רקע
אהוד בן עזר
"מקרה טפל" לאלישבע, 1929
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.10.1974


רואה אתה, יש לי מכירים רבים, המעריצים ומוקירים מאוד את “כשרוני” הספרותי או את החזיון הבלי־מצוי – נוצרית יודעת עברית ואוהבת את העם העברי, וכו' – בקיצור, את כל מה שאחד ממכירים אלה הביע באופן מוצלח מאוד במילים: “את בתור הופעה.” אלא מבין אתה, שבין “אני בתור הופעה” ו“אני בתוך עצמי” יש הבדל גדול, ומי שמוקיר את ה“הופעה” אין לו על פי רוב שום שייכות לבן־אדם עצמו.

זה קטע ממכתבה של המשוררת אלישבע ביחובסקי, משנת 1922, במוסקבה, שכתבה לד"ר מ. נביאסקי, עתה איש חיפה, בן עיר הולדתה של אלישבע, ספאסק אשר בפלך ריאזאן שברוסיה. (“ידיעות גנזים”, 85. תמוז, תשל"ד, [1974], כרך ו' שנת 11).


שתי נשמות

הווידוי הקצר הזה מיטיב לבאר לנו את עולמה הנפשי של אלישבע (1888–1949) אשר לאחרונה מלאו עשרים וחמש שנים למותה. היא נולדה למשפחה נוצרית (יוונית־אורתודוכסית) ברוסיה. אביה, איבאן ז’ארקוב, היה מורה בבית־ספר עממי בכפר, ואימה ממשפחה אנגלית במוסקבה. משנת 1907, בלמדה במוסקבה, חיתה בסביבה יהודית, למדה עברית, ולימים התגיירה. בשנת 1920 נישאה לחברה, שמעון ביחובסקי, שהיה ידיד נעורים של ברנר וגנסין, ועזר על ידם בעבודתם הספרותית. בהשפעת בעלה עברה מכתיבה ברוסית לעברית.

ב־1925 עלתה לארץ־ישראל מרוסיה יחד עם בעלה. הוא התמסר באותן שנים להוצאת יצירותיה בהוצאתם הפרטית – “תומר”, בה נדפסו ספרי שיריה “כוס קטנה” (1926) ו“חרוזים” (1928), “סיפורים” (1923) והרומאן שלה “סימטאות” (1929). מאז מותו של הדוקטור ביחובסקי, ב־1932, בעת סיור שערכו השניים בקישינוב, נותרה אלישבע בבדידות מרירה ובסבל חומרי. כל שנותיה האחרונות בארץ, היא התגוררה בשכונת מונטיפיורי, ברחוב בית־הלל, בבית מנגודלי, ובמכתבה ל־ש. שלום מ־1928 היא מתנצלת ואומרת:


אני גם מבקשת סליחתך על זה שאיחרתי בתשובה, אבל הדבר נגרם בעיקר על ידי רוב הטרדות וחוסר הפנאי, בייחוד בקשר עם מקרה ה“שטפון” הידוע, שקרה בשכונה שלנו בדיוק באותו זמן, בראשית נובמבר, ותוצאותיו, בצורת עבודה מיותרת רבה, נמשכו עוד הרבה זמן אחר־כך.


אלישבע החלה את כתיבתה ברוסית, וכתבה שירים רבים בשפה זו, אשר חלק מהם כונס בקובץ “רגעים” (מוסקבה, 1919). היא תירגמה לרוסית יצירות רבות, מאידיש ומעברית, ופירסמה בעברית מסות ביקורת רבות על ספרות, ובעיקר על הספרות הרוסית. ספרה “משורר ואדם” (1929) הוקדש למשורר הרוסי אלכסנדר בלוק, אשר השפיע הרבה על כתיבתה. בימי ישיבתה בארץ השתתפה כמעט בכול הבמות הספרותיות, גם תירגמה לעברית את “בדד” של ריצ’ארד בירד.

מתחת לתמונתה משנת 1928 לערך, המופיעה בחוברת “גנזים”, מודפסות המילים: “שתי נשמות שוכנות בי: רוסית ועברית. ושלטון הנשמה העברית מתגבר עליי יותר ויותר.

אלישבע מתה בטבריה, לשם נסעה להתרפא בחמי־המרפא, ונטמנה בבית־הקברות בכנרת, ליד קברה של המשוררת רחל.


עלילת הדם

המעניין בסיפורה של אלישבע “מקרה טפל”, שהוא מנסה לתאר את עולמה של בחורה יהודייה, מניה ליבין, בתוך חברה נוצרית בעלת דיעות קדומות כלפי עמה. והנושא המרכזי אשר בו נתלות הדיעות הקדומות הוא עלילת־הדם.

“מקרה טפל קרה במוסקבה הבירה ימים אחדים לפני חג הפסח של הנוצרים.” (עמ' 13) – כך פתיחת הסיפור. והמקרה, במרכז העיר מצאו באמצע היום יהודי זקן, עני ואביון, אשר הלך ונשא שק על שכמו, ובשק – גוויית ילד. מיד התאסף סביבו המון אנשים, והחלו דנים בעניין הישן והידוע לכול:

“מעשה ביהודים החוטפים ושוחטים ילדי הנוצרים מדי שנה בשנה לחג הפסח, כדי להשתמש בהם לאפיית המצות.” (שם).

אמנם זו השנה החמישית ל“סדר החדש”, כלומר 1922 לערך, ברוסיה הסובייטית – ועל כן פיזרו השוטרים את ההמון, והביאו את הזקן למשטרה, שם התברר כי הילד המת הוא יהודי, הוריו העניים לא הספיק להם כספם לערוך הלווייה, ואילו הזקן הסכים תמורת פרוטות מעטות להוביל את הגווייה לבית הקברות היהודי. הכול הסתיים בשלום, ואולם היא, מניה ליבין, “עלמה סובייטית”, אינה מוצאת מנוחה לנפשה, ורוחה עכורה ומדוכאה.

בסגנון כתיבה רוסי, אשר כמו נלקח מסיפורי צ’כוב, או דוסטוייבסקי (בתירגומם לעברית נגינתם דומה) – פורשת לפנינו אלישבע את עברה של מניה. מניה באה ממשפחה מתבוללת כל־כך שאינה יודעת דבר על יהדותה ותולדות עמה, ומכאן שורש יחסיה הסבוכים עם ידידותיה, בין נוצריות ובין יהודיות. כי היא אינה שייכת לחלוטין לא לאלה, וגם לא לאחרות.

המבחן המכריע של ימי נעוריה מתרחש בשנת לימודיה האחרונה, שנת “משפט בייליס” בתקופה זו הסתבכו עוד יותר יחסיה עם חברותיה, ועם זאת החלה קוראת וחוקרת בתולדות עמה, ומבררת לעצמה את זהותה. אך המשפט עבר וכמעט נשכח, ובאו שנות המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] והמהפכה, ועתה היא עובדת במשרד מוסקבאי, ומדי ערב היא נמלטת מפני בדידותה אל חדרה של חברתה האחת והטובה, וירה. שם, אצל ורה, שאינה יהודייה, מתאסף מדי ערב חוג מכרים גדול, רופאים, מורים וסטודנטים, רובם ככולם לא־יהודים.

בעקבות אותו “מקרה טפל” ביהודי הזקן ובגוויית הילד מתנהלת שיחה רגילה בטרקלינה של וירה. איש מהנוכחים אינו יודע שאחת הנוכחות, מניה, היא יהודייה. לאחר הרצאתו של מלומד שהירבה לעסוק בתולדות האמונות המוזרות של העמים הקדמונים, באה גברת אחת, מורת גימנסיה מעיר־שדה, אישה כבת ארבעים וחמש לערך, שקטה וטובת מזג, לידי המסקנה הבאה:


רק בימים האלה קראתי בעיתון, שבמשך השנה האחרונה נהרגו באמריקה על־ידי “משפט־לינץ'” לא פחות משלושת אלפים איש! שערו־נא בנפשכם: שלושת אלפים איש נהרגים באופן אכזרי ומעורר בחילה כל־כך, – ואין הדבר מפריע בעד זה, שהאמריקאים ייחשבו בו בזמן – וגם יהיו במציאות – לאנשי תרבות ואחת האומות הגדולות שבעולם… ואני אומרת לפי תומי: אילו היו, למשל, שואלים אותי… לא הייתי מקבלת על עצמי לתת את התשובה המוחלטת, הן בחיוב, הן בשלילה! הלא מצד אחד – היהודים הללו, למרות שהם חיים שנים ודורות בסביבתנו, נשארים תמיד אומה כל־כך מיוחדת במינה, זרה ומובדלת, כמעט בלתי ידועה לנו… ומן הצד השני, – הנה כל הערבוביה הזאת שבענייני הדת, כל אלה הכיתות והזרמים ואמונות־השווא המרובות… ומה אם אותו הדבר שנעשה אצלנו, אצל הנוצרים, לסמל הנעלה של “הדם הקדוש”, – אצלם, בצורה הקדמונית של אמונתם, היה אולי… מי יודע? סוף־כל־סוף, מי יגיד לנו את האמת?" (עמ' 35–36).


מניה מתבוננת בווירה, חברתה הטובה. זו אינה מעלה על דעתה להכחיש את הנאמר, אף־על־פי שהכירה מקרוב את חיי היהודים. וכל שעולה על דעתה להכריז הוא כי מוטב לא לדבר על העניינים הנסתרים הללו, כדי שלא לפגוע בהרגשות מישהו בהיסח הדעת, כמו למשל במניה זו, שאיש לא העלה על דעתו כי היא יהודייה, ואף היא, מניה, הלא “איננה קנאית במידה שכזו, כדי לקבל על חלקה כל דבר הנאמר על היהודים בכלל.” (עמ' 44).

ועל כך מוצא לנחוץ להעיר “המלומד”, אשר למרות השכלתו הגדולה אינו פיקח ביותר: “בבית התלוי אל תדבר על החבל!”

וכך נשארה מניה עם “המקרה הטפל”, ועם בדידותה הקשה, ועם המלחמה הפנימית הנואשה בין שני הקטבים הללו, והידיעה כי למרות הכול, בבוא הערב, תתפתה שוב ללכת אל חדרה המואר של וירה.


* אלישבע: “מקרה טפל”, סיפור. הוצאת “תומר”, תל־אביב, תרפ"ט [1929], 74 עמ'. המחיר 15 סנט.

הסיפור “מקרה טפל” יצא בהוצאת “תומר”, רח' קלישר 3, תל־אביב, בשנת תרפ"ט, ונדפס באלפיים אכסמפלרים בדפוס “מוריה” – תל־אביב, ירושלים, חיפה, פתח־תקוה. ובאמריקה: “מוריה”, ניו־יורק, 46 קאנאל סטריט.

המלצות קוראים
תגיות