רקע
אהוד בן עזר
זכרונות זואולוג עברי לישראל אהרוני, 1943/1946
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.3.1975


ברומאן מימי העלייה השנייה “תמול שלשום” מתאר עגנון את הזואולוג ארזף:

"ארזף מילידי ירושלים הוא, וכרוב ילידי ירושלים למד בישיבת עץ חיים, והרבה מגדולי ירושלים ורבניה היו חבריו. ויש סברא שידע גמרא על הדף יותר מכמה מהם. מה טעם בחר לו ארזף אומנות משונה זו, לפטם עורות של חיות ועופות ושרצים ורמשים? אין אדם יודע. ארזף יושב יחיד כאדם הראשון בגן עדן, בלא אישה ובלא בנים בלא דאגות בלא צרות, בין כל מיני בהמות חיות ועופות שרצים ורמשים נחשים ועקרבים. והוא דר עמהם בשלום, ואפילו נוטל נפשם אין תובעים דמם ממנו, הואיל וזוכים ליכנס על ידו למוזיאומים הגדולים שבאירופא, ופרופיסורים ומלומדים משכימים לפתחו ונתונים לו איגרות כבוד וממון. ארזף אינו בהול על הממון ואינו מתגאה באיגרות כבוד. יתגאו אותם שכל כבודם בא להם מאחרים. דיו לארזף שמביט במעשי ידיו ויודע שלא קילקל מימיו שום בריה שבעולם, אדרבא נתן שם ושארית לכמה ציפורים מציפורי ארץ ישראל שאמרו עליהן שכבר כלו מן העולם.

“(־־־) מה חשוב לגבי ארזף? חשוב לגבי ארזף בהמות חיות ועופות שרצים ורמשים, שנזכרים בכתבי הקודש ובשני הש”סין, שֶדרים בארץ ישראל. צד אותם ארזף וזורק בשרם מתוכם וממלא את עורם כדי שיתקיימו. כל זה עושה ארזף בששת ימי המעשה, ובשבת שהוא נח ככל אדם פורס מחצלת לפני ביתו ושוכב וקורא ביוסיפון ובמשלי שועלים. ביוסיפון, מפני שיש שם מעשי בריות בני אדם, ובמשלי שועלים מפני שיש שם מעשי בהמות חיות ועופות." (“תמול שלשום” עמ' 234).

ועגנון מוסיף ומספר כיצד נהג ארזף להפחיד את אורחיו בהסתתרו מאחורי הפוחלצים ובהשמיעו קול כקול חיה טורפת וכעוף דורס.

מי היה ארזף?

אחת ההנאות שבקריאת ספרי־זיכרונות ארץ־ישראליים, כגון “זכרונות זואולוג עברי”, היא החיפוש אחר זהותם של גיבורים המופיעים בספרות היפה של תקופתם.

ארז“ף – ר”ת: אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה.

בנעוריי, כאשר למדתי את “תמול שלשום” בבית־הספר [תיכון חדש בתל־אביב אצל יעקב בהט] העמידני אבי [בנימין] ז“ל על זהות ארז”ף־אהרוני כדבר ברור ומובן־מאליו לקוראי עגנון בתקופתו, המעורים בהווי הארץ־ישראלי, ואינם נזקקים לפרשנויות כדי לדעת מי־הוא־מי.

אמנם, אין ארזף דומה בכול לאהרוני, שהרי אהרוני (1882–1946) לא נולד בארץ, אלא עלה אליה מליטא בשנת 1902, היה בעל־משפחה, ואת ספרו הוא מקדיש לאשתו שעזרה לו בחירוף־נפש ובחוכמה בכל עבודותיו הזואולוגיות, ובימיו הקשים בימי מלחמת־העולם הראשונה. אבל בתיאור התמסרותו לחקר החי בארץ־ישראל, קשריו עם המוזיאונים הגדולים באירופה, בייחוד בברלין, בקיאותו במקורותינו ושקידתו לבדוק ולאמת את כל שמות בעלי־החיים המופיעים במקורותינו, בכל אלה מדוייק התיאור שתיארו עגנון.

*

אך אין אהרוני הגיבור היחיד. ציידו, איש “השומר” יחזקאל חנקין, זכה והתפרסמה עליו לפני כשמונה שנים מונוגראפיה קטנה מפרי עטו של שלמה שבא, “הצייד” (“ספריית תרמיל”), ובה מתוארות רבות מקורותיהם של אהרוני וחנקין במסעותיהם למדבריות רחוקים כדי לצוד חיות ועופות נדירים.

ספרו של אהרוני משמש בסיס לתיאורים הללו, אך שנים לפני צאת הספר “זכרונות זואולוג עברי” שימשו דמותו ומסעותיו של חנקין מרכיב חשוב בדמותו של גיבור רומאן עברי נשכח, עמשי, בספר “נדודי עמשי השומר” (הוצאת מצפה, 1929) ליעקב רבינוביץ.

עמשי פוגש ערב אחד בירושלים בחור צייד מגושם, הנקרא בפי הקהל – צייד, וזה מספר פלאים על צֵיְדו, הוא תפש נמייה, שפן בסלע, גם אווזות־פרא וגם בנות־יענה ואיילות משולחות. ועתה נשכר לאחד מלומד בלשן מפורסם, המחפש את היֵמים המדבר. מלומד זה הוא כנראה אהרוני. עמשי יוצא עם ה“צייד”, הוא יחזקאל חנקין, למסע במדבר. את נפשו של עמשי מפעמים חלומותיו של חנקין – למצוא את יהודי חייבר.

רבינוביץ בנה את הדמות כך, שחנקין האמיתי, ה“צייד”, הוא רק בן־לווייה של עמשי, ואילו חנקין החולם על יהודי חייבר הוא עמשי עצמו. בספרו של רבינוביץ, וכן אצל שבא, ממשיך חנקין־עמשי במסעו לבד לעבר מדינה, לאורך קווי מסילת הברזל החיג’אזית, נתפס על־ידי שבט בדווים, נאסר ומעונה ורק בנס נמלט משם מבלי לראות את יהודי חייבר.

אצל אהרוני מתואר כל אותו עניין בצורה מקוצרת, ללא “דימיון”, ודומני כי זו הגירסה הנכונה:

"המסע לחיג’אז היה משא נפשו של יחזקאל חנקין מאז התוודענו איש אל אחיו. פעמים רבות גילה לי את הגות ליבו: לכונן חבר בדווים עברים, שיחיו כנודדים ערבים באוהלים וישמרו על גבולות הארץ. הוא נקשר בי לא לשם סיוע בחקר החי גרידא, אלא גם – ואולי בעיקר – כדי ללמוד לדעת את אורח־החיים הרומנטי והקדמוני של הנודדים במדבר, של אנשי־החופש הטבעיים, שלא ידעו מעולם: מהו עול של מלכות (כידוע לא הטילה גם תורכיה את מרותה עליהם, ולא העבידתם לעולם בצבאותיה). שבטי האנשים האלה ממשיכים את חיי אבות אבותיהם הקדומים מימיו של אברהם אבינו עד ימינו אלה, ומקרבים אותנו מאין כמוהם לימי אבותינו אנו הראשונים: אל צור מחצבתנו… היש, אפוא, רעיון נשגב מזה: לדעת את גזע האנשים המופלאים הללו, לעמוד על סוד קיומם ברשות עצמם, לתהות על קנקנם, להתבונן מקרוב אל מנהגיהם – ואולי גם לדבוק בהם, לחדש את ‘קשרי המשפחה’ הראשונים של בני הגברת [שרה] ובני האמה [הגר], ולהתגרות מלחמה בתוגר [בתורכים]?… כאלה וכאלה היו הגיגי ליבו של יחזקאל, שרמז בדבר־שפתיים בעודנו רוכבים על מרדעת החמור, אוכף הסוס וכר הגמל.

“בין דרי המדבר שימשו מרכז לראות־ליבו ‘יהוד־אל־חייבר’, השוכנים בחבר, כמאה וחמישים קילומטר מצפונה למדינה. בחבר ישבו יהודים מקדמת דנא, אבל מוחמד, נביא המוסלמים, הכריעם במלחמתו עם ‘הכופרים’ והכריחם להתאסלם, וכל אומץ ליבם וכל גבורתם לא עמדו להם בעת צרה. את כל בדווי, שנזדמן לפונדקנו, הירבה חנקין לחקור אודות ‘יהוד־אל־חייבר’. וכל שאלותיו כוונו תמיד לנקודה אחת: אם אמנם יהודים הם עדיין ‘יהוד־אל־חייבר’ אלה? אם שמרו על מנהגים שאינם מוסלמים, וכדומה? הבדווים סיפרו לו, שחייבר עיר בצורה היא, מוקפת חומה חזקה, ובה כתובות בלשון שאין איש מבינה.” (עמ' 101–104).

אהרוני וחנקין יוצאים למדבר חג’אז. אהרוני כדי להשיג את הזֶמֶר, שהוא מין יונק מעלה־גירה, שקרניו נבובות, ארוכות מאוד וישרות, וחנקין כדי לגלות את יהודי חייבר. הם מגיעים למחנה־עבודה להתקנת המסילה החג’אזית, בשערי מדינה, ורוכשים שלושה זמרים, אך מוכרחים להסתלק מיד מאחר ואנשי המחנה סיימו עבודתם והם מקפלים אוהליהם ועוברים למדינה. לעיר הקדושה הזאת אסור ללא־מוסלמי להיכנס, וכך – “תקוות חנקין להיכנס לחיבר נשארה מעל, למגינת־לב שנינו. ממילא מובן שהוחלט לחזור הנה רק לשם החדירה לחיבר.” (עמ' 110).

*

לא הבאתי כאן אלא חלק מועט, ולא אופייני ביותר, לקסמי ספר זכרונותיו של אהרוני, ובהם מסעותיו וחיפושיו אחר המגלן המצוייץ, הזמר, האלבדיין, האוגר הזהוב, יונק הדבש, החוברה, הנחשון, הנעמית, האיילה השלוחה, הדובים, הפרא, ועוד חיות, עופות, רמשים וזוחלים, פרפרים ודגים. מסעותיו עם בלנקנהורן. ימי מלחמת העולם הראשונה בהם הקים בית נכאת זואולוגי לג’מאל פשה בלבנון (אהרוני העסיק אז ציידים אחדים, וביניהם דודי ברוך ראב ז"ל, בן פתח־תקווה, שברח ללבנון כדי להסתתר מרדיפת התורכים לאחר שהיה מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות של אהרון אהרונסון בעתלית).

כל הסיפורים האלה מרתקים, רבי חן ותמימות. וראוי היה להוציא במהדורה חדשה את שני כרכי הזכרונות, בלוויית הערות מדעיות אשר תיתנה בידי הקורא ההדיוט מושג־מה על התפתחות הזואולוגיה של ארץ־ישראל מימי אהרוני ועד זמננו, והיכן מקומם של חידושיו ותגליותיו במדע בן ימינו.


* י. אהרוני: “זכרונות זואולוג עברי”, ספרית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, ספר ראשון, 230 עמ‘, תש"ג, 1943. ספר שני, 258 עמ’, תש"ו, 1946.


ברוך בן־עזר (ראב), הזואולוג ישראל אהרוני ז"ל

בערב חג הסוכות התש“ז [1946] נאסף אל עמו הזואולוג הארצישראלי הגדול ר' ישראל אהרוני ז”ל, שהיה מנהל המוזיאון הזואולוגי של האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. רק בן 67 היה במותו ורק בזמן האחרון התחיל לרכז את תוצאות חקירותיו, שעשה במשך כל כך הרבה שנים.

בעודנו מלא מרץ נלקח מאיתנו אחד מאנשי המדע הגדולים. לעם ישראל היו אמנם הרבה אנשים מאורות גדולים בתורה ובחוכמה ובענפי המדע השונים, אך מועטים היו לנו “חוקרי טבע”; ורק בשוב ישראל למולדתו הורגש החוסר בזה; ובאמת בארץ־ישראל קמו לנו חוקרים גדולים במדעי הטבע: א. אהרנסון ז“ל, חוקר דגול בבוטניקה, וישראל אהרוני ז”ל חוקר טבע וזואולוג. שניהם היו דגולים וידועים בכל עולם המדע ושניהם הגיעו למדרגתם הרמה הודות לאהבתם הרבה לארץ־ישראל, לבעלי החיים ולצמחייה שלה.

עם ישראל אינו ככל העמים אשר בניו הדגולים נולדים במולדתם ומילדותם קולטים הם הדי הטבע ומהטבע הם באים ללימוד, לחקירה ולעיון; מה שאין כן אצלנו. המנוח אהרוני עשה את הדרך להיפך – מהעיון והחקירה בא אל הטבע.

הוא נולד בעיירה בחו"ל [נולד בליטא, 1882–1946] ונתחנך חינוך יהודי מסורתי ומתוך הלימודים התורניים ומתוך התעמקותו בא לעיון וחקירה ומהם אל הטבע. אמנם קשה מאוד היתה דרכו בחיים, לא יליד הטבע, לא גיבור חיל ולא אמיץ היה המנוח, כפי שהוא מעיד על עצמו בזיכרונותיו, כי אם איש תורני חלש, וסבל הרבה בעבודתו בכל דרך חייו, אך הרצון החזק וההתמדה והמסורת היהודית של לימוד תורה במסירות נפש – הם שעמדו לו להתגבר על כל המכשולים ולהגיע למדרגה של חוקר זואולוג גדול בעמיו.

בסוף חודש דצמבר 1915, בזמן היותי מנהל עבודה בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, שלחתי למנוח לבדיקה תולעת קטנה שחורה התוקפת בשנות חוסר גשמים את שדות התבואות בעודן באיבן, בייחוד את השדות שנזרעו על כרב של דורה, שהיא נכנסת בחוט השדרה מקצה העלה ויורדת עד למטה, ובמשך זמן קצר נהפך השדה מירוק ללבן־צהוב, אשר מרחוק נראה כשדה קמה שכבר הבשילה. אז כבר הגדיר המנוח את המזיק הזה וקבע את אמצעי המלחמה נגדו.

מעודו לא ירה ירייה אחת בציפור, היו לו ציידים. בראשונה עבד איתו חבר “השומר” יחזקאל חנקין ז"ל ונוצרי אחד מתדמור בשם ג’ורג'; גם לכותב הטורים האלה היתה הזכות לעבוד איתו בתור צייד בלבנון בשנת 1917, בזמן שהמנוח היה המנהל של המוזיאון הזואולוגי התורכי, שיסד המפקד ג’מל פשה בלבנון בימי המלחמה העולמית הראשונה.

המנוח היה לומד יום ולילה. נזכר אני בימים שנמצאתי אצלו ב“קסרה” אשר בלבנון, כשהתעוררתי אחרי חצות הלילה והנה אהרוני יושב על יד שולחן ולאור עששית קטנה של שמן הוא מתנועע ולומד בניגון העתיק שהיה רגיל בו, ניגון הגמרא. ומה הופתעתי שלפניו היה מונח ספרו של הזואולוג הגרמני הידוע בשם “נוימן”, והוא לומד בו כל הלילה.

המנוח חי היה בתוך המקצוע שלו וממנו שאב חיים; וכשנזדמנו לו ציפור, רמש או פרפר בלתי רגיל, היה רוקד מתוך שמחה כילד.

ביום 11.12 וביום 13.12 שנת 19171 צדתי שני “קוליברים” חומים קצרי הזנב. גודלם בסך הכול כגודל מטבע של 100 מא"י [מיל ארץ־ישראלי]. זוהי ציפור נדירה. ומי שלא ראה את אהרוני באותה שעה, לא ראה אדם מאושר מימיו: הוא רקד, קפץ, רקע ברגליו, מחא כף ובכה כאחד… כי האיש מסר את נפשו על תורתו ועל מקצועו החביב עליו מחייו.

המנוח עשה הרבה מאוד בשדה חקירת הטבע והמדעה בארצנו. עוד בשנת 1908 היה בין המלווים את הוועדה המדעית של הפרופיסור “בלנקנהורן” לחקירת ים־המלח ועמק־הירדן, ואהורני מילא בקו“ח את החלק הזואולוגי; הדו”ח שלו נדפס אחר כך בתוך ספרו של הפרופיסור בלנקנהורן, שהופיע בהוצאת פרידלננד ברלין, 1912. חלק גדול ממחקריו ראה אור בספריו: 1) תורת החי (שלושה חלקים): יונקים, עופות, זוחלים); 2) הארבה; 3) מזיכרונותיו של זואולוג (2 חלקים). מלבד זאת פירסם הרבה מאמרים בעיתונות הארץ (כללית ומקצועית).

עוד בדצמבר 1945 עשה אהרוני סיבוב בהרבה נקודות בארץ, מטעם שוחרי האוניברסיטה, והרצה על עולם החי בתנ“ך. הרבה מקומות סתומים בתנ”ך קיבלו את פירושם הנכון לאור הסברותיו של המנוח. כמה היה חי וער בהרצאותיו ומשך את כל תשומת ליבם של כל המקשיבים אל תוך תוכם של העניינים. הוא אף התעניין בפרטות בכל בעל חיים נדיר, שנודע לו על מציאותו באיזה מקום שהוא בארצנו. במכתבו האחרון אליי מיום 11 ביולי שנה זו הוא מבקשני לשמור על הקן של יונק־הדבש (ציניריס) הנמצא בגני שעל־יד ביתי…

המנוח עבד בכל השטחים של הטבע. בשטח הבריאות חינך אנשים ולימדם לגדל שפני ניסיון לניסיונות רפואיים, בשטח החקלאות או דיג – כל דבר שלא ידעו פנו אליו; הוא גילה גם הרבה מיני ציפורים ובעלי־חיי שטרם נודעו בעולם, וכן גם נקראו על שמו.

במותו אבדה אבידה שאינה חוזרת לעמנו ולעולם המדע בכלל, ולחקלאות שלנו בפרט.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

ברוך בן־עזר (רב).

פ"ת, אוקטובר 1946.


  1. לפי רשימותיי השמורות אצלי עד היום. [פנקסו של ברוך בן עזר ראב מאותה תקופה שמור בארכיון המשפחה, וממנו כבר צוטט לעיל בקשר לתלייתם של לישנסקי ובלקינד. – אב"ע].  ↩

המלצות קוראים
תגיות