פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 6.3.1970

חינם של ספרים ישנים – ראשיתו במציאתם, והוא שמשפיע גם על הקריאה בהם. אתה מרגיש כמוצא שלל רב, אם כי, לעיתים, – אין השלל רב ביותר.

מצאתי את הספר בדוכן של אדון מינקובסקי (הדומה בצורתו ובהליכותיו לעגנון, ממש כפילו), בתחנה המרכזית [הישנה], וקניתיו במחצית הלירה. שם המחברת – אלה ר. מי היא אלה ר.? אינני יודע. ומה היה שם־משפחתה במלואו? האם המשיכה לכתוב, ואולי “פרפורי מהפכה” הוא ספרה הראשון והיחידי? אינני יודע. העודנה בחיים, בישראל? אינני יודע.

כריכת הספר – נייר קרטון דק, צהוב. על גב הכריכה, המחיר במא"י [מיל ארץ־ישראלי. אלף מיל היו בלירה אחת] – בלי כריכה 125, מכורך 155. שולי הדפים מצהיבים מזוקן – עדיין מחוברים זה לזה בבתוליותם.

שעה ארוכה ביליתי בחיתוכם בסכין־נייר, וכשסיימתי – התפרק הספר כולו. מתברר כי מעולם לא נתפרו קונטרסיו בחוטים, אלא הדביקום, סגורים, אל כריכת הקרטון הדק. הדבקתי אותם בדבק פלאסטי דף לדף, הנחתי את הספר ליום, עד שהתייבש הדבק, ריססתי במשהו נגד חרקים ותולעים, הוצאתיו למרפסת, למשמרת. כעבור יומיים היה הספר אפשרי בקריאה. חזקה על אשר ברש ז"ל, שאם בחר בו, בתור עורך, לספריית פרוזה מקורית – מן הסתם מצא בו משהו מבטיח, מעורר תשומת־לב, ראוי לעידוד. שנת ההופעה – 1930.

ובשעת הקריאה? – מעט אכזבה, מהולה בסקרנות, לדעת, בכל זאת, מה יקרה. ואולי יקרה משהו חדש. והתבוננות עצמית – אני שואל את עצמי, נניח שהספר שאני קורא בו היה יוצא לאור עכשיו, ספר של סופר מתחיל, לא־ידוע, על הווי זר לי – וכבר בעמודים הראשונים הייתי מרגיש שספרות גדולה אין פה – האם לא הייתי פוטרו בכמה דילוגי קריאה, מסיים את הדפדוף באנחת רווחה, ומניחו הצידה, לתמיד?

האם אין לי יחס סנטימנטאלי אל הספר דווקא משום שהוא כישלון עתיק? מפני שהוא קוריוז, בעיניי, ומצאתיו בתחנה־המרכזית, במחצית־הלירה, והשקעתי שעה של עבודה בחיתוך ובהדבקת דפיו הנושרים? (ומה גדולה היתה ההנאה הזאת שהביא לי הספר, הנאה חושנית ממש, אולי יותר מן הקריאה בו).

רוסיה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה. בתיה פרלמן, בחורה בוגרת, סטודנטית, היא הבת הבכורה בבית. הסיפור פותח בהריונה האחרון של אימה שינה. שינה הרה זו הפעם השלוש־עשרה. משנים־עשר ילדיה נישארו בחיים רק שמונה. הפעם השלוש־עשרה הרת גורל. שינה מקשה ללדת ומתה, ועימה פרי־בטנה שלא האריך שעות. מעתה נפתחת בפני בתיה מגילת ייסורין, שמסתיימת רק בהחלטתה לנסוע וביציאתה לארץ־ישראל.

שורש ייסוריה של בתיה ביצרו החזק של אביה האלמן, אריה, אשר כשמו כן הוא, עדיין כוחו במותניו. ולמרות שנותיו, ילדיו הרבים, זקנו, חנותו, – עדיין אונו גדול ומתגבר בו כאריה. אישה הוא צריך – ולא רק לשם טיפול ביתומיו הקטנים, ובישול, והשגחת הבית, אלא בעיקר, בתור אישה.

תחילה הוא מנסה “לשדך” את בתו הבוגרת, למען תצא מן הבית וייקל עליו לקחת אישה שנייה. אך הבת מסרבת. היא אינה מוכנה לדרך זו. היא נמצאת באוניברסיטה, “חופשית” היא, וחבריה מודרניים, יהודים צעירים, מהפכנים, עדיין שיכורים מן המיפנה שחוללה המהפכה הרוסית, עדיין עיוורים לאנטשימיות שבמעמקים, ולשונאי ציון.

אריה מתחיל להשגיח על עצמו, להתייפות, מנסה לרמוז לבתו על רצונו לקחת אישה שנייה, אך היא אינה מבינה את חפצו האמיתי, סבורה היא שרק דבר החזקת הבית והטיפול בילדים דוחפו לרצות באישה, והיא מבטיחה, למרבה אכזבתו – כי תיקח על עצמה את עול הבית כולו, רק אל יכניס אם חורגת לבית.

ומתחילה פרשת פירפורים, פרשה יצרית, אפלה. הבת הבוגרת נעשית מחוז־חפץ לתאוותו הקשה, הבודדה, של האב. ישנים הם בלילה בחדר אחד, כך אופן הדיור, בצפיפות, והאב אינו יכול להירדם:

"ובדממת הליל שמע את דפיקות ליבו החזקות: טיק־טק, טיק־טק, ובמיטה מנגד, במיטת אשתו, נשימות בתו הקצובות, הישרות. והליל לבן, אור הלבנה בחדר.

הנה היא הרימה את ידה הצחה, התמתחה, הסירה מעט את השמיכה, והוא מבחין את תלתלי ראשה על לבנת הכר, את ארשת פניה העדינים, חזה המתרומם ויורד, מתרומם ויורד, מתחת לכתונת בולט שדה העגול, הצעיר…

הראש סחרחר והדם דופק בעורקים. נדמה היה כה קרובה, קרובה…" (“פרפורי מהפכה”, עמ' 23).

היחסים עם האב הולכים ומסתבכים:

“בתיה הרגישה ביחסו המוזר של אבא. פעם ילטפנה, ימשכנה אליו וינשקנה ומנשיקות אלה קור עובר בגופה. ופעם ירגז, יגדף: התבשיל אינו טוב, אין סדר בבית. היא מערבבת את הניירות על שולחן כתיבתו… אינו יכול נשוא עוד…” (שם, עמ' 24).

עד שמגיע הדבר לכלל חטא, והרגשת גועל:

"עברו שבועות.

בלילה התעוררה בתיה משנתה. מישהו נגע בצווארה, בשדהּ. היא פקחה את עיניה. דבר־מה לבן חצץ את החדר והסתלק. עתה ברור היה: זה היה אבא. כל הזמן אבא…

הוודאות החרידה. משהו ניתק בפנים. מצחה נתכסה זיעה קרה. כולה רועדת מכאב, מגועל. בחלל האוויר השחור השקיף משהו איום. היה רצון לפרוש מהקרקע, להתרומם, לעוף מכאן, או להיתלות בתקרה בחבל, כמו שראתה לפני זמן מה על המגרש הגדול, על עמוד החשמל. הגוף התנועע, ידיו מורדות בייאוש, הלשון הושטה כלפי העולם והשיניים הלבנות מצטחקות ומאיימות…

אריה שמע את בתיה מתהפכת מצד אל צד. ליבו נבהל ודפק במהירות וחולשה התפשטה בגוף עד להתעלף. “האם עשיתי לה מה? הלא יצאתי החוצה, עברתי וניגשתי לראות אם ישנה היא… רק כיסיתי אותה…” (שם. עמ' 26).

היחסים בין האב לבת באים לידי בירור נרגש. האב מתנצל לנוכח בכייה ההיסטרי:

“אני לא אשם… יש בי דם כזה… אני לא יכולתי לשלוט בי… אני לא חשבתי לעשות לך שום רע… מציאותך בחדר לא נתנה לי מנוחה…” (שם. עמ' 27).

