פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.5.1977. עם כותרת המישנה: “במלאת 25 שנים למות א. ברש”, לפני 40 שנים

בהקדמה לספרו “תמונות מבית מבשל השכר” כתב אשר ברש – אשר בימים אלה מלאו עשרים וחמש שנים למותו: “התאמצתי לכבוש את הלך הלב. כי הרוך והעדינות העוטפים את הדברים הם רק קליפה דקה ונוצצת הבאה לכפר על העמל, הסבל, החיים והמוות הנתונים ביד־גורל גסה. בעיני הילדוּת, שצפו את הדברים בהיותם, נאצל קורטוב חסד לתמונות, שנחזו עתה שנית בשביל הגיליון. אם נתחלפו לי גדולות בקטנות או להיפך – שר־האמנות הוא ותרן, וקפדנותו של שר־החיים אף היא בשביל המספר עניין לציור שקט.”

הקדמה זו, שהשתכחה ממני עם קריאת הספר, ושבה ועלתה לפניי לאחר שסיימתי את קריאתו, כמו העניקה אישור לאותה הרגשה בלתי־אמצעית שסחפה אותי משך כל זמן הקריאה – אלה אינן רק תמונות דימיון אלא סיפור אוטוביוגראפי של אשר ברש עצמו בעודו ילד. והוא־הוא הנער שלום, שקורות משפחתו מסופרות בתמונות אלו. מושלות בכיפה דמויות אביו ואימו, בעיקר סבתו רבת המרץ, היא מרת חנה אברדם, חוכרת בית מבשל השיכר.

את ספרו של ברש קראתי בהתרגשות אך גם בקושי מסויים. ההתרגשות נובעת מן המראות החזקים, הסוחפים והמפחידים לעיתים, שמסופרים בו, ומן המתח הרב שהוא משכיל ליצור, וממידת המעורבות הרגשית הנוצרת בקורא, שאיכפת לו גורל הגיבורים.

ואילו הקושי נובע כולו מעניין עקרוני אחד, אשר ההכרעה בו קשה מאוד. אילו היה זה ספר שתורגם בשנת 1929 לעברית, היה הפתרון פשוט – לשוב ולתרגם את היצירה מחדש לעברית בת־ימינו, או לערוך ביסודיות את התרגום המקורי, תוך עידכון כל מה שהתיישן בו.

אך מה ניתן לעשות בספרות־מקור? הרי אי־אפשר לתרגם את ברש לעברית, ומי ייקח על עצמו אחריות לערוך, לשכתב ולסגנן אותו? ועם זאת, כל זמן שדבר מעין זה לא נעשה, אנו עומדים בפני תופעה מצערת. יצירה בעלת חיוניות רבה, ומראות שחשיבותם מעבר לתקופה בה התחברה, נמצאת במידה מסויימת, ושלא באשמתה, בכלי לשוני שהתיישן והתאבן משהו, והוא משמש חציצה בינה לבין הקורא בן־ימינו. והמבחן, כמו גם ההוכחה לכך, הוא שהספר הזה תורגם והופיע לפני זמן לא רב באנגלית, וזכה לביקורות מצויינות.וסביר להניח כי בפני הקורא האנגלי עמדו אולי פחות קשיים לשוניים בקריאת התרגום, מאשר בפני הקורא העברי, הקוראו כיום במקור.

הדעת אמנם מזדעזעת מן המחשבה, שקרוב לבוא המועד בו יהא צורך “לתרגם” לעברית את הקלאסיקונים העבריים שלנו. אך משהו מוכרח להיעשות בכיוון זה, שאם לא כן, יהיו אוצרות רבים טמונים בגנזי העבר, עניין לחוקרים בלבד לענות בו. או שתתפתח תופעה מוזרה, שהקורא העברי ייקל לו לקרוא באנגלית את תרגומי הקלאסיקה שלו (כמו גם את יצירותיהם של כמה מבין הצעירים הכותבים בשפה נמלצת מדי) – מאשר במקורם העברי.

*

כוחו של אשר ברש בספר הזה הוא קודם כל ביצירת האווירה. מקום התרחשות הסיפור הוא בעיירה ס. בגליציה המזרחית, אשר “קהילת ישראל קטנה שרויה במרכזה, בכזית גבינה בתוך לביבת־עניים גסה. ־־־ מוקפת מרחבי שדות פוריים, אפרים מצמיחי דשא דשן ויערות עתיקים עבותים, עולים גבעות ויורדים עמקים להרנין עין הרואה. בבתים המרוחקים והסכוכים בירק אילנות וגנים רעננים היא דומה יותר לכפר. באמצעיתה של העיירה, בכעין איזור מבדיל בין כיכר ־החנויות העגולה, ה”טבעת“, שכל תושביה הם יהודים שומרי־תורה, ובין רובע בית־המרחץ, ששם היישוב מעורב כבר יהודים וערלים יחד, משתטח אגם־מים ריחני רחב־ידיים בעל מעיינות חבויים ומכונס בתוך קנים כפופים ושיחי ערבה מגודלים, גדור יפה בפסיסים דקים ושורץ דגים ממינים נבחרים שהובאו לשם גידול מנהרות רחוקים.” (עמ' כ"ה).

זמן ההתרחשות הוא סוף המאה הקודמת [המאה ה־19]. (ברש עצמו נולד בלופאטין, ליד ברודי, בגאליציה, ב־1889. עלה לארץ ב־1914 ומת בתל־אביב ב־1952). אך בתוך יריעת ילדות זו, המעלה רקע ריאליסטי למדי של חיי עיירה יהודית קטנה, הסובבים במידה מרובה סביב בית מיבשל השיכר שבחכירתה של מרת אברדם, מצליח ברש לנסוך מעין אווירה ימי־ביניימית, המומחשת באמצעות מעשיות עממיות מסמרות־שיער, בשלל דמויות הקשורות רובן במלאכת בישול השיכר בבית המיבשל עתיק הימים, ובאמונתה העזה של מרת אברדם בצדיק מבלז, אשר עצתו לה לחכור את בית המיבשל היא מעין צילו של גורל המוטל על הסיפור כולו.

ואכן הסיפור משלב בצורה מעודנת ונוגעת ללב את גורלם של בני משפחתה של מרת אברדם יחד עם עלייתה ונפילתה כחוכרת בית המיבשל, השייך לגראף סטיפן מולודצקי, היושב רוב זמנו בפאריס וטורח לבזבז שם את הכנסותיו מאחוזותיו, המשתרעות על שמינית שטחה של גאליציה המזרחית.

הכוח המניע בחייה של מרת אברדם הוא בעלה הראשון, ר' שלומקי. שעסק כל ימיו בתורה. ופעם אחת, משנדרש לתת מחילו גם לעסקי המסחר של אביה, יצא לשליחות של קניית שוורים, והביא עדר יוצא מן הכלל בגודלו, ממש מעשה ניסים או כישוף. ולאחר אותה פעולה, שנראתה כלמעלה מדרך הטבע, נחלה ומת. ובדימיונה הוא כאחד קדוש, שעלה באש השמיימה.

מרת אברדם נישאת בשנית לבעל בטלן במקצת, שאינו מפריע אך גם אינו עוזר. היא חוכרת את בית המיבשל ומנהיגה אותו ביד רמה וברוחב־לב במשך שלושים־ושבע שנה. בתוך הזמן הזה היא משיאה את בתה מנישואיה הראשונים, ברכה’לי, ולאחר שנות עקרות רבות נולדים לה, לזו, שתי תאומות ובן־זקונים, הוא שלומי הקטן, אשר בעיני סבתו הוא כיורש את תכונות זרותו, למדנותו ורוחניותו של אביו־זקנו האגדי.

בתה של מרת אברדם, ברכה’לי, היא אישה שדעתה אינה יציבה עליה, שקועה כל ימיה בדיכאונות, ואינה מסוגלת לגדל את ילדיה. אך דווקא אותה מוזרות שבה היא שמקרבת גם אותה לשורש נשמתו של ר' שלומקי, אביה. כביכול שיח־ושיג לה עם כוחות נעלמים. ומצליחה היא להשיג בחושיה המתועתעים, דברי אמת קודרים אשר איש מבין הסובבים אותה אינו מסוגל להבחין בהם בעוד מועד. היא הראשונה המשיגה בחוש את שקיעתה של המשפחה, שביטוייה הקשה ביותר הוא ביטול חוזה החכירה של בית המיבשל. והיא מתה בטרם יקרה הדבר. הסיפור, שתחילתו במרת אברדם, הולך ומתמקד יותר ויותר בנער שלומקי, שהוא, כביכול – מנקודת מבטו של הסופר – עתיד לשאת את צירוף תכונותיהם של כל בני־משפחתו.

מרת אברדם המעשית ובעלת האמונה העזה, האופטימית, סופה שנעשית דמות גרוטסקית, מפני מידת האמון הנפרזת שלה בכוחו וברצונו של הרבי החדש מבלז, בנו של הקודם, להבטיח לה את המשך חכירתו של בית המיבשל. גם חתנה, ר' הירצל פלן, אביו של שלומקי, שהוא אדם מעשי כביכול, סוחר ומשכיל מעט, ויודע להלך עם הבריות, סופו שמתברר שהוא בטלן גמור, איש נעים וחסר־כוח, סובל בחשאי ואינו מסוגל אף להבין לדיכאונה של אשתו, והוא דמות סימפאטית מאוד, וחיוורת.

ודווקא שני התימהונים שבמשפחה, ר' שלומקי וברכה’לי – שכביכול אינם אנשים ריאליים, וחיים הם בעולם רוחני ונפשי סגור ומיוחד להם, דווקא להם, מתברר, ישנה איזו דרך סמוייה לחדור אל נבכיה ומסתריה של המציאות היומיומית, לעשות בה חיל באופן חד־פעמי, בשלהבת גדולה, ולהישרף בה כליל. כאילו בעוררם את הכוחות הנסתרים הם גוזרים על עצמם במו־ידיהם את קיצם.

שלומקי הנער, אף הוא מתנכר במעשיו. סירובו להשתתף בהלוויית אימו. בריחתו ליער. למדנותו. אהבתו את הטיפוסים המוזרים ביותר מבין עובדי בית המיבשל. פגישתו עם המוות, בגלותו ראשון את מות אביו־זקנו החורג, ר' נפתלי צבי, – כל הרשמים הללו נחרתים בנפשו הצעירה והסקרנית. וכמו ברור כי עתיד הוא להתנודד כל ימיו בין הקטבים והתכונות הללו: מעשיותה של הסבתא, יחד עם אמונתה הגרוטסקית בטוב־ליבם של בני האדם. צניעותו, עדינותו ורוך־נפשו של האב, כמו גם מידת המשכילות שבו. אש־ליבו הסוערת וקנאותו של הסב, הנשרף ברוחניותו ובלמדנותו היתירה. ואותו חוט של עצב ומיסתורין, וקירבה ליסוד הטראגי והאפל והגורלי של החיים, שירש מן האם המשוגעת־למחצה, ומכל אותה אווירה ימי־ביניימית שכמו הידהדה בחדריו ובאולמותיו העתיקים של בית מיבשל השיכר, – אשר כל הפעולות הנעשות בו הן מעין טכסים החוזרים על עצמם במשך דורות, שמשמעותם עמוקה יותר מאשר סתם בישול של בירה, שהיא, – לדברי היהודי האשכנזי הרר ליבר, ה“מבשל” – אינה אלא “פת נוזלת, ולא יותר.” (עמ' נ"ז).

* אשר ברש: “תמונות מבית מבשל השכר”. סיפור. ספרית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. ירושלים, תרפ“ט, 1929. רנ”ט עמ'.

תיקון טעות

ברשימתי על “תמונות מבית מיבשל השיכר” [“ספרי דורות קודמים” 27.5.1977] הבעתי צערי על הלשון המיושנת של הספר, וזאת בהסתמך על מהדורתו הראשונה משנת 1929.

לשמחתי הובא לידיעתי, כי במהדורות הספר משנת 1952 ואילך, בהוצאת “מסדה”, נדפס נוסח חדש של הספר, שנערך בשעתו בידי אשר ברש עצמו, תוך התאמתו לשינויים שחלו בלשון ובסגנון.

אהוד בן עזר

נדפס ב“הארץ”, 3.6.1977.