר עוד בגומת מה שיש – יש. ועם זאת, כבר נעשינו, כאילו מאליו, צרכני אותם שינויים נמרצים, מבלי להסיק מסקנה מחייבת, כי מוטב ליצור שינוי שמרצון ומבחירה, תחת ליפול מעוך תחתיו, כשיירד כמהלומה על עורפנו.

אפשר, כמובן, לוותר מכל וכל על מאמץ ההשתנות – אם גם מוכנים לוותר ולחיות בלי פירות השינויים; וכן אפשר גם, כידוע, לא ליצור, אלא רק לקנות ידע מן המוכן – לולא שפירות קנויים עד שמגיעים לשוק הם כבר נובלות שלאחר זמנן. ואילו ידע שכוחו עמו – זה אינו נמכר כלל, אלא דווקא נשמר; וגם כשנמכר, אם אין הקונה בר־הכי, לא ידע להשתמש בו; לפי שגם הכשרון לקלוט ידע מותנה ברמת המחקר והפיתוח שבידי הלוקח. בלעדי ידע זה נדונה מדינה לצרוך מוצרים מוגמרים ולבלוע ערכים מוגמרים הבאים כרוכים בהם, ולשלם עליהם הרבה, כמעט הכל, כולל עצמאותה. כלל ידוע הוא: כל שאינו אדון כאן, יהא משרתו של אדון. כלומר, שאם לא נתאזר למאמץ קפיצת הדרך – נצטרך להזדנב וללקט מעמל אחרים, פאה ושיכחה, כיתומים וכנמושות.

שאלות אלה, גם כשמנסים לדחותן – נאחזות ונושכות עקב. ומשעה לשעה נעשות טורדניות יותר. ובכל זאת אין רואים בהן אצלנו סימן אתראה למצב כולו, אלא רק צרה־צרה לבדה, כמין צרור שבנעל, שאם אך ייפטרו ממנו, ישוב הכל למוטב, בלי להכיר כי הפעם גבול לפנינו: מהות אחרת, ומקום שהתחבולות שהיו מקובלות בידינו לא תצלחנה עוד.

אבל מראייה שלמה ואכזרית מתרחקים הכל ובכל מקום: ידוע המיאון להיגמל מהרגלים נושנים, החשד והחשש מפני כל מפנה של חידוש, ורבים בינינו עדיין בפירוש אין כל עסקי המדע בעיניהם אלא אך מותרות, הוצאות המחקר בזבוז, ומחיר הפיתוח – “שריפת כסף” על הזיות.

ואילו מה שעומד לפנינו כבר אינו יכול להיות בשום פנים בקשת עוד תרופה אחת לעוד מצוקה אחת, אלא חיפוש מהלך אחד מעיקרו, ופילוס מדיניות של שינוי ערכין. נסיון להתמודד עם שאלות החברה בכלכלה, עם המשק בכלל, עם מגמות החינוך, ועם מראה פני המדינה בכלל – זה הנושא שלפנינו, ובשום פנים לא עוד תיקון אחד, אד־הוק, לעוד קושי אחד שנזדמן וצף לפתע על־פני מצב שלכאורה שאנן הוא ובריא.

הכל סביבנו נערך והולך מחדש ובקצב סוער למדי, בעוד אנחנו בלתי־מוכנים לתמורה, לא התחלנו לקמט מצח, לא להחליט החלטות, ורחוקים מהפשל שרוולים לעשיה. ולא משום שאין עמנו די כוחות לכך, ולא משום שאין פוטנציאל מוכן בחוגים שונים בתוכנו, וגם לא משום שאין ציפיה מעומעמת מלחשת וממתינה בכל פינה לשינוי שיבוא – אלא בעיקר משום שלא הגענו עוד אל הכרת הכרח המפנה הזה. לא נתעוררנו עוד, לא עברה בנו עוד רוח אחרת, ולא התפרקנו עוד את מושגי ה“עד כאן” שלנו, הבולמים והמאכזבים.

הלא אך זה לפני כעשרים שנה עוד היו מושגי האוטומאציה, מוצרי הפלסטיק או שגשוג האלקטרוניקה – בחזקת ארץ לא נודעת; ותוך כדי כך החליפו צעדי תינוקות במצעדי ענקים, וכבר צר להם עולמנו והם פושטים ידם אל מעבר לכוכבים. לא היו מדינאים רבים שראו, בשעתם, כתום מלחמת העולם השניה, תוקף התפתחות זו ועוצמתה, – ומוגבלות ראייתם היתה בעוכרי מדינות לא מעטות, – להוציא אותן שראו להבין, והתנערו בעוד מועד מהרגליהן הישנים, והתמודדו עם האתגרים החדשים, ומתוך שקיבלו על עצמן הסתכנות בנועז – זכו בהתנערות כל כלית, ובטלטול נמרץ של המושגים הקבועים מאז, על ממדים ועל מידות, על האדם ועל כוחו, על עבודתו, על אופקיו הפרטיים והרוחניים, כשם שעל מצוקותיו, על פחדיו ועל תקוותיו.

גם אצלנו, קודם שנתנו דעתנו, כבר אנחנו סחופים, וכבר תפוסים בגלגלי התמורות. מצד אחד, באמצע תנופת ההתרחבות שלנו – נגמרו לנו המים והאדמות הפוריות, ונתקצרה נשימת התעשיה שמתמול; וכשהשלום עודו מאתנו והלאה, נתרגשו ובאו עד אזורנו מכשירי השמדה אימתניים, שהקפיצו למצוא מיד מענה שכנגדם – ומצד שני, נתגלו על סיפנו כוחות חדשים, עשויים להירתם לצורכי האדם ומעשהו, ובראש כולם כוחות הגרעין; וכשכל אלה נזדמנו עלינו כך, מן הנמנע עוד לנהוג כאילו לא אירע כלום ועולם כמנהגו.

בין שאר אותות התמורה שנתדפקו לאחרונה על פתחנו, הופנתה שימת־לב מיוחדת אל ענינים חדשים אחרים, כגון:

ענין האוקיינוגרפיה, ענין האזורים הצחיחים, או ענין המחקר התעשייתי, ובשלושה אלה אני מבקש להעיר משהו, ולתיתם כדוגמה, למה אפשר היה לכאורה לקוות מהם, למה לכאורה אפשר היה לקוות מאתנו, ומה למעשה עשינו, וכיצד עשינו או לא עשינו בהם, ועל הלקח הטוב שבצידם: מה קורה כשמנסים לקדם דבר נכון, בשיטות שלפיהן אין לנו לאמיתו שום צורך בדבר ההוא.

והנה האל הטוב שבירך אותנו בארץ שרובה נגוב ממים ומישוב – חנן אותנו גם בים גדול, אבל רזה, מין ים “צחיח”, ככל שמוזר לומר כך, וכנגדו ניתן לנו ים דרומי עשיר באמת ומבורך בחיוּת – אלא שממנו לא זיכה אותנו אלא באצבע קטנה, אף כי אצבע יוצאת למרחקים ומרמזת על אפשרויות יפות, זה הים שלנו, לפתחנו הוא רובץ, ואין לנו מנוס אלא לנסות אליו דבר, ולראות איזה מתוק יש במלוח הזה.

התוודעות מחדש מתוודע עתה האדם אל האוקיינוסים כשאוצרות שלוש עשיריות פני הכדור היבש כבר נלמדו בעיקרם, ואילו מכמני שבע עשיריות פניו הלחים עודם חתומים בתהומות וכסויים מצולות. האוקיינוס, כירח – בלתי־ידוע עוד בעיקרו, אלא על פי השערות מרחוק, אף־על־פי שבמגע־יד הוא, מתכונתו הכימית, הגיאולוגית, הביולוגית, ההידרוגרפית, מחזור חומריו, זרמיו, ומטמוני כוחו – השאלות עודפות כאן על התשובות; אבל כבר ניטשה תחרות מי ילמד ראשון את כוחו הגנוז, לנצלו כמקור אנרגיה, כמחסן חומרים אין־קץ וכאסם מזון, אשר יבוליו לא יינתנו עוד רק לציידים מרדפים על פני משבריו, כנהוג עד כה, אלא ייפתח יותר ויותר לחקלאים, לאיכרי הים היושבים קבע ועובדים את שדות הים. התברר כי חלקות ים מוגבלות ניתן לטייב, לדשן, ולהפריח שממות הים.

בארצות־הברית חישבו ומצאו כי אם ישקיעו בעשר שנים מאות מיליוני דולר למחקר הים – יפיקו כנגדם, כעבור אותו עשור, ביליוני דולר, כפרי ניצולו. וכבר למעלה ממאה מכוני מחקר פועלים שם היום בחקר־ים, עיוני כשימושי. ביפאן חידשו כמה חידושים שפתחו לפניהם אפיק גועש צמיחה וחיים. בקרבתנו עושה צרפת מאמצים ניכרים בחקר הים וקרקעו, ושאלות כגון: מה ייעשה לים זיבורית כדי שייעשה ים עידית, וכיצד מעודדים צמחים שבים ובעלי־חיים, לפרות ורבות בו שבעתיים, או אילו הם הכוחות שבים שניתן לרסנם ולהטיל עליהם עול – באות ביחד עם שאלות כגון: ניצול הים לפינוי שיירי השימוש הרדיו־אקטיבי והשפעת תפזורת זו.

זה מכאן, וכמה פעולות שכבר עמדנו והכרזנו עליהן בקול גדול מכאן. ואיני מתכוון כעת לענין המתקת מי־הים, כי אם לענין האוקיינוגרפיה בכללו – כולנו היינו עדים זה מקרוב לצלצל פעמונים גדול סביב השם החדש הזה, והעתונות היתה משופעת בשורות ואתחלתות גאולה, ונחמות וישועות כבר הוכרזו כאילו הן כבר בכפנו, ולא מעט קשקשו במלים זרות ומוזרות.

בביקורו בצרפת היה ענין האוקיינוגרפיה נושא לדיון בין ראש הממשלה שלנו ובין עמיתיו שם. הודעות רדפו ידיעות, וכולן חזרו והבטיחו כי הנה יקום שיתוף פעולה בחקר אוצרות הים, מפעל שיתבע טיפול רב והון לא מבוטל: ורבתה התקווה כי הנה הפעם יקום ויבוא דבר גדול, וכי הפעם לא יוליד ההר עכבר. ואילו באמת, ניצלנו מבושה גדולה. כי מה היינו עושים אילו אמנם באו שותפינו הצרפתים לעבוד היום עמנו כאן – במה היינו משתפים עמהם? מי כאן היה משלב ידו בידם לעבודת מחקר? והלא, לאמיתו, אין לנו אף גוף מדעי שלם אחד שיוכל להיראות בן־זוג לכל צוות מדעי שיבוא אלינו, לא משום שפה ושם אין אצלנו אישים אחדים שהם חוקרי־ים טובים וחלוצי מחקר טובים – אלא משום שהכל לא בנוי, לא מוכן, לא מתואם, ורק מועט ורק דל, וכמעט נשכח מלב.

פתחו־נא את ספר התקציב ודפדפו כה וכה, חפשו בין סעיפי ההוצאה של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אגורה אחת לענין האוקיינוגרפיה רב־הרושם הזה. לשווא. אין. ואם התקציב הוא עדות לעשיה – אין עשיה כזאת: ואם התקציב הוא עדות ליחס הממשלה לנושא מסויים – אין יחס, אין נושא, והדבר מסויים.

נכון כי מחלקות שונות עוסקות בנושאי הים בין כל משרדי הממשלה: לתה“ל ולמקורות עסק באגמים; התחנה לחקר המדגה עושה כפי כוחה בדור; התחנה לחקר הדיג הימי בחיפה עושה למעלה מכוחה והיא המפותחה בין חלוצי הים שלנו; המכון הגיאולוגי במשרד הפיתוח חוקר את החופים ואת קרקע הים הקרוב, ורשות הנמלים במשרד התחבורה סוקרת אח החופים. הווה אומר, כי כ־700 אלף ל”י מאוצר המדינה מוקדשים אם כה ואם כה לחקר הים, מפוצלים בין משרדים שונים, באצבעות נפרדות שאינן עושות שום כף יד אחת, ובתנאים שקשה לצייר עלובים מהם, ודי שתבקר חוקרים אלה במעבדותיהם כדי שתנוד לנו לעצמנו, אבל תעריך אומץ־ליבם של אישים בלתי־מתייאשים אלה, הרחוקים מתשומת־לב שלנו, יתומים בחלוקת תקציב עבודתם הנשכחת, ואין שר משרי אותם משרדים, אף לא ראש הממשלה בכפיפתו – שיטרח לבקרם, להתעניין בהם, בפעלם, בצרותיהם ובהצלחותיהם.

ואילו אם באמת מתכוונים לחקר הים, הרי צעדים אחדים חובה עלינו שיינקטו עוד היום. הראשון, שיקום מרכז לאחד את כל חוקרי הים לענפיהם ולמחלקותיהם אל תחת הנהגה אחת. השני, שיוקם, פטור מהגבלות הבנין, מבנה מתאים על חוף הים במקום הנכון, שיוכלו לעבוד בו במלוא כוחם. השלישי, שישוגרו אנשים מתאימים, בתחילה אחדים ורבים אחריהם, להשתלם מעבר לים במדעי הים, ויובאו אלינו מומחי ים משם – וזה צעד מכריע שבלעדיו לא תהא התקדמות של ממש – והרביעי, שנקצה תקציב נדיב יותר ומאמין יותר, להרחבת הפעולה ולציודה.

ועדה שחקרה בקיץ 1964, למדה והציעה לממשלה מה לעשות כדי לקדם את חקר הים, המליצה על סעיפים כגון אלה שנזכרו למעלה, ולמימוש צעדים ראשונים אלה רשמה הקצבה בת 650 אלף לירות. סכום זה, כאמור, לא תמצאו בספר התקציב, אבל הבטחה שבעל־פה ניתנה כי ישדלו את שר האוצר למצוא משהו בין קפלי שרווליו, בעוד שבקשה זו עצמה כבר היתה קצוצה מראשיתה, מרוב התחשבויות שנתחשבו בעלי ההצעה, ומרוב משמעת שיש להם והסתפקות ענווה במועט, ומעצמם ירדו ממיליון וחצי שרשמו בתחילה עד אותה המחצית שביקשו, דבר המעיד אמנם על צניעות, אבל שיש עמו, אף־על־פי־כן, הפקרת יום מחר – שכן אין עוד זמן רב להכנות, והפיגור הופך מהר להפסד הזדמנות. לאחר הרבה עסק, שתדלנות והטרדה קיבלו עתה חוקרי־הים חלק ממבוקשם, והונח משהו, בכף קמוצה, על קלף הסיכוי.

עומדים אנו איפוא בענין הים במדרגה התחתונה, כדי שלא לומר פחות מזה, ובעיקר לנוכח הדיבורים היומרניים שדיברנו בקול רם. במה איפוא הלכנו לעשות צוות, אם לא בתקווה שידי עשיו תעשינה, וקול יעקב רק יעודד? מאכזב הדבר כי רעיון גדול ופותח אופקים ככיבוש הים והרחבתו לא יהיה לו כנגדו בספר התקציב השנה יותר ממה שכתוב בו, ולא כתוב בו כלום, ומה שקיבלו הוא תוספת מבין כל השולחנות, ומתחתיהם, לא רק שדיברתנו נמצאת אז ריקה, אלא – שמחמיצים במו ידינו מפתח גדול.

ומן הים אל החרבה, אל הנגב, אל האדמות הצחיחות, אל כל מה שכל־כך הרבה דובר ונכתב והושר בשירים והוצהר בהצהרות על “הפרחת השממות” הזכורה לטוב, בבאר־שבע הוקם ״המכון לחקר הנגב", מטעם משרד ראש הממשלה. סקירה קלה בנושאי עבודתם תגלה כי טורחים שם על ענינים שהנגב בעצם הווייתו מגיש, נושאים שממרחק הם עיוניים ומקרוב הם בשר מבשר החוקרים, אזרחי אותו אזור: המתקת מי התהום, קרינת השמש וניצולה, חקר הקרקע, האקלים וגורמי הסביבה, סיגול צמחים לתנאים המיוחדים, וכיוצא באלה, והכל היה יכול להיות טוב ויפה וגם ראוי פה ושם לשבח, ומצויין לטובה בפי אורחים, אלמלא, שוב, תחושת היתמות של אותם חוקרים שלנו, וריחוק אותו מכון מלב שולחיו. אחדים מהם הם אנשי מדע העומדים ודוחים כסדר הצעות מפתות לבוא ולקחת שכר מרובה יותר ובעיקר תנאי עבודה ומעבדות העולים פי כמה על כל המצוי בבאר־שבע רבתי, וכל אחד מהם, אילו נענה ובא לירושלים או לרחובות, היה קופץ שם מיד קפיצה של ממש בכל היתרונות המקצועיים שמדען עשוי להביא במנין – בה בשעה שהסכמתו ללכת מטעם ראש הממשלה לעבוד בבאר־שבע גוזרת עליו מראש התנזרות. והנה, אם יש התנזרות שמתקבלת בלב נכון, הרי לעולם לא תהה זו התנזרות מעצם הכרת ערך פועלך: לעבוד מתוך תחושה שוללת, כי בעצם אינך איכפת לאיש, ולאחר שאתה כבר כאן, אם תעשה או לא תעשה לא יסוער בשל כך לב שולחיך בירושלים. מתקבל כי כימאי של שר הבטחון שם נהנה משיכון, ממשכורת, מתנאי עבודה, ובעיקר ממעבדות יפות לאין שיעור מכל מה שזוכה הכימאי של ראש הממשלה בבאר־שבע. כאילו נאמר לו: ההוא ראשון ואתה אחריו. למה איפוא לא יעבור הכימאי הלז למקום הראשון – מי יאשימו ובמה? או, לו ישב בירושלים, ומשם חקר את הנגב בהצצות שבועיות, היה שכרו גבוה יותר, היה זוכה בתואר פרופסור ובמעמדו, והיו מעבדותיו משוכללות יותר – וכולנו היינו מתברכים בו ובחלוציותו; עתה, כששמע בקולנו ובא לבאר־שבע, אנחנו מלקים אותו מכל צד, כדי שיתעשת מהר ויודה באיוולתו, ויחזור לירושלים, לרחובות, או אולי לקליפורניה, – ואל אחטא בשפתי.

אין לך כמעט שימת־יד ומדרך־רגל שאינו טעון אצלם אישור מירושלים, וירושלים, מסתבר, רחוקה הרבה יותר ממרחקה, ורחוק מן העין – רחוק מן הלב. תלות זו של יום־יום באישור מיוחד לכל נקיפת אצבע, לא רק שאינה לפי כבוד החוקרים, כי אם גם סיכול עבודתם וביטול מהלכה – עד כי מי יודע עד היכן יעמוד להם, ולנו שולחיהם, אורך רוחם.

אחת מהעבודות נעשית שם עכשיו אצל נחל צאלים: המתקה מי התהום בשיטת אלקטרודיאליזה, ולרשת כך אוצרות מים בלתי־מנוצלים עד עתה, הישג שאינו כלכלי־משקי בלבד, אלא גם ישובי־חברתי לא פחות. עבודה אחרת מנסה למצוא הבנה חדשה לצמא הצמחים, ולדחות קמילת שדות בין גשם לגשם מתמהמה, שלא בהשקיה – רעיון אשר עם פרסומו מצא הערכה נלהבת בין חוקרים ידועי שם בעולם.