גורלותיהם של האב והבת הבוגרת נפרדים במידת־מה. האב פותח בפרשת שידוכים, נישואין שניִים, אכזבה, גירושין, ושוב השתדכויות שאינן עולות יפה, וחיבוטי־יצר קשים, עד שמוצא פורקנו בנישואין בשלישית לבתולה מזקינה, שאין בה נוי ולא חמדת גוף, ודווקא היא מצליחה להיעשות אם לילדיו ולשאת את עול הבית בהצלחה.

מסות קשות עוברות על אריה, הנאסר בידי אנשי השלטון הקומוניסטי המחמיר, על מה שנראה בעיניהם כמסחר בלתי־כשר, ומבלה בבית־סוהר חודשים אחדים, סובל בשתיקה את יהדותו בקרב אנשים פליליים וגסי־נפש.

ואילו בתיה – היא מתאהבת בסטודנט יהודי־רוסי מחבריה, בוריה. בוריה מתנגד לנישואין, בהם הוא רואה הרגל ריאקציוני ודתי, ומשדלה ל“אהבה חופשית”. מעצוריה הנפשיים ופחדה מפני הפלה מתגברים על אהבתה. יחסיהם עולים על שרטון. הוא עוזב למוסקבה, בתור קומיסאר צעיר, פעיל במפלגה, ושם מתחיל לחיות אורח חיים אחר, חופשי, בביתה של אשת שעשועים למודת ניסיון, כניראה מן התקופה שבטרם־מהפכה.

בהיוודע הדבר בעקיפין לבתיה, אין היא רואה מוצא אחר לעצמה אלא עלייה לארץ־ישראל, שם מתרקמים חיים חדשים, טהורים. הלא כך כתוב במכתב מארץ־ישראל, שהיא קוראת בבית חברתה, סוניה:

“אנו חיים בקומונה. כולנו עובדים. חלוקת העבודה, חלוקת התוצרת… כל אחד לפי כוחותיו, לכל אחד לפי צרכיו… יחס חברתי… אנו עובדים בשדה, והקירבה לטבע כה מחנכת, מבריאה. הטבע פה כל־כך עשיר והחברים פשוטים וטובים. העבודה כה מקרבת וחם לנו…” (שם, עמ' 164).

והיא נוסעת לארץ־ישראל.

* אלה ר.: “פרפורי מהפכה”. סיפור. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. תל־אביב. תר”ץ. 1930. 174 עמ'. מחיר הספר: בל“כ 125 מא”י. מכורך 155 מא"י.

*

מכתבים למערכת: “מי היא אלה ר.?”    🔗

כך שואל ברבים אהוד בן עזר במאמרו על הספר “פרפורי מהפכה” (“משא” 10) והוא ממשיך לשאול: “האם המשיכה לכתוב?” וכו'.

משונה, משונה ביותר, שאהוד בן עזר המתעניין, כפי שמאמריו בשנים האחרונות מוכיחים, בספרות הארצישראלית בשנות השלושים והארבעים, אינו יודע שזוהי הסופרת, שנתפרסמה לאחר מכן בשמה המלא: רבקה אלפר (רוביץ).

ביותר תמוהה העובדה, שאין בן עזר יודע שסופרת זו ישבה בפתח־תקווה, מקום לידתו של בן עזר, במשך שנים רבות, כפועלת בפרדסים ואילו עיין למשל בשבועון “מאזניים” היה מוצא שם סיפוריה מחיי פועלת־פרדסים בפתח־תקווה.

אם כך מצב־הידע של ספרותנו בהווה, ולא חלילה מלפני מאות שנים, אנה אנו באים?

ג. קרסל

(“למרחב”, 20.3.1970)

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור סיפור שנמצא בין ניירותיה של רבקה אלפר ושלא התפרסם קודם לכן, שפורסם בידי רות בקי קולדני בעיתון הארץ, 11.4.2014, ושאין לנו עדיין רשות להנגישו לציבור]