רקע
אהוד בן עזר
"העכביש השחור" ל־י. גוטהלף, עברית: 1929
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.4.1973, לפני 44 שנים


ירמיה גוטהלף הוא כינויו הספרותי של הכוהן אלברט ביציוס (1797–1854). הוא נולד במורטאן שבמחוז באדן בשוויצריה. אביו היה הכוהן המקומי. אלברט ביציוס למד תיאולוגיה באוניברסיטאות של בארן וגטינגן, ומ־1832 ועד יום מותו שימש כוהן בכפר לידלפלי שבמחוז אמנטאל העליון.

בהקדמה למהדורה העברית הראשונה אומר עליו מתרגמו, יעקב רבינוביץ: “בהיותו כוהן־כפר ועובד־אדמה בידיו מילדותו, ידע את חיי האיכרים במקורם וחי אותם. כבן ארבעים התחיל להשתמש בעטו, ובסיפוריו, כעין מילואים להטפתו מעל הבמה למטרות חינוכיות. עינו התחדדה, חוג מבטו רחב והעמיק, והאיש שגדל מן הקרקע נהיה תחילה לסופר־העם של שוויץ, ובהתפרסמו (שלושים שנה אחרי מותו) בגרמנית – להריאליסטן הראשון בזמן של ספרותם (באלזאק הגרמני קראו לו) ולמספר כפר מופתי שלה… בניגוד לסופרי הכפר הגרמני, המשכילים והסנטימנטאליים, ראה הוא את הכפר כמו שהוא.”

יצירתו הראשונה “ראי האיכרים” ראתה אור בשנת 1837. בספר זה סיפר את תולדותיו של ירמיהו גוטהלף, אשר מאוחר יותר אימצו לעצמו כשם ספרותי. האפוס שלו הם הסיפורים “אולי העבד” ו“אולי החוכר”, וסביבם המון סיפורים מציאותיים ואגדתיים, שבהם מתוארוים חיי יום־יום של מולדתו, הטבע הנפלא שלה והמלחמה הקשה של האדם בו, תקופה של מהפכות ומלחמות, סכסוכים ומלחמות אזרחים, תוך שילוב של אגדות־עם בתוך מסגרת הסיפור הריאליסטי.

מעשה יפה עשה ישראל הר, עורך ספריית “תרמיל”, שגאל את “העכביש השחור”, הראשון בסיפורי הקובץ, שהוצא לראשונה בעברית ב־1929, והגיש אותו במתכונת ספרון “תרמיל”. זמן־רב החזקתי אצלי בספר הישן, שיצא בהוצאת “מצפה”, כדי לכתוב עליו במדורי “ספרי דורות קודמים”, עתה, שרובו הופיע במהדורה חדשה, אפשר לכתוב עליו שלא במסגרת הסדרה, והלוואי שגורל דומה יפקוד את רוב הספרים הישנים אשר עליהם אני כותב.

דומה כי ראוי היה גם למשרד החינוך לתמוך בספרייה כ“תרמיל” (וכי מדוע ידאגו לכך רק משרד הביטחון והצבא?) – טוב־טעמו של העורך מבטיח מיבחר לא־יקר ובעל ערך ממיטב הספרים שאזלו.

כתיבתו של גוטהלף יש בה מיסוד מוסר־ההשכל של הדרשה. שלושת הסיפורים שבקובץ באים לעודד את המידות הטובות של אמונה והסתפקות במועט. את הערך הספרותי אין לחפש, כנראה, במוסר־ההשכל אלא בסיפור עצמו, בכוח התיאור, באירוניה ובעממיות.

“העכביש השחור” הוא אגדה מחרידה. תחילת הסיפור פאסטוראלית, תיאור מסיבה של איכרים לרגל טבילת ילד בכפר שבמחוז אמנטאל. ואולם לתוך תיאור המסיבה מתגנב סיפור אגדי מן העבר, הסיפור על העכביש השחור. בתקופה עתיקה, שבה נהוגה היתה עדיין עבודת־אלילים בארץ, התעמר האציל האנס לבית שטולפן באיכריו ותבע מהם לבנות לו את ארמונו על גבעה שוממה, ובלי שים לב לעבודתם הנחוצה להם למחייתם, פקד עליהם לטעת מול ארמונו שדרת עצי תדהר מגודלים במשך חודש ימים, ולהביאם ממרחק.

אין לאיכרים אפשרות לבצע את העבודה לפי תנאי האציל, וכאן מתערב השטן ומציע להם את עזרתו תמורת תינוק אחד אשר עדיין לא נטבל. את ההסכם עם השטן עושה אשת אחד האיכרים.

תחילה אין האיכרים מתכוונים למלא אחר ההסכם ומנסים להערים על השטן ולהטביל את התינוקות הנולדים בטרם ישים ידו עליהם, אבל אז צומח עכביש שחור בלחייה של האישה, במקום שבו נשקהּ השטן כאות לאישור ההסכם ביניהם. האישה נעשית אחוזת דיבוק שטני, והעכביש השחור שבלחייה מקבל חיים משלו, מוליד עכבישים נוספים ומטיל ארסו וממית בהמה ואדם במגיפה נוראה.

בתיאור המגיפה ומלחמת האיתנים שבין העכביש השחור לבין האיכרים בא לידי ביטוי עיקר כוחו של הסיפור. ההתגברות על העכביש, באמצעות מעשים של הקרבה עצמית הבאה מתוך אמונה שלמה, התגברות זו נראית כשייכת לצד הדידאקטי הדתי של הסיפור, ואילו השתוללותו של העכביש יונקת כאילו ממעמקים של דימיון דימוני. כוחו מתגבר כל אימת שהמידות הטובות מתמעטות, ובצורה זו הוא נעשה סמל לצד האפל שבנפשו של אדם. ואז אין פלא שדווקא תיאורי השתוללותו של העכביש, כפי שהעלה על הכתב הכוהן השוויצרי אלברט ביציוס לפני כמאה ושלושים שנה – מושכים את הדימיון ומעוררים יותר מן הדרשה המעודדת למידות טובות שבה הוא מסיים את סיפורו.


“מעשה ישן ומוסר השכל חדש” הוא סיפור אירוני, שזמנו סוף המאה ה־18, ומתוארים בו יחסי צרפתים ושוויצרים בבורגדורף השוויצרית, הכבושה בידי הצרפתים. כאן מתגלה גוטהלף מצידו האחר, לא בסיפורי אגדה ולא במידות טובות, אלא בהומור קשה, שוויצרי, איכרי.

נושא הסיפור הוא מעשה נקמה של בחור שוויצרי, עגלון, המוביל חבורה של חיילים צרפתיים. האיום במעשה גמול מצד הצרפתים, וקניית השלום בכסף על־ידי אזרחי בורגדורף, כל זה מתרחש סמוך ליציאתם של הצרפתים למסעות־מלחמה נוספים, דומה, מסעו של נפוליאון לרוסיה.

וכך סיום הסיפור, ובו דוגמה לאירוניה של גוטהלף:

“כה בערך עבר הדבר בבורגדורף. שר־האלף הבין, כמה צר הדבר לעיר, והפעם נכון הוא לסלוח, רק החיילים הנעלבים צריכים לקבל סיפוק. החיילים חולקו אפוא לבתים, ובני העיר הצטרכו לכבדם בבשר ובצלי כיאות. כל חייל צריך היה למצוא פרנק ליד קערתו בכל סעודה וסעודה. כה נקמו הוד־השלטון של העם הגדול ואהבת האחים הנעלבת, ובמשך שלושה שבועות. אהבת הצרפתים לבני בורגדורף גדלה בינתיים, עד שלא עצרו כוח להיפרד מהם. הם היו בוחרים להישאר שישה שבועות ואפילו שנים־עשר, כן, הם היו ממשיכים לשבת שם עד היום. ואך התופים הגדולים לא ידעו אז רחם. הם תופפו בכל רגע, וקראו לפרידה. ניתקו בעל מאשתו ואח מאחיו וצרפתי מעל בורגדורפי, סערו את הצרפתים לתוך הקרב, גלגלום בסופה להתחתן במוות הקר, סערו אלפים ורבבות לתוך קבר קר, וכל זה בתוקף האהבה לחופש ולשיוויון. כי איפה ישווה אדם לאדם יותר מאשר בקבר הקר?” (עמ' קמ"ה).


הסיפור האחרון, “אוגד המטאטאים מריחיסויל” הוא סיפור כפרי תמים עם מוסר־השכל בצידו: אין מלאכה בזוייה. אוגד המטאטאים מקבל ירושה עשירה אך דעתו אינה מסתחררת עליו, ולילדיו הוא מציב מלכודת פיקחית כדי שלא תזוח דעתם עליהם:

“ילדים, אל תתנפחו ואל תשנו את טעמכם, יהי במה שיהי. רק ירגיז מי מכם בני־אדם בזאת או באחרת, היו בטוחים כי יהי עליכם לשמוע מכל צד: לו מותר, הרי זה בן אוגד־המטאטאים, שהיה מושך עוד בקרון, ללא הירושה. גם אחרים היו עשירים לו יכלו לרשת, אין זו מלאכה קשה. כל ימיי איני מתבייש, ומי שרוצה יוכל לקרוא לי אוגד־המטאטאים, אבל איני גם יהיר־לב. אך אם תהיו יהירים, אז תתביישו באביכם ובאימכם, והאנשים ישימו לנגד עיניכם את אוגד־המטאטאים כל ימי חייכם. היו בטוחים!”(עמ' קע"ט).


* ירמיהו גוטהלף: “העכביש השחור וסיפורים אחרים” (“מעשה ישן ומוסר השכל חדש”, “אוגד המטאטאים מריחיסויל”). מגרמנית יעקב רבינוביץ. הוצאת מצפה, ירושלים, ספריית מצפה, ספרי פרוזה, העורך אשר ברש. תרפ“ט, 1929. ק”פ עמ'.


* ירמיהו גוטהלף: “העכביש השחור”. תרגם יעקב רבינוביץ. ספריית “תרמיל” בעריכת ישראל הר. פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור. תשל"ג, 1973. 122 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות