פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 22.19.1971

ביום קיץ חם של חודש אלול בשנת תרמ"ו (1886) באו למושבה זיכרון־יעקב שישה צעירים יהודים שנבחרו על־ידי הבארון רוטשילד ונשלחו מרוסיה לארץ־ישראל למוד חקלאות. ביניהם היה עלם כבן עשרים וארבע, מאודיסה, ושמו יצחק אפשטיין. הגנן [האגרונום] הצרפתי דיגור בזיכרון, שנא במיוחד יהודים רוסיים. הבחורים לא למדו כלום, אלא עבדו עבודות שחורות וקדחו, ואחד מהם אף נפטר במחלה זו.

לאחר עשרה חודשים, עברו, לפי בקשתם, ארבעה מחברי הקבוצה, ואפשטיין ביניהם, לראש־פינה, ושם, בחסותו של גנן [אגרונום] צרפתי הגון בשם דיהה, למדו את תורת החקלאות.

בשנת 1891 פנה אפשטיין להוראה, תחילה בצפת ואחר־כך בראש־פינה. משה סמילנסקי, בספרו “משפחת האדמה” (ספר שני, “עם עובד” תש"ד [1944], עמ' 239), מספר כי שנים אחדות עמד אפשטיין על דוכן ההוראה בבית־הספר בראש־פינה. באחד הבתים הקטנים גר. את אחת מבנות האיכרים, שהיתה תלמידתו, לקח לו לאישה. ופניו כפני אחד האיכרים. מגודל זקן. ובמהלכו, בצעדיו הרחבים, במלבושו ובדיבורו היה דבר־מה אופייני של איכר.

בשנים ההן התרחשה הפרשה של קניית אדמות מטולה. יהודה סלוצקי, ב“ספר תולדות ההגנה”, מספר כי בכפר זה, מטולה, ישבו יותר ממאה משפחות דרוזיות על אדמה חכורה. בעל הקרקע, שנפשו קצה בחוכריו, כי לא היה יכול להרחיקם ולא לגבות מהם את החומש, הציע לפקידות הבארון לקנות את אדמתו. הפקיד יהושע אוסוביצקי קנה ממנו את מטולה, אולם אי אפשר היה להיפטר מן האריסים הדרוזים. כארבע שנים נמשך המשא־ומתן בלי כל תוצאות, עד שפרץ, בשנת תרנ"ו (1896), מרד דרוזי בסוריה. (“ספר תולדות ההגנה”. 1954. כרך ראשון. עמ' 77).

על המורה הראש־פינתי עשתה צורת הקנייה רושם קשה: “ויהי היום ויבוא פקיד המושבה למטולה ושק מלא זהובים במרכבתו, וכמו במקרה נזדמנו שם אז פקיד־צבא וחיילים, שבאו לעצור את המשתמטים מעבודת־הצבא – ואלה מרובים בין הדרוזים ואין הרשות שוקדת לתפשם – והיו מוכנים לאסור את הממאנים לחתום על שטרי־המכירה. מובן, שכולם חתמו על השטרות, ואחרי ימים אחדים עזבו יותר משש מאות נפש את כפר מולדתן…” (“שאלה נעלמה”, 1907. עמ' 197).

כעבור שנה שכך המרד, והדרוזים של מטולה, שלא יכלו להשלים עם גירושם ועם ישיבתם הארעית בכפר דרוזי עלוב, מוכה קדחת־ביצות, מצפון לימת החולה, החלו מטרידים ומתקיפים את המתיישבים היהודים במטולה.

יהודה סלוצקי, המסתמך על עדותו של אפשטיין, מסכם את המצב שנתהווה: “אין פלא ששנים רבות סבלה מטולה מהתקפות הדרוזים. ומחיר רב בכסף ובדמים שילמו המתיישבים בעד ההתנהגות הבלתי־מתחשבת של פקידות הבארון הגאה.” (“ספר תולדות ההגנה”, כנ"ל).

מחבר תולדות ההגנה בחר לתלות את האשם בסיבה הקרובה והנראית־לעין – התנהגות בלתי־מחושבת וגאה מצד פקידות הבארון בגליל. אמנם היה אוסוביצקי איש גאה וקשוח, וב“ארץ לא זרועה”, הרומאן מימי הביל“ויים של ישראל זרחי, מסופר על פרשת גירושו בידי איכרי ראשון־לציון ממושבתם, פרשה שקדמה לעבודתו בגליל. ואולם, דומה שאבחנתו מרחיקת הראות של יצחק אפשטיין ב”שאלה נעלמה" מיטיבה להציג את השאלה מכל צדדיה. לא היתה זו שאלת מטולה או הגליל בלבד.

כעשר שנים ישב יצחק אפשטיין בראש־פינה, וצורך פנימי עז התעורר בו לצאת מפינתו המבודדת ולגלות למקום תורה. ב־1902 הגיע ללוזאן כדי ללמוד פדאגוגיה. בתקופת שהותו בשווייץ התקיים הקונגרס הציוני השביעי (סוף יולי 1905) בבאזל – הקונגרס הראשון לאחר מות הרצל, אשר בו ירדה סופית מעל הפרק הצעת אוגנדה והורחקו ה“טריטוריאליסטים” שחיפשו מקום להתיישבות יהודית מחוץ לארץ־ישראל.

אל הקונגרס הזה, העומד בסימן אובדנו של המנהיג הגדול וחילוקי־הדעות המרים שהותירה תוכנית אוגנדה שלו, בא המורה־האיכר הגלילי, יצחק אפשטיין, עתה תלמיד האוניברסיטה, והוא אולי היחיד המכיר מקרוב את השאלה הנעלמה העיקרית הרובצת כצל מאיים על מפעל ההתיישבות היהודי בארץ־ישראל. באחת האסיפות הבלתי־“קונגרסיות”, באולם צדדי, לפני קהל צירים ציונים, שאולי מעולם לא היו בארץ־ישראל ולעומת זאת היו מומחים במאבקיה הפנימיים של התנועה הצעירה – הִרצה יצחק אפשטיין את הרצאתו הידועה על “השאלה הנעלמה”:

"בין השאלות הקשות, הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת, שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת ייחוסנו אל הערביים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלוייה תקוותנו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציוניים ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו.

“העובדה שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו ושאחרי שלושים שנה של עבודה יישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה – עובדה מעציבה זו מוכיחה למדי את קלות־הדעת השוררת בתנועתנו ומראה, שעדיין אנו מרפרפים על פני העניינים ואין אנו יורדים אל תוכם ואל עיקרם. דבר אחד של מה־בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה. כבר הגיעה השעה לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציוניים, כי בא”י יש אדמה בלתי־נעבדת מחוסר ידיים עמלות ומעצלות התושבים. אין שדות שוממים, ולהיפך כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת־הבור הסמוכה לו, אם אינה דורשת עבודה יתירה. ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו?" (“שאלה נעלמה”, 1907, עמ' 193–194).

פסגות האלפים המושלגות ורוחב מימיו של הריינוס רחוקים היו מהרי הגליל ומן הירדן ודאי לא פחות משרחקה השאלה האגרארית הארץ־ישראלית מתודעתם של צירי הקונגרס. נרגש, מתאר בפניהם אפשטיין את אופן קניית הקרקעות ליישוב היהודים בגליל, מידי בעלי האחוזות הגדולות, שתפסו את אדמת הפלחים “במירמה ועושק” והחכירו אותה לבעליה הקודמים, לפלחים. בקנות היהודים את הנחלה הם מרחיקים את עובדיה הקודמים:

“אמנם, לא נשלחם ריקם, שלם נשלם להם את החורבות ואת הגנים בעין יפה, ובכלל לא נקפץ [נקמץ?] בזהובים בימי ה’פטור'. מנקודת־המבט של הצדק המקובל והיושר הרשמי צדיקים גמורים אנחנו, הנכנסים לפנים משורת הדין. אבל, אם לא נרצה לרמות את עצמנו במוסכם, הלא נודה, שהשלכנו אנשים מסכנים מקינם הדל ושברנו את מטה־לחמם. אנא יפנה המודח, שאין לו אלא מעט כסף? עוד היום תצלצל באוזניי הקינה, שנשאו ערביות ביום שעזבו משפחותיהן את הכפר ג’עוני, הוא ראש־פינה, ללכת ולהתיישב בחורן אשר מעבר לירדן מזרחה. הגברים רכבו על החמורים והנשים הלכו אחריהם הלוך ומרר בבכי, ויימלא העמק קינתן. לרגעים עמדו ונשקו את האבנים ואת העפר.” (שם. 1907. עמ' 194–195).

תיאור יציאת הערבים בגולה מזכיר כבר עתה את מה שעתיד להיות הפאתוס המוסרי של הסיפור “חירבת חזעה” ל־ס. יזהר. אפשטיין ממשיך ומתאר באוזני שומעיו את חייהם הקשים והנאמנים של הפלח הערבי ובני־ביתו, מעיר ש“יש לשער, שהרבה פלחים הם נידחי עמנו ופליטיו, שהתבוללו בעמים בימי הרדיפות והחורבנות,” ושואל: “האת אלה נוריש, הלהם נרֵע, העוניים נגדיל?”

ולא רק מבחינת הצדק והרגשנות הוא בוחן את הבעייה, אלא גם מבחינת היכולת המעשית להמשיך באופן קנייה זה לתמיד:

“האומנם יחרישו המנושלים ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף־סוף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללנו מהם בתוקף הזהב! הלא משפטים ידברו עם הזרים, שנתשום מעל אדמם – ומי יודע אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד… והאנשים אמיצי־לב, מזויינים כולם, קלעים נפלאים, פרשים מצויינים, קנאים לאומתם ובייחוד לדתם. נקל לבטל את הדברים האלה ולראות בהם בגידה באידיאלנו הלאומי העתיק והנצחי. אבל אם נשקול את העניין בדיעה מיושבת, הלא נודה, כי איוולת תהיה מצידנו, אם לא נדע מראש, עם מי יש לנו עסק, ואם לא נביא בחשבון תחילה את כוחנו שלנו ואת הכוחות שכנגדנו. חלילה לנו לעצום את עינינו מראות את הנולד, הקרוב אולי יותר ממה שאנו מדמים. אפשר לומר בהחלט, שלכל הפחות בארץ־ישראל אין לעת־עתה שום תנועה ערבית במובן הלאומי והמדיני של המושג הזה… אל לנו להתגרות בלביא נרדם! אל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת: זיק אחד יתמלט – ויהיה לתבערה שלא תכבה.” (שם. עמ' 196).

ומזהיר: “עת לנו לפקוח עינינו על דרכנו! אם אין אנו רוצים לחבל את מעשינו, חייבים אנו לחשב כל צעד שאנו צועדים בארצנו, ולמהר ולפתור את שאלת ייחוסנו אל הערביים בטרם תתחולל שם שאלה יהודית.” (שם. עמ' 199). ומציע כלל מעשי להתיישבות היהודית בארץ־ישראל: “אנו באים לארצנו לתפוש שם מה שלא תפשו אחרים, להיאחז בכל המקומות, שעדיין לא נאחזו בהם אחרים, למצוא מה שלא מצאו בה אחרים, לגלות לטובתנו ולאושר כל יושביה את העושר הטמון בשכבות אדמתה ואת הברכה הצפונה בשמיה ובשמשה.” (שם. עמ' 200).

הפתרון לשאלת הקרקע הוא, לדעת אפשטיין, בעיבוד אינטנסיבי, בעצירת כל מי הגשמים הנשפכים לריק אל הים, במניעת הסחף, בשימוש בכל הישגי המדע: בחקלאות, בטכניקה, ברפואה ובחינוך – גם לטובת הערבים, והפניית השפע שייווצר גם להרמת תנאי חייהם, ואז: “גם מתנגדינו – והם מרובים – יוכרחו להודות, שרק טובה מביאה התיישבותנו בארץ.” (שם. עמ' 203).

גישתו של אפשטיין היא אוטופית, אידיאליסטית, רומאנטית ופאציפיסטית. יש לבוא בברית עם הערבים ולכרות עימם אמנה, שתהיה לתועלת לשני הצדדים, לשלבם בכל מוסדותינו הציבוריים. וחזונו:

“נהיה למלאך־השלום, המפשר בין הכיתות הדתיות הצוררות זו את זו. וכל אלה יכולים לעשות אנחנו בטוהר שאיפותינו ודעותינו, אנחנו לבד ולא אחרים.” (שם. עמ' 205).

אבל את הרצאתו הוא מסיים בנימה פסימית מאוד, נימה של אזהרה: “חרפה היא להגיד, שעדיין לא נעשה אף כל־שהוא בנידון זה, שעדיין לא הקדיש אף יהודי אחד את עצמו לדבר זה, באופן שאנו בורים גמורים בכל הנוגע לערביים וכל ידיעותינו עליהם הן ידיעות־השוק. עת להשכיל!” (שם. עמ' 205).

לאחר שנתיים, בחודש יולי 1907, התפרסם ב“המעורר” של ברנר בלונדון “משא־ערב” של ר' בנימין, הקרוב ברוחו לדעותיו של אפשטיין. לאחר שלושה חודשים, בספטמבר 1907, נדפס ב“השילוח” באודיסה המאמר “שאלה נעלמה”. עד שחזר לארץ־ישראל ב־1919, שימש אפשטיין לסירוגין כמנהל בית־ספר יהודי בסאלוניקי וכתלמיד־מתמחה לחינוך ולספרות בשווייץ. הוא הקים דורות של תלמידים, שקד על מחקרים בענייני הלשון העברית, היה במייסדי “ברית שלום”, אולם פרש ממנה לאחר־מכן, ונפטר בשיבה טובה בירושלים ב־1943.

* יצחק אפשטיין: “שאלה נעלמה”. “השילוח” כרך י“ז, חוברת ג. ספטמבר 1907. תשרי תרס”ח. עמ' 193–206.

הערה מאוחרת: בראשית שנות ה־60, בעת לימודיי באוניברסיטה העברית, התגוררתי בחדר שכור בביתה של בָּנִי [בניכר] סיל ברחוב עקיבא 4 בירושלים, שגבל בקולנוע “אור־גיל” ובמלון שמעליו. בחדרי שבביתה כתבתי בשנת 1961 את ספרי הראשון “המחצבה”.

בָּנִי, “בעלת־הבית” המופלאה והחכמה, ששקדה לחנך אותי להיפטר מהפרובינציאליות הפתח־תקוואית שלי (“לא שמעת על דאודוראנט?”) – היתה בתו של יצחק אפשטיין ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי המוכשר סידני סיל, שיסד את התזמורת הסימפונית של “קול ירושלים” בימי המנדאט הבריטי. הוא לא היה יהודי.

היא סיפרה לנו, לסטודנטים־לרפואה גבי, מרדכי וג’וני, ולמיכה שטרנאו, כולנו דייריה ומעריציה, כי שמה המוזר, בניכר, בא לה משום שנולדה בעת שהמשפחה שהתה בשווייץ, בניכר.

בָּנִי היתה דודתו של אלוף הר־אבן, ויש התייחסות אליה ברומאן היפה שכתבה אשתו השנייה של אלוף, שולמית הר־אבן על ירושלים: “עיר ימים רבים”.

לימים הקדשתי לזיכרה של בָּנִי את אחד מספריי.