רקע
אהוד בן עזר
"קול היצרים" ליהושע צנוירט (בר־יוסף), 1937
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.5.1972, לפני 45 שנים


כשהופיע “קול היצרים” (1937), ספרו הראשון של יהושע צנוירט (לימים בר־יוסף), היה מחברו צעיר כבן עשרים וחמש, ילד צפת, המתגורר בירושלים. הספר מוקדש לדב שטוק, הוא דב סדן. ועל שערו הפנימי תחריט של הצייר ז. רבן. מנהג נאה זה של שערים פנימיים מצויירים לספר דומה שחלף והתבטל כליל בעולם המו"לות שלנו, וחבל.

“קול היצרים” מחזיק נובלה אחת, שהיא עיקר הספר, “חיים סנדלר”, ועוד חמישה סיפורים קצרים: “קול חתן וקול כלה”, “הרעייה”, “פת שחרית”, “חלום”, ו“מזכירתו החדשה”.

חיים סנדלר, גיבור הסיפור, הוא בבחינת “עבד כי ימלוך”. ראשיתו של הסיפור בתיאור סימטאותיה של העיר העתיקה בירושלים בשנים שלפני מלחמת־העולם הראשונה. חיים סנדלר הוא יהודי ממורמר ותאוותן, כלוא בשפל־המדרגה של מקצועו, סנדלר, נשוי לאישה שנואה עליו:

"להוט היה בכל נימי נפשו אחרי מקום חשוף שבגוף אישה. תיפח רוחם של הזקנים והאברכים יראי־השמיים שלא נתנו לו להסתכל בעיניים לטושות ארוכות במקום האסור, ומכל־שכן שלא היה עולה על דעתו – נוכח לשונותיהם השנונות, לעשות מה שדמיו דרשו ממנו. הללו כיוונו תמיד את השעה ומצאוהו בקלקלתו, כשהוא עומד צמוד לקיר ומסתכל בעיניים לטושות למקום המושך.

"כך היו דמיו רותחים בקירבו ללא הפסק עד שנעתר לשידולי השדכנית ונשא את הארורה לאישה. כמה מכוערת ההיא בגופה הרזה זרוע העצמות! כמה כיעור בפרצופה הצנום בעל העיניים הטרוטות והאף המחודד הגרום! אילו ביכולתו היה ממרס את הפנים האלה עם הגוף ביחד ועושאם לגוש־נבלה אחד. אך ההיא ידיים ארוכות וזריזות לה וציפורניים שחורות ומחודדות כמחטים לאצבעותיה הגמישות. פעמים אחדות כבר סטרה בפניו בידיה אלו והוא לא יכול לה!

“עלוב ומדוכא היה בפני מרצהּ השופע קללות וגידופים המהפכים את קרביו של האדם בקירבו. הנה כך נרתם, אחרי נישואיו אלו, בעול כבד של עבודה מפרכת וטרדת הבית. הצמוקה ההיא, בטנה גדלה עליה בכל שנה ושנה. לעומת בטנה המחודדת נצטמקו שאר אבריה ושפתיה הלכו והכחילו מיום ליום. גם היום השאירהּ בבית בבטן מנופחת בפעם החמישית. שש שנים וחמישה שרצים!… תרוטש כרסה התרנגולתית כסנדל מרופש אבא רחימא!” (עמ' 7).

עם הולדת בנו החמישי, חש חיים סנדלר עצמו לשעה קלה כאיש בעל ערך, משום הכבוד שעתידים לחלוק לו בבית־הכנסת ביום הכנסת הבן בברית. אך גם שמחת גאווה זו נלקחה ממנו מאחר שבאותו יום בדיוק, באותו בית־כנסת, נערכה חגיגת הברית של בנו של אברך מאחת המשפחות התקיפות והמיוחסות בעיר. סאת השפלתו של חיים שלמה, וכמו כדי להרעימו גם מתעללים בו חבריו הסנדלרים, על חטא שחטא בגאווה ובהתנשאות כלפיהם, ותולשים בכוח את מחצית זקנו.

ובשנים שלאחר־מכן, “מיום ליום הלך ונתבהר לפניו הדבר היחידי אשר חסר לו. עד שביום אחד עלה לו לבטא את הדבר במילה אחת: ‘שלטון’!” (עמ' 24).


וההזדמנות ניתנת לו עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. בעזרת אחד ממכריו, אפנדי ערבי, הוא מתקשר עם השלטון התורכי ונעשה ל“מוסר”. מעתה תפקידו לבלוש היכן מסתתרים האברכים היהודים הנמלטים מחובת השירות בצבא התורכי, וראה זה פלא, במקום לטעום טעם של נידוי והחרמה, מתרפסים עתה לפניו כל בני העדה היהודית, גם אותם גבירים שלעגו והשפילו אותו לפני זמן קצר, וכולם רצים וממהרים לשלם לו מטבעות־זהבם האחרונות למען יפדה את בניהם וחתניהם מחובת הצבא. וחיים סנדלר חש עתה את כל העוצמה והעונג שמעניק לו כוח־שלטונו. גם נערה צעירה הוא כובש לו לפילגש. גם בבית־הכנסת נשמעים עתה דבריו, ומלעיגיו מאתמול מחניפים לו וחפצים למצוא חן בעיניו, וכך הוא מתעשר והולך.

תום המלחמה, חילופי השלטונות, כל אלו אינם יכולים לו לחיים סנדלר. עושרו מגן עליו. גם בניו, אלה ה“שרצים”, גדלים ונעשים עזר לו, והאישה, אף היא השמינה, שקטה ונרגעה. רשתו של חיים פרושה על כל העיר, הוא סוחר במטבעות, הוא מלווה, הוא קונה מגרשים ובונה בתים. הוא נעשה מאמין גדול בציונות ובעלייה, מאחר שלפי גלי העלייה לארץ הוא מקדים ומכין את רכישת מגרשיו לבניית בתיו.

על פיגומו של אחד מבתיו החדשים הוא נעשה, במכוון או באקראי, לרוצח. בשעת ויכוח הוא דוחף את אחד הסרסורים והלה נופל ומקפח את חייו. (מעמד זה שימש נושא לתחריטו של ז. רבן בשער הספר).

מכל מעלליו יוצא חיים בשלום. את אלמנת הסרסור כולאים בבית־משוגעים. הכסף יענה את הכול. וסיום הסיפור בחגיגת חנוכת ביתו החדש של חיים, הבית אשר בנה לו ולכל בניו וכלותיו.

יושבים להם חיים, וגציל חותנו, בראש השולחן, ליד שני בקבוקי השמפיין שנתרוקנו, וחולמים על יפהפיות קהיר:

" – אי, אי, לבנות הללו הללו כאווזים שטים במים. מרכיבות הן מנורות קטנטנות אדומות על גופן, ורוקדות כשדים. אך, אחא, הללו אוהבות לקבל כסף מזומן, טבין ותקילין. חמש לירות נתתי לאחת. ועל השנייה שפכתי בקבוק שמפיין מלא. לוּ ראית כיצד תסס המשקה על העור הלבן הערום! אי אי, יש דברים נאים בעולם רחב זה. ואתה חביבי עדיין לא יצאת כמעט מירושלים! בשבוע הבא אסע לקהיר, הילווה אליי ותראה את פירושם של חיים מהו!" (עמ' 119).


* יהושע צנוירט (בר־יוסף): “קול היצרים”. הוצאת “קרית ספר” בע“מ, ירושלים, תרצ”ז [1937). דפוס העברי, של י. ורקר, ירושלים. 232 עמ'.


*

קורות חייו של ה“מוֹיְסֵר” מנחם מנדל קרמר מירושלים

מצוטט מוויקיפדיה

מנחם מנדל קרמר (1869–1938) נולד במינסק שברוסיה הלבנה, בתחום המושב היהודי של רוסיה (כיום בירת בלארוס). עלה לארץ עם משפחתו בילדותו, בשנת 1873, והתחנך בישיבת ‘עץ חיים’. השתכן בשכונת מאה שערים בירושלים וב־1890 פתח בקומת הקרקע של ביתו בית מרקחת. במקביל לעבודתו כרוקח, היה מקורב לראשי השלטון הצבאי העות’מאני בירושלים, ועבד כסוכן עבור המשטרה העות’מאנית.

במהלך ביקורו של בנימין זאב הרצל בארץ ישראל בשנת 1898, עקב אחריו קרמר, כאשר בכיסו היה צו מעצר כנגד הרצל לשימוש במקרה שיתעוררו מהומות. הרצל לא התקשה לזהות את הסוכן שעקב אחריו, והוא מזכיר אותו ביומניו.

החל משנת 1903 שימש כתב עבור העיתון “השקפה”, בו היה ממונה על הטור “השבוע”, שתיאר אירועים בירושלים, ובמיוחד ידיעות על ראשי השלטון העות’מאני בעיר, ומאוחר יותר שימש כתב “הצבי”. המשיך לשמש כסוכן עבור המשטרה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה עבד עבור המשטרה הבריטית, עד כשנה לפני מותו.

דוד תדהר כותב שבתקופת המנדט הבריטי לא היה קרמר פקיד רשמי אך היה מקבל 6 לא“י לחודש ל’הוצאות שונות של המשטרה.' תדהר מציין ש”כדי שהקהל ידע ויקבל את הרושם שהוא פקיד ‘חשוב’, היה יושב בכל בוקר על כיסא, שהיה מעמיד על המדרכה ליד חנות הבגדים ‘ספיר את ווייט’ ברחוב יפו בירושלים, ושם היה מעיין בעיתונים, כדי שהקהל העובר שם יראה איך הוא מסמן בעיפרון האדום את הכתוב בעיתון… כאילו כל המשטרה היתה תלויה בו…"

תדהר גם מציין שזמן מה לאחר מינוי שלו, של תדהר, כמפקד המשטרה בעיר החדשה בירושלים (1921) הוא עצר את מנדל קרמר, שהיה אז “כבן שבעים ומעלה, אדם נמוך בעל כרס גדולה,” בעבירות של שחיתות ומירמה, ואולם בלחץ קצינים אנגליים בכירים קרמר שוחרר.

בזיכרון הקולקטיבי של היישוב וישראל נודע קרמר כאישיות שלילית – כ“מוֹסֵר”, בעיקר בזכות איזכורו ביומניו של הרצל. מאידך ידוע גם שקרמר פעל במיספר מקרים בהשתדלות לטובת יהודים אל מול השלטונות העות’מאניים. השער הסמוך לביתו בשכונת מאה שערים זכה לכינוי “השער של מנדל קרמר”.


אהוד: יוצא אפוא שספרו של יהושע בר־יוסף יצא לאור בירושלים שנה לפני מותו של מנחם מנדל קרמר, ויש לשער שמרבית הקוראים שיערו מי שימש לו השראה לדמות הירושלמית של חיים סנדלר.

המלצות קוראים
תגיות