ואם נזכור כי בתשכ“ב שולמו פיצויי בצורת כ־7 מיליון ל”י, ובתשכ"ג הגיעו ל־12.3 מיליון (מלבד הפיצוי על אבדן המרעה, ומלבד התוספת להשקייה) – אי־אפשר שלא נחוש איזו מהפכה טמונה לכאורה כאן, לא רק משקית־כלכלית, אלא גם תמורה מרחיקת לכת במושגינו על האזורים הצחיחים – אם אך יוכל אותו חוקר להשלים שליחותו, ולא יריק ימיו על מלחמות עם פקידים רחוקים ועם הגבלות מינהליות של קוצר־דעת, ויוכל לשבת בחממת צמחיו ובמעבדתו ולפתח שם מפעלו, שהוא מיטב שליחותנו. הרי זה סיפור לועג לכל נאומינו, ואפילו לא סיפור יוצא דופן.

ענין אחר באותו ענין הוא סיפור תולדות “המרכז לחקר תעשייתי”, שיזמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח במשרד ראש הממשלה. כדאי היה להאריך בזה ולספר כל סיפור המעשה לפרטיו. במה צריך היה להילחם ובמי, כדי שרעיון נכון ומועיל ימצא מהלכים נכונים, ואיך צריך היה להפוך עולמות ולהגיע עד סף היאוש, כדי שמה שהוא טובת הציבור, יעניין את מנהיגי הציבור, ויפלס דרך יסורים בעד כל החששות, החשדות, האדישות, ריפיון הידיים החובקות שמרנות ונוחות – ויזכה להסכמה זהירה ומסוייגת. לבסוף, לאחר שסבב הלך הרעיון וחזר מדי פעם ונדחה. כשכבר הוסכם והודו בנחיצותו, והגיעה שעתו להתממש, ולאחר שגם ממון ליסודו הושג מעבר לים, וחוזה נכרת עם מוסדות האו"ם, והכל לכאורה כבר היה מוכן וטוב ויפה – נסתבר אז כי בעצם אולי לא כדאי, או, לפחות, שמא נדחה קצת, עד ימים יבואו. יותר מכולם היה האוצר תקוף פחדים, שמא אין כל זה אלא בזבוז, או הרפתקנות פזיזה, רחמנא ליצלן – וכדי להישאר על הצד הבטוח הפסיד הן ולאו יחד, גם כעת וגם אחר־כך, או אולי באמת יתגלה שאפשר לקנות אי־בזה, או שאחרים יתנו לנו ואנחנו רק נקבל במתנה את הידע ההוא, שסוף סוף מי יודע באמת מה ערכו בממש, ואם לא מוצק יותר שנישאר במה שכבר נוסה שלשום, ואשר מידותיו, כידוע, כמלוא חבל הכביסה של עקרת־הבית בירכתי החצר.

אחד מחוקרי היחס שבין “מדע, מחקר ופיתוח מדעי בישראל” מצא כי מצב המחקר התעשייתי (בישראל) גרוע; כי חסר המנגנון המקשר בין המדע והתעשיה, וכי התעשיה אינה יודעת להיות “צד מקבל”, ואינה בנויה לקלוט מחקר, וכי אם לא ישתנה הדבר, צפויה לתעשיה שלנו סכנת פיגור. והוא מוסיף ומזהיר: “לא יהיה קיום (לתעשיה שלנו) בעוד עשר שנים, אלא אם תסגל לעצמה את הכושר להשתמש במחקר; היום אין התעשיה מסוגלת לכך. יוצאים מן הכלל קיימים, אבל זהו המצב הכללי”. – והמרכז שהוצע צריך היה לקדם פני חזות קשה זו ולהבטיח לתעשיה קיום גם מעבר אותה תקופת ארכה קצרה, בתנאי שעוד היום יתחילו במחקר. ולחדול מאותו כעין־מחקר, כמעט־פיתוח, המתלבט בשוליים, מתעסק בצרות מזדמנות, וחי מעת לעת, – ולצאת למרחב ולחקור לטווח רחוק, על מנת שתצא התעשיה מדשדושה ביוון ברכיים, ותלמד לבסוף לשוט במים עמוקים.

אמור היה מכון זה לקום בשכנות לטכניון בחיפה, להיות מופרה מרעיונותיו ונעזר באישיו ובמיתקניו מכאן, וצמוד למפעלי התעשיה הגדולים שבאזור מכאן. וכבר סומנו ענפי המחקר לצעדיו הראשונים, כגון חקר הסיבים, הפלסטיקה, המזון, וכן חקר מדע התרופות, או פיתוח הכימיה התעשייתית שתטפל בחומרי הגלם שלנו, כגון אלה שבים המלח. כאלה וכיוצא באלה היו צריכים להיות נושאי אותו מרכז אילו קם, כשנגזרה עליו הגזירה: יעמוד. למה כך נגזר? מראיית הנולד, כמובן. אמנם לאחרונה נפתחה קצת היו הקפוצה בזהירי זהירות, לאחר רוב השתדלות ושתדלנות. לא בלי דאגה, לא בלי הן ולאו ורפיא. כלום לא מרזון בחזון? לאוצר ולשלוחותיו הכלכליות המרחיקות־ראות ענין הקמת המרכז למחקר תעשייתי אינו דוחק מאד. יש קודמים לו. ולא בוער. ימתין בינתיים. לאט לאט במחקר ובפיתוח. יש פנאי.

אשתקד עמדתי כאן ודיברתי לפני ראש הממשלה באותו נושא עצמו, ואחת מהערות תשובתו רמזה על הכרה שבדרך כלל בנחיצות השינוי ועל מחשבה להקים בממשלה משרד מיוחד לעניני המדע. עודנו עומדים קודם הקמתו. עודו מצריך עיון. אלא שבינתיים, תוך כדי הזמן הקצר שחלף, ספק מה יהיה עוד בכוחו של המשרד שלא הוקם לעשות לכשיקום. יפה היה אתמול. ואילו היום שוב אינו הולם את הזמן. במה דברים אמורים, אם מתכוונים ברצינות להתמודדות עם השאלות הגדולות, עם שאלות החברה, מבנה המשק, מגמת החינוך, ופני המדינה כולה, ולא רק לקצת פתרונות כאן וקצת פתרונות שם, ועוד קצת תיאום הכא וקצת זירוז התם, מתובלים בהרהורים על ימים יבואו – בכאלה אין שום פתיחה לשום שינוי של ממש.

כשעלה הלייבור השנה לשלטון, נחפז לתקן את שעיוותו השמרנים לפניו, והקים מיד שלושה מוסדות בממשלה, כדי שתוכל לרדוף ולהדביק את ההישגים שהחמיצו קודמיהם. המוסד האחד – הוא המשרד לחינוך ולמדע (בראשו קרוסלנד), ובתחומיו מוסדות החינוך הגבוה, וכן המחקר הרפואי, החקלאי וכו‘. השני הוא המשרד לטכנולוגיה (ובראשו קאזינס) – ועיסוקו בשימושי המדע למעשה, ניצול האנרגיה האטומית, התעשיה האווירית וכו’, ודחיפת כלל התעשיה לתקופה החדשה. והמוסד השלישי הוא היועץ המדעי לממשלה (סיר סול צוקרמן) – שתפקידו לייעץ לממשלה בעיצוב מדיניותה ובגירוי מחשבתה לנושאי הזמן. לפי שאין מהפכה כללית של מדינה יכולה להיפתר במשרד זוטר אחד, לא כל שכן באגף אחד בירכתי משרד אחר – אלא רק בשינוי כללי וכולל של הממשלה כולה, בתמורת מושגים מהפכנית, בנכונות לעצב מדיניות כל־כוללת, שתאחז בציצית ראש המדינה, ותנער אותה היטב מהרגליה המקובלים, ממסורת חינוכה, ממנהגי מחשבתה הישנים: ולדחפה עד אמצע הים, אל רוח הפרצים הנושבת בעולם, ובמפרשים מתנפחים

סוף סוף, שתשתנה הממשלה כל כולה, משרדיה הכלכליים כחינוכיים, העוסקים בפיתוח, כדואגים לבטחון – על כולם חובת ההשתנות, ההתפקחות, והמאמץ לנתב מדיניות חדשה ונועזת ולנווט את המדינה להשגתה.

ענין זה מסובך הוא מאין כמוהו; חדש מאד ומשתנה לבקרים, בתמורות קפצניות; תובע רגישות הקשבה, מומחיות וכושר אבחנה בענינים שלאו כל אדם מוכן להם, גם כשניחן בשכל טוב ובנסיון חיים עשיר.

יוצא איפוא כי משרד אחד לבדו לא ישנה היום הרבה, ורק ישתחק בין הבלתי־משתנים שסביבו, החזקים ממנו; אלא אם כן ייהפך אותו משרד ראשון למתכנן השינוי הכולל, כאדריכל זה שמקים פיגום לשינוי המבנה ההנהגתי; משרד שיהא עליו לערער, בלי חסך, על הקיים, לפי שהקיים לא רק שאינו מספיק, אלא הוא חנק.

וחובה לצאת אחרת אל מכאן ולהבא. ומשרד למדע בממשלה בלתי־משתנית כולה, לא ישנה איפוא הרבה. סכנה היא שלא יהיה אלא כאופן חמישי למרכבה, בעוד שצריך שהמרכבה תחליף כל אופניה בשכמותו. המעשים השתנו וגם העושים. הפועל של היום אינו עוד כפי שהיה. מתמעט במהירות הצורך בעובד שאין לו כי אם עשר אצבעותיו וכושרו להתכופף ולהתיישר. דרך עשייתו השתנתה. הספק עשייתו. ההכשרה לעשייתו, הזמן שהוא עושה, והזמן שנותר לו לאחריה: עובדים חדשים ובעיות חדשות. אסור לנו להיות סגורים במושגי תפוזים, יהלומים, גרביים. והרינו היום במה שהוא גרוע מפיגור – באי־אבחנה, או בדחיית גזר־הדין.

ובינתיים אין לך כמעט מדור במשרדי הממשלה שאינו פוזל בחשש אל כל עסק חשוד זה של מדע–מחקר–פיתוח. ובין משרדי הממשלה ובין אנשי המדע לא תמיד נמצאת לשון משותפת.

אדוני ראש הממשלה, כלום לא הגיעה השעה להתנער מכל זה, ולהתחיל באופן אחר, נכון יותר: גדול יותר, ובמבט רואה יותר למרחוק? כלום אין זו חובתנו לדור הצעיר הגדל כאן, חובתנו לחזות פני החברה הישראלית – לפתוח לפניהם אופקים נרחבים יותר, עשירים יותר, מעניינים יותר ומלאי תוכן ופעולה? לצאת משיגרת היש־לנו, אל העזת האין־לנו, לזנוח דעות ושיטות מסויידות־עורקים – ולפנות אל הבלתי־ידוע, ובאומץ, ובהחלטיות. הלא גם הסוציאליזם שלנו הולך ונעשה אנכרוניסטי במהירות, וצריך לפנות דרך למחשבה סוציאליסטית נבונה, הפתוחה אל הבעיות האמיתיות של העם האמיתי ושל האדם האמיתי, ומדברת ממש אל המציק לו.

זה מפנה רוחני קודם כל של הכרה ושל התוודעות, זה שינוי, זה נסיון נועז, זה טיפול אחר באדם. אין עוד לדחות ולדחות את ההתחלה שלנו כאן, ורק להתפשר בכמעט אחר כמעט, עד בזבוז אוצר האמון. אין בכוחנו לעסוק בהרבה מנושאי הפיתוח המדעי, לא בחלל, לא בקוסמוס, לא במצולות עמוקות. אבל הים שסביבנו, הנגב שלנו, המים, התעשיה, הרפואה, החינוך – אלה מחכים גם לכוחנו הגנוז שמשמעו הרחבה בלי החרבה, כיבוש בלי שפך־דם.

אפשר כמובן שלא לפרוש כנפיים רחבות, ויש אפילו מידה של יופי בהסתפקות במועט, ואדמת הקודש כבר חזרה והוכיחה כי עד כדי פיתה, בצל וביקתת־חומר – כוחה תמיד עמה, ובעצלתיים, ובלא להבריח זבובים. להיות נשקפים אל סיבוב השמש סביב הארץ, ואל מה שיהיה יהיה, ולהזות על גדולה ועל גאולה, ולחכות שמישהו יתן משהו כדי שנאריך ימים עד אז, עד שיקרה, עד קץ הפלאות – כשם שהוכח כי יש באדמה זו שבעים־ושבעה יותר, אם יחפוץ האדם מאד ויטרח מאד על כך. מה שדרוש לנו עתה הוא דמיון יוצר, לימוד יסודי, סחף התלהבות, רוח עזה, נכונות לסכן, ולב פתוח לתמורות. משהו נגמר אצלנו. אי־אפשר שלא לראות זאת. ומה שנגמר לא יוכל לחזור ולהיות, ולא צריך. צריך להתחיל אחרת ולשנות ולשנות. צריך להתחיל אחרת. והיום. להתחיל, ולהתחיל. ולהתחיל.

יזהר סמילנסקי (רפ"י), דברי הכנסת, דיון בכנסת על תקציב משרד ראש הממשלה, 25.5.1995

גברתי היושבת־ראש. חוק זה מכבר הגיע שעתו. נחיצותו נזכרה לא אחת בעתונים וגם כאן בכנסת. ואילו העדרו הוסיף עוד עובדות של פגם בארץ קטנה זו, שקצב פיתוחה הדוהר השאיר אחריו עובדות פגם רודפות עובדות פגם, עד שאין עוד מקום להוסיף. והנה, בעוד שהבנוי מתפשט מהר, הרי הפתוח כנגדו מסולק במהירות גדולה פי כמה, שכן פגם אחד בראש גבעה מקלקל סביבו עולם מלא מאופק עד אופק. לא זו בלבד, אלא שבאים אז המוכרים וממהרים לרדוף במרכולתם אחר הקונה על פני כבישי הארץ.

מוצאי הערים שלנו כבר התחילו וקושטו בכרזות פרסומת המתחרות זו בזו, משני צדי הדרך בגודל, בצעקנות ובכובד מכת השפעתם, עד שאדם יוצא היום ובא במסדרון של שלטים, ולא יארכו הימים ויסע מעיר לעיר לכוד בתוך שורת צעקות פיתוי לקנות.

הצעת החוק שלפנינו מדברת בעיקר על הסחת דעת הנהג שיש בשלטי הפרסומת. זה לבדו, כמובן, טעם מספיק לסלק את השלטים הקיימים ולמנוע הקמת אחרים. אבל טעם לא פחות חיוני הוא טעם הפגם: טעם קלקול העולם שעוד נשאר פתוח. חוק זה נקרא, איפוא, לשים גבול להפקרת הפתוח לפני הכיעור, שלא יהיו גם השדות והגבעות מוכתמים בחפצים תותבים להם, ובצעקות סחר־מכר, ושיהיה אפשר סוף סוף להימלט מפיתויי קולי הקולות וממבטיחי ההבטחות למיניהם ולהשאירם מאחור; שיהיה מותר לאדם למצוא סביבו רק קו אופק נקי כפי שהוא, שדות נקיים כפי שהם, חורשות כפי שהן וכל מה שיש שם בפתוח ההוא נקי כפי שהוא וכפי טיבו המאוזן.

שני עברי הכביש הם בעצם גנו הגדול והחופשי של כל אדם ואדם. הן סבר הפנים הנגלה של הארץ. מה שיש בהם ומה שאין בהם, נקיונם או קלקולם – נדבק בעוברי הדרך, גם כשחולפים במרוצה במכוניתם, אפילו כשהם מנומנמים ואינם משגיחים בנעשה בחוץ, אלא בכאגב זווית העין. היפה שבחוץ נדבק, ואילו גם היפוכו, הכיעור, נדבק אלא שעוד יותר. ולצאת מערים חסרות צורה ומגובבות כפי שהן, ולנסוע בפתוח מושחת צורה ומופסד דמותו הראשונה, כשממדי ארץ הפתוחה, שמעולם לא היו גדולים, מתמעטים לפני מבצעי הפיתוח המזורז, הבינוי המזורז והקלקול הזריז מכולם; כשהמאולץ מסלק את שארית הטבעי, או הקדום, כשדי בעמודי חשמל אחדים שלא במקומם שמרחב שלם ישתבש בגללם; שדי במחפורת כביש שלא נזהרו במידותיה ולא טיפלו להצניעה כראוי, כדי שאזור שלם ייקרע בגסות כמין צלקת של מום; כשראיית ייחודו של מעשה אחד שעושים במקום אחד מכסה תמיד על ראיית המרחב השלם והמקום בהיקפו המלא, ואיך תתאזן לבסוף השפעת אותו מעשה אחד על המעשה הכללי; כשראייה קצרת טווח באה במקום מבט רחוק יותר; כשהשאלה האם אפשר היה למעט בנזק שכל הפרת שיווי־משקל טבעי גוררת עמה – כמעט שאינה נשאלת, וממילא תשובה לה אינה מבוקשת; אלא כל אחד לעצמו עודר בחלקתו ומצליח או לא מצליח בה, אפילו אם שאר החלקות תסתחפנה בשל כך, כשכל אלה מתרחשים במהירות לפנינו, במעשה של כל יום, בתחומי ארץ קטנה וצרה, ששדותיה הפתוחים מתכווצים, כלום לא צריך שיהיה למישהו איכפת בשעה מאוחרת כל־כך לעשות משהו כדי לעצור ולעכב – לא רק כדי שלא ירבה המכוער אלא אדרבה, כדי שיעלה וייראה יותר ויותר, ככל הניתן, היפה, הנקי יותר והמאוזן מטבעו, מתקיים בשלום כפי שהוא דרך חירות.

היום נתמעטו הולכי הרגל, והכל חולפים ברכבם ביעף, ומה שמתגלה לפניהם משני עברי הדרך נתפס להם מתוך המרוצה במרופרף ובמעומעם, ואף־על־פי־כן הוא דבר שנתפס, דבר שנקלט ומצטבר קו לקו מנסיעה לנסיעה. ולמה לא יהיה זה דבר מצטבר של יפה, של מרחב נקי ושל שקט ופתיחות, במקום שיהא מצטבר ונקלט הקלוקל, המשתלט מאליו מכוח כובדו ובאין מעצור? כוח מחצו של הקלוקל עצום פי כמה, והוא מתעצם על־פי טיבו כסחף במורד ועושה לבלתי השב מעוות שאין לו תקנה.

לפיכך, כל מה שכתוב בהצעת החוק שלפנינו על סילוק אותם שלטים שאין בהם הכרח לנוסע ולבטיחותו עד מהלאה למאה מטר מן הכביש, אין בו אלא ראייה קצרה של צד הבטיחות בלבו, בלי לראות את צד הכיעור המשחית. כאילו ענין זה להיות יפה או לא יפה הוא לאמיתו רק טפל וחסר משקל של ממש. וזה גם אולי המקור לאותם פגמים שנעשו בכל מקום בארץ. אותו היינו־הך מרושל ואטום לכל מה שמעבר לביצוע המושם עליך לבצע. אחת היא איך ייראה, איך ישפיע ומה בינו לבין העולם שבו יוצב.

מאה מטר אינם מספיקים, גם לא מאתיים מטר. אלא פתוח ומפונה עד כמה שניתן לראות, עד מעבר לרכס הגבעה. כדי שיהיו שני עברי הדרך נקיים משום כתמים זרים ועוינים לטיבם של השדות הפתוחים. בלי כרזות, בלי שלטים, בלי שום חפצים תותבים ואפילו, ככל האפשר, בלי עמודי חשמל וטלפון. במאמץ מסויים ניתן הדבר, – וכבר הוכח כי ניתן, בכל מקום שבאמת רצו בדבר – הרחק עד מעבר לקו האופק.

מעבר למאה מטר תמיד עוד יהיה כדאי למישהו לבנות לו כרזת ענק שתהיה גדולה למדי וצועקת למדי, עד שקולה יגיע עד הכביש ולתוך עיני הנוסעים. אסור שאלה יימצאו בכל מרחק שהוא. שלא יהיו נראים כלל באזורים הפתוחים הבין־עירוניים. שיהיה שם מקום חסין פרסומת, ולשוק יהיה גבול על תחומי העיר. ועל חוט עירובה.

צריך, איפוא, שיהיה החוק מחמיר ביותר, ובמקום סעיף 2 שבהצעת החוק האומר: “לא יתקין אדם שלט בתוך מאה מטר מצידה של דרך וכו'”, יתוקן וייכתב כך: “לא יתקין אדם שלט בתוך תחומי ראייה מצידה של דרך וכו'”. ועוד צריך שכבר עתה, ועד שתיקבע הצעת החוק כחוק, תצא תקנה כהוראת שעה שאסור יהיה לפיה להוסיף כבר מעתה אף שלט אחד משני עברי הכביש הבין־עירוני, בשום מרחק שהוא, ולא יהיה צריך אחר־כך לא לסלק, ולא לקנוס, ומראש יידעו כי השלט אסור, ואלה שכבר הקימו, מוטב שיקפלו כרזותיהם ויחזרו לעירם מבעוד מועד. או אולי כדאי להציע לציבור להחרים מוצרי חברות המפרסמות על הכביש?

הצעת החוק מקילה גם בדרכים העוברות באזורי מהירות מוגבלת ומתירה שם שלטי פרסומת בתנאים מסויימים, גם כאשר דרכים אלה הן מחוץ לתחומי רשות עירונית. זהו פגם גדול שצריך לתקנו. כלל אחד חייב להתקיים: לא תותר פרסומת אלא בתחומי הדרכים העירוניות בלבד, אחת היא מה מהירות הנסיעה המותרת. שכן אמת־המידה אינה רק בטיחות והסחת דעת הנהג, אלא לא פחות מזה – קלקול הארץ. ולפיכך רק בתוך תחומי רשות עירונית (ולדידי אפילו לא שם). ומחוץ לדרכים העירוניות – שום שלט, שום פרסומת. חופשי מכרזות, חופשי ממכירה, מפיתוי, מהיצע, מביקוש, ומכל עסקי השוק.

זה ועוד זה: גם אותם שלטים שהם הכרח, כגון תמרורי דרך ואזהרות שונות – אסור להרבות בהם, גם מטעמי בטיחות וגם מטעמי מראה הדרך. צריך להקפיד שלא יחרגו ממידות מוגבלות וסטנדרטיות החלות על כל השלטים המותרים בצידי הדרך ושלא יעברו מידה של טעם בגובהם, בצבעם ובהתבלטותם. וכל הממעט – ייטיב.

ומכאן צריך שסעיף 4 בהצעת החוק הקובע ועדת־משנה מוסמכת להתיר הקמת שלטים הכרחיים בצידי הדרכים – יתוקן על־ידי תוספת נציגים על אלה המוזכרים בו; נציגים שאינם רק שליחי הבטיחות, הכבישים, התכנון והחקלאות, אלא גם כאלה שיהיו שליחי המבט הכולל של הנוף, של שרידי עבר, של קבוצת עצים, של אילן בודד, של שדות, ושל האיזון שבין כולם, כגון נציג רשות הגנים הלאומיים ונציג רשות שמורות הטבע, וכן נציג יערות הקרן הקיימת לישראל, אדריכלי נוף, וכיוצא בהם נציגים שהם בו בזמן שליחי הציבור הנוסע, ושליחי הנוף שנוסעים בתוכו.

כדאי להתעכב רגע וליטול דוגמה מארצות שבהן לא נמנע קלקול זה בעוד מועד ובראשיתו, כדי להירתע ולא לחוס על כל מאמץ כדי למנוע את הקלקול אצלנו. מי שעבר כבישים אלה באותן ארצות שהניחו לשלטים לפרוח, יודע עד היכן עשוי הדבר להגיע. וחובה לעכב, כדי שתהא הארץ, שעוד נותרה פתוחה לפי טיבה ולפי איזונה הטבעי, או הכפרי, ולפי מהלכה הנקי, בלתי־מאולצת לצאת מגדרה, בלתי־מושחתת, ולא יוכל עוד הכיעור הצעקני לרדוף אחר אדם אל כל אשר יפנה: בבית, ברחוב, ברדיו ובעתון, בעיר ומחוץ לעיר ועל פני כל השדות, חיים שלמים בצעקה. צריך לזכור כי רוב האוכלוסין רואה את הארץ בעד חלון המכונית. ומה שרואה – זו דמות מולדתו וזה המושג הממשי שלו על ארצו. כלום לא כדאי שנטרח מאד כדי שזה שהוא רואה וסופג יביא הנאה, שלווה, ואולי גם גאווה?

יזהר סמילנסקי

דברי־הכנסת, הישיבה הרביעית של הכנסת השישית 30.11.1965. מציעי החוק: סמילנסקי, סנהדראי, טובי, שערי, טיאר, גרוס

גברתי היושבת־ראש. מכל פעולות המשרד לחקלאות לא באתי להעיר אלא על פינה אחת, על התחנה לחקר הדיג הימי.

נתעוררתי להתעניין במוסד מחקר זה, כאשר בדקתי את כלל מאמצי המדינה בפיתוח מרחבים חדשים לתנופה משקית, כלכלית וחברתית; כיצד עוקרים מגבולות הקיים ונפתחים אל עתיד מבטיח יותר, הקורא למאמץ, לחיפוש וליציאה אל מה שעוד איננו, אל הטומן בחובו משהו מגרה, שיש בו משום כיבוש עולם. מתוך הנחה שמה שכבר יש בידינו – הוא גבול מעיק, ואילו מה שאין עוד – הוא אופק גונז יכולת חדשה.

הדיבורים על כוחה של האוקיינוגרפיה החלו מנסרים מאד בחלל עולמנו זה מקרוב, בהדגשה יתרה על הערכים הפוליטיים שבהם, אבל פחות מדי, חוששני, על הערכים הממשיים ועל האפשרויות הגנוזות בהם להרחבת תחומי הארץ מן היבש אל הלח, ומן המושגים המקובלים על ים כשדה למרדפת ציידים אחר שללם – אל מושגים חדשים של טיפוח שטחים לאיכרות־ים, לחקלאות ימית, ולחשיפת כוחות לא נודעים באותם שדות ים שעוד צריך להכשירם. העתקת מושגים מקובלים של הכשרת הקרקע, אל שטחים מופלאים של הכשרת מימי הים, להפקת מזון, הן מן החי, הן מן הצומח – ומימי הים, במובן זה, הם ארץ לא נודעת בכל המובנים. בארצות שונות בעולם הוסבה לאחרונה תשומת־הלב אל הים, בהתבוננות גוברת והולכת ובהשקעות שעוד לא היו כמותן. ומחקר הים הוא החלוץ ההכרחי העובר לפני כל נסיון לניצולו החדש. מדברים על אוצרות הים בכל מה שהיה מדובר מקודם על אוצרות האדמה: על מחצבים, על אנרגיה, על ניצול החי והצומח. כשני שלישים של קליטת האדמה הם ימים שהבלתי־ידוע בהם עולה על כל הידוע, אבל ככל שיודעים יותר, מסתבר כמה מעט ידוע על האוצרות המומסים במים ועל החבויים מתחת פניהם, הרבה הרבה מעל כל מה ששיערו פעם. ותחרות חשיפת מכמני הים ניטשה כעת בין חוקרי הים למען העתיד.

אין זה המקום להרחיב את הדיבור ולתאר את כוחו של הים, זה הכוח העשיר פי כמה מכל הכוחות שכבר נודעו בפועל. אך מכל מקום, הים המלוח כמקור מים מתוקים, הים הזורם כמקור אנרגיה, תהליכי החום והקור שבו, המינרלים המומסים בקרבו והמוסעים בו, חומרי החיים שבו ועולמות עשירים, מעבר כל דמיון, של חי וצומח, ולאחרונה הים כקולט שיירי התהליכים הרדיו־אקטיביים, כביכול “מזבלת” העולם לפסולת זו, אשר תוצאותיה לחיוב ולשלילה לא נודעו עוד כל צורכם, והמאיים שבהם, או הסיכוי שבהם – הם נושאי התבוננות מרוכזת בהרבה חופים מחופי הימים סביב סביב.

אך גם בקטנות ובקלות מאלה איננו יודעים הרבה, על הקרוב והמצוי ביותר אצלנו, ועל חופינו: מבנה החוף, קרקע הים כמאגר חומרי בנין, (זיפזיף וכיוצא בו), כמסד לבנין נמלים, קרקע הים כאוצֵר אפשרי לנפט, הזרמים הפועלים בו ותוצאותיהם, משבריו, שיאיו, שפלו ודממתו – כל אלה בראשית דרך הכרתם ועוד בטרם בראשית.

בורא העולם, חוששני, חנן אותנו לא רק בנגב יבשתי, אלא גם בים גדול, אך רזה, ואילו בדרום, בים אילת – ים עשיר אך צר. הניתן לשנות משהו? אולי, אך בלי מחקר אין לדעת. בלי התבוננות אתה עיוור ופועל כעיוור, או תלוי בידע זר ורחוק שאינו הולם תמיד את תנאינו.

והדיג הימי לחופינו – מה סיכוייו באמת? הניתן לשנות כאן את “נגב הים” ו“להפרות שממות” בים? ככל שמוזרים הדברים למשמע – מה ידוע על תנאי ההתחלות שבתוך הים, ראשית התהוות החיים, המאפשרות התפתחות עשירה יותר, בצומח ובחי? כל אלה בראשית איסוף הידע.

והתחנה לחקר הדיג הימי בחיפה – היא היא שלכאורה הופקדה לעסוק בדבר, לחקור, לדעת וללמד. אבל צאו ובקרו את מקום אותה תחנה, גם בספר התקציב וגם ברחוב הבנקים בחיפה, ותמצאו גם כאן וגם כאן, כי זה מוסד נידח מתשומת־לב. אלמלא מענקי חוץ, לא היתה להם תקומה, ואלמלא דבקותם הקנאית של החוקרים, מכבר היתה נסגרת תחנה זו מיאוש ומרפיון־ידיים, מאין בסיס ומתקציב קמצני. כל התקציב לפעולה של אותה תחנה – כעשרת אלפי ל“י, זה הכל. השאר, מאות אלפי הל”י, סכומים עושי רושם, למשכורות ולשירותים כמובן. לפעולה הישירה, אם אמנם מדובר בתנופת מחקר להוצאת המדינה משיגרת מושגיה על הים, אם אמנם באוקיינוגרפיה אנו עוסקים – לפעולת המחקר הישירה אין כאן אלא רבבה ל"י דחוקה ומחוקה. אלא, שכאמור, מענקי חוץ של מדינות רחוקות, שעבודת חוקרינו נחשבת בעיניהם יותר משהיא זוכה בעינינו שלנו, הם שעומדים להם; אלא שקשה לבנות צוות של קבע ועבודה של קבע על מענקים של ארעי, שהיום ישנם ומחר אינם, ואימת הארעיות תלויה על ראש כולם. ומאימה זו יש נמלטים, וכבר היו, לצערי, מעשים, שיפה היה שלא יחזרו, שלא יימלטו מאתנו חוקרים, מחמת הרגשת יתמות. ואילו בכל מדרך רגל ובכל שימת יד של חוקרים שלנו – ים זועף ומסע קשה לפניהם. האם ביקר שר החקלאות במעבדות התחנה לחקר הדיג הימי בחיפה ברחוב הבנקים? במעון שיכול היה אולי להתאים, אינני יודע למה – אבל בשום פנים לא למכון מדעי, לא למעבדות לחקר הים. הרי זה בבחינת לא יתורץ בכלום – לדאות היכן חוקרים אצלנו את עתיד הים של חופינו. במה אנחנו מסבירים ונושאים פנינו? זה, ועוד: ידוע כי אין מחקר ים בלי הפלגות לים, והנה גם ענין כה פשוט וקל כרשיונות הפלגה, כאלה שיש בידי כל דייג ודייג, אצלם היא בעיה סבוכה וכמעט שאין מודים בקיומם הליגלי, ועליהם להצטייד בתעודות מסע – כאילו היו נוסעי ספינה היוצאים את הארץ לא בשליחותה, אלא היינו הך לשם מה.

אך הענין העיקרי אינו אלא הקמת צוות מלא וקבוע למחקר בבנין של קבע, מתאים למחקר. חובה ראשונה היא לשלוח צעירים, מעונינים בנושאי הים, להשתלם במקצועם במתוקנים שבבתי־הספר, ולהביא לארץ מומחים ידועי שם שיקנו תורתם כאן. כשם שענין ראשון במעלה הוא הנסיון ללקט את כל העוסקים בחקר הים ולהביאם תחת קורת גג אחת, כשיד אחת מנצחת על מפעליהם. חוקרי ים מצויים זעיר כאן זעיר שם, במשרדים שונים בממשלה, ולא תמיד יודעת יד ימין מה עושה יד שמאל – ואף אם מפגש זה אינו בתחום מעשי משרד החקלאות, טוב שיתעוררו על כך. ואילו בכל השאר – חובה היא שיפתח משרד החקלאות לבו לנידח זה, לכמעט יתום זה, אל חלוץ מחקר הים, בתקופה חדשה של התמודדות האדם עם הים הגדול. גם בתנאים הדחוקים שבהם פועלים חוקרי הים שלנו, כבר תרמו לא מעט, במחקר שימושי ובידע טכנולוגי, ואף במחקר בסיסי, שזיכו אותם בהערכה, בתשומת דעת המומחים וב“תשלום מחיר” קיומם; ואילו בתנאים נאותים יותר, כשייצאו מסימטה למרחב, בתקציב פתוח־יד יותר, בדאגה למעבדות ולמבני מחקר, בהשתלמות אנשים נוספים, בתיאום עם שאר העושים פה ושם – יש ידיים לתקווה, שידע עשיר יותר יקדם אותנו לקראת כיבושים, שהיינו עשויים להתמלא מפירותיהם, אם נהיה יוצאים בניצוץ דמיון יוצר, ביצר הרפתקני ומוּפעמי תחושת המחר.

יזהר סמילנסקי (מפא"י) 12.2.65, דברים שנאמרו בדיון על תקציב משרד החקלאות

גברתי היושב־ראש, חברי הכנסת. כל מי שחזר מן הים ברגליים מוכתמות זפת וחירף וגידף וביקש לדעת מניין מחרוזות הנפט הללו המעטרות את חופי הארץ ומוסיפות נופך משלהן על תענוגות הרחצה בים – יברך הצעת חוק זו המנסה, באיום של קנס גבוה, להרחיק מקור זיהום עיקרי של הים בנפט.

אולם סבל זה של רגליים מזוהמות בזפת הוא רק טרדה מרגיזה, בעוד שלבעלי חיים מרובים הוא כליה גמורה והשמדה המונית. ביחוד בולט הדבר במפרץ אילת. השמן הנפלט אל הים מתקרם כמין צעיף דק על פני המים, ומטולטל בגלים וברוח; הוא אוטם את פני המים מחדירת החמצן אל תוכם, מקצת נפט מתמוסס במים והשפעת תמיסה זו רעילה והרסנית גם כשריכוזה נמוך. רצועות חוף ייאלחו בשכבת הנפט, ואבנים ואלמוגים יתכסו בשמן ובחומרי רעל וייהפבו כך לקרקע ממית, אם ממגע ישיר ואם ממגע עקיפין. והמוות יתפשט מהר. את אלה יחניק, את אלה ירעיל, ואחרים ימותו מטרף מורעל.

גם קיומם של האלמוגים עצמם מסתכן בים מזוהם שהתפתחותם בו מתעכבת, ועודף החיים על המתים – שהוא סדר הטבע התקין – יתהפך. עולמות שלמים ייהרסו כך ממגע הנפט, ייכחדו, וחדשים לא ימלאו את מקומם. יוצא איפוא שמניעת זיהום הים על־ידי פליטת שמני אניות, מיכליות השוטפות קרבן ואחרות, היא הכרח דחוף, וחבל שאיחרו עד עתה בנסיון למנעו ולצמצמו.

הדרך המוצעת לפנינו היא דרך הקנס על האחראי לשפיכת השמנים. אלא שקנס זה כוחו עמו אם נעשתה שפיכה זו בתחומי המים הטריטוריאליים שלנו. ואילו שמנים שנשפכו מעבר לתחום זה – יכולים בתנאים מסויימים של זרמים ורוחות לחזור ולהגיע לחוף, אף כי, כמובן, בכמויות פחות אפקטיביות. כך הוא בים־התיכון, ואילו במפרץ אילת הענין מסובך ומסוכן יותר. הרוח המצויה שם היא רוח צפונית, ולעתים קרובות צפונית־מזרחית, באופן שמה שנפלט בעקבה – מוסע לחוף אילת. יוצא איפוא שרק אמנה בין־לאומית למניעת זיהום הים על־ידי שפכי שמן תוכל לסייע, ואין מקום שבו אמנה כזו היא יותר דבר למקומו. חשוב על כן שנעיין באמנה זו ונראה כיצד תוכל לפעול על שכנינו למפרץ הצר, כדי שיימנעו אף הם ממעשה השחתה זה, שאין בו הכרח, אלא רשלנות בלבד. אילו מצאנו דרך לשיתוף פעולה אתם בענין זה – ונשם כל מפרץ אילת לרווחה.

אולם שפיכת השמנים אינה מתרחשת רק אם שופכים שמנים במתכוון, אלא גם אגב פריקה וטעינה מתוך צינורות רעועים או שילובים דולפים, או גם שיטות הזרמה בלתי־משוכללות. חשוב הדבר לפקח על שיטות אלו, שתהיינה נכונות ומדוייקות. שיתוף פעולה בין חברות אספקת הנפט, חברות האניות ומינהלות הנמלים, עשוי לעורר חיפוש משותף של דרכים משופרות לפריקה ללא דליפה ושל שטיפת המיכליות הרחק ככל האפשר ממגע עם החוף.

ומכל מקום, הצעת חוק זו היא צעד נכון, שתוצאותיו יהיו לברכה לבעלי חיים אלמים ולבני־אדם שיוכלו להודות על כך. וחשוב לזרז תהליכי החקיקה, כדי שלא לדחות תחולתו וברכתו.

יזהר סמילנסקי (רפ"י), דברי הכנסת, הישיבה הרביעית של הכנסת הששית, 30.11.1965

העולה היום בדרך לירושלים משער הגיא שם לב בוודאי לעשרות עצי זית עתיקים שנכרתו והופלו בצד הדרך בידי מישהו קודם שניתן היה לומר מלה, לשם איזה צורך ידוע לכרות ובסמכות כוחו לכרות.

אולי אינני טועה בסברתי כי מחלקת העבודות הציבוריות במשרד העבודה היא האחראית למבצע מיוחד זה, אגב תוכניותיה להרחבת כביש הבירה. הזיתים כבר נכרתו, בין אם לצורך ההרחבה עצמה ובין אם רק כדי לסלק כמה ענפים שׁהפריעו למודדים, או אולי גם כדי לנסות רעיון טיוטה שעלה בדעת מי שעלה וחלף.

אולם מאחר שציר תנועה מיוחד זה, שעל ייחודו ועל יופיו למותר לדבר כאן – עומד עכשיו לפני מעשה התקנתו מחדש, ומי יודע מה עוד יקומו בעלי מע"ץ ויעשו בתנופה הכבדה והמוחצת שלהם. וקודם שנדע מה ומי כבר תהיינה עובדות מוגמרות – לפיכך כדאי לדון בדבר.

הצעת החוק שלפנינו עיקרה אמנם הרחבת אזור הפקעת הקרקע לצמתי דרכים, אך כיוון שכך הרי זו צומת נכונה לדיון לא בקטע אחד ממסכת דרכים אלא במדיניות הדרכים בכללה.

מעשי מע"ץ נראים בכל פינה בארץ, רבים ממפעליה ראויים למוניטין ולשבח, לא בלי שצדדים אחדים, כגון זה שהוזכר למעלה, טעונים בירור וביקורת.

הנה למשל קטע הדרך שכבר הושלם בין הבירה ובין מוצא. הכל משבחים ומשתבחים בהקלה שניתנה לנוסעים משעה שהורחב הכביש והמכונית יכולה לשטוף לה שם למישעי, בבטחה ובנוחות. אולם משהושלמה המלאכה מתרבים יותר ויותר הקולות, שבתחילה היו בודדים ואף ניסו להזהיר מראש, והם שואלים על מראהו של הכביש הגמור, ומה עוללה כרייתו לכלל חזות הכניסה לירושלים ולמרחב שבו הונחת כמין פצע עמוק חתוך בצלע ההר מזה ושפך עצום של גושים ואבנים גלמיות מדורדר על צלעו מזה, עד שכללות הכביש המהודר הזה ניכרת כצלקת כפויה על חלל המבוא לירושלים.

*

האם היה הכרח שכך יתוכנן וכך ייעשה? האם לא היו פתרונות אחרים כדי לצמצם את הצלקת או אף למנעה מעיקרה? ואולי כביש בן שני מפלסים היה עושה שליחותו לתחבורה ולבטיחות בלי לפגוע בתואר ההר ובלב הנוף? מי החליט ומה היו השיקולים, שהכביש יהיה בן מפלס אחד ומונוטוני, שיחצוב בהר, כבנתח גבינה קיר ערום וחסר אחיזה לכסותו ואת מעיו השפוכות יגלגל במדרון? מי קבע שכך טוב יותר וכדאי יותר מכביש דו־קומה החובק את ההר באותה נוחות לנהג ולנוסע בלי לכער עד כדי כך? האמנם רק שיקולי תקציב היו כאן – ומה היה ההבדל הכספי? – או גם קוצר דמיון, כובד שגרה ומיעוט איכפת ליפה ולמכוער, כשהכביש עצמו הוא כביכול מרכז העולם והיינו־הך מה יקרה לעולם שמעבריו?

או מיהו ששלח את הדחפורים על יד מכמורת, בואכה חדרה, לעקור עצי חרוב מפוארים בצורה ובשנים כדי שתוואי הכביש יקפוץ שם ישר מן המפה אל אמצע גזעם ויחצה, בלי לשקול הצעה לכלול את החרובים ההם ביו הכבישים, בלי לעקרם, ולא עוד אלא שברגע שנמצא מי שביקש לחון את העצים ההם, נזדרזו בעלי הדבר והשכימו להוציּאם להורג.

אין אלה שאלות של מה בכך. אלה שאלות יסוד. כביש היום אינו רק עורק תנועה. הוא אלמנט בסיסי בעיצוב פני הנוף. סימן אב בפרצוף הארץ. וחלון המכונית החולפת על פני הכביש נעשה יותר ויותר הזדמנות ראיית האזרח את ארצו. יותר ויותר נוסעים שוהים זמן רב יותר על הכבישים. ומה שמגיש להם הכביש, ובאופן שמגיש להם – הוא ממש תמונת מולדתם.

ואף הוא עצמו, הכביש, צורתו, מקומו, שכלולו, אופן גמירתו ויחס האיזון בינו ובין הסביבה שאותה הוא חוצה – הוא גורם יסוד בזיקת האדם אל מקומו. לכאורה כל אלה דברים ידועים, ורק אינם משפיעים כמעט על המנצחים על מלאכת הכבישים.

למע"ץ יש כמובן מהנדסים טובים ומוכשרים, יש פועלים טובים ומסורים יש כלים גדולים ורבי־עצמה – אבל אין להם חוששני אדריכל שיידע לייעץ אותם. או אם ישנו – אין קולו נשמע כאילו נתמעך חס וחלילה אי־שם מתחת מכבש הדרכים.

מכל שאר שיקולי הנדסת הכבישים, שיקול הבטיחות לבדו נראה כמובא במנין. אבל הקשר שבין בטיחות הנסיעה לבין צורת הכביש ואיזונו עם סביבתו הוא קשר גומלין אורגני מוכח מעצמו. אדריכלות אינה איפוא בחינת קישוט המותרות, אלא בחינת לחם ומים. בלעדי הרמוניה אמיתית בין הסביבה והכביש הכביש יהיה זר למקומו, קשה להקמה ופוגע ביעודו.

*

צאו וראו עתה בכבישי הארץ – ואיני דן כעת בטיבם ההנדסי ובכושרם הפיסי לתנועה סדירה – אלא בטיבם כאבר ראשי בפרצוף הנוף שהם עוברים בו, בצורתם ובשילובם בסביבתם, באופן שטרחו לעשותם עד גמירא ממעטה האספלט ועד מעבר לתעלה – ואיך יותר מדי כבישים מגובבים להם משני עבריהם ערימות פסולת; איך שוליהם אינם גמורים בדקדוק עד תום, ותלי אבנים וגלי אשפה, קוצים ושלטי פרסומת, דוכני מכירה ושיירי עזובה, עצים נטושים וחורבות מתמוטטות, תמרורים שונים ומשונים וחביות נצחיות, בשעה שבמאמץ לא גדול – בהשוואה להשקעה שהושקעה בו – היה הופך עקוב למישור.

בימים עברו היו הכבישים כמין מהדורה מורחבת של שבילים, והיו מתמזגים בדרך עשייתם האיטית עם תוארו של הנוף. כיום הכבישים החדשים, הרחבים, המפולסים למהירות ולעומס, נופלים על הנוף בכוח אכזרי, ומכשירי עשייתם כה עצומי אונים הם, שקודם שאתה יודע, כבר גמרו לעשות את הקל ביותר: ישר וחוצה ומוחץ קדימה, מונוטוני וסימטרי ומתעלם ומתנכר לכל מה שסביבו, כאילו המכונית שתסע עליו היא יסודו של עולם. או כאילו היה הכביש מנהרה סגורה, אדישה לעולם, ורק אצים בה לתכלית תיפקודה הישיר.

אין שום הכרח שבעולם שיהיה כך; שיהיה הכביש כמין פצע בנוף המשחית תוארו. ניתן ואפשר אחרת. גם בארץ וגם בחוץ־לארץ הוכח וחזר והוכח כי אפשר כביש לתנועה מודרנית בלי לפגוע בערכי סביבתו. במֶה דברים אמורים? אם אמנם רוצים בכך, אם אמנם מתכוונים לכך, אם אמנם חושבים זאת למאמץ ראוי, אם לא דוחים את אדריכל הנוף כטרדן ואת רעיונותיו כאיזו קוסמטיקה של מותרות; אם לומדים להבין עצותיו ובכובד־ראש, אם מחייבים את ראשי העובדים לראות פעולה זו כתנאי חובה לעבודתם, אם מקציבים לכך אחוז מסויים ממחיר הכביש כדי להשלימו, לשכללו ולהחזיקו נכון.

דרך כדרך העולה לירושלים יש בה נתונים להיות דרך המעניקה שעה יפה לנוסעיה, ומישהו צריך שיהיה דואג ועושה כמיטב כוחו שלא לפגום בה ושלא לבנותה כהורסת ומטילה מום, שתהיה מותווית נכון ופטורה מהשחתה, נקייה משלטי פרסומת, מאשפה, מחביות, מקוצים, מערמות גבבה, מעמודי חשמל חורגים, מבני סרק התקועים עליה ומתחככים בה, ושלא תחפש תמיד רק את הקו הקצר, הישר והקל לפתרון קצר־טווח.

ולפיכך, צריך שיקום איזה גוף שמע"ץ תהיה חייבת – על פי חוק – להיוועץ בו קודם שתעשה מעשה. לא ברצותם יישמעו, וברצותם יסרבו, וקודם ששאלו איש, כבר כרתו, כבר פוצצו, כבר גמרו, אלא שיחוייבו בחוק לשמוע, לשאול ולנמק כל סירוב, ולעמוד בביקורת הציבור. שלא יוחלט על כביש חדש, או על חידוש ישן, בלי שייקבע מראש הטיפול בו ובצידיו כשלמות אחת.

*

המדינה מסרה חמישים מטר מציר הכביש לידי מע“ץ – הם אחראים לפקדון, לאחזקתו, לנקיונו ולמראהו התקין. חמישים מטר אלה לאורך מאות קילומטרים הם אחוזה עצומה ביותר, ונחלת מע”ץ היא אולי הגדולה שבנחלות, ויש עליהם איפוא אחריות כבדה וחשובה, לעשות כמיטב כוחם להחזיקה כראוי ולמופת, שכן, כל אזרחי הארץ הם אושפיזין שלהם, בהצליחם – יקנו להם ארץ יפה, בהכשלם – יישאו בעוון כיעור והכערה. חמישים מטר אלה פוגעים בדרכם באתרים קדושים, באילנות מיוחדים, במצפות הפתוחות למרחב – וצריך, לפיכך, שפס הכביש יהיה גמיש למדי ונכון למדי לקלוט ברכה זו ולא להשחיתה: פעם להקיף משהו, לסטות כלשהו, להתעקם לעתים, וכשצריך לרוץ בשני מפלסים, כאן להתקרב ושם להתרחק, פה לכלול איים של ירק, ופה לפקוח מבט למרחק, ופה לכסות ולצעף חומות עלובות, ובקצרה: להסלל מתוך ראיית האדם שיסע בו, מתוך דמיון, מתוך אהבת היפה, והמאוזן שבין הטבעי והמלאכותי. אין זה כביש לאבטומטים. אלא כביש לבני־אדם נוסעים, שאינם עוורים ולא חרשים ולא אטומים, אלא רגישים ליפה ולמכוער ומיחלים לטוב.

לעתים קרובות יקרה כי גם כשהיו הכוונות טובות ונכוחות, הסתיים הכביש ותם תקציבו, ואף עבר בינתים על גדותיו, ולענין הטיפול בצד הכביש, בשוליו, בנקיונו ובתאומו לסביבה – לא נותרה אז אלא אנחה בליבך: מה לעשות. אבל הכרח לעשות, אין מנוס מעשות, אם לא תעשה – העזובה תעשה. אם לא אתה – הממילא יעשה במקומך. והקלוקל ינצח. וכל המיליונים שהשקעת בכביש לא יצמיחו בסופו אלא עורק של כיעור וזוהמה שיצעק סביב, כשיסעו על מסלול האספלט היקר שלך.

כביש אינו רק נוחות נסיעה, אינו רק נסיעה בטוחה. הוא גם – ואולי בעיקר – חלון אל ארצו של אדם (מלבד מה שכביש מונוטוני הוא סכנת הירדמות). חיוני על כן שיסתייעו עושי הכביש במומחים לדבר כדי שתקום הרמוניה נאותה בין הכביש וסביבתו, כדי שינוצלו נכונה העצמים המיוחדם לסביבה זו והאופייניים לה, כדי שיטפלו היטב ובמדוקדק בצדי הכביש, כדי שישמרו שם ערכי הטבע, ההיסטוריה והנוף, ושישמר תקציב לכלכלת טיפול זה.

*

וצריך לראות שלא יוכל כל מי שכוחו במותניו וכל “נפוליון” איזורי של מע׳׳ץ, להפעיל את מכשיריו האדירים ולכרות עצים כחפצו, או לדחוף גבעה, או לסתום עמק, אלא יוכרח לשאול קודם אם מותר לכרות, אם מותר לחפור פצעים בהר, רק משום שכך קל לו יותר, בלי להתחשב בכלום, אלא בקלות הזו, ושלא ירוץ אחרי התוואי הישר ביותר, אם כלשהו עקום עשוי לקיים דבר שהפסדו הוא אבידה שאיך לה כפרה. אסור שיקומו פה ושם בנחלות מע"ץ כל אותם גיבורים שאינם שואלים איש אלא רק קמים ועושים ויוצרים בכל בוקר עובדות על פי מה שנראה להם כמועיל, והם אדוני הארץ.

וקודם שניתן רשות להרחיב את איזור הצומת בכביש, רבותי חברי הכנסת, מעבר למה שמותר היום – מותר לנו לשאול מה עתיד להיעשות שם, מי יהיה אחראי לצורת המרחב הגדול שיקבלו, ומי יסמיך אותם לפסוק הלכות של טעם טוב, מי ידאג למראהו של אי נרחב ומלאכותי כזה, שׂיוטל פתאום אל אמצע סביבה מסויימת, כדי שלא יפול שם זר ומוזר, כדי שלא יעקור לשם כך מה שאין הכרח לעקור, שלא יצבע אײ תנועה בירוק כדי לאחז עיני הבריות כאילו דשא צמח שם; שלא ישחית משהו שאפשר גם שלא לגעת בו כלל, או רק בקצה האצבע, כדי שלא יפעיל קודם כל כוח, אלא בינה ודמיון ואהבת הארץ – כברות הארץ שהמדינה מפקידה בידי בוני הכביש, מותר לאזרחים לשאול: מה צפוי להן? אם פצע מכאיב בטבע הארץ, או חלון נאה פתוח אל הרגשת מולדת יפה?

זאת השאלה הנכונה בבואנו לתקן את הדרכים.

יזהר סמילנסקי, דברים שנאמרו במליאת הכנסת ב־27.12.1965, והופיעו שנית במאמר בשם “על נופים ודרכים” מבט חדש, 23, 19.1.66

יושבת־ראש נכבדה, חברי הכנסת. יש נושאים מסעירי ציבור שכל־כך קל להאשים בהם ולדבר אז גדולות, וכל־כך קשה להציע דבר־מה שצריך לעשות, ולדבר אז קטנות. נושא זה שלפנינו הוא אחד מאלה. קל להיות כאן תוקף ומוכיח בשער, וקשה, עד אכזבה, להיות בעל עצה ותושיה.

נושא הנוער הוא נושא בעל זקן, ומובטחת לו, מסתבר, זיקנה נצחית. ייתכן כי הואיל ו“נוער” תיבה אחת, מדמים כי יש כאן גם שאלה אחת עם פתרון אחד בצדה, וזה אולי מקור קוצר־הרוח והנגישה שנוגשים מצדדים שונים בכל אלה המוחזקים בעיניהם יודעי דבר, או אחראים לדבר: למה כאלה פני הנוער שלנו ולמה אין עושים כלום. ואילו לאמיתו יודעים הכל כי עולם ומלואו בתיבה זו האחת, כל מה שמובא במנין כשדנים על אדם ועל עולם. וצריך שתהיינה אלף ידיים חזקות למי שינסה לעשות כאן משהו ושתוכלנה להיות באלף מקומות בבת־אחת ולנסות להתערב בבית ההורים, בבית־הספר, במקום העבודה, במועדון כשישנו וברחוב כשאיננו, בענין שמוצאים בחיים, בסרטי הקולנוע, ביצרי המתבגרים, במגרשי הספורט, באולמות הבידור, בין משוטטים ועבריינים, בחדרי מעצר של המשטרה ובחדר־וחצי צפוף־נפשות שאין בו גם מקום לבכות בחופשי. אין פינה ואין מקום ואין דבר ואין זמן שאי־אפשר היה לכאורה לעשות שם משהו טוב כדי לתקן, להתערב, לשמוע, לייעץ, לנחם או להטיל מרות. ומה איננו משפיע על צעיר? – החל בבית ההורים ובילדות שהיתה לו, ועבור אל מעמדו בחברה, אל סיכוייו להתקדם, דרגת השכלתו, מנת תרבותו, סמכות בעלי הסמכא עליו, הדוגמות שהוא רואה לפניו במעשים טובים ושאינם כל־כך טובים, באופנת הלבוש, ביחסי המשק, במקומה של הדת, במצעדי הלהיטים, אפילו בהפרחת הלווינים. אבל עוד יותר במה עושים אמא־אבא וכל הדודים בשבת אחר הצהריים, ומתי וכמה הפסידו במשחק הקלפים.

ולפיכך מי שבא לדון בעניני הנוער, חייב קודם כל להציץ בראי ולראות מה צורת עצמו לפני שיפתח דבריו; מה הוא, מה שכניו, מה קדם למה שהוא מתאונן עליו היום, מה עשה הוא ומה היה נכון לעשות, וכמה לתת משלו ומכוחו כדי שאמנם יהיה ויתקיים מה שנראה בעיניו “רצוי”. אם אין “רצוי” זה אלא, כרגיל, איזה ציור מטושטש של זכר ימיו הטובים שחלפו, הדי זמירות טובות שפעם היו לו, ואי־נחת עצמית ממה שהוא כעת ומן המקום שאליו הגיע – משמשים בו בערבוביה ועושים את התוכחה: למה הנוער הוא כזה, לגניחת סרק שטעמה בגניחתה, וכהקלה שמביאה נגיחה ללב איש יהודי, ומיד מחפשים סביב מישהו שיהיה אשם במקומך, ויקח מעלינו את המכשלה הזו ויפטור אותנו, ויהיה לנו שקט ונחיה בלתי־מופרעים כאשר אנחנו, במה שאנחנו, וכפי שיש לנו.

אם כך או כך, זו שאלה קשה, מאותן שאינן נפתרות לעולם במחי דיון אחד, גם כשהכוונות טובות וגם כשהרוחות נסערות, ובייחוד לא אז. לא רק מפני שקשה למצוא כאן פתרון טוב אחד, אלא מפני שאין כזה בנמצא. מועדון לנוער הוא דבר טוב; מועדון לבדו אינו כלום; עבודה מעניינת – יסוד חשוב, עבודה לבדה אינה עושה מאליה את השעות הפנויות שלאחר העבודה: שיכון נכון – תנאי גדול, שיכון נכון לבדו אינו עושה טעם בחיים. אין לנו איפוא אלא רק לנסות להתקרב אל משהו טוב, שתוך כדי כך ישתנה ויתבע ניווט מחדש, מאתנו והלאה. אין זה פוטר מעשיית כל אחד מאלה, אבל התוחלת שמייחלים כי למחרת עשייתם השלמה והנכונה כבר הכל פתור ושלום עלינו – היא תוחלת מוגזמת מאד.

