פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 9.6.1978, לפני 39 שנים

ספר מוזר הוא ספר־זיכרונותיו של צעיר־אחיו של יוסף־חיים ברנר “גדולה היתה הבדידות”. דומה כי בנימין ברנר השתדל בכל אורח־חייו, ובעיקר גם בכתיבתו, להיות שונה בככל האפשר מאחיו הגדול.

יוסף־חיים סלד מערבים, בנימין חי בקירבם חודשים אחדים כבדווי לכל דבר. יוסף־חיים לא התלהב מן הצבאיות (אף שהכיר בנחיצותה בארץ־ישראל) ולא אמר דומני מילה טובה על אנשי “השומר” בכל כתיבתו, בא בנימין אחיו ונעשה שומר בכרמים ולימים גם חייל בגדוד העברי־העברי שלומד לאהוב את חיילותו. יוסף־חיים לא האמין ביחסים רומאנטיים בין יהודים לערבים, לא בחיים ולא בספרות, בא אחיו ומספר פרשה של אהבה ואירוטיקה עם בדווית צעירה ויפה, בתקופה שבה שימש כחייל במשמר על גשר הירמוך (עליו עוברת מסילת־הברזל לדמשק), ליד אל־חמה.

יוסף־חיים היה איש אמת צרופה ומרה, שעקבותיה לא רק בחייו ובעדויות מכריו וידידיו, אלא ברור שהיא־היא שעומדת ביסוד דמויות גיבוריו בסיפורים – ונשק דומה שלא נשא עימו מעודו בארץ־ישראל – והנה בנימין איש הדימיון הוא, ולדבריו, מעורה בארץ וביושביה מראשיתו בה, נושא עימו אקדח, ולעיתים קרובות קשה להבחין בזיכרונותיו ובסיפוריו בין אמת לדימיון, כפי שהוא עצמו מודה, לאחר תיאור היתקלותו בשני גזלנים ערביים בוואדי ליד כינרת:

“אחר־כך נודע לי שהוואדי שנקלעתי אליו הוא ואדי פיג’אז ההולך ממורדות יבניאל אל הירדן, והוא ידוע גם בשמו ‘ואדי חרמיה’, כלומר, מקום מקלט לגנבים ולשודדים, ששומר נפשו ירחק ממנו. מיד נמלאתי גאווה שהעזתי להיכנס למאורתם של שודדים, וברבות הימים הייתי מייפה את המעשה בכחל ושרק מדימיוני, ומספר מעשה נורא שהיה בי ואיך נחלצתי מן הסכנה באומץ ליבי וברוב תושייתי.” (שם, עמ' 54).

דומה, כי מילות־וידוי אלו מסבירות חטיבות רבות בספר זיכרונות זה, שהמעשים המסופרים בו יופו לא פעם בכחל ושרק, עד שכמה מהם כמעט שאינם מתקבלים על הדעת.

כמו למשל כל אותו פרק מעמוד 72 והלאה, המתיימר לתאר את שהותו של בנימין ברנר בקרב שבט בדווים בדרום הארץ, מעשה התאהבותו בנערה בדווית (מוטיב החוזר פעמיים בספר!) ופרשת הצבוע, הנקראת כצ’יזבאט מאותה תקופה:

“בשעה מאוחרת שכבנו רושדי ואני על ראש ההר, דרוכים לקראת הבאות. לא עבר זמן רב ומעברו האחר של הוואדי נשמע צחוק אדם מלעיג ומתגלגל, ונשתתתק. אני, שלא האמנתי לסיפורו של רושדי, נזדעזעתי. נדמה היה לי שאיזה איש שנטרפה דעתו עליו נתן את קולו בצחוק. עד שאני תוהה ומתוח, נשמע הקול שוב, ושוב, ושוב. מכאן ואילך איני זוכר כלום. בבוקר, כך סיפרו לי, באו רושדי וחבריו ומצאו אותי ישן על מדרון ההר. איני יודע אם אמת דיברו או שמא תיעתעו בי, אבל עובדה היא שאיני זוכר כלום למן הרגע ששמעתי את קולו של הצבוע ועד שהעירוני על מדרון ההר. הם סיפרו לי שלא רציתי לזוז מן המקום, ולא הועילו כל שידוליהם, ולכן עזבו אותי שם, עד שמצאו אותי ישן. נראה שהצבוע התחיל מושך אותי בצחוקו, כך אמרו, ואני התחלתי להימשך אליו, אבל משהו הפריע לו כנראה, ולכן נשארתי ישן באמצע הדרך. המעשה הזה עבר בכל המחנה ורבים סיפרוהו בנסחים שונים, וזמן־מה הייתי עיקר עניינם של הנערים הבדווים.” (שם, עמ' 79).

שכל זה יארע לאחיו של ברנר, ולא יותיר רושם כהוא־זה בכתביו של ברנר עצמו – כמעט קשה להאמין. מה עוד שחלק ניכר מהרוח ומתוכן הדברים שמספר האח הצעיר מנוגד כמעט לגמרי לכל מה שברנר ראה והכיר בארץ־ישראל, וכמעט קשה להאמין שבמשך כל אותן שנים היה לו לברנר בארץ אח הרפתקן, כמעט גיבור, שומר, מעורה בחיי הערבים, יודע היטב ערבית, מאוהב בשתי בדוויות, חייל בגדוד, בחור בעל כוח גופני רב, מזויין בנשק מנעוריו וכולי וכולי, שהרי לוּ היה האח הצעיר כזה, מה צורך היה לו לברנר בדמות החיובית היחידה של צעיר ארצישראלי שבכל כתביו, הוא עמרם, נכדו של אריה לפידות, ב“מכאן ומכאן”?

הסיפור הוא משנת 1911, וזו השנה שבה בא בנימין הצעיר לארץ, אך ברור שלא בנימין הוא ששימש לו דגם (קרוב לוודאי שהסיפור נכתב טרם בואו ארצה [וגיבורו גזור בדמות הנער דב־ברל פסילוב מעין־גנים]), ומתגנב אפוא חשש בלב, כי ברנר לא ראה באחיו דבר מכל מה שהאח הצעיר מבליט בזיכרונותו מאותה תקופה. וברנר היה איש חד־עין וישר־להכאיב.

לכאורה, נראים היחסים בין בנימין ברנר לאחיו הגדול קרירים לגמרי, ולא פעם מציין האח הצעיר, כי לא מצא דמות־אב באח המבוגר. אך תחושת זרות זו מצוייה גם בדבריו על בני המשפחה האחרים שמצויים בארץ, כגון אחיו מאיר, ואחיותיו, ואין לדעת אם זוהי הרגשה סובייקטיבית חזקה של הנער (שהיה בן אחת־עשרה בבואו ארצה) שמצוי בתקופת התבגרות ללא אב ואם ומתגלגל מקום למקום מבלי שגידולו וחינוכו יוטלו על איש או משפחה מסויימים, וכל זאת על רקע הבדידות של חיי רווקים שאכן איפיינה את צעירי העלייה השנייה.

או שמא מבקש בנימין ברנר לרמוז, כי זרוּת וכמעט התנכרות זו היתה מעין תו־היכר שאופייני למשפחת ברנר ובמיוחד ליוסף־חיים הטרוד בצרותיו ובצרות הכלל, ואולי היה פשוט איזה אנטאגוניזם בין האח הצעיר למבוגר, מה עוד שאפילו נקבל מקצת עדויותיו של בנימין יסתבר לנו שלא היה נער קל כלל וכלל וכי מוריו ומיודעיו לא תמיד שבעו ממנו נחת.

נקודת הצומת בפרשת כל היחסים הללו, והמקרה הבולט היחיד שבו ברנר, בעצם ימיה הקודרים של מלחמת העולם הראשונה, נחלץ לעזרת אחיו הצעיר עד כדי סיכון מעמדו ומקום־עבודתו שלו כמורה – היא הפרשה שהיתה ידועה אך דומה כי למלוא פרטיה היא מסופרת לראשונה בספר הזה – פרשת הסטירה שהעניק יוסף־חיים למורהו של בנימין בבית המדרש למורים בירושלים, א“מ ליפשיץ. וזאת לאחר שבנימין גורש מן הסמינר בעקבות האשמת־שווא של אחד המורים, כאילו גנב ממנו הנער ספר ישעיהו עם פירושים. הדו”ח שכתב יוסף־חיים על השתלשלות המקרה מודפס בספר, ולדברי בנימין ברנר, זוהי הפעם הראשונה שהדברים האלה מתפרסמים.

כמי שגורש אף הוא מבית־הספר בהיותו בערך באותו גיל, ובעוון הכאת־מורה (מתוך הסתבכות בלתי־נחוצה אך אופיינית לגיל ההתבגרות, וכאשר כל צד בטוח בצדקתו) – חשתי הזדהות לא־מעטה עם סיפור זה, שמתאר התדרדרות ביחסים בין מורים לתלמידים, אשר כמין מורסה היא נבקעת דווקא בעקבות איזה עניין לא חשוב, מקרי, הנעשה לסמל ומחייב את המורים לענוש תלמיד אחד בעוון המצב המעורער של בית הספר כולו.

התקוממותו של ברנר, היחלצותו לבוא במיוחד לירושלים לעזרת אחיו, הניסיון (המכרסמו מבפנים כל העת) לא לערער על העונש עצמו, שבא בעקבות התחצפות למורה, אלא להסיר את כתם הגניבה (שלא הוכחה) משמו של אחיו הצעיר – כל אלה מרתקים כמין גירוי בפצע כואב, ורק כאשר נוכח יוסף־חיים כי הנהלת הסמינר מתחמקת מהסרת האשמה הלא־מבוססת של אחיו בגניבה, הוא נוקט (במבטו־לאחור – כמעט במחשבה־תחילה) באקט המכאיב־הסמלי של סטירת־לחי פומבית:

“והרימותי את ידי – בפעם הראשונה לימי חיי – ועל אדם חלש – (– – –) מר ליפשיץ היה זה שעשה לעיניי דברים, וביחס לאדם קרוב, שאי־אפשר היה לבלי להעירהו על־ידי איזה מעשה מצידי, כגון רקיקה בפנים או מכה בלחי. הוא היה האחד, שהיה צריך לעשות לו כאשר זמם. יהא גם הוא ‘קורבן’ פעם! מידה תחת מידה.” (שם, עמ' 133).

וברנר צדק. באשר משקלה של הסטירה מהדהד עד היום, והוא שמטהר, מעל לכל צל של ספק, את אחיו הצעיר מאותה הסתבכות באשמה אווילית. אך כשמעמידים פרשה זו על רקע היחסים הקרירים שבין האח המבוגר לצעיר, כפי שהם מתוארים על פני מרבית דפי הספר שעוסקים בכך, מתעוררת איזו תהייה אם לא היה בה, בתהפרצותו של ברנר, גם איזה רגש אשמה סמוי על שהוא מזניח את חינוכו של אחיו הנער המתבגר.

אחד התלמידים בבית המדרש למורים, המכונה תחילה בשם “פלאי” ואחר־כך בשם משפחתו – נוביק, הוא תלמיד השנה החמישית ומבוגר בכשנתיים מבנימין ברנר (תלמיד הכיתה השלישית) – מוזכר בדו"ח שכתב ברנר על הפרשה “חומר לתולדות הפדגוגיקה בירושלים החדשה, – (שם, עמ' 117). לדברי יוסף־חיים ובנימין, המסתמכים על דברי המורים בסמינר, היה זה התלמיד נוביק שהפיץ את השמועה שספר ישעיהו עם פירוש מדעי, שהיה שייך למורה ד”ר נבון, נמצא אצל התלמיד ברנר.

לא הייתי מתעכב על פרשה זו אלמלא הייתי סבור כי המדובר הוא באחד מבני פתח־תקווה בשם פ. נוביק, שלמד בשנים ההן בבית המדרש למורים בירושלים, והוא כיום בן שמונים וחי זה שנים רבות בפאריס, וכתובתו ידועה.

הוא נזכר גם בעדות אחרת מן השנים ההן – (1916–1917), בספר היובל הראשון של פתח־תקווה, משנת תרפ“ח [1928], בעמוד תקי”ח. שם מסופר כיצד נאסר יחד עם עוד שנים־עשר צעירים מפתח־תקווה והובא לירושלים, לאחר גילוי רשת הריגול של ניל"י, והצליח יחד עם אחיו הצעיר ועוד כמה מחבריו, להימלט ממאסר ולחזור ברגל מיררושלים לפתח־תקווה בתוך מהומת הצבא התורכי הבורח מן האנגלים.

אם אכן זה האיש (ואינני יודע אם בנימין ברנר יודע שעדיין בחיים הוא) – היה מעניין לכתוב אליו ולשמוע את גירסתו שלו לכל אותו מאורע, שהוא נקלע להיות אחד ממסובביו העיקריים, ואף להיכנס בזכותו לתולדות הספרות העברית, אף כי לא על לחיו שלו סטר ברנר. היותו של נוביק בן מושבה ארצישראלית ודאי שלא הגבירה את מידת האמון שרחש יוסף־חיים לעדותו.

* בנימין ברנר: “גדולה היתה הבדידות”. עם עובד, תשל"ח [1978], 245 עמ'. כותרת המאמר: בעיתון: “בין אמת לדמיון”.

*

אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: פלטיאל נוביק [יליד פתח־תקווה, 1898] היה דודי עוד לפני היוולדי. הוא היה נשוי לאחותה המבוגרת והיפהפייה של אימי, צֶלָה (צביה) ליפסקי מפתח־תקווה, שמתה אחר לדתה את בנה אוֹרי. מצבתה ניצבת בבית הקברות טרומפלדור בתל־אביב. משפחת ליפסקי הציונית עלתה מלודז' לפתח־תקווה ב־1921.

אביו של פלטיאל, דוד נוביק, הנגר, רשם פרק בל־יישכח בתולדות פתח תקווה כאשר הזעיק את הצבא הבריטי לעזרת המושבה בהתקפת שבט אבו־קישק עליה בחודש מאי 1921. הנה הקטע על אודותיו מתוך ספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”:

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

“הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס־אל־עין ולהזמין את הצבא?”

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג’נין לראס־אל־עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת־הרכבת בראס־אל־עין [ראש העין], שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח־תקווה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח־תקווה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת־הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח־תקווה.

“אנגליש אופיצר?” פונה נוביק לקפיטן.

“יס?”

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

“עראב בומבארד פתח־תקוה קולוני, קום הלפּ… אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ… טויט אלע מענטשן… פּיפּל… קום הלפ!” כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.