רקע
אהוד בן עזר
"גננים" לאשר ברש, 1944
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 2.6.1972, לפני 45 שנים


תחת השם הפאסטוראלי “גננים”, ספרו של אשר ברש, אשר החודש מלאו עשרים שנה לפטירתו, מסתתר רומאן ארץ־ישראלי מעניין, לוקאלי, ובו סיפור חייה של אישה מיוחדת־במינה, סיפור עצוב, הכתוב בהבנה פסיכולוגית דקה לנפש אישה. זמנו של הסיפור הוא שלהי שנות השלושים, ובסופו נרשם: “תל־אביב, תרצ”ח" [1938].

הגננים הם שני אחים, מנשה ואפריים קליגר, המקימים לעצמם במו־ידיהם חלקת פרחים גדולה בשכונת “מעין־גנים” (כנראה רמת־גן), אשר ממזרח לתל־אביב. הם אנשים פשוטים, טובים, ישרים ונאמנים. אנשים חיוביים וחרוצים אשר ליבם לא הולך בגדולות. אפריים, הצעיר, הוא איש תוסס ובעל חוש־הומור, מסוגל ללימודים. מנשה הבכור הוא איש “בלי חוכמות”, רציני, אך ניחן בבינה מעשית, בזריזות ובחוש נכון בכל מלאכה. ידידות־אמת שוררת בין השניים במשך כל ימיהם.

בספינה המביאה אותם ארצה הם פוגשים נערה בשם מירה, הנספחת לאחת מקבוצות החלוצים ההולכים לקיבוץ. לב השניים נקשר בנערה והם מתאהבים בה. וכל אחד מהם נכון בליבו לוותר עליה לאחיו.

לאחר גלגולים ואכזבות בקיבוץ מגיעה מירה לתל־אביב ופוגשת מחדש בשני האחים. שני האחים מבלים עימה בקונצרטים ובנשפים, עד שנופל הפור: מנשה הבכור הוא שיציע לה נישואים. וזאת הוא עושה בעת טיול רציני על שפת הים בתל־אביב, ומקבל את הסכמתה של מירה אף שהיא אומרת לו: “אגיד לך את האמת, אפריים טוב בעיניי ממך, אבל יודעת אני, כי לי ניתת אתה.” (עמ' 67).

ואולם ליבה של מירה אינו שלם, וכבר באותו טיול ראשון על שפת־הים היא מהרהרת: “היא שיערה לה אחרת, אחרת לגמרי, אחרי הרומאנים האחדים שהיו לה בגרודנה ואחר־כך בקיבוץ בארץ, מהם שניים קשים מאוד, שתקפו עליה כחוליים רעים, עוד חלמה על אדם בעל תואר ובעל עושר, שייתן לה חיים של מעמד וזוהר בחברה, אדם אשר בגלל מה שהוא עלול לתת לה, הוא גם מתקבל על ליבה והיא גם נכונה לחבבו. והנה אפילו אפריים, שיש בו יותר מן האדם התרבותי, לא ניתן לה, ובמקומו בא זה, הפשוט כל־כך, מנשה. אך טוב לה מנשה מהמשך החיים התלושים האלה, הנדנוד והרוגז הזה האוכל ומכלה ביום ובלילה, אותו אי־ביטחון ואותו ניחוש משפיל: ‘זה? לא זה?’ והרי הוא על־כל־פנים אדם מיושב וטוב ונבון וחרוץ ומצליח, והעיקר, שהוא, כנראה, אוהבה באמת, ובוודאי יתמיד באהבתו, וכמו שאמר לה: ‘לא יחסר לה כל’ אצלנו.'” (עמ' 69).

השניים נישאים, ואולם למן השבועות הראשונים לחייה עימו, והיא כבר רגילה בו ובהליכותיו, יש משהו שאינו חדל מהיות מוזר בעיניה:

“זה בעלה?… היא הסתכלה בו והירהרה וחשה בגופה קירבת בשרו וניסתה להסביר לעצמה את וילון הזרות החוצץ ביניהם… יש, כנראה, סיבה… שאולי אינה בו, במנשה, אלא בה, במירה עצמה. היא, לפי שהיא מכירה את עצמה, לא נוצרה בעצם להיות אישה נשואה, בעלת־בית ואם לילדים. פעמים רבות באה לה מחשבה זו עוד בחוץ־לארץ ואחר־כך ביתר תוקף בארץ. פעמים, בשעה של חשבון־נפש וגילוי־הלב בפני עצמה, העיזה אפילו לומר לעצמה: אני נוצרתי לחיות עם אותו הגבר, שיספק לי מכסימום של תענוגות וחיי־רווחה. היו לה בחייה כמה רומאנים, ותמיד היה הרומאן קשור בציור זה: חיי רווחה ותענוגות. אף כי מן הצד השני, אילו בא מישהו והיה שואל ממנה, שתגדיר בבירור מה הם התענוגות, שהיא נכספת להם באמת, היתה מתקשה להשיב דבר מסוים. כל תענוג ותענוג, מאלה שהיא רואה נשים בנות־גילה רודפות אחריהם, נראה לה כתפל וכמופרך, אבל כלל התענוגות נעשה לה מושג כולל, שיש עימו משיכה חזקה כל־כך, עד שהוא ממלא את בתי־נפשה. ברי לה שעם מנשה, ואפילו בסיועו של אפריים, לא תראה חיים של תענוגות רבים וגדולים, לכל היותר תהיה פטורה מדאגת פרנסה, וצרכיה הקטנים יינתנו לה בלי קושי יתר. אף גם סערות גדולות וסכסוכי משפחה אינם צפויים לה: אנשים נוחים, שקולים בדעתם ומושלים ברוחם הם האחים קלוגר. לא כן היא. הו, היא מכירה את עצמה: שכליותה ושיווי־משקלה אינם אלא כיסוי לסערה השוכנת בה… יש משהו בדמה, העולה לעיתים מאיזו מעמקים ומביא בכל גופה רתיחה כזו, שהיא חשה מחנק, ואם לא תפתח פתח לרתיחה זו, תיחנק.” (עמ' 77–78).

אושר קטן מרחף על הצריף שבו גרים שני האחים הגננים עם מירה. דודתה שבתל־אביב מנסה להסיר מליבה ספקות, לומר לה שלא מיקח טעות עשתה: “הנה פרדמן, את מכירה אותו? בלי נזקו, על כל ישראל! הדוד אומר, שהוא עשיר כקורח. אנוס היה להסכים, שבתו תינשא לנהג. כמובן, הוא ייתן להם פרדס. אבל מה טעם בדבר?” (עמ' 85).

“אבל מירה כמו החליטה בליבה – לדחות את ידי האושר הזה. היא לא באה הנה לבקש לה אושר, היא לא נישאה למנשה לשם אושר. אפילו לוּ נישאה לאפריים, שהוא חביב עליה ממנשה, לא היתה מוצאת את האושר. היא נישאה כך, סתם, כדי ‘לגמור’ כדי ‘להיפטר מכל זה’. ממה? אין לדבר שם, אבל הוא ידוע, הוא ממשי מאוד. מי מן הנערות שאין כוחן יפה לסעור או להיסער בחוזקה, אינה מרגישה כעבור שנים אחדות לבגרות בצורך ‘להיפטר מזה – וחסל’? היא עוד ‘נפטרה מזה’ בשלום. היא, לפחות, לא נכשלה. זה כבר ברור לה. אפשר שרבות היו מקנאות בה. אבל היא יודעת מאוד, שאת האושר לא השיגה. והאושר אינו יכול להיות כאן, עם אלה. האושר הוא אי־שם רחוק, אי־שם אצל אחרים. אף כי ‘שם’ זה ו’אחרים' אלה אינם מסוימים כלל במושגיה.” (עמ' 93).

נולדת לה בת, עפרה, ולא עובר זמן רב ושוב היא נכנסת להריון, ואז, בהתעוררות עקשנית של עצמיותה הרדומה, היא עושה הפלה.

היא אוהבת את בתה. נדמה לה שהיא מסוגלת להיות אם, אבל היא אינה יכולה להיות אישה. היא שוגה בחלומות על אושר רחוק, על אהבה, היא מרגישה ש“אין לה כל סיפוק בחיים, שנפשה ריקה, שעוד לא בא זה שעלול למלא את נפשה…” (עמ' 153) ומשום כך גם יחסיה אל בתה אינם נורמאליים. היא משתמשת בפעוטה כמו במין תכשיט להתנאות בו, וכשהיא מחבקת אותה היא חולמת על חיים אחרים, על ריחם וגופם של גברים זרים, מעניינים, שיכלו להעניק לה תענוגות. ובקשה זו לתענוגות היא הצורך הנואש שלה עצמה לצאת מתוך השיממון של חייה, הרגשת חוסר־הערך וחוסר־הביטחון שהיא שרויה בה. שני האחים נושאים אותה על כפיים. והיא מתביישת בהם, בפשטותם ובחריצותם.

“באמת לא השלימה מירה עם חייה. כל מה שעשתה עד היום, כמו מתוך נמנום עשתה. גם עלייתה לארץ, גם חייה בקיבוץ, גם נישואיה ואפילו לידתה – הכול נעשה כמו לא מרצונה היא, אלא כמו מתוך איזה רצון זר (רק במקרה ההפלה הרגישה אקט של רצון חזק משלה). את העיקר עוד לא השיגה. לא, אינה יודעת אפילו את טעמו, את מראהו. אבל מרגישה היא בחסרונו תמיד. בלילות, על משכבה, בהקיץ ובשינה – היא מרגישה, שעוד לא חיתה את חייה. האם אצל כל בני־האדם כך? האם כל אדם מרגיש בחייו את הפגם הזה, את הריקות הזו, את ההיעדר הזה של העיקר, והוא שואף אליו וחולם עליו, מי בבהירות יותר ומי בבהירות פחות – ובינתיים עוברים החיים והאדם מסתפק בעל־כרחו בטפל – והעיקר אינו בא כלל?” (עמ' 152–153).

אופייני למצבה הנפשי של מירה שהיא מתאהבת בתצלום. תצלום של גבר אוסטראלי, אח של בעל הווילה אשר בשכנותם. הצורך לאהוב מכריע את כל יתר כוחות נפשה, ובבוא הבחור ארצה, ועימו הברק של מכונית חדשה ושפה אנגלית וחיים עשירים ביבשת אחרת, נחתם גורלה של מירה והיא נמשכת אליו כפרפר אל האש.

“אני אוהבת את לואיס קוייט, והוא אוהב אותי,” היא אומרת לבעלה, “נישואינו היו טעות מלכתחילה. מיד אחרי החתונה הכרתי בטעות. אך־על־פי־כן הוספתי לחיות איתך ולעשות את המוטל עליי כמו אדם אחר פועל בי. לא רצוני היה זה. וכך הריתי וכך ילדתי, וכך גם שמחתי לפעמים ואמרתי לנפשי, כי מצאתי את המנוחה ואת הטוב. עד שבא זה ועוררני מתוך מצב זה, ועורר את רצוני אני, ונוכחתי שאיני יכולה יותר.” (עמ' 201).

מירה נאלצת להשאיר את ילדתה ביד האחים ועוקרת עם לואיס קוייט לאוסטראליה. היא מוותרת על מה שנראה בעיניה כטפל, ואולם העיקר גם הוא לא בא. היקיצה מתוך הנמנום אינה מביאה חיים חדשים אלא אובדן. אחר שנים אחדות היא חוזרת בגפה לארץ, אורבת פעם אחת לראות את ילדתה, ולאחר ימים אחדים מטביעה עצמה בימה של תל־אביב.

במכתבה האחרון לאחים היא כותבת: “מה שעבר עליי מיום שעזבתיכם, יירד עימי לקבר. אפשר שנהגתי כחסרת־דעה, אבל אחרת לא יכולתי. איני מתחרטת על שום דבר. חיי אדם נגזרים מלמעלה. לא יכולתי עוד לחיות בלי ילדתי. לתבעה מכם לא היתה לי רשות, ולחיות בלעדיה לא היה לי כוח.” (עמ' 232).


* אשר ברש: “גננים”. רומן. הוצאת “מסדה” בע“מ, תל־אביב, תש”ד, 1944. 232 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות