רקע
אהוד בן עזר
רומנטיקה ובוהמה במוסקווה בשנות ה־20; על הרומאן "סימטאות" מאת אלישבע, 1929
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ב־25.11.1977


הרומאן “סימטאות” נכתב בידי המשוררת והמסאית העברית (והלא־יהודייה) ברוסיה, אלישבע (1888–1949), בתקופה ובמקומות הרשומים בסוף הספר: “מוסקבה־תל־אביב, תרפ”ה־תרפ“ט” [1925–1929], והוא יצא לאור בהוצאת “תומר”, תל־אביב, 1929.

אלישבע ביחובסקי (ששמה הרוסי לפני נישואיה היה ייליזאבטה ז’ירקובה), כתבה ופירסמה ברוסית וגם בעברית. היא נישאה בשנת 1920 לשמעון ביחובסקי, ידיד וחבר־נעורים של ברנר, מפעילי התנועה הציונית ברוסיה, ואיש ספרות. לאחר נישואיו לאלישבע התמסר להוצאת יצירותיה, וליווה אותה במסעיה.

ב־1925 עלו בני הזוג לארץ־ישראל, וב־1932, באחד ממסעיהם, מת שמעון ביחובסקי בקישינוב, ואלישבע חזרה ארצה לבדה. על בדידותה וסבלה החומרי, בצריף בשכונת מונטיפיורי, בשנותיה האחרונות, קיימות עדויות מזעזעות.

הרומאן העברי “סימטאות”, וכן סיפוריה שהופיעו בספרונים דקים, בשנים תרפ“ח־תרפ”ט, ושבו ונדפסו בשם “מקרה טפל ועוד סיפורים” בהוצאת “תרמיל” (תשל"ז) [1977, בעריכת ישראל הר] – מוכיחים, דומני, כי גם אם שירי אלישבע הינם מעט רומאנטיים ונאיביים לטעמנו כיום, ונעדרת מהם אותה שפה שירית ייחודית שהיא־היא העושה משורר לאמן בזכות עצמו, הנה דווקא הפרוזה שלה מקנה לה את מקומה הוודאי בספרות העברית, בהעלותה עולם נושאים וסביבה וסגנון מיוחדים במינם, שנטועים כל־כולם בספרות הרוסית הגדולה, ובנופי רוסיה, ובעיקר מוסקווה. “סימטאות” הוא ללא ספק יצירתה החשובה והטובה ביותר בפרוזה.

*

שתי דמויות עומדות במרכז הרומאן “סימטאות”. אחת, גיבורתו, משוררת רוסיה צעירה, מתחילה, בעלת מזג קר ונפש רומאנטית (שני יסודות הפועלים לרעת שירתה), בשם ליודמילה ויבין.

השנייה, דמותו של דניאל רויטר, סופר עברי ברוסיה הסובייטית (זמן התרחשות העלילה, לדעת העורך הלל ברזל, במסתו בסוף הכרך, הוא, כפי שניתן לשער, סתיו של שנת 1922, וחורף, אביב וקיץ של שנת 1923). רויטר מחזיק במגירתו כתב־יד של סיפור עברי ארוך, שאין הוא מצליח להמשיך ולעבוד עליו. הוא מצוי בתקופה של ייאוש. קוראים ובתי־הוצאה עבריים אין לו. על סופרי יידיש אינו רוצה להיספח. גישושיו בקרב הסופרים ואנשי־הרוח הרוסיים, ופרשת יחסיו עם ליודמילה, הם לגביו פרשה מרתקת ועקרה כאחת, שרק מדגישה בפניו יותר ויותר את זרותו לכל סביבתו, יהודים כגויים. אפילו אשתו הנאמנה, הנאה וטובת־הלב, קלרה, אינה קוראת עברית ואינה יודעת דבר על יצירתו ועל מאבקי חייו הרוחניים.

כבסיפוריה הקצרים כן גם ב“סימטאות”, חוזר הנושא הרומאנטי של יחסי קירבה ואהבה בין גבר יהודי לאישה רוסייה. והקשר הביוגראפי לתולדות חייה של אלישבע עצמה בולט למדי. בשנת התרחשות הרומאן היא כבר היתה נשואה לשמעון ביחובסקי, ולהם בת קטנה, מרים, וכך ניתן לראות, במידה רבה של זהירות, משהו מביחובסקי עצמו בדניאל רויטר, ואילו את אלישבע עצמה – מחולקת בין קלרה אשתו (שאף כי היא יהודייה, על־פי המסופר ברומאן, אין בתיאורה שמץ של יהודיוּת), לבין ליודמילה, אהובתו־כביכול.

ואולם לכל המאפיינים הביוגראפיים הללו שביצירה יש לשים סייג ברור. הפרוזה של אלישבע מעוגנת במסורת כתיבה, שאף כי הצד הווידויי והריאליסטי הקרוב להווה ולחיי יום־יום בולט בה מאוד, הנה הסופר יודע היטב כי את עצמו עליו להסוות היטב ביצירתו, כי לא את זיכרונותיו הוא כותב בספר, אלא דבר אמנות. ודומה שמיותר להזכיר כאן את שמותיהם של דוסטוייבסקי, טולסטוי ובייחוד צ’כוב, בתור אלה שהשפיעו רבות על כתיבתה. לא רק באווירה ובדמויות, אלא גם באותו משחק פורה שבין היסוד האישי־הפרטי לבין היסוד הבידיוני־האמנותי. והיפה ברומאן, ובכל סיפוריה הקצרים, הוא שאף כי פרשות יחסים שבין רוסייה ליהודי עומדות במרכזם, הנה בשום מקום אין הן ניתנות לזיהוי פשטני – זו אלישבע וזה שמעון, אלא קרבתן למחברת עולה מבעד לצעיפי־צעיפים של דמויות קרובות־ורחוקות לה כאחד.

ליודמילה היא בחורה קרת מזג, שאפתנית, ועם זאת נפש ישרה ובעלת חלומות רומאנטיים. גברים אחדים סובבים אותה. קורבצוב ה“נרקומפרוס”, פקיד בעל עמדה במשרד התרבות הסובייטי. גבר נשוי ואב לבנים, המוצא לעצמו מפלט בחדרה של ליודמילה, עומד לה בשעת צרה, ידיד בעל־השפעה ובעל קשרים, אך מפני מזגו הטוב, המשעמם־קמעה, אינו מצליח להבקיע לעצמו דרך אל נפשה, כפי שהצליח פעם, או פעמים ספורות בלבד, בגופה.

טיפוס אחר הוא אדי, אדוארד ויסינסקי, דמות אריסטוקראטית של משורר כושל, שאינו מתאים כלל לתנאי החיים החדשים ברוסיה הסובייטית. מיטב זיכרונותיה של ליודמילה עליו שייכים לתקופה שלפני המהפכה, בהיותם צעירים מאוד, מעין צמד נאהבים בני־טובים, המוקפים זוהר של חן ועושר. בתקופת התרחשות הרומאן אדי הוא בעל־משפחה מוזר, שוגה בהזיות, עובד על תרגום חדש של ספר תהילים מעברית לרוסית, בלי לדעת את השפה העברית. ולאחר מות המשוררת היהודייה שעזרה לו בעבודת התרגום, הוא התחיל לצאת מדעתו. יחסֵי ליודמילה ואדי הם התרפקות על עבר, הנראה אולי יפה מכפי שהיה, אך ללא שם משענת בהווה, ובוודאי בלי כל עתיד.

דמות אחרת הוא הסופר הרוסי גלויץ, המבוגר מליודמילה בעשרים שנים ויותר, חי בדרך כלל בפאריס ומבקר לעיתים ברוסיה. נשים רודפות אחריו והוא עוזב אותן, ובליודמילה הוא חושק לא משום שהתאהב בה אלא מפני שהיא מסרבת לו ולחיזוריו. ובסופה היא אכן נענית לו ומשתמשת בו כדי להגר ממוסקבה לפאריס, שבה מתגוררים קרובי־משפחה שלה, בעלי אמצעים. ליודמילה סבורה שהיא עושה את אשר היא עושה בראש צלול, ויודעת כי סופה שגלויץ יזרקנה לאחר שישבע די צורכו את גופה. תכונות האופי של שניהם מורות בבירור, כי לא נועדו לחיות יחד לאורך ימים.

אך מבעד למעטה הקר, המחושב, של יחסיה עם גלויץ, מסתתרת בליודמילה גם איזו תאווה אפלה, תאווה של הרס עצמי, להיות קדושה־מעונה על איזה מזבח רומאנטי שבדתה לעצמה, בפרשת יחסיה זו עם גלויץ. והדבר בא לידי ביטוי בשתי שורות האמת היחידות, שהן מעין מוטו לכל חייה, ושאותן מצטטת המספרת (אשר בדרך כלל מתייחסת בלעג לכל שירתה של ליודמילה, ומעדיפה על פניה דווקא את ידידתה בת־החוצות, נינה ברג, שסופה נישאת לבחור יהודי ונוטשת את השירה), והשורות הן:

“כל ימי חיי את ליבי רימיתי, והנה – היום רימני ליבי.”

אמנם גם שורות אלו אינן אלא כעין פאראפראזה על מכתמו הידוע של בליז פאסקאל: “ללב יש היגיון משלו, שאותו אין ההיגיון יודע.”

