רקע
אהוד בן עזר
"אבק דרכים" ל־א. י. ברוור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.11.70, לפני 47 שנים


בספרי מסעותיו של אברהם יעקב ברוור בשנות השלושים בלבנון, סוריה, בבל, אשור, קורדיסטאן ופרס אי אפשר לקרוא כיום מבלי להעלות על הדעת את גבריאל גמזו, אחד מגיבורי הסיפור “עידו ועינם” שכתב ידידו של ברוור, ש"י עגנון.

א"י ברוור, המזכה אותנו מדי פעם במאמריו, יכול אולי לספר על כך לא מעט, ואני אין לי אלא להסתפק במה שעיניי רואות מן הכתוב בספרים עצמם.

בחודשי אלול תרצ“ה ותשרי תרצ”ו [1935] מגיע ברוור לשיראז, עיר השושנים והמשוררים, המתגאה במסגדיה, ובעיקר בגניה. ברוור עולה לבקר את קברו של המשורר הלירי הגדול שקם לפרס, המפורסם בשמו הספרותי – חפיז. נושאי שיריו היו – היין ואהבת הנשים היפות! גורל ספריו דמה כנראה לגורל “שיר השירים”. מספר ברוור:

“משנפטר חפיז, פקפקו הקנאים אם לקברו בכבוד, שכן ספריו מלאים תאווה לחמדת השפל. החליטו להטיל גורל: לפתוח את הדיוואן (ספר השירים) שלו ולפסוק על פי הכתוב. מצאו חרוזים בשבח גן־העדן ויקברוהו בכבוד גדול. ברבות הימים נתקדש לא רק בעיני העם אלא גם בעיני חכמי הדת, ואת שירי תהילתו ליין ולנשים פירשו על דרך הסמל והסוד, כעניינים נעלים שבעולם־הרוח. קברו מוקף קברים הרבה, כי בכל הדורות חמדו הפרסים להיקבר בקרבת קדושים. נער קטף פרח מקברו ונתנו לי, שמתיו בין דפי פנקסי והבאתיו ירושלימה, מתנה לש”י עגנון." (חלק שני, עמ' 337).

האם העיר אותו פרח שיראז מיובש, מפנקסו של ברוור, את דימיונו של עגנון במעשה צרור העלים היבשים שנותן חכם גבריה בן גאואל, אביה של גמולה, בידי גבריאל גמזו חתנו, ואשר מתגלגלים ובאים לירושלים, ומסבבים במהלך הסיפור, באשר להם כוח השפעה ורפואה על נשמת גמולה הסהרורית?

ההרים בהם חיים גבריה בן גאואל ובני עדתו דומים לתיאור הרי כורדיסטאן ופרס הגבוהים: “הלכתי עימו עד שהגענו אצל הר גבוה מגדודי ההרים הגבוהים שמתגבהים ועולם לגבהי מרומים.” (“עידו ועינם”, “עד הנה”, עמ' שנ"ו).

ומעשה בתפילה בכפר אחד, ש“יהודים שבו מעוטי תורה ומדוכדכים בעניות,” (“עידו ועינם”, שם. עמ' שע"ב) והם מצאצאי גולי ירושלים שהגלה נבוכדנצר מלך בבל, ובית כנסת שלהם הוא “בית של דקלים שהשחירו מחמת יושנם.” (שם. עמ' שע"ג). ומספר גבריאל גמזו:

“לאחר שהתפללו הלכו זה אצל זה ונישקו זה את זה בברכת שבת שלום וחזרו לבתיהם בברכת שבת ברכה. חזרתי עם מארחי לביתו וסעדתי עימו ועם שתי נשיו וילדיו כשהם יושבים מוטים על המחצלת ואוכלים ושותים ומזמרים זמירות, שלא הכרתי ולא מצאתי בשום קובץ של פיוטים. קודם הנץ החמה נתעוררתי לקול שיר וראיתי את בעל הבית יושב על מחצלתו ומנענע קולו בשירים ושבחות. נטלתי את ידי והטיתי אוזני ושמעתי דברים שלא שמעתי מימיי ולא ראיתי בשום קובץ של פיוטים… לאחר תפילת מוסף חזרתי עם בעל הבית לביתו, ישב על מחצלתו ופתח בשירים ערבים בשבחו של מקום שבחר בעמו ישראל ונתן להם את יום השבת.” (“עידו ועינם”. שם. עמ' שע“ד–שע”ה).

בתום מסעו בפרס מגיע ברוור לבושהר שבמפרץ הפרסי, שם עליו לעלות לאונייה אשר תחזיר אותו לארץ־ישראל. באחד הבתים בעיר הוא רואה סוכה על הגג, ובא לסוכתו של ה“מולה”, והוא מספר:

“יכולתי לשוב בערב למלון ולשכב במיטה אירופית, אך בחרתי לשכב על המחצלת בסוכתו של ידידי ה’מולה‘, שלא היתה, כמובן, על טהרת חוקי ההיגיאנה. בשעת סעודת הערב אירע מעשה מוזר, שתחילה לא תפסתיו. רוח־פתאום וזעזוע, כאילו נמוט הבית הרעוע תחתיו. הראשון, שהבין מה נעשה, היה ה’מולה’ שלי. במנוחת נפש של צדיק תמים קרא בקול: ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ד' אחד.” ואני וילדיו ענינו אחריו, ועל הגגות מסביב ענו היהודים ואמרו אחרינו: ‘שמע ישראל…’ הגיתי בליל הירח הנפלא ובים השקט שלרגליי, ובישראל גוי אחד, וה’מולה' ובנו שקדו על קריאת התורה בטעמים, כי מנהג בפרס ובבל לעבור לפני הושענא רבה על כל התורה, ולא כמנהג האשכנזים, הקוראים רק בליל הושענא רבה ובספר ‘דברים’ בלבד.

“ישנתי על גבי המחצלת הקשה ושנתי ערבה לי יותר מאשר במיטה במלון־האווירונים בין הזרים. למחרת השכמנו לבית־הכנסת בטרם תעלה השמש הקופחת.” (“אבק דרכים”, חלק שני. עמ' 352–353).

אמנם, בסיפורו של עגנון נידמים יהודי ההרים האלו לאנשים שגיאים במלוא תפארתם, ואילו תיאוריו של ברוור מלאים קינה על רוע מצבם של יהודי פרס, על בורות, שמד ונמיכות־הרוח.

דברים אלה שהבאתי אינם אלא אפס קצה מ“אבק דרכים” של ברוור. הקורא בספריו כיום הולך שבי אחרי דמותו של המספר, שהוא גיאוגראף ארץ־ישראלי ירא שמיים ושומר מצוות, המטייל מדי שנה בקיץ הלוהט בדרכי המזרח, כשהוא מצוייד במשקפת טובה, מצלמה לצילום הנוף, מדלחץ ובו גם מדחום, אשר בו השתמש הפרופיסור ורבורג במסעותיו לפני עשרות בשנים במזרח הרחוק, ובמצפן טוב.

מסייר בצור ובצידון, בארזי הלבנון, בחלב ובחרבות־תדמור, מלקק גלידה בדמשק: “בלכתך ביום קיץ ברחובות דמשק, מן הנמנע הוא שתפסח על החנות הקרירה של גלידה, אשר לא בבית־חרושת ייצרוה אלא מלאכת־יד היא, שיש בה משום מלאכת־מחשבת, ובבת אחת ייהנו העין והאף והחיך גם יחד מן הספל הקטן, בו ערוכים שישה־שבעה מינים שונים בצבעם, בריחם ובטעמם. לא בנקל תכיר את מיצי הפירות והתבלין והבושם שנעשו לתערובת ולמזיגה נאה ביותר של ‘אבו־תלג’ (“אבי השלג”, הוא בעל הגלידה) הנהנה למראה ה’פראנג’י' הלקקן. מלפנים היו מביאים לכאן שלג מן החרמון שהטמינוהו במערה בראש ההר, למען לא תשלוט בו החמה.” (חלק ראשון, עמ' 105–106).

ומכאן בדרך בבלה, לבגדד, בדרך לאשור, לארבל בשפלת קורדיסטאן, להרי קורדיסטאן, שבהם יש עדיין עבדים. לכרכוך עיר הנפט, לערי הקברים בבל, לבצרה, ולאור־כשדים, לקרמנשה שבפרס, לקורדיסטאן האיראנית, לאחמתא הבירה, לטהרן, להרי אלברון ולים הכוזרים, הוא הים־הכספי. לאיספהן, לחרבות פרסאֵפוליס ולשיראז. קהילות היהודים ותיאור מצבן, פרקים בהיסטוריה של איראן, במלאכת שטיחים וקירקמיקה, ותיאור תושביה הנוודים, ההולכים כולם בדרכי ארצם או רוכבים על גמליהם, כשהם לבושים בבגדים משומשים מאירופה ובכובעי מצחייה צרפתיים. בפקודת ריזה שאח פהלווי, השאח המתקן, שחפץ ללכת בעקבות אתא־טורק ולגאול את בני ארצו מחשכת ימי הביניים ומעול־הדת.


* אברהם יעקב ברוור: “אבק דרכים”. ספר ראשון, תש“ד [1944], 277 עמ'. ספר שני, מסע בפרס. תש”ו [1946], 357 עמ'. ספריית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, דפוס “דבר”, תל־אביב.

המלצות קוראים
תגיות