רקע
אהוד בן עזר
"עם נסוך תרדמה" לאוסקר באום, עברית: 1949
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 23.2.1973


בחוברת האחרונה של “שדמות” (גיליון מ“ט, חורף תשל”ג [1973]) מצאתי מכתב של אוסקר באום אל ש.ה. ברגמן בשם “תוכניות לתיקון העולם”, שנכתב בווינברגה, שעל יד פראג ב־31 ביולי 1919.

בהערותיו למכתב, שהוא המכתב היחיד שקיבל מבאום, אומר ש.ה בגרמן, כי אוסקר באום ידוע בעולם כאחד מרביעיית הסופרים, שמאכס ברוד המנוח הציב לה מצבה בספרו הגרמני – Der Prager Kreis (החוג הפראגאי, 1966) – פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פליכס וולטש ואוסקאר באום.

וכמו כדי לעזרני בהגשמת חפצי נזדקר לנגד עיניי, כמעט באותו שבוע, ספרו שתורגם לעברית, “עם נסוך־תרדמה”, מעל מדף בספרייה העירונית.

על־פי הביוגראפיה הקצרה, “המחבר וספרו”, שצירף מאכס ברוד לספר, ועל פי הערותיו של ש.ה. ברגמן, אני מקדים לספרו של באום את פרשת חייו.

אוסקר באום (1883–1941) היה עיוור. עינו האחת היתה חלשה מלידה ואחרי זמן אבד לגמרי כוח־ראייתה. עינו השנייה נפגעה בהיותו בן אחת־עשרה באבן שנזרקה בקטטה של ילדי בית־הספר, והוא התעוור לגמרי. אמנם, אומר ברוד, בשל העובדה שעד שנתו האחת־עשרה עדיין ראה את העולם, יכול היה לתאר את חיי פקוחי־העין בכוח זיכרונו המפליא. אדם שלא ידע על עיוורונו לא יכול כלל להעלות על דעתו כי אלה הם תיאוריו של סומא.

הוריו שלחוהו להתחנך בבית־הספר היחידי לעיוורים בווינה, ועיקר חינוכו היה בתחום המוסיקה – נגינה בפסנתר, תורת המוסיקה והקומפוזיציה. באום לא הסכים לחיות באווירה הפילאנתרופית המתחסדת־החונקת האופפת את העיוור. במוסד שבו התחנך, מצא, כנראה, רוח מצמצמת וחוסר־הבנה. ספריו הראשונים היו מלאי מחאה נגד מוריו, והיא הפכה למחאה נגד המשפחה, נגד המחנכים בכלל, נגד כל עולם האנשים הרואים. באום ראה בגורלו האישי גורל המטיל עליו תפקיד להיאבק בכל מיני עוול. מתוך מרירות וצער, כשהוא נעזר במין מיוחד של הומור, הוא נלחם כנגד הרחמים, שמגלים הפיקחים כלפי העיוור.

אין להפריד את חייו הפרטיים של באום, אומר ברוד, מחיי המשורר והיוצר. ודווקא עובדה זו מעידה על גדולתו. באום חי כאחד הגיבורים שלו, גדוש מרץ ועומד בתוקף מול פני החיים. עד־מהרה מצא את דרכו לעצמאות, בראשונה כנגן־עוגב בבית־כנסת, אחר־כך כמורה לפסנתר, ולבסוף כמבקר־המוסיקה הנכבד ביותר בפראג, שביקורתו היתה בלתי־משוחדת, שלמה, מעמיקה ומלאת־הבנה.

הרומאנים שלו, שהופיעו גם בתרגום לאנגלית, לצ’כית ולשפות אחרות, ועבודתו ברדיו פראג, עמדו עד מהרה בשורה הראשונה. הוא נשא אישה ובנה לו בית משלו בגיל צעיר, כשחבריו עדיין התגוררו בבתי הוריהם. ברוד מספר כי באום יצר שפע של קומפוזיציות לפסנתר, אך לא העלה אותן על הכתב, אלא היה מנגן אותן לפני ידידיו.

ועוד הוא מספר: “רבות אפשר לספר על ידידותנו, על היחסים המשותפים שלנו לפראנץ קאפקא, שבאום גר איתו זמן־מה באותה דירה (מכתבי קאפקא לבאום הם מן החשובים ביותר); לפליכס וולטש. בראשית מארס 1941 מת באום אחרי ניתוח (בפראג, המשועבדת לשלטון הנאצים), והכאב עם מותו הפתאומי הוא עדיין כחותם על שפתיי. בחוגנו שלנו, ‘החוג הפראגאי’, היה אסקר באום בלי ספק החזק ביותר, השלם ביותר, אף כי (ואולי דווקא משום כך) הוטל עליו לעמוד בפני ההתנגדות הקשה ביותר.” (עמ' 239).

משנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, זרמו סופרים יהודיים רבים מגרמניה לפראג, כפליטים, ואוסקר באום מצא תמיד למענם מקורות עזרה, גם כאשר חבריו התייאשו כבר.

מבין הרומאנים שלו ראוי להזכיר את “הדלת אל הבלי־אפשרי”, “ניקיון־הכפיים המרושע”, שהוא רומאן העיירה היהודית, על היחסים בין יהודים, צ’כים וגרמנים בעיירה צ’כית קטנה לפני מלחמת־העולם, וכן “זיכרונות של הגברת מאריאנה רולברג”, “לילה סביבנו” על חיי עיוור, ו“שני גרמנים”, המאבק של הניצוץ האנושי האחרון בגרמניה על קיומו.

יצירת־המופת של באום, לדברי ברוד, היא ספרו האחרון: “עם נסוך־תרדמה”. באום מתאר, על יסוד תעודות היסטוריות, את מדינת הכוזרים, אשר שליטהּ קיבל עליו את דת ישראל בשנת 733, והוא מתארה כמדינה של סובלנות שלא היתה כדוגמתה בכל העולם בימי־הביניים. הוא רצה להראות בה דוגמה יחידה־במינה למה שמסוגל לחולל כוח־יצירה יהודי־מדיני אשר נשאר נאמן למוסר היהדות, מוסר ה“חלשים” ויראי־השם.

גיבור הסיפור ההיסטורי הוא בולאן, ילד יהודי מורד ורב־כוח, אשר דוחה את מידת הכניעות והלמדנות חסרת־התכלית, המחנכת לפאסיביות, של יושבי שכונת היהודים בעיר־הבירה של מדינת הכוזרים. בולאן עוזב את הלימודים, מלקט סביבו בני־חיל יהודים, ונעשה ראש לחבורת יהודים צעירים עצמאיים המאמינים בכוח ואינם סומכים על עזרת השם בלבד. אלוהים מצוי בכל אדם ועל־כן חייב כל אדם לעזור לעצמו ולעמו ואסור לו לסמוך רק על חסדי השם, אומר בולאן. והוא נתון בוויכוח מר עם זקני העדה היהודית, החוששים מדרכו, נזקקים לו בשעת צרה, ועם־זאת רואים בשימושו בכוח־הזרוע כמין בגידה באידיאה של היהדות והתפתות לאורחות חיי הגויים, אשר למרות הביטחון שהם בוטחים בכוח־הזרוע סופם כיליון, משום שהכוח נעשה מכשיר לעצמו והוא חסר כל משמעות רוחנית.

בדרכי עלילה נפתלים של תככים, אהבה ומלחמה מצליח בולאן להביא לעמו ישועה אחרי שכמעט לא נותרה עוד תקווה. הוא ניחן בתכונות של פשטות ומנהיגות טבעית, וסופו שנעשה לחאקאן, כלומר לשליט העליון על כל ממלכות הכוזרים, ומסכים לקבל את השלטון רק לאחר שהכוזרים מקבלים על עצמם הדת היהודית, מרצון ולא מאונס.

סגנון הסיפור רומאנטי מאוד וגדוש הרפתקאות והפתעות. לעיתים הוא נקרא כמעט כסיפור הרפתקאות לבני־הנעורים. ואולם תוכנו האידיאי אינו נעדר חשיבות גם כיום. “כל העמים נסוכי־תרדמה הם, אבל היהודים יש להם מעוררים אדירי־קול ביותר, נלהבים ביותר, לא רק בקרב נביאיהם, אלא גם בקרב אויביהם,” אומר באום במוטו לפרק השני בספרו.

ובעצם, יש שני עמים נסוכי־תרדמה בסיפור ההיסטורי. מצד אחד, היהודים, שמחזיקים בדת אמיתית ובאמונה הנעלה ביותר, אך כוחם אינו עומד להם בשעה של צרה ואיום לקיומם. ומצד שני, הכוזרים, עובדי־אלילים ברובם, המתנודדים בין נצרות לאיסלאם, שכוח רב בידיהם אך אינם יודעים להשתמש בו בתבונה והם נוחלים מפלות צבאיות וניגפים לפני צבאותיו של ג’ארה, המצביא הזקן של הכליף היישאם שיושב בארמונו הלבן בדמשק.

החאקאן האחרון של הכוזרים מרגיש בחסרון ולומד להכיר ולאהוב את היהדות ועורך את הוויכוח המפורסם, שעליו מספר ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי. ואולם החאקאן נרצח, ורק לאחר מותו עולה בולאן, הקרוי עתה עובדיה, על כס השלטון.

המשמעות האקטואלית של “עם נסוך תרדמה” היא כפולה. קשה שלא לראות בו אנאלוגיה מסויימת למצבם של היהודים בקרב הצ’כים מול הגרמנים: לאלה [היהודים] אמונה בלי כוח מעשי, ולאלה [הצ’כים] כוח רב בלא תושייה, ועל שניהם לדעת להסתדר יחד כדי לעמוד בפני סכנת האוייב אשר בחוץ [הגרמנים].

ואולם המשמעות היותר אקטואלית היא מידת האפשרות להגשים את האידיאה הרוחנית של היהדות, הנתפסת כבעלת ערכים אנושיים אוניברסאליים, בתוך מדינה יהודית הלוקחת חלק פעיל בהיסטוריה ונשענת על כוחה ותושייתה. והחזון אשר באום מציע בספרו הוא סינתיזה רומאנטית מאוד ואוטופית.

“מוקדש לבני ורעי ליאו,” כתב באום בשער ספרו “עם נסוך־תרדמה”. ואולם בנו יחידו ליאו לא האריך ימים הרבה אחרי מות אביו. מהיותו ציוני נלהב עלה לארץ־ישראל זמן רב לפני פלישת היטלר לפראג, ונספה עם הנספים בפיצוץ מלון המלך דוד בירושלים [22 ביולי 1946], באותה פעולה של כוח יהודי, אשר אביו כה חרד מפניו בכתבו על ממלכת הכוזרים.

מאכס ברוד, המספר על קיצו הטראגי של ליאו באום, מסיים באומרו, כי נורה באום, אלמנתו, שומרת על עיזבונו הספרותי של אוסקר באום, הכתוב בכתב־עיוורים ומצפה לפענחו. מעניין לדעת מה עלה בגורלו של העיזבון?


* אוסקר באום: “עם נסוך־תרדמה”“. סיפור היסטורי מימי הכוזרים. מגרמנית מאיר מוהר. על המחבר וספרו מכס ברוד. ספריית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש”ט, 1949. 243 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות