פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.2.1973

יוסף אריכא, אשר בימים אלה מלאה שנה לפטירתו, נולד באוקראינה בשנת 1906. הוא עלה לארץ־ישראל ב־1925, עבד כפועל בכבישים, בבנייה ובחקלאות, ושנים ארוכות עבד בעיריית תל־אביב, תחילה כמזכיר המחלקה הווטרינרית ואחר־כך כעורך בספרייה העירונית “שער ציון”.

הרומאן הראשון שלו, “לחם חזון”, הופיע בשנת 1933. שאר ספריו: “אוד מוצל” (1937), “כנפי כסף” (1937), “בסנוורים” (1939), “מראות בחול” (1941), “שניים מרבבה” (1945), “אדם ובהמתו” (1946), “בעלי יצרים” (1946, הופיע גם בשם “רחוב הקצבים” ב־1950), “פסק דין” (1950), “יום ולילה” (1952), “צעדים באש” (1956) ו“סנחריב ביהודה” (1958). הוא ערך כמה אנתולוגיות בהן אנתולוגיה על יפו ותל־אביב, ואת הקובץ “סיפורים עבריים מחיי הערבים” (הוצאת “עם הספר”, 1963), המשמש עד היום ראי כמעט יחיד לגלגולי דמותו של הערבי בספרות העברית.

אריכא ראה בקובץ זה פתח להבנה הדדית וליחסי־גומלין בין שני העמים, אבל בפגישות עם משכילים ערביים קוראי עברית שמעתי לא פעם טענה קשה כנגד אריכא: מדוע אסף את כל הסיפורים שבהם מופיעים הערבים כשודדים, גנבים, אנשים פרימיטיביים, מסכנים, או שבויים? – והרי אריכא אסף דווקא את הסיפורים מן התקופה הרומאנטית, כסיפורים של משה סמילנסקי ויצחק שמי, ואת הסיפורים בעלי נימת ההתרסה המוסרית, משל ס. יזהר, שמיר, תמוז ואורפז. אלא שכוונותיו הטובות לא עמדו במבחן קריאתם של משכילים ערביים, אשר אינם מוכנים לראות את עמם ואת עברם בעינינו, כפי שהשתקפו בספרותנו.

דומה שאריכא לא היה מן הסופרים שנולדו “עם כפית של כסף בפיהם”. תרועות לא סבבוהו ולא נעשה בן יקיר של כת או מפלגה. סביב סופרים צעירים ממנו, שלא הגיעו לשיעור־קומתו, מתנהל מחול של חסידים שוטים, ואילו ספרו “סופר המלך”, שהופיע רק לפני שבע שנים והוא אחד הרומאנים ההיסטוריים הטובים ביותר שנכתבו בשפתנו, שקע ונשכח, והביקורת כמעט לא טרחה להתייחס אליו, וזאת שעה שעל־אודות סיפורים צנומים ומעורפלים של סופרים רבי־תושייה נכתבו ונכתבים טראקטאטים מלומדים.

קליסתנס מאולינתוס, סופיסט, אחיינו של אריסטו וההיסטוריון של אלכסנדר מוקדון, אשר ליווהו במסעות־כיבושיו במזרח, הוא הדמות העומדת במרכז העלילה של “סופר המלך”. תיאור צמיחתו של אלכסנדר, משליט צעיר ונאור לעריץ אכזר והפכפך הרואה עצמו כבן־אלים, הוא גם תיאור הקונפליקט המתעורר בחריפות בלב קליסתנס ומביא עליו את סופו הטראגי: הישעבד את עטו למעשה חנופה וסילוף, היסייע לטיפוח אגדות ולהאלהתו של אלכסנדר, או שיישאר נאמן לאמת שלו כסופר וכאדם יווני חופשי, הן בתיאור מסע־הכיבושים והן בהתנהגותו בתוך הפמלייה של אלכסנדר.

עליי להודות כי כשקראתי לראשונה את הספר, עם הופעתו, לא הערכתי אותו נכונה. אלה היו השנים שלאחר פרשת לבון וסוף שלטונו של בן־גוריון, ונדמה היה לי, כי אריכא מנסה בעיקר להתמודד עם שאלות אקטואליות במסווה של רומאן היסטורי.

ברשימה קצרה, שפירסמתי אז על הספר, כתבתי, כי "בבחרו לעצמו את דמותו של קליסתנס הזדהה אריכא במידה רבה עם הסופר ולא עם המלך. הבעייתיות המונחת ביסוד הרומאן היא לא רק זו של ההיסטוריון אלא של כל סופר הנקלע בין תחושת האמת הפנימית, שלרוב היא פסימית וחסרת הילה של מעשים גדולים, לבין דרישות התקופה, המדינה, השלטון ודעת הקהל, המבקשים ממנו לתאר את כל ‘החיוב שבחיינו’. שלא לדבר על אלו המצטרפים לפולחן־האישיות או מתגייסים להגן עליה.

“במומנטים הללו דומני שמשמש ספרו של אריכא אספקלריה לא רק לתקופה ההיסטורית המתוארת בו אלא גם להתלבטותו של הסופר החייב לאמוד את ההתרחשויות של המציאות הישראלית בשנים האחרונות. בחירת המימד של הרומאן ההיסטורי העניקה לאריכא את הריחוק והפרספקטיבה, כדי שיוכל לטפל בהתנגשויות אנוש והתפרצויות טמפרמנט האופייניות גם לימינו. המחיר ששילם אריכא בעד הזדהותו עם קליסתנס הוא חיוורון מסוים בדמותו של אלכסנדר. אין האחרון ניתן לנו מבפנים, קשה לנו לעמוד על מלחמות הנפש הפנימיות שלו, לבטיו, ספקותיו לגבי עצמו, בקיצור: כל המתרחש אל־נכון במחשבותיו של שליט ששלטונו המוחלט הולך ומשחיתו. תיאורי מסעות־הקרב מוציאים אמנם את הרומאן מחשש ‘אנמיות’ אליה דוחפת לא פעם ההשתקעות היתירה בוויכוחיו הפילוסופיים של קליסתנס, אולם אלכסנדר, עריץ של ממש, אין בו, וחבל.”

עתה, לאחר קריאה שנייה של הרומאן, אני רואה עד כמה טעיתי בסופה של אותה הערכה. אמנם דמותו של אלכסנדר מצועפת, ניתנת לנו בעיקר דרך הרהוריהן של כל שאר הדמויות ההיסטוריות הלוקחות חלק בסיפור: קליסתנס, תאיס, תלמי, ליזיפוס הפסל, קליטוס, אנאכסרכוס הפילוסוף, הרמולאוס המתנקש, ואחרים. אבל איזו דמות מורכבת ומעניינת היא זו! קליסתנס ואלכסנדר קלועים זה בזה ושופטים זה את זה ומפריעים זה לזה עד שלא נותרת לאחד מהם, קליסתנס, אפשרות לחיות עוד והוא מואשם בהשפעה על כת מנערי־המלך הקושרים נגדו, וגזר־דינו נחרץ יחד עם דינם.

קליסתנס הוא היסטוריון־בפעולה. היום היינו נוטים לכנותו גם בשם עיתונאי. הוא כותב את תולדות המסע, המלחמות, המצור, הכיבושים, ובכתיבתו חייב הוא לשוות לנגדו שני אדונים: אלכסנדר הקורא את התיאור הרשמי, המנציח את מפעלותיו לדורות, ואריסטו היושב באתונה הרחוקה וקורא בתשומת־לב את תיאוריו של תלמידו ואחיינו, כדי לראות אם לא חטאו בזיוף, בחנופה ובהעלמה. בין שני אדוניו מיטלטלת נפשו של קליסתנס, סעורה וחסרת־מנוחה.

ולא רק אריסטו קוראו באתונה. העתק אחר של פרקי המסע מופץ, בצורה מקוצרת, במקומות הציבוריים, ונעשה לביוליטין החדשות של מסע אלכסנדר, אשר גם קובע כיצד ישתקף מסעו בעיני בני אתונה.