*

פרשת היחסים שבין דניאל רויטר וליודמילה היא כאמור המרכזית ברומאן. ליודמילה רואה בדניאל מעין רומאנטיקון אחרון, נפש ישרה, ביישנית, אשר מבעד למעטה של בטלנות־מה וגולמנות, שהם בעיקר פרי תנאי חייו בתוך סביבתו החברתית, הכלכלית והתרבותית – מסתתר כוח פנימי רב, כוח של אדם יוצר, אשר לא יילך לאיבוד ואשר יפציע אולי מאוחר יותר, לאחר שכל פרפרי־האמנות שמסביבו כבר ייחרכו כנפיהם ויפלו.

דניאל הוא ביסודו אדם חזק, רציני ובעל עתיד, אמנם, עדיין אינו יודע בבירור מה יהא עתידו. יושרו מונע אותו מלהיספח אל חבורת סופרי יידיש, התולים כנראה תקוות בשלטון הסובייטי. הוא נשאר נאמן לספרות העברית, הגם שאין לו שום ביטאון לפרסום דבריו או קהל לקוראם. והוא מרפרף מעט בקרבת החוג של ליודמילה, חוג אנשי בוהימה וסופרים רוסיים בתקופה ההיא, בראשית שנות ה־20, במוסקווה, אך היטב הוא יודע שכשם שאין כל עתיד לפרשת יחסיו עם ליודמילה, כן אין כל עתיד ל“שידוך” שבינו לבין הספרות הרוסית. על תהום הזרות שבין שני עמים, שתי תרבויות אלו, עשוייה לגשר, במקרה הטוב ביותר, רק אותה מסכת נשיקות קצרה, שהתרגשות הזרות ההדדית באה בה במקום התרגשות האהבה האמיתית, ואשר מתרחשת רק פעם אחת בינו לבין ליודמילה בטיולם בבית־הקברות הציורי, הנוצרי, הנאה, המשמש מקום לטיולים, שב“מנזר הבתולות” במוסקווה.

ברומאן של אלישבע כמעט ואין קיימות דמויות “סובייטיות”, “פרולטאריות”, מאותו סוג שאנו מכירים הן מתוך יצירות שנכתבו ברוסיה באותה תקופה ואשר ניסו להתמודד עם המציאות החדשה שלאחר המהפיכה, והן מתוך יצירות יותר מאוחרות. אין כאן אפילו אותו מתח של מאבק שקיים ביצירותיו של בולגאקוב, המספרות למעשה על תקופה במעט זהה, בחוג אנשים דומה למדי. כל הדמויות, למעט קורבצוב, עדיין שייכות לאיזו מציאות טרום־מהפכנית, אריסטוקראטית, בורגנית או בוהמית, ובכל מקרה, עדיין בלתי נתונה בסד הסטאנדארטי של חיי התרבות הסובייטיים, כפי שהחלו נקבעים תוך שנים אחדות.

באחת מפגישותיהם מביע דניאל רויטר בפני ליודמילה את קנאתו באותו יחס אינטימי־אריסטוקראטי שלה לתולדות משפחתה, כפי שהם משתקפים באלבומים ובמכתבים נושנים ששמורים עימה. ומעניין הווידוי ששמה אלישבע בפיו של גיבורהּ באשר ליחסו של היהודי אל עברו:

“הנה: אמרתי שבתור יהודי הייתי צריך להיות מסוגל להבין יותר מכל אחד… הלא זאת היא מימרא שכבר דשו בה רבים, שאנחנו היהודים – העם הכי־עתיק בעולם, עם העבר פאר אכסלנס, אשר שמר את רכושו הרוחני במשך דורי־דורות כמעט שבדרך נס, – וכיוצא בזה. ככה הוא הדבר באמת. אולם אצלנו, אצל האנשים מגזע היהודים, – בחיי כל פרט ופרט משלנו, – הלא אין דבר כזה ולא יכול להיות. לא יכול להיות, למשל, אוצר מכתבים כזה, שבו שמורה המסורת ‘הקטנה’, מסורת ותולדות משפחה אחת. לא יכולה להיות גם ההתעניינות בו ואהבה אליו. אני מתאר לי, שזהו מה שנקרא ‘אריסטוקראטיות’ במובן הטוב של המילה – השמירה על המסורת הזאת הפרטית הקטנה… הנה, למשל, אני מכיר אנשים – מבני־האצילים שנתרוששו – שהדלות מכריחה אותם כעת למכור את בגדיהם הבלויים בשוק. ואולם הם יודעים תולדות כל בית ובית בכל הסימטאות האלה שמסביב, תולדות כל משפחה. והינך מרגיש, שכל זה נחוץ ויקר להם, את הכול הם אוהבים ומתפארים בו, ומתהלכים בעולם זיכרונותיהם כאדונים. מה שאין ככה אצלנו, אצל היהודים. אין לנו אותה החיבה לעברנו הפרטי, אותה האריסטוקראטיות במובן היפה של המילה. הלא אצלנו כל דור ודור ממהר להשליך ממנו ולשכוח כל מה שקיבל בירושה מן הדור הקודם, ובזה הוא מוצא את שיחרורו ואת תיקונו, כביכול… ונמצא: עמנו הוא האריסטוקראט הכי־גדול בין אומות העולם, אבל אנחנו – פלבֵּיִים גמורים…” (שם, עמ' 115–116).

*

יציאתה של ליודמילה ממוסקווה לפאריס, בעקבות גלויץ, יציאה החותמת את הרומאן, אין בה משום הליכה בגלות מסיבות פוליטיות או חברתיות. אילו רצתה היתה ליודמילה “מסתדרת” היטב גם במסגרת החיים הסובייטיים, אלא נפשה הרומאנטית והשאפתנית כאחד מתרפקת על מרכזי התרבות והאמנות והחיים הזוהרים שבאירופה המערבית, וצר לה המקום במוסקווה. אין ל“עריקתה” כל משמעות לאומית.

אחר הוא מצבו של דניאל רויטר. הוא עדיין אינו יודע, אך ידידיו הרוסיים, ליודמילה, קורבצוב, והסופר הרוסי הקשיש, השתיין והנואף, מיטרופנוב – כולם מוכיחים לו, בסגנון זה או אחר, שמקומו מחוץ לרוסיה, בפלשתינה. דניאל אינו קושר את נאמנותו לספרות העברית עם הרעיון הציוני, כאילו זיק של תקווה עודנו מהבהב בו, שתוקם אגודת סופרים עבריים ברוסיה הסובייטית, והעברית תוכר כאחת משפות המדינה.

אולם ידידיו הרוסיים יודעים וחשים טוב ממנו, כי לאדם כמותו אין עתיד, לא מבחינה תרבותית ולא מבחינה לאומית, ברוסיה. ובפרשת יחסיו עם ליודמילה נזרעים זרעי הספק והרצון לשינוי. הגם שאשתו, קלרה, אינה מבינה כלל את חפצו זה לצאת למקום אחר, לעזוב את רוסיה.

ליודמילה רומזת לדניאל, שעתידים הם אולי להיפגש יום אחד, בשנית, מחוץ לרוסיה. ואף כי לא נאמר דבר במפורש, אנו חשים היטב, כי דרכו של דניאל עתידה להובילו לארץ־ישראל, אך עם זאת ברור, כי אילו נשאר אדם כמותו ברוסיה, והמשיך להיות נאמן לעצמו ולייעודו, היה סופו בוודאי כסופם של הסופרים היהודיים ברוסיה הסובייטית. יש לזכור כי הרומאן נחתם בשנת 1929, בטרם החלו כל הפורענויות הללו.

*

הופעת מהדורתו החדשה של הרומאן “סימטאות” היא בגדר חגיגה לקורא העברי. הספר מעניין וכתוב בכישרון, הנטוע במסורת ספרותית נכבדה, וגם מוגש בהדפסה נאה, בצירוף מסה של העורך, הלל ברזל, על אלישבע והרומאן שלה, וכן הערות הסבר, רשימת שינויי העריכה שהוכנסו בנוסח המקורי, וביבליוגראפיה של כתבי אלישבע ושל מאמרים שנכתבו על אודותיה.

אך קיים פגם יסודי ומצער אחד, המפריע ומטריד במשך כל הקריאה. הרומאן ניתן בכתיבו המקורי, כתיב חסר־שבחסר. אילו היתה זו מהדורה מצולמת, ניחא – היה בכך גם שימורה של ארכאיות מסויימת. אך הרומאן נסדר ונדפס כולו מחדש באותיות בנות־ימינו, ובצורת הגשה כזו בולט כפליים הכתיב החסר, מה עוד שתקופת הרומאן ושמות הגיבורים אינם קרובים לקורא העברי כיום, ורב בהם הלעז.

אילו לפחות היה מלווה הכתיב החסר הזה בניקוד חלקי, כפי שנוהגות כיום הוצאות אחדות, אך לא. וצר לומר כי את הספר צריך לערוך פעם נוספת, מבחינת הכתיב, ולהדפיסו מחדש, ורק אז אפשר יהא לומר כי הרומאן של אלישבע אכן ניתן לקריאה רהוטה בידי הקורא העברי בן־ימינו.


אלישבע: “סימטאות”, רומאן. מסת־הסבר, הערות ועריכה: הלל ברזל. הוצאת הדר, 1977, 304 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות