פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 16.9.1977

את מחזותיו הקצרים של מנחם בדר, שהתפרסמו כולם בשנים 1934–1942, מאפיינת רוח של תמימות מכאן, ושל מצוקה אישית ולאומית עזה מכאן.

מנחם בדר נולד ב־1895 בגאליציה המערבית, למד באוניברסיטת בון שבגרמניה, ולאחר שירותו בצבא האוסטרי עלה, ב־1920, לארץ־ישראל, והוא ממייסדי קיבוץ מזרע וחבר בו מיום היווסדו ועד היום ומפעילי תנועת “השומר הצעיר” מימיה הראשונים בארץ.

אין ספק שמחזותיו, שאותם כתב בשנות השלושים והארבעים לחייו, קרובים למציאות החיים באירופה ובארץ באותה תקופה, ומבטאים בנאמנות מיידית, וכמעט דוקומנטארית, את הלכי הרוח בקרב בני־חוגו הקרובים בתנועתו, כמו גם את קוויהן הבולטים של שנות השלושים ההן, בעיקר על רקע עליית הנאצים לשלטון וסגירת שערי הארץ בפני פליטים יהודים שחשו בסכנה בעוד מועד.

וכך מתרחשות אפוא עלילות המחזות בברלין, בווינה, בנמל סאלוניקי, בתל־אביב ובנקודות ההתיישבות הצעירות של קיבוצי “השומר הצעיר” בעמק יזרעאל ובעמק בית־שאן.

“פועלים במצור” (1934), שבסופו רשום תאריך כתיבתו: “קיבוץ מזרע, 1 למאי 1934”, מעביר ברצף של שלוש תמונות, הקרויות שלוש מערכות, חיי פועלים מובטלים בעיר חרושת גרמנית, ערב עליית הנאצים לשלטון. הווי של מחוסרי עבודה בברלין ביום שבסופו נשרף הרייכסטאג, ותמונות מזעזעות ממשפטים ומקרבות־רחוב של פועלי “וינה האדומה”, חברי השוצבונד, ערב הכרעתם הסופית בידי הדיקטאטורה של הקנצלר דולפוס (1934).

שלוש התמונות הללו הן מעין מחזה בתוך מחזה, והתמונה הרביעית מתארת חבורה של פועלים בנקודת יישוב או הכשרה, בלילה ארצישראלי עטור כוכבים, לצלילי ג’זבנד, הורה ומנגינת “איזה פלא איזה פלא…” שעה קלה לאחר שצפו במחזה.

“התוכנית הרשמית כבר נגמרה?” – שואל פועל אחד, – “חמדאללה חלס…” עונה השני, והשלישי אומר: “תירבתו אותנו הערב כהוגן…” (שם. עמ' 25).

בעיני הפועלים הצעירים, שזה לא מכבר נמלטו מאירופה החולה, מתנאי קיום מנוונים ומשנאת יהודים, נראה המחזה מונוטוני, בלי שביב של אור, ומדכא. אך יש מי שטוען כי הדיכאון הזה חייב לעורר:

“שנהא זהירים. שנראה את המציאות. שנראה את הנולד. שאם לא כן יציף נחשול הפשיזם גם אותנו. הנחש החום זוקף גם אצלנו את ראשו…”

צוחק לו פועל אחר: “ההה… תמרוני הבית”ר הפחידו?… (מוציא עיתון) או הכלבלב הנובח הזה (זורק אותו) מי שם לב לו ביישוב? אתה מגזים…" (שם. עמ' 26).

הדעה הכללית היא אפוא שיש הגזמה בניסיון להקיש משם לכאן. איש מבין הצעירים אינו מודאג ממצב היהודים “שם”, והוויכוח היחיד הוא אם סכנת הפאשיזם מ“שם” עשוייה להיווצר גם כאן, ברחוב הארצישראלי עצמו, ולא בידי זרים. דעת הרוב היא כי הדבר לא ייתכן, כי הננו עם למוד ניסיון, דימוקראטי, שונא עריצות ואלימות. וכי תקופת התאמצות לאומית מאחדת אותנו, ורבה האהדה לפועל.

ועל מי שחושש מן הבית"רים נאמר:

“אתה שוב מדקלם? (פונה לאחרים) הוא במצור… ההה יש לו קומפלקס, חוּם. נפחד המסכן. ההה (בגאווה) אני ופועלים כמוני מחריאים על הפחד הזה… הבריתאים שלך… הם כה קטנים בעיניי, כה קטנים… בנת… אני מחריא עליהם… בוא לרקוד, שמעת, בוא לרקוד… (שר) קדימה, קדימה, קדימה הפועל!” (שם. עמ' 27).

אלא שהשמחה הארצישראלית אינה נמשכת שעה ארוכה, כי הנה, ממש כבסיומי התמונות הקודמות, מטילה צילה בשורה קודרת הנשמעת בטלפון מתל־אביב, – ארלוזורוב נרצח! – “על שום מה?… מי שירה, בלב הפועלים התכוון לפגוע… ואולי לא נדע את הרוצח… את זה נדע… אנחנו הפועלים במצור… גם בארץ במצור… ברלין, וינה, תל־אביב… היינו הך…” (סוף המחזה).

בשני המחזות הבאים, “עלייה ב'” (1937) ו“חיים” (1942) מקבלת עליית הנאצים והפאשיזם באירופה את ממדיה הנכונים. לא עוד אנאלוגיה היסטורית מאיימת־כביכול בזקיפת ראשו של הנחש החום בארץ־ישראל, אלא המצוקה הנוראה שמביאה יהודים צעירים ומבוגרים לזנוח מאחוריהם כל אשר להם ולהימלט, תוך פקפוקים נוראים ואי־ידיעת המחר, ובספינות רעועות, ובאופן לא־ליגאלי, לארץ־ישראל.

תחילתו של המחזה “עלייה ב'” בבית מרזח בנמל סאלוניקי. מלחים, סרסורים, נוכלים, בחורות יהודיות שפנו לזנות, לאחר שהעפילו ארצה וגורשו חזרה. ובתוך כל אלה מהלכים, כמלאכים בסדום, צעירי הכשרה ציונית המארגנים צאתה של ספינת פליטים לארץ־ישראל. עצם עבודתם נתקלת בכפיות־טובה מצד רוב היהודים העומדים לעלות בספינה, וסבורים כי בחורים אלה עושים יד אחת עם בעלי הספינה להפקיע את מחיר ההפלגה.

מתריס כנגדם אחד הצעירים: “יש לכם ברירה?… הביטו לעיניי… או הביטו לראי והשיבו לעצמכם… יש לכם ברירה? יש לכם עוד ברירה?… אילו היתה לכם ברירה, כלום הייתם כאן, כלום הייתם נוסעים לארץ־ישראל ובדרך הזאת?… לולא היה מקיא אתכם כל העולם, כמו מאכל נאלח ומתועב ומסריח, כלום הייתם זוכרים, כי ישנה ארץ־ישראל… וכלום הייתם נענים לקריאה שתשובו ותבואו אליה אילולא שמעתם, שישנם שם עסקים, תקווה להשיג חתנים, כלות עם נדוניות, בתים הגדלים על שמרים, זהב הצומח בחול… אילולא שמעתם שישנם שם רווחים…” (שם. עמ' 23).

יוצא אפוא שאפילו במחזה דידאקטי ופלאקאטי כמו זה, הנאמן לתקופתו, מתוארת המציאות בצורה הרבה פחות הירואית וזוהרת מכפי מה שהיא נראית ממרחק הזמן, בלולה במיתוס הלאומי וכך נלמדת אף בבתי הספר.

גם טראגדיה אישית שלובה במחזה. גדעון, אחד הצעירים, מוותר על הסרטיפיקאט שקיבל ברגע האחרון, בסאלוניקי, עבורו ועבור בתיה אשתו. ויתורו בא כדי להוכיח שאינו מוליך שולל את חבורת הפליטים.

בירידה לחוף בארץ־ישראל, טובעת בתיה. וגדעון, המגורש חזרה עם שאר חבריו, מסרב להציל עצמו ולהשתמש בסרטיפיקאט שלו, כי “כולנו נשוב, כולנו נשוב…”

המחזה “חיים” מתאר ברצף תמונות־מן־העבר את חייו של ארנסט־חיים הפצוע, ההולך למות לאחר שפגע בו ערבי בדרכו לקיבוצו, אחד מיישובי “חומה ומגדל” בעמק בית־שאן. לפי ההערות וההקדשה שבמחזה, נסב הוא על מותו של אחד מראשוני החברים בקיבוץ תל־עמל [לימים ניר־דוד].

אך גורלות פרטיים אלה אופייניים לדור שלם. ארנסט־חיים הוא בן למשפחה יהודית מתבוללת בווינה. בהשפעת נערה ציונית, הגר, שעתידה להיות אשתו, הוא בוחר בפתרון של עלייה לארץ־ישראל. אביו, אימו ואחותו מהגרים לאיטליה. אך הנה מקבלת הגר מכתב מאימו של חיים:

“שלושתנו נמות היום, מרצון או שלא מרצון. אולי צדק אבא. ומי הים העמוקים… יקבלונו בסבר פנים יפות יותר, מאשר הממשלות הרמות של המדינות שמסביבנו… אני מברכת את היום, שבו הופעת בחיי ארנסט, והצלת לפחות ילד אחד שלי… לאבא לא היה כוח להתחיל מחדש, התקנת החוקים האריים גם באיטליה היו מכת־מוות אחרונה לשארית אמונתנו באדם…” (שם. עמ' 36).

רצף נסיבות וגורל, הנופל על חיים בשנה הראשונה לעלייה על הקרקע, ובייחוד לאחר היוודע לו מותם של כל בני־משפחתו בידי עצמם, מערער עליו את עולמו. אולי טעה בעלייתו לארץ־ישראל? אולי עשה כך רק מפני אהבתו להגר, והפקיר את משפחתו? אסור היה לו להניחם שיילכו לבדם. הגר מונעת את ניסיון התאבדותו אף הוא, אך שאיפת המוות כבר מקננת בו. וכשהגר כורעת ללדת את ילדו הראשון, הוא נפצע פצעי מוות בהליכה לילית, מסוכנת, כמתגרה בגורל, בשובו מקיבוץ שכן אל ביתו־קיבוצו.

המוות, בגלגולי גורל שונים ועם זאת דומים, הוא אפוא בן־לווייה מתמיד, כמין ארס וקללה שזוחלים מ“שם” ל“כאן”, ואינם מניחים לגיבוריו של בדר לזרוק מאחוריהם את עברם האישי, או לחיות מחוץ לחוקיות הסבל והייסורים שהיו מנת חלקו של היהודי באירופה, ומלווים אותו גם כמוצא כביכול מקלט בארץ־ישראל.

יריעתם הקצרה־יחסית של המחזות, האפשרויות הברכטיאניות שבכמה מתמונותיהם, והניסיון המוצלח של המחזה “ליל העשרים” ליהושע סובול, מציגים דומני איזה אתגר בפני תיאטרון ובמאי בימינו, למצוא מעין מסגרת של מחזות־בתוך־מחזה, כדי להעלות על הבמה בהצגה אחת, תמונות אותנטיות ודראמאטיות אלו. ובעזרת הריחוק והסיגנון להוציא אותן מידי פשטנותן ולתיתן כחווייה של התנסות אינטנסיבית באותם לבטים ומצוקה נוראה, שהביאו ויצרו את המפעל ההירואי של ההתיישבות הקיבוצית בארץ־ישראל.

* מנחם בדר: “פועלים במצור”. ניסיון דרמטי. הוצאת “השומר הצעיר” בא"י, 1934. 28 עמ'. דפוס “הארץ” תל־אביב. המחיר 30 מיל.

* מנחם בדר: “עלייה ב'”. מחזה בארבע מערכות. ספריית הבמה השומרית. מס' 2. הוצא ע"י ההנהגה העליונה של הסתדרות “השומר הצעיר” העולמית. הקואופרטיב השומרי המרכזי. ורשה. 1937. 56 עמ'. המחיר זהוב אחד.

* מנחם בדר: “חיים”. מחזה. ספריית פועלים. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. נדפס בארץ־ישראל, 1942. דפוס השומר הצעיר מרחביה, דואר עפולה. 50 עמ'. המחיר 120 מא"י.