רקע
אהוד בן עזר
"מסע יום אחד בארץ־ישראל" ליהושע ברזילי (איזנשטדט), 1894
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.3.1977, לפני 40 שנים


הפתעה נעימה היא לחזור ולפגוש את דמותו של סבך [יהודה רַאבּ בן עזר] בסיפור שנכתב לפני למעלה משמונים שנה, והוא (לפי ג. קרסל), אחד משני הסיפורים הראשונים של הטיפוס החדש של עובד האדמה העברי (הראשון הוא “שוט בארץ” מאת זאב יעב"ץ, שהתפרסם ב־1891).

“מסע יום אחד בארץ־ישראל” מאת יהושע ברזילי (איזנשטדט), נדפס במקורו ב“לוח אחיאסף” ב', שנת תרנ“ד (1894), ושב ונדפס בחלקו כ”קטע מרשימות מסעי" בקובץ “כתבי יהושע ברזילי” (תרע"ג, 1913), שהוא, דומני, המיבחר היחיד שהופיע עד כה מכתביו, הפזורים על פני העיתונות העברית והמאספים אשר יצאו בתקופתו.

כסיפורים ארצישראליים אחרים מאותה תקופה, הסיפור הוא מעין צירוף של יומן־מסע, דין־וחשבון ליהודי הגולה, תיאור “גיבורים” הגזורים ברובם על פי טיפוסים ארצישראליים הנקרים למספר על דרכו, התפעמות רומאנטית מנופי הארץ ומדמויות של “יהודים חדשים”, עובדי אדמה ושומריה. הסיפור אינו מתעלם גם מן הגילויים הפחות נעימים של החיים בארץ.

המספר מגיע מיפו לפתח־תקווה בחברת מכרו, “ה”מורשה" מטעם הוועד האודיסאי של חובבי־ציון, (והוא, כנראה, בינשטוק), לקחת חלק בשמחת ייסוד בית הכנסת הגדול במושבה. בכניסה למושבה, ביום אדר נאה, הם פוגשים ביהודה ההגרי (ההונגארי):


– מי זה שטורח נגדנו על־ידיו ורגליו וחופר סביב האילנות? – שאלני המורשה בהיותנו קרובים להמושבה.

השאלה הזאת הוציאתני מעולם המחשבות, ובטרם הספקתי לענות מה, הרים החופר את פניו ונכיר בו את יהודה ההגרי.

– שלום לך, רבי יהודה! – קרא המורשה – הכסף או זהב אתה חופר?

– ראו אדוניי ותדעו – ענה הנשאל, בגשתו אלינו בידיים מלאות תפוחי־אדמה רעננים אשר עוד עפרם עליהם. – אותם זרענו בין אילני התות בכמות נכונה. – עודם בחצי גודלם – הוסיף הדובר בנו, כמו ירא פן תעלה על ליבנו מחשבה זרה, שאדמת המושבה, חלילה, אינה מסוגלת לגדל תפוחי־אדמה – בואו נא בעוד שבועיים ואבשל לכם מהם סיר גדול, ובכל זה לא יכיל בקרבו יותר מעשרה.

– היש חשבון לזרוע את המין הזה בארץ הקודש? – שאלתי ולא בלי כוונה הדגשתי את המילה “חשבון”, יען כי הרבה מקולוניסטינו אוהבים לפעמים לחשב יותר מן הצורך.

יהודה הביט עליי בעיניים האומרות: הנני מבין היטב את התוכחה המהולה בשאלתך, ואחרי כן ענני בשאלה: ההינך יודע את מקחי תפוחי־האדמה בארצנו?

– מקח אחד להם ולסולת – עניתי – אבל בכל זאת שמעתי שאין “חשבון” לטפל בהם.

– חשבון – שנה יהודה אחריי בעקמו שפתיו – עבר זמן החשבונות! כל מה שאדמתנו מצמיחה יקר לנו מכל הון.


המספר ומכרו נכנסים לתוך המושבה, מתפעלים למראה נערה, ילידת־הארץ, השואבת מים מן הבאר ומדברת עברית, אך נדהמים למראה סדר העבודה במשתלת האתרוגים. ה“גנן” [אגרונום], פקיד המושבה מטעם הבארון, מדבר עם משרתו הצעיר צרפתית, וזה מוסר את ההוראות לנערים העובדים תחתיו, ב“יהודית” [יידיש]. המספר, היודע כי פקיד הבארון, שהוא יליד־הארץ, דובר גם יידיש, שואלו מדוע לא ידבר בפשטות בשפה זו עם הנערים.

עונה האגרונום כי הצרפתית היא שפת הפקידות.

– ומדוע הצעיר הזה מדבר עם הנערים יהודית? – שואל המספר. – מדוע מותר לו מה שאסור לך?

– יען כי הנערים אינם מבינים צרפתית, עונה האגרונום.

כאן מתערב בשיחה ר' קאפיל, לץ המושבה (הוא אברהם קופלמן, אשר איזנשטדט הכירו ותיארו באריכות), ואומר בגיחוך כי הצעיר העוזר לאגרונום שכרו עדיין רק ארבעים פראנק לחודש.

– ובכן?

– ובכן עודו רשאי לדבר יהודית – והיתה שפתו איתו עד מאה ועשרים…

– שנה???

– בפראנקים הכתוב מדבר, עונה ר' קאפיל, המקטרת מתהפכת בפיו, והנאספים ממלאים פיהם צחוק.


*

בקובץ מופיעים רק קטעים מ“מסע יום אחד בארץ־ישראל”, וחבל. מה עוד שהקובץ עצמו הוא ספר נדיר ביותר, ואף שראוי היה להופיע במהדורה חדשה, אין בו כדי לשמש תחליף להוצאה נאותה של כתבי יהושע ברזילי בשלמותם, או לפחות במבחר מקיף יותר.

אחד מסיפוריו, שלא נכלל בקובץ, “סל ענבים”, נדפס מחדש בספרה של גליה ירדני “סל הענבים”, וקטעים מרשימותיו־סיפוריו מצויים פה ושם בספרי היובל של פתח־תקווה, לרוב בקשר לאנשים שאותם תיאר. אך רובו של החומר גנוז עדיין בעיתונים ובמאספים.

הסיפורים המעניינים בקובץ הקטן הם “בשערי ירושלים” (נדפס לראשונה בשנת תר"ן, 1890, במאסף “כורת” [כוורת?]), והוא סיפורו הראשון של ברזילי, המתאר את ביקורו הראשון בירושלים ובבית־לחם. מצב־רוחו של המספר משתנה חליפות, מהתפעמות למראה הנוף הפאסטוראלי הנהדר, עד לעוגמה לנוכח שפלות מצב סביבתו של הכותל המערבי, והתעללות הערבים במתפללים היהודים.

הסיפור “הקוואס היהודי”, שזמן התרחשותו בשנים 1904–1908, בירושלים, מתאר דמות עממית של קוואס יהודי, אחיאם שמו, אשר שירת בבנק אפ“ק, בתקופת ייסודו, תחת השגחתו של יהושע ברזילי. בסיפור זה, כמו בסיפור “סולטנה” (המתרחש בשנות התשעים למאה שעברה), ו”לחם ומים" – מופיעות דמויות של יהודים ספרדים, אשר שפתם בלולה ערבית, ויש בהם קסם אכזוטי, כמין שער אל מסתרי המזרח והליכותיו.

“לקט”, שזמנו מקביל ל“סולטנה”, ואף הוא מתרחש בגליל, מעלה דמות שומר יהודי, ג’דע מעין־זיתים, והד בו לאותה כמיהה לגבורה עברית חדשה, המפעמת בכל סיפורי הז’אנר הארצישראלי הזה, מימי זאב יעב"ץ.

“איילת השחר”, שזמן התרחשותו 1896–1899, והמוקדש “לנשמת ה.ב.”, מתאר דמות מיוחדת, אם כי לא שלמה מבחינה סיפורית, של נערה שהיא “ציונית־מדינית” וגם דתית, תמר או תמרה שמה, ו“איילת השחר” מכנים אותה, והיא חיה עם משפחתה במקווה־ישראל. בפי נערה זו, שכנראה אינה בת־הארץ, אך היא מעורה בה ומייצגת את עתידה, שם ברזילי כמה מתוכחותיו הקשות על מצב היישוב.

אבי הנערה מחליט “לרדת” מן הארץ לקפריסין, כי נמאס עליו משטר האפוטרופסות, ואינו חפץ להיות “עבד עברי” –


אצל יק“א והנדיב יהיה אפוטרופסי הפקיד או המנהל, ואצלכם, “חובבי ציון”, יהיה אפוטרופסי “כל ישראל”. כל המתאמר למורשה של איזו אגודה, כל “עובר אורח”, כל סייר המסייר את הארץ להנאתו, בין נותן ח”י ג"פ לקופתכם ובין שאינו נותן, יבוא וישאלני – והרשות לו לבוא ולשאלני: – “מפני מה מדברים בניך ז’רגון או צרפתית ולא עברית?” – “מפני מה אין לך עגלים ופרות?” – “ביצה שנולדה בלולך – מאיזו תרנגולת היא?” – “כמה פולים אתה מבשל בקדרתך?” ועוד שאלות חשובות כאלה.


מכתב ששולחת “איילת השחר” למספר השוהה בחו“ל בשנת תרנ”ט (1899), בו היא מספרת בין היתר גם על ביקורו של הרצל ב“מקווה־ישראל”, הוא גם צוואתה. הקרע עם אביה, היושב בקפריסין, והכורח לעזוב את הארץ, מחלים אותה, והיא מתה בנעוריה.


ב“משפחת האדמה” מספר משה סמילנסקי על חייו הקשים, רצופי המשברים, הציבוריים והחומריים, של יהושע ברזילי (1855–1918), ואומר עליו: “ככה נראה, בלי ספק, עסקן ציבורי בעולם הבא…”

בשנותיו האחרונות חלם ברזילי, לדברי סמילנסקי, להקים גדוד של חמש מאות צעירים מזויינים, לעלות באחד הלילות על ירושלים, לכבוש אותה מידי הגדוד התורכי החונה במגדל דוד, להרים עליה את דגל ציון ולהכריז את ירושלים בירת החבל האוטונומי העברי. גם אם ישובו הורכים ויכבשוה, תתפרסם בינתיים הידיעה בכל העולם ותזעזע את העם העברי.

עם פרוץ מלחמת העולם [הראשונה] ביקש ברזילי ללכת לברלין, להתייצב בפני הקיסר וילהלם, והוא לבוש כנביא מימי קדם, ולהבטיח לו את הניצחון, אם ייתן למחנה יהודי לעלות ירושלימה ולכבשה.

לברלין לא הגיע. בארץ ניטראלית, בשוויץ, התעכב ושמה חלה במחלה קשה, אשר הורידה אותו בייסורים אלי קבר. הוא נפטר בג’יניבה, עצמותיו הועלו ארצה, ונקבר בירושלים, בשנת 1933.


* כתבי יהושע ברזילי (איזנשטדט), לזכר חצי היובל של עלייתו לארץ ישראל. הוצאת חבר הסופרים. יפו. א“י. תרע”ג (1913). דפוס א. אטין. בצירוף הקדמה מאת א.ז. רבינוביץ, טבת תרע"ג, יפו.

המלצות קוראים
תגיות