פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.12.1977, לפני 40 שנים

בראשית שנת 1835, בחורף תקצ“ה, הגיעה אחר תלאות ונדודי־דרך רבים משפחת אליעזר ברגמן לירושלים. הם יצאו למסע חודשים אחדים לפני כן, בקיץ תקצ”ד, 1834, ממקום מגוריהם בבית מנדל רוזנבאום, אביה של סילא, אשת אליעזר, – באחוזת צל תחתית על נהר מיין, בבאוואריה. הם כתבו מן הדרך, ומירושלים, מכתבים בעברית, ובגרמנית־באותיות־עבריות, והמכתבים הועתקו על ידי מקבליהם בבאוואריה לפנקס, או לכמה פנקסים, אשר רק אחד מהם שרד ונמצא בשנת 1925 בעליית־גג בבאוואריה, בביתו של רופא־שיניים אחד, ד"ר יוסף וולף, מצאצאיו של מנדל רוזנבאום.

הפנקס מכיל עשרים מכתבים בכתב־יד, כתוב בציפורן ברזל, על נייר עבה שהצהיב קצת. הם נכתבו בשנים 1834, 1835 ו־1836.לאחר גלגולים הגיע הפנקס לידי אחד מצאצאיו של אליעזר ברגמן, הוא אברהם ברטורא, איש ירושלים. ועוד לפני שנים רבות, בגיליון “הארץ” של ערב פסח, תרצ"ד (1934), פירסם אחד מהם, כמאה שנה לאחר היכתבו.

במשך ארבעים השנים שחלפו מאז בא הפנקס לידיו, השתדל אברהם ברטורא להשלים את החסר במכתבים אלה, שעל אף היקפם הכמותי הניכר הם משתרעים על פני תקופה קצרה יחסית, מאוגוסט 1834 ועד מאי 1836. הוא חקר וכינס תעודות ומקורות לתולדות אליעזר ברגמן ובני־משפחתו, ואף זכה לגלות (במזרח ברלין) את קברו של אליעזר ברגמן, שנפטר בעיר זו במגיפה בשנת 1852, בעודו עושה במסע שליחות, מיוזמתו, לעורר אחרים לעלות לארץ הקודש, – והעלה עצמותיו לירושלים.

את פרי שקידתו רבת השנים הוציא אברהם ברטורא לפני שנים לא רבות בספר “ישאו הרים שלום”, המחזיק את המכתבים הללו ואת תולדות האנשים המוזכרים בהם, ואחריתם. הספר, שיצא כנראה במהדורה מצומצמת (אם כי לא הדורה במיוחד) אזל לגמרי, והעורך עצמו שלח לי, לבקשתי, לפי זמן לא רב, אחד משני העותקים האחרונים שנותרו בידו. דומני כי ראוי היה לחזור ולהדפיס את הספר, במהדורה מצולמת, באחת ההוצאות המתמחות בתולדות ארץ־ישראל במאה התשע־עשרה, דוגמת יד יצחק בן־צבי.

*

הקריאה במכתבים הללו היא הרפתקה של צלילה בימים־עברו. מרחק המתגמא כיום במטוס־סילון בכמה שעות, היה, לפני כמאה ארבעים וארבע שנים – מסע תלאות ממושך ביבשה ובים, שהשתרע על פני כחצי שנה, ואחריתו היתה בסכנת נפשות ממש, וזאת תוך ניתוק לפרקי זמן ארוכים מכל קשר מכתבים עם בני־המשפחה הנותרים בבאוואריה, מאחר שבואה בשלום ובשלמות של כל איגרת, בתנאים המתוארים, היתה בגדר נס קטן.

הנה תיאור של אחד ה“כתבים” (האגרות), שנשלחו לגרמניה מירושלים בחודשי אפריל, מאי ויולי 1835, והגיעו ליעדם רק באוקטובר של אותה שנה:

“זהו ששלחתם דרך קונשטאנטינו (הגיע לידינו ביום שלאחריו, דהיינו יום ג', י"ג לחודש הזה) לפי שהיה מעושן ונקוב הרבה יותר מן האחרים, מחמת העניין הידוע, כי כל מה שבא לארץ־הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, בין מקושטא בין ממיצריים, וכל אשר עובר דרך שם, מתעשן או צריך לשהות בקאראנטן, כל דבר ודבר כפי אשר הסכימו עליו הרופאים.” (שם. עמ' 109).

עניין הקאראנטינה בערי הנמל, מפחד המגיפות, הפיל חיתיתו גם על נוסעי האוניות, מחשש שייזרקו עם מטענם לבידוד בתחנות החיטוי הללו, למשך כארבעים יום.

בני משפחתו של אליעזר ברגמן, אשתו, אימו וחמשת ילדיהם, שהקטנה בהם, שרה, היתה בת כחצי־שנה, עברו בעגלות את מעבר הברנר, טירול, ויניציה וטרייסט, שממנה הפליגו בספינה ושהו ארבעים ושישה יום בים, ובנמלים שבדרך, עד הגיעם לביירות.

אליעזר ירד לחוף כדי למצוא משכן לבני־ביתו, ועוד לפני שהספיק לחזור השליך הקברניט את כל בני־המשפחה אל החוף עם חפציהם, בקרב זרים, שאתם שפתם לא הכירו, ולא ניאות לחכות אפילו שעה נוספת אחת, וזאת מפני שאת שכר־הנסיעה שילמו מראש.

לאחר תלאות מצאו להם בית בסאידה שבסוריה, היא צידון, ואליעזר הריץ אגרת אל מיטיבו ה“קונדיטור” אברהם מנדל, מעשירי ויניציה, ובו סקירה מסחרית מקפת על מצב המסחר, הכספים, התחבורה, המגורים וצרכי גוף ונפש בביירות ובצידון, כולל רשימת כל בעלי האומנויות המצויים והנדרשים. סקירה זו, המשתדלת גם למצוא סימוכין לכך שצידון בגבול ארץ־הקודש נכללה, – מבקשת לעזור בקשרי מסחר מעבר לים, וכן להקל על בואם של יהודים ועל אפשרויות פרנסתם. הוא מבקש להעתיק את האגרת ולשולחה לחותנו בבאוואריה.

מצידון יוצא אליעזר לבדו לתור את ארץ־ישראל, ולאחר שהוא עובר את צפת, טבריה ושכם, הוא מחליט להשתקע בירושלים, שם יושב ידידו ותלמידו ובן־ארצו יהוסף שווארץ (לימים בעל הספר “תבואות הארץ”), שעלה שנה לפניו. לאחר התבססו הוא שולח אדם נאמן להביא את בני־משפחתו מצידון, בפברואר 1835, ובהגיעם בליל שבת בספינה מול חוף יפו מתחוללת סערה עזה, וכל רכושם, כלי־הבית, כלי־מיטה, כלי־לבן, כלי־כסף וכלי־זהב, וגם הארנק ובו ארבעים דוקאטים, הכול נופל לתוך הים, ורק בנס הם מצליחים להציל את נפשותיהם, יחפים, רטובים וקופאים. אך במכתביהם אין הם מתאוננים על רוע מזלם, אלא להיפך, מודים לאל על שהציל את נפשותיהם, ואפילו הבת הצעירה, שרה, שהיא כבת שנה, מוסיפה בשולי המכתב:

“גם אני, מנחים את ידי לכתוב לכם, הוריי־זקניי האהובים, דרישת־שלום, ומודיעה בזאת, שהיה לאימי האהובה קשה מאוד להציל את חיי הטהורים, הקטנה שרה ברגמן.” (שם. עמ' 80).

החיים בירושלים מעניינים ואין בהם תלאות רבות. “גם אני איני יכול להימנע מלדרוש בשלום הוריי־זקניי עם כל בני המשפחה, ועליי להודיע, שרבים – יהודים, טורקים וקצינים אטציטירא [וכולי] אוהבים אותי, משום שאני חוצפה’לה, יצחק ברגמן.” (שם. עמ' 106).

התקופה היא לאחר הפרעות הקשות שהיכו את היישוב היהודי, בעיקר בצפת, בשנת 1834. הארץ נמצאת תחת שלטונו של הפחה המצרי מוחמד עלי, המשתדל לעשותה מעט מתוקנת יותר מאשר תחת שלטון הטורקים. אליעזר מזכיר במכתביו “שלא יעלה שום אחד מהעולים אלינו על דעתו, שיחליף בגדיו או מלבושיו פה, כי אדרבה, כבוד גדול ועניין חשוב הרבה הוא להתלבש פה במלבושים כשלנו, ובכובע שלנו. ומי שרוצה ללכת לפני שררה גדולה כאן, הוא שואל לו מעימנו, איזו אשכנזים, מלבושים להתראות ולהתנאות בהם. ותהיה לי טובה גדולה כאשר אחד מהעולים אלינו יביא לי עימו כובע כנהוג בינינו, לפי ששלי האחד מתיישן, והאחר נשאר בים, ולא מצאתי עדיין לקנות כמוהו.” (שם. עמ' 107).

והוא אינו שוכח להזכיר במכתביו לחותנו העשיר את עניין “ייצוא” החביונות של עפר ארץ־הקודש, מאצל קבר רחל ומקברי מלכי בית דויד, שאותן הוא שולח, סגורות וחתומות, כדי שאפשר יהא לחלקן לשקיות ולמוכרן לכל מי שחפץ לשים למראשותיו עפר ארץ־ישראל בקברו, ו“ידידינו וקרובינו, נרם יאיר, יוכלו ליתן ממנו בחינם לכל מי שכבר נדב ליבו לסייע לנו, הן בהוצאות הדרך, הן על ידיכם.” (עמ' 111).

צירוף מופלא, “ייקי”, של “מעשיות” מסחרית, של ניסיון למצוא כל סדק המאפשר קיום בעבודה או במסחר, לרווחת היהודים היושבים בארץ, יחד עם אותה תשוקה להביא יהודים רבים ככל האפשר לארץ, ללא הפסד ממון בשבילם, ואהבה עזה לארץ ולעתידה – הוא־הוא ייחודו של איש המעלה הזה. וככל יכולתו הוא עושה גם להשפיע על חותנו להסכים שירכוש בשבילו “חזקה” (מעין “דמי מפתח” של אותם ימים) על חצר בירושלים, שמא ירצו גם הם לבוא ארצה בערוב יומם.

ואילו סילא אשתו כותבת על חיי יום־יום, מעשיות, שמועות ומאכלים. “יש כאן עכשיו פרי, בעונה הזאת, מוזר מאוד: צומח על האדמה, ירוק מבחוץ, מבפנים אדום הרבה, מישקלו של אחד הוא 10 עד 15 פפונד. וטעים מאוד. כל פעם שאני אוכלת פרוסה, הייתי רוצה שיהיה כזה גם לאנשים שלנו שם. [הכוונה לאבטיח]. בכלל, יש הרבה מאוד פירות, טובים מאוד, אך הם די ביוקר, כמו כל השאר, גם לחם. אך צומח [ירקות] הרבה, שום דבר אינו חסר. בייחוד רוצה אני להזכיר את מה שקוראים ‘תפוח־גן־העדן’ (בסביבתנו כלל אין יודעים אותם), משתמשים בהם הרבה מאוד, כאן כמו באיטליה, בסאלאט, במרקים, כירקות מבושלים, אפשר להתקינם בשישה אופנים – וכל כך טובים! אני, כל בני־הבית, מחבבים אותם מאוד, נרשמים על־ידי הרופאים אפילו לחולים. מגדלים אותם כאן, כמו אצלנו תפוחי־אדמה, אך הם יותר ביוקר. [הכוונה לעגבניות]. היוקר, אומרים, בא מחמת הצבא. לפני־כן לא היה לו לסולטאן כל־כך הרבה כאן. ואילו עכשיו, שהכול מסודר על־דרך האירופים, חונים כאן עשרת אלפי איש. לא רק כאן אלא גם בכל עריה של ארץ־ישראל. הסיבה: ביטחון.” (עמ' 106). המכתב נכתב ב־15 באוגוסט 1835.

*

לא עברו שנתיים מאז הגיעה המשפחה לירושלים, ואירע מקרה המוות הראשון. לאה, הבת. שלושה שבועות אחריה מתה שרה, בת הזקונים. יצחק נפטר בן עשר שנים, ולמחרת פטירתו מת גם הבכור, יוסף, בן שתים־עשרה שנה. בסופה של אותה שנת פגעים, 1836, נולד בן־הזקונים הירושלמי, יהודה, והוא היחיד בין הבנים ש“האריך ימים”, הוא נפטר כבן 48.

בקיץ 1844 יוצא אליעזר לאירופה, מחזר על קהילות היהודים בגרמניה ובארצות הסמוכות. ובהיותו שם מדביקה אותו הידיעה על הירצח אשתו, סילא, בדצמבר 1844, בסימטה ליד הקבר הקדוש. היא נטמנה בהר הזיתים. הוא מפסיק את מסעו, מתחתן שנית, כדי להביא אם חדשה לשני יתומיו, וחוזר עם אשתו אלישבע־שרה־חיה, ועם חותנו וגיסו, לארץ־ישראל.

בסמירנה [איזמיר] נופל החותן למשכב ומת שם. הגיס, אחי־אשתו, טובע בסערה בקרבת חוף חיפה, ומובא לקבורות בה. בירושלים נולד לאליעזר ולאלישבע־שרה־חיה בן, שמואל אליקים, ואילו לבנו בנימין, שמחתנים אותו, בהיותו בן חמש־עשרה, למרים קוליש בת הקדוש עבדאללה מבאגדאד, נולדה בת, ושמה רבקה סילא בכורה, והיא, לימים – אם משפחות יהודה, יחזקאל, חזן, ריבלין וששון.

אליעזר מת, כנזכר, בברלין ב־1852.

בתחילת שנת 1864 משלח יהודה, בנו ה“ירושלמי”, את אשתו, שלא היה לו ממנה זרע בר־קיימא במשך עשר שנים, ולוקח אישה אחרת, את יוכבד רחל וייספיש, ומהם יוצאות משפחות ברגמן והנספחות עליהן, גינצבורג ושלזינגר, ומכל שאר בני המשפחה, שעלו לירושלים באותה עלייה, לא נותר זרע.

* “ישאו הרים שלום”. מכתבי מסע ועלייה. אליעזר וסילא ברגמן. 1834–1836. גורל משפחה יהודית שעלתה מגרמניה לארץ־ישראל בתחילת המאה ה־19. ערך והתקין לדפוס אברהם ברטורא. ההפצה בידי ראובן מס, ירושלים. 142 עמ' (ללא ציון שנת ההדפסה).