פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 16.7.71

אלכסנדר אהרונסון היה כנראה רומנטיקון מושבע. בספרו “בגן המחשבות” הוא כותב: “במשך אלף וארבע מאות שנות חייהם פה לא טשטשו הערבים את קלסתר פניה של הארץ אף כמלוא הנימה. מעכו עד עזה יכולת להשקיף על חוף הים לכל אורכו, מבלי שתפגם עינך בזוועה, מעשי ידי אדם… לאורכה ולרוחבה של הארץ התלכדו הכפרים הערבים בצנעה עם סביבתם. הם, הערבים, לא אנסו לא את גופה ולא את נשמתה של הארץ. הארץ נשארה ‘תנכית’. בלבושם, במנהגיהם, בכל אופן חייהם, נשארו הערבים קרובים מאוד לחיים המתוארים בתנ”ך.

"ואנו היהודים?

"בעשרים השנים האחרונות הספקנו למחוק את קווי פניה הצנועים והיפים של הארץ. נהגנו, כאילו שכחנו לחלוטין, כי ארץ קדושה היא… סבתא נערצה, אשר יופייה בהדרת שיבתה, שבגדיה ומנהגיה הולמים אותה. ואנו הלבשנו אותו ‘שורטס’, גזזנו שערותיה כשערות בחור, תקענו סיגריה בפיה, חגרנו אקדח במותניה והצעדנו אותה, לקול המשרוקית, בשורה…

“הוי, סבתא סבתא שלי… ליבי ליבי עלייך בראותי אותך לבושה מלט ובטון!” (עמ' 147–148).

אלכסנדר אהרונסון נולד בזיכרון־יעקב ב־1888. הוא היה אחיהם של אהרון ושרה אהרונסון. היה מפעילי ניל"י. ב־1915 הפליג מפורט־סעיד לארצות הברית, שם פירסם את מאמרו הידוע “סֵיפַכְּ אַחְמַר, יא שׂוּלטן!” (חרבך אדומה, השולטן!) – נגד טורקיה. כקצין בצבא הבריטי בא לארץ עם צבאו של אלנבי. לאחר מלחמת העולם [הראשונה] היה ממנהיגי התאגדות בני המושבות “בני בנימין”, ואולם דומה כי איכזב את אלה שחפצו לראות בו יורש לאחיו המהולל אהרן, מנהיג ומורה־דרך במקומו. אלכסנדר אהרונסון מת בניצה [ניס] בראשית שנת 1948 ועצמותיו הועלו ארצה ונטמנו בזיכרון־יעקב.

על ספריו, שרובם הוקדשו להנצחת ניל“י, חתם בשם “חייל פשוט”. על ספרו “בגן המחשבות”, שהופיע ב־1942, חתם בשלושה כוכבים ו”איקס" בסופם, רמז לשמו – אלכס. הספר בנוי עשרים־וארבעה שערים, המקיפים נושאים שונים: האהבה, התקדשות, הדרך ליופי ולאושר, סבל ופריו, הטבע והעונות, מזון ובריאות, יופי, בריאות… והספורט, התינוק, בדידות, השתיקה, המלחמה, גבורה, נסתרות, חינוך ולימודים, בת הדור, מסתרי המין, נצח ישראל לא ישקר, זמן ונצח, הארץ, המחמאה, הרגשה, אמנות, משק בית, המוות.

סגנון הכתיבה אפוריסטי. כל שער מחולק לפסקות, שכל אחת מהן היא אמירה בפני עצמה, ולעיתים קשורה בזו שלפניה.

“החיות נאמנות לרגש החושי שלהן, ועל כן, ברובן הגדול הן בריאות, יפות ומאושרות. האדם בוגד ברגש החושי שלו, והוא חוטא כנגד גופו, שכלו ונשמתו. / סגרנו מאחורינו את הדלת, כל אשר גלוי הוא לחיה, ומפחדים אנו להתקדם לקראת השער המוביל לאלוהים.” (עמ' 156).

שני האפוריזמים הללו מציגים את עיקר השקפתו הרומנטית של אלכס אהרונסון. הגיגיו עומדים ודאי בסימן השפעת הספרות הצרפתית ורוח התקופה. יש השפעה ניטשיאנית ניכרת, שינאה לפסיכולוגיה, לכל מה שהוא מודרני ותרבותי, בניגוד לטבעי. יש גם שינאה לסוציאליזם לכל סוגיו, ולעומתה – הערצת הגבורה, המלחמה, האישה, האהבה והמוות. הוא שנא את האמנות – שאינה יכולה, לדעתו, להתמודד עם היופי והפשטות אשר בטבע.

דבריו על המוות עומדים בסימן האכסיסטנציאליזם של היידגר: “רק בדבר אחד בטוח האדם בהחלט, ושום כוח בעולם לא יוכל לשלול ממנו: המוות. / ומה עושה האדם? – הוא מסדר את פרשת חייו על הבלתי־ידוע, הבלתי־בטוח, ולפתע הוא נתקל במוות, המפר את תוכניתו, ההורס את בניינו… / לקחת את המוות, זו האבן בה מאסו הבונים, ולעשותה לראש פינה. לבנות על היסוד המוצק והבטוח, להקים את המגדל, ההולך ועולה מהמוות – לקראת החיים.” (עמ' 171).

“מפנקסו של מסתכל” – קורא אלכס אהרונסון לספרו. הצצה בפנקס זה יש בה כדי ללמד רבות על הלך־הרוח הפנימי, הרומנטי, של בני המושבות הוותיקות, זה הדור הראשון שנולד בארץ בשנתו השמונים והתשעים למאה שעברה [המאה ה־19].

על פי ספרו מצטייר אלכס כאדם מאמין. ב“כניסה” לספר הוא אומר שדבריו אלה נכתבו מתוך שתיקה וגעגועים, מתוך אהבה וייסורים, מתוך שלווה ואמונה, עדים הם ללילות החשיכה, בהם תעה הכותב ביערות החיים, חיפש מוצא – ולשווא. ומספרים הם על חדוות ההולך בדרך שטופת אור – הדרך לאדוני.

“האישה אוהבת את הגבר המכריח אותה לבכות לרגליו, או – את הבוכה לרגליה…” (עמ' 9).

אבל האהבה, זו השאיפה אל המוחלט, אינה עומדת במבחן המציאות. גם מניחוח המושבה יש בשורות הללו:

“… וכל ילדה מוכרת חלומה, חלום הקסם, בעד נזיד עדשים. / האחת בעד מחמאה, השנייה בעד רגעי תאווה. זו בעד כרם או פרדס וזו בעד חדר או בית. ויש המוכרות חלומן, חלום הקסם, בעבור גרבי משי, טיול על סוס, או במכונית… בעבור מדי־גאפיר… בעבור הבטחה ‘לשיר ברדיו’, או להופיע על הבמה. בעבור הזמנה לקולנוע, או הזמנה לוואלס. בכדי להשתחרר מעול הורים, או משום שהן גלמודות… / אבל כולן, כולן מוכרות חלומן, חלום הקסם, בעד נזיד עדשים.” (עמ' 15).

מתוך השער “התקדשות” כדאי להביא בשלמותם כמה פסוקים.

“רק שניים הם אשר בפניהם יכולה האישה להיראות במערומיה, התינוק והאוהב. / התינוק, בעודנו ממש יונק חלב אימו, וטרם ידע לדבר. הוא אינו רואה עדיין את אימו בעיני בשר ודם, היא בעיניו הופעה אלוהית, ממנה הוא ניזון, בה הוא תלוי… / והאוהב, כשהלהבה המסתורית בוערת בקרבו, והוא, כבר אינו מביט על בחירת ליבו בעיני בשר ודם. כל אברי גופה נוסכים עליו השראה אלוהית: היא מרימה אותה מעל רעב וצמא ומכל הקושר אותו אל עצמו. אז הוא בצלם אלוהים… חלקי הגוף, שהצניעות המינית מחביאה אותם, לא מפני שהם בזויים היא מחביאה אותם, כי אם להיפך, מפני שהם קדושים. / הילדה או האישה, היכולה להראות לזר את גופה, או חלק גדול ממנו במערומיו – אינה ראויה לאוהב. לפני כעשרים שנה התגלתה התורה החדשה, שמטרתה לערער עד היסוד את רגש המשפחה, הדת והמוסר. יוצריה היו אנשים מושחתים, שבילו את חייהם בוויכוחים לאין־סוף בבתי קפה ומרזח… אנשים שנותקו מכל קשר עם הטבע והחיים הבריאים. תורה זו עשתה שמות בכל העולם, ופה, בארצנו, התפשטה כצרעת ממארת בחיי הפרט והציבור. / הנוער חדל לחיות חיים אישיים. הוא הפך לעדר. באופן שיטתי הרסו בו את רגש הצניעות והיחידיות. מילדותו דחפוהו להצטופף במחנה, בו מעורבים מין הזכר והנקבה. לאכול בקהל, לשיר בקהל, לטייל בקהל. לצעוד לקול המשרוקית. לעשות את כל הצרכים בקהל. להתהלך כמעט עירום… לישון בקהל, בבית הספר, או בכל בניין ציבורי, כשהגוף מכוסה אבק, זיעה: עקבות החיים בעדר…” (עמ' 33–34).

השנאה שלו לתרבות, לעדריות, ול“שמאל” מבצבצת בשורות כמו: “לֵך לעין חרוד… טרם הספקנו להקים שם דור אחד, שיינק לתוכו את שירת האדמה והארץ, אבל תמצא שם, מתנוסס לתפארת, ‘אודיטוריום’ המכיל אלף מקומות.” (עמ' 161).

“בגן המחשבות” השפיע לא מעט על בני־חוגו של אלכס אהרונסון בארץ. היה בספר קסם של משהו אסור, נועז, רומנטי, גא ומתבודד. “האנשים אשר נשמתם שרוייה בתרדמה ביום, מבקשים ‘חברה’, בכדי להישאר ערים בלילה.” הוא אומר, ו“רוב האנשים מפחדים משני דברים: בדידות ולילה. אין הם יודעים, כי באלה מקור כל העוז וההשראה.” (עמ' 93).

מי שעולמם של בני המושבות מאותה תקופה קרוב ליבו – ימצא ודאי חומר למחשבה בקריאה חוזרת בספר הנשכח.

* : "בגן המחשבות" (מפנקסו של מסתכל). הוצאת “אחיאסף” ירושלים, תש"ב, 1942. 174 עמ'. המחיר 15 גרוש.

אסתר ראב על אלכסנדר אהרונסון, מתוך סיפור חייה “ימים של לענה ודבש”    🔗

מאת אהוד בן עזר, “עם עובד”, 1997

בקיץ 1918 אסתר ראב בת ה־24 מצוייה אמנם בתל־אביב אך אינה גרה עם משפחתה אלא עובדת בפרדס גולדברג. על אותה תקופה היא מספרת ל־ש. שפרה ולנעמי גוטקינד (גולן):

אלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא האנגלי כאופיצר, לבוש במדי קצין בריטי, והתנהג כאילו הביא את הגאולה לארץ, במו ידיו. הוא הכיר כמובן אותי ואת אבי. יום אחד סידר נשף גדול בתל־אביב; הוא אסף את כל הפנינים, הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות. בימים ההם עבדתי בפרדס גולדברג וגרתי עם שלוש בנות בחדר. תל־אביב היתה חצי ריקה; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים. אלכסנדר אהרונסון שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזה רחבות; פה קרועים ובלויים ופה נשף עם שקדים קלויים.

לבשתי שמלה שחורה צנועה; הצלחתי להשיג חתיכת צמר שחור. היתה זאת שמלת “קלוש” קצרה, משני חלקים עם שרוולים ארוכים צרים, וניראיתי בה כמו גימנאזיסטית רוסייה. ובאמת, תפרה לי אותה אשת אליעזר יפה.

וכך, כאשר אני יושבת בכיסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת את השקדים מתוך שמלתי. קמתי באחת ופיזרתי את השקדים על הריצפה; נישארתי שהות קצרה והלכתי. תל־אביב היתה כמרקחה בגלל הנשף הזה.

סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, שהיתה אז פועלת כמוני, בפרדסים, התיישבה לידי ואמרה:

“את הרי משלנו, היית בדגניה, איך את מסוגלת ללכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? זה לא מתאים לך!”

היה אנטאגוניזם חריף בין אנשי ניל"י לבין היישוב.

עכשיו אני בידידות רבה עם רבקה אהרונסון. ואני אומרת לה בגלוי שקשה לי, למרות כל ההערכה לעצם מעשה ההקרבה של אנשי ניל"י, לעקור את האוורסייה שנטעה בי כלפיהם העלייה השנייה.