רקע
ס. יזהר
לאן אתה, איש צעיר?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דברי הכנסת, ז’ תמוז תשי"ב 30 יוני 1952; ז’ תמוז תשי"ב 30 יוני 1952

חברי הכנסת. לא אעסוק עתה לא ב“צפור הקטנה” שהפחידה כל כך את חברת־הכנסת פרסיץ, וגם לא בקינתו הדמוקרטית של חבר הכנסת ברמן על “המשטר הקיים”. חוששני שלא אדון עתה גם בסעיף שנראה כמרכזי ושעד עתה דיברו עליו: הרכב המועצה. אנסה לברר שני תחומים אחרים: מי הם הלומדים באוניברסיטה ומה לומדים בה היום, ומה לציבור, ולמועצה המוצעת, ולענין זה.

השכלה ומדע אינם דווקא תחומים שהתועלת המעשית, המופקת מהם קובעת ערכם. אין להעדיף, בדרך כלל, סוג מדע על פני מדע אחר, ואין מקצוע יוחסני ממקצוע. אין חקר לרוח האדם ואין גבול לשאיפת הדעת, ולעולם לא תדע מאיזו קרן־זוית עלולה לבקוע קרן־אור. איזה אפיק יוליך לפתע ברכה גנוזה. אינני בא, על כן, בדברי הבאים להגביל או לצמצם את ההשכלה למקצועות ידועים, שכדאי שילמדו אותם בתקופה זו ולחייב רק אותם בגלל נחיצותם לחיי המעשה, או מפאת הסברת פנים שנוהגים בהם בקהל, או שיש להם מהלכים כלשהם בציבור מתוך שרבים נוהרים לשמוע אותם. גם אינני בא להגביל את חירותו של כל אדם לחפש נתיבות כפי שליבו מושכו. במה דברים אמורים: כל עוד אינו תובע מן הכלל לתמוך בחיפושיו או בנהייתו. מאותה שעה ניתנת רשות לאותו כלל לשאול: על מה ולמה, וגם להצביע על נושאים אלה ואלה שהם חיוניים לו יותר, ועל מקצועות אלה ואלה שהוא זקוק להם יותר. מתוך כך, השעה מכתיבה את הצורך – וכפי השתנות הצורך – השתנות התביעה. מהנדסים, חקלאים, רופאים, מורים וכל היוצא באלה, אינם עדיפים ממשכילים אחרים, ומי שאינו מנוי עליהם – אינו פסול או מוקצה מחמת תלישות, רחיקות ובטלנות גרידא, אלא שמי שחפץ בהם, יבוא ויעדור בחלקתו בכוחו, ומי שבא לעסוק במה שהציבור צריך – יסייע עמו הציבור, לפי שהוא צריך לו.

אינני קובל גם על הלומדים מקצועות נדירים או בלתי ניתנים היום לשקילת ערכם, אלא על ריבוי הלומדים מקצועות שלא תמיד אפילו הרחבת הדעת גרידא מונחת ביסודם, אלא תשלום אחר, ממשי יותר, ותכוף יותר. כל הכבוד ללימודי חוק ודין, אך כשמנין הלומדים מגיע למאות מרובות כל כך, והוא בונה חלק נכבד מציבור הלומדים, אומר הדבר דרשני. לשם מה כל אותם לגיונות משפטנים צעירים? וכך גם לנוכח הרבה ממוכתרי תארים למיניהם, מתעוררת לפעמים השאלה אם לא כדי להאדיר את מלאי האינטליגנציה של סרק הם באים – אותה התרברבות בנוצות ובגינונים של חשיבות, אותה משכילות תלושה מקרקע, מורשת גלות, פרי קרתנות ותפארת מפוקפקת להתנאות בה. אותו לימוד מקצוע לתועלתו במובן המצומצם, מקצוע “רזה”, נטול ליח, רחוק מקשר לשטחי תרבות ומרקע של הרחבת אופקים, ממש קרדום צר ביותר לחפור בו – וגם אלה באים ותובעים מן הציבור תמיכה ועידוד! וגם ציבור לומדי הספרות, כשהוא כה גדול, לא תמיד הוא סימן דוקא ליפי נפש השומעים, אלא לעתים – דווקא לדלדולם ולאיסטניסיות דילטנטית וקלושת־דם, ופעמים רק עדות לצורך בבילוי זמן בנעימים. ייתכן אפילו שזוהי רעה חולה בכל מקומות העולם. מכל מקום, בתנאים שלנו ובנסיבות שלנו, אין הדבר ניתן להמשך מבלי שיהיה בעוכרינו, ועל כך אני מבקש לעמוד.

