פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.7.1975, לפני 43 שנים

לראשונה פגשתי בשמו של ז. ברכות בתוך ביקורת ארסית למדי של ברנר, שזמנה 1919 – על הבטאון הארצישראלי “האזרח” בעריכת ש. בן־ציון. ברנר מלגלג על חוגי האזרחים והאיכרים, ורואה בספרות הנדפסת בביטאונם את כל מגרעותיה [של] ה“בעל־ביתיות”, הרומאנטיקה המזרחית והדילטאנטיות: “מן ‘הקלאסיקה’ ז. ברכות מתורגם סיפור ארוך, בן יותר מעשרים עמודים, על אודות נערה גלילית אחת, שנתפתתה ‘בצל החרמון’ לפועל הערבי של אביה ‘האזרח’.” (כל כתבי ברנר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. כרך ב‘. עמ’ 153).

את הספר “בצל החרמון”, שהופיע לראשונה בשם “אין שאטן פון חרמון” בשנת 1918, ולימים תורגם לעברית על ידי א. גולדנסון, טרם מצאתי. אף כי, גם מבלי לקרוא בו, אפשר לשער מה היה בו מן ה“ז’אנר” של התקופה אשר עורר את חמתו של ברנר.

מיטיב להגדיר זאת דב סדן בהקדמתו “במבואי האסופה” למהדורתו העברית של “הירדן סואן” ל־ז. ברכות. סדן מתייחס למאמר הידוע של ברנר “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו” – “שבו בולט פיקפוקו (של ברנר), שכמותו כשלילה כלפי ראיית ההכא [כאן], כפי שהיא נתונה בסיפוריהם של משה סמילנסקי, מאיר וילקנסקי, שלמה צמח ואחרים, ופסק דינו בא משום שהוא קובע כמין כלל, כי היישוב, מתוך שהוא צעיר ופעוט, הרי מה שהוא ישן בו, הוא המשכה של הגלות, ומה שהוא חדש בו, אין בו בנותן טיפוס־וקבע. דבריו אלה וכאלה נשנים גם עתה, ממרחק הימים, בהערכת טיבם וערכם של הסיפורים ההם הקרויים, כדין או שלא כדין, סיפורי ז’אנר, והשאלה היא, האומנם דינם, וביותר ספק דינם החלוט, עמהם, ואין אותה ביקורת טעונה ביקורת.” (“הירדן סואן”. עמ' 12).

סדן ממשיך ועוסק בצמד “רומאנטיקה ותמימות” או “אופטימיות רומאנטית”, אשר עליו יצא קיטרוגו של ברנר, ואומר:

“אכן, ברנר – שערי הרומאנטיקה היו נעולים בפניו, אבל הם שערים הנפתחים וחוזרים ונפתחים, ורבים ושונים נכנסו בהם, ואף באי שערים אחרים בכללם. למשל, מספר ‘גבעת החול’ [עגנון], הוא לימים מספר ‘השנים הטובות’ והדוגמאות לרוב. על כל פנים, ספרות ההווי ואביזריה, כפי שביצבצו ועלו בימי העלייה השנייה, צריכה בדיקה, גם בראשית שורשה המועט, גם באחרית שלוחותיה המרובות. ובבוא שעת הבדיקה, תנוח אלומת חסדה גם על דברי הז’אנר הכתובים יידיש, ובכללם דברי הראשון שעדר במערכה זו ושאסופתו ניתנה עתה בידינו.” (שם. עמ 14).

אוצר בהר סדום    🔗

מיהו אפוא אותו ראשון ספרי האידיש שתיארו את ארץ־ישראל?

לפני שבועות אחדים הגיע אליי עלון ושמו “ניב ים המלח” (גיליון 892, מאי 1975), בהוצאת מפעלי ים המלח, ומסופר בו על היהודי הראשון שהיה ספן באיזור ים־המלח וחיפש שם אוצרות ב־1905, והוא גר כיום בירושלים ושמו ד"ר ז. ברכות. ומתברר כי ברכות בן התשעים (יליד 1886), עלה לארץ־ישראל בשנת 1903, והוא [אז] כבן שבע־עשרה, לאחר שנאלץ לברוח מרוסיה בגלל פעילותו המהפכנית בתנועה לא־חוקית.

ברדתו בחוף יפו שילם בשבילו את המס בעל המלון חיים־ברוך, ואף סידרו בעבודה אצל האחים גיסין בפרדסם בפתח־תקווה. אלא שנפשו ההרפתקנית של ברכות לא הסתפקה כנראה בעבודה במושבה. היתה אז, הוא מספר בראיון עימו, שותפות בין יהודי ושמו קניג לבין שייך ערבי, בבעלות על ספינה שהובילה חיטים מכרך שבעבר־הירדן לצפון ים־המלח. בצוות הספינה היו רב־חובל יווני, שומר מוגרבי ומכונאי ערבי מיפו.

“טוב יהיה,” אמר קניג, “אם גם יהודי יעבוד בספינה.” (כך בדיוק אמרה, לדברי ברכות, גם רחל־לאה, אימם בת השמונים של הגיסינים, כאשר התקבל לעבוד אצלם: “טוב יהיה אם גם יהודי יעבוד בפרדס.”)

כאשר חזר ברכות מסיור עם יחזקאל חנקין בחורן, שם חיפשו ביצים לזואולוג אהרוני, – הציע לו קניג לרדת לים־המלח.

ליהודי לא היה אז כל סיכוי להגיע חי מירושלים אל ים־המלח, ועל כן צורף ברכות לשותפו הערבי של קניג. ניתן לו חמור, ובמאי 1905 ירד עם שיירת חמורים טעוני מזון לצוות הספינה. הוא עצמו כבר דיבר אז ערבית די טובה.

יום אחד, והוא עובד על הספינה, הופיע אצלם מוגרבי, לבוש בהידור, ובידו ספר מיסתורי. מן השיחות שניהל עם רב־החובל הבין ברכות כי מסופר בספר על אוצר הטמון בהר סדום. הצוות הפליג לדרום ים־המלח, ובמשך כמה ימים ולילות גדושי הרפתקאות סיירו במקום ולבסוף חזרו בידיים ריקות לצפונו של הים. רב־החובל דעך אחרי המסע הזה, ולאחר מותו מונה ברכות לרב־החובל.

אחרי שנתיים של הפלגות בים־המלח, החליט ברכות להמשיך את נדודיו בארץ ועבר אותה לאורכה ולרוחבה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, יצא ברכות לפאריס, כדי שלא לשרת בצבא העות’מני. הוא למד היסטוריה ופילוסופיה ועשה את עבודת הדוקטוראט שלו בסורבון. מפאריס עבר לארגנטינה ב־1916. ושם, במושבה היהודית “מוזסוויל”, שנוסדה בסוף המאה ה־19, נעשה יחד עם יוסף מנדלסון עורך שבועון באידיש: “דער קאלאניסט” (המתיישב).

הופעת השבועון נפסקה לאחר שנה עקב רדיפות האדמיניסטארציה של יק“א, ואז עבר ברכות לארה”ב, שם מצא פרנסתו כפועל בבית־חרושת למעילי־גשם. עם הקמת הגדוד העברי התנדב אליו וחזר לארץ ב־1918 במסגרת הגדוד האמריקאי. הוא נשאר בארץ כסופר ה“פורברטס” ואחר כמה שנים חזר לארה"ב, בה ישב עד לפני שבע שנים, עת החליט לחזור לארץ ולבלות את שארית ימיו בירושלים.

האיש הוא אפוא “מחלוצי העלייה השנייה, ואף קדם לה,” כדברי סדן, ו“חוויותיו ורשמיו, כמצע כתיבתו, קודמים לתקופת הלגיון [הגדוד] שהביאתהו שנית לארצנו.” (עמ' 10). כבר בתרע"ד, 1914, אנו מוצאים את שמו ברשימת ביקורת של ברנר, בנוסח הידוע, על הקובץ “מולדת” של פיכמאן: “אין ‘מולדת’ אצלכם לא רק במובן של חסרון ‘יצירות נאות מחיי־ארץ־ישראל’ – זה אין, וגם סיפורי ז. ברכות לא יעמדו לכם, ומה כי נלין עליכם?” (כל כתבי ברנר. כרך ב‘. עמ’ 272).

הקובץ “הירדן סואן” מחזיק אחד־עשר סיפורים, ומחזה – “שומרים”, שהופיעו כנראה במקורם באידיש בשניים וחצי העשורים הראשונים למאה [העשרים]. פגם בל־יסולח במהדורה העברית שלפנינו הוא היעדרם של כל ציוני המקום והתאריך להופעתם הראשונה של הסיפורים בדפוס, באידיש או בתרגום לעברית, וזאת נוסף על סגנון התרגום הלא־נעים ולא־שוטף, שאין בו מאומה מחיוניותה של לשון אידיש, ונוסף על השגיאות המרובות בדפוס ובתעתיק, בייחוד במילים הערביות.

נתקלתי לא אחת בתופעה זו: יצירות בעלות חשיבות היסטורית לתולדות הספרות הארצישראלית יוצאות מחדש במהדורות גרועות, ללא שום ציון ביבליוגראפי, על־ידי מו“לים חסרי אחריות הסוברים שבהיעדר התאריך ה”מיושן" ייראה הספר “חדש” ו“מושך” בשוק הספרים.

סיפוריו של ברכות והמחזה שלו עומדים בסימניהָ האופייניים של הספרות העברית הרומאנטית והתמימה שנכתבה בארץ־ישראל באותה תקופה. אין פירוש הדבר שהנושאים אידיליים. אדרבה, הרבה עצב מושקע בסיפורים, אשר כמעט בכולם קיימת צמידות לנושאים אקטואליים ולפרקים אוטוביוגראפיים, האמורים לשקף את הפרובלמאטיקה של התקופה.

ב“הירדן סואן” זו אהבתו של נער תימני לבת־איכרים שאינה מעריכה את “התימני”. הסיפור מבטא הלכי־נפש באמצעות חלומות והזיות, הטבע לוקח חלק בסערות הנפש של הגיבור, אשר סופו נופל חלל על חוף הירדן הסואן, בידי מרצחים ערביים. אף שמצד הנושא קיימת כאן אותה קליטה של מרירות המציאות שעליה דיבר ברנר, הינה מצד עיצובו נישאר הסיפור בתחום הרומאנטי, וניסיונות ההפנמה מתגלגלים בפיוט ובאגדה. הגיבורים קיימים במציאות, לעיתים אתה מזהה אותם בשמותיהם הפרטיים: אבשלום, יגאל, גלעדי, סנדר, חיה־שרה, ישראל, מיכל, יחזקאל – אך קיומם בסיפור רופס, סכימאטי וכמו גזור על פי תבניות־טיפוסים של התקופה.

“תחת השקמה” הוא סיפור אהבה המתרחש בין נודד יהודי וזריפה הערבייה במקום שבו נבלע הירדן בים־המלח, והוא כנראה הד רומאנטי לתקופת ים־המלח של המחבר. הנוף, גם בשיממונו, נושא אופי אגדי, ומתפעם לפי הלמות ליבו של הגיבור.

סיפורים כגון “בפתח ואדי ערה”, “לילות ליד ואדי עמוד” או המחזה “שומרים” עוסקים ביחסים שבין איכרים לשומרים עבריים, ובינם לבין השכנים הערביים, והסכסוכים עימם המסתיימים לא־אחת בשפיכות דמים. וכן בעזיבת בני האיכרים את הארץ. ועוד נושא אקטואלי אז – נטיית ליבן של בנות־האיכרים ל“יחפנים” [הפועלים], ולשומרים העבריים, והקונפליקט הנוצר עקב כך.

יוצא־דופן הוא הסיפור העדוּתי “במיצר הדארדאנלים”, המביא מפי עד־ראייה את פרשת הגדוד העברי הראשון שנלחם [נגד התורכים] בחזית גאליפולי. פרק זה מזכיר בעוצמתו ובערכו ההיסטורי את יומניו של טרומפלדור מאותה תקופה.

אחרון על־פי הזמן המתואר בו הוא הסיפור “מצבת העבר”, ובו הדים לראשיתה של העלייה השלישית – הבחורה שנאנסה באוקראינה אינה מוצאת מרגוע לנפשה בקבוצה הצעירה, בהרי ירושלים. אלא שבמקום הלך־נפש, תיאור פסיכולוגי ותודעה עצמית של הגיבורה – שוקע שוב עולמו של ברכות בהזיות, ובהן נופים ואדם מתפתלים בתמונות ובתנועות נרגשות, נרגשות מדי.

* ז. ברכות: “הירדן סואן”. מאידיש: מ. חלמיש. הוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ. ירושלים־תל־אביב־חיפה. תשל”ד [1974]. 236 עמ'.

הערה מאוחרת: “האחים גיסין” מפתח תקווה, שאצלם עבד ז. ברכות – מדובר באחים משה גיסין ושלמה זלמן גיסין. משה גיסין היה בעל מלון גיסין בכניסה למושבה מצד מערב, רחוב ז’בוטינסקי היום, והיה אביו של אבשלום גיסין, שנפל במלחמה על הגנת המושבה במאי 1921.

בביתו של שלמה זלמן גיסין, בצפון המושבה, ישב י. יערי פולסקין וכתב את ספרו “חולמים ולוחמים”, ובו גם פרק על אבשלום גיסין. מהדורתו הראשונה של הספר יצאה בהוצאת: “המו”ל ש.ז. גיסין, פתח־תקווה, ארץ־ישראל, תרפ“ב [1922]).”

בביתו־מלונו של משה גיסין התגורר הסופר יעקב רבינוביץ, שתיאר את הבית ברומאן שלו “נדודי עמשי השומר”.

בנו הצעיר של משה גיסין היה אפרים גיסין, ראש המועצה הכפרית בפתח־תקווה ומראשי התאחדות האיכרים.

אימם של האחים, רחל־לאה גיסין, היתה אישה קטנת־קומה והיא חששה שביום תחיית המתים ידחפו אותה הצידה והיא לא תספיק לצאת מבית הקברות של המושבה. על כן ציוותה שמצבתה תוצב ממש בפתח בית הקברות, והמצבה העתיקה ניצבת שם, בצורת קבר רחל אימנו עד עצם היום הזה, ויש המדליקים עליה אפילו נרות. בית הקברות סגולה התרחב מאוד מאז, והכניסה אליו הוזזה צפונה.

שלמה זלמן גיסין היה מראשי ועד המושבה ואיש רב־עלילות. בנו אברהם גיסין, ממפקדי גדוד “העין” בתש"ח, היה נשוי לבת־דודי מרים, בתו של דודי ברוך בן עזר ראב.

נכדו דורון גיסין, שהוא גם נינו של יהודה ראב בן עזר, עוסק כיום [2017] רבות בשימור תולדות המושבה.