פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.1.1973, לפני 44 שנים

בחשאי ובסודי־סודות, כאילו דבר סתר יצוק בהם, יצאו לאור מחדש במהדורה מצולמת שני כרכי הירחון “המעורר” אשר אותם ערך י.ח. ברנר בשנים 1906–1907, בשבתו בלונדון. הוא היה אז בחור כבן עשרים ושש, אשר לפני זמן לא רב נמלט ממשפט צבאי, שעונשו הצפוי היה מוות, בעוון עריקה מן הצבא הרוסי, שבו שירת כשלוש שנים עד לפרוץ מלחמת רוסיה־יפן.

בחשאי, אבל מדוע? האם חוששים כי עשרות אוהביו של ברנר יעוטו על המהדורה ויחסלוה בין יום? העובדה היא: הכרכים לא הגיעו למערכות העיתונים, לא פורסם עליהם במודעות ואינם נמצאים כלל למכירה בחנויות הספרים. לעומת זאת, הייתי נוכח ביום עיון ספרותי שנערך לתלמידי תיכון בקריית־שמונה, ושם חילקו להם במתנה מאת ההסתדרות כמה עשרות כרכים של “המעורר”.

*

ברנר הוציא את חוברות “המעורר” בתקופה קשה לספרות העברית ולעם היהודי: אחרי הפרעות ברוסיה, כאשר גם “השילוח” פסק לצאת לזמן־מה, ולא היתה במה לספרות העברית החיה. בדבריו אל הקורא, הפותחים את החוברת הראשונה בינואר 1906, לפני שישים ושבע שנה, מביע ברנר מישאלה ש“המעורר” – “יהיה לאי, למצודה בודדה של מיספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחק־יה, ורק דבר אחד מאחדם ומאגדם – יום מחר. וזה הפלא: אף־על־פי שכל אלה הכוחות הצעירים הם קונקורנטים נלהבים ועזים בנוגע לאותו ‘יום מחר’ וכל אחד ואחד חפץ למשול בו דווקא ממשלה אוטוקראטית – בכל־זאת הם מתכנשים בצוותא חדא, מדברים בנחת ובענווה, או גם בחום ובהתלהבות ואין פרץ ואין צווחה…”

בחוברת הראשונה מתחיל ברנר לפרסם בהמשכים את סיפורו מחיי מאסרו, לאחר העריקה מהצבא הרוסי, “מא. עד מ.”. ובכרך השני של “המעורר”, בחוברת ינואר 1907, גם כן בהמשכים – את מחזהו “מעבר לגבולין”, המתאר את חיי סביבתו הקרובה בלונדון בשנים אלה.

בקונטרס ה' של “המעורר”, מחודש יוני 1906, מפרסם ז. שניאור את שיריו “לה” “יודוי” ו“כך נושקים אצלנו” (“מחבקים עד כדי חניקה ועד לידי פריקת עצמות / ולוחצים חזה לחזה עד שלא יידע כל אחד / בין ליבו ובין לב חברו”). הספרות הנועזת מעוררת הרבה רוגז, וברנר חותם את קונטרס ח', מאוגוסט 1906, ב“מעין גילוי דעת”:

ב“‘יידישע גאזעטען’ היו”ל באמריקה מזהיר מר תשר“ק באזהרה חמורה את ‘אחת האגודות הספרותיות שבלונדון’ לבל תתמוך, חס־וחלילה, ב’המעורר' מפני ספרות־הזנוּת נמצאת בו (קטעי־רשימותיי ‘מא. עד מ.’ ושירי ז. שניאור), ומפני שהרושם של ה’אזהרה' הוא, כי ‘המעורר’ מקבל תמיכה מכל צד וסכנה גדולה נשקפת לעולם היהדות ממנו, לפיכך הריני מוצא לנכון להרגיע את הכותב והדומים לו ולהודיעם, כי מו”ל ‘המעורר’ לא פנה מעודו בשביל שום תמיכה לשום אגודה ספרותית בלונדון ־־־ ‘המעורר’ נוסד בראשיתו ע“י אגודת ‘מסדה’ (סניף לאגודת “דוברי עברית”) שאספה בשביל הקונטרס הראשון למחצית הוצאות הדפסתו, ומיני אז אין ‘המעורר’ יוצא אלא על־ידי הח”מ (חבר אגודת “מסדה” הנשאר) ולמן הקונטרס הרביעי גם ע“י אגודת מפיצי שפת עבר באמריקה, שקיבלה על עצמה להפיץ ממנו מיספר מסויים של אכסמפלרים. כפי שרואה הקורא, לחינם אפוא היה כל הצלצול מצד סופרה של ה’טאגעבלאט' ואולי לשווא הוא גם פחדו, כי במהרה יהיו ילדים קטנים מתים בעוונו של ‘המעורר’. – י.ח. ברנר.”

את חוברות “המעורר” סידר ברנר במו ידיו בדפוס, הגיה, הדפיס ושלח למנויים. בחוברת האחרונה של הכרך הראשון, מדצמבר 1906, עדיין נשאר גם בצילום המשפט הבא בכתב־ידו:

“אבקש לחתום גם על השנה הבאה. י. ח. ברנר.”

כשהתחיל מוציא את “המעורר” היה, כנראה, מצב־רוחו של ברנר מרומם, והוא מחבר מודעה היתולית, פרסומת לבית־הדפוס של נרודיצקי אשר בו עבד למחייתו כסדר וכמגיה ובו גם נדפסו חוברות “המעורר”:

“פרק שירה. הבחור הזעטצער מה הוא אומר? הבחור הזעטצער אומר: הידעתם מפני מה יוצא הכול, הכול: ספרים, עיתונים, מודעות, כרטיסי־ביקור, וכיוצא בה, וכיוצא בזה מבית־דפוסו של י. נרדיצקי, 48 מייל ענד רויד, איסט, ביופי כזה ובהידור כזה ובמיקח השווה?! שלושה טעמים בדבר: א) מפני שיש להמדפיס הזה השלמה רבה בהדפסה. ב) מפני שרבים בעלי־עסקו ורבות הכנסותיו ויש לו היכולת לעשו מלאכה יקרה ולא ביוקר. ג) מפני שהוא משלם שכר טוב לי, להבחור הזעטצער, בהאי עלמה, ויש לי החפץ להשתדל בגללו ולעשות הכול על צד היותר טוב. ולפיכך, מי שישא ויתן עם בית־הדפוס של י. נרודיצקי, לא יתחרט.”

בחוברות הבאות כבר אין מצב־רוחו של ברנר מרומם כל כך, ומודעותיו של נרודיצקי מופיעות כסדר, ובקיצור ענייני.

בסוף קונטרס ו', יוני 1906, מביא ברנר בחתימת “בר־יוחאי”, הרהורים “על הדרך” אשר הינחו אותו בייסוד “המעורר”:

"כי כה יאמר המעורר!

"ראה, בן הגלות, הנה לדפוק בדלתֵי ליבך הכואב באתי כיום הזה, ־־־

"כיום הזה – אשר אי־הדעת מולכת בכיפה, ודברי תורה נתמעטו, וכעיוורים נגשש באפלה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכול, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמיים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים, הבודדים, הנזירים לבקש את האלוהים – ולא ימצאו…

"כיום הזה, – הנני בא אליך, אח נדכֶּה.

"ולא להתיימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמאטים שלי הקבועים, לא לצווֹתך: זו המסילה האחת והיחידה, לכה בה ותמצא מגרעה; (כנראה, מרגעה. – א.ב.ע.).

"כי לא מרגעה תדע איתי, אחי, אף לא שלווה ולא הנאה.

“כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך ולאמר: שאל, בן־אדם, לנתיבות עולם, שאל אי־הדרך, אי?…”

המילים האחרונות נעשו, למן הכרך השני, מוטו המופיע מדי חודש בראש שערו של הרונטרס, ומילים קשות מאלה מופיעות ב“פנקס קטן” בחוברת יולי־אוגוסט 1906, אף הן בחתימת “בר־יוחאי”:

“הן עם של יהודים אין בעולם. הן הגלות סוף־סוף יכלה לנו. אין כבר עם. יש בהולים־מטומטמים ומופלגי־תורה בליטא, טיפשים ופראים בפולניא, הדיוטים ונבזים בגליציא, נרקבים ומעלי־באשה באונגריא ורומניא, גסים וקהים באנגליה ובאמריקא, שנוררים ומזוהמים בפלשתינה, צבועים־אנוסים ודשנים־כרסתנים בגרמניה ובפרנציה ובאיטליא, וכולם, כולם ספחת אם לעצמם ולעם אשר בתוכם הם יושבים – אבל לא עם! כי אלמלי היתה בתוך כל אלה אף מקצת ממה שרגילים לסמן בשם רגשי עם בריא, כי אז היה צף ועולה יום אחד אל כל התופת הגופנית והנפשית, שאנו, השרידים, נמצאים בה – אלמלי היתה בתוך אלה אף קצת ממה שצריך להיות לנבראים בצלם שמעון בן־גיורא ושמעון בר־כוכבא, היתה תנועת־השחרור שבקרבנו אחרת, לגמרי אחרת…”

ובאותה חוברת, מתוך ברכה אירונית ליובל החמישים של אחד־העם: “למן העת אשר כתב אחד־העם את עבודתו הידועה ע”ד הרמב“ם, שנדפסה בחוברת המשולשת האחרונה של ‘השילוח’, נסתלק כבודו מעל ספרותנו. ברכתנו העיקרית היא, אפוא, כי יוסיף להתהלך בינינו, כי לא יעזבנו… אחד־העם לא עסק כל ימי עבודתו בספרותנו, אלא בשאלת הלאום שלנו, משאלותינו האנושיות לא סיפק, – לא עסק בזה; הוא לא נגע באותן הנימין שנשזרו בליבותינו ע”י כתביהם של ברדיצ’בסקי, פרישמן, בריינין, הלל צייטלין ודומיהם."

פרק לעצמו הוא ה“קורספונדנציה”, שצירף ברנר בשולי חוברותיו.

נובמבר 1906: “לאחי ורעי ולכל הבאים עמי בחליפת־מכתבים הנני מודיע, כי ההחלטה שלי לנסוע לא”י נדחתה, לפחות למשך של שנה שלמה; לכל השנה הזאת הנני נשאר בלונדון לערוך ולהוציא את ‘המעורר’.

ליבג’ניה שורצברג: בבקשה, לבלי להוסיף לכתוב אלי.

ליקיר ורשבסקי: “מסיבות טכניות, חברי, נשארה רשימתך ‘חיים’, שהיתה צריכה לבוא בקונטרס זה, לחוברת הבאה.”

“לא"ד ש"ם וו"ן: בשיריך, בייחוד בראשון ובשני, יש איזה ‘שטימונג’, אבל הטכניקה גרועה.”

לרבים מבני גליציה: “עד מתי תאבדו תווי־פוסטה ותלאו כל־כך בדרישותיכם הבלתי־פוסקות לשלוח לכם חוברות־למבחן בעת שהמערכות העבריות יודעות כבר מן הנסיון את טיבכם למדי ואינן שולחות?!”

אפריל 1907: “למר מ. וו. בש"ן: התדמה כי אין ביד אחר זולתך מאסף ‘הזמן’ הוצאת עזרא גאלדין, כי העתקת משם את השירים וחתמת עליהם את שמך?!”

יוני 1907: “אהובתי, ספיר, (מ.פ. בשיקגה) – בוסר. אבל אם המחבר עודנו צעיר, אפשר מאוד שיהא יודע לכתוב ברבות הימים.”

*

נסחפתי אחר הפכים הקטנים של ברנר העורך ועדיין לא אמרתי דבר על הפמלייה של “המעורר”. השתתפו בו סופרים, מסאים ומשוררים כר' בנימין (דב סדן טוען שר' בנימין היה הפיגורה המרכזית ב“המעורר”), א. ביילין, בר־טוביה, ז. שניאור, ג. שופמן, יעקב כהן, פ. לחובר, פיכמן, מאיר וילקנסקי, ש. פינסקי, מ.י. ברדיצ’בסקי, יצחק קצנלסון, צ.ז. ויינברג, דוד פרישמן, יקיר ורשבסקי, מ. לזרסון, דוד שמעונוביץ, פרץ הירשביין, ש. ביחובסקי, יעקב שטיינברג, דבורה בארון, א.א. ליסיצקי ואחרים.

ובאו תרגומים ובהם משל איבסן, מטרלינק (“המופת של אנטוניוס הקדוש”, מחזה), אוסקר ויילד (“שלומית”) וליב שסטוב.

בדרך כלל מושכים לב קורא כמוני דווקא השמות הפחות ידועים. סיפוריו־ציוריו הקצרים של יקיר ורשבסקי, ש[לימים] ביקר בארץ־ישראל ב־1914 ופירסם רשמי מסע בספר “מן המולדת”: (וארשה תרע"ט, 1919), וניספה בגטו וארשה ב־1942.

שיר של יעקב לרנר.

השיר היפה “אז…” של ש. פינסקי, המתחיל בשורות: “…אז היה ליל סגריר, ואני מצאתיך אז ערירה / תועה ברחוב – – / כמדומה, שנשא האוויר מפיך איזו שירה / של ברוך או קוב…”

רשימות מחיי ארץ־ישראל של מאיר וילקנסקי. “משא ערב” הידוע לר' בנימין. ו“מכתב מא”י" בשם “גליליה”. שכתב ישראל איתן מיבנאל בשנת תרס"ה, 1905, ומנסה לתת פורטרט של נערה ארץ־ישראלית יפה בת שמונה־עשרה, שפגש בה הכותב על שפת ים כנרת, אשר –

“התנהגותה, דבריה בחברת צעירים, הם תמיד פשוטים וטבעיים, בלי שום טקסים, בלי כל מלאכותיות, מידברה נאוה, קולה צלול ונעים; מִבטאה מדויק מאוד – מתיזה היטב את ה”רי“ש”, מבחינה בין ‘אל"ף’ ל’עי“ן', בין 'חי”ת' ל’כ“ף' רפה, ואפילו בין 'כ”ף' ל’קו“ף'. את ה’בּי”ת' היא מבטאת תמיד חזקה, כנהוג בגליל. ואולם סגנונה עני, הן במילים והן במִבטאים. היא אוהבת לקרוא, אבל ספרים לא עבים, סיפורים לא ארוכים. אינה יכולה לגמור את ‘המסכנים’ [עלובי החיים] של ויקטור הוגו ומתענגת על סיפורי מופסן ועל שירי טשרניחובסקי.

“בכל זאת מדברת היא על האהבה בתמימות של ילד. אין לה ניסיון בחיים. אינה רואה את הניגוד העצום שיש בין המציאות הטבעית ובין החובה המוסרית. שלושה דברים היא אוהבת: ארץ־ישראל, השפה העברית וצעירים יפים. יש מוסיפים גם את ארוסהּ, על־כל־פנים היא מאמינה שצריך לאהוב את הארוס.”

וכמובן, “אחד מתענוגיה הנבחרים היא הרכיבה על סוס,” ו“כבדווית היא דוהרת בשדה.”

* “המעורר”, קונטרס למחשבה ולפיוט. נערך ויו“ל בכל חודש ע”י י.ח. ברנר. לונדון. בדפוסו של י. נרודיצקי, 48 מייל ענד רויד, מזרח. שנה ראשונה, 1906. שנה שנייה, 1907.

מהדורה מצולמת יוצאת לאור על־ידי משכן י.ח. ברנר וחבריו בארכיון העבודה. ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ־ישראל. תל־אביב. תשל"ב. 1972. כרך א‘, שנה ראשונה, 1906. כרך ב’, שנה שנייה, 1907.