פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.10.1973, לפני 44 שנים

“כעיר נצורה” של אשר ברש (1889–1952) הוא אחד הספרים המקסימים והמלהיבים ביותר שהזדמן לי לקרוא עד כה בספרות הארץ־ישראלית – וקראתי חלק ניכר מן הספרות הזאת. זוהי מחרוזת סיפורים מימי תל־אביב הקטנה בתקופת מלחמת־העולם הראשונה. הסיפורים כתובים בנימה צ’כובית עדינה ומאופקת, אירונית מעט, רוויית אווירה. וגיבורי הסיפורים מתנודדים בין עצב למוזרות.

“הריני מוסר בזה מודעה,” אומר ברש בהערה בפתח ספרו, “כי במחרוזת סיפוריי אלה לא נתכונתי להעלות אנשים ומעשים שהיו, ממש, אלא לצייר תמונה אופיינית־כוללת של הפרבר תל־אביב ורוח יישובו הקטן במלחמת־העולם הראשונה, בפרק הזמן שתחילתו עם הפלגת האוניות האחרונות מנמל יפו, כשהים סגר עליו כבריח, וסופו לאחר גירוש כל תושביו בגזירת השלטון התורכי, כפי שהתמונה נתנסחה בחזון זיכרוני. הקוראים עדי הימים ההם והאחרים אל יבקשו להעמיד את הדברים על ‘אמיתם’. אמיתם היא במידה שהם דברי שירה.”

היטב מורגש כי מרבית גיבורי הסיפור, אם לא כולם, אינם פרי־דימיונו של המחבר אלא אנשים בשר־ודם, ביניהם דמויות מוכרות למדי, מבין תושבי הפרבר תל־אביב. המספר, שהוא, כנראה, בן־דמותו של ברש עצמו, שמו נחום טרוי, והוא שמשמש כחוט המקשר למחרוזת הסיפורים. יהא זה בלתי־הוגן להתייחס לסיפורים הללו רק על־פי דימיון דמויותיהם לדמויות ידועות מן ההיסטוריה היישובית הקצרה־ארוכה, ובכל זאת כמעט אי־אפשר לעמוד בפני הפיתוי.

הנה דמותו האפלה של גילר, אשר בחצות לילה בוקעת ונשמעת בפרבר זעקתו מקפיאת הדם, כקאראמאזוב האב:

“רוצח! מנוול!… בשלך אאבד את עצמי לדעת… רוצח! רוצח אב!” (עמ' 162).

גילר יוצא למרפסת ומכריח את נחום טרוי להיכנס אליו לשתות כוס תה. הוא מוכרח לדבר רעות בבנו: “בטוח אני, שיקרה אסון… או אני – או הוא… לשנינו אין מקום בעולם הזה…”

וגילר מתפרץ בווידוי המתחיל כך:

“העלילו עליי עלילות שקר וחבשוני כך וכך חודשים במאסר, ולבסוף – יצאתי לחופשי. כלום אין עוד בני־אדם, שהעלילו עליהם עלילת רצח ומשפטם יצא לאור והם חיי חיים נורמאליים ככל האדם?… אבל אין טעם בדברים האלה: אני שונה מהם, ‘גורלי’ אחר, עליי רובצת קללה היסטורית, לאומית… הוי, יאמין לי, מי שפגעה בו עלילה איומה כזו, אין לו מנוחה עולמית… כחלודה היא באה בנפשו, כארס של מקק, והיא מפעפעת ומחלחלת בו ועושה אותו נטול מן העולם…” (עמ' 164).

ומיהו גילר זה, בסצינה הקאראמאזובית המופלאה, המלוּוה ברישום דיוקנו מאת נחום גוטמן, המתארו כשהוא מהלך במרי רוחו? – ללא ספק שימש לו “מודל” מנדל בייליס בכבודו ובעצמו, אשר לאחר ששוחרר ממשפט עלילת הדם בקיוב, ב־1913, היגר לארץ־ישראל. תושבי הפרבר, מספר ברש, כבר נילאו לשמוע את גילר חוזר בפניהם על סיפור מאסרו ומשפטו. דיוקנו של האיש, לפי ברש, הוא של אדם רדוף שדים.

ומיהו הסופר פלאם עם אשתו ובתו הקטנה? קשה שלא לזהות בו את ברנר, מה גם שגוטמן צייר בפשטות, ברישום הנלווה לפרק, את דיוקנו של ברנר, יושב וקורא בעיתוני אידיש:

“פלאם היה מבזה את העיתונים ה’צהובים' האלה, בכל־זאת שתה את דבריהם בצמא.” (עמ' 126).

ומי זה בא לבקרו בתל־אביב אם לא הפועל הזקן, הסופר הטולסטויאני ואיש־המופת, זרחי? בערב בא זרחי, הוא א.ד. גורדון, להראות לפלאם את מאמרו האחרון. פלאם “חיבב את הזקן והעריצו על כוחו לשבור את אורח־חייו, אך את הסופר שבו לא החשיב ביותר.” (עמ' 128).

זרחי מתפלא על הערצתו של פלאם לילדתו. בעיני זרחי מראה השקיעה עדיף מן ההתפעלות המשונה מן הילדה הקטנה. הוא קורא לפלאם לבוא לראות בשקיעה, אך פלאם מציץ רגע ופונה מיד לחזור הביתה, אל התינוקת, באומרו: “מה יש כאן לראות? שמש שוקעת…‘בין עבי אש ועבי שם’… מה החידוש? בחיי האדם יש יותר חידוש…” (עמ' 129), וזרחי מפטיר אחריו:“חצי הקוסמוס בידו: האדם. חבל שאין בידו החצי השני: הטבע.” (שם).

לא כל הסופרים המופיעים בסיפור בשמות מחודשים עלה בידי לזהות. ובייחוד הסתקרנתי לדעת מיהו הסופר הירושלמי סאשה אתרוג, איש פועלי ציון וגם אסתטיקן ומבקר־ספרות מגהץ בלשונו (כלשון ברש), וידידו של הסופר פלאם, החי על חסדיה של האחות הירושלמית חסיה, ונמלט מן הארץ באונייה האחרונה, שעה שהיא, חסיה, מתקינה לו את כל צרכי הנסיעה. ואולי הוא הסופר ברנצ’וק מן הרומאן “האוניות האחרונות”, השני בטרילוגיה “עד ירושלים” של הסופר א. ראובני? או אולי הוא ירקוני מ“תמול שלשום” של עגנון?

[הערה מאוחרת: במסתי “תל־אביב בראשיתה בראי הספרות”, סידרת עידן 3, בהוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים, 1984, כתבתי כי סאשה אתרוג הוא המשורר והסופר יעקב קופלביץ' הידוע גם בשמו ישורון קשת].

והנה רעייתו של ראש הוועד של תל־אביב, "שנודעה לפנים כיפת־תואר, ועתה נשתיירו מיופייה רק עוד קומתה ותואר פניה הנשיי, הצח, המדוייק בתוויו ורק הסנטר (“הפנים הקלאסיים,” כפי שאמר אחר ממעריציה). על הרוב היתה מכסה פניה בצעיף, כדי שלא תורגש הכישות של סנטרה, גידול שיער מרגיז, שנלחמה בו בכל האמצעים ולא יכלה לנצחו… היא ידעה לכוון ישיבתה באור ובצל כך, שהכישות הנטולה על סנטרה לא היתה ניכרת כלל בהיות פניה מגולים – " (עמ' 110). [הכוונה כמובן לצינה דיזנגוף].

אלה, והרופא הביל“ויי ד”ר ציפין [חיסין], והעסקן הסופר ר' פלטיאל בן ליש הלוי [מרדכי בן הלל הכהן], ומנהלי הגימנסיה, והסופר שמחון, הם מן הניתנים פחות או יותר לזיהוי, ומי שבקיא יותר בתולדות העיר ימצא יותר שמות מוכרים משמצאתי אני. ואולם גיבוריו האלמוניים (לפחות למעני) של הספר אינם פחות מקסימים ומושכים.

כך, למשל, הבחור הנכפה והעני עוזר אלמוגי, אשר רק פעם אחת בחייו רואה מבעד לחלון אישה ערומה. הערבי כאסרו, מזכיר הקונסוליה האוסטרית ביפו, המתבייש באחיו המשוגע אנטון, שמלבין פניו ברבים. הזקן קומורניק בונה הבתים, אשר קמל בימי־המלחמה. הרצאתו של הפרופסור האורח שמיץ באולם “עדן”, בליווי נגינת פסנתר של הגברת דולנקו. זקני המושבה הגרמנית ביפו ובשרונה. המורה הפרטי פינטוס. שתי האחיות הרווקות עדה ונחמה נוי. אהבותיו של סימון בן הדיה. השתפכותו של המורה העממי מחברון, יונה בר יונה. החלפנים. בית ויגדורוב והפרשה המוזרה של רופא הבהמות מירון גוברנאטור ואשתו וירה. צלילי מארש־האבל של שופן, המלווים את סוף הסיפור על מותו של מירון גוברנאטור. [כל אלה] הם מן שיאים ה“צ’כוביים” של הספר, מעמד נדיר ביופיו העצוב.

ופרשת אהבתם הטראגית של הגברת ראיסה סידקוב ובוריס קלדם. וסניור פיצינגא הקונסול האוסטרי. והזונה היהודייה העלמה גונקין הנוסעת בחצות הלילה מפתח־תקווה אל הקאימאקם ידידה בתל־אביב כדי להשיג רשיונות ישיבה לקבוצה ממגורשיה בזיכרון־יעקב. והיא, הגברת, גם מסיימת את הסיפור, עם יריית תותח הבאה מרחוק ומבשרת את התקרבות הצבא האנגלי, וסוף תקופת הגירוש מתל־אביב.

את “כעיר נצורה” חייב אדם לקרוא כדי לטעום בו את הטעם הגנוז, ושום רשימה על הספר לא תוכל לשמש תחליף ליופיו ולקסם המהלך בין שורותיו.

* אשר ברש: “כעיר נצורה”. סיפורה של תל־אביב. מהדורה ראשונה תש"ה. 1945. מהדורה חדשה עם ציורים מאת נחום גוטמן, הוצאת מסדה, 1969. 184 עמ'.