רקע
אהוד בן עזר
"המתנחלים בהר" לרבקה אלפר, 1944
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.6.1973


לפני שנים אחדות התגלגל לידי, בדוכן למימכר ספרים ישנים על־יד התחנה המרכזית [הישנה] בתל־אביב, ספר נושן ולא כרוך, אשר דפיו המצהיבים עדיין מחוברים בבתוליותם, “פרפורי מהפכה”, סיפור מאת אלה ר. בהוצאת “מצפה”, 1930, ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש.

מעשה בבחורה בוגרת, בתיה פרלמן, סטודנטית ברוסיה, אשר לאחר מות אימה בלידה השלוש־עשרה, היא נשארת עם אביה האלמן, אריה ושבעת אחיה ואחיותיה הצעירים ממנה שנשארו בחיים. האב, שיצרו עז, זקוק לאישה, ומתאווה לבתו הבוגרת, הישנה עימו בחדר אחד.

“בתיה הרגישה ביחסו המוזר של אבא. פעם ילטפנה, ימשכנה אליו וינשקנה ומנשיקות אלה קור עובר בגופה. – עברו שבועות. בלילה התעוררה בתיה משנתה. מישהו נגע בצווארה, בשדהּ. היא פקחה את עיניה. דבר־מה לבן חצץ את החדר והסתלק. עתה ברור היה: זה היה אבא. כל הזמן אבא… הוודאות החרידה. משהו ניתק בפנים. מצחה נתכסה זיעה קרה. כולה רועדת מכאב, מגועל. בחלל האוויר השחור השקיף משהו איום. היה רצון לפרוש מהקרקע, להתרומם, לעוף מכאן, או להיתלות בתקרה בחבל.” (עמ' 24–26).

לאחר בכייה ההיסטרי, מתנצל האב: “אני לא אשם… יש בי דם כזה… אני לא יכולתי לשלוט בי… אני לא חשבתי לעשות לך שום רע… מציאותך בחדר לא נתנה לי מנוחה…” (שם. עמ' 27).

האב נושא לו אישה ומתגרש ממנה, משתדך שוב ובינתיים גם נאסר בידי השלטון הקומוניסטי ועוברות עליו מסות קשות. ואילו בתיה מתאהבת בבוריה, סטודנט יהודי־רוסי המשדלה לאהבה חופשית, מסתלק למוסקה בתור קומיסאר צעיר וזונח את בתיה וצניעותה למען אשת־שעשועים למודת ניסיון. בתיה נוסעת לארץ־ישראל.

בשעתו כתבתי רשימה על הספר וצינתי שאינני יודע מי היא המחברת. ידידי ג. קרסל האיר עיניי במכתב למערכת, בציינו כי אלה ר. היא רבקה אלפר, וכי כלל את הספר בלכסיקון הספרות העברית שלו.

רבקה אלפר נולדה בשנת 1902 בפלך וילנה, יצאה מרוסיה ב־1923, עלתה לארץ ב־1925, היתה פועלת בפתח־תקווה, מורה לעברית בתל־אביב, ומ־1944 במערכת “דבר הפועלת”. היא נפטרה ב־1958. כאשר הופיע ספרה “פרפורי מהפכה”, היתה בחורה בת עשרים ושמונה. זה גיל צעיר למדי לפרסום ספר־ביכורים, שבו וידוי כה עז ונרגש כ“פרפורי מהפכה”.


“המתנחלים בהר” הוא סיפור התיישבותה של משפחה, שרה ויוסף אפרת, במוצא ב־1896 לערך, וכל מה שעבר עליהם מאז ועד ערב מלחמת־העולם השנייה. רוב השמות המופיעים בספר הם אמיתיים, כמו יחיאל מיכל פינס ויהושע ילין מירושלים, אלטשולר וצללכין מרחובות, סוכובולסקי־דנין מתל־אביב, ועוד. ובשעת הקריאה התעוררה בי הסקרנות, מיהו, אפוא, הזוג אפרת?

נזכרתי ברשימה “האגסים היפים של ברוזה”, שקראתי לא מזמן בספרו של אהרון אבן־חן (ג. שרוני) “חתונה בצידון” (הוצאת “מסדה”), על שמואל ברוזה, שהתנחל במוצא ב־1892 והיה האיש אשר בחלקת אדמתו נטע הרצל ב־1898 את הארז הנודע. כל החורשה במורד ההר, שעליה עומד בית ההבראה “ארזה”, היתה שייכת לברוזה. ביקב שלו יצר יינות משובחים, ובבית־הבד אצר שמן משובח ממטעי־זיתיו, פיתח במשקו תעשיית שימורים, והיה לו מטע תפוחים ואגסים יחיד בסוגו בחקלאות העברית של הימים ההם.

כאשר העלו הערבים, במאורעות 1929, את ביתו באש, ומשקו נהרס, לאחר הטבח האכזרי של משפחת מקלף בבית השכן, ניצב ברוזה הזקן ליד החלונות ובידו אקדח, וכשראה את שכניו הערבים צרים על ביתו, מטיחים בו כדורים ובעיניהם תאוות־רצח, התחוללה בליבו כמין רעידת־אדמה. כעבור שנה חזר למוצא, קומם את הבית השרוף ושיקם את המטעים, אך יותר מכל הצטער על אגרות הרצל, שנשרפו יחד עם הבית.

תחילה חשבתי, אפוא, שמא יוסף אפרת הוא שמואל ברוזה, אבל דמותו של ברוזה נראתה קרובה יותר לדמותו הלא־סימפאטית ביותר של שטרקמן ב“המתנחלים בהר”. אפילו ביקורו של הרצל מתואר כאן מזווית אחרת:


"ביקר בהר שר ישראל הדגול, שככוכב־שביט דרך בשמי היהדות, ביקר יחד עם בודנהיימר וולפסון. קיוו אנשי ההר להיבנות ממנו. כבשוֹ שטרקמן לעצמו, ולאנשי ההר לא הניח להגיע אליו. השר נסע ונעלם, ולא ראה את היישוב בהר וסבלו. ואנשי ההר לא זכו כמעט לחזות פניו. נישארה רק אימרתו, מרחפת זרה וקוסמת, בעומדו על ההר ומתפעל מהנוף:

Wie herrlich ist die Position hier! (“מה נפלא המקום הזה!”), (עמ' 145).


ואין זה אלא אחד התיאורים היותר מתונים לגבי יחסו של שטרקמן, האמיד שבמתיישבי ההר, כלפי שאר שכניו היהודים.

הנה מעשה בבית־בד, שהחליטו המתיישבים, ואפרת בתוכם, לחכרו ולקנות לו מכבש ביפו, יחד עם שטרקמן. התחכם שטרקמן ונסע למחרת השכם בבוקר עם האפנדי הערבי, העריץ הידוע של הכפר, עשה עימו שותפות והעמידו את בית־הבד.

"בשבת בא שטרקמן לבית־הכנסת, בגד משי עליו, כחסיד וטוב. שרה ראתה אותו עולה בהר, עלתה אחריו, קרעה את דלת בית־הכנסת, התפרצה כמטורפת: – צא מכאן! – צעקה. – צא מכאן, לא יוכר מקומך בעדתנו! – לזאת לא חיכה. החל ממלמל, לגעור בה: – מה לאישה להתערב בענייני גברים? אישה מקומה ליד הכיריים. לכי לעזרת הנשים. – לא אתן לכם להתפלל – צעקה שרה – לכו כולכם לבתיכם! לכו לבתיכם ואל תחללו את תפילתכם! – לקחו כולם את הטליתות ויצאו. שטרקמן נשאר עומד ותוהה. לבסוף יצא גם הוא אחריהם.

“שטרקמן העמיד עד מהרה את בית־הבד, והוא עובד במלוא כוחו. הערבים הביאו לשם זיתים, רעש המכונה נישא בכל ההר והחריש את האוזניים, ריח השמן החם מילא את האוויר וגירה את הנחיריים. הלכו הילדים להסתכל בבית־הבד, שבוּ נרגזים: שטרקמן והאפנדי הם עשירים, מדוע נפל בית־הבד בחלקם ולנו אין כול? יכולנו גם אנחנו לעבוד והיה לנו לחם ושמן. אנחנו, אימא, היינו עובדים בבית־הבד, והשמן טוב כל־כך… ראינו ערבים יושבים שם עם משפחותיהם, טובלים פִּתם בשמן החם. האם גם שטרקמן הוא אפנדי?” (עמ' 188/9).


ובכן, מיהו יוסף אפרת?