רבים רשמו חוות־דעתם בשולי בחינת מצבו של הנוער. הרבה דברים חכמים כבר נאמרו בעולם בכלל ואצלנו כפרט, ולא נשאר כמעט דבר חכמה שלא נאמר ישר והפוך, מלא וחסר. כבר דיברו על השתנות העולם היציב שמתמול־שלשום, ועל התערערות כמה מוסכמות יקרות, שנחשבו זמן רב כערכים החלטיים וקדושים, וכאמת־מידה רוממה להתנהגות ולכיסופים.

דיברו הרבה על מצב המשפחה בימינו, התא היסודי בחברה, ששוב אינה מה שמקובל היה לחשוב שהיא היא: איה שולחן בית אבא, איה הנימוסים הנאים והמידות הטובות, איה כבוד אם ואב, ואיה סמכותם – כשם שהצביעו על הורים, מתרבים והולכים, העוזבים ביתם בבוקר בבוקר. שניהם כאחד כל בוקר לעבודה, לעשות להם רמת חיים לא פחות מאצל השכנים, ועל הורים עייפים השבים מקץ יום העבודה ואינם מבקשים כעת אלא לא רעש, לא בעיות, ולא עוד טרחה.

דיברו כמובן על בית־הספר, על מה לומדים בו ועל מה אין לומדים בו; על מה מחנכים בו ועל מה אין מחנכים בו, והדברים ארוכים וידועים. דיברו לא מעט על הרחוב שאליו נמלט הצעיר מן הבית הצר שבשיכון הצר ומן המושגים הצרים על מה שעליו לעשות בכוחו הצעיר – איזה מין רחוב הוא זה, מה יש בו הרבה ומה אין בו כלל; דיברו על השפעת כלל המציאות, כלל החיים, כלל מראה התקופה וזיו פני החברה. לא מה היא אומרת בפניה המתחסדות, בשבתות ובימים טובים, אלא אל מה באמת היא מתכוונת ברצינות ובהשקעת כל הכוחות ומיטב הימים – מופת לילדים ושיעור לדוגמה שאין לו מתחרה: מה באמת רוצים האנשים ועל מה הם מתים ברוצם להשיג? דיברו על מראה פני כלל העולם שבו האנשים חיים היום בגבולותיו הרחבים ביותר, במה שידוע עליו וממנו, מפי העתון, מפי הסינמה, מפי השכנים, מפי האופנות, האופנועים, הדיסקוטקים, ומה הנפוץ בו ביותר ומה אמת־המידה להיות נפוץ ביותר, ומהו ומיהו המודל שמחקים אותו בסיטונות וביחידות, ובעקבות מי יוצאים אחרי רבים להטות, ואולי גם זה: מה מראה פני מנהיגי הדור, איך הם, מי הם, ובמי הם, וכל עסקי העסקנים והמותר והאסור שלהם, וכבוד פרנסי העדה ואיזה כבוד עדיף מכבוד, ומה המגע בין אדם לאדם, בין בני־אדם לבני־אדם, בין בני עדה זו לבני עדה זו ובין בני אמונה זו לבני אמונה זו, וביניהם לבין בני בלי כל אמונה. ועל מה רגשו לבסוף בני הנעורים שיצאו פה ושם להפוך מהפכות של הוללות ורעש ברחובות, למה הם רצים שם בפראות במכוניות גנובות, למה הם דורסים את השלווה, למה צווחים ומתגעשים, ששים אל סכנות עשויות בידיהם, מתגרים בשומרי החוק, מפירים בבריונות כללי אזרחות טובה ומבהילים את כולנו. – האם זו מרירות? – מרירות על מה? האם זו מחאה? – מחאה כנגד מה? האם זו סתם בריונות? – מה פירוש סתם בריונות ואיך נולדה סתם בריונות? האם אין זו אלא ריקנות? – ריקנות ממה ובשל מה? האם אין זו אלא דלות מתמרדת? – דלות ממה וכנגד מה? או אולי אין בכל זה אלא מציאת סיפוק הרסני החוגג חוויית הסיכון וההרס כשאין לאל ידו לחוג את חוויית הבניה? נהנה מכוחו לפרק, עד שיידע ליהנות מכוחו להקים? האם יש כאן מרי על השטוח והשומם המחכה לו למתבגר מיד למחרת שימו עול אחריות על צוואריו? האם זה ביטוי של מעמד מקופח או של פרטים נחשלים שלא הסתגלו יפה למציאות? ואולי לא כך אלא עולה מכאן יללה אל סמכות שניטלה מעולמם, סמכות אבהית שמכבדים אותה, שיש מורא כבוד בפניה, שיש הדרת כבוד לפניה, זו שעשויה לתת לאדם הצעיר יתר ודאות ויתר ענווה בעולם מבולבל ודוהר זה שמסביבו?

האם בני עניים מתמרמרים כאן על קיפוח בנכסים ובהזדמנות, או מתהוללים בני עשירים שיש להם יותר מדי מן המוכן ורק לא קצת טעם חיים? או אלה הם נכווי תקופת הטכנולוגיה חסרת השם הפרטי? ומה טעם החבורות המתגודדות הללו, הלבושים לאחר יום העבודה, כולם כאחד מדים שווים ושחורים, מסורקים בדומה ומנועלים בדומה, כדי להיות זהים בלי יוצא דופן, בנים במדים שלהם, בנות בשלהן ובהפגנת אופנועים ומכונות מתמודדים עם משהו שאין להם עצמם מושג מלא עליו, אלא רק הרגשה עוקצת וחריפה שכך יפה להם, שכך הם יפים יותר, אפילו אם ירגז מי שירגז, ואדרבא. ומה צריך איפוא לעשות? האם צריך להכות אותם באגרופים או ללטף אותם ניחומים?

אם כך או כך, אין כאן דבר אחד ולא שאלה אחת מוגדרת בסייג אחד שאפשר לבודדה, ולעסוק בה לבדה, כשם שלא ניתן לכבות פינה אחת באמצע שדה בוער. אלא זה מצב שלם המכיל את הבמה ואת הנפשות הפועלות כאחת. מצב הנוער הוא לפיכך מצב החברה כולה. הוא בבואת המדינה ותרבותה, הוא השתקפות העולם, ועם זאת הוא גם מצב פינה אחת ומוגדרת ברחוב מגורים מסויים. ואל רחוב המגורים הזה חוזר צעיר אחד מעבודתו או מלימודיו, או מן הצבא, ובא אל החדר וחצי הצר והממולא עד שאינו עשוי להכיל כלום מחוץ לאכילה, שתיה, לינה. ומיד הוא פורץ ונמלט לרחוב.

ואיך הוא הרחוב? זאת כולנו יודעים. איש לא שיער כי יהיה הרחוב בעל ייעוד כזה לקלוט את נפלטי השיכון הצר, ולא הכינו רחוב נכון, רחוב כפי שהללו מחפשים למצוא להם.

אבל למה באמת לא להכין ולתת להם רחובות נכונים? פתוחים, נרחבים, עם רחבות נרחבות, עם ככרות פתוחות וחופשיות, עם מרחבים מוכנים נכון לקלוט ולספק צורך נכון, שהרי בתנאים המצויים אצלנו הרחוב הוא צורך חי ואמיתי. למה לא לתת להם רחוב נכון? רחוב שמגרשיו פנויים, פארקים, גנים, דרכים לא סלולות ומקומות מפגש וחופש תנועה, באוויר, במוצל, מחוץ למחנק הדירה הקמוצה הכפוי עליהם.

אולי מוזר יהיה לשמוע כי אין רק שלילה בכל מה שאנחנו מנסים לגנות היום. אין שלילה בצעירות, במרץ, בכוח, בבריאות, בחיפוש־פורקן. יש שלילה כשמקום דחוק בולם מוצא חופשי לביטוי טבעי; יש שלילה בכך שהדוגמות למציאות הפורקן נעשות אלימות ופרועות, ועברייניות. אבל היתקלות בגדרות במקום שאין צורך בגדר, אינה אלא גירוי לנגח.

העיר איננה מתוכננת נכון, השכונה עוד פחות ופרברים אחדים עוד פחות מן הפחות. שינוי שיטת השיכונים, דילול השכונה, תכנון ככרות גדולות ופתוחות, שדות חופשיים בתוך כל הדונמים היקרים ההם, שרבים מן המספסרים בהם בלהטנות, גונחים, על הנוער שבימינו. האפיק הגרוע עושה את הזרם להרסני.

אבל רוב המשתתפים בדיון הזה מנסים לחפש קודם כל מי מן המוסדות הקיימים צריך ויכול לעשות כאן משהו. מסתבר כי כל משרדי הממשלה מעורבים בעניני הנוער ואין אף רשות אחת מיוחדת להם ולפיכך טבעי הדבר שנעצרים אצל שער בית־הספר. וכאן כדאי לומר דברים אחרים שאולי לא יהיו מקובלים. בסמינר שנערך בחודש שעבר באוניברסיטה בירושלים על “תפקידי החינוך במניעת עבריינות הנוער” – סיכם הפרופסור פרנקנשטיין, והוא אחד מבני הסמכא המובהקים בענין זה, את שבוע הדיונים באומרו: “שומה עלינו שלא להגזים בציפיותינו לכוחו המונע של החינוך”. דברים לא־צפויים מפי מחנך זהיר ואחראי, בענין שרבים דווקא נוהגים לדבר בו בהכללות מוגזמות ובייחול כל־יכול. הוא מזכיר בדבריו תכונות מלידה, תנאי סביבה, נטיות אישיות, מונה היעלמותם של מעצורים פנימיים, התפוררות המסגרות המחנכות הטבעיות, פיתויים של גורמים חיצוניים, ועוד כהנה כוחות הרסניים שאין לבית־הספר שליטה בהם וידיו קצרות מעמוד בפניהם. אפילו כשהוא בית־ספר טוב, מוריו נאמנים ומסורים לעבודתם, עושים עבודתם מתוך השראה ואמונה חינוכית – כל שכן כשאינו כזה, ואיך הוא באמת, הרי אנו יודעים. את בית־הספר המצוי ואת כוחו לעזור בענין שלפנינו וטיב פעולתו הוא מגדיר כמעשה של “טעות טראגית” ובמלים אלה:

“כתוצאה מהשמרנות הנוקשה של מתכנני תכניות הלימוד והמבצעים אותן, הולך ורב מספר התלמידים שאינם מסוגלים להפיק תועלת מבית־הספר; שאינם מגיעים דרך הלימוד לחוויית ההישג וההתקדמות; שאינם מגלים בלמידתם הזדמנות לבטא את עצמיותם; תלמידים אלה מתייחסים אל הלמידה כאל דבר־מה המוטל עליהם מבחוץ ועל כורחם ושממנו יש להימלט מוקדם ככל האפשר: התחברות עם ילדים או צעירים הדומים להם מחוץ לכותלי בית־הםפר לשם רדיפה אחרי תחליפי סיפוק, התכוונות בלעדית של תודעתם לערכים חיצוניים; מעשי נקם מודעים או בלתי־מודעים המכוונים כנגד החברה המאכזבת בכללותה; – בקיצור, עבריינות כאמצעי להתגבר על הרגשת הריקנות המלווה את אותם צעירים העוזבים את מסגרות הלימוד המאכזבות, עבריינות כנסיון למלא את החלל הריק – זו היא התוצאה הבלתי־נמנעת כמעט מכשלונו של בית־הספר”.

עד כאן דבריו התמציתיים של הפרופ' פרנקנשטיין, דברים קשים ומדוייקים. את עיקר החבלה בנפש הצעיר שלפנינו רואה איפוא אותו מלומד ב“חלל הריק הנוצר מתמת העדר חוויית הקביעות ביחסי הילד אל הוריו ומחמת העדר ההכוונה האבהית וההגנה האימהית”.

עזבנו על כן את חצר בית־הספר וחזרנו שוב אל דלת הבית הפרטי, בית ההורים, ופנימה אל המשפחה. שם זה מתחיל. שם זה נקבע ושם אבדן עצות גמור. מה עליהם לעשות? וכי יש למישהו פתרון יפה למשפחה? בית־הספר, המועדון, מגרשי הספורט, אולמות התרבות ומועדוני המפלגות – גבורה זו מחוץ לכוחם. אבל הם עצמם, בית־הספר, המועדון, הספורט, המפלגות – מעוצבים דווקא על־פי אותה התחלה, שאין בכוחם לשנותה, מה עושים איפוא כדי שהעולם הקטן, אמא־אבא־ילד, יהיה מתחיל נכון ומעניק “חוויית קביעות” לנפש המפוחדת, חונן ונותן הרגשת בטחון וכוח להתגבר על החלל הריק שיימצאו בו כשייצאו אל העולם הגדול, שאין בו בטחון ולא קביעות ורק חלל ריק סביב.

מה יש בכוחנו לעשות כאן? אין שאלה אחרת, זאת השאלה. כי כאן המקום, וזאת השעה לעשות. כל השאר – טיפול מאוחר במחלות כרוניות. ואילו כאן שעת החינוך הגדולה, בטרם קרה דבר. וזה מקור ההכנה הטובה ביותר או המשחיתה ביותר, לכל ההמשך הבא אחריו, לרבות דיון זה שאנו עומדים פה, בלי לדעת היטב מה לעשות.

יוצא שאין מנוס, אלא לעסוק בבתים הפרטיים. משהו מרתיע אותנו מכך, בגלל הפרטיות ובגלל אימה מפני תכנון־יתר שיחדור כל־כך פנימה. אבל בעיקר מרתיע – מי יוכל לעשות כל זה ולהרים משא אין־סוף זה. ואף־על־פי־כן, פשוט אין מוצא אחר. הדרך המרומזת כאן איננה אלא אותו טיפול כפול בילד הרך ביותר ובהוריו הצעירים, בו ובהם כאחד.

המשפחה המתחילה, והחיים המתחילים, הם הנושא שלפנינו.

השילוב הזה, הורים וילד – הוא הדבר. נושא זה עדיין לא למדנו למדי, לא די עסקנו בו, למרות כל מיני התחלות, וכמעט ואין לנו בו כלום. גן־הילדים עצמו צריך כעת לבוא אל מוקד הזרקור החינוכי. גן־הילדים, והגן שקודם לגן, והגיל שקודם לגן, כלומר: הוריו של הילד הרך. פירושו: שנוסף לגננות ולמורים בגיל גן־הילדים נצטרך לסוג מדריכים חדש, שעוד לא היה לנו כמותם: מדריכים לתקופה שלפני הגן ולהדרכת ההורים המטופלים בפעוטות.

מסתבר כי לא העוני הישיר הוא הגורם העיקרי לעזובה, למופרעות ולהתפרעות, אלא העוני בבטחון, בהרגשה החיים המופחדת, הרפיפות והרגשת מקומו המלא תחת השמש וייחודו האישי של אדם; דלות, גם כשהוריו עשירים, כל שכן כשהם עניים. לבוא איפוא עד בין ההורים, ולהתעסק אתם בחינוך, ולהראות להם איך ומה. שם בביתם שלהם, אתם, בכוחם. להקים מדריכים למשפחות צעירות שיורו פרק בתרבות טיפוח הילד, וכשם ש“טיפת חלב” חוללה בשעתו נפלאות בחינוך לבריאות הגוף – אפשר לקוות לתוצאות מעודדות בחינוך לטיפוח הנפש הרכה של הילד. רעיון זה אינו עוד בחזקת טעון עיון, אלא בבחינת אומר ועושה.

ועד שמביאים לפנינו בחורים מבוגרים וגברתניים המפילים אימתם, אני מציע לחזור אל התינוקות. ובמקום להתחיל באותן חבורות מתהוללות שצריך להניע שמים וארץ ומוסדות כל החברה כדי להצליח ביניהן במשהו – אני מציע להעתיק את נקודת הכובד אל ההתחלה המבטיחה, אל ימי הילדות הרכים. כל הפתרונות לאנשים צעירים – קשים הם ושל ארעי. ואילו של הרכים – יהיו של קבע.

שאלותיו של בחור מגודל – רציניות הן, וחמורות מאד. אבל הן בשר מבשר החברה כולה, וככל מה שהחברה כולה טורחת, מנסה ומצליחה או נכשלת. ואילו הילד הרך, שקודם גיל הגן, הוא והוריו הצעירים הם נושא אחד. הם הם שאלת החינוך היסודית. הם ההתחלה, הם המוצא, הם ראש הדרך, ורק צריך להזכיר להורים איך עושים חינוך.

כלום כדאי להזכיר גם איך יותר מדי מצוקות רבות ושונות בחיינו אנו באים לפתור היום על־ידי בנין בתים? בונים מועדונים, מקימים מיתקנים, באים באמצעי בידור, וסבורים שבכך פטרנו נפשנו מאחריות. מועדון ומיתקנים ושעשועים הם דברים טובים. אבל קודם להם הטיפול הישיר במקור הכל: בילד ובהוריו; בבני־אדם אלה, ולא במבנים. בהם עצמם, ובידי עצמם. שפירושו: להתחיל היום להכשיר לשם כך אנשים שיחשבו על זה, שיתכוננו לזה, שילמדו אמנות לא־ידועה זו, שאם מצליחים בה – זוהי הצלחה בסיסית בכל. ואם חלילה נכשלים בה… אבל אין כל סיבה שלא להצליח, במידה זו או אחרת, אם רק נתחיל נכון, אם לא נוחה התחלה זו, אם נפתח מהר ונלמד איך עושים זאת, ונתחיל לעשות, ונמשיך ונלמד אגב עשייה.

אני מציע איפוא לראות מעשים אלה כנכונים ביותר בשאלה שלפנינו: לטפל בילדים הקטנים ביותר בעודם רכים ביותר. לעסוק בהוריהם הצעירים בעודם הורים צעירים, ולהפעיל בכל אזור, שכונה או ישוב, שיטה קהילתית מקפת, הרואה לפניה כלל מציאות ולא רק פרטים, ולנסות להניע כוחות האזרחים הגרים שם, תושבי אותו אזור עצמם, בטוב הגנוז בהם, שהרי בכל מקום ומקום גנוז טוב המחכה לגילוי. ובעידוד הנהגתם שלהם לבנות קהילה חיה שתדע לבטא רצונה ותפעל בדרכה שלה ובאחריותה המתעוררת לרווחתה שלה ולסדריה הטובים.

אבל לא למותר יהיה אולי להזכיר כאן בסוף, כי אין הכרח תמיד לראות בכל מעשי הוללות חטא ושומו־שמיים וסכנה לדור, למדינה וליהדות רחמנא לצלן. כי אין צעיר בכל מקום ומקום, ואפילו בכפר שאנן וטובע בירק ובשקט, אין צעיר שאין בו יצר לעולל מעללים שאינם תמיד תכלית יישוב־הדעת ושמירת הסדר הציבורי הטוב. ואין זה סימן חלילה לירידה ולמדרון, אלא לרוחות מתפרצים המחפשים להם מוצא, כמין ביטוי, מעוות לפעמים, שצריך להקשיב למהותו, ביטוי לנעוריהם, ולשובבותם, אבל גם למריים. ובלי להתערב יתר על המידה, בלי לרצות לתכנן הכל עד תכלית כל תכנון, ולא לפקח על הכל, ולא ליישר את כל יוצאי־הדופן ולהדפם פנימה אל בין הדפנות – אם ניתן לפני אנשים צעירים אלה הזדמנות יפה לביטוי חיים; אם יהיו לפניהם יעדי חיים המגרים לחינוך; אם יהיו הם שותפים בנטילת האחריות – חזקה עליהם שמעז ייצא מתוק.

יזהר סמילנסקי (רפ"י), דברי־הכנסת, 29.12.1965

יזהר סמילנסקי (רפ"י):

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה. דומני כי ההכרה בבכורת החינוך על פני שאר עסקי המדינה נעשתה היום נחלת הכלל, וכבר היא כמובן מאליו. יש אומרים כי החינוך בא היום שני לאחר הבטחון. ואחרים מתקנים כי זה וזה במעלה ראשונה. ומכל מקום תקציב משרד החינוך קפץ השנה ועלה יותר מכל תקציב משרד אחר, ושוב אינו רחוק וידו כמעט נוגעת במחצית המיליארד. וגם אין כמעט מספר בין מספרי מערכת החינוך שימעט מרבבות, והכל בא שם בסדר גודל של גדולה.

ועם זאת עדיין יש שאלות יסוד, שאפילו מחץ העפלה כבירה כזו אינו מזיז אותן ממקומן והן נשארות תקועות בחזקת שאלות לא פתורות בעיקרן כגון שאלת המורים.

שאלת המורים הרי היא כידוע אחת מאותן השאלות שקל לכנות אותן בשם ולומר הרבה בעדן – בלי לדעת להציע פתרון של ממש. לא אצלנו ולא בעולם. גם מאמץ מכוון, הון רב ועקשנות שלא להרפות ממנה – לא תמיד מביאים תוצאות מעודדות. סיבות רבות לכך. קודם כל המסה הכבדה של ציבור בן רבבות עובדים שמשלם המסים צריך לשאת במחיר קידומו. ואחר־כך הדחיה המפורשת שדוחה כל שאר ציבור העובדים בארץ אפשרות שקטע ממנו יתקדם לבדו בהעדפה, שהכלל לא יהיה שותף לה. וכן גם ההכרה לבחור את הטובים שבין המועמדים להוראה, בשעה שאין המועמדים אצים לבוא, וצריך לפתותם שיואילו לבוא. באופן שבמקום לבחור נשאר רק לקבל את מי שהיה מוכן והסכים לבוא.

עובדה נוספת היא, שבית־הספר מזה והמחקר המדעי מזה – המחקר קורא יותר לצעירים המכשירים עצמם בלימודים גבוהים. כל אלה וסיבות אחרות קיימות ועומדות. ועם זאת כל המאמצים האחרים שיושקעו במערכות החינוך יהיו מאמצי שווא; כל תועפות ההון וההתאמצות להתאזר ולהשיג – כולם לשווא אם אותו מורה יחיד לא יהיה עומד במרכז, אדם הרוצה לעשות ויודע להשתמש בכלים המתחדשים וניתנים בידיו. כי חינוך הוא תמיד וללא הימלט ענין בין אדם לאדם. אין שום קפנדריה או עיקוף להכרח של מגע אנושי ישר זה, והדברים ידועים.

לאושרנו עדיין יש עמנו מורים שבאו בשלים למדי לבית־הספר ועשירים למדי בתרבות יהודית וכללית, מהם שצמחו בעולם עומד על כנו וספגו בעד כל נקבוביות רקמתם האישית את תרבותם ותורתם, ומהם שבזכות כושרם האישי וסנולותיהם העצמיות חוננו להיות מורים טובים. אך כנגדם מתרבים והולכים מורים אחרים, שאין להם ברשותם אלא רק קצת מה שקנו בלימודיהם, ידיעה מתוך שפופרת צרה אחת, ויותר מזה אין להם לא בתוכם ולא בידיהם ולא בכליהם. והרי אלה איפוא, חוששני, מורים רזים למדי עם חכמות רזות למדי, שאם יסורו מהן ימינה או שמאלה מיד ימעדו ויימצאו שרופים במחילה, וכל תורתם קו אחד דק בספקטרום. מה איפוא יתנו אלה, ומה יוכלו להביא ללומדים אצלם? וזה דווקא בשעה גדולה, כשכמעט כל אוכלוסיית העם הצעיר יושבת בבית־הספר שככל שהיא אוכלוסיה כבירה יותר, תהא גם עניה יותר, ממש באותה מידה, ועוני כל כולל וכללי זה יעשה לנו רזון כל כולל, וזה, חלילה, יהיה טיבנו מלמטה וכזה ייראה פרצופנו מלמעלה.

אין הפרזה איפוא אם קובעים כי לא שיטות לימוד, לא ארגון הלימוד ולא תכנית הלימוד – כבדים וחשובים ככל שהם – לא הם מבחן בית־הספר היום, אלא רק זה תמיד: המורה. בו מתחיל ובו עולה מעשה ההוראה והחינוך. קודם כל הוא, והוא לפני הכל. המכשירים, השיטות, התכניות – כולם כלים בידיו. שיעור קומתו, תחושת שליחותו ועושר תורתו עושים כלים אלה מלאים ומועילים, או קליפות ריקות.

יוצא שלפני כל דבר אחד צריך למצוא דרכים להפנות את הטובים שבעם אל ההוראה, לעשות שיהיו יותר מורים, מוכנים הכנה טובה יותר לעשות שליחותם. ובשעת דיון על תקציב – משמע הדבר כמובן תקציב: לא תקציב הולם לדבר, אלא תקציב דוחף ופורץ, תקציב יוצא מן הכלל, השקעות חורגות מן המקובל ויזמה מתחדשת, המופעמת תחושת חירום, כדי שענין ההוראה ייראה בארץ כעומד בראש ההעדפה והמורה ראשון המיוחסים.

לא כאן המקום להתוות דרכים מפורטות. ואף אין תכנית קלה, או תכנון על רגל אחת. מכל מקום אין זה ענין זול ולא ניתן לדחיות ולטלאים. אני יודע כי במסגרת האפשרויות הניתנות עושים היום הרבה. אך האפשרויות הניתנות אינן מופעמות כל צורכן אותה תחושת החירום. החינוך אינו יכול ליהפך לשירות ציבורי שבו האנונימיות עושה במידות ממוצעות מה שאפשר להשיג. ואם לא נדע להיחלץ ממסגרת האפשרויות הניתנות להשיג, ולהציע כאן אפשרויות בלתי־רגילות שתהפוכנה את ההליכה להוראה ליתרון שאדם יתפאר בו ולהישג שהמדינה תתברך בו – נלך הלוך והיכנע למסגרת הממוצעת האפשרית, שתעצור את דמות בית־הספר, את רמתו ואת תוכנו, ותקומם את כל שותפיו. במסגרות החינוך יהיו עושים או דברים טובים כאלה או אחרים, שיהיו מיוצרים בהמון, אך התקוות שתולים היום בחינוך כסיכוי היתרון האישי והחברתי שלנו, לא יהיה להן על מה להיתלות, שכן בית־הספר יהיה כולו תלוי במה שמחוץ לו: הוא יהיה בן ממוצע להוויה שמחוץ לו, ולא אבי תמורות ולא כוח מחולל מציאות.

אני יודע להעריך צניעות של הליכה בקטנות צעד אחרי צעד. אבל כאן נקראים ללכת בגדולות, אם מתכוונים לגדולות.

אינני בא לבטל את הדברים הטובים שעושה המשרד בענין המורים, כפי שעושה, כשם שאינני בא לדון על הצעות נוספות הנשמעות מצדדים שונים מה עוד צריך לעשות, או איך לעשות יותר מה שאין עושים למדי – אם על־ידי הטבות, אם על־ידי הענקות לסוגים מסויימים בין המורים שחפצים ביקרם, אם על־ידי הקלות וסיוע למשק ביתם ואם על־ידי פטור ממסים שונים, או על־ידי קידומם של המורים במעמדם האקדמאי – הדברים ידועים פחות או יותר, הם נשמעו כבר לא אחת, וגם מזיזים בהם פה ושם הזזות של התחלות, שאולי צריכות תנופה עוד יותר עזה. מה שאני בא לומר הוא שתהום אין עוברים אלא רק בקפיצה, וכי תחושת התהום התרבותית והחברתית שלפנינו אינה מוכחשת. ושאם היא תהום – הרי היא מיד גם תהום כלכלית, ומיד גם תהום לרגלי ריבונותנו. חוששני שאיני מגזים כאן בחרדה או בקדרות התיאור. כי חרדה כפולה היא: מה יהא עלינו תוך שנים לא רחוקות אם לא נצליח להקים דור של מורים טובים, ואיזה פנים יהיו לנו אז; וחרדה מפני התביעה שלעתים היא אילמת ולעתים אף קולנית ונרגשת: שלא לאכזב את הייחול שמייחל הנוער שלנו כי תינתן לו ההזדמנות שהוא ראוי לה.

צר איפוא להיווכח כי במסגרת הקיצוצים והקימוצים שנעשו השנה בתקציבי הממשלה קוצץ בין השאר גם תקציב הכשרת המורים בכמיליון לירות. הרי זו קשיחות יתרה, שגם אם לא מקוצר ראות, מכל מקום היא דחיה חסרת סליחה של ההתחלה הנכונה מכולם. אם לקמץ – לקמץ בכל פינה שהיא כדי לפזר את המקומץ כאן: שיהיו מורים יותר טובים, מוכנים יותר טוב לעשות עם כל הילדים האלה שהצלחנו להושיב על ספסל הלימודים, כי הילדים, כמעט כולם, כאן.

דבר גדול הוא זה שכמעט כלל אוכלוסיית הילדים שעד גיל ארבע־עשרה יושבת על ספסל הלימודים. אבל דבר מחייב הוא עד מאד ומטיל אחריות, המטרידה מנוחה.

והנה, בעוד שמראה בית־הספר היסודי הוא כעין עמוד שלם, שרוחב בסיסו כמעט כרוחב האוכלוסיה הזקוקה לו, והוא, מעל שמונה הקומות, רק במעט צר מבסיסו – הרי איכלוס החינוך העל־יסודי נפרט מיד לכמה מבנים קטנים דמויי פירמידות נמוכות ומתחדדות מהר, המורכבות על גבי קומת היסוד. כך בתיכון העיוני, המקצועי והאחרים, שהמסיימים בהם מעטים מן המתחילים, באופן שככל שעולה גיל התלמידים, פוחת מספרם, ומתרבים הנושרים מכל אחיזת חינוך שהיא, וגם כאלה שמבית־הספר הם נושרים ובעבודה אינם נקלטים. ומצטבר כך ציבור בן אלפים מרובים מדי, שאינו לא בלימודים ולא בעבודה מסודרת, וזה לא בלי חפיפה צורמת לאזורים קשי חיים.

האם צריך לבאר כאן מה פירושה של שוטטות מרובת אלפים מחוץ למסגרות מסודרות ומפוקחות? איזו עוצמה מתהלכת אז בחוץ, קלה להידלק, ובתנאים מזדמנים – גם להדליק על כל סביבה?

גיל זה שבין ארבע־עשרה לשמונה־עשרה יש בו, חוששני, יותר מדי בנים ובנות שמוטי שום עול, אפילו כשהם משובצים בלימודים או בעבודה, לא כל שכן כשהם פטורים מכל מצווה. שלכת מוקדמת מדי מתעופפת בין כל המסגרות ובין כל הגדרות. ילדים תלושים, שכוחים ומופקרים, עד כי גם כשנתנחם כי רבים רבים מהם אינם כמותם – לא נוכל להשתחרר מהרגשה כבדה של אזלת יד שלנו בגיל זה, שהוא הרגיש בין הגילים, בין ילדות לבגרות, בין איזון להתפרצות, שתביעותיו הולכות ונעשות תקיפות ולעתים תוקפניות עד לעורר דאגה לאן הולכת עוצמה צעירה זו ולקראת איזה טוב, ומה עוד אפשר לעשות מהר ולא נעשה.

קודם כל חובתנו היא שפחות ופחות יישארו בחוץ, שיותר ויותר ימצאו מסגרת מחנכת מתאימה להם להיכלל בה. הדלה שבמסגרות, אבל מפוקחת, רצויה מן ההישמטות אל בלימה. כבר נתנסינו בארץ הזאת בקליטה אל מעברות, אשר מוטב היה בהווייתן הנוראה, מהפקרת אנשים לגורלם; מוטב אולי לדעתי גם כאן מעברות חינוכיות, מהפקרת ילדים לגורלם, ער שיימצאו סדרים וארגונים משובחים יותר.

כשנתבקשה ועדת פראוור ב־1963 להציע לממשלה כיצד “להאריך את חוק לימוד חובה, חינוך חובה חינם בעוד שנתיים נוספות”, קבעה ועדה זו כי כשבעת אלפים ילדים נשארים כעת מדי שנה בשנה מחוץ לשום מסגרת חינוך שהיא, שפירושו כי אם המצב הנוכחי אינו משתנה, נוספים מדי שנה בשנה לפי חשבונם עוד שבעת אלפים על גבי שבעת אלפים הקודמים, אל השטח הגדול שמחוץ לשום מסגרת חינוך שהיא.

הוועדה מחשבת שם כמה עשרות מיליונים צריכים להוציא כדי למנוע זאת. אולם האמת היא, כי אין אנו עשירים עד כדי לכלכל מותרות כאלה של עזיבת שבעת אלפים ילדים בגיל ארבע־עשרה ומעלה את כל מסגרות החינוך, והתאספות מחנה עצום של שבעת אלפים כפול מספר השנים שיעברו עד שנצליח להכניסם פנימה. ההאשמה בעזיבות הזאת מכל מקום אינה יכולה להיתלות בצווארי אותם ילדים, לעולם לא בצוואר הילדים. אלא בצוואר אלה שהביאו אותם לעולם ובצוואר החברה שבה גדלו.

קודם כל חובה לכללם במסגרות חינוכיות, תהיינה של ארעי, של “בדוחק”, של “עד שירחיב”, ובלבד שיהיו בפנים ולא בחוץ. קודם כל בפנים ולא בחוץ. כבד מדי ויקר מדי ומסוכן מדי להחזיק רבבות ילדים וילדות מתבגרים בחוץ; וזול פי כמה להשקיע בהם תקציבי חינוך כבדים ויקרים.

בין שאר שיקוליה רשמה ועדת פראוור הנזכרת גם הערה על הנטל הכספי שיוטל על שכם הציבור על־ידי הנהגת תוספת שנתיים לימוד חובה חינם. נטל זה לדעתם יהיה גדול ביותר, ולפיכך לא סברה הוועדה כי המדינה צריכה לשאת בתוספת זו, ״כל עוד אין בטחון שעל־ידי השקעה זו יבואו הציבור והמדינה על סיפוקם". והרי זו הערה משקית נכוחה של בעלי־בית טובים וחסכניים: מדינה שלא קלטה עליה ושאינה חיה בהרגשת חירום חברתי פטורה מתחושת איבוד עולמם של אלה שהחסכון הטוב יפלוט אותם ממסגרת חינוכית כלשהי, וכי נערים שלא יזכו למנת חינוך נאותה, נדונים היום בחברה בת זמננו להישאר בירכתיים, לפרבריות נצחית במעמדם; וממש צפוי להם הפסד עולמם. באופן שהנטל הכספי, שאין בטחון אם אמנם “יביא סיפוק לציבור”, על כף המאזניים מזה והפסד עולמם של אלפי נערים מזה, ועלינו להחליט מה כבד יותר. דבר אחד ברור מראש: כי “אין ידנו משגת”, יעלה תמיד ביוקר יותר, ולא ניפטר מתשלומי כפל עליו בכלכול הוצאות משרדים אחרים, שמוטב שלא יגיע הילד לכלל טיפולם.

ינסה לדמות כל אחד מאתנו שאלפים מיותרים אלה, כאילו היו בנו שלו, בנו מחמלו שלו.

תכנית פראוור היתה מלכתחילה אמורה למצוא פתרון לשאלה הדוחקת איך יהיו מסיימי בית־הספר היסודי מוסיפים ליהנות מחינוך חובה חינם, ויהיה אותו עמוד שלם של חינוך מתנשא עוד שתי קומות נוספות – כשהתנתה הוועדה ההרחבה הזאת בארגון מבנה אחר של החינוך היסודי. בין אם צדקה בתנאי שהציגה ובין אם לא, אסור שהתנאי לארגון זה יהיה עיכוב. עד שלא יסכימו כל הצדדים המתנגחים בריב הזה יימצאו, לפי חשבונם, אלפי ילדים – ושנה מוסיפה לשנה – מחוץ לתחומי החינוך. זה מכל מקום אסור. לא רק שעוול להתנות תנאי זה, אלא שחובה מוקדמת היא לכנס את האלפים המודחים האלה ולשים סייג להדחתם.

מדוע הם מודחים, מדוע דווקא אלה נפלטים? מדוע דומה החינוך העל־יסודי לפירמידות שבסיסן רחב וראשן מתחדד מהר? התשובות ברובן ידועות למדי, וכבר דנו בהן לא אחת – תשובות כלכליות, חברתיות, אזוריות ומסורתיות. אולם תהיינה אלה מה שתהיינה – הילד שלפנינו הוא בוודאי אינו אחראי להן, ולא הוא שצריך לשאת בענשן. במקום מן המקומות כשל כוחו של הילד ללכת עם שאר בני גילו ולצעוד כצעדיהם. יותר ויותר מקובל כעת כי הכשלון הזה נקבע בתקופת חייו המוקדמת ביותר, בעודו רך, וכנייר חלק, שם נתקמט קפל אי־השוויון, וכל חייו יתנהלו על פי קמט קדמון זה. ואת מקור ההתחלה הפגומה ישלם כל ימיו ובכל מהלך חייו, והחברה שהוא אזרח בה – אתו.

אך למותר להכביר ראיות, כי מי שמבקש שוויון בהישגי הצעיר הלומד, צריך שיתחיל נכון בשעה הנכונה. לא ארגון אחר נדרש לו, אלא התחלה אחרת. קשה, כמעט נבצר, לתקון באיחור זמן. אלפי הנפלטים בגיל הבגרות, קשה כבר לשנות בהם משהו. טיפוח המקופחים יעלה אז הון עתק ויביא רק מעט ברכה. גם לכיתה א' כבר בא הילד קשוח למדי ובעל סימנים של צורה עצמית, לא כל שכן שעה שהוא מתקשה לסיים כיתה ח'. המאמצים להשוותו אל חבריו יהיו אז יקרים וכבדים, ואפילו בזבזניים. והתוצאות לא תהיינה שקולות כנגד יוקר המאמצים. צריך איפוא להתחיל קודם. זו המסקנה החשובה מכל: להתחיל מוקדם, עוד בהיותו טפול אל סינר אמו.

כבר יש רמזי התחלה לכך בספר התקציב שלפנינו – בסעיף המחקר על טיפוח פעוטים. מחקר זה צריך להתרחב ולהעמיק, להוסיף ולדעת יותר איך וכיצד; להציע שיטות חדשות וגם כאלה שעוד לא נתנסינו בהן, כגון טיפוח אמהות צעירות, טיפול בהורים צעירים, וכל הנסיונות לעודד טיפול נכון בפעוטות בשעתם הרכה ביותר, הסופגת ביותר והמבטיחה ביותר. טיפול בשעה הנכונה לא רק שהוא יקר פחות; אלא בעיקר קרוב יותר להצלחה, אם יודעים כיצד לעשות.

גם כאן כמו בענין הכשרת המורים בא קיצוץ נמהר בתקציב; כותרתו: “פעולות להעמקת החינוך בקרב שכבות טעונות טיפוח”. והוא נתקצץ באכזריות מעוררת אכזבה, אם לא מרירות. לא רק שעוול הוא להפחית 1.6 מיליון לירות מתקציב חיוני זה; לא רק שצודק היה להוסיף עליו עוד כהנה, אלא שבלי שיפור זה של מעמד “טעוני הטיפוח” גם מנת היסוד שהם מקבלים מאבדת מערכה. זה אחד הסעיפים היפים ביותר בתקציב משרד החינוך. והפעולות שעושים כאן, בין כהתחלות ובין במחקרים שיהיו יסוד להתחלות נוספות, הן מן המעודדות ביותר. ואילו קיצוצן עושה לא רק דריכה במקום, אלא, חוששני, מביא לפיגור. מן הראוי היה להקדיש כל סכום נוסף אפשרי למחקרים ולפעולות בעניני טיפוח הנחשלים, וקודם כל בטיפוח חינוך הפעוטות, כדי למנוע ככל האפשר את אי־השוויון קודם שנעשה, קודם שנתגבש, קודם שנקבע על האדם הצעיר כמין חטוטרת נצחית שכל חייו יצטרך לשאת בה, ולהפסיד בגללה, כשאפשר היה אולי שיהיה מהלך זקוף ויפה ככל חבריו. זה המעשה המשקי ביותר והחסכון הכלכלי ביותר – להשקיע כאן, במקום הנכון ובשעה הנכונה את מיטב מאמצי המדינה. ואין מקום נכון מעולמו של הילד הרך, ואין שעה נכונה משעת רכותו של הילד.

שלושה אלה, דומני, מעצבים היום את יעדי החינוך: מורים טובים, הכללת כל הילדים במסגרות החינוך, עד גיל מאוחר ככל האפשר, וטיפוח נכון בשעה הנכונה. אם אלה כאן – כל שאר השאלות הקשות יש להן פתרון בדרך זו או אחרת. שאלות יסוד בתכנית הלימודים, שיטות ההוראה או ארגון הלימודים לעולם לא יסתכמו בהצעת פתרון אחת, טובה ומחוכמת ככל שתהיה. ותמיד יהיו משתנים והולכים, מתחלפים ובאים, וישן יוצא מפני חדש; וכל מקום שנסיונות בו – חיים בו.

אבל דעת הקהל היתה מועסקת לאחרונה דווקא בשאלה ארגונית של מבנה בית־הספר היסודי והעל־יסודי – שאלה לא בלתי־חשובה כשלעצמה, אלא שיש בהצגתה רק הסטת תשומת הלב מהמוקד האמיתי. שאלת המורים, שאלת הרחבת חוק הלימוד ושאלת נשירת מקופחי החינוך והחברה – כאן המוקד. וכל סטיה ממנו יש בה עיוות.

בשנת 1963 הסמיך שר החינוך והתרבות ועדה שתבדוק את הצורך והאפשרות של הרחבת חוק הלימוד. הוועדה שקלה וטרה והתנתה לבסוף הרחבה זו בכמה תנאים ובהדרגתיות מסויימת. המלצות הוועדה נתקבלו על דעת השר והוא אימצן לו להיות לו לקו פעולה. אבל משום־מה התמהמה לעשות כהמלצות שישרו בעיניו. עתה הוא מציע ועדה נוספת שתבחן מחדש המלצות הוועדה הראשונה, קודם שיקום ויעשה. לשם מה צריך לבחון מחדש מסקנות אותה ועדה שכה נראו בעיניו? – בעיקר מפני שהסתדרות המורים מתחה ביקורת גם על אופן עבודתה של אותה ועדה וגם על מסקנותיה, ואינה מכסה דעתה כי בדרך כלל אין לגעת במבנה בית־הספר היסודי המקובל.

צריך איפוא לפסוק בין שתי השקפות אלו. במה יהיה כוחו של הפוסק גדול שיוכל להוציא את הדיון מקפאונו למעשים? מה לא נאמר עוד בסוגיה זו, שעוד צריך להיאמר? דומני שאין עוד מה להתווכח, אלא לעשות. לא עוד שיקול דעת תיאורטי חסר כאן, אלא רק נסיון מעשי, ורק נסיון יוכל להכריע בין השיטות. הציבור לא חדל משיקול דעת בדבר מאז פורסמו מסקנות הוועדה. אילו השתמש עתה השר בסמכותו – ויש בידיו מלוא היכולת לכך – והציע היום ניסוי בקנה־מידה ארצי ובפיקוח מוסדות מדע מוכשרים לכך לתקופת שלוש–ארבע שנים! שיהיו בתי־ספר שיאורגנו בדרך א‘; שיהיו בתי־ספר שיאורגנו בררך ב’ ושיהיו בתי־ספר שיישארו כפי שהם – הנסיון יכריע איזה תקוות יוצדקו ואיזה חששות יתקיימו או יתבדו. לא עוד חוות דעת מלומדה חסרה; שכן ארצות שונות בעולם נוהגות בשיטות שונות בארגון מבנה החינוך. כל אחת ותורתה והצדקתה בצדה. זו יפה למקומה וזו יפה למקומה. וגם שם חוזרים ומנסים מחדש ובוחנים שיטות מסורתיות לאור שיטות חדשות; שיטות בחינוך ובהוראה – לעולם הן נוזלות, זורמות ומתחלפות. ארגון בתי־הספר לעולם לא היה צפוד וקשוח. לעולם יהיו לו פנים לכאן ולכאן. ורק הנסיון יוכל ללמד איזה ארגון יפה יותר לתקופתנו ולשעתנו מארגון אחר. אין כאן ענין לעסקני המפלגות ולא לרבי תושיה והשקפות עולם, אלא פשוט נסיון שצריך לנסות ולבחון מתוך המעשה, אם כזה או כזה הולם יותר את מצבנו. ובכל שימהרו להתחיל בניסוי זה – כן ימעט זמן הבינתיים; שיותר מכל סובלים ממנו אותם ילדים שאין להם מקום כעת בבית־הספר, ופורחים להם בלי לחכות עד שיחליטו איזה ארגון חינוך מבזבז פחות שנות לימוד ועושה יותר לקידום תכניות הלימור והישגי התלמידים. אין צורך בשום ועדה נוספת, מוסמכת ככל שתהיה; שתשית ידה בין משרד החינוך ובין הסתדרות המורים, אלא הנסיון הוא שיחרוץ במפורש ובאובייקטיביות, ככל הניתן, מה עדיף. ובמקום לטלטל את הציבור בוויכוח שאין לו סוף, מפני שלעולם יהיו דעות לכאן ולכאן, ומידה של צדק לאלה ולאלה – מוטב להניח לוויכוחים ולהתחיל לאלתר, ממחר, בניסויים בקנה־מידה ארצי, בארגון שונה של מבנה בית־הספר, ולא לעכב את קליטת אותם נערים שחוסר ההכרעה גוזר עליהם להישאר בחוץ, ולא להמשיך אווירה של חוסר הכרעה על המורים ועל ההורים ובעיקר על התלמידים. הקמת הפיגום אינה צריכה לעכב את מעשה הבניה.

אין שעתי מרשה לי להעיר נוספות. אבל איני יכול שלא להוסיף מלה על הקמת טכניונים זוטרים לפועלים במקומות עבודתם, כדי להכשיר עובדים לתקופתם ולתמורות שבמשק המודרני, – טכניונים מיוחדים שיוקמו ליד מפעלים גדולים, או משולבים ברשויות מקומיות, שיעניקו לעובדיהם מה שלא זכו ללמוד בשעתם ושבלי זה קשה להיות עובד במשק מתקדם. דוגמות לכך מצויות גם בארץ וגם בעולם, וצריך לטפחם ולעשותם נוהג חי ונפוץ יותר ויותר.

תקציב החינוך גדל מאד. חלק הארי ממנו, לעדות שר החינוך, נבלע אוטומטית בגידול היקפו וברדיפה אחר היוקר.

לפעולות נוספות ומיוחדות לא ניתנו לו די כנפיים. ולא עוד אלא שקיצצו בהן. אם יש הצדקה לקצץ בתקציב שאר המשרדים, הרי בתקציב החינוך אסור לגעת. כבר הזכרתי כי הקיצוצים פגעו בהכשרת מורים, בקידום החינוך לטעוני טיפוח וכן גם בהשכלה למבוגרים. אלה ענפים עיקריים. קיצוצם פוגע לא רק בקיים, אלא מעכב את ההתפתחות לעתיד.

אין בקיצוץ זה רק משום האטה, אלא חמור מזה: קיצוץ בענפי חינוך אלה יש בו משום נסיגה. מי שתובע היום מההורים, כפי שנתבעו לאחרונה הורים רבים שילדיהם לומדים בתיכון העיוני, להוסיף על שכר הלימוד, תוספת כבדה למדי, מתוך הכרה נכונה כי החינוך בא ראשון ויקצצו נא ההורים באשר יקצצו ולא בחינוך ילדיהם, חייב – הכוונה כאן למשרד החינוך – להיות להם למופת ולא לקצץ בתקציב החינוך. לא לגעת בילדים. לקצץ בכל ולא בחינוך. זו העדפה שאינה רק מובנת, אלא גם מעודדת.

ולפיכך, עד שאנו באים לתבוע שינויים או תוספות מן התקציב שלפנינו, המכוון את מדיניות החינוך לשנה הקרובה, צריך קודם כל שיוחזר אליו מה שקוצץ. אסור לגעת בחינוך. שיהיה הדבר בתודעת העם, בתודעת ההורים וקודם כל כמופת הממשלה, שהחינוך קודם לכל.

הסתייגותנו לתקציב זה תהא איפוא שלא לקצץ בו; להחזיר מה שנלקח, מלוא התקציב להכשרת מורים; מלוא התקציב לטעוני הטיפוח; מלוא התקציב להשכלה מבוגרים. ויהא התקציב הבלתי־מקוצץ סימן לאמון בו ומופת לייחודו.

יזהר סמילנסקי, דיון בכנסת על חוק התקציב (קריאה שניה) 28–30.3.1966

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה.

הסתייגותנו לתקציב משרד הבריאות לא באה אלא כדי לבטא את תפיסתנו, כי הגיעה העת להמיר את המדיניות הנקוטה היום במשרד זה ולהנהינ – במקום השיטה המפוצלת – את שיטת הבריאות הממלכתית, כי אין עוד לדחות תמורה זו.

מכל כיוון שהוא מתבקש הצורך להחליף את השיטה שהייתה מקובלת שנים רבות במדינה, בשיטה ממלכתית.

התפתחות המדינה, אופי האוכלוסים, פיזורם ומצבם, הגיעו לשלב כזה שהשיטה הנוכחית, תהיינה תולדותיה מוצדקות כאשר הן, אינה יכולה עוד להישאר על כנה והמיושן חייב להתחלף.

בשיטה הקיימת בולט קודם כל מיעוט השליטה על תכנון כוח האדם, שאין לממשלה אלא כוח הנהגה מוגבל, בכלכול עניני כוח האדם בבריאות ובקידומו. כיצד אפשר להסביר כי מצד אחד אנחנו העשירים בעולם – רופא לכל 420 נפש, ומאידך לכל מרחבי הדרום והנגב לא חסרים אלא רק שנים־עשר רופאים ואין כוח שיכול למצאם ולהביאם!

למשרד הבריאות אין שליטה מספקת על כל הכוחות הפועלים בשדה הבריאות. אין יד אחת מנצחת על כל מוסדות הבריאות ועל כל השירותים שהם נותנים. יש מקומות שידיים אחדות עושות אותה מלאכה, כנגד מקומות יתומים שאין יד איש מגעת אליהם. כאן מקום ששירותים מקבילים מתחרים בו זה בזה; וכאן מקום שהכל פסחו עליו ואין שם גם שירות דל לרפואה.

אך זה מקרוב פרסם אחד מראשי קופת־חולים של ההסתדרות מאמר ובו קבע כי לפי הערכתו הרי כשמונה מאות רופאים, מן המשרתים בקופת־חולים, מועסקים היום בצורה שאינה מניחה את הדעת, עד כדי כך שהוא מציע לחולים לפנות לרופאים פרטיים, אצל ביתם, וקופת־חולים תישא בהוצאותיהם.

ובהעדר כוח מתכנן אחד, כיצד ניתן לנצל את התקציב כהלכה? תקציב משרד הבריאות הוא כ־150 מיליון לירות: בעוד שתקציב אותה קופת־חולים הנזכרת הוא קרוב ל־300 מיליון לירות. מי איפוא עשוי לכוון את מי?

אחת הדרכים הנראות ביותר לטיפוח שירותי הבריאות היא הקמת מרכזי בריאות בכל אחד מאזורי הפיתוח, באופן שעבודת הבריאות תהיה יוצאת ממוקד אחד, מקיפה את הכל ומשרתת את הכל. הקמת מרכזים כאלה בדרך תכליתית נמנעת כעת בשל הפיצול המיותר שבין המוסדות השונים הנושאים בעול שירות־הבריאות. כל אחד מהם עושה בוודאי מעשה טוב; אבל כאשר הם באים זה כנגד זה וזה מעורב בזה – יוצא לעתים שכר הטוב בלא כל כך טוב, מאין יד מתאמת לתכנית אחת ומאחדת. ניגוד מיותר קופץ אז בין השירותים הסוציאליים מכאן ובין שירותי הבריאות מכאן, ושוב מתגלה לעתים אותו חזיון מוזר ששניים אוחזים באזרח אחד, והאזרח קרח מכאן ומכאן.

האם צריך להרחיב את הדיבור על הטעם הכלכלי, על החסכון, על הבזבוז ועל ניצול מושכל יותר של הכוחות המושקעים בבריאות? הולכת ומתפשטת כעת הדעה, כי אין להפריד עוד בין בית־החולים מזה ובין שירותי הבריאות שמחוץ לו מזה. מתגבשת הדעה, כי מן הראוי להקים מרכזי רפואה כוללים למתן שירותים לסביבה כולה, ובדרך זו גם לתת לרופאים הצעירים מה שהם מבקשים: מרכז רפואי שיוכלו למצוא בו המשך הכשרתם והתמחותם ברפואה, אגב עבודתם בשדה הבריאות סביב בית־החולים. יותר ויותר מקובל כעת לנסות לשלב את העבודה הקהילתית עם פעולות הבריאות ולטפח ביניהם מגע גומלין פורה. רעיונות אלה וכאלה כבר הפכו כמעט למוסכמות, אלמלא שרק עוד לא עושים כמותם למדי, והסיבה העיקרית לאי־העשיה – העדר מדיניות בריאות ממלכתית.

גם לשאלה הכואבת והמתקשה למצוא פתרון, הטיפול במחלות הנפש, נראה שלמרכזי הבריאות הכוללים יהיה סיכוי סביר יותר להצעת פתרון ראוי – מכל מקום, ההסדר שעל פיו יש היום רק רופא פסיכיאטר אחד על ארץ רבה ורחבה, מן הדרום ועד קצה הנגב, יהיה אז מן הנמנע.

יוצא איפוא, שאם מבחינה תקציבית או ארגונית מניעת הכפילויות וריכוז הפעולות ביד אחת הוא דבר שבשל לחלוטין להיעשות, הרי הבחינה הנוספת, והיא הבחינה החברתית, צריכה לחרוץ לצו הפיכת השיטה המקובלת לשיטה ממלכתית, שעל פיה יהיה כל אזרח ואזרח זוכה לטיפול רפואי, לא מפני שהוא חבר אגודה זו או הסתדרות אחרת, אלא מפני שהוא אזרח במדינה. אבל הטעם המכריע, אם צריך עוד טעם נוסף, אינו אחד אלא טעם הבריאות. בשיטת הבריאות הממלכתית נוכל לפתח את מפעל הבריאות ולהנחיל לעם בריאות מקיפה יותר, מעמיקה יותר וחסכונית יותר.

סיעתי עומדת להגיש לכנסת הצעת חוק מפורטת בעניין זה ובה יפורטו הדרכים והשלבים שעל פיהם ניתן לעשות שינוי זה ולקיימו. מכל מקום, המשכת השיטה הקיימת היא השתהות בזבזנית במקום שצריך היה כבר לצאת ממנו והלאה.

עקרון הממלכתיות בשירותים שהמדינה מגישה לאזרחיה, הוא עקרון סוציאלי בריא; ואילו עקרון הלאמת שירותי הבריאות – הוא מאבני הפינה של מדינה בונה ביתה.

יזהר סמילנסקי (רפ"י), דיון בכנסת על תקציב משרד הבריאות 29.3.1966

פיתוח המחקר התעשייתי נראה, לכאורה, כענין שכולו משקי וכלכלי; אבל לאמיתו הריהו לא פחות מכך ענין חברתי ותרבותי. ומתוך חרדה לאחרון אני נוטל רשות לדבר בראשון, ולחרוג אל נושא שאינני מתיימר להיות מן הבקיאים ביותר בו.

אבל, כי המדינה תקועה כעת במיצר כלכלי ומשקי, אין צורך בעזרתם של בקיאים דווקא; וכי במיצר זה תקועה לא רק הספינה המשקית שלנו, אלא, בין אם כפועל יוצא, ובין אם כסיבה ראשונה, שהיתה מתעלמת, אולי, מתחת פני השטח – גם כוחה היוצר של החברה, באופן ששיתוק החיות ברקמה אחת עלול להתפשט ולחדור לכל שאר הרקמות, ולהשפיע הרגשת סכלון, חוגים אחר חוגים, לערער את המוראל הכללי ולהגיע במהרה ולעבור את סף בית־הספר.

חברה המפסידה מכוח דחף היוצר שלה, מיצר הרפתקה המגרה את הציבור להתאזרות ולחיפושים – קשה לייחל כי המחנכים הם שיוכלו אז לעשות משהו, יותר מאשר לקונן, או להטיף מוסר, ולנסות ברוח נמוכה כזו ללבות גחלת דועכת של משאות־נפש. המחנכים וחניכיהם, המשפחה ובניה, והחברה כולה עשויים להיות מופעלים על־ידי מצב של התעוררות, כשם שעל־ידי היפוכה של התעוררות, על־ידי מצב עייפות כללית והרגשת אזלת־יד. והכל משתנה מקצה לקצה אם רוח רעננה עוברת פתאום, כמחלון שנפתח, שעה שמרגישים בעם כי אכן הולכים לקראת שינוי רצוי ולקראת תמורה שתוליד סיכוי טוב. הצורך לצאת ממיצר זה הוא איפוא המניע להציג הצעה זו על סדר יומה של הכנסת, ולבקשה לבוא ולדון בקול רם, ולשתף גם את הציבור בדיון הזה: איך יוצאים מן המיצר שנתקענו בו והלאה.

והנה, מכל ענפי הפעילות היוצרת שלנו, בין המפגרות היא, חוששני, התעשיה הישראלית. לא מפני שאיננה יודעת לעתים לייצר דברים, אף כי לא ברמה אחידה, ולא מפני שאין לה מכשירים ומיתקנים חדישים, ואפילו על פי המלה האחרונה של האופנה הטכנולוגית – אלא מפני שאין לה הכרת הדבר, מפני שלא נשתכנעה למעלה מכל ספק, כי מי שאינו יוצר את הידע לתעשיה שלו, ולו רק בחלק, ממילא גוזר על עצמו פיגור, גם כשהוא רץ בחדישה שבמכונות המהירות.

אינני מתכוון לכך שנוכל להתיימר ליצור ידע חובק זרועות עולם, כל־יודע וכל־יכול, אלא לאותו שיעור ידע הנותן לנוצר בארץ סימן עצמי וחותם אישי, מזה, ודי ידע שישמש כוח מיקוח בשוק הידע בחליפי קח־ותן, מזה. מתנות אפשר לקבל מכל שיעור־קומה שהוא, אבל ידע אי־אפשר לקלוט בלי שיעור־קומה של גובה. ומי שאינו מתעסק בייצור הידע, מן המופשט לעולם לא ידע די צורכו.

מתברר, כי התעשיה שלנו, להוציא סעיף או שניים, כמעט שאינה נזקקת למחקר עצמי משלה. ענין זה נראה בעיני התעשיה, בין פרטית ובין ציבורית, כתביעה סתמית, רחוקה ולא נוגעת, כשאפשר להניח את הדעת גם ביבוא ידע, ארוז וצרור ושלוח ממדינות רחוקות. ולא נשאר לנו כאן אלא קצת לשפר וקצת לשנות סחורת ידע מוגמרת, אם לא להעתיק פטנטים בשינוי כלשהו ובגניבת דעת קלה. ואילו למעט המחקר התעשייתי המקורי נענים באי־חשק, בדוחק, בדלות ובחוסר אמון לא מוסתר, בחוקרים, בתביעותיהם למעבדות, וגם בכוחם לתרום כל תרומה של ערך לייצור.

סיבת הנחשלות במחקר התעשייתי שלנו אינה רק בהיקפו המצומצם, ולא רק בהשקעה הקמוצה שמודדים לו, אלא בעיקר בהעדר תפישה רחקת־טווח לתעשיה המודרנית, מפני שאין די הבנה מה היא תעשיה מודרנית, ומה תביעותיה של תעשיה כזו. עיקר הנחשלות שלנו הוא באין התודעה, ובאין ההכרה, כי אמנם צריך מישהו מחקר תעשייתי, או כי שאלה זו היא שאלת חיים להתפתחותנו.

הרי לפניכם עדותו של בר־הכי, נשיא הטכניון. בדברו בפני ועדת החינוך של הכנסת סיפר, כי הטכניון ערך אשתקד מחקרים למזמינים שונים כדי 8 מיליון ל“י, רובם לשואלים מבחוץ וחלקם לשואלים ממוסדות ממשלתיים, או למחקרים יזומים משל עצמם; ואילו התעשיה הישראלית, על כל מפעליה, לאחר שזירזו אותה לעשות כן, לא פנתה בשנה האחרונה אל חוקרי הטכניון אלא בשווי של 21 אלף ל”י בלבד. וכשנשאל לסיבת הדבר, השיב לאקונית: “התעשיה שלנו עוד אינה יודעת לשאול”. הרי זו תעודת־עניות חתומה ומוסמכת על־ידי המכון הטכנולוגי לישראל, 18 שנה לאחר השגת עצמאותנו, כשהסיסמה “יצוא או מוות” על לשוננו, בכנסים ובימי מועד.

ועומדים בדרגה אחרונה זו של “שאינו יודע לשאול” – אנחנו יוצאים בעוז להתחרות עם העולם, או למוות. במה נתחרה איפוא, אם לא בהעמדת פני מסכנות, וברחמנות אנשים טובים, רחמו?

אבל נסו לשאול את פי התעשיינים שלנו אם לא ניחא להם במצב המחקר התעשייתי אצלם – אם לא ישיבו לכם במשיכת כתף, ויגלגלו הכל לטענות על גורמים שמחוץ להם, ולתלונות שגורות מכל מין שהוא. פנו מעליהם ושאלו את הממונים על התעשיה במשרדי הממשלה מה הם אומרים, וקודם כל שאלו את פי אנשי האוצר – וישיבו לכם בדיוק ככתוב בספר התקציב: אחוז התקציב המוקדש למחקר התעשייתי בישראל, הוא, בממוצע, רק חמישית מן הממוצע הנמוך הידוע במדינה תעשייתית בת־זמננו (0.2%‏ – במקום 1% מנפח הפדיון התעשייתי). וגם מעט זה ניתן בלי חמדה, ורק לאחר השתדלויות וריצות הלוך ושוב, ורק בנדנוד מתמאס על עצמו, ובהטרדות של כל מיני תמהונים, שאינם מרפים ואינם מתייאשים, אף על פי שצריכים היו מכבר להשליך הכל לכל רוח, ואשר בלעדי דבקותם היינו כולנו היום נשארים בפחות מלא־כלום. צוואר הבקבוק לקידום המחקר התעשייתי בארץ נמצא איפוא באטימות משרדי הממשלה, אשר רק מאחר שהטכנולוגיה נעשתה אופנה מקובלת בעולם, ומאחר שקשה לסרב לאופנה, אינם יכולים שלא לתת משהו, בעין צרה, בלי להכריז כי הנה הם “שורפים” בזה “פונטים” יקרים על “אקספרימנטים” מפוקפקים, לצורך שכולו פרחים ולא פירות.

הרגשה לא נוחה היא לחזור ולאמור דברים ידועים, ואף־על־פי־כן צריך אולי לומר כאן שוב בקול רם, כי תעשיה שאין בצידה היום מחקר ראוי לשמו, נדונה לאינפנטיליות ללא תקנה; ושמי שדוחה את ההתחלות ואת השקעות היסוד, מתעלל בזדון במה שצפוי לנו בעוד שנים אחדות. עד כדי כך שלעתים נראה כי מדיניות הממשלה בכל הנוגע למחקר התעשייתי היא, יותר מכל, התחמקות מכל מדיניות. מעין: נחכה ונראה; ימים יגידו; לאט לאט; ומן השמים ירחמו. ואם יש בממשלה גם כאלה שעיניהם פקוחות ויודעים את ערך הדבר, ואף מנסים לקדם משהו, הרי הם נראים לעתים כאילו עושים בחשאי, ומסכימים במחתרת, מתחכמים להעביר מסעיף לסעיף ולהבריח מעיני האוצר, ולתת מתן בסתר לקידום פרט זה או אחר, ובלבד שלא יגיע הקול לאוצר, החושד כי כל אותם מדענים ומהנדסים במעבדות שבצד מפעלי התעשיה אינם אלא מסתירים שם איזה קשר. דור שלם כאילו חושד כאן בדור הבא, כאילו היה זה מתנכל לו.

הנה, בדקו, למשל, מה קרה למעבדות של חברת דשנים וחומרים כימיים, ואיך קיצצו בהן לאחרונה, מאחר שברור היה למנהלי המפעל, כי מפעל שמחזורו כדי 35 מיליון לירות, די לו במעבדות שהיקפן כדי 200 אלף לירות בלבד, לאחר ששנה קודם לכן פעלו במיליון לירות. זה קיצוץ שאומר הכל: כי בעצם אין צורך למפעל גדול כזה במעבדות. הכל ידוע, הכל גמור, הכל טוב.

והתוצאה? שאנחנו נוטלים חכמה שאתמול מכרו לנו משום ששלשום כבר חדלה לשמש, ובה נבוא מחר להציעה לפניהם.

תעשיה חסרת אופי מאבדת מקומה במאזן משק המדינה, ומה שחשוב לא פחות – מפסידה מקומה הראוי לה בעיצוב פני החברה. התעשיה שלנו כיום אינה גורם המושך אליה כוח חושב, מפני שבצד ייצורה החומרי אינה מייצרת רעיונות. וזה החמור מכל. כי יתרון המחשבה העצמית, שבכל מקום ומקום היא היתרון האנושי הראשון, כאן, כמקום שכל השאר חסר, ואין לנו יותר מדי חומרי־גלם ולא הון ולא כוח עבודה מאומן – כאן נעשה יתרון הידע העצמי ליתרון המכריע ולנותן הטעם. ודווקא בזה אנו מפגרים ומסרבים לעשות.

מראש נתון כי לא נוכל להתחרות באחרים בכלום, אלא רק אם נדע להציע יתרון אנושי ומחשבתי. זה ייחוד הידע המקורי. זה יתרון המחקר, ההמצאה, ההברקה, ההעמקה, השכלול, הפיתוח, כוח קליטת הידע העולמי מזה והכוח לתרום לו כפי כוחנו מזה. ובזה ממש אנתנו מקמצים. יוצא איפוא שלתעשיה שלנו יש הכל ורק אין לה ראש חושב.

הנה, למשל, התעשיה ההסתדרותית, תעשיה שמחזור הפדיון שלה, שכוחה הכלכלי, התעסוקתי והשפעתה החברתית אינם צריכים לראיה, היא אחד הענקים בארץ – כמה מוציאה כלל תעשיה זו על מחקר ופיתוח? לא האמנתי לדבר ועודני מוכן להודות לכל מי שיוכיח כי לא כך הוא – כמעט ואין לה מחקר תעשייתי. לתעשיה ההסתדרותית אין כמעט מחקר תעשייתי. אין לה כמעט מעבדות. אין ל“כור” מעבדות למחקר תעשייתי. ואם נזכור כי מדען ומעבדתו עולים סביב 50 אלף לירות לשנה, הכל לפי נושא מחקרו, נבין כי כל אותם סכומים קטנים שתמצאו רשומים בכל מיני תקציבים, אין בהם אלא כדי אחזקת איש או שניים, אבודים במפעל עצום ומסורבל.

וגם כאן לעתים משבשים את ניצול כוחם כמהנדסים או כטכנאים. נצרף את כל המעט שיש לנו – ונמצא לפנינו אחוז עלוב, שבושה להזכירו, ושיש בו כדי להרשיע את כל האחראים לתעשיה עצומה זו, המתקדמת בעיניים עוורות במסלול ריצה שרק החריפים שבין הפיקחים יוכלו לו.

וכי אין זה מוזר כי תעשיות כה רחבות־נפח בארץ תהיינה פטורות ממחקר? לחקלאות הישראלית יש רמת מחקר ופיתוח ידועים לשם בעולם כולו, ואילו התעשיה – פטורה. אין לה אוריגינליות. ואין לה צורה של עצמה. החקלאות צמחה כאן על רעיונות חברתיים והפריחה תנועה חברתית; ואילו התעשיה אצלנו גדלה בכמותה על גבי דלות רעיונית, ואין לה זיקה להתעוררות חברתית. אין לה דבר משל עצמה מלבד אשר להרוויח ולסחור, בלי תודעת הדבר שבו היא עוסקת.

מה גרם לכך? לא מחסור בכוח אדם. אלפי סטודנטים ישראליים ומדענים רק ישמחו לחזור הביתה אם יידרשו ואם יוצע להם משהו שבאמונה שבהם. גם אין מחסור בידע יהודי בעולם, שהיה נענה ברצון לשתף פעולה אתנו, אילו היינו עושים משהו שיעשה אותנו מוכשרים לקבל מאשראי עצום ופתוח זה. אין מחסור גם בממון, אילו כוון בהעדפה נכונה ומכוונת. המחסור העיקרי הוא בהכרה: הממשלה לא הכירה בדבר; התעשיינים לא הכירו בדבר. המחסור הוא בתודעה.

תודעה כתנאי ראשון, כי בלי מחקר לא תהיה תעשיה מודרנית. צוואר־הבקבוק אינו אלא קוצר תודעה כללי – בממשלה, בשלוחותיה ובמשק על רוב ענפיו. ובקוצר תודעה זה נדון הכל להתיישן ולהסתרבל, ודחף החיים בחברה להצטמק. ובית־הספר לא יהיה מכין לדרך חיים, אלא נדון למליצות שדופות בעולם חסר תזוזה ואפאתי.

ובינתיים, מושגים אלה עצמם: מחקר ופיתוח, ייצור, ידע, מדע והשכלה מדעית – עדיין הם הירוגליפים בעיני הנהגת התעשיה שלנו. ומישהו צריך לתופף על גביהם כדי שיחדלו מאי־סקרנותם ויתחילו וירצו להתאמץ לפענחם.

עצלות המחשבה, השיגרה השמרנית, עשיית כלים בלי ליצור ערכי דעת, הייתכנות לעבוד בלי מעבדות מחקר, בלי להבין ערכן, להיות שקועים בדפוסים ישנים, מפונקים בשוק פנימי שיקנה תמיד הכל ויבלע הכל, פטורים מחשש תחרות מבחוץ, עד כדי כך שגם אפשר לשגשג זמן־מה בלי להבין דבר בתעשיה מודרנית, ושתיתכן תעשיה כזו, שאיננה תורמת הרבה לקידום המשק, לא כל שכן לקידום האדם והחברה הזקוקים לה – כל אלה מכבר היו צריכים שיקרה בהם משהו. ואף כי מאוחר למדי להתחיל כעת באלף־בית של תינוקות, הכרח הוא.

אחוז ההשקעות למחקר ולפיתוח הוא אינדיקטור המורה על רמת תעשיה פחות מנמוכה. וצריך שחברי הכנסת יידעו כי האינדיקטור הזה נוטה והולך בזמן האחרון למטה ויורד משנה לשנה. ואנחנו עומדים כעת במצב שנראה גרוע מפיגור – בעוורון.

בדין־וחשבון המועצה הלאומית למחקר ופיתוח שעל־יד משרד ראש הממשלה, לשנים 1963 ו־1964, תוכלו למצוא בזו אחר זו הערות מחזקות תיאור זה של מצב המחקר התעשייתי, בשינוי האחד, כי מאז נכתב אותו דין־וחשבון השתנה המצב לרעה וירד לשפל נמוך יותר.

ושמא תבוא היום הממשלה ותודיע ברבים מה היא הקונצפציה שלה? מה תפיסתה שלה בנוגע לתעשיה מודרנית? מה צריך לעשות ואיך מתקדמים לקראת תעשיה כזאת? מה דעתה על מנהלים שלא למדו דיים ואינם יודעים פרק במדע ובטכנולוגיה מודרנית? מה מכינים בממשלה כדי שלא לפגר, כדי שנוכל להתחרות בשוקי העולם המפונקים והשבעים? מה עושים כדי להפיח רוח חיים בתעשיה חסרת העצמיות? שלא נחזור כאן על אותו אבסורד ציורי, שיש כדוגמתו כל כך הרבה בארצות שמסביבנו, שעה שמפעילים מכשירים מודרניים במנטאליות פרימיטיבית, והרינו בחברה טובה, מזרח־ים־תיכונית.

מראה פני התעשיה של מדינה צעירה הוא כמראה פני המדינה. ותעשיה שאיננה יודעת לשאול, שמעיזה לייצר בלי מחקר, בלי מעבדות, בלי פיתוח, בלי השקעות לקידום הידע, בלי חסכון בכל עסק אחר, והשקעות פזרניות ורחבות־סבלנות רק בעסק הזה, בלי גיוס מיטב האנשים שאפשר להשיג, קודם שיפוצו לכל רוח ומאתנו והלאה, תעשיה סתמית כזו בלי מחשבה מקורית, בלי דמיון יוצר – ובכן, מה יש לה להציע? חומר גלם זול? כוח עבודה משוכלל? מקורות אנרגיה עשירים וקלי ניצול? או שרק להוסיף ולהעתיק תהליכי ייצור ישנים ולייצאם אל אותם מקומות שבהם כבר נפסלו מחמת יושן, ונמכרו אז לנו – האם זו תמימות עד יאוש או שזו עזות פנים עד הלקאה?

כאן חייבת הממשלה להיות מופת, בכל הנוגע לה ובכל התלוי בה. כך עושים בכל מקום ומקום בעולם. הממשלה עושה צעדים של ממש – במקום שאחרים מהססים. ואילו מכוני המחקר הממשלתיים היום, לא בכולם אפשר להתגאות – לא בהיקפם, לא בציודם, לא בשיכונם, לא בכוחם למשוך אנשים נכונים ובעלי ערך, ובעיקר לא בכוחם להחזיק בהם שלא ינוסו. לולא נמצאו בינינו דון־קישוטים שנלחמים בחירוף־נפש ובבזבוז־נפש באותה שיגרה ובאותה ביורוקרטיה, היה מצבנו בתחתית השפל. וכל מי שקצת שררה לו, נראה בעיניו כאילו עיקר תפקידו להדפם מעליו ולייאש אותם – מכס כבד על חומרי מחקר, סרבול ניירות בעסקי יבוא ויצוא מדעי, הרצה ממדור למדור והעדר שום מדור לנושא מיוחד זה של מחקר ופיתוח בתעשיה – זה לחם חוקם של המעטים שרוצים לפתח משהו על אף כל אבני הנגף.

כלום צריך עוד להמתין שיקרה משהו, כדי שנתחיל, ונתחיל בתנופה? ראשון לכל צריך להשליט בחוגי הממשלה עצמה תודעת הצורך החיוני במחקר ובפיתוח לתעשיה המודרנית, אם מתכוונים באמת לתעשיה של ממש, בעולם שבו בזה אחר זה מתיישן כל מוצר במהירות ונהפך לגרוטאה. בשעה שמי שאין לו כושר ליצור ידע עצמי, נדון מראש להפסיד ריבונותו. ואין זה דיבור בעלמא או סכנה דמיונית.

חוששני כי המשבר שבו אנו נתונים כעת אינו רק משבר חומרי, אלא בעיקרו משבר בתפישה ובהשקפת עולם. והמשברים המעשיים הם תוצאה של היתקעות במיצר אינטלקטואלי. יש לפנינו הזדמנות מיוחדת, שבה חיפוש אנושי עומד בבת אחת בחזית קידמה מעשית ובחזית קידמה חברתית, כשם שבחזית חיפושים תרבותיים וחינוכיים. וזו שעה להחליף שיטות מיושנות, תפישות מאובנות, ואנשי מפתח שחדלו לדעת כיצד פותחים.

אני מציע איפוא, אדוני היושב־ראש, שהכנסת תדון בנושא זה של המחקר התעשייתי, ושדיון זה יהיה תרומה להנחלת תודעת התמורה, ודרך לעורר תשומת־לב הציבור לנושא מיוחד זה, וכי הממשלה תוכל להשתמש בהזדמנות זו, כדי להביא המלצות משלה לתיקון המצב הקיים, לתת לפנינו תכנית רב־שנתית לפיתוח המחקר התעשייתי, הן במכוני הממשלה והן בגופים תעשייתיים שמחוץ לה. ולהציע משהו ממבט של חזון, שכה נתמעט בקרבנו.

יזהר סמילנסקי (רפ"י): הצעה לסדר היום 27.7.1966