משום שכשאתה מעלה על הדעת שהלומדים הללו יש בהם קצת שנטשו מפעלים, ויש בהם קצת שהשתמטו מכל מפעלי התיישבות מלכתחילה, ויש בהם כאלה שעיקר סגולתם היא שהם בני טובים, עוללי טיפוחים שכיסו של אבא ורחמיה של אמא ועידודם של דודים ודודות הכריעו שבאו לבלות בכתישת תרבות, בלא הבדל־מה. וכשאתה מעלה על הדעת כמה הם אלה שבאמת הענין ראוי להם והם ראויים לו, ושוב, כשאתה מעלה על הדעת כמה זכות גדולה היא בתקופה זו לשבת ללמוד, ועוד יותר ממנה כמה כבדות החובות המוטלות על אדם צעיר, חובש ספסל לימודים בתקופה הרת־עולם זו – האם לא מתעורר עתה רצון לשאול: לאן אתה, איש צעיר?

לא רבות הן התקופות בהן זקוק העם למבחר בניו הצעירים, בהן מעשה הבניה משווע כל כך אל כל כוח רענן, משכיל, נבון־מעשה ורב־תנופה – כתקופה הזאת, וקשה למצוא תקופה מאכזבת ממנה. כי היכן הוא הנוער היום, בשנה החמישית למדינת ישראל? היכן הוא ברבבותיו המרובות? מה הוא עושה היום? היכן הוא יושב? מה רובץ על כתפיו ועל אחריותו? מה מעיק על לבו? במה הוא שותף לעניין הגדול? וכן, ממה הוא ניזון לעצמו, מה מפרה את נפשו, מה בינו לבין 12.5 מליון דונם שמדרום לבאר־שבע? לא מוסדות ההשכלה בלעו אותו דור בני ה־20–30, לפי שאין בכל אלה בכל הארץ אלא אלפים אחדים בסך־הכל. בוודאי לא תמצאו אותם גם בהתיישבות הצעירה או בתפקידי שליחות קשים אחרים מפני שכאן מספרם עוד מועט מזה. לא תמצאו אותם בגבולות, ולא בכביש לסדום, ולא בדרך לאילת, ולא תראו אותם משנים פני תבל בחולה. לעומת זאת – משק צעיר אחר משק צעיר, ללא הבדל תנועה, השקפה או זרם התיישבותי – אין בו אלא קומץ עשרות אשר ייספרו באצבעות הידיים, וגם יד אחת בלבד. מדוע משק אחר משק רק שליש מאוכלוסייתו הן בנות, ויתר בנותינו רכות הן וענוגות מדי, משכילות מדי, אוהבות תיאטרון ושיחות על אמנות מלשבת לחלוב פרות? או מדוע אין התיישבות חדשה באזורים חדשים, באופקים חדשים, אלא תעודה המוטלת על עולים חדשים זה מקרוב באו, שאת פיהם אין שואלים כלל? מי בא לתפוס את הנוער בציציות ראשו, לנערו ולשאלו: עצור! לאן פניך?

מנין אותה תאוות מרגוע, התלהבות להסתגרות פרטית, יאוש מכל שליחות, בריחה מכל מה שאין שכר בצדו, שכר גבוה, גבוה מאוד (ופטור ממס הכנסה), שכולו רווח ואין בו הפסד, ולא יגיעה, ולא טרחה, ולא ביקורת יתרה, ובקצרה: קל ונעים מאוד. מדוע אץ ככה הנוער ברבבותיו אל הבעל־ביתיות, בעל־ביתיות בחומר וברוח, אל הסתפקות בקב חרובים של יצירה, ובלבד שתהיה לו פינה משלו, מסודרת לפי טעמו, ערוכה לפי הגיונו, ופטורה מחובות וממצוות. כישלונו של מי הוא אם במקום לצאת היום אל המערכה בוחר הנוער לשבת בין המשפתיים בנחת? במקום לרשת מרחבים חדשים ולתת כנפיים לדמיון, ליוזמה, לכוח מעשה, ליצירה אדירה, ליצירה שאין למעלה ממנה לשלום, במקום אלה הוא בוחר לשבת בפינת קפה, להירגן, להשתעמם, לברוח מבילוי אל בילוי, ובמרפקים ובקנאה להידחק עוד דרגה אחת למעלה בדרך אל הכלוב הבעל־ביתי הקטן, המחניק, באחד מרחובות תל אביב?

ודאי יש כאלה שיש להם אשם מסויים לכל אלה, אשם אחד וברור, כתובת נצחית לטענות על כל ירידה שהיא בציבור. אלה פטורים ונקיים ורוחצים ידיהם מכל אשמה. אך האם בית הספר שלנו פטור? האם המורים שלנו פטורים? וההורים? האם מוסדות ההשכלה הגבוהים שלפנינו פטורים? ודאי, לא הם ולא בהם הקולר כולו, אך מה היה פועלם של אלה כמוסדות של חינוך? כלום אין בהם לפעמים מקלט מעגן לעריקים, מקלט לאלה שברחו מעבודה, משמש, מרחיקות, מחברה קטנה הנלחצת אין אונים ועזובה לנפשה? ודאי, מדינה בהתפתחותה רעבה לאנשים, לאנשי מקצוע משכילים. אך האם אין זה ברור שחקלאי ופועל פשוט – צורך קודם הוא לכל משכיל, כאויר לנשימה, כלחם ומים? בלעדיהם אין כל, והכל נופל.

וכשאנו באים אל מוסדות ההשכלה הגבוהה ומניחים כי הכל פתוח לפני הכל ללמוד, ואין מקצוע עדיף על מקצוע, הרי זה טוב ויפה. אך מניין תיקח המדינה את הדרוש לה, מצד אחד, ומי יהיו אלה שתתמוך בלימודיהם מצד שני – זאת בעיה המושמת על המועצה להשכלה המדוברת. לא שעליה לחסום בפני אנשים את לימודיהם כאשר לבם חפץ, אלא שהיא צריכה לעודד את אלה המתכוונים לשירותה, בפרס, בתגמול, בעבודה, בשיכון וכו'. וכל הבא לשכשך להנאתו על שפת ים המדע – יעשה זאת מכוחו שלו, ולא יבקש מן הציבור מה שהוא אינו מוכן לתת לו.

אך אין בזה די. מחובת המועצה להשכלה לתת דעתה על בעיה נוספת, חיונית לא פחות. לא ייתכן הדבר שכל מי שבורר לו דרך חיים של שליחות, מתיישב על הקרקע, מקבל על עצמו כל דחקות שהיא בחומר, יהיה גם מפסיד ברוח, ואליו לא תגיע ההשכלה, ועליו תפסח המדינה. לא ייתכן שרק בעיר הגדולה יוכל למצוא מזון לנפשו. חובה היא על מוסדות ההשכלה הגבוהים לעשות הכל כדי שהם יצאו ויבואו אליו, אל מקומו, לא רק באורח ארעי, חד פעמי, אלא כענין של שיטה וכבנין של קבע, ולזכות אותו בכל הטוב שהמדע וההשכלה יכולים להעניק, בהיותו ראוי לכך.

יש להקים מוסדות השכלה גבוהה ולחייב את הקיימים לקיים שירות של קבע באזורי ההתיישבות החדשה. יש להקיפם באקלים תרבותי חי ומפרה, ולא יקום כל בעל נפש לעזוב הכל וללכת לירושלים משום שרק שם אפשר לו לשבור את צמאו. יש להקים שם ספריה ומעבדה, ושיעורים של קבע – חובתנו היא לגבי המגשימים. ולא רק זאת, אלא שרוח רעננה תבוא מכאן אל כתלי מוסדות ההשכלה, ולא יימצאו המקבלים עליהם שליחות – מפסידים.

ולפיכך אחת ממטרות המועצה להשכלה גבוהה ומדע לדאוג להפצת קניני הדעת עד גבולות המדינה, לא לתת להם להסתפק ולהצטמצם בין ד' כתלי העיר. לעודד את העושים בשליחות זו ולשתף עמהם, להיבנות מהם, לעודד את לימוד המקצועות החיוניים. לפתח בהם הכרת יעוד ושליחות. לחזור ולהדגיש בכוחה של המדינה, שלא כל מי שחפץ בא ונוטל לו ועוד תובע סיוע, אלא שהוא חייב קודם כל להיות ראוי לכך ונכון לשאת בכובדה של המדינה.

דרך ההשכלה אל קצות המדינה ואל תכלית קיומה. והברירה כפולה: מי ומי הלומד, מה ומה ילמד.


יזהר סמילנסקי, דברי הכנסת, ישיבה ק‘, ז’ תמוז תשי"ב 30 יוני 1952 – חוק המועצה למוסדות ההשכלה הגבוהה והמדע

המלצות קוראים
תגיות