רקע
אהוד בן עזר
"המפתח לשער הגדול" להינקו גוטליב, עברית: 1950
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 13.12.1968


לראשונה פגשתי בסיפורו של הינקו גוטליב כאשר פורסם בהמשכים מדי יום שישי בעיתון “הדור” בלוויית ציוריו של ה. כהן שהיה בהם, כמו בסיפור עצמו, מזיגה מופלאה של “סיינס־פיקשן”, הגות פילוסופית, ומסתורין של הפלגה אל עולמות רחוקים ואל מימדים שמעבר לנו: בעוד אשר העלילה כולה מתרחשת בתא 84 בבית הכלא של משטרת וינה במשך שלושה ימים של חודש יוני 1941.

דב טרנופולסקי, מתמטיקאי יהודי מווארשה, מצליח ליצור מדחס־חלל אשר באפשרותו ניתן לדחוס מימדים עצומים של חלל לכדי מיקרונים אחדים, וגם לעבור את מהירות האור. המדחס שטרנופולסקי נושא עימו בכיסו מאפשר לו להיות כל־יכול, לשאת עימו את ביתו, לשלוף מכשירי־רדיו, פסנתרים, תרנגול ואף תותח כהרף עין ולחזור ולהחביאם, ואף להציב, במקרה אחד, את נעלו באוויר באותה נקודה אשר דומה כי ממנה ביקש ארכימדס מסיראקוזה לפני אלפיים ואלו מאות שנים לעקור את כדור הארץ מציריו.

הנעל מרחפת באוויר למראית עין בלבד. למעשה היא נופלת כל הזמן לעבר הרצפה נפילה חופשית, כלומר בתאוצה של עשרה מטרים בקירוב לשנייה. מראית העין של ריחוף הנעל באוויר נוצרה על ידי כך שטרנופולסקי הציב מתחתיה את המרחב העצמי שלו בעובי של כך וכך קילומטרים כשהוא מכווץ לקוטר של מיקרונים אחדים.

ואכן, אחרי שבע שעות של נפילה הגיעה הנעל חזרה למקומה וכוח תאוצתה היה כך שהיא חדרה בעד רצפת תא הכלא ועוד ארבע רצפות מתתתיו ולא נעצרה אלא לאחר שהגיעה אי שם למרתף וקדחה בו חור שעומקו כחמישה־עשר מטרים.

מצוייד באפשרויות ממין אלו נקלע טרנופולסקי לשלושה ימים לתא בבית הכלא של משטרת וינה, בשכנות לשלושה אנשים: האחד מהם הוא הרב הראשי של קהילת סאלוניקי, השני הוא דוקטור שטראוס, מומר יהודי ופרקליט וינאי נודע, והשלישי הוא המספר, בן־דמותו של גוטליב עצמו. העלילה הקצרה, הכתובה בכישרון מספר בלתי מצוי, מתנהלת בעת ובעונה אחת בכמה מישורים.

המישור הראשון הוא חיי בית־הכלא בווינה. גוטליב כותב בשנינות ובהומור תוך איפיון חסכני של אווירה וטיפוסים. למשל, מפקח הקומה וייכסלבראון, שוטרים, מפקדים, ובייחוד דיירי התא, על רקמת היחסים המעניינת הנוצרת ביניהם. חיי הכלא משמשים אספקלריה עקומה לתקוות ולמשאלות, מקום להירהורים פילוסופיים ואירוניים על טבע האדם, על הצדק, המוסר והמדינה. זהו אחד הספרים היחידים שקראתי על ה“שואה” ואשר מהנה וסוחף את הקורא מאותה בחינה עמוקה של פתיחת הנפש להרהור על משמעותו האמיתי של החופש, במקום לאטום אותה על ידי תיאורי זוועות, נוסח קצטניק.

המישור השני הוא של סיפור מדע דימיוני. הכנסת הגורם הזה לתוך אווירתו הריאליסטית של הסיפור, ומיקומו בתא הכלא הגרמני, היא שנותנת לסיפור את ממד הדימיון ועושר ההמצאה, ובעצם גם את מובנו העמוק. הסיפור הוא סיפור אכסיסטנציאלי, אלא שמקום לממש – נוסח “המיטאמורפוזיס” לקאקפא – את הסיוט כמצב קיומי נתון, הוא מממש את התקווה, את הכוח לגאול ואת האפשרויות הבלתי־מוגבלות אשר כולן מיוצגות במדחס החלל של טרנופולסקי השם לאל את כל מגבלות החומר והמקום של בית הכלא ושל המלחמה בכלל.

משעה שאנו מקבלים כנתון את המדחס, ממש כקבלתנו את המיטאמורפוזה של גריגור סמסא לחרק – מתנהל כל הסיפור מתוך היגיון וחוקיות פנימיים בלתי מעורערים. במסגרת זו מתאפשר מסעם של ארבעת הידידים לביתו של טרנופולסקי, המוצב בגודל קופסת גפרורים על שולחן תא הכלא. באמצעות המדחס הם מתקטנים עד שתקרת התא נראית בעיניהם מרוחקת כרקיע. וכמו לא די בזאת, והנה אל הבית בו הם יושבים ואוכלים מביא לאחר שעה קלה טרנופולסקי את וייכסלבראון בתוך… כוסית שמפניה, וגורם לו לצאת מדעתו.

המישור השלישי והחשוב ביותר בספר הוא משמעות מפעלו של דב טרנופולסקי, ולא במקרה בחר גוטליב כמוטו לספרו את השורות מ“המלט”:

“הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אין סוף…”

באחרית־דבר לספר אומר המתרגם כי כאשר התעורר ויכוח על משמעות הסיפור ועל היסוד המדעי שבו, רשם גוטליב ביומנו:

“לבנות מלא־כלום ולהציב על קרקע הרוחניות הצרופה ביותר, זה היה – למרות הכול – הרעיון שהדריכני כשהגיתי את ‘טרנופולסקי’.”


המספר מתיידד עם טרנופולסקי ומדובבו: “האדם רק במחציתו הוא סנדלר, מתמטיקאי, רב או מנהל פנקסאות,” אומר טרנופולסקי, “במחציתו האחרת הוא נשאר עד אחרון ימיו הוזה ושוגה בדמיונות. וככל שאנו משתדלים להסתיר מחצית אחרת זו מפני העולם ומפני עצמנו, היא בכל זאת עצם מעצמנו, כמו הריאה וחוט השידרה. ואלמלא היה האדם לפרקים מבלה את חופשתו בעננים, על הירח או על המאדים, היה כל חשק החיים שלו נחנק בדבק־הסנדלרים, בחשבונות, בטבלאות הלוגריתמים ובשאר עניינים מועילים.” (עמ' 143).

כאשר חבריו מבקשים ממנו להשתמש בכוחו ולהוציאם לחופשי, הוא אומר – “לא אוכל להוציאכם אחד אחד בפתח הקטן, המפתח שלי הוא לשער הגדול.” (עמ' 143).

מהי שאיפתו של טרנופולסקי? – “יש מכונת־ירייה מעל למכונות־הירייה, ומעל לכל מכונות־הירייה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מווארשה!… דיו לעולם שייוודע לו קיומי. שייוודע לו, כי אי־שם בעולם מצוי אדם, שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו. שיש אדם שידו מגעת מבעד לשיריון העבה שבעבים, אל המבוא העמוק שבעמוקים…”

ואז: “יסתדרו כל היחסים בין בני האדם מאליהם, בכוח חוקיות החיים, על הצד היותר טוב, כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כן מתמידה שאיפתו לחזור אליו… להתקדם… בלי אופטימיזם נפרז ובלי התערבות יתירה בגורל אנוש. ככל שתמעט ההיסטוריה, כן ייטב לאדם.” (161–162).


משמעתו של הספר חמקמקת וקשה בהגדרה משום שהיא ארוגה עד לבלי הפרד בעלילה, אשר מעניקה תחושה של חופש פנימי בכל מצב של כפייה חיצונית, כמוה העניקו לי, כקורא, רק ספרים מועטים בחיי. קראתי את הספר במרוצת השנים קרוב לעשרים פעם, ובכל פעם אני נהנה ממנו מחדש. את הטפסים [העותקים] האחרונים שלו רכשתי במרוצת השנים וחילקתי מתנה בין כל ידידיי. טופס [עותק] אחד, שכרכתיו היטב למען לא יתפורר, ליווה אותי במשך החודשים הארוכים של בסיס הטירונים.

בפתח הספר, המוקדש לזכר בניו דאנקו וולאדו, אומר המחבר כי הסיפור “דוב טרנופולסקי”, שקרא לו אחר־כך בשם “המפתח לשער הגדול”, נוצר בקראליאויצה (פורטו רא) בחוף הקרואטי, שהיה כבוש בידי האיטלקים, מקום שם מצא לזמן־מה מפלט מפני הגרמנים.

לאחר כניעת איטליה ב־1943 נמלט אל הפרטיזנים היוגוסלאביים כשהוא נושא את “טרנופולסקי” בילקוט־השכם שלו. באחת ההתחמקויות עם הפרטיזנים בין חילות האוייב, נאלצו להחביא את כל מטענם במערה בהרים, שם נפרד מ“טרנופולסקי”. הגרמנים שרדפו אחריהם גילו את המערה והשמידו כל מה שנפל בידיהם. הפרטיזנים שלחו אותו לאיטליה כנציגה של שארית יהדות יוגוסלאביה, שם חזר והעלה את הדברים על הכתב, וכאשר השתקע בארץ־ישראל ערך אותם בצורתם הסופית.

הינקו גוטליב נולד ב־1886 בקרואטיה, למד רפואה ואמנות והיה עורך־דין, שופט ועורך־עיתון. יסד בזאגרב ירחון ספרותי ופירסם בו שירים, סיפורים ומסות, עד לפלישת הגרמנים ב־1941. הוא נעצר על־ידי הגסטאפו למחרת הפלישה משום שהירבה למתוח ביקורת על מגמות הכניעה לנאצים שהתגלו ביוגוסלאביה. הועבר לכלא בווינה, ושוחרר רק תודות למשגה במנגנון הגסטאפו. הוא נמלט לשטח הכיבוש האיטלקי, נעצר, ועם כניעת איטליה הצטרף לפרטיזנים היוגוסלאביים. ב־1945 עלה עם רעייתו לארץ־ישראל. שני בניו אבדו לו, אחד בראשית המלחמה ואחד בסיומה.

מחזות שלו הוצגו ביוגוסלאביה וסיפוריו פורסמו בבמות שונות. כתבים שלו, בהם רומאן, אבדו בדירתו שהוחרמה על ידי הנאצים. ניצלו רק הסיפורים והשרידים שהודפסו. על אף גילו ובריאותו המעורערת הוסיף ליצור בארץ־ישראל, אך מחלה ממארת קיפדה את פתיל חייו בנובמבר 1948, לפני עשרים שנה.

המתרגם, אשר מביא פרטים ביוגראפיים אלו באחרית־דבר לספר, אומר כי במגירתו של גוטליב נשארו כתבי־יד רבי עלילה, שעדיין לא באו על תיקונם. יהי רצון ולא רק ספרו שאזל יופיע במהדורה מחודשת אלא יימצא גואל גם לכתביו האחרים.


* ה. גוטליב: “המפתח לשער הגדול”, סיפור. מסרבית־קרואטית – צבי רותם. הציורים מאת ה. כהן. הוצאת “עם עובד”, ספריית “קשת”, תל־אביב, תש"י, 1950. 168 עמ'.


ויקיפדיה: חיים הינקו גוטליב נולד בכפר ג’וּרְגֶ’בָאץ ובהמשך עבר לזאגרב. הוא למד משפטים באוניברסיטת זאגרב ובהמשך רכש תואר דוקטור למשפטים. הוא היה פעיל בקהילה היהודית של ווקובר וב-1909 ייצג אותה בכנס הקהילות היהודיות בקרואטיה שנערך בזאגרב. במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם גוטליב בחזית האיטלקית ובחזית המקדונית. ב-1918 נישא לרוז’ה לבית לווינשטיין, פתח משרד עצמאי לעריכת דין ונבחר ליושב ראש הקהילה היהודית וההסתדרות הציונית בביילובאר. באותה העת מנתה הקהילה כ-500 נפשות. ב-8 ביוני 1925 עמד גוטליב בראש רשימה יהודית נפרדת לבחירות המוניציפליות בביילובאר וזכה לרוב קולות בני הקהילה היהודית. ב-1929, שב לזאגרב.

ב-1941, לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, החלו רדיפות יהודים. הינקו גוטליב נעצר, עבר עינויים במטה האס. אס. בזאגרב ובהמשך הועבר לגראץ ולבית כלא בווינה. מאוחר יותר הועבר לאיטליה. שני בניו ולאדו ודאנקו הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו ונהרגו. ולאדו בתאונת דרכים בדרום איטליה ודאנקו באחד ממחנות ההשמדה. דירתו בזאגרב נשדדה וכל תכולתה ובכלל זה כתבי יד אבדה.

ב-1943 הועברו בני הזוג גוטליב לאיטליה ושם שוחררו בידי עצירים שהתקוממו. הם הצטרפו לשורות הפרטיזנים של טיטו וב-1944 הוטסו לבארי שבאיטליה, כנציגי הצלב האדום לטיפול והסדרת פינויים של שארית הפליטה.

ב-1945 חל קרע בין גוטליב לבין הנהגת הפרטיזנים היוגוסלביים על רקע פעילותו הציונית. גוטליב ורעייתו עלו לארץ-ישראל המנדטורית בספינת מעפילים ונעצרו על ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. בסוף השנה, שוחררו ועברו לקיבוץ כפר גלעדי שם שהו מיספר חודשים, לאחר מכן עברו להתארח אצל ידידים בגבעת רמב"ם ולבסוף לדירה בשיכון בקצה החולות בחולון. בני הזוג נקלעו למשבר כלכלי קשה. למחייתו התפרנס גוטליב ממכירת מוצרי מאפה שאפתה רעייתו, תוך שהוא ממשיך את עבודתו הספרותית בלילות. ביומנו כתב ב-3 באוגוסט 1948:

באיזו קלות ומהירות השלים חוג מכרינו, החיים בנסיבות משופרות, עם ירידתנו הכלכלית והחברתית, שאנו שני בני אדם זקנים, תשושים ועייפים עד מוות, נאלצים במאמץ עליון, ברפש ובסביבה שאינה הולמת אותנו, להשתכר את הגרושים המועטים להוצאות מחייתנו העלובה, ושלצורך זה אנו עושים עבודה העולה על כוחותינו הגופניים והרוחניים, משום שהיא נמשכת שש עשרה שעות ליום.”

הינקו גוטליב הלך לעולמו בנובמבר 1948 מסרטן הכבד והוא בן 62 שנים ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בחלקת הסופרים-העיתונאים. רוז’ה אלמנתו נפטרה ב-13 בדצמבר 1974 ונקברה באותו בית עלמין. סיפוריו תורגמו לעברית על ידי ידידו ד"ר צבי רותם.

ספריו בעברית שהופיעו כולם אחרי מותו:

“המפתח לשער הגדול”, עם עובד, 1950.

“המפתח לשער הגדול ועוד שלושה סיפורים”, ספריית תרמיל, 1997.

כתבי ה. גוטליב, כרך א‘: סיפורים, הקדים מסה: פרופ’ דב סדן, תרגם, צירף מבוא ותולדות חיים : צבי רותם, הוצאת עקד, תש"מ, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

כתבי ה. גוטליב, כרך ב': מחזות-מאמרים-יומן, תרגם צבי רותם, הוצאת עקד, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.


אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: מדחס־החלל של דב טרנופולסקי מככב ברומאן ההרפתקאות שכתבתי לבני־הנעורים “אוצר הבאר הראשונה” (1982), ונוסף עליו גם מדחס־הזמן שהמצאתי לטרנופולסקי, והוא מככב ברומאן ההמשך של ההרפתקאות לבני־הנעורים, “בעקבות יהודי המידבר” (1983. שניהם בהוצאת שוקן עם איוריו של דני קרמן], שבו כונס בצורה סיפורית רוב הידע שצברתי במרוצת השנים על השפעת סיפורם של יהודי חייבר על התחדשות החיים העבריים בארץ־ישראל החל מהעלייה הראשונה.

המלצות קוראים
תגיות