בקריאה ראשונה של הרומאן צפה ועולה בעיקר הטראגיות של קליסתנס, אשר מקריב את חייו משום שאינו מוכן לחטוא לאמת ולהצטרף בלי ביקורת לכת החנפים המקיפה של אלכסנדר. אבל בקריאה שנייה מתברר עד כמה מורכב הוא מיבנה הרומאן. יש בו לא רק השתקפותו של אלכסנדר בעיני קליסתנס, אלא השתקפותו של קליסתנס בעיני אלכסנדר. קליסתנס נעשה לאני־עליון של אלכסנדר ומפריע לו להגשים את עצמו כשליט העולם וכמאחדו. אלכסנדר הוא דמות עמוקה הרבה יותר מקליסתנס, משום שהוא חוטא ומתייסר, מתפרץ בחמת־זעם וניחם על כך כנער מתבגר, ואילו קליסתנס שבוי בידי יושרו הגורם לו לראות עצמו נעלה מאחרים.

קליסתנס מתייסר על כך שהאידאה של אלכסנדר, השליט הנאור, לא התגשמה במציאות. אף־על־פי שבתחילה נראה היה שיש נתונים טובים להגשמתה. ואילו אלכסנדר מתמרד בַּצדקנות של קליסתנס שאין עימה מעשה ואשר מתנגדת לאותה תדמית חדשה, אלוהית, שהוא משווה לעצמו כדי שיוכל לשלוט בכל המדינות שכבש ולאחדן בתוך תרבות משותפת אחת.

בתחילה יש ביניהם יחסי הערצה הדדית של תלמיד צעיר למורהו ושל מורה מבוגר לשליטו הנערץ והצעיר. אך ככל שאלכסנדר מתבגר, נעשה שליט יחיד, פראי, מורם מעם, ובהכרח גם אכזר ומושחת, כן הולך קליסתנס ונעשה כמין נער קאפריזי ומרדן, אשר אינו מסוגל להתבונן במציאות ואינו סולח ואינו מסוגל להשלים עם ההצלחה של אלכסנדר להגשים עצמו בשלמות ולחיות מעבר לטוב ולרע.

כל אחד מהם מפריע להתפתחותו של השני, אלכסנדר מעורר בקליסתנס הרגשה של קנאה מרה ואהבה נכזבת, קליסתנס מעורר באלכסנדר הרגשה עזה של אשמה וחטא, ומשום כך מוכרח אלכסנדר לסלק אותו מדרכו, כי כיבושה של ממלכה אינו סימפוזיון של חכמים.

אריכא העלה עולם שלם בספרו. בשקדנות ובכוח שיחזור ראויים לשבח צייר יריעה היסטורית רחבה, מסעות־מלחמה, ערים, מחנות צבא, מדינות, מנהגי לבוש, אכילה, דרכי דיבור, מנהגי פולחן – וכל אלה בבקיאות ומתוך נאמנות לחומר ההיסטורי, לספרותה ולהגותה של אותה תקופה. הוא השכיל לתת אינטרפרטאציה מעמיקה ודרמאטית לתקופה סוערת ועם־זאת לעשות את נושאה המרכזי – יושרו של איש־העט – רלוואנטי גם לתקופות שמעבר לה.

הייתי ממליץ על קריאה בספר לכמה עיתונאים, לכמה סופרים, ובייחוד לכמה עיתונאים־סופרים אצלנו.

* יוסף אריכא: “סופר המלך”, רומאן היסטורי. ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים ליד הוצאת “מסדה” בע"מ. רמת־גן. 1966. 366 עמ'.

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור סיפורו של יוסף אריכא “נוף של לילה”. בהמשך באים הדברים הבאים:]

* סיפור זה של יוסף אריכא (1907–1972), מהבולטים במספרים הארץ־ישראליים, התפרסם לראשונה בירחון “מאזניים”, כרך א‘, גל’ ג (ט' בחשון תש"ח, 23 באוקטובר 1947, עמ' 46–49) בעריכת א. קריב.

על הסיפור, שעלילתו מתרחשת בימי הסכינאות של ערביי ארץ־ישראל, שפתחו בשנת שלושים ושש של המאה הקודמת במאורעות “המרד הגדול” – ניתן לומר כי מה שהיה הוא שמתקיים, ובימים אלה [2017] טובה תזכורת ספרותית זו. יוסף אריכא היה אז בין המוזעקים מטעם ההגנה להגן על יישובי השרון מהים ועד לגוש תל־מונד.