טילפנתי לידידי ג. קרסל, שהוא מעין אנציקלופדיה מהלכת על שתיים לתולדות הספרות העברית והיישוב בארץ, ולא הספקתי לשאלו עד שאמר: “יוסף אפרת הריהו יצחק כהן, ממוצא, אביו של חוקר־הטבע הנודע אמוץ כהן.”

מיד נזכרתי בתיאור לידתו של הבן הבכור למשפחת אפרת: “כל השבוע חיפשו יחד איתם הידידים שם לבן, שם שיהיה לסמל. פינס הציע שיקראו לתינוק בשם המקום (כלומר: מוצא). שרה לא קיבלה: לא אטיל אחריות זו על בני, – עשתה פשרה: יקראו שמו אמוץ, שכרוך בו גם שם המקום, גם שם אבי הנביא.” (עמ' 49).

וכך תיאורו של הנער: “הבכור חוש לו לטבע, והתבונן בכל צמח, חקר ודרש בו, חיפש ואסף מיני צמחים וייבשם. לא היה איש שידריכהו. שאל מפי הילדים הערבים, שמכירים כל עשב־בר. עולם הצמח שבה את לב הנער, שוטט הוא בהר ובשדה, והוא בקיא בסדר ‘זרעים’ לכל דקדוקיו.” (עמ' 139).

גיבורת הסיפור היא, בעצם, שרה, אֵם אמוץ. הספר פותח בתיאור בואה לווילנה, היכרותה עם יוסף, העולה לארץ־ישראל, שנות הניתוק ממנו. החלטתה לעלות לארץ, בניגוד לדעת משפחתה, יחד עם חברתה המבוגרת ממנה, מלכה, דרך אודיסה.

והנה בא צעיר, אשר נטש את הארץ, ידידו של יוסף, ומביא דרישת־שלום ממנו. ומשך שבועות ארוכים, עד שלא מתקבל מכתב מיוסף, חרדה שרה, פן אותו צעיר היה יוסף עצמו, שנשתנה והתבייש לספר לה על אכזבתו מהארץ.

השתיים פוגשות איכר מפתח־תקווה, (דניאל) ליפשיץ שמו, ובעזרתו הן עולות בחשוון תרנ"ה, כלומר בראשית שנת 1895, בספינה לארץ־ישראל. שרה נישאת ליוסף ברחובות והם מחליטים להתנחל בהר, ליד הכפר הערבי קולוניה, במוצא, אשר נוסדה שלוש שנים לפני־כן. (אבן־חן כותב כי ברוזה עזב את רחובות ועלה למוצא בשנת 1892, ויחד עימו באו למוצא עוד שני מתנחלים, כץ וכהן).

פרשת חייהם וסבלם של שרה ויוסף נראית היום כאגדה. רק בשנת 1910 עברו לגור בביתם, אחרי שישבו שבע שנים במערה יחד עם ילדיהם. שנות מחסור, מחלות ורעב, תלות ביבול הענבים, אשר שנה יצליח ושנה יאכזב. הצליח, והנה החמיץ היין והלך לאיבוד יבול של שנה. כל לידה שנייה נגמרת אצל שרה בהפלה, ותמיד ילדות הן הנפלים, וכך רק בנים נולדים לה, ובבוא מלחמת־העולם הראשונה נשלחים הבעל והבנים המבוגרים לצבא התורכי.

לפני פרוץ המלחמה יכלו עדיין היהודים לפדות את עצמם מן השירות בצבא במס ה“עסכּריה” –חמש מג’ידיות לשנה בעד כל נער שנולד. בא השוטר התורכי לקבל את המס אצל משפחת אפרת, רואה את עוניים ואומר:

“מדוע רשמתם את כולם גברים, היה עליכם לרשום חציים נערים וחציים נערות, לא היו חושדים בכם. רק מי שרושם את כולם בנות, חושדים בהם במעל ובאים לבדוק את הילדים, שמא הלבישו את הנערים שמלות.” (עמ' 214).

אין זה ספר גדול מבחינת הסגנון, העלילה וכישרון־הכתיבה, אבל מחזיק הוא סיפור־חיים מעניין, פרק בהיסטוריה של היישוב.

קורות משפחה אחת.


* רבקה אלפר: “המתנחלים בהר” מפי אחת הראשונות. הציורים א. גלעדי. ספריית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, דפוס “דבר”, תל־אביב, תש"ד, 1944. 